פלונית ואח' נ' יעבץ ואח'

התובעת 1 (להלן – "התובעת"), ילידת XX.X.90, נפגעה בתאונת דרכים קשה, שאירעה ביום 8.8.13, בהיותה בת 23. התובעים 2, 3 הם הוריה של התובעת. התובע 2 מונה כאפוטרופוס קבוע לגוף ולרכוש של התובעת.

התאונה אירעה כאשר התובעת חצתה כביש במעבר חציה, והרכב של הנתבע 1 פגע בה בחוזקה והטיח אותה על הכביש. הנתבעת 2 היא חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב, והוציאה תעודת ביטוח חובה ופוליסת ביטוח בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי תש"ל – 1970.

לתיאור קצר של האירועים מרגע קרות התאונה ואילך, והמהלכים הרפואיים בהמשך הדרך, ניתן לצטט מחוות דעתה מיום 16.7.15 של ד"ר אילנה פרבר ז"ל, שמונתה בתיק זה כמומחית מטעם בית המשפט בתחום השיקום:

"אושפזה בתל השומר עם חבלת ראש קשה, שברים בעצמות הפנים ובגולגולת, דמם תת-קשתי ותת-עכבישי. היתה מחוסרת הכרה עם מדד גלזגו 4. כמו כן אובחנו שברים באילאום ופוביס, שברים בזיזים הרוחביים בחוליות D1-D2 וחזה אויר מימין.

עברה ניתוח קרניאוטומיה להורדת לחץ תוך גולגולתי, הוכנס מסנן לווריד הנבוב התחתון למניעת תסחיפים וכן הוכנס פיום קנה.

אושפזה בטיפול נמרץ, טופלה באנטיביוטיקה בגלל זיהום, לא חזרה להכרה.

ב- 2.9.13 הועברה לשיקום נשימתי בתל השומר. במהלך אשפוזה שם הוכנסה גסטרוסטומיה להזנה (PEG). סבלה מספסטיות מוגברת בגפיים, הוחל בטיפול תרופתי, כמו כן טיפול למניעת פרכוסים.

בהדרגה נגמלה מהנשמה, פתחה עיניים, אך לא הגיבה לסביבה.

ב- 16.10.13 הועברה להמשך טיפול במחלקה לשיקום נפגעי ראש. בקבלתה הייתה עם עיניים פקוחות לסירוגין, ללא קשר, ללא ביצוע פקודות, ללא תגובה לסביבה. טונוס היה מוגבר בגפיים.

במהלך אשפוזה סבלה מהתקפים וגטטיביים עם טונוס מוגבר, דופק מהיר, חום והזעה שטופלו בהצלחה בתרופות.

כמו כן סבלה מפריקה חוזרת של לסת, לא הומלץ על טיפול ניתוחי.

בשל ממצא של הרחבת חדרים בבדיקות CT אושפזה בנוירוכירורגיה ובוצעה הכנסה של דלף חדרי-צפקי וגם קרניאופלסטיקה.

ב- 9.2.14 חזרה לאחר הניתוחים להמשך שיקום, אך לא חל שיפור במצבה הנוירולוגי. בבדיקות הדמיה הודגמו חדרי המוח מעט מורחבים, כנראה משני לאטרופיה מוחית ופגיעה קשה בהמיספרה הימנית. הוחלט שאין מקום להתערבות נוירוכירורגית נוספת.

ב- 10.9.14 הועברה למחלקה לסיעוד מורכב במוסד "עלה נגב", קיבלה שם טיפול שיקומי משמר.

ב- 7.5.15 אושפזה במחלקה פנימית בביה"ח סורוקה בשל חום גבוה והתקף אפילפטי. היה חשד לדלקת ריאות והוחל טיפול אנטיביוטי. בשל התקף פרכוסים נוסף וחום מתמשך בוצעה בדיקת CT שהדגים קולקציה באזור פרונטו-פריאטלי ובתרבית צמחו חיידקים. ב- 10.5.15 הוצא דלף מזוהם על ידי נוירוכירורגים. הועברה לטיפול נמרץ, המשיכה טיפול אנטיביוטי לפי רגישות החיידק. מצבה השתפר, בבדיקות CT והתרביות, לא הייתה עדות לזיהום, לכן שוחררה בתום טיפול אנטיביוטי להמשך אשפוז ב"עלה נגב", שם נמצאת גם היום. הוחלט לא להכניס דלף חדש".

