פלונים נ' מדינת ישראל

מונחת לפניי תביעה נזיקית בגין רשלנות רפואית נטענת בביצוע 2 ניתוחי עיניים ובניהול רשומה רפואית בעניינם.

רקע להליך והצדדים לו

1. התובע מס' 1, מר אליאס בשאראת (להלן: "התובע"), יליד x/x/1993 תושב הכפר יפיע. בעודו ילד, עבר התובע 4 ניתוחי עיניים לשם תיקון פזילה שממנה סבל בעין ימין. התובעים מס' 2 ו- 3 הינם הורי התובע (יקראו ביחד להלן: "הורי התובע" וכל אחד מהם לחוד, ובהתאמה:  "תובע 2" ו- "תובעת 3"), אשר תובעים גם בשמם, וזאת בגין ההוצאות והנזקים הממוניים שנגרמו להם כתוצאה מליווי בנם – התובע, במהלך הטיפולים הרפואיים שלהם נזקק האחרון (שלושת התובעים יכונו ביחד להלן: "התובעים").

2. התביעה במקור הוגשה נגד הנתבע מס' 1 – בית חולים בני ציון (להלן: "בי"ח בני ציון"), הנתבע מס' 2 – פרופ' חנא גרזוזי, רופא מומחה בתחום העיניים ומי ששימש בתקופה הרלוונטית לתביעה כמנהל מחלקת עיניים בבי"ח בני ציון (להלן: "פרופ' גרזוזי"), ונגד המבטחת של בי"ח בני ציון - הנתבעת מס' 5 – ענבל חברה לביטוח בע"מ. במסגרת התביעה נתבעו בנוסף הנתבע מס' 3 - המרכז הרפואי מאיר (להלן: "בי"ח מאיר"), הנתבעת מס' 4 – שירותי בריאות כללית בתור הקופה שמנהלת ומחזיקה את בי"ח מאיר, והנתבעת מס' 6 בתור מבטחת של הנתבעים 3-4.

3. במהלך ניהול ההליך ובהסכמת הצדדים הרלוונטיים הוחלפו הנתבעים 1, 2 ו- 5 בנתבעת הנוכחית – מדינת ישראל, וזאת בתוקף היותה של זו הגורם המנהל והמחזיק את בי"ח בני ציון שמעסיק את פרופ' גרזוזי. בתוקף ההחלפה האמורה הצהיר אף ב"כ הנתבעים, שהמשיך לייצג בתיק דנן את הנתבעת החדשה (מדינת ישראל), שכל חיוב שיושת על הנתבעים הנ"ל ממילא אמור להיות משולם על ידי מדינת ישראל (פרוטוקול הדיון מיום 24/6/2019).
4. בעניינם של שלושת הנתבעים הנוספים (נתבעים 3, 4 ו- 6), הושגה בשלבים מאוחרים יותר בחיי התיק, הסכמה לדחיית התביעה ללא צו להוצאות. ההסכמה הנ"ל אושרה על ידי וניתן לה תוקף של פסק דין חלקי ביום 24/2/2020.

5. עם מתן פסק הדין החלקי הנ"ל, התביעה המשיכה להתנהל נגד נתבעת אחת – שהינה מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת").

6. בטרם נצלול לעומקו של התיק, ולשם הנוחות בלבד, יובא להלן מפתח של מונחים רפואיים רלוונטיים שעולים מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו במסגרת התיק:

• EXOTROPIA (אקסוטרופיה) – פזילה כלפי חוץ.
• ESOTROPIA (איזוטרופיה) - פזילה כלפי פנים.
• שריר MEDIAL RECTUS או MR – שריר ישר פנימי (להלן: "השריר").
• LOST MUSCLE – איבוד השריר, מצב בו השריר על מעטפתו ברח לקודקוד הארובה (להלן: "איבוד שריר").
• SLIPED MUSCLE – החלקת שריר, מצב שבו מעטפת השריר נשארה במקומה, אך השריר החליק חלקית בתוכה (להלן: "החלקת שריר").
• טנון – מעטפת השריר.

7. העובדות שאינן שנויות במחלוקת :

• בהיות התובע בגיל כשנה, הוריו הבחינו בכך שהתובע סובל מפזילה בעין ימין (עובדה שאושרה על פרופ' גרזוזי בסעיף 5 לתצהירו). בעקבות כך התובע היה נתון במעקב רפואי  במסגרת קופ"ח מאוחדת ובין היתר הוא טופל באופן פרטי במרפאתו של פרופ' גרזוזי. במהלכו של הטיפול הרפואי האמור המליץ פרופ' גרזוזי להורי התובע לבצע סגירה של עין שמאל של התובע, זאת במטרה לחזק את יכולת הראיה בעין ימין. בהגיע התובע לגיל  4 שנים,  המליץ פרופ' גרזוזי להורי התובע, לבצע לתובע ניתוח בעין.

• בשלהי שנת 1997 התובע נלקח על ידי הוריו לבי"ח העמק בעפולה, ולאחר בדיקה שגילתה קיומה של פזילה פנימה, לכיוון האף, בשתי העיניים, התובע אושפז בבית החולים הנ"ל ובהמשך, ביום 2/12/1997, הוא עבר ניתוח לתיקון הפזילה (להלן: "הניתוח הראשון") [מסמך רפואי מסכם ביחס לניתוח הראשון הוגש וסומן כמוצג ת/8].

• התובע המשיך להיות במעקב רפואי אצל פרופ' גרזוזי, אשר בדק את התובע ביום 26/9/2005, וציין כי מצב הפזילה לאחר הניתוח הראשון השתפר במשך 2-3 שנים, שבסיומן הפזילה חזרה. על רקע עובדה זו המליץ פרופ' גרזוזי להורי התובע לבצע לתובע ניתוח נוסף בבי"ח בני ציון, שבו מילא פרופ' גרזוזי נכון לאותם מועדים וכאמור, תפקיד של מנהל מחלקת עיניים [סיכום בדיקה והמלצה של פרופ' גרזוזי צורפה כחלק ממוצג ת/4].

• ביום 20/6/2006 התובע עבר ניתוח פזילה חוזר בבי"ח בני ציון, שבמסגרתו נותחה עינו הימית בלבד. הניתוח בוצע ע"י ד"ר טינה פרידמן (להלן: "ד"ר פרידמן" ו- "הניתוח השני" בהתאמה).

• בעקבות הניתוח השני, התפתחה אצל התובע פזילה כלפי חוץ, ועל רקע התפתחות זו התובע נותח שוב בבי"ח בני ציון ביום 29/8/2006, לשם תיקון הפזילה. ניתוח אחרון זה בוצע ע"י ד"ר פרידמן בסיועו של פרופ' גרזוזי (להלן: "הניתוח השלישי").

• לאחר הניתוח השלישי התובע המשיך להיות במעקב רפואי במרפאתו הפרטית של פרופ' גרזוזי, וביום 8/6/2007 הוא נבדק ע"י מומחה עיניים בקופ"ח מאוחדת – ד"ר עבד אלחמיד מוקארי (להלן: "ד"ר מוקארי"), אשר מצא אצל התובע הגבלת תנועה בעין ימין כלפי פנים, והעלה חשד ל"איבוד השריר". נוכח החשד שהתעורר אצלו כאמור, ד"ר מוקארי הפנה את התובע לבדיקת CT של ארובת עיניים.  ביום 26/7/2007 בוצעה לתובע בדיקת CT של ארובת העיניים, שממצאיה פוענחו ע"י מומחה לרדיולוגיה אבחנתית – ד"ר א. נוי (להלן: "פיענוח ה-CT" ו- "ד"ר נוי" בהתאמה). בפיענוח ה- CT  ד"ר נוי קבע כי "ארובות העיניים על תוכנן, שרירי העיניים הישרים, השומן הרטרובולבארי הודגמו תקינים", ובסיכום רשם הנ"ל  כי "הבדיקה תקינה" [עותק של תיק קופ"ח מאוחדת ותוצאת פיענוח ה- CT צורפו כחלק ממוצג ת/1].

• בחלוף כשנה ממועד בדיקת ה- CT הנ"ל, וליתר דיוק ביום 6/5/2008, התובע נבדק ע"י ד"ר קריסטל בבי"ח מאיר (להלן: "ד"ר קריסטל"). לד"ר קריסטל סיפרו הורי התובע את הרקע למחלת בנם, וציינו בנוסף בפניה כי התובע עבר בגיל 10 שני ניתוחים לתיקון הפזילה בבי"ח בבני ציון חיפה, וכי התובע אבד שריר במהלך הניתוח הראשון שם. לאחר עיון בממצאי בדיקת ה- CT, שנמסרו לעיונה על ידי הורי התובע, עלה אצל ד"ר קריסטל חשד להחלקת שריר, ולנוכח אותו חשד, ביקשה זו מהורי התובע להביא מסמכים רפואיים מבתי החולים שבהם טופל התובע, ביחס לניתוחים קודמים. לאחר שהתקבל החומר הרפואי בבי"ח מאיר, התובע הופנה לבדיקה ע"י ד"ר רז בבי"ח מאיר (להלן: "ד"ר רז"), ובתאריך 3/2/2009 התובע נבדק על ידי ד"ר רז אשר ציינה כי מבדיקת ה- CT "השריר נראה מאוד אחורי. בתקווה שנוכל לאתר אותו ולקדם אותו..".

• ביום 12/3/2019 התובע נותח פעם נוספת. הפעם בבי"ח מאיר (להלן: "הניתוח הרביעי"). במסמכים הרפואיים של בי"ח מאיר נרשם כי בזמן הניתוח אובחן "MR LOST MUSCLE" – קרי איבוד שריר, וכל ניסיון לאתר את השריר לא הדגים לא שריר ולא קפסולה מחוברת, ונמצאה רקמת חיבור וצלקת בלבד, ועל כן המנתחים ביצעו העתקת מחצית השרירים האנכיים לכיוון אינסרצית השריר הישר הפנימי [המסמכים הרפואיים מבי"ח מאיר צורפו כמוצג ת/7].

טענות הצדדים בתמצית

8. בהינתן העובדה שבעניינו של בית החולים מאיר ניתן פסק דין המורה על דחיית התביעה בהסכמה, כאמור, נתמקד להלן בטענות שהועלו על ידי התובעים כנגד בי"ח בני ציון וצוות רופאיו, ובטענות ההגנה שהועלו על ידי הנתבעת כנגד אותן טענות.

9. התובעים טוענים בכתב התביעה המתוקן כי, לאחר הניתוח השני (שהוא כאמור הראשון מבין שני הניתוחים שהתובע עבר בבי"ח בני ציון), פרופ' גרזוזי וד"ר פרידמן הודיעו להורי התובע כי במהלך הניתוח אירעה תקלה המתבטאת בפגיעה בשריר העין, תקלה שגרמה לבריחתו של השריר ממקומו. הודע בנוסף להורי התובע, לטענתם, כי נדרש להמתין תקופה של חודשיים  בטרם ביצוע ניתוח מתקן, שבמהלכו יאותר השריר ויחובר למקומו מחדש. לטענת התובעים, דברים אלה שהוסברו להם בעל פה  על ידי שני הרופאים הנ"ל, אין להם, משום מה, ביטוי במסמכים הרפואיים של בי"ח בני ציון. עוד נטען כי במהלך הניתוח הנוסף באותו בית חולים, נעשה ניסיון לתקן את אותה תקלה שאירעה בניתוח הקודם שם, ברם הניסיון לא צלח ולא זו אף זו,  מצב העין הימנית הורע. העין  המשיכה לפזול החוצה ולבלוט ובנוסף נהייתה זו אדומה. כל אלה לא מנעו מרופאי בי"ח בני ציון להודיע להורי התובע, לאחר הניתוח השלישי, כי הניתוח הצליח וכי מצב העין תקין.

לטענת התובעים, לאחר הניתוח השלישי,  ד"ר מוקארי היה הראשון מבין הרופאים שהעלה את החשד לאיבוד השריר. לנוכח החשד האמור נערכה לתובע בדיקת CT לארובת העין, שתוצאותיה, לטענת התובעים, אישרו את החשד שלפיו מדובר אכן במצב של ניתוק שריר לרבות מצב של LOST MUSCLE. בעקבות כך,  התובע הופנה להמשך בירור בבי"ח מאיר. באבחנה שנערכה לגביו על ידי  רופאי בית החולים מאיר, צויינו שתי האבחנות 'איבוד שריר' ו-  'החלקת שריר'. דא עקא, שבניתוח הרביעי לא עלה בידי צוות המנתחים בבי"ח מאיר לאתר את השריר ולחברו מחדש למקומו, הגם שחל שיפור מסויים במצב העין.  בהמשך המעקב הרפואי נאמר לתובע ע"י הרופאים בבי"ח מאיר ורופאי קופ"ח, כי אין אפשרות לתקן את מצב העין וכי התובע יצטרך לחיות עם המצב שאליו הגיעה העין.

