מלכה נ' בן שלוש ואח'

בפנינו ערעור אזרחי.

1. הערעור מופנה נגד פסק דינו של בית משפט השלום בבית שמש (כב' השופט א' לנג) בת"א 11917-12-22, שניתן ביום 16.7.24. בפסק הדין נדחתה תביעת המערערת לסילוק יד המשיבים משטח שהבעלות עליו שנויה במחלוקת בין הצדדים, ולתשלום דמי שימוש ראויים.

2. המערערת היא בעלת זכויות במשק במושב תירוש. המשיבה 1 (להלן – המשיבה) היא חייניתה של המערערת, הנשואה למשיב 2 (להלן – המשיב). בכתב התביעה שהגישה טענה המערערת, כי המשיבים מתגוררים ב"קרוואן" המוצב בשטח המשק, שלא כדין ותוך הסגת גבולה.

3. במהלך הדיון בבית המשפט קמא התברר כי אביה של המשיבה (להלן – האב) מתגורר אף הוא בתחומי המשק. בגדרי הליך משפטי שהתנהל בין המערערת לבין האב הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין (עמ"ש (מחוזי י-ם) 2779-06-23 מלכה נ' מלכה (11.12.23)), לפיה האב מחזיק בזכויות בדירה שבנה במשק ושבה הוא מתגורר, לרבות זכות שימוש ללא הגבלת זמן. עוד נקבע בפסק הדין המוסכם, כי כל צד שומר על טענותיו בשאלה האם זכויות האב בדירה חלות גם על רכיב הקרקע הצמוד לדירה, בשטח "שאינו עולה על חצי דונם" (להלן – שטח האב או השטח).

4. בפתח דיון ההוכחות (שהתקיים אף הוא ביום 16.7.24), נתן בית המשפט קמא החלטה באשר להמשך התנהלות ההליך שבפניו (להלן – ההחלטה). בהחלטה צוין כי בעקבות פסק הדין בעמ"ש 2779-06-23 הנ"ל מתנהלות בין המערערת לבין האב תביעות הדדיות בבית המשפט לענייני משפחה, שעניינן זכויות האב בשטח. נקבע כי לנוכח טענת המשיבים כי הם מתגוררים בתחומי שטח האב, יתקיים הדיון בשאלה האם המשיבים אכן מתגוררים בשטח זה. עוד נקבע, כי ככל שטענה זו של המשיבים תתקבל, אזי בית המשפט לא יידרש לדון ביתר טענות המערערת, לנוכח קיומו של ההליך התלוי ועומד בעניין הזכויות בשטח.

5. בפסק הדין נקבע כממצא עובדתי, כי הוכח במאזן ההסתברויות כי הקרוואן נמצא בשטח האב. עוד נקבע כי הוכח כי המשיבים הציבו את הקרוואן בשטח בהתאם להרשאה שניתנה להם על ידי האב. בעקבות זאת קבע בית המשפט קמא כי לו תתקבל טענת האב לפיה הוא בעל זכויות בשטח, אז יימצא כי המשיבים אינם בבחינת מסיגי גבול ולא קיימת למערערת עילה לפנותם מהשטח (לרבות בשל הטענה כי לא ניתן לקרוואן היתר בניה כדין). על רקע האמור, ובהמשך לאמור בהחלטה, נקבע כי דין התביעה להימחק בשל קיומו של הליך תלוי ועומד. עוד נקבע, כי המערערת תהא רשאית לבקש פתיחה מחדש של ההליך ככל שיינתן פסק דין חלוט בהליך המקביל אשר יקבע כי אין לאב זכויות בשטח.

6. מכאן הערעור שבפנינו, הסב על פסק הדין ועל ההחלטה שקדמה לו.

7. לאחר שנתנו דעתנו לטענות המערערת החלטנו לדחות את הערעור ללא צורך בתשובה, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. נעמוד על הטעמים ביסוד מסקנה זו.

8. במישור הדיוני, לא מצאנו עילה להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי אין מקום לנהל, בגדרי ההליך הנוכחי, דיון בשאלת זכויות האב בשטח, שעה שתלוי ועומד הליך בעניין זה בבית המשפט לענייני משפחה. לא מצאנו ממש בטענת המערערת כי משנקבע התיק להוכחות היה על בית המשפט לברר את כלל טענות הצדדים. קבלת הטענה, וכפועל יוצא מכך בירור טענות הצדדים, הייתה יוצרת סיכון לקביעות סותרות. היא גם הייתה גורמת לניהול כפל הליכים מיותר באשר לאותה שאלה עצמה, חלף המתנה להכרעת הערכאה המוסמכת לבירור המחלוקת בשאלת זכויות האב בקרקע.

9. גם בטענה כי בפסק הדין בעמ"ש 2779-06-23 לא נקבע כי יש לאב זכויות בשטח אין כדי לסייע למערערת. זאת, בשים לב לקביעה המפורשת לפיה טענות הצדדים בעניין זה שמורות להם ולקיומו של ההליך התלוי ועומד בעניין זה. משנקבע כי אין לנהל את הדיון בעניין זה במסגרת ההליך שהתקיים בבית המשפט קמא, אף אין משקל לטענה כי לא הובאו ראיות באשר לזכויות האב בשטח.

10. בהיעדר הצדקה לדון בשאלות אשר דינן להתברר בגדרי ההליך התלוי ועומד, מקובלת עלינו מסקנת בית המשפט קמא לפיה ככל שיימצא כי המשיבים מתגוררים בשטח האב, יש להורות על מחיקת התביעה. נותר, אפוא, לבחון את קביעת בית המשפט קמא כי המשיבים אכן מתגוררים בשטח האב.

11. בפסק הדין נקבע כי המערערת לא הרימה את הנטל להראות כי הקרוואן נמצא מחוץ לשטח האב. לטענת המערערת, נטל ההוכחה בעניין זה היה מוטל על המשיבים. גם אם יש ממש בטענה זו, אין בה כדי להועיל למערערת, מכיוון שבצד קביעתו הנזכרת, הוסיף בית המשפט קמא וקבע כממצא פוזיטיבי כי המשיבים הוכיחו במאזן ההסתברויות כי הקרוואן נמצא בשטח האב. בית המשפט קמא הסתמך בעניין זה על כך שמעדויות כל עדי הצדדים, לרבות המערערת עצמה, עלה כי הקרוואן אינו נמצא במרחק של "עשרות מטרים" מבית האב (כנטען על ידי ב"כ המערערת), אלא במרחק של מטרים ספורים ממנו. בנוסף, מצא בית המשפט קמא לסמוך על עדותה של המשיבה לפיה הקרוואן נמצא בתוך שטח האב והונח במקום על יסוד הרשאה מפורשת שניתנה לה הן על ידי סבה והן על ידי אביה. בית המשפט סמך גם על עדות המשיב כי הקרוואן הונח במקומו הנוכחי בשטח בהתאם למיקום שקבע האב. בית המשפט קמא ציין כי המערערת, מצידה, מסרה בעדותה כי אינה יודעת להגדיר את גבולות שטח האב וממילא לא היה ביכולתה לטעון כי הקרוואן נמצא בהכרח מחוץ להם.

12. לעניין רשות השימוש בשטח, בפי המערערת טענות באשר להסתמכות בית המשפט קמא על מכתב האב שהוצג בפני בית המשפט לראשונה במהלך דיון ההוכחות. איננו רואים צורך להידרש בפירוט לעניין זה, הואיל ובית המשפט קמא ציין כי התייחסותו למכתב האמור הינה בבחינת למעלה מן הנדרש. בית המשפט קמא בחר לתת אמון בעדות המשיבים כי קיבלו הרשאה להצבת הקרוואן במקום הן מסבה של המשיבה והן מאביה, וכי האב הוא שהנחה את המשיב היכן להציב את הקרוואן. בקביעה עובדתית זו של בית המשפט קמא, המבוססת על התרשמותו הישירה מן העדים שבפניו, אין כל עילה להתערבותנו.

13. יש לדחות גם את הטענה כי אי הבאת האב לעדות פועלת לחובת המשיבים בעניין זה. בית המשפט קמא קבע כי קיומה של הרשאה נלמד לא רק מעדות המשיבים אלא גם מעצם העובדה שהקרוואן ניצב במקום מזה כ-10 שנים ואף מחובר לרשת החשמל של דירת האב. מבלי שנעלמה מעינינו טענת המערערת כי הקרוואן מחובר לרשת החשמל של ביתה ולא של האב, בהיעדר מחלוקת כי הקרוואן מוצב מזה שנים במרחק של מטרים בודדים מדירת האב, יש בסיס מוצק לקביעת בית המשפט קמא כי הדבר מעיד על הסכמה מצד האב, לכל הפחות במשתמע, להימצאות הקרוואן במקום. אי הבאת האב לעדות על ידי המשיבים אינה משנה מכך. נוסיף, כי המערערת לא הניחה תשתית העשויה לסתור את המסקנה המתבקשת העולה מן ההתנהלות ארוכת השנים המתוארת לעיל, והיא כי המשיבים פעלו בהרשאת האב.

14. לא מצאנו ממש גם בטענה להרחבת חזית שהעלתה המערערת, לפיה בכתב ההגנה טענו המשיבים להרשאה מטעם סבה של המשיבה ואילו הטענה לרשות מצד האב היא טענה חדשה שעלתה בשלב מאוחר. בפועל, לצד הטענה לרשות מטעם הסב הועלתה בכתב ההגנה גם טענה בדבר זכויות האב בשטח, אשר לכל הפחות משתמע ממנה כי המשיבים עושים שימוש בשטח על דעתו.

15. אשר לטענות המערערת שעניינן הצורך בהסכמה או היתר מטעם רשות מקרקעי ישראל (להלן – רמ"י), גם בהנחה שאלה נכונות, אין הן מקימות למערערת זכות לתבוע את פינוי הנכס במקרה שייקבע כי הזכויות בו שייכות לאבי המשיבה. עוד בהקשר זה, המערערת מלינה על קביעת בית המשפט קמא כי הזכות לגבות דמי שימוש נתונה לרמ"י ולא למערערת. עיון בפסק הדין מעלה כי גם קביעה זו מתייחסת לאפשרות שיוכח כי השטח בו הוצב הקרוואן נמצא בחזקת המשיבים בלבד, היינו, שלא מכוח הרשאה. במצב זה, טענות המערערת בדבר התעשרות המשיבים, המבוססות על ההנחה כי הם אינם מחזיקים כדין בשטח, אינן ממין העניין. נוסיף עוד, כי בהתכתבות בין המערערת לבין רשות מקרקעי ישראל לא מצאנו קביעה ברורה ומפורטת של הרשות הנוגעת לזכויות האב בשטח, והימצאות הקרוואן בו מכוח הרשאת האב. במצב זה, אף בהתכתבות זו אין כדי להביא לקבלת הערעור. נוסיף ונציין, כי מן החומר שצורף עולה כי הזכויות בנחלה הרלוונטית נרשמו על שם המערערת (ראו אישור מיום 27.6.24), חרף הימצאות הקרוואן שם.

16. אשר לטענות המערערת בדבר הפרת דיני התכנון על ידי המשיבים, הרי שטענה זו חורגת מעילת התביעה בכתב התביעה, המבוססת על טענה לפלישה ולהסגת גבול. מעבר לנדרש נעיר, כי לא הונחה תשתית נורמטיבית ועובדתית העשויה לבסס קיומה עילת תביעה במישור האזרחי בהתבסס על הטענה האמורה. בגדר זה, אף לא נטען לקיומם של יסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה (ראו סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), וממילא לא נעשה ניסיון להראות כי יסודות אלה מתקיימים בעובדות המקרה.

17. גם הטענה בדבר סכום ההוצאות שנפסק דינה להידחות. ככלל, אף כי לערכאת ערעור נתונה הסמכות להתערב בחיוב כאמור, נוהג בית משפט של ערעור בריסון רב בהתערבות בכגון דא. הטעם לכך נעוץ ביתרון המובנה של הערכאה הדיונית, המכירה מקרוב את התנהלות הצדדים לאורך ההליך. בשל כך, אף נתון לערכאה זו שיקול דעת רחב לעניין זה. החיוב של המערערת בהוצאות בסך מתון, יחסית, של 10,000 ₪, נתן משקל לשיקולים הצריכים לעניין (ראו פסקה 15 לפסק הדין). הוא סביר ותואם את המקובל. אין לומר, כי נקבע על הצד הגבוה. קל וחומר שאין מדובר בשיעור הוצאות חריג במידה העשויה להצדיק התערבות בו.

18. התוצאה של כל האמור היא, כי הערעור נדחה. משלא התבקשה תשובה לערעור, אין צו להוצאות. הפיקדון שהופקד על ידי המערערת יושב לה באמצעות ב"כ.

ניתן היום, ב' חשוון תשפ"ה, 03 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.