(עד כאן הציטוט מד"ר פרבר)

האשפוז במוסד הסיעודי "עלה נגב" היה זמני, ונמשך עד נובמבר 2015. בנובמבר 2015 הגיעה עובדת זרה מחו"ל, וביום 20.12.15 הועברה התובעת לבית ההורים, שם היא מתגוררת עד היום, והעובדת הסיעודית הזרה מטפלת בה.

ד"ר פרבר ז"ל קבעה בחוות דעתה מיום 16.7.15 כי התובעת "נשארה במצב וגטטיבי, ללא תגובה לסביבה, עם שיתוק ספסטי בארבעת הגפיים, עם פיום קנה, וצורך בשאיבת ליחה. מוזנת דרך גסטרוסטומיה, לא שולטת על הסוגרים. זקוקה לטיפול סיעודי מלא במשך 24 שעות ביממה. נכותה היא 100% לצמיתות, לפי סעיף 29(3)(ג)".

גם פרופ' אברהם עורי, שמונה בתיק זה כמומחה שיקומי מטעם ביהמ"ש, לאחר פטירתה של ד"ר פרבר ז"ל, קבע כי התובעת נמצאת במצב של PVS (היינו – מצב וגטטיבי קבוע). תוצאות בדיקתו את התובעת הן:

"ללא קשר עמה, נושמת עצמונית, משותקת בארבעת גפיה, בצד ימין של גופה נצפו מעין תנועות לא רצוניות ריטמיות כולל בזווית הפה .כוויצויות במפרקים גדולים. לא נרתעה לשמע רעש פתאומי שהפקתי. גם לא מגיבה להתקרבות היד לעיניה. האזנה לב/ראות – ללא ממצאים מיוחדים. פיום קיבה וקנה. יש לה חיתולים. ללא פצעי לחץ."

ובהמשך:

"איבדה לצמיתות יכולתה לחיים עצמאיים. נסעדת לחלוטין בביצוע כל פעולות היום יום. מלווה/מטפל לכל שעות היממה."

המחלוקת בעניין קיצור תוחלת החיים, וסוגיית התשלומים העתיים

מחלוקת עיקרית בתיק זה היא בשאלה באיזו מידה נתקצרה תוחלת חייה של התובעת בעקבות התאונה. בענין זה קבעה ד"ר פרבר בחוות דעתה כי "לפי הספרות, תוחלת החיים של נפגעי ראש במצב וגטטיבי היא 11-10 שנה. כמובן, מדובר כאן בנתון סטטיסטי, ולא בקביעת תוחלת החיים של אדם זה או אחר, שיכולה להיות קצרה יותר או מעט ארוכה יותר".

כאמור, ד"ר פרבר נפטרה, ופרופ' עורי מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום השיקום. דעתו של פרופ' עורי, בנושא של תוחלת החיים, היא שונה בתכלית:

"תוחלת החיים תתקצר משמעותית, אם יופיעו סיבוכים מקצרי חיים כמו: זיהומים קשים, פצעי לחץ, הידרוספלוס מתפתח ומחמיר, אפילפסיה מסוג GRAND MAL בלתי נשלט ותכוף, או הזנחה טיפולית, היגיינית או תזונתית. אין לפנינו הימצאות סיבוכים או תופעות כאלו. הטיפול מסור, המעקב נאות, המצב די קבוע, ואין לדעת באופן מדעי מה תוחלת החיים. ניתן רק לשער או לנחש, שהשילוב בין חוסר ההכרה, שיתוק, אי שליטה על סוגרים, כוויצויות מפרקים, והימצאות פתחