בפנינו ערעור הנוגע לסוגיית "בחירה בזכויות", המוסדרת בסעיף 36א' לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן – "חוק הנכים").
-
המערער שירת כחייל סדיר בין השנים 1978 – 1981, וכן בשירות מילואים בלבנון בין השנים 1983 – 1985, כאשר שימש בין היתר חובש קרבי במלחמת לבנון הראשונה.
-
בשנת 2001 הגיש המערער תביעה לקצבת נכות כללית על פי חוק הביטוח הלאומי.
בעקבות כך הוכרה למערער נכות בשיעור 40% בשל הפרעה באישיות והתמכרות לסמים.
בהמשך הועלתה דרגת נכות זו ל- 50%.
-
בחודש יוני 2007 הגיש המערער תביעה להכרת זכות מכוח חוק הנכים, במסגרתה טען כי הוא סובל מתסמונת בתר חבלתית (PTSD) עקב שירותו במלחמת לבנון.
תביעה זו נדחתה על הסף בשנת 2008, בנימוק של התיישנות וכן בחירה בזכויות לפי סעיף 36א' לחוק הנכים.
על החלטה זו הגיש המערער ערר (ע"נ 3526-03-09) אשר נמחק מבלי שנדון לגופו.
-
בחודש אוקטובר 2021 הגיש המערער בקשה לעיון נוסף בהחלטה שניתנה בשנת 2008.
ביום 4.1.23 החליט המשיב לשנות את ההחלטה בנוגע לנימוק ההתיישנות, ואולם חזר על כך שדין התביעה להידחות מחמת "בחירה בזכויות".
בהמשך, ובעקבות פניה נוספת מצד המערער, הפנה המשיב את עניינו של המערער לבדיקה בידי מומחית מטעמו בתחום הנפשי (ד"ר מלכה לזר).
בחוות דעת מתאריך 24.4.23 מצאה ד"ר לזר כי המערער סובל מ- PTSD ומהפרעת שימוש בסמים שהתחילה כטיפול עצמי של המערער בתסמיני ה- PTSD.
-
ביום 19.7.23 החליט המשיב להשאיר על כנה את החלטתו מיום 4.1.23.
המשיב נימק את הדבר בכך שהביטוח הלאומי הכיר בנכות על רקע הפרעת אישיות ושימוש בסמים, כאשר עיון בפרוטוקולים של הביטוח הלאומי מעלה כי המערער מסר שם שהוא סובל מהבעיות "מאז מלחמת לבנון".
לשיטת המשיב, קיימת חפיפה בין האבחנות הרפואיות של הביטוח הלאומי לבין האירועים שבעטיים קיימת נכות נפשית, ומשכך עסקינן ב "מאורע אחד".
על החלטה זו מונח הערעור שבפנינו.
-
בישיבה שהתקיימה ביום 18.4.24 מסר ב"כ המערער כי בפנינו סוגיה משפטית שאינה מצריכה שמיעת ראיות.
בתום הישיבה הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב, תוך מתן הוראה למשיב להגיש לעיוננו את מלוא תיקיו הרפואיים של המערער, לרבות תיק הביטוח הלאומי.
לאחר הישיבה הגישו הצדדים סיכומי טענות, והונחו בפנינו תיקיו הרפואיים של המערער.
-
לטענת המערער, הנכות המוכרת למערער במוסד לביטוח לאומי החל משנת 2001 היא בגין "הפרעת אישיות, שימוש והתמכרות לסמים", כאשר לשיטת מומחית המשיב הוא סובל כיום הן מנכות על רקע שימוש בסמים והן מנכות בגין PTSD.
המערער סבור כי הנכות בגין PTSD והנכות המוכרת בביטוח הלאומי אינם בגדר "מאורע אחד" כמשמעם בסעיף 323 לחוק הביטוח הלאומי, ומשכך אין לומר כי בפנינו מצב של בחירה בזכויות.
-
לשיטת המשיב, הפרעותיו הנפשיות של המערער מקורן אחד, והוא השתתפותו במלחמת לבנון, אשר מהווה את "האירוע המכונן" שגרם להפרעותיו.
לטענת המשיב, על רקע זה בחר המערער בשנת 2001 את מסלול הביטוח הלאומי לצורך מיצוי זכויותיו בגין אותן הפרעות נפשיות, ומשכך אין הוא יכול היום לחזור למסלול של חוק הנכים.
המשיב חזר והפנה לפרוטוקולים של הביטוח הלאומי, מהם ניתן לדלות שהמערער עצמו ייחס את בעיותיו הנפשיות למלחמת לבנון.
-
יצוין כי המערער הגיש תשובה לסיכומים, ובהמשך הפנה לפסק דין שניתן לאחרונה במסגרת ע"נ 11870-08-23, אשר עסק לדבריו במקרה דומה, בו נדחתה עמדת המשיב.
דיון והכרעה
-
לאחר שקילת טענות הצדדים מצאנו כי דין הערעור להתקבל.
המסגרת הנורמטיבית
-
סעיף 36(א) לחוק הנכים, שכותרתו "תשלומים לפי חוק זה ופיצויים לפי חוק אחר" קובע כדלקמן:
"חייל משוחרר או נכה אשר זכאי, בשל נכות שלקה בה, לתשלומים, לפי חוק זה, והוא זכאי, בשל המחלה, החבלה או החמרת המחלה, שכתוצאה מהן לקה באותה נכות, גם לפיצויים לפי חוק אחר, יחולו עליו הוראות אלה:
(1) הוא רשאי לנקוט צעדים משפטיים כדי לזכות בתשלומים לפי חוק זה וכן בפיצויים לפי החוק האחר, אך לא יגבה פיצויים לפי החוק האחר ותשלומים לפי חוק זה כאחד;
(2) שולמו לו הענקה או תשלומים לפי חוק זה, זכאית המדינה להיות מפוצה בעד
תשלומים אלה ובעד כל תשלום אחר שהיא עלולה להתחייב בו מכוח חוק זה, מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לו פיצויים לפי החוק האחר, עד לסכום אותם הפיצויים;
(3) שולמו לו פיצויים לפי החוק האחר, לא יחולו עליו שאר הסעיפים של חוק זה, פרט לזכותו לקבל את סמל הנכים;"
-
סעיף 36א' לחוק הנכים, שכותרתו "זכויות לפי חוק זה ולפי חוק הביטוח הלאומי", קובע כדלקמן:
נכה שבידו הברירה לפי סעיף 323 לחוק הביטוח הלאומי, יחולו עליו הוראות אלה:
(1) בחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי, לא יחולו עליו הוראות חוק זה; בלי לגרוע מהוראות סעיפים 32 ו-32א, יראו נכה כמי שבחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי לעניין פסקה זו, אם לא הגיש תביעה לפי חוק זה בתוך שלוש שנים מיום שהגיש תביעה לפי חוק הביטוח הלאומי;
-
סעיף 323(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי, אליו מפנה סעיף 36א' הנ"ל, קובע כדלקמן:
הזכאי עקב מאורע אחד לגמלה לפי פרקים ה', י"א או י"ג ולתגמול או למענק או להענקה לפי חוק הנכים, חוק משפחות חיילים, חוק תגמול לחייל, חוק המשטרה, חוק שירות בתי הסוהר או סעיפים 63ז ו- 63ח לחוק שירות המדינההברירה בידו לבחור באחד מהם;
-
המחולקת בין הצדדים בענייננו נוגעת לביטוי "מאורע אחד" הקבוע בסעיף 323 לחוק הביטוח הלאומי.
מחלוקת זו מתמקדת בשאלה האם נכות בגין PTSD, אשר מומחית מטעם המשיב סבורה כי קיימת אצל המערער, וזכאות המערער שהוכרה כבר בשנת 2001 ע"י הביטוח הלאומי, הן בגדר "מאורע אחד"?
-
טרם הכרעה במחלוקת זו, מן הראוי לבחון את העובדות והשתלשלות העניינים הצריכה לעניין זה, כפי שעולה מהתיעוד הרב שהונח בפנינו, וזאת נעשה כעת.
העובדות והשתלשלות העניינים הצריכה לעניין
-
המערער, יליד 1959, שירת בצה"ל כחובש קרבי, תחילה בשירות סדיר בין השנים 1978 – 1981, ולאחר מכן בשירות מילואים במלחמת לבנון, בין השנים 1983 – 1985.
-
ביום 24.7.01 הגיש המערער תביעה לקצבת נכות כללית על פי חוק הביטוח הלאומי.
בפרק תיאור המחלה/הליקוי נרשם, בקיצור, "שימוש בסמים", וצוין כי הליקוי התחיל בשנת 1976.
ביום 23.12.01 עבר המערער אבחון רפואי ע"י רופא של המוסד לביטוח לאומי, במסגרת הדיון בתביעתו לקבלת קצבת נכות כללית.
בפרק תלונות המערער נרשם: "משתמש בסמים יותר מ- 20 שניה. שוחרר מבית סוהר לפני מספר חודשים. "ישב" על התפרצויות, זיופים, וכל זה כדי לממן את הסם. אין לו חשק לחיות. כל החיים מגעילים אותו, נגעל מעצמו ומכל העולם. לא מתמודד עם מצבו ולכן לוקח סם ואז לא צריך לחשוב על שום דבר. לא נמצא בטיפול גמילה. ניסה הרבה פעמים להיגמל אך לא מצליח להיגמל".
מסקנת הרופא המאבחן היתה שהמערער סובל מהפרעת אישיות, וכן משימוש והתמכרות בסמים, ובגין כך המליץ לקבוע לו נכות בשיעור 40%.
-
בחודש מרץ 2003 הגיש המערער בקשה לבדיקה מחדש לפי תקנה 37 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (החמרת מצב).
בהנמקה לבקשה זו צוינו הבאים: "דכאון, חרדות, מצב נפשי ירוד, ניסיונות התאבדות".
בחוות הדעת הרפואית מטעם הביטוח הלאומי צוין מפי המערער: "במצב רוח ירוד, מתלונן על חרדות, סיוטים – לא ישם טוב. חולם חלומות רעים רואה "סרט" כולל רעשים מה שעבר במציאות, מאז מלחמת לבנון. כמו כן מוסר שמשתמש בסמים".
הרופא שבחן מטעם הביטוח הלאומי את הבקשה להחמרת מצב, ציין כי "ההתרשמות היא על החמרה מסוימת במצבו הנפשי בתקופה האחרונה", ומשכך המליץ הרופא להעלות את שיעור הנכות הרפואית ל- 50%, בגין נכות מסוג "הפרעות באישיות עם קווים דפרסיביים ושימוש בסמים".
-
ביום 27.12.06 פנה המערער לחדר מיון נפשי בבי"ח רמב"ם, בשל תופעות נפשיות מהן סבל.
בתיאור התלונה צוין כי המערער סובל מ PTSD מאז מלחמת לבנון הראשונה, וכי הוא מוכר כנכה בשיעור 50% "לדבריו בשל PTSD".
-
ביום 26.2.07 נבדק המערער ביחידה לתגובת קרב הקשורה למשרד הבטחון.
במסמך ארוך שערך ד"ר איתן אברמוביץ באותו מעמד צוינו תולדות בעיותיו של המערער, לרבות שימוש בסמים והסתבכות בפלילים שהביאה למאסרו, וכי בפעם האחרונה בה היה במאסר "לראשונה התחיל שיחות עם פסיכולוג קליני אשר עלה על נושא של PTSD כרוני מהמילואים שלא טופל ולא דובר מעולם" (ההדגשות בקו תחתון – במקור).
בסוף אותו מסמך אובחן המערער כמי שסובל מ- PTSD כרוני ומבעיות נוספות, לרבות התמכרות.
-
ביום 27.6.07 הגיש המערער את התביעה להכרת זכות מכוח חוק הנכים, בה טען כי הוא סובל מ- PTSD עקב שירותו הצבאי.
בבקשה טען המערער לחוויות טראומטיות אותן עבר בשירות, והוסיף כי "לפני שנה אובחנתי ע"י ד"ר איתן אברמוביץ כסובל מתגובת קרב (P.T.S.D)".
בתצהיר שצורף כתמיכה בתביעה טען המערער כי בשל אירועי המלחמה חייו השתנו, וכי בין היתר הדבר הוביל להתמכרות לסמים, והכל עקב אירוע המלחמה (סעיף 9 לתצהיר).
-
במסגרת בירור תביעתו הנ"ל פנה המשיב לביטוח הלאומי, לבירור בנוגע לנכות שנקבעה על ידו ביחס למערער.
במכתב הביטוח הלאומי למשרד הבטחון מיום 27.5.08, ציין הביטוח הלאומי כי "הנ"ל הוכר כנכה בגין הפרעות באישיות עם קווים דפרסיביים ושימוש בסמים", ובסוף אותו מכתב נרשם "נא בידקו מאורע אחד וכפל תשלומים".
-
בסופו של דבר החליט המשיב לדחות את התביעה על הסף , כפי שפורט בפתח פסק הדין.
-
משהגיש המערער בשנת 2021 תביעה לעיון מחדש, ולאחר שנדחה ע"י המשיב בטענה של בחירה בזכויות, כמפורט לעיל, פנו באי כוחו המערער למשיב ביום 11.1.23 וביקשו לעיין מחדש בהחלטה, לאור העובדה שהנכות בביטוח הלאומי לא הוכרה עקב PTSD אלא עקב "הפרעה באישיות ושימוש בסמים".
בשלב זה החליט המשיב להפנות את העניין לבחינה של מומחה מטעמו, כאשר במכתב שהפנה המשיב ביום 19.2.23 ליועץ רפואי מטעמו צוינו בין היתר הבאים:
"הגיש תביעה לביטוח לאומי בשנת 2001 והוכר בגין הפרעות באישיות עם קווים דיפרסיביים ושימוש בסמים. בפנייתו לביטוח הלאומי קשר את מצבו הנפשי לאירועים בצבא. לא ברור לנו מהחלטת הביטוח הלאומי למה, אם בכלל, קישרו את מצבו הנפשי...
לאור האמור, אבקש להעביר את תיקו למומחה לקבלת חוות דעת בשאלת האבחנה, האם PTSD? האם הפרעת אישיות? האם גם וגם? האם אחר? והקשר שבין מצבו הנפשי לתנאי השירות. אבקש שהמומחה יתמקד בשאלת האבחנה, הקשר הסיבתי שלה לשירות ויתייחס גם האם קיימות שתי אבחנות חופפות?".
-
על רקע זה ניתנה חוות דעתה של ד"ר מלכה לזר, מומחית מטעם המשיב בתחום הנפשי.
בחוות הדעת תועדו תולדות המערער כפי שנגבו בידי המומחית, כאשר ביחס לשימוש בסמים צוין כי המערער התנסה לראשונה בסמים בגיל 14-15 (סמים קלים); כי הוא התחיל להשתמש בסמים לאחר השחרור מהשירות הסדיר ב- 1981; וכי בין השנים 1990-2000 השימוש בסמים גבר.
עוד צוין כי שיתוף הפעולה של המערער היה מלא "למעט דיווח על שימוש בסמים כאשר ניכר רצון למזער את חומרת השימוש והשלכותיו".
בפרק הסיכום ציינה המומחית כי "במהלך השירות נחשף לאירועים מסכני חיים ומראות קשים. החל משתמש בסמים אלה כטיפול עצמי...".
המומחית ציינה כי מדובר באדם "הלוקה בהפרעת דחק בתר חבלתית והפרעה (כך במקור) שימוש בחומרים שהתחילה כטיפול עצמי בסימפטומים בתר חבלתיים והתעצמה לכדי הפרעה קשה ועמידה".
המומחית חתמה את חוות דעתה בהמלצה הבאה: "יש להכיר בקשר גרימתי בין האירוע המתואר במהלך השירות הצבאי לבין התפתחות של הפרעת דחק בת חבלתית כרונית קשה והפרעת שימוש בחומרים מהן סובל".
היועץ הרפואי מטעם המשיב המליץ לקבל את מסקנות חוות הדעת, כמצוין על גביה.
-
כאמור, המשיב החליט, בהחלטה מושא ערעור זה, כי מסקנות חוות דעת זו צריכות להוביל לדחיית הערעור נוכח הוראות סעיף 36א' לחוק הנכים, וזאת "מאחר שקיימת חפיפה בין האבחנות הרפואיות והאירועים שבעטיים קיימת נכות נפשית, מדובר ב"אירוע אחד".
האם בפנינו מצב של "בחירה בזכויות"?
-
השאלה העומדת לפתחנו היא האם ניתן לומר שהמערער "בחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי", כקבוע בסעיף 36א'(1) לחוק הנכים, ומשכך דרכו חסומה בפני הגשת תביעה להכרה ב PTSD לפי חוק הנכים.
-
תביעה המערער מושא הערעור היתה להכרה בקשר בין PTSD לבין שירותו הצבאי.
נוכח הוראות סעיף 36א(1) לחוק הנכים, השאלה היא האם כאשר המערער הגיש את התביעה לנכות כללית בשנת 2001, הוא נחשב כמי ש- "בחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי", ביחס לזכות הנובעת מקיום PTSD.
אנו סבורים שהתשובה לשאלה זו היא בשלילה.
כללי
-
סעיף 36א' חל על "נכה שבידו הברירה לפי סעיף 323 לחוק הביטוח הלאומי".
סעיף 323 לחוק הביטוח הלאומי עוסק במי שזכאי עקב "מאורע אחד" לגמלה לפי חוק הביטוח הלאומי ולתגמול לפי חוק אחר, לרבות חוק הנכים.
כיצד יש לפרש את הביטוי "מאורע אחד" שבסעיף 323 לחוק הביטוח הלאומי?
אנו סבורים כי אין לפרש ביטוי זה אך ורק לפי משמעו בחוק הביטוח הלאומי, שכן בענייננו הוא משמש בהקשר של חוק הנכים, ומשכך יש לבחון, בראש ובראש, את המונח הזה ביחס לסביבה חקיקתי זו.
-
סעיף 36א' לחוק הנכים הוא מקרה מיוחד סעיף 36 לחוק הנכים, העוסק במצב של "תשלומים לפי חוק זה ופיצויים לפי חוק אחר".
סעיף 36 לחוק הנכים מאפשר לנכה, אשר זכאי לתשלומים מכוח חוק הנכים, ובמקביל לפיצויים לפי חוק אחר, את הברירה לבחור באיזה מסלול ברצונו לממש את זכותו, כאשר הוא אינו יכול לגבות פיצויים משני החוקים כאחד (סעיף 36(א)(1)).
הסעיף קובע, כי אם שולמו לנכה פיצויים לפי החוק האחר, לא יחולו עליו הוראות חוק הנכים (סעיף 36(א)(3).
תחולת סעיף 36(א) מותנית בכך שהתשלומים בשני מסלולים הבחירה משולמים "בשל המחלה, החבלה או החמרת המחלה, שכתוצאה מהן לקה באותה נכות".
מכאן נובע כי סעיף 36 נועד לחול על מצבים בהם הנכות המזכה את הנכה בתשלומים לפי חוק אחר, היא אותה נכות המזכה אותו בתשלומים לפי חוק הנכים.
-
הביטוי "מאורע אחד" שבסעיף 323 לחוק הביטוח הלאומי אינו מוגדר באותו חוק.
כאמור, ענייננו במתן פרשנות לאותו ביטוי בהקשר של חוק הנכים, ולתכלית העומדת מאחורי סעיף 36א' לחוק הנכים.
-
לסעיפים 36 ו- 36א' לחוק הנכים יש תכלית כפולה:
האחת, מניעת כפל פיצוי מאדם שיכול להיות זכאי למימוש זכות העומדת לו במספר הסדרים חקיקתיים שונים, כאשר מקור הזכות אותה הוא מבקש לממש הוא אחד.
השניה, היא שכאשר בחר נכה לממש זכות אותה הוא יכול לממש לפי חוק הנכים, במסלול לפי חוק הביטוח הלאומי, בחירה זו מחייבת אותה (בחלוף שלוש שנים ממימוש הזכות), כאשר חסימת הדרך בפניו לחזור למסלול של חוק הנכים מקורה, כך נראה, בשיקולים הקשורים לשמירה על מסגרת תקציבית, בדומה לתכלית העומדת מאחורי העיקרון של אי תשלום רטרואקטיבי, הקבוע בסעיף 18 לחוק הנכים.
-
חסימת הדרך מפני הגשת תביעה לפי חוק הנכים נוכח סעיף 36א' לחוק, מצריכה קיום תהליך של מספר חלופות שעמדו בפני הנכה, ובחירה מדעת של הנכה במסלול אחד, תוך העדפתו על פני המסלול של חוק הנכים.
-
המקובץ לעיל מתווה את הדרך בה יש, לדעתנו, לפרש את הביטוי "מאורע אחד".
"מאורע אחד" דורש מצב בו בפני הנכה עמדו ברגע בחירתו מספר חלופות ביחס לחבלה, המחלה או החמרה של המחלה, העולה כדי נכות, שבו זמנית מזכה את הנכה בתגמולים לפי חוק הנכים ולפי חוק הביטוח הלאומי, כאשר בהיותו במצב זה מחליט הנכה, מדעת, לבחור במסלול לפי חוק הנכים.
משכך, אם הנכה מגיש תביעה מכוח חוק הביטוח הלאומי לצורך מימוש זכות בגין נכות מסוימת, ומאוחר יותר הוא מגיש תביעה מכוח חוק הנכים בגין נכות אחרת ושונה, שאינה נובעת או קשורה מאותה חבלה או מחלה בגינה הוגשה התביעה הראשונה לביטוח הלאומי, אין לומר שבפנינו "מאורע אחד", שכן הרציונל שביסוד חסימת זכותו מכוח סעיף 36א' לא חל.
מן הכלל אל הפרט
-
בבואנו ליישם את האמור על ענייננו, נשאל עצמנו האם תביעת המערער לקצבת נכות כללית בשנת 2001, נועדה לממש את אותה זכות אותה ביקש המערער לממש בשנת 2007 עת הגיש המערער את תביעתו למשיב בשנת 2007.
אנו סבורים שעל שאלה זו יש להשיב בשלילה, מכמה טעמים.
-
ראשית, המערער ביקש מהמשיב הכרה בקיום PTSD עקב השירות הצבאי, בעוד שהביטוח הלאומי הכיר בו כנכה בגין התמכרות לסמים והפרעת אישיות.
ברי כי מדובר בבעיות רפואיות/נפשיות שונות במהותן, וגם המשיב עצמו מכיר בכך, כעולה ממכתבו הנ"ל ליועץ הרפואי מטעמו ביום 19.2.23, עת ביקש המשיבה ממומחה רפואי אבחנה מדויקת לגבי אופי הבעיה הנפשית ממנה סובל המערער, תוך שהמשיב עצמו מבחין בין PTSD לבין הפרעת אישיות.
המשיב יצא אפוא, ובצדק, מתוך הנחה לפיה קיימת חשיבות לסיווג האבחנה, כאשר הכרה בגין נכות עקב הפרעת אישיות אינה שוות ערך להכרה בגין נכות עקב PTSD.
-
שנית, מכלול המסמכים שהונחו בפנינו מצביע על כך שהמערער לא הגיש בשנת 2001 את תביעתו למוסד לביטוח לאומי מתוך מודעות לקיום תסמונת בתר חבלתית, ומתוך כוונה לממש זכות בגין תסמונת זו במסלול של הביטוח הלאומי.
התביעה אותה הגיש המערער בשנת 2001 לביטוח הלאומי הוגשה בגין שימוש בסמים, אשר התחיל, כך לפי טופס התביעה, בשנת 1976.
בתביעה זו אין זכר לשירות הצבאי, ואין בה זכר לתסמינים נפשיים הקשורים ל- PTSD, כאשר ההכרה של המוסד לביטוח לאומי, כפי שפורט לעיל, היתה בנכות עקב הפרעות אישיות והתמכרות לסמים.
-
אמנם, בתביעה להחמרת מצב בשנת 2003 העלה המערער טענות לתסמינים נפשיים שונים, כגון דכאון וחרדה, כאשר באבחון שנערך במסגרת תביעתו להחמרת מצב, הוא קשר תסמינים אלה למלחמת לבנון הראשונה.
ברם, בכך אין כדי לשנות מהעובדה שדובר בבקשה להחמרת מצב ביחס לנכות שהוכרה בשנת 2001, ואשר כשלעצמה לא היתה קשורה לתסמונת PTSD.
ואכן, בהחלטת המל"ל משנת 2003 להעלות את שיעור הנכות מ- 40% ל- 50%, נקבע כי מדובר באותו סוג של נכות קודמת ("הפרעות באישיות ושימוש בסמים"), כאשר התביעה התקבלה בשל "החמרה מסוימת במצבו הנפשי בתקופה האחרונה".
אין כאן שינוי מהמצב הבסיסי, לפיו דובר בנכות שהוכרה ע"י הביטוח הלאומי בגין תביעה שמלכתחילה לא היתה קשורה ל- PTSD, כאשר אופי הנכות שהוכרה שונה בתכלית מהנכות בגינה ביקש המערער לממש את זכותו מכוח חוק הנכים.
-
שלישית, מהמסמכים שהונחו בפנינו עולה, כי רק לאחר שהוכר על ידי הביטוח הלאומי, עלה בדעתו של המערער, במסגרת טיפולים נפשיים בהם נטל חלק, כי הוא סובל מ- PTSD.
הדבר אירע, כך נראה, בשלהי 2006 או בתחילת 2007, כאשר לפני כן המערער לא היה מודע לאבחנה זו, כפי שהודגש, בין ביתר, ברישומיו של ד"ר איתן אברמוביץ מהיחידה לתגובת קרב, אשר צוטטו לעיל.
הדבר הביא את המערער להגיש בשנת 2007 את תביעתו לפי חוק הנכים.
הנה כי כן, לא רק שבשנת 2001 המערער לא התכוון למשש זכות בגין PTSD ע"י הגשת התביעה לקצבת נכות כללית, אלא שנראה כי באותה עת הוא כלל לא היה מודע לקיומה של אבחנה מסוג זה.
-
אם נסכם –
-
המערער לא הגיש את תביעתו בשנת 2001 במטרה לקבל הכרה בנכות בגין PTSD, אלא הוא ביקש לקבל הכרה בגין התמכרותו לסמים.
-
עת הגיש המערער את תביעתו בשנת 2001, הוא לא היה מודע לכך שהוא סובל מ- PTSD.
-
המוסד לביטוח לאומי הכיר בזכותו של המערער לקבל קצבת בגין נכות מסוג הפרעת אישיות והתמכרות בסמים, שהיא שונה באופייה ובמהותה מנכות בגין PTSD.
-
שנים לאחר הגשת תביעתו למוסד לביטוח לאומי הבין המערער, ממטפלים בתחום הנפשי, כי הוא סובל מ- PTSD, דבר שהוביל אותה להגשת התביעה בשנת 2007.
-
המסקנה המתבקשת מהאמור היא שאין לראות בתביעה לקצבת נכות כללית בשנת 2001 כוויתור על זכותו של המערער בכל הנוגע לנכות בגין PTSD.
אין לומר בנסיבות אלה כי הזכאות אותה ביקש המערער לממש בשנת 2001 – קרי, נכות עקב התמכרות לסמים – והזכאות אותה הוא ביקש לממש בשנת 2007 – קרי, נכות עקב PTSD – הן בגדר "מאורע אחד".
-
כאמור, התכלית מאחור סעיף 36א' היא להגביל את הנכה בבחירתו לממש זכות במסגרת המסלול המוסד לביטוח לאומי.
תכלית זו מבוססת על הנחה בדבר קיום בחירה – קרי החלטה מדעת בין שתי דרכי פעולה או יותר, וקיום זהות במימוש הזכות לגביו מתבצעת בחירה זו.
במקרה שלנו, אין לומר שהתביעה משנת 2001 מהווה ביטוי של תהליך בחירה מדעת ביחס למימוש הזכות הנובעת מנכות של PTSD, שכן התביעה משקפת רצון לממש זכות בגין נכות הקשורה בהתמכרות בסמים, שהתקבלה ללא כל מודעות מצד המערער באותה העת לקיומה של PTSD, כאשר הנכות שהוכרה לבסוף שונה במהותה ובאופיה מהנכות בגינה מבוקש הכרה כיום.
-
המשיב נימק את החלטתו בקיום "חפיפה בין האבחנות הרפואיות והאירועים שבעטיים קיימת נכות נפשית".
אין בידינו לקבל נימוק זה.
ראשית, בחינת קיומה של "בחירה" לפי סעיף 36א' לחור הנכים, וקיומו של "מאורע אחד" לפי סעיף 323 לחוק הביטוח הלאומי, אינה נעשית בהכרח לפי מבחן של חפיפה "בין אבחנות רפואיות" וחפיפה בין אירועים שבעטיים קיימת נכות נפשית, וזאת כמבואר לעיל.
שנית, לא קיימת במקרה דנן חפיפה, לפחות לא מלאה או מהותית, בין האבחנות, שעה שהמוסד לביטוח לאומי אבחן את המערער כמי שסובל מהפרעת אישיות ומהתמכרות לסמים, ואילו המערער מבקש כעת לממש זכות בגין PTSD, שגם לשיטת המשיב מהווה אבחנה שונה.
-
לא נעלמה מעינינו העובדה שהמערער, לפחות בשלב הבקשה להחמרת מצב בביטוח הלאומי, הזכיר את מלחמת לבנון בתור האחראית לתסמינים נפשיים מהם הוא סובל ולהתמכרותו לסמים, ולא נעלמה מעיננו העובדה שהמומחית מטעם המשיב סברה כי ההתמכרות לסמים התחילה כטיפול עצמי בתסמונת ה- PTSD.
ברם, בכך אין כדי לשנות ממסקנתו לעיל.
שכן, האמור אינו משנה מהעובדה שהתביעה משנת 2001 הוגשה בגין בעיית התמכרות לסמים על רכיביה השונים, ולא בגין תסמינים של PTSD, והוא אינו משנה מהעובדה שהנכות שהוכרה על ידי הביטוח הלאומי שונה באופייה ובמהותה מהנכות בגינה הגיש המערער את התביעה לפי חוק הנכים.
עם זאת חשוב להדגיש, כי ביחס לנכות בגין התמכרות לסמים, המערער אינו יכול להגיש בגינה תביעה לפי חוק הנכים, שכן את זכותו ביחס לנכות הנובעת מהתמכרות לסמים הוא בחר לממש בתביעה אותה הגיש למוסד לביטוח לאומי בשנת 2001.
-
לבסוף נעיר כי קבלת הערעור מתחייבת, כך להבנתו, גם מכללי הגינות מנהלית אשר חלים על המשיב.
כאשר נעתר המשיב לפניית באי כוח המערער בשנת 2023, לאחר שאלה הפנו אותו לכך שהנכות שנקבעה במוסד לביטוח לאומי שונה מהנכות בגינה מבקש המערער לממש את זכותו, ביקש המשיב מיועץ רפואי מטעמו לבחון האם אכן המערער סובל מ- PTSD, במובחן מהפרעת אישיות, המתכתבת עם הנכות במוסד לביטוח לאומי.
בכך גילה המשיב את דעתו שאבחנה של PTSD היא שונה מהנכות שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, וחזקה שעמדה זו של המשיב יוצאת מהנחה שאבחנה מסוג PTSD היא בעלת השלכה על השאלה שעמדה לפתחו של המשיב, בהתאם לסעיף 36א' לחוק הנכים.
משכך, חוות דעת המומחית מטעם המשיב, לפיה המערער אכן סובל מ- PTSD וכן מהתמכרות לסמים, היתה צריכה להוביל את המשיב, לשיטתו הוא, שלא לדחות את התביעה בגין PTSD מכוח "בחירה בזכויות", שהיא גם התוצאה המתחייבת גם מבחינה לגופם של דברים, כמפורט לעיל.
סוף דבר
-
על יסוד המקובץ לעיל אנו מורים על קבלת הערעור, וקובעים כי לא היה מקום לדחות את תביעת המערער להכרה בנכות בגין PTSD עקב השירות הצבאי מכוח סעיף 36א לחוק הנכים.
עניינו של המערער יוחזר למשיב, אשר מתבקש לתת את דעתו, בין היתר, על כך שהמומחית מטעמו מצאה כי המערער סובל מ- PTSD עקב השירות, והמליצה להכיר בנכות זו.
-
אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,850 ₪, וזאת בתוך 30 ימים, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.
המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים ותפעל לסגירת התיק.
ניתן היום, ט"ז חשוון תשפ"ה, 17 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
אמיר סלאמה, שופט
יו"ר הוועדה
|
|
עו"ד באדי חמדאן
חבר הוועדה
|
|
דר' אלכס קורת
חבר הוועדה
|