יתר טענות התובעים בתחום הרפואי מבוססות למעשה על חוות דעתו של פרופ' יצחק בן סירה – מומחה לרפואת עיניים (להלן: "מומחה התובעים" או "פרופ' בן סירה"). בהסתמך על חוות הדעת של פרופ' בן סירה, טוענים התובעים כי השריר הישר הפנימי של עין ימין של התובע, התנתק ממקומו במהלך הטיפול שעבר התובע בבי"ח בני ציון ולא חובר מחדש למקומו. בכך, לטענת מומחה התובעים, התרשלו הרופאים של בי"ח בני ציון.   לדידו של מומחה התובעים ההתרשלות מתבטאת בעצם התנתקות השריר (הכולל, לשיטת מומחה התובעים, את שתי האפשרויות של איבוד שריר ושל החלקת שריר), וכן בכך שהשריר שהתנתק ממקומו לא חובר מחדש לנקודה שממנה הוא התנתק. בהסתמך על חוות דעתו של פרופ' בן סירה, נטען על ידי התובע כי עובר לשני הניתוחים שבוצעו בבי"ח בני ציון כאמור, התובע סבל מפזילה פנימה. מחמת רשלנות הרופאים בבי"ח בני ציון התובע לא זכה לקבלת טיפול מתאים הולם למחלה שממנה סבל - טיפול שמקובל בעולם בכללותו ובמדינת ישראל בפרט, כאשר לעניין זה עצם ניתוק השריר באחד הניתוחים והניסיונות הכושלים למוצאו ולחברו למקומו, הם אלה שגרמו לנכות שממנה סובל התובע כיום והם אלה שגרמו למראה הנוכחי של עין התובע. בהסתמך על אותו יעוץ רפואי שניתן להם, טוענים התובעים כי אי שימוש בשיטת הדמיה מודרנית, כגון MRI,  גרם לאיחור באבחנת השריר המנותק, ותרם את חלקו בכישלון  הטיפול הרפואי שניתן  בשלבים המאוחרים יותר לתובע.

עוד נטען ע"י התובעים כי, למרות הכישלון המלא שהיה נחלתו של הניתוח השני (הניתוח הראשון בבי"ח בני ציון), לא מצוין כל מהלך בלתי תקין בדו"ח הניתוח עצמו, וברשומות הרפואיות אין אפילו רמז שמשהו השתבש. זאת על אף שביום שלמחרת  הניתוח, קרי ביום 21/6/2006, נרשם בתיק המרפאה של בי"ח בני ציון כי קיימת הגבלה באדוקציה (הסתכלות לכיוון האף) בעין ימין. הגבלה זו אך מלמדת על כך שמיד לאחר הניתוח עצמו, ולכל המאוחר  מספר שעות לאחריו, התנתק השריר וברח ממקומו. עוד נטען כי גם בניתוח המתקן בבי"ח בני ציון (הניתוח השלישי), לא מוזכר בניירת כל חשד לאובדן השריר או התנתקותו. במקום זאת, מועלית אבחנה מוזרה ללא כל ביסוס של 'שיתוק של השריר הפנימי'. נטען שמדובר בדיווחים בלתי מדויקים שאינם עולים בקנה אחד עם הנהוג והמקובל בבתי חולים ועולים כדי רשלנות. עוד נטען כי מדו"ח הניתוח השלישי עולה כי הרופאים המנתחים מצאו רק את רקמת החיבור של מעטפת השריר, שהיא רקמת קולגן פיברוטית, והם לא ניסו לחפש את רקמת סיבי השריר. על סמך האמור, טוענים התובעים כי שני הניתוחים שעבר התובע בבי"ח בני ציון בוצעו ללא מיומנות, שכן העובדה שהשריר ניתק ממקומו, החליק וברח לארובה הוא אירוע רשלני, ובכל מקרה אירוע כאמור היה אמור להיות מתוקן במהלך הניתוח עצמו או בסמוך ממש אלייו. רופאי בי"ח ציון לא הסתפקו בך שלא ביצעו בדיקות הדמיה לפני עריכת הניתוח המתקן (הניתוח השלישי), על מנת לאשר את החשד להתנתקות השריר, לא רק שלא מצאו את השריר שברח בניתוח הנוסף תוך אי הפעלת אמצעים מודרניים, אלא גם כתבו אבחנות לא מדויקות וסיכמו את המקרה כהצלחה, כאשר מדובר במחדלים רשלניים החורגים מהמקובל ברפואה המודרנית. 

לעניין הנכות הרפואית, טוענים התובעים כי לאור רשלנות הנתבעים ולאחר הניתוחים שבוצעו, התובע נותר עם עין אדומה, מגורה ולא-אסטטית. כמו כן ישנה הגבלה ניכרת של תנועת העין פנימה, וכן התובע סובל מראייה כפולה. כתוצאה מכן התובע נותר עם נכות צמיתה ומשוקללת בשיעור 37.1% המורכבת מ: 15% בגלל הפזילה; 7.5% בגין דלקת לחמית כרונית בינונית עד קשה; ו- 20% בגין המראה הלא-אסטטי.    

10. בי"ח בני ציון ופרופ' גרזוזי מכחישים את הטענות המיוחסות להם בנוגע לקיומה של רשלנות במתן טיפול רפואי לתובע, ותומכים את הטענות הרפואיות שהועלו על ידם, בין היתר, בחוות דעתו של פרופ' אברהם שפירר (להלן: "מומחה הנתבעת" או "פרופ' שפירר").  בכתב הגנתם המתוקן נטען כי התובע סבל מפזילה מולדת  כלפי פנים, וכי הניתוח הראשון בבי"ח העמק לא פתר את הבעיה ולכן היה צורך בניתוח נוסף בבי"ח בני ציון. בעקבות הניתוח השני הנ"ל, התפתחה אצל התובע פזילה כלפי חוץ. לדידם, תופעה זו של תיקון יתר בעקבות ניתוח פזילה הינה תופעה מוכרת שסטטיסטית עשויה להתפתח אחת לכמה ניתוחי פזילה. לטענתם מיקום השריר החדש בניתוח זה קרוב מאוד לקו המשווה וייתכן כי השריר הוצב מעבר לקו המשווה דבר שעלול היה לגרום להחלשה משמעותית של השריר ולתופעה של הגבלה באדוקציה כפי שנרשם מיד לאחר הניתוח. לכן לא הייתה בהכרח כל סיבה לחשוד כי השריר "החליק" ממקומו, אך הפזילה החדשה שנוצרה (כלפי חוץ), הצדיקה התערבות ניתוחית נוספת של בי"ח בני ציון, כאשר בניתוח השלישי השריר אותר בצורה ברורה ע"י המנתחים, דבר השולל את הטענה כי השריר "החליק". לטענת בי"ח בני ציון ופרופ' גרזוזי, במשך למעלה משנה ממועד שחרורו של התובע מבי"ח בני ציון, לאחר הניתוח השלישי, אין כל רישום לבדיקה של התובע ע"י רופא עיניים, כאשר הבדיקה הראשונה לאחר הניתוח השלישי הייתה ע"י רופא קופ"ח מאוחדת – ד"ר מוקארי שהעלה את החשד ל- LOST MUSCLE. לטענתם, קיימת אפשרות סבירה לכך שהשריר "החליק" ממקומו במהלך התקופה שלמן מועד שחרורו של התובע מבי"ח בני ציון ועד למועד בדיקתו אצל ד"ר מוקארי, זאת כיוון שהחלקה של השריר נובעת מתנועת השריר בתוך הטנון (מעטפת השריר)]. בעניין זה נטען שמדובר בסיבוך פוסט ניתוחי המתרחש במשך חודשים לאחר הניתוח. במקרה דנן בדיקת ה- CT שביצע התובע לארובת העיניים העלתה כי שרירי העיניים היו תקינים, ואף בצילום ה- CT ניתן לראות את השריר בעין ימין מחובר לגלגל העין. עוד נטען ע"י בי"ח בני ציון ופרופ' גרזוזי כי עם קבלתו של התובע בבי"ח מאיר, ד"ר רז רשמה בתאריך 11/3/2009 כי לתובע זווית פזילה קטנה של ESOTROPIA לרחוק וקרוב, כאשר פזילה כזו אינה מתאימה למצב של החלקת שריר וודאי לא למצב של איבוד שריר, ובשני המקרים היה מצופה לראות פזילה מסוג  EXOTROPIA. נטען בנוסף על ידי בי"ח בני ציון ופרופ' גרזוזי, כי לא היה צורך בביצוע הדמיה של ארובת העיניים בין שני הניתוחים בבי"ח בני ציון, כיוון שלא היה מדובר במצב של איבוד שריר, וגם אם היה חשד להחלקת השריר בתוך הטנון, הרי במהלך הניתוח המתקן (השלישי) הבעיה ממילא הייתה מתגלה ומתוקנת בהתאם.

לטענת בי"ח בני ציון ופרופ' גרזוזי, לתובע נעשו הבדיקות והאבחונים הנדרשים וניתן לו טיפול רפואי הולם. הניתוחים שנערכו לו היו תקינים ובהתאם לסטנדרטים המקובלים ברפואה. בי"ח בני ציון וצוות רופאיו נהגו כלפי התובע כפי שבי"ח או רופא סביר ומיומן היה נוהג ולא התרשלו כלפי התובע, כמו כן הטיפולים שניתנו לתובע ניתנו לו על דעת הוריו ובהסכמתם לאחר שניתנו להם ההסברים הדרושים על מהות הטיפול. בנוסף נטען כי הנתבעים הנ"ל ניהלו בעניינו של התובע רשומה רפואית תקינה שבמסגרתה תועדו כנדרש הבדיקות והאבחונים שנעשו לתובע, וכן הטיפולים הרפואיים והניתוחים שנערכו לו.

לעניין הנכות הרפואית, ובהסתמך על חוו"ד של פרופ' שפירר, טוענים בי"ח בני ציון ופרופ' גרזוזי כי לתובע מום מולד ורקע רפואי עוד טרם הטיפול בבי"ח בני ציון, ובמצבו הרפואי ממילא אין מקום לצפות לראיה דו- עינית. ככל שנותרה לתובע נכות בעינו, נכות זו כלל לא נגרמה עקב הטיפולים הרפואיים שניתנו לו ע"י בי"ח בני ציון או פרופ' גרזוזי. בעניין שיעור הנכות פרופ' שפירר קבע לתובע נכות רפואית בשיעור 10% בגין פזילה.  

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט

11. לאור הפערים שבין חוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, מונה ד"ר יעקב רוזנמן כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום העיניים(להלן: "ד"ר רוזנמן" או "המומחה מטעם ביהמ"ש"). בכתב המינוי שניתן בעניינו, ד"ר רוזמן נתבקש לחוות את דעתו בעניין המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, בשאלת האחריות, מהות הנכות ושיעורה והקשר הסיבתי.

12. ד"ר רוזנמן בדק את התובע, ועיין בחומר הרפואי שהועבר לעיונו ע"י הצדדים, ולרבות חוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, וסקר את הניתוחים שבוצעו לתובע. צוין על ידו, בין היתר, כי התובע הופנה בחודש 6/2007 לבדיקת CT לארובת העיניים בחשד ל- LOST MUSCLE, אבל על בסיס פיענוח ה-CT של ד"ר נוי קבע ד"ר רוזנמן כי המשמעות של תשובת ה-CT הינה שאין מדובר במצב של LOST MUSCLE . ד"ר רוזנמן קבע בחוות דעתו כי הוא מקבל את ממצאי חוות דעתו של פרופ' שפירר – מומחה הנתבעת. עוד ציין ד"ר רוזנמן כי לאור החשיבות אותה מייחס פרופ' בן סירה לבדיקות ההדמיה,  מצופה היה ממנו לבסס את חוות דעתו על התשובה המקצועית של בדיקת ה- CT , כלומר על פיענוח ה – CT שנכתב על ידי ד"ר נוי, המומחה לרדיולוגיה, ולא להתבסס על ספקולציות. על פי הפיענוח האמור השרירים נמצאו תקינים ובדיקת ארובת העיניים נמצאה בכללותה תקינה, בניגוד מוחלט למה שכותב פרופ' בן סירה בחוות דעתו. שם מציין פרופ' בן סירה שבדיקת ה- CT מאשרת את האבחנה של LOST MUSCLE. לפי ד"ר רוזנמן אבחנה זו נותרה בגדר המצאה של פרופ' בן סירה וממוטטת את כל הבסיס לטיעוניו. עוד ציין ד"ר רוזנמן כי : "בבדיקות שלאחר חלק מהניתוחים נמצא כי קיימת תנועת עין פנימה ואף בביה"ח מאיר ממצא של איזוטרופיה ואלה מבהירים מעל לכל ספק, כי לא מדובר בשריר שאבד בארובת העין". לאור האמור, הביע ד"ר רוזנמן את דעתו לעניין המצב שממנו סבל התובע וציין כי : "לא מדובר במקרה של שריר שאבד ייתכן כי השריר החליק חלקית לאחר הניתוח. איני רואה כל פגם בדוחות הניתוח והם נראים לי אמינים וכך גם ההתנהלות הרפואית למרות שהתוצאה הקוסמטית היום אכן אינה מוצלחת". גם בעניין הפונקציות הבינוקולריות, ד"ר רוזנמן חולק על פרופ' בן סירה ומקבל את קביעת פרופ' שפירר שלפיה לא ניתן לצפות לקיומן של פונקציות אלה בילד שגדל בנוכחות פזילה.

לעניין הנכות הרפואית, קובע ד"ר רוזנמן כי התובע נותר עם נכות צמיתה בשיעור 15% בגין פזילה עם כפל ראיה במבט לצדדים.

13. בחוות דעתו של ד"ר רוזנמן מוסיף האחרון ומציין כי פרופ' בן סירה מערפל בין שתי האבחנות של 'איבוד השריר' ו- 'החלקת השריר'. בעקבות הערתו האחרונה הנ"ל ביקשו התובעים לתקן את כתב התביעה. בהחלטה שניתנה על ידי ביום 6/9/2018 נעתרתי למבוקשם האחרון הנ"ל ואפשרתי לתובעים להגיש חוו"ד משלימה מטעמם וזו אכן הוגשה במצורף לכתב התביעה המתוקן וניתנה על ידי פרופ' בן סירה. בכתב התביעה המתוקן התובעים ביקשו לשים דגש על כך שבמהלך אחד הניתוחים בבי"ח בני ציון השריר התנתק ממקומו. לדידם,  מצב זה של התנתקות שריר, כולל בתוכו כל מקרה של איבוד שריר או החלקת שריר, שאינו מחובר מחדש למקומו. בחוות דעתו המשלימה של פרופ' בן סירה הוא ביקש להדגיש כי כשמדובר בשריר שאינו פועל, אין כל חשיבות לכך שמעטפת השריר עדיין מחוברת למקומות העיגון, שכן למעטפה אין כל יכולת התכווצות ולכן אין לה כל תפקיד בתנועת העין. בעניין זה רק סיבי השריר הם החשובים. שריר שלא עובד, במיוחד לאחר ניתוח בעין, זה סימן להתנתקות סיבי השריר מהחיבורים ללובן העין, וזה לא משנה אם זה עקב החלקה או איבוד או בריחה של סיבי השריר. עוד ביקש להבהיר פרופ' בן סירה כי לאחר הניתוח הראשון בבי"ח בני ציון (קרי לאחר הניתוח השני), השריר הפנימי בעין ימין חדל מלפעול. מדובר לטעמו של ד"ר בן סירה בתוצאה ישירה של ניתוק סיבי השריר מהחיבור שלהם לעין, והטענה שבאותם מקרים שבהם  השריר הפנימי ניתק לחלוטין,  אבד, החליק או שותק (הכל מבטא חוסר פעילות של השריר), היה על העין לסטות לכוון הנגדי, כלל אינה נכונה, זאת על שום כך  שמדובר בניתוח שני שמבוצע באותה העין שכבר צוין לגביה, בשלבים מוקדמים יותר,  שיש בה הרבה רקמת חיבור, ובגלל אותה רקמת חיבור והדוקים, העין לא ברחה לגמרי לצד שני, אלא הוחזקה די במקומה על ידי ההדוקים של רקמת החיבור. למרות זאת לא היתה כל פעילות של השריר הפנימי של אותה עין ומשום כך צוין בבי"ח בני ציון שאין תזוזה פנימה של העין הימנית. כמו כן, ביקש פרופ' בן סירה להבהיר בחוות דעתו המשלימה כי עצם העובדה שבי"ח בני ציון החליט על ניתוח חוזר מעידה כאלף עדים על כך שהם עצמם הבינו כי השריר הפנימי אינו פועל, ואף בדו"ח הניתוח לתיקון האבחנה שהוספה בכתב יד הייתה "שיתוק" של השריר (PARALYSIS), אך לדעתו כמובן שלא היה שיתוק אלא ניתוק סיבי השריר. כך גם באותו דו"ח של הניתוח המתקן (הניתוח השלישי) מציינים המנתחים שיש שריר פיברוטי עם הדוקים, כאשר שריר פיברוטי פירושו שאינו מכיל סיבי שריר אלא רק רקמת חיבור, טנון. בהקשר הזה מסביר פרופ' בן סירה כי כיוון שהיה ידוע מהניתוחים הקודמים שהשריר היה חזק והכיל סיבי שריר עבים, הרי ברור שבניתוח האחרון מצאו המנתחים רק רקמת חיבור פיברוטית, שרידי מעטפת השריר, ולא סיבי שריר.

לעניין בדיקת ה- CT טוען פרופ' בן סירה בחוות דעתו המשלימה כי המומחה מטעם בית המשפט ומומחה הנתבעת ביקשו להתבסס על הפיענוח של ד"ר נוי, העומד בניגוד לתמונה הקלינית, ובניגוד למה שמופיע בצילום ה-CT עצמו וכנראה גם בניגוד לפיענוח אחר של ד"ר אבו נסאר זאהי מיום 6/8/2018. לטענת פרופ' בן סירה, בכל מקרה, מה שקובע זה לא הפיענוח אלא מה שיש בצילום עצמו, ובמיוחד קובעת התמונה הקלינית. תמונה זו של חוסר פעילות השריר מוכיחה לכשעצמה שהשריר לא פועל, בין כתוצאה מהחלקת ובין כתוצאה מאיבוד שריר בתוך ארובת העין. לדידו, גם המנתחים בבי"ח מאיר שראו את המצב בזמן אמת מתארים תמונה שמאשרת ממצאים אלה, ולמעשה לא היתה להם כל סיבה להעביר שרירים אחרים ממקומות אחרים, כדי למלא את תפקידו של השריר הפנימי, אלמלא היו בטוחים שהשריר הפנימי כלל לא פועל, בגלל שהחליק או אבד או כל שם אחר שעשוי לתאר את המצב.  

14. למומחה בית המשפט שוגרו על ידי שני הצדדים שאלות הבהרה ולאחר שאלה נענו, התיק נקבע לשמיעת ראיות [תשובות המומחה מטעם ביהמ"ש לשאלות ההבהרה של התובעים צורפו כמוצגים ת/2 ו- ת/3 לתיק].

15. עדויות – מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של שלושת התובעים, וכן תצהיר עדות ראשית של ד"ר רז. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של פרופ' גרזוזי וד"ר פרידמן.

ראיות הצדדים נשמעו במהלכם של 4 דיוני הוכחות : הראשון התקיים ביום 16/1/2020 ובמהלכו נשמעה עדות התובעת 3; השני התקיים ביום 24/2/2020 ובמהלכו  נשמעו עדויותיהם של התובעים 1-2; השלישי התקיים ביום 15/6/2020 ובמהלכו נשמעה עדותו של ד"ר מוקארי שהוזמן ע"י התובעים, וכן נשמעה עדותו של המומחה מטעם ביהמ"ש – ד"ר רוזנמן; ואילו הרביעי התקיים ביום 30/7/2020 ובמהלכו נשמעו עדי ההגנה – ד"ר פרידמן ופרופ' גרזוזי. בשל נסיבותיה האישיות של ד"ר רז, ובהסכמת הצדדים, חקירתה על תצהיר נערכה בכתב. ב"כ הנתבעת שיגר לד"ר רז שאלות בחקירה נגדית ביום 9/7/2020. תשובותיה של ד"ר רז הוגשו לתיק ביום 28/7/2020 (להלן: "התשובות לחקירה הנגדית של ד"ר רז").   

דיון והכרעה

16. לאחר עיון בטענות הצדדים, בחוות הדעת של הצדדים ושל המומחה מטעם ביהמ"ש, לרבות תשובות שניתנו על ידו לשאלות ההבהרה, ולאחר שמיעת העדים, ובהתחשב במכלול הראיות בתיק, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל, כפי שיפורט להלן.

17. המסגרת הנורמטיבית שמסדירה את נושא האחריות בעוולת הרשלנות קבועה בפקודת הנזיקין ובהלכה הפסוקה. בעניינה של זו, ובידוע,  בקביעת האחריות מתעוררות שלוש שאלות: האחת, חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) - האם המזיק חב חובת זהירות כלפי הניזוק? השנייה, התרשלות - האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, כלומר האם המזיק סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? והשלישית, קשר סיבתי וגרימת נזק - האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? [ראו לעניין הזה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח' , פ"ד לז (1) 113 (1982)].

18. בעניינו, הואיל ומדובר בתביעת רשלנות רפואית, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של צוות רפואי כלפי מטופל, ובשלב הזה, ומשלא הועלתה מחלוקת בין הצדדים בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, אניח כי תנאי זה מתקיים ביחסים שבין צוות רפואי במחלקת עיניים בבי"ח בני ציון לבין מטופל שעבר שני ניתוחים לתיקון פזילה בבי"ח בני ציון. בחינת שאלת החבות תתמקד אם כן ברכיבי ההתרשלות והקשר הסיבתי, ובמידת הצורך אבחן בהמשך את שאלת הנזק.

התרשלות 

19. בבואנו לבחון שאלה זו, עלינו לשאול את עצמנו האם עלה בידי התובע להצביע על הכשל המיוחס לנתבעת ושבעטיו נגרם נזק לעינו הימנית. בנושא זה, עיון בכתב התביעה המתוקן מלמד כי התובעים מייחסים לנתבעת התרשלות במהלך שני הניתוחים שבוצעו ע"י הצוות הרפואי בבי"ח בני ציון, וכן התרשלות בניהול הרשומה הרפואית.

20. אקדים את המאוחר, ואקבע כבר בשלב זה כי בידי התובעים עלה להוכיח כי הצוות הרפואי של בי"ח בני ציון התרשל כלפי התובע לאחר הניתוח השני ובמהלך הניתוח השלישי, וכן בניהול הרשומה הרפואית.  ואנמק.

21. להוכחת טענותיהם בתחום הרפואי, מתבססים התובעים על חוות דעתו של פרופ' בן סירה, כאשר חלק מהטענות הוכחו לפניי כדבעי, ואני מקבלת את הטענות שלהלן במלואם, ושלפיהן: א) יום לאחר הניתוח הראשון בבי"ח בני ציון (הניתוח השני), ביום 21/6/2006, נרשם בתיק המרפאה של בי"ח בני ציון כי קיימת הגבלה באדוקציה (הסתכלות לכיוון האף) בעין ימין, והפירוש הוא שמיד אחרי הניתוח עצמו, ולכל המאוחר שעות בודדות לאחריו, התנתק השריר וברח ממקומו; ב) גם בניתוח המתקן בבי"ח בני ציון (הניתוח השלישי) לא מועלה חשד, ולו הקל שבקלים, לאיבוד השריר או ניתוקו ממקומו, ומועלית אבחנה שכלל לא ברור על מה היא נסמכת שלפיה מדובר במצב של 'שיתוק של השריר הפנימי'. בנסיבות העניין ולאור הדברים שיפורטו בהמשך שוכנעתי שמדובר בדיווחים בלתי מדויקים, שאינם עומדים בקנה אחד עם חובת ניהול רשומה מוסדית תקינה דבר המהווה כשלעצמו רשלנות; ג) מדו"ח הניתוח השלישי עולה כי הרופאים המנתחים מצאו רק את רקמת החיבור של מעטפת השריר, שהיא רקמת קולגן פיברוטית, והם לא ניסו לחפש את סיבי השריר.

22. להלן אביא בפירוט את הנימוקים למסקנתי דלעיל, שבחלקים רבים ממנה אינה עומדת בקנה אחד עם קביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש – ד"ר רוזנמן. בין היתר  אתייחס להלן גם לנקודות שגרמו לי לא  לאמץ באופן מלא את קביעתו של ד"ר רוזנמן בשאלת האחריות, זאת מתוך הכרה בכך שבהתאם להלכה הפסוקה, גם באותם מקרים שבהם מומחה בית המשפט אינם ממונה בהסכמת הצדדים,  נטיית בתי המשפט הינה להעדיף את חוות דעתו על פני חוות הדעת  של מומחי הצדדים, מן הטעם הפשוט שלפיה חזקה על מומחה כאמור כי פעל באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים. עם זאת, וכידוע, אין בעובדה שמדובר בחוות דעת שניתנה על ידי מומחה שמונה מטעם בית המשפט כדי למנוע העלאת ביקורת עניינית על קביעותיו והערכותיו או על חלקן של אלה, וזאת באותם מקרים שבהם מתקיימים נימוקים כבדי משקל ובולטים לעין שמצדיקים דחיית קביעותיו של  מומחה כאמור, כבמקרנו זה (ראו ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל ו- 32 אח', פ"ד נב (4), 563, בעמ' 569 [1998]).

23. מחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, עלו מספר נקודות שהתבררו כלא נכונות, ולא מדויקות, בלשון המעטה, ולהלן אפרט אותן:

• בחוות דעתו מציין המומחה מטעם ביהמ"ש כי "[...] בבדיקות שלאחר חלק מהניתוחים נמצא כי קיימת תנועת עין פנימה ואף בביה"ח מאיר ממצא של איזוטרפיה ואלה מבהירים מעל לכל ספק, כי לא מדובר בשריר שאבד בארובת העין". קביעה זו של המומחה מטעם ביהמ"ש, מעבר לכך שזו נוסחה בצורה כללית ביותר – ע"י השימוש במלים "לאחר חלק מהניתוחים" כאשר התובע עבר 4 ניתוחים שונים והיה מצופה מד"ר רוזנמן לדייק באופן הבאת הדברים וניסוחם, הרי שהמשך הקביעה ביחס לממצא בבי"ח מאיר התבררה כלא נכונה. שכן, בבי"ח מאיר מעולם לא היה ממצא של איזוטרפיה, וד"ר רוזנמן לא הפנה לסיכום הרפואי של בי"ח מאיר שיכול ללמד על ממצא כזה, לא בחוות דעתו ולא בחקירתו הנגדית לפניי, אך מעבר לכל אלה, מתברר כי ד"ר רוזנמן היה מודע לכך שהתובע סבל מאקסוטרופיה לאחר הניתוחים בבי"ח בני ציון, ואף ציין את זה במפורש בתשובות 1(ב) ו- 5(א) לשאלות ההבהרה [מוצג ת/2]. אם לא די באמור, הרי שבחקירתו הנגדית לפניי ע"י ב"כ התובעים התבקש המומחה מטעם ביהמ"ש להצביע על הממצא של איזוטרפיה במסמכי בי"ח מאיר, והוא נכשל במשימה זו [ראו עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 25-30], בהמשך חקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנתבעת הוצג לו מסמך של בי"ח מאיר מיום 6/5/2008 [חלק ממוצג ת/7], ואז הוא אומר כי הוא ראה במסמך הזה את המילה איזוטרפיה בקטן וצפוף [עמ' 67, שורות 23-25]. אודה ולא אבוש כי בחנתי את המסמך הזה של בי"ח מאיר מיום 6/5/2008 מספר רב של פעמים בניסיון לאתר את המילה איזוטרפיה, ועד עצם כתיבת שורות אלה לא ברור לי היכן ראה המומחה מטעם ביהמ"ש את המילה איזוטרפיה בקטן וצפוף! לתעלומה הזאת ניתן הסבר בסעיף 25(ח) לסיכומי התביעה, כאשר המילה עליה הצביע ב"כ התובעים במסמך של בי"ח מאיר מיום 6/5/2008 בקטן, אלכסון וצפוף הינה "אסימטריה במפתח" (של עפעפיים, א'א'א') ולא איזוטרפיה! בסיכומי ההגנה אין התייחסות להסברי התובעים הנ"ל.

בהקשר הזה, ראוי להוסיף ולציין שעצם התעקשות המומחה מטעם ביהמ"ש וכן פרופ' גרזוזי על כך שהשניים ראו את המילה איזוטרפיה במסמכי בי"ח מאיר כלל אינה מובנת, והדברים נאמרים ביתר שאת מקום שהתברר כי התובע לא נעלם במשך שנה לאחר הניתוח השלישי – כטענת הנתבעת והמומחה מטעם ביהמ"ש, אלא שהוא נבדק פעמיים במרפאה הפרטית של פרופ' גרזוזי עוד בטרם פנייתו לבי"ח מאיר, בדיקה אחת ביום 15/1/2007 ובדיקה נוספת ביום 4/6/2007 [ראו מוצג ת/4]. בשתי הבדיקות פרופ' גרזוזי ראה פזילה כלפי חוץ (אקסוטרופיה), ואף המומחה מטעם ביהמ"ש אישר את הממצאים האלה בחקירתו הנגדית לפניי [עמ' 64, שורות 10-14]. אף בתשובות לחקירה הנגדית של ד"ר רז שניתחה את התובע ובדקה אותו בבי"ח מאיר, הבהירה זו, בתשובה 16, כי באף אחת מהמדידות של בי"ח מאיר לא הייה מצב של איזוטרפיה (פזילה פנימה), במבט ישר לפני הניתוח, ואף הבהירה בתשובה 29 את המדידות שבוצעו וציינה כי היה חוסר טוטלי של תנועת השריר הישר הפנימי דבר שמעלה חשד לאיבוד השריר. דברים אלה, מלמדים מעל לכל ספק כי לאחר הניתוח השני בבי"ח בני ציון (הניתוח השלישי), התובע היה עם פזילה כלפי חוץ (אקסוטרופיה), ולכן קביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש כי לא ייתכן מצב של LOST MUSCLE אינה נכונה, שכן הבדיקה הקלינית לאחר הניתוח השלישי מלמדת על ממצא של אקסוטרופיה שבוודאי יכול ללמד על מצב של החלקה או איבוד של השריר.

• הנקודה החשובה, שהטרידה רבות בחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, היא שתיקתו ואי התייחסותו של מומחה בית המשפט לממצאים החד משמעיים של המנתחים בבי"ח מאיר במהלך הניתוח הרביעי, ושלפיהם הם לא מצאו את השריר כלל והגדירו את האבחנה כ- LOST MUSCLE, קרי איבוד שריר. כזכור, התובע הופנה לבי"ח מאיר בחשד לאיבוד שריר, ולאחר הבדיקות שם ע"י ד"ר קריסטל וד"ר רז ולאחר שהשתיים עיינו בתוצאות ה- CT (להן אתייחס להלן), הן חשדו דווקא בהחלקה של השריר, ולא באיבוד, ועל אף החשד הזה הממצא במהלך הניתוח היה כי הם מצאו רקמה פיברוטית צלקתית בלבד בין גלגל העין והלחמית שמכסה אותו, ולא נצפו על ידן סיבי שריר מחוברים ללובן, ואף לא נראתה קפסולה (מעטפת שריר) מחוברת לגלגל העין - וזה מצב של איבוד שריר – LOST MUSCLE. על אף ממצא חד משמעי זה העולה מפורשות מהרשומה הרפואית של בי"ח מאיר [מוצג ת/7], המומחה מטעם ביהמ"ש כלל לא התייחס לממצא זה בחוות דעתו, ואף בחקירתו הנגדית כשנשאל על ממצא זה, נתן תשובה לקונית שלפיה "אין לי תשובה כרגע מדוע לא התייחסתי" [עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 20-22]. בתשובתו זו הוא נמנע מלהתעמת עם העובדות והוא הותיר את המלאכה לביהמ"ש.

אם כן, המומחה מטעם ביהמ"ש מבסס את קביעתו שלפיה אין מדובר במקרה של LOST MUSCLE , על ההנחה שלפיה, הבדיקה הקלינית שנערכה לתובע בביה"ח מאיר הראתה שהעין במצב של איזוטרופיה. אלא שכאמור, הנחה זו התבררה כלא נכונה.  כמו כן, מבסס המומחה מטעם בית המשפט את קביעתו על  ממצאי הפיענוח של ה-CT שביצע התובע לארובת העיניים בחודש 6/2007, ממצאים שעמדו לנגד עיניהן של הרופאות המנתחות בבית חולים מאיר. משכך, היה מצופה ממומחה בית המשפט להסביר בחוות דעתו הכיצד המנתחות בבי"ח מאיר מצאו LOST MUSCLE ומה היה בין בדיקת ה- CT עד לניתוח הרביעי שיכול היה לגרום ל- LOST MUSCLE? מצופה היה ממנו בנוסף להסביר, האם לאור הסבריו בחקירתו הנגדית שלפיהם מצב של איבוד שריר יכול לקרות במהלך ניתוח ולא אחריו, זאת להבדיל מהחלקת שריר שיכול לקרות הרבה זמן לאחר הניתוח [עמ' 63, שורות 18-23], היתכן בכל זאת שהממצא של LOST MUSCLE קרה במהלך הניתוח השלישי? ואולי תוצאות ה-CT לא היו מדויקות ? או -  ממצאי בי"ח מאיר לא היו מדויקים? נקודות אלו כלל לא זכו להסבר כלשהו ע"י המומחה מטעם ביהמ"ש לא בחוות דעתו ולא בחקירתו הנגדית לפניי וזכו לקבלת התייחסות דווקא בחקירתה הנגדית של ד"ר רז – שנחשבת בעיניי לעדה מומחית ניטראלית, כפי שיבוא בהמשך. 

• קביעה נוספת של המומחה מטעם ביהמ"ש בחוות דעתו שהתבררה כלא מדויקת, היא הקביעה שלפיה : "לדעתי, לא מדובר במקרה של שריר שאבד ייתכן כי השריר החליק חלקית לאחר הניתוח" ! גם בקביעה זו של המומחה מטעם ביהמ"ש הוא לא דייק והנ"ל ניסח את מסקנתו בצורה כללית ולקונית, שכן לא ברור מקביעתו, גם לא לפי הקשר הדברים, לאחר איזה ניתוח לטעמו החליק השריר? השני או השלישי ? רק בתשובותיו לשאלות ההבהרה, השיב המומחה מטעם ביהמ"ש לשאלה 5(ג) [מוצג ת/2] כי לאחר הניתוח הראשון בבי"ח בני ציון (הניתוח השני) התובע סבל מהחלשת יתר של השריר, ולאחר הניתוח השני בבי"ח בני ציון (הניתוח השלישי), התובע סבל מהחלקה של השריר, ובתשובה לשאלה 10(ג) הדגיש כי השריר החליק לאחר הניתוח ולא במהלכו. ובתשובה 6(א) טוען המומחה מטעם ביהמ"ש כי השריר נמצא בניתוח המתקן בבי"ח בני ציון וחובר למקומו. בקביעותיו האמורות מקבל המומחה מטעם ביהמ"ש, הלכה למעשה, את תיאור מהלך הניתוח השלישי ואת הכיתוב שלפיו מצאו "שריר פיברוטי עם הידוקים" כעובדה מוגמרת, ומסביר בחקירתו הנגדית כי הרופאים בבי"ח בני ציון יודעים מה הם עשו וכשהחלישו את השריר יתר על המידה בניתוח הראשון בבי"ח בני ציון (הניתוח השני), ראו את השריר תפסו אותו וידעו שהם חיברו אותו, אז לא צריכים לחשוד אחרי הניתוח כי התרחש מצב של החלקת שריר או איבוד שריר. [עמ' 63, כל הדף]. בהמשך חקירתו הנגדית, כשנשאל ד"ר רוזנמן האם ייתכן שבמהלך הניתוח השלישי הרופאים חשבו כי חיברו שריר אך בפועל הם חיברו את הטנון או המעטפת, השיב ד"ר רוזנמן שמדובר  באפשרות לא סבירה. לטעמי הסיכויים שכך אכן קרה הם נמוכים מדי (אחת לעשרת אלפים), זאת כיוון שרופא מנתח פזילה מסוגל להבדיל בין שריר לטנון,  ומסוגל לדעת האם הוא חיבר שריר או משהו אחר [עמ' 65, שורות 16-20]. בנקודה זו, החלטתי שלא לקבל קביעות אלה של ד"ר רוזנמן, שכן תשובותיו מלמדות על כך קבלת עמדתם של  רופאי בי"ח בני ציון בעיניים עצומות, ללא בדיקה יסודית וממצה. עצם הקביעה כי הרופאים בבי"ח בני ציון ידעו שהחלישו את השריר ואינם צריכים לחשוד בהחלקה או באיבוד השריר בניתוח השני או לאחריו, וכן עצם הקביעה כי מצאו את השריר וחיברו אותו ושלילת האפשרות שהם חיברו טנון או מעטפת בניתוח השלישי, כך בלי בדיקה או חקירה מצידו של ד"ר רוזנמן אינה מספיקה בעיניי. במה דברים אמורים ?

לעניין החשד להחלקת שריר לאחר הניתוח השני, הרי שאין מחלוקת כי לאחר ניתוח זה העין יצאה ממקומה החוצה, קרי לתובע הייתה פזילה  מסוג אקסוטרופיה. בחקירתו הנגדית אישר המומחה מטעם ביהמ"ש כי מצב זה יכול ללמד על כך שהשריר משותק, או שהוחלש, או שאבד או שהחליק . כל אלה בנוסף לאפשריות נוספות [עמ' 59 , שורות 23-30]. אם כך, ישאל השואל, על שום מה החליט מומחה בית המשפט לאמץ אפשרות אחת ולפסול אחרות? על שום מה לא נבדקו על ידו כל האפשריות? מדוע רשאים היו הרופאים בבי"ח בני ציון שלא לבדוק במהלך הניתוח המתקן (הניתוח השלישי) את האפשרות של החלקה או איבוד שריר? למה המומחה מטעם ביהמ"ש מעדיף את האפשרות שהשריר הוחלש יותר מדי בניתוח הראשון בבי"ח בני ציון (הניתוח השני) למרות שבחומר הרפואי של בי"ח בני ציון, מצויינת דווקא  האבחנה של שיתוק שריר בניתוח המתקן (הניתוח השלישי)? לשאלות אלו לא קיבלתי תשובה שמניחה את הדעת והמומחה מטעם ביהמ"ש הסתפק בתשובה שהרופאים יודעים מה הם עשו בניתוח ! לכן אני קובעת כי רופאי בי"ח בני ציון התרשלו כלפי התובע בכך שהם לא חשדו ולא העלו את האפשרות לאיבוד השריר או להחלקת השריר לאחר הניתוח הראשון בבי"ח בני ציון, זאת לאור העובדה שביום שלמחרת הניתוח, בתאריך 21/6/2008, העין פזלה החוצה ובמצב זה מצופה היה מן הרופאים בבי"ח להצביע על הלסיבות לכך שכוללות אפשרות של החלשת יתר של השריר,  החלקת השריר או איבודו. בנסיבות העניין היה על צוות הרופאים בבית החולים בני ציון לברר במהלך הניתוח המתקן מה גרם לעין לפזול כלפי חוץ, וככל שד"ר פרידמן הייתה סמוכה ובטוחה שלא אירעה כל תקלה במהלך הניתוח הראשון באותו בית חולים, לכל הפחות  מצופה היה מפרופ' גרזוזי, שלא נטל חלק בניתוח הראשון בבי"ח בני ציון (הניתוח השני) ונכח בניתוח המתקן (הניתוח השלישי), לבדוק ולברר את כל הסיבות האפשריות שגרמו למצב הפזילה כלפי חוץ אצל התובע. משלא עשו כן, הרי בכך התרשל צוות הרופאים של בי"ח בני ציון כלפי התובע.

