בפני עתירה שעניינה הסדרת מעמדו של העותר 2 (להלן: "העותר") בישראל מכוח קשר זוגי נטען עם העותרת 1 (להלן: "העותרת"), שהיא אזרחית ישראלית.הרקע לעתירה:
העותר, אזרח תורכי, נכנס לישראל לראשונה ביום 13.7.95 ברישיון עבודה בתחום הבניין, שתוקפו עמד עד ליום 30.12.95, ומאז נשאר לשהות כשוהה בלתי חוקי עד ליום 6.1.2000, אז יצא מן הארץ. ביום 29.6.2000 נכנס שוב לישראל ונשאר באופן בלתי חוקי במשך כחמש שנים, עד ליציאתו ביום 12.4.2005. ביום 17.5.2005 נכנס העותר פעם נוספת לישראל באשרת תייר שפקעה ביום 17.8.2005 ומאז המשיך לשהות באופן לא חוקי. בנובמבר 2007 הגיש העותר בקשת מקלט שנדחתה על הסף. בקשתו לעיון מחדש נדחתה ביום 25.6.2008 והוא התבקש לעזוב את ישראל עד ליום 9.7.2008, אך לא עשה כן. בחודש פברואר 2011 הגיש העותר עתירה מנהלית (4320-02-11) אשר נמחקה בשל היותה עתירה מוקדמת. גם תביעת אבהות שהגיש העותר (תמ"ש 422402/11) נמחקה בשל חוסר מעש. ביום 21.7.14 הגיש העותר באמצעות בא כוחו בקשה למעמד מכוח חיים משותפים עם גב' פוזיילה בסנדה וביום 4.8.15 סורבה בקשתו לאור התרשמות המשיב כי אין מדובר בקשר זוגי, אלא בניסיון של העותר לקבל מעמד בישראל. העותר התבקש לצאת מישראל בתוך 14 ימים אך המשיך לשהות בארץ באופן לא חוקי. ביום 21.1.16 הגיש העותר בקשה נוספת להסדרת מעמדו מכוח זוגיות, הפעם עם העותרת בתיק דנן. לצורך בחינת הבקשה, ובשל עברו של העותר הכולל שהייה בלתי חוקית התבקשו העותרים להפקיד ערבות בסך 50,000 ₪, על מנת להבטיח יציאת העותר למקרה שתידחה בקשתו. ביום 31.5.16 נערך לעותרים שימוע. המשיב החליט ביום 13.7.16 לדחות את הבקשה מהטעם שלא הוצגו הוכחות לקיום משק בית משותף ולא הוצגו הוכחות לכנות הקשר. כן נכתב בהחלטה כי מהריאיון שבוצע עלו סתירות מסוימות וכי בני הזוג לא יודעים פרטים אחד אודות השנייה.
גם ערר שהגישו העותרים נדחה ביום 7.9.16 מהטעם שעל פי הריאיון שבוצע לבני הזוג עלו סתירות ואי ידיעת פרטים מהותיים אחד אודות השנייה וכן פורטו הסתירות ופערי המידע במסגרת ההחלטה. כן צוין כי לא הוצגו הוכחות משכנעות לקיום משק בית משותף וכנות קשר. צוין כי לבני הזוג אין רכוש משותף או חשבון בנק משותף. עוד צוין בהחלטה כי העותר נוקט בכל האמצעים ומנצל את כל המסלולים האפשריים להשתקעות, וזאת לפי התנהלותו (שהה באופן בלתי חוקי במשך שנים רבות; בקשה למעמד כפליט נדחתה על הסף; בקשה קודמת לחיים משותפים נמצאה פיקטיבית ונדחתה; וגם בבקשה הנוכחית נראה כי הוא מנצל הזדמנות של נישואי בזק פיקטיביים שמטרתם לשמש אמצעי להמשך השתקעות). לכן נקבע בהחלטה כי המהלכים הנ"ל נועדו להכשיר את המשך שהייתו והשתקעותו בישראל ולא לשם בניית תא משפחתי כן ואמתי. כנגד החלטה זו נסבה העתירה.
טענות הצדדים:
העותרים טוענים כי המשיב מערים עליהם קשיים מיותרים ותמוהים, המעלים חשש ליחס גזעני ומפלה כלפי אזרחית ישראלית. נטען כי דרישת המשיב להפקדת ערבות בסך 50,000 ₪ לבחינת בקשת העותרים הייתה חריגה ובלתי מתקבלת על הדעת. כן נטען כי המשיב זלזל בבקשת העותרים כי בשימוע שנערך להם יהיה מתורגמן, למרות שביקשו זאת מבעוד מועד. נטען כי בשל כך יש לערוך לעותרים ראיון נוסף בשפתו של העותר, כאשר הוא מבין את השאלות המופנות אליו. עוד נטען כי המשיב דחה את בקשת העותרים באמירות כלליות ובלתי מחייבות, אשר לא ניתן לתקוף אותן או להבין מה עמד בבסיסן, ובכך חטא לחובתו לנמק החלטותיו. נטען כי המשיב פגע בזכויותיה הבסיסיות של העותרת.
לטענת העותרים, הכירו ביוני 2015 ולאחר מכן התדרדרו יחסיו של העותר עם בת זוגו הראשונה. באוגוסט 2015 נדחתה בקשתו הראשונה של העותר לקבלת מעמד מכוח יחסי זוגיות עם בת זוגו הראשונה. העותר הביע התעניינות בעותרת, נפגש עם אביה וביקש את ידה. בני הזוג החלו להתראות על פי כללי המסורת המוסלמית. כאשר הבינו שמדובר ברגשות אהבה החליטו למסד את הקשר ביניהם. נטען כי ביום 20.10.2015 נישאו העותרים, זאת בהתאם למסורתם והשקפתם הדתית. העותרים טוענים כי על המשיב לאמוד את הבאים בשעריו ולהבין שמדובר בזוג ממגזר שונה בעל מערכת ערכים שונה. נטען כי המשיב לא השכיל להתאים את השאלות שנשאלו בראיון לאופיים של בני הזוג. כן נטען כי במכתב הדחיה אין נימוק או דוגמאות מתוך הריאיון וכי קריאת הריאיון אינה מעלה כל קשר בין התשובות לבין מסקנותיו של המשיב. באשר לידיעת הפרטים זה על זו נטען כי מדובר בזוג נשוי טרי, אשר נמצאים יחד כמעט שנה ומנהלים אורח חיים מוסלמי, וככל שעובר הזמן הם למדים אחד על השנייה פרטים נוספים. עוד נטען כי המשיב לא טרח לבחון את כלל הראיות אשר נמסרו וביסס את מסקנותיו רק על הריאיון.
העותרים טוענים כי החלטת המשיב הינה בלתי סבירה ובלתי מוצדקת וניתנה כדי לדחות את בקשתם של העותרים מבלי להידרש למכלול הראיות המצביעות על כנות הקשר. נטען כי זוהי זכותה הבסיסית של העותרת לבחור לחלוק את חייה עם מי שתמצא לנכון ולמרות שהמשיב ראה פגם בהתנהלות העותר בעבר ובתיק זוגיות קודם, היה עליו לפעול כפי שמצווה בנוהל שלו עצמו ולבדוק לעומק את הבקשה ואת הנסיבות של העותרים ולבחון זוגיותם של העותרים בצורה יסודית. נטען כי אין מקור חוקי לדחיית בקשתם של העותרים. נטען כי העותר אינו חף מטעויות עת התנהל בעבר שלא כדין ושהה ממושכות בישראל שלא כדין, אך עבר זמן רב מאז ויש לבחון את התנהלותם של העותרים כעת, זאת בשים דגש על נטל ההוכחה. נטען כי המצב הקובע הוא המצב נכון להיום ובמהלך התקופה האחרונה, בה קיימו העותרים קשר זוגי ונישאו. נטען כי הוצגו לכך ראיות רבות ועל המשיב לבחון אותן ללא משוא פנים בשל התנהלותו של העותר בעבר. כן נטען כי יש להחיל על בני הזוג נוהל חיים משותפים ולבחון את הקשר כמקובל ובהתאם לנוהל.
המשיב טוען כי לא נפל פגם בהחלטה וכי בקשתם של העותרים נדחתה בשל חוסר ניקיון כפיו של העותר והתנהלותו עובר להגשת הבקשה וכן משום שלא הוכחה כנות קשר הנישואין עליו הצהירו העותרים. נטען כי העותרים מציגים בפני ביהמ"ש תמונה חלקית וחסרה וכי העותר שוהה בישראל באופן לא חוקי למעלה מ-20 שנה (החל משנת 1995 ועד היום למעט מספר חודשים בודדים). נטען כי העותר שם לעצמו מטרה להיכנס לישראל ולהשתקע בה ויש לדחות את העתירה.
עוד טוען המשיב כי נסיבות העניין ומאחר שעסקינן בשהייה חוזרת וממושכת שלא כדין של העותר בישראל תוך עשיית דין עצמית והגשת בקשות חוזרות לקבלת מעמד בישראל, כשהבקשה הראשונה נדחתה לאחר שנמצא שהקשר הזוגי הנטען פיקטיבי ולא אמתי, כל אלו חייבו נקיטת משנה זהירות מצד הגורמים המקצועיים אצל המשיב כאשר הוגשה הבקשה השנייה לקבלת מעמד מכוח זוגיות ולכן העותרים התבקשו להפקיד ערבות בסך 50,000 ₪ על מנת להבטיח את יציאת העותר מהארץ למקרה שתידחה הבקשה.
המשיב טוען כי מועד ההיכרות הנטען עם העותרת התרחש באופן תמוה בעוד שבאותו זמן ניהל העותר הליך להסדרת מעמדו מכוח זוגיות נטענת אחרת עם גב' פוזיילה. נטען כי חודשיים בלבד לאחר שנדחתה בקשתו הראשונה להסדרת מעמד הוא כבר נישא, לטענתו, לעותרת. עוד טוען המשיב כי ביום 31.5.16 נערך לעותרים שימוע, במסגרתו עלו סתירות רבות וחוסר ידע בסיסי של העותרים אחד על השנייה. נטען כי לאור השימוע רצוף הסתירות, התהיות ופערי המידע המשמעותיים בין בני הזוג הוחלט ביום 13.7.16 לדחות את בקשתם. כן נדחה ערר שהגישו העותרים.
לטענת המשיב, חוסר ניקיון הכפיים של העותר בניהול ההליך בפני ביהמ"ש, כאשר בעתירה חסרים פרטים ונתונים בנוגע להתנהלותו של העותר בעבר, וחוסר ניקיון הכפיים בהתנהלותו עובר ובמהלך ההחלטה של המשיב, כאשר פנה למשיב בבקשה השנייה לקבלת מעמד מכוח זוגיות בעת שהוא שוהה בלתי חוקי ותוך התעלמות בוטה מחוקי המדינה, מצדיקים דחיית העתירה על הסף.
המשיב טוען עוד כי המסמכים שהוגשו על ידי העותרים, לצד הנתונים שנמסרו על ידם במהלך השימוע שנערך להם, הובילו את המשיב למסקנה כי קיים חשש ממשי להיות הנישואין פיקטיביים רק לצורך קבלת מעמד בישראל. נטען כי בחינת מכלול הנסיבות מובילה למסקנה כי לא הוכח כי מדובר בתא משפחתי הראוי להגנה ולכן לא היה כל מקום לאשר את בקשת העותרים להענקת מעמד לעותר בישראל. נטען כי מדובר בהחלטה סבירה ומבוססת שהתקבלה לאחר בחינת עובדות המקרה והראיות המנהליות שהוצגו למשיב. כן טוען המשיב כי יש לדחות את טענת העותרים בעניין בקשתם להבאת מתורגמן בטרם הריאיון. לטענת המשיב לא נמצא כל תימוכין לטענה בדבר הגשת הבקשה למשיב ועיון בפרוטוקול השימוע מעלה כי לא ניכרת כלל בעיה של הבנת שאלות שכן באף תשובה לא ענו העותרים שאינם מבינים את השאלה. כמו כן, נטען כי במועד הריאיון העותרים לא ביקשו הבאת מתורגמן ולא העלו כל טענה לעניין זה. המשיב טוען כי הנטל להוכחת כנות הקשר מוטל על העותרים ובמקרה זה העותרים לא עמדו בנטל. נטען כי שיקול הדעת שהופעל על ידי המשיב הוא שיקול דעת סביר, מידתי ולא נפל בו כל פגם המצדיק התערבות.
המשיב טוען כי העותרים לא הצביעו על רכוש משותף, על ניהול כלכלי של משק בית משותף או כל אינדיקציה מינימאלית אחרת למחויבות לשותפות הזוגית ביניהם, העולה כדי ניהול תא משפחתי אחד. כן מצביע המשיב על סתירות בין תשובותיהם לשאלות ועל חוסר ידיעה של פרטים מהותיים אחד על השנייה. נטען כי למרות חלוף פרק זמן של כשנה מאז שהכירו העותרים, לטענתם, הם לא ידעו מספר רב של פרטים מהותיים ובסיסיים ביותר אחד על השנייה במסגרת הריאיון שנערך להם. כן נטען כי עלה מהריאיון כי הם אינם מנהלים משק בית משותף ולמעשה אין להם שום דבר משותף שיכול להעיד על כנות הזוגיות הנטענת. נטען כי מדובר בהיכרות קצרה ונישואי בזק, כאשר העותר ציין בגלוי בשימוע כי הוא חיפש להתחתן. לכן נטען כי מתעורר ספק כבד בנוגע לכנות הזוגיות הנטענת.
באשר למשקל הראייתי שיש לתת להסכם הנישואין שאושר על ידי בית הדין השרעי בישראל טוען המשיב כי אין די בהצגת תעודת נישואים כדי להוכיח כנות קשר, אלא יש להציג גם ראיות אובייקטיביות לקשר זוגי וכן. כך על פי הנוהל החל על העניין. נטען כי תעודת הנישואין אינה אלא ראיה מנהלית נוספת בין שלל הראיות המוצגות בפני המשיב ואין לייחס לה משקל מכריע ביחס לראיות אחרות הנוגעות לקשר הזוגי הנטען. נטען כי בצדק ייחס המשיב משקל נמוך לתעודת הנישואין של העותרים, זאת הן משום שעצם רישום הנישואין אינו מהווה ראיה לטיב וכנות קשר הנישואין והן משום שבבחינת מכלול הנסיבות והראיות שהונחו בפני המשיב עולה כי העותרים לא השכילו להביא ראיות אובייקטיביות להוכחת כנות קשר הנישואין, זאת בשים לב לסתירות ולתהיות שעלו בשימוע, העדר קיומו של משק בית משותף והאינטרס הברור של העותר להשתקע בארץ, לאור עברו של העותר אשר משך שנים ארוכות עשה דין לעצמו ושהה ללא היתר בישראל.
דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את החלטות המשיב בעניינם של העותרים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי נפל בהליך שקיים המשיב, פגם המצדיק החזרת עניינם של העותרים לבחינה מחדש אצל המשיב, תוך עריכת שימוע מחדש בשפתם של העותרים.
כידוע, שיקול הדעת הנתון למשיב בהענקת רישיונות ישיבה הינו רחב ובימ"ש אינו נוהג להתערב בו [ראו: בג"צ 482/71 לאוניה מאה קלרק, ו-7 אח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד כז(1), 113, עמ' 116-117; בג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4), 505 ; בג"צ 1031/93 אליאן (חוה) פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4), 661; בג"צ 2597/99 תאיס רודריגז-טושביים נ' שר הפנים ואח', פ"ד נח(5), 412, עמ' 447-448; בג"ץ 4156/01 מריו דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6), 289 (2002); בג"ץ 2527/03 סועאד אסעיד ואח' נ' משרד הפנים, פ"ד נ"ח(1), 139; עע"ם 7422/07 לודמילה אלכסנדרובה ואח' נ' משרד הפנים – מנהל האוכלוסין ואח', [פורסם בנבו] (ניתן ביום 2.7.2008); עע"ם 6147/11 גורוביץ נ' משרד הפנים-מנהל האוכלוסין [פורסם בנבו] (ניתן ביום 3.3.2013); עע"ם 471/12 מדינת ישראל נ' אנג'י בוטנג [פורסם בנבו] (ניתן ביום 8.7.2012); עע"ם 4909/15 CARRASCAL CABARCAS ANTHONTY STEVEN נ' שר הפנים [פורסם בנבו] (ניתן ביום 3.11.2015)]. עם זאת, כמובן שהחלטת המשיב אינה חסינה מפני ביקורת שיפוטית.
נראה כי בהליך שהתקיים בפני המשיב נפל פגם המצדיק התערבות של ביהמ"ש. העותרים טוענים כי בשיחת טלפון עם נציגת המשיב נמסר לה שיש צורך במתורגמן בעת עריכת השימוע לעותרים. המשיב טוען כי לא הוגשה בקשה כזו, אך כאמור הטענה היא כי הבקשה הייתה בעל פה במהלך שיחה טלפונית. בכל מקרה, אין חולק כי בשימוע לא נכח מתורגמן. העותרים טוענים כי בשל כך לא הבינו חלק ניכר מהשאלות וענו תשובות מבולבלות.
מוכן אני להניח כי לא הוגשה בקשה מתאימה לזימון מתורגמן קודם למועד השימוע. עם זאת, בנסיבות בהן שפת האם של אלו המגיעים לשימוע אינה השפה העברית, ראוי היה לברר האם הם נזקקים לשירותי תרגום ולהציע להם לזמן מתורגמן לשפתם, גם אם משמעות הדבר היא דחיית השימוע למועד אחר. דבר זה לא נעשה. סבור אני כי בכך נפל פגם מהותי בהליך השימוע.
בנסיבות אלה, מאחר שמדובר בפגיעה בזכויות העותרת, שהינה אזרחית ישראלית, לחיי משפחה וזוגיות, ומאחר שמדובר בבני זוג נשואים, שהציגו ראיות לכאורה לקשר ביניהם, מן הראוי כי הפגם שנפל בשימוע יתוקן.
אין ספק כי יש בסיס לטענת המשיב כי העותר התנהל בחוסר ניקיון כפיים ותוך עשיית דין עצמי המצדיקים דחיית העתירה על הסף [לעניין דחיה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי, ראו: עע"מ 4525/06 עומר רשואן נ' משרד הפנים (2.7.2006); בג"צ 2658/06 עלי הזימה נ' סלימאן משלב ואח' (3.4.2006); בג"צ 7489/06 אריאל גרונר נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (13.11.2006)]. יחד עם זאת, נראה כי נסיבות העניין ומשקלה של ההחלטה, המגלמת בתוכה פגיעה משמעותית בזכויות העותרת, אזרחית ישראל, לניהול חיי משפחה וחיי זוגיות עם בחיר ליבה וכאשר מדובר בזוג נשוי, בהתאם לתעודת הנישואין שהוצאה ע"י בית דין דתי מוסמך בישראל, וראיות נוספות שהוצגו, מצדיקות החזרת עניינם של העותרים אל המשיב לצורך בחינת העניין מחדש תוך עריכת שימוע מחדש בשפתם של העותרים.
נזכיר את הכללים הבסיסים לעניין החובה לערוך בירור עובדתי בטרם קבלת החלטה מנהלית. איסוף וסיכום הנתונים העובדתיים הוא השלב הראשון בגיבוש ההחלטה המינהלית [בג"ץ 2013/91 עירית רמלה נ' שר הפנים, פ"ד מו(1) 271, 279 (1991)]. היקפה של חובת איסוף הנתונים תלויה בנסיבות המקרה. על הרשות המינהלית לפעול באופן סביר באיסוף הראיות, לפי מהות הסמכות, מיהות הרשות ונסיבות המקרה [ע"א 1711/02 עירית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון ואח', פ"ד נח(3) 934, 944–946 (2004); בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ ואח' נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412 (1994)]. על הרשות המנהלית לסנן ולאבחן בין ראיות שיש בהן ערך הוכחתי לבין ראיות שאין בהן כל ערך ולקבוע את העובדות בהתאם [ראו: בפרשת בג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337 (1972); בג"ץ 987/94, יורונט הנ"ל, עמ' 424].
החלטה מינהלית תקינה צריכה להיות מבוססת על תשתית עובדתית ראויה , המביאה בחשבון את הנתונים הרלוונטיים להחלטת הרשות [בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 556 (1986); בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 59 (1983)]. המבחן הבסיסי הוא אמת מידה של סבירות, הנבחנת ביחס להשלכות ההחלטה המינהלית על פגיעה בזכויות. הכלל המנחה בעניין סבירות הראיות המינהליות הוא ש"כגודל הזכות כך גם גודלה ועצמתה של הראיה, המשמשת יסוד להחלטה בדבר הפחתתה של הזכות" [ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה, פ"ד לט(2) 225, 249–250 (1985). ראו גם: בג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, מנהל האוכלוסין פ"ד נח(1) 919 (2003); בג"ץ 3615/98 נימושין נ' משרד הפנים פ"ד נד(5) 780, 787 (2000); בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים פ"ד נב(4) 690, 704 (1998); בג"ץ 442/71 מאיר לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337 (1972); טמיר מיכל "עילת חוסר הוודאות במשפט הציבורי" משפט וממשל ה 497, 548–550 (תש"ס)]. כאשר משמעות ההחלטה הינה פגיעה בזכויות קיימות ובעיקר פגיעה בזכויות יסוד, כי אז יש לבסס את ההחלטה בעובדות שנתמכות בראיות מינהליות ברורות ומשכנעות [בג"ץ 7015/02 כיפאח מחמד אחמד עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד נו (6) 352 (2002); בג"ץ 159/84 שאהין נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור רצועת עזה, פ"ד לט(1) 309 (1985); בג"ץ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב(4) 671 (1989)].
בענייננו, כאמור, נפל פגם בהליך השימוע כאשר לא נכח בשימוע מתורגמן ולטענת העותרים כתוצאה מכך לא הבינו חלק מהשאלות ומסרו תשובות מבולבלות. על כן, ייתכן כי התשתית העובדתית והראייתית עליה ביסס המשיב החלטותיו לקתה בחסר וכאשר מדובר בפגיעה בזכויות יסוד של אזרחית ישראלית, יש מקום לתקן את הפגם שנפל בהליך.
אוסיף עוד כי נראה, כך לכאורה, שלא ניתן המשקל המספיק לנתוני עדתם ומסורתם של העותרים, ובמיוחד על רקע גילם. העותרת, ילידת 1973. על רקע המסורת החברתית והדתית של הקהילה עליה היא נמנית נראה כי היה נכון לבחון את הרקע והדרך ליצירת הקשר הזוגי, לרבות תקופת ההכרות שקדמה לנישואין, תוך התייחסות לכל הרכיבים המיוחדים ובהתאמה המתחייבת. בחינת רקע להיווצרות קשר זוגי במציאות החברתית, תרבותית ודתית של העותרים צריכה להיעשות באמות מידה שונות מאלו שלאורן יבחן קשר זוגי בין זוג צעיר ישראלי חילוני, או לחילופין זוג צעיר ישראלי יהודי דתי/חרדי. נראה, כך לכאורה, שהאבחנה הנדרשת לא נעשתה במקרה זה.
אוסיף עוד, בשולי האמור, כי בהחלטה מיום 6.10.2016 הורה בית המשפט למשיב להבהיר את "עמדתו בנוגע למשקל ראייתי שיש לתת להסכם הנישואין שאושר ע"י בית הדין השרעי ביחס לראיות אחרות הנוגעות לקשר זוגי שבין העותרים" (עמ' 1 ש' 11 – 13). בסעיף 58 לתגובה משיבה המדינה בעניין זה נאמר כי אין די בהסכם נישואין שאושר ע"י בית דין שרעי. לטענת המדינה "גם זוג נשוי צריך להוכיח כנות קשר ואין ברישום הנשואי לכשעצמם, במסגרת תעודת הנישואין של בית הדין השרעי, כדי להצביע ו/או ללמד על מהותם וכנותם".
במקרה שבפני, בשים לב לפגם של ניהול הליך השימוע בלא תרגום ראוי, אינני נדרש להרחיב את הדיון בהקשר לאמירה זו. עם זאת נראה כי כאשר מוסד שיפוטי רשמי של מדינת ישראל מאשר ונותן תוקף להסכם שעניינו בסוגיית מעמד אישי, לא ניתן לפטור את מעמדו המשפטי של אישור שיפוטי זה באמירה כללית שעניינה בהעדר ראיות לכנות קשר. אמנם, הדעת נותנת כי קיימת אפשרות שישנם מקרים בהם נישואין שאושרו כדין, בהתאם לחוקי מדינת ישראל, חלים על מערכות יחסים שאינן כנות והתעודה הרשמית מכסה או מיועדת להסתיר מציאות אחרת. עם זאת יש לאישור הנישואין ע"י בית דין דתי משקל משמעותי שיש להביאו בחשבון ולהבהיר את ההתייחסות אליו בהחלטה המנהלית.
נזכיר כי לבית דין דתי סמכויות שפיטה בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק יסוד: השפיטה [ראו גם סעיפים 51 – 52 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 עד 1947] . לתעודה הרשמית של בית הדין הדתי יש משמעות הן כלפי הזוג והן כלפי צדדים אחרים, לרבות גורמי המדינה [ראו, למשל, סעיף 10 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, הקובע את מעמדו של פסק דין שניתן ע"י בית דין רבני]. יוער כי בשונה מהליך שיפוטי, פקודת הראיות אינה חלה על הליך קבלת ההחלטות אצל הרשות המנהלית [סעיף 60 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971]. עם זאת וגם בהליך מנהלי לא ניתן להתעלם ממשקלו של פסק דין שניתן כדין ע"י בית דין דתי של מדינת ישראל, והמהוה תעודה ציבורית כמשמעו בסעיף 29 לפקודת הראיות.
בהתאם נראה, כך לכאורה, שעל הרשות המנהלית, הדנה בעניינם של זוג הרשום כנשוי כדין, והמבקשת להחליט כי אין להעניק מעמד בהעדר כנות לקשר הזוגי, לבסס החלטתה בראיות בעלות משקל משמעותי. בהחלט יתכן שמשקלו של אישור בית הדין הדתי במכלול הראיות יהיה שונה בבואה של הרשות המנהלית להכריע בסוגית המעמד בישראל, בהשוואה לסוגיות אחרות כגון: חיוב במזונות, זכויות ברכוש וכד'. ואולם בכל מקרה הנושא ראוי הבהרה והתייחסות במסגרת בחינת מכלול התשתית העובדתית, הפעלת שיקול הדעת המנהלי ופירוט נימוקי ההחלטה המנהלית. כל זאת באופן שיאפשר, במידת הצורך, לערוך בקרה ראויה על הליך קבלת ההחלטה המנהלית.
כאמור, מאחר וממילא קבעתי כי יש להחזיר את עניינם של העותרים לשימוע, אינני מרחיב את הדיון בסוגיה זו. עם זאת, בנסיבות אלו, ראוי היה כי בהחלטה מנהלית שתתקבל בעתיד, לאחר עריכת שימוע כדין, תהיה התייחסות ברורה למשקל שנתן הגורם המנהלי להסכם הנישואין שאושר ע"י בית דין רשמי של מדינת ישראל, זאת ביחס למכלול הנתונים והראיות שיעמדו בפני הרשות המנהלית.
סיכום:
בסיכומו של דבר אני קובע כי נפל בהליך שקיים המשיב פגם וזאת בעת שנערך שימוע ללא תרגום ראוי לשפתם של העותרים. פגם זה מצדיק את התערבות בית המשפט והחזרת עניינם של העותרים לבחינה מחדש, זאת לאחר עריכת שימוע בשפתם של העותרים.
העתירה מתקבלת במובן זה שעניינם של העותרים יוחזר אל המשיב לבחינה מחדש לאחר עריכת שימוע לעותרים בשפתם. לאחר קיום ההליך כנדרש ימסור המשיב החלטה חדשה.
אדגיש, למען הסר ספק, אין בכל האמור כדי להביע עמדה לגופה של ההחלטה שתינתן, אלא רק לעניין הצורך בבחינת העניין מחדש לאחר עריכת שימוע בסיוע שירותי תרגום ראויים לשפתם של העותרים.
המשיב יערוך שימוע בסיוע שירותי תרגום מקצועי, ישקול במסגרת מכלול שיקוליו גם את טענותיהם של העותרים לעניין עצם נשואיהם בבית הדין השרעי והעובדה שמדובר בזוג מוסלמי שהביטוי ליצירת הקשר הזוגי ומהותו שונה מהנהוג בעולם המערבי החילוני, זאת על כל המשתמע לעניין יצירת הקשר וההכרות בין העותרים קודם לעריכת טכס הנישואין ורישומו בפני בית הדין הדתי.
בנסיבות העניין, ובשים לב לחוסר ניקיון הכפיים של העותר שעשה דין לעצמו ושהה בישראל של כחוק שנים ארוכות, לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות לטובת העותרים.
המזכירות תעביר עותק לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"ז שבט תשע"ז, 13 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.
|
|
|
ר' שפירא, ס. נשיא
|