באשר לקביעה של ד"ר רוזנמן שלפיה רופאי בי"ח בני ציון מצאו את השריר וחיברו אותו ושלילת האפשרות שבמהלך הניתוח השלישי מה שחובר בפועל הוא הטנון או מעטפת השריר, קביעה זו כלל אינה מבוססת, וזו נסמכת על ההנחה של ד"ר רוזנמן כי רופא עיניים שמנתח פזילה יכול להבחין בין שריר לבין מעטפת או טנון, אלא שד"ר רז בתשובותיה לחקירה הנגדית שמטה את הבסיס מתחת להנחה זו, שכן בתשובה 21 לתשובותיה הסבירה ד"ר רז כי "מבחינתי אבל לא מספיק לקבל את הקביעה שהשריר 'אותר ע"י המנתחים בצורה ברורה' אלא אם מציינים שנעשו לפחות שני הטסטים המחויבים להתבצע במקרה של ניתוחים חוזרים על אותו השריר, (ואומנם בבני ציון זה היה ניתוח שני, אבל לגבי ה RIGHT MEDIAL RECTUS זה היה ניתוח שלישי, זאת אומרת שנותח כבר פעמיים לפני כן), במצב של CONSECUTIVE EXOTROPIA ושל הגבלה ניכרת ב ADDUCTION מעלים חשד לאפשרות של SLIPPED MUSCLE ". בהמשך תשובתה עמדה ד"ר רז על המבחנים שאמורים להתבצע במצבים כאלה, תוך שהיא מפנה לספרות הרפואית עליה היא מסתמכת, ומסכמת את דבריה בקביעה כי: "אם לא לוקחים בחשבון את כל האספקטים שציינתי למעלה, ואם עושים את הניתוח החוזר על (PSEUDOTENDON) 'פסאודוטנדון/שריר', על הרצועה הפיברווסקולרית (FIBAOVASCULAR ) שנחשפת בניתוח החוזר, ושיכולה להיראות כטנדון או אפילו כשריר, מבלי לוודא שלא מדובר ב- SLIPPED MUSCLE, יכולים לגרום להפיכת ה- SLIPPED MUSCLE ל LOST MUSCLE עם הזמן" [ההדגשות הוספו, א.א.א.].  קביעותיה הנ"ל והסבריה של ד"ר רז שהינה מומחית ידועה בניתוחי פזילה, ושהינה בבחינת עד ניטראלי שאין לה אינטרס בתוצאות המשפט,  מקובלות עליי, ומשאין עדות בחומר הרפואי של בי"ח בני ציון כי הרופאים ביצעו את המבחנים הנזכרים בתשובה 21 של ד"ר רז, הרי שלא היה על המומחה מטעם ביהמ"ש לקבל את הטענה שלפיה רופאי בית החולים בני ציון מצאו את השריר, כעובדה מוגמרת, והיה מצופה ממנו לחקור ולוודא שהרופאים של בי"ח בני ציון עשו את הבדיקות והמבחנים שעליהם הצביעה ד"ר רז, כדי לוודא שהם תפסו שריר ולא מעטפת שריר או רקמה פיברוטית. זה הוא למעשה טעם נוסף המצדיק לסטות מקביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, וזו היא סיבה נוספת  לקבוע כי הרופאים בבי"ח בני ציון התרשלו כלפי התובע במהלך הניתוח השלישי בכך שהם לא עשו את הבדיקות הרלוונטיות כדי לוודא שלא היה מקרה של החלקה או איבוד של השריר, וכדי לוודא שהם חיברו את השריר ולא את המעטפת שלו.

הסבריה הנ"ל של ד"ר רז מסבירים את הממצאים של בי"ח מאיר, במהלך הניתוח הרביעי, שלפיהם השריר אבד. שם הגדירו את מצב העיון של התובע כ- LOST MUSCLE, כך שהתרשלות הרופאים של בי"ח בני ציון כלפי התובע במהלך הניתוח השלישי מתבטאת בכך שהם לא ווידאו שהם חיברו שריר, ואף מתברר כי הם חיברו רק קפסולה ריקה שמתגלה לעין כמו רצועה פיברוטית, ועדות לכך שהעין המשיכה לפזול החוצה גם לאחר הניתוח המתקן (הניתוח השלישי), והשריר שהחליק לאחר הניתוח הראשון בבי"ח בני ציון (הניתוח השני) עם הזמן הפך ל LOST MUSCLE , וכך הגיע התובע לבי"ח מאיר עת התגלה הממצא של LOST MUSCLE במהלך הניתוח הרביעי.      

• קביעה נוספת של המומחה מטעם ביהמ"ש שהתבררה כלא מדויקת ולא נכונה כלל, הינה הפרשנות שהוא נותן לתשובה או לפענוח של בדיקת ה- CT שכתב ד"ר נוי ושבה נמצא כי הבדיקה תקינה, וקביעתו כי : "המשמעות המפורשת של תשובה זו היא כי אין מצב של LOST MUSCLE". שכן ד"ר רז מבהירה בתשובה 13 לתשובותיה לחקירה הנגדית כי בדיקת CT SCAN לא יכולה להבדיל ולהבחין בין רקמות החיבור השונות: טנדון, סיבי שריר בודדים ורקמה פיברוטית, ולכן אי אפשר לקבוע בוודאות על סמך הבדיקה כי השריר מחובר ללובן, שכן מדובר בהדמיה שהינה כלי עזר אבחנתי המספקת אבחנה משוערת ורק בזמן הניתוח אפשר לראות את התמונה האמתית. על כן, ולאור הסבריה של ד"ר רז, ומאחר והתמונה הקלינית אצל התובע לאחר הניתוח השלישי מראה פזילה כלפי חוץ, הרי שהמומחה מטעם ביהמ"ש לא היה אמור לסמוך את ידו רק על תשובת ה-CT, כדי לשלול קיומו של מצב של LOST MUSCLE.

ביחס להעדפת המומחה מטעם ביהמ"ש להתבסס על הפיענוח של ד"ר נוי כמומחה ברדיולוגיה ולהעדיפו על כל מסקנה אחרת של כל מומחי העיניים האחרים שראו את צילום ה- CT ובכל זאת ראו שיש משהו לא תקין בשריר, הרי שגם אם ההיגיון העומד מאחורי קביעתו הינו ברור, בהינתן כך שמומחה ברדיולוגיה הוא המומחה שיכול לתת תשובה לבדיקות CT, עדיין היה מצופה מהמומחה מטעם ביהמ"ש שראה בחומר הרפואי כי 3 רופאים מומחים בתחום העיניים, מלבד מומחה התובעים, ראו את ההדמיה של ה- CT וחשדו כי יש איבוד או החלקה של השריר, כי ימצה את בדיקתו עד תום ולא יסתמך אך ורק על תוצאות בדיקת ה CT. המדובר הוא ב- 3 הרופאים שלהלן: ד"ר מוקארי ראה את ההדמיה ועל רקע הבדיקה הקלינית והרקע הרפואי אצל התובע עדיין חשד באיבוד השריר והפנה את התובע להמשך מעקב בבי"ח מאיר, לאחר מכן ד"ר קריסטל מבי"ח מאיר ראתה את צילום ה- CT והעלתה את החשד להחלקת השריר, ובהמשך גם ד"ר רז ראתה את ה- CT וציינה כי "השריר נראה מאוד אחורי בתקווה שנוכל לאתר אותו ולקדם אותו.." והעלתה את החשד להחלקת שריר. לאור המסקנה של 3 מומחים אלה, ובהתעלם מהמסקנה של המומחה מטעם התובעים, היה מצופה מהמומחה מטעם ביהמ"ש להתעניין בבדיקת ה- CT   עצמה ולברר שמא ד"ר נוי שגה בפיענוח שלו, שכן ד"ר רוזנמן אישר בחקירתו הנגדית כי גם בפענוח CT יכולות ליפול טעויות וכי הוא אינו הגורם שיכול לקבוע אם יש טעות בפענוח [עמ' 56, שורות 4-7]. ככל שהדבר חורג מגדר מומחיותו ו/או סמכויותיו של מומחה בית המשפט, מצופה היה ממנו להאיר את עיני בית המשפט בנקודה זו ולבקש הוראות מתאימות ולרבות  מינוי של מומחה נוסף בתחום הרדיולוגיה שיכול לתת את דעתו ביחס לאותה בדיקת CT. בהקשר הזה גם ד"ר מוקארי, שלטעמי הוא נחשב עד ניטראלי וחקירתו הנגדית השאירה רושם חיובי, הדגיש בחקירתו הנגדית כי הוא אינו מומחה CT וכי הוא מוגבל לכתוב בתיק הרפואי, וכי התמונה הקלינית מראה כי השריר שנותח הפסיק לעבוד, שכן התובע הגיע עם שני סימנים – 1) העין לא זזה כלפי פנים לכיוון השריר שנותח; 2) העין בולטת החוצה, ולכן גם כשראה את צילום ה-CT וראה שיש משהו שמחובר לגלגל העין במקום השריר שצריך להתחבר, ולאור התמונה הקלינית של התובע שברקע גם עבר 3 ניתוחים, הניח ד"ר מוקארי שלא מדובר בשריר מחובר אלא רק בקפסולה – מעטפת של השריר שהיא עדיין תפוסה, וזה לטעמו גם סיבוך בניתוחי פזילה שקוראים לו SLIPPED MUSCLE [ראו עמ' 49 לפרוטוקול, שורות 19-33; וכן עמ' 50 , שורות 1-3]. כך גם ד"ר רז בתשובה 9 לתשובותיה בחקירה הנגדית הסבירה כי אינה מומחית ברדיולוגיה, אך בתור רופאת עיניים שתחום ההתמחות שלה רפואת עיניים ילדים בכלל ופזילה בפרט, יש לה בקיאות בהכרת המצבים הפתולוגיים של ארובת העיניים, וכמו כל רופא עיניים המומחה בתחום, היא  למדה והתנסתה במשך שנים רבות בפענוח צילומי דימות כמו CT, בדיוק כפי שקרדיולוג מסוגל לפענח EKG, רופא ריאות מסוגל לפענח צילומי חזה ואורתופד מסוגל לפענח צילומי עצמות. הסברים אלה של ד"ר רז וד"ר מוקארי שהם עדים ניטראליים בעלי מומחיות רלוונטית,  מקובלים עליי, ויכולים להסביר מדוע פרופ' בן סירה- מומחה התובעים הרשה לעצמו לעיין בצילום ה-CT, וכן יכולים להסביר מדוע מומחה בית המשפט לא אמור לפסול את חוות דעת התובעים בגלל "טעות" זו של פרופ' בן סירה, שכן בדיקת ה-CT ככלי עזר ממילא מספקת אבחנה משוערת, והתמונה האמתית התגלתה במהלך הניתוח הרביעי בבי"ח מאיר, שם נקבע כי התובע סובל ממצב של LOST MUSCLE , וזה עוד נדבך שעליו התבסס פרופ' בן סירה בחוות דעתו ומחזק את מסקנותיו.

• נקודה נוספת שמלמדת על התעלמות המומחה מטעם ביהמ"ש ממסמכים רפואיים חשובים, קשורה לאמור בפתח חוות דעתו, שם בסעיף 5 ציין כי עמדו לפניו צילומי מעקב רפואי ממרפאתו של פרופ' גרזוזי, ובכל זאת בחקירתו הנגדית העיד ד"ר רוזנמן כי התובע נעלם ולא היה במעקב למשך שנה לאחר הניתוח השלישי [ראו עמ' 64, שורות 1-6]. דבריו אלה נאמרו על ידו  למרות שהחומר הרפואי ממרפאתו של פרופ' גרזוזי מלמד אחרת, כפי שכבר הובא לעיל (סעיף 23.1.), ובשני ביקורים של התובע אצל פרופ' גרזוזי לאחר הניתוח השלישי (טרם פנה התובע לד"ר מוקארי ולבי"ח מאיר), נמצא כי העין של התובע יוצאת החוצה.

• המומחה מטעם ביהמ"ש התעלם מאבחנה שהועלתה ע"י רופאי בי"ח בני ציון בניתוח המתקן (הניתוח השלישי), ע"י הגדרת המצב כ "שיתוק של השריר", לא התייחס לאי דיוק ברשומה הרפואית, ולא ראה ברישום זה משום פגם בניהול ורישום דוחות הניתוח שלטעמו נראים אמינים, זאת על אף שד"ר פרידמן מבי"ח בני ציון שנכחה בשני הניתוחים לא ידעה להסביר איך הם רשמו שיתוק שריר, למרות שלטעמה לא היה מצב של חוסר פעולה מוחלט של השריר אלא רק הגבלה ניכרת וזה אינו יכול לענות על המצב של "שיתוק שריר" [ראו עמ' 56, שורות 6-25]. דברים אלה, מלמדים ומעדים כאלף עדים על התרשלות של בי"ח בני ציון בניהול רשומה רפואית, שכן אין המדובר בטעות כתיב הדומה לטעות שנפלה ברישום שנערך בדו"ח הניתוח הראשון בבי"ח בני ציון (הניתוח השני) – שם צויין כי התובע הגיע עם אקסוטרפיה [ראו התייחסות ד"ר פרידמן עמ' 57, שורות 20-25]. אלא שמדובר בטעות מהותית ברישום אבחנה שביחס לטעות זו לא התקבל הסבר שיכול להניח את הדעת. על כן, אי התייחסות המומחה מטעם ביהמ"ש לאי הדיוקים ברישום האבחנות ע"י בי"ח בני ציון הינה עוד סיבה לסטות מקביעותיו, שכן בניגוד לקביעתו שלפיה דוחות הניתוח נראים לו אמינים, התברר כי בדו"ח הניתוח השלישי הייתה טעות באבחנה ממנה התעלם משום מה מומחה בית המשפט.

24. לאור האמור לעיל, ניתן לקבוע כי קביעותיו של המומחה מטעם ביהמ"ש לא היו מדויקות, ובנסיבות העניין הגעתי לכלל מסקנה שלפיה ישנו מקום לסטות מקביעות אלה.

25. קביעתי האמורה, לצד סתירות שהתגלו בגרסת ההגנה, מחזקות את מסקנות התובעים כי צוות הרופאים בבי"ח בני ציון התרשל כלפי התובע. נתחיל מכך שד"ר פרידמן העידה בחקירתה הנגדית כי לאחר הניתוח השלישי היא לא ראתה את התובע והיא לא יודעת מה קרה במהלך השנה שעברה מאז הניתוח ועד לבדיקת התובע לראשונה אצל ד"ר מוקארי [ראו עמ' 61, שורות 22-29]. בהקשר הזה גם פרופ' גרזוזי העיד בתצהירו כי לאחר הניתוח השלישי אין כל רישום מבי"ח בני ציון שהתובע נבדק ע"י רופא עיניים וכי הבדיקה הראשונה לאחר הניתוח השלישי הייתה אצל ד"ר מוקארי לאחר כשנה (סעיף 14(ג) לתצהיר פרופ' גרזוזי). אלא שבחקירתו הנגדית, ולאחר שהוצג לו תיק המרפאה שלו, נאלץ פרופ' גרזוזי להודות כי אכן התובע נבדק במרפאתו פעמיים לאחר הניתוח השלישי עוד בטרם בדיקתו ע"י ד"ר מוקארי, וכי בתיק הרפואי של בי"ח בני ציון אין תיעוד שהתובע חזר לבדיקות [עמ' 66, שורות 30-32]. ושוב בהמשך חקירתו הנגדית, פרופ' גרזוזי סתר את עצמו פעם נוספת בנוגע למעקב הרפואי לאחר הניתוח השלישי, והוא השיב כי : "אין לי פה את התיק מרפאה של בני ציון, אבל נעשו ויש תיעוד, אם תציג לי אשמח להראות לך. אין בנאדם שמנותח ולא מוזמן לביקורת" [עמ' 73 ,שורות 14-15]. אודה כי לא הבנתי מגרסת ההגנה באם התובע נעלם ולא היה במעקב לאחר הניתוח השלישי, או שמא, בדומה לכל מנותח אחר בבי"ח בני ציון, התובע הוזמן לביקורת לאחר הניתוח ומסמכי הביקורת הועלמו מראיות ההגנה, דבר שלא מנע את פרופ' גרזוזי מלבקש מב"כ התובע להציג לו את התיעוד הנטען! סתירות אלו אך מלמדות על ניסיונותיהם של בי"ח בני ציון וצוות רופאיו,  להכחיש כל טענה לרשלנות מצדם, גם במחיר של העלאת טענות סותרות, ולפעמים ע"י טשטוש העובדות והממצאים ע"י שימוש במושגים שיכולים לשרת את האינטרס שלהם. כך למשל בחקירתו הנגדית פרופ' גרזוזי טען כי בבי"ח מאיר הרופאים מצאו את השריר המוחלש וחיזקו אותו ע"י פיצול השריר העליון והתחתון וחיבורו לשריר המוחלש [ראו עמ' 74, שורות 30-32], טענה זו של פרופ' גרזוזי הינה פרי פרשנותו, שכן בבי"ח מאיר ציינו במפורש שלא מצא את השריר הפנימי והגדירו את המקרה כ- LOST MUSCLE באופן חד משמעי, אז לא ברור על מה סומך פרופ' גרזוזי את ידו בתשובתו הנ"ל!

בנוסף, פרופ' גרזוזי ניסה בתצהירו לשכנע כי עם קבלת התובע בבי"ח מאיר הוא נבדק ע"י ד"ר רז ביום 11/3/2009 וזו רשמה כי לתובע זווית פזילה קטנה של איזוטרופיה (ראו סעיף 14ה' לתצהיר גרזוזי). טענה זו נשמעה מפי בי"ח בני ציון ופרופ' גרזוזי כבר בכתב ההגנה המתוקן (סעיף 9ח' לכתב ההגנה המתוקן). אלא שבחקירתו הנגדית פרופ' גרזוזי לא הצליח להצביע על המילה איזוטרופיה בחומר הרפואי של בי"ח מאיר, ואף כשהוצג לו מסמך ע"י ב"כ הנתבעת בחקירה החוזרת, הוא שינה את גרסתו וטען כי ראה את המילה באלכסון וצפוף במסמך מיום 6/5/2008 ולא מיום 11/3/2009 כפי שטען מקודם [ראו עמ' 75, שורות 19-22], וגם טענה מאוחרת זו התבררה כלא נכונה כפי שכבר הסברתי לעיל. שינוי זה בגרסתו של פרופ' גרזוזי, סתירות ואי דיוקים אחרים שהתגלו בגרסתו, פגמו במידה רבה במשקל שיש ליתן לעדותו בתיק זה.

26. מכל האמור עד כה, ועל סמך הנתונים שעלו מחקירת המומחים הרפואיים השונים, ובעיקר על סמך הסבריה של ד"ר רז, ניתן לסכם את השתלשלות הדברים המבטאת לטעמי את התנהלותו הרשלנית של בי"ח בני ציון כדלקמן:

• התובע הגיע לבי"ח בני ציון כשהוא סובל מפזילה כלפי פנים. הוא עבר שני ניתוחים בבי"ח בני ציון. לאחר הניתוח הראשון בבי"ח בני ציון (הניתוח השני) התברר כי קיימת הגבלה פנימה בשריר המנותח, ובהמשך העין פזלה החוצה, ומאחר וממצאים אלה התגלו אחרי הניתוח השני, ומאחר וכל המומחים הרפואיים מסכימים כי החלקת שריר הינו סיבוך פוסט ניתוחי שיכול להתרחש מיד לאחר ניתוחי פזילה [ראו תשובה 22 בחקירתה הנגדית של ד"ר רז], הרי שאין מקום לקבוע כי במהלך הניתוח הראשון השריר אבד או החליק. עם זאת ניתן לקבוע כי בסמוך לאחר הניתוח השני השריר הפסיק לפעול והיה מקום לחשוד בהחלקה של השריר, ולנסות לאתר את השריר ולחברו מחדש לאלתר ובאופן דחוף ככל האפשר. בעניין דחיפות הפעולה הרפואית המומחה מטעם ביהמ"ש מאשר כי ככל והתובע היה מאובחן לאחר הניתוח השני כסובל מאיבוד או החלקה של השריר הרי שהסיכויים לכך שבניתוח המתקן (הניתוח השלישי), תצליח פעולת חיבור השריר, גבוה יותר, מסיכוייה הצלחת הפעולה במועד המאוחר שבו שהגיע התובע לבי"ח מאיר [עמ' 65, שורות 10-13]. גם בתשובותיו לשאלות ההבהרה השיב המומחה מטעם ביהמ"ש כי לאחר כשנה מהניתוח הקודם המשימה לאתר את השריר ולחברו למקומו הינה  קשה יותר [תשובות 8(א) +(ב) – מוצג ת/2]. לאחר הניתוח הראשון, היה על הצוות הרפואי בבי"ח בני ציון לחשוד באיבוד השריר או בהחלקת שריר ולא להסתפק בחשד להחלשת יתר של השריר, ובהתאם לפעול במהלך הניתוח המתקן ולבצע פעולות כדי לוודא שהם מחברים את השריר למקומו ולא רק את הקפסולה של השריר, הטנון. משלא עשו כן, הרי שהצוות הרפואי של בי"ח בני ציון התרשל לאחר הניתוח השני באבחנת התובע, והתרשל בהמשך, במהלך הניתוח השלישי, בטיפול בתובע, וכתוצאה מכך לאחר הניתוח השלישי עינו הימנית של התובע המשיכה לפזול החוצה ואף לבלוט והעין לא הצליחה לנוע  פנימה. לכן ככל והתובע היה סובל מהחלשת יתר לאחר הניתוח השני (כפי הנחת המומחה מטעם ביהמ"ש), הרי שהיה מצופה מבי"ח בני ציון לתקן את המצב בניתוח המתקן, אך בפועל הניסיון של רופאיו לתקן את מצב העין בניתוח השלישי לא צלח, והדבר מלמד כי הם שגו מלכתחילה באבחנה – כך שהתובע לא סבל מהחלשת יתר של השריר לאחר הניתוח השני אלא מהחלקה של השריר. הסימן לכך שהתובע סבל מהחלקה ולא מאיבוד של השריר, נעוץ העובדה שבניתוח המתקן צוות הרופאים בבי"ח בני ציון תפסו משהו וסברו שהם תפסו את השריר וחיברו אותו למקומו, אלא שהתברר כי הם תפסו מעטפת בלבד (כפי שיובהר בהמשך), ולכן אין המדובר באיבוד שריר אלא בהחלקה של השריר בתוך המעטפת. לעניין הסיבה שיכולה לגרום להחלקת שריר, הסבירה ד"ר רז בתשובה 23 לחקירתה הנגדית כי החלקת שריר יכולה לנבוע מכמה סיבות: שיטת הניתוח, העברת תפר רק דרך הקפסולה של השריר או תפיסת מעט סיבי שריר בתפר לפני ניתוקו וחיבורו מחדש ללובן, תהליך דלקתי אחרי הניתוח או טראומה. מאחר ואין עדות בחומר הרפואי בבי"ח בני ציון לתהליך דלקתי אחרי הניתוח או תיעוד כלשהו שיכול ללמד על טראומה שעבר התובע בין שני הניתוחים בבי"ח בני ציון, הרי שהסיבה להחלקת השריר לאחר הניתוח השני יכולה לנבוע מסיבות הקשורות לשיטות הניתוח או אופן העברת התפר. אומנם הסברים אלה של ד"ר רז יכולים ללמד על כשל של הצוות הרפואי של בי"ח בני ציון במהלך הניתוח השני, דבר שגרם להחלקת השריר מייד לאחר הניתוח, יחד עם זאת, בחרתי להימנע מהקביעה כי הצוות הרפואי של בי"ח בני ציון התרשל במהלך הניתוח השני, שכן לא ניתן לקבוע בוודאות על סמך התיעוד הרפואי מהי הפעולה שבוצעה בחוסר מיומנות במהלך הניתוח ושגרמה להחלקת השריר.

• משהגיע התובע לניתוח השלישי כשהוא סובל ממצב של SLIIPED MUSCLE, ומשלא התעורר אצל צוות הרופאים בבי"ח בני ציון חשד למצב כזה, הרי שהם לא טיפלו בתובע בצורה נכונה במהלך הניתוח השלישי, וממילא הם לא עשו ניסיון לאתר את השריר שהחליק ולחברו מחדש למקומו, ולא עשו פעולה כלשהי כדי לוודא שהם תופסים ומחברים שריר ולא קפסולה של השריר כפי שהסבירה ד"ר רז בתשובה 21 בחקירתה הנגדית לעניין ביצוע שני טסטים. מכך מתבקשת המסקנה כי במהלך הניתוח המתקן (הניתוח השלישי) הצוות הרפואי של בי"ח בני ציון חיבר קפסולה של השריר, ולא את השריר עצמו, והסימן לכך כי השריר הפסיק לפעול ולאחר הניתוח השלישי התובע המשיך לפזול החוצה (אקסוטרופיה) והעין בלטה, ולא הייתה תנועה של העין פנימה, ולכן לא יכולה להיות מחלוקת כי התובע סבל במהלך הניתוח השלישי ולאחריו ממצב של SLIIPED MUSCLE – החלקת שריר, וצוות הרופאים של בי"ח בני ציון לא טיפלו בתובע בצורה נכונה במהלך הניתוח השלישי, וכתוצאה מכך התובע הגיע לבי"ח מאיר כשהוא סובל מ- LOST MUSCLE כפי שעולה מממצאי הניתוח הרביעי באופן חד משמעי. וההסבר לתהליך האמור זכה להתייחסות והסבר מרחיב של ד"ר רז בתשובה 21 לתשובותיה בחקירה הנגדית, שלפיו, בקיצור, בפרק הזמן שלאחר הניתוח השלישי ועד הניתוח הרביעי בבי"ח מאיר ה- SLIIPED MUSCLE הפך ל- LOST MUSCLE .

27. מעבר לכך, וכפי שכבר נאמר, בי"ח בני ציון התרשל בניהול הרשומה הרפואית ע"י שימוש באבחנות לא נכונות ולא רלוונטיות, וכן ע"י אי ביצוע מעקב רפואי לאחר הניתוח השלישי, וככל ונעשה מעקב כזה עפ"י טענתו של פרופ' גרזוזי במהלך חקירתו הנגדית לפניי [עמ' 73, שורות 12-15], ע"י העלמת אותו חומר רפואי שאילו נחשף היה יכול להשליך אור על מצבו של התובע מייד ו/או בסמוך לאחר הניתוח השלישי. נקודה זו חשובה למדי בעיניי, שכן לאחר הניתוח השלישי, המעקב הרפואי הראשון הינו במרפאתו של פרופ' גרזוזי רק ביום 15/1/2007 , קרי לאחר כ- 5 חודשים לאחר הניתוח השלישי. מדובר בפרק זמן ארוך יחסית שלא מתבצע בו מעקב רפואי מצדו של בי"ח בני ציון, ולו על מנת לוודא מה מצב העין ובאם העין המשיכה לפזול החוצה והשריר מוגבל בכיוון הפעולה שלו, ובאם עלה לדיון בין אנשי הצוות הרפואי חשד להחלקה או לאיבוד של השריר ובאם עלה הצורך לנתח את התובע בדחיפות שוב? לשאלות אלה כלל אין תשובה שכן אין תיעוד רפואי ואין מעקב רפואי בבי"ח בני ציון לאחר הניתוח השלישי שיכול לספק מענה, וכאן לטעמי נגרם הנזק הראייתי לתובע שכתוצאה ממנו קיימת עמימות עובדתית בנוגע לאפשרות שאיתור השריר וחיבורו למקומו באותו מועד, יכל אולי למנוע את הנזק ממנו סובל התובע היום. במה דברים אמורים?

28. בנסיבות העניין, סבורנתי כי עלה בידי התובע להרים את הנטל ולהוכיח על בסיס מאזן ההסתברויות, הן את ההתנהגות העוולתית של הצוות הרפואי של בי"ח בני ציון שהתרשל כלפי התובע כמפורט לעיל, והן את הנזק שממנו סובל התובע בשל הפזילה בעין ימין, שמזכה אותו בנכות צמיתה בשיעור 15% (לעניין שיעור הנכות בגין הפזילה קיימת הסכמה בין המומחה מטעם ביהמ"ש ומומחה התובעים). וכאן מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי בין המעשה העוולתי של בי"ח בני ציון לבין הנזק שמנו סובל התובע, שכן המומחה מטעם ביהמ"ש קבע כי מצב הפזילה היום הינו תוצאה של כל הניתוחים שעבר התובע [ראו תשובה 10(א) לשאלות ההבהרה של המומחה מטעם ביהמ"ש – מוצג ת/2]. בנוסף, המומחה מטעם ביהמ"ש התייחס לפונקציות הבינוקולריות בחוות דעתו וקבע כי לא ניתן לצפות לקיומן של פונקציות אלה בילד שגדל בנוכחות פזילה. מאחר והתובע עבר 4 ניתוחי פזילה שמתוכם רק שני ניתוחים בוצעו ע"י הצוות הרפואי בבי"ח בני ציון, ולאור קביעת המומחה מטעם ביהמ"ש שלא ניתן לצפות לקיומן של פונקציות בינוקולריות בתובע שגדל עם פזילה, הרי שיש בך, לכאורה, כדי ליצור עמימות עובדתית סביב הקשר הסיבתי בין הפעולות העוולתיות של הצוות הרפואי של בי"ח בני ציון לבין המחלה ממנה סובל התובע היום.

29. אלא שעמימות עובדתית זו, לטעמי הינה תוצאה של נזק ראייתי שנגרם לתובעים בשל התרשלות הצוות הרפואי בבי"ח בני ציון, שכן אלמלא התרשלות הצוות הרפואי בבי"ח בני ציון ולו היתה מתבצעת אבחנה נכונה והיה מאותר השריר שהחליק ומחובר למקומו בדחיפות, ולו היה מתבצע מעקב רפואי בסמוך לאחר הניתוח השלישי, ניתן היה לדעת אם הטיפול היה מונע ו/או משפר את מצב הפזילה ממנה סובל התובע היום. בהתקיים נזק ראייתי זה, סבורתני כי יש מקום להעביר את הנטל להוכיח כי לא מתקיים קשר סיבתי בין ההתנהגות העוולתית לנזק שנגרם לתובע אל כתפי הנתבעת (לעניין הזה – ראו והשוו ע"א 10766/05 ג'מילה מוחסן ואח' נ' מדינת ישראל, (פורסם במאגרים המשפטיים, 09.12.2010)), ובנטל זה לא עמדה הנתבעת.

בעניין זה אציין שד"ר פרידמן בחקירתה הנגדית מבקשת ליהנות מהחוסר במעקב הרפואי לאחר הניתוח השלישי, וטוענת כי היא לא יודעת מה קרה לתובע בין הניתוח השלישי ועד שהוא ביקר אצל ד"ר מוקארי, ולשיטתה בתקופה זו יכול להיות שהשריר החליק, אך משאין מעקב רפואי היא לא יודעת לומר מה קרה בין לבין [עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 26-33]. לעניין אותו מעקב רפואי לאחר הניתוח השני בבי"ח בני ציון (הניתוח השלישי), הרי שפרופ' גרזוזי מנסה לשכנע כי כן נעשו בדיקות ויש תיעוד על כך, שכן לטעמו אין מנותח שלא מוזמן לביקורת [עמ' 73, שורות 12-15], אך בהמשך חקירתו ביקש מב"כ התובעים להציג לו תיעוד כזה, ומשנאמר לו כי אין תיעוד לבדיקות לאחר הניתוח השלישי הוא אמר כי זה סימן שהתובע לא נבדק [עמ' 74, שורות 4-8]. על סמך אותו חוסר במעקב הרפואי לאחר הניתוח השלישי, פרופ' גרזוזי מנסה לשכנע כי התובע הגיע לבי"ח מאיר עם פזילה קטנה כלפי פנים, ובבדיקות אצלו במרפאה לתובע לא הייתה פזילה החוצה ולכן הוא לא היה צריך לחשוד בהחלקה או באיבוד של השריר [עמ' 68, שורות 29-31; וכן 70 שורות 1-4]. מאחר וטענות אלו לגבי מצב הפזילה לאחר הניתוח השלישי הוכחו כלא נכונות, ומאחר והוכח כי התובע הגיע לבי"ח מאיר עם פזילה החוצה והגבלה בתנועות השריר הישר הפנימי, הרי שטענות פרופ' גרזוזי כלל אינן נכונות, והוא אינו יכול לזקוף את המחדל באי ביצוע בדיקות ומעקב רפואי לאחר הניתוח השלישי לחובת התובע, שכן הנתבעת לא הצביעה על חומר רפואי שיכול ללמד על הזמנת התובע לביקור ושהתובע לא הגיע.  

באשר לסיכויי ההחלמה, טוענת ד"ר פרידמן בהמשך חקירתה הנגדית שאילו הצוות הרפואי בבי"ח בני ציון היה חושד באיבוד או בהחלקה של השריר לאחר הניתוח השני, הם היו מכניסים את התובע לניתוח מידי ולא מחכים חודשיים על לביצוע הניתוח המתקן [עמ' 62 לפרוטוקול, שורות 23-25]. פרופ' גרזוזי מאשר שאילו היה מצב של איבוד או החלקת שריר צריך לבצע ניתוח באופן דחוף כדי לחבר את השריר, כיוון שסיכויי ההחלמה מאירוע כזה הוא גבוה יותר אם הניתוח מבוצע באופן דחוף [עמ' 65 שורות 27-29; וכן עמ' 66 שורות1-2].  לאור הסברים אלה של ד"ר פרידמן ופרופ' גרזוזי לעניין הדחיפות בביצוע ניתוח לאיתור שריר שהחליק או שאבד, ולאור הקביעות הקודמות לעניין התרשלות הצוות הרפואי של בי"ח בני ציון באי העלאת חשד להחלקה או לאיבוד שריר לאחר הניתוח השני, ובאי אבחנת התובע בצורה נכונה ובאי הטיפול בתובע בצורה נכונה בניתוח השלישי ע"י איתור השריר וחיבורו ולרבות על ידי ויידוי תפיסת השריר ולא  רקמת המעטפה שלו בהתאם למבחנים המקובלים, הרי שלא עלה בידי הנתבעים להצביע על ניתוק הקשר הסיבתי בין מחדליהם לבין הנזק שממנו סובל התובע קיום.

30. לסיכום חלק זה, הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו ומחדליו הרשלניים של הצוות הרפואי בבי"ח בני ציון לבין הנזק שממנו סובל התובע היום, ולכן יש לחייב את הצוות הרפואי של בי"ח בני ציין בגין התרשלות כלפי התובע, וכל שנותר זה להעריך את נזקו של התובע.

31. בשולי הדברים, ובטרם דיון בשאלת הנזק, ראוי לציין כי לא שוכנעתי ולא הוכחה טענת התובעים לעניין ההבטחה של פרופ' גרזוזי לבצע את הניתוח השני בעצמו, או לעניין היעדר הסבר מספיק אודות הניתוחים וקבלת הסכמה מדעת. גם לא השתכנעתי בנכונות דברי התובעים כי לאחר הניתוח השני נאמר להם שהיה איבוד של השריר, ובהקשר הזה אני ערה לכך שבבדיקה הראשונה בבי"ח מאיר ציינו התובעים כי היה איבוד שריר בניתוח הראשון שנעשה בבי"ח בני ציון, אלא שאין לשלול את האפשרות שהם שאבו את המונח הזה מההסברים שקיבלו מד"ר מוקארי. על כן אני דוחה טענות אלו של התובעים.

32. בנוסף, ובטרם נעבור לבחינת שאלת הנזק, נציין שב"כ הנתבעת העלה במסגרת הדיונים מיום 16/1/2020 (עמ' 12-13) ומיום 24/2/20 (עמ' 32) התנגדות מפורטת ובקשה למחיקת סעיפים מתצהירי התובעים 2-3 (להלן: "הבקשה למחיקת סעיפים"), כאשר בבסיס בקשתו עומדת התנגדותו לכלול בתצהיר עדות מפי השמועה, עדות סברה, עדות שבמומחיות שניתנה ע"י מי שאינו מומחה, הרחבה או שינוי חזית, ועדויות בנושאים משפטיים. ב"כ התובעים ביקש להתייחס להתנגדות זו בסיכומיו , אלא שעיון בסיכומי התביעה מלמד כי אין התייחסות כלשהי של התובעים לטענות הנתבעת, ועל אף שהנתבעת חזרה על אותה בקשה גם בסעיפים 3 ו- 4 לסיכומיה, הרי שבסיכומי התשובה שוב את התייחסות לדרישה זו. על כן, ובהיעדר תגובה ו/או התייחסות של התובעים, אני מורה על מחיקת הסעיפים המופרטים בבקשה למחיקת סעיפים מתצהירי העדות הראשית של התובעים 2-3, ומקבלת את הסברי הנתבעת ביחס לכל אחד מהסעיפים המפורטים בבקשתה מאחר וסעיפים אלו כוללים עדות מפי השמועה, עדות סברה, עדות שבמומחיות של מי שאינו מומחה, ועדות בנושאים משפטיים.

שאלת הנזק

33. בעניין הנזק, הנתבעת בחרה בסיבותיה להמעיט במילים, וכמעט ולא כלל בסיכומיה התייחסות לשאלת הנזק. ורק ל"מען הזהירות" נטען על ידה בשולי סיכומיה כי לאחר שהתובע עבר 4 ניתוחים, ניתן להניח כי נגרם לו כאב וסבל שבגינו מוצע על ידה לפצות את התובע  בסך של 10,000 ₪ ! בנסיבות אלה, אבחן להלן את שאלת הנזק על יסוד הטענות שהועלו על ידי התובעים בסיכומהים ואכריע בשאלה זו ככל האפשר באופן תמציתי.

34. הנכות הרפואית – המומחה מטעם ביהמ"ש קבע כי התובע נותר עם נכות צמיתה בשיעור 15% בגין פזילה עם כפל ראיה, וכי לא נותרה לתובע נכות כלשהי בגין דלקת כרונית בלחמית. גם מומחה התובעים קבע לתובע נכות זהה בגין הפזילה, אלא שהתובעים טוענים בסיכומיהם כי התובע סובל מנכות אסתטית בשיעור 20% כפי שקבע מומחה התובעים בגין האודם בעין והבליטה של העין החוצה. טענה זו של התובעים דינה דחייה, שכן התובעים לא ביקשו לחלוק על קביעות המומחה מטעם ביהמ"ש בעניין מהות ושיעור הנכות שקבע, לא בשאלות ההבהרה ולא בחקירתו הנגדית לפניי של המומחה מטעם ביהמ"ש, אך מעבר לכך, והגם שהתרשמתי בצורה בלתי אמצעית ממראה העין של התובע, הרי שהתובעים לא הוכיחו את שיעור הנכות הפלסטית באמצעות מומחה בתחום הרפואית הפלסטית, והם לא יכולים להתבסס על קביעתו של מומחה בתחום העיניים, כך גם לא מצופה מהמומחה מטעם ביהמ"ש לקבוע את שיעור הנכות האסתטית. על כן, אני קובעת כי שיעור הנכות הרפואית הצמיתה שנותרה לתובע עומדת על 15% בגין פזילה עם כפל ראיה. 

35. הנכות התפקודית – התובעים טוענים כי שיעור הנכות התפקודית של התובע הינו כשיעור הנכות הרפואית שקבע מומחה התובעים – קרי:  37%. בהקשר הזה טוען התובע כי לאורך הטיפולים הרפואיים הרבים שעבר, הוא נאלץ להיעדר תקופות ארוכות מביה"ס והדבר גרם לנסיגה בלימודיו, ובהמשך הוא הביא לכך שהתובע לא יכל להשלים את לימודיו התיכוניים ואף נשר  מאלה. כתוצאה מכל אלה, התובע לטענתו מוגבל היום בבחירת מקצועו, והוא נאלץ לעבוד בעבודות כפיים, שלרוב אינן מתאימות למגבלותיו הפיזיות. בענין אותן מגבלות ציין התובע כי הוא אינו מסוגל לעבוד הרבה בשמש או להיחשף לאבק. בנוסף צויין על ידו כי הוא גם לא קיבל רישיון נהיגה ואינו יכול לקבל רישיון נהיגה למשאית, וכתוצאה מכך הוא מוגבל מאוד ונגרמו וייגרמו לו הפסדי שכר. בנוסף, טוען התובע כי הגבלתו ומראהו גורמים לכך שמעסיקים מעדיפים עובדים אחרים על פניו והדבר מקשה עליו למצוא עבודה מתאימה.

בנסיבות המקרה, קיים קושי בהערכת פגיעתו התפקודית של התובע כתוצאה מהגבלה בעין אחת בשל פזילה וכפל ראייה. הדברים נאמרים ביתר שאת מקום שמדובר בתובע צעיר שעוד לא גיבש כיוון בעיסוקו שיכול להתאים למגבלתו, וטרם התאפשר לו למצות את נתוניו הקונקרטיים, ולכן בנסיבות העניין סבורתני כי יש מקום להחיל עליו את כלל "האצבע", ולפיו, בהיעדר נתונים אחרים, יש לזהות את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית (ראו ע"א 354/12 פלונית נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, (פורסם במאגרים המשפטיים, 18.07.2012)). הכלל האמור נקבע ביחס לקטינה שטרם השתלבה בשוק העבודה וטרם התאפשר לה למצות את נתוניה הקונקרטיים. בדומה, גם בענייננו מדובר בתובע צעיר בן 27 היום, שהיה קטין במועדים שבהם הוא עבר את הניתוחים, ונשר מביה"ס טרם סיים את לימודיו התיכוניים, והשתלב בעבודות מזדמנות, בעיקר בעסק המשפחתי של הוריו, אך עד עצם היום הזה הוא טרם למד מקצוע כלשהו או עבד במשלח יד, ואף לטענתו, לאחרונה הוא פרש מהעבודה בעסק המשפחתי בחנות קרמיקה כיוון שזו לא התאימה לו לאור העבודה באבק.

על כן, ובהתחשב בנתוני התובע, מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית כשיעור נכותו הרפואית – קרי בשיעור 15%.

36. בסיס השכר – התובע צירף לתצהיר העדות הראשית שלו את תלושי השכר שלו לשנת 2019 (נספח ז'), מהם עולה כי בשנה זו הוא עבד בעסק של משפחתו (קרמיקה בשאראת) עד חודש 7/2019, ושכרו הממוצע עמד על 4,800 ₪ . לטענת התובע שיעור שכרו חושב לפי שכר המינימום, וכי אילולא הגבלתו היה עולה בידו להשתכר שכר בגובה השכר הממוצע במשק – העומד על 11,650 ₪. בעניין הזה, אכן מקובלת עליי הטענה של התובע כי אילו התחיל את עבודתו בגיל 18 והיה עובד בעבודה רציפה ומתמיד במקום עבודה אחד ומתקדם בו, היום בהיותו בגיל 27 סביר כי היה מקבל שכר לפי השכר הממוצע במשק, אלא שביחס לתקופת העבר, החל מגיל 18 ועד גיל 21 בהיותו צעיר, סביר כי הוא היה משתכר לפי שכר מינימום, ולאחר מכן שכרו היה עולה באופן הדרגתי, אלא שביחס לתקופה זו, התובע לא הציג תלושי שכר, כדי ללמד על הפסדי שכר כלשהן. על כן, החלטתי לחשב את הפסדי השכר לעתיד עפ"י השכר הממוצע במשק – קרי 11,370 ₪ , ואילו ביחס להפסדי שכר לעבר, ובהיותו נזק מיוחד הטעון הוכחה, ובהיעדר הוכחה ו/או ראיות כלשהן שיכולות ללמד על נזק זה, הרי שהפסדי התובע יחושבו על דרך האומדנא.

ראשי הנזק לפיצוי :    

37. הפסדי שכר לעבר – כאמור התובע לא הציג ראיות שיכולות ללמד על גובה הפסדיו בעבר, יחד עם זאת לא יכולה להיות מחלוקת כי המגבלה בעינו ממנה סבל הייתה לה השלכה על גובה שכרו ועל התקדמותו בעבודה, ולכן החלטתי לפצות את התובע בגין הפסדיו לעבר על דרך האומדנא – בסך של 50,000 ₪.

38. הפסדי שכר לעתיד- בהתחשב בגילו של התובע (היום בן 27 וחצי), ולמשך התקופה עד גיל הפרישה, מקדם היוון בשיעור 278.93, ממוצע שכרו לעתיד, ושיעור הגבלתו התפקודית, אני מעמידה את הפיצוי באב נזק זה על 475,500 ₪ (מעוגל).

39. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים – בהתאם לחישוב המקובל כיום בפסיקה בנוגע לראש נזק זה,  ישנו מקום לחשב את הפסדי התובע בגין הפגיעה בפנסיה ובתנאים הסוציאליים בשיעור 12% מסך הפגיעה  בשכרו. בנסיבות תיק זה ובהתחשב בסכומים שנפסקו לתובע בגין הפסדים אלה, עומדים הפסדיו של התובע בגין אב נזק זה ע"ס 63,000 ₪ (מעוגל).

40. עזרת הזולת – התובעים ביקשו להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 140,000 ₪ לעבר ולעתיד בטענה כי בתקופת הניתוחים הוא נדרש לליווי מלא ע"י הוריו, אביו נעדר מעבודתו הרבה זמן כדי ללוות את התובע לביקורים ולטיפולים הרפואיים והוא נאלץ לעבור עוד ניתוחים כתוצאה מהתנקות השריר. כך גם אימו שהיא עקרת בית, הייתה לידו בכל הביקורים אצל הרופאים השונים ובניתוחים, וכדי למלא את מקומה בבית הם נאלצו לשכור את שירותיה של קרובת משפחה כדי לבשל ולהיות לצד אחי התובע שנאלצו לשהות בגפם בביתם. התובעים לא הציגו ראיות כלשהן כדי ללמד על גובה התשלומים שניתנו לאותה קרובת משפחה שעזרה ליתר ילדיהם של התובעים 2-3 בעת שאלה נאלצו להיעדר מביתם, לשם ליווי בנם לטיפולים הרפואיים השונים.  כך גם לא הוצגו ראיות לעניין הפסדי שכר של אבי התובע כתוצאה מהיעדרותו הנטענת.

בנסיבות המקרה אין חולק כי התובע שהה בתי החולים השונים לצורך ניתוחים ונדרש לביקורת בבתי החולים לפני ואחרי הניתוחים, ובמעקב אצל הרופאים השונים, ובהיותו קטין אין ספק שהוא נעזר בבני משפחתו, בעיקר בהוריו, מה גם שככל ויהיו לו עוד סיבוכים בעתיד ויאלץ להמשיך טיפול, ומשאין בידו רישיון נהיגה, ולאור מהות פגיעתו בעין הוא יאלץ להיעזר שוב בהוריו. 

משכך, הנני פוסקת לתובע פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, סכום כולל של 30,000 ₪ וזאת על דרך האומדנה.

41. הוצאות רפואיות והוצאות על נסיעות - התובעים עתר במסגרת סיכומיהם לפסיקת פיצויים בגין ראש נזק זה בסך של 11,500 ₪ לעבר ועוד 100 ₪ לחודש לעתיד. אולם התובעים לא המציא ולו בדל ראיה על הוצאה כלשהן בגין הוצאות נסיעות וניידות לעבר.

כידוע, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר הן בגדר ראש נזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות, ואלו בענייננו לא הוגשו. עם זאת נוכח מהות ההגבלה של התובע, והצורך בהרבה נסיעות לניתוחים השונים ולביקורות לפני ואחרי הניתוחים, ונוכח המרחק של בתי החולים מביתו של התובע, בכפר יפיע, והצהרת ההורים שהם נסעו ברכבם הפרטי, והצטרכו לשאת בעלויות חניונים, ועוד הרבה עזרים רפואיים לטיפול בתובע כגון משקפיים ומשחות, סבורני כי אכן נגרמו להם הוצאות רבות בגין הטיפול בתובע ומן הראוי לפצות אותם בסכום הוגן.

בנסיבות אלה, אני רואה לפסוק לתובעים פיצוי גלובלי, על דרך האומדנה, בסכום כולל של 10,000 ₪.

42. כאב וסבל – בסעיפים 19-36 לתצהירו התובע מתאר את הסבל והכאב שנגרמו לו במהלך הניתוחים ולאחריהם, וכן מתאר את הקשיים בפן הנפשי ובפן החברתי לאור מראהו ואי הסימטריה בפניו, לרבות קושי למצוא בת זוג, וקושי להמשיך בלימודיו בבית הספר לאחר שבני כיתתו לעגו לו לאור מראהו, ומשום כך הוא הפך למבויש ובחר להפסיק את לימודיו בשלב מוקדם. עוד טוען התובע כי עד היום הוא סובל מכאבים בעיניו, לפעמים צורבת לו העין, והוא סובל מאודם מתמיד בה. בסיכומי התביעה, הם ביקשו להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום העולה על מיליון ₪ .

בהתחשב בנתוני התובע, ולאחר ששוכנעתי כי הסבל שעבר ועובר התובע הינו גם אישי לאור הכאבים שעבר לאחר הניתוחים וצריבות, וגם סבל הנובע מקשיי השתלבות בחברה, לאור מראהו החיצוני, ובהתחשב בנכותו הרפואית של התובע וגילו, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה ע"ס של 100,000 ₪.

43. לסיכום חלק זה, עולה כי הפיצוי לו זכאי התובע בעקבות נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה הינו כדלקמן:

• הפסדי שכר לעבר 50,000 ₪
• הפסדי שכר לעתיד 475,500 ₪
• הפסדי פנסיה 63,000 ₪
• הוצאות רפואיות ונסיעות 10,000 ₪
• עזרת צד ג' 30,000 ₪ 
• כאב וסבל 100,000 ₪

---------------------------------------------------

סה"כ :                                              728,500 ₪ 

הסכום האמור  לוקח בחשבון את טענותיהם של התובעים 2 ו- 3 לנזקים ישירים ובנסיבות העניין לא שוכנעתי כי ישנו מקום לפסוק לשני התובעים הנ"ל פיצוים מעבר למה שכבר נפסק לעיל.

סוף דבר

44. לאור המקובץ לעיל, הריני מקבלת את התביעה.

45. אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובעים בסך של 728,500 ₪ .

46. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים בגין החזר אגרה בסך של 699 ₪, הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ , ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 85,000 ₪.

47. הסכומים דלעיל ישולמו לתובע באמצעות בא כוחו תוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא עותק של פסק-הדין לידי הצדדים, באמצעות באי כוחם.

ניתן היום,  ד' שבט תשפ"א, 17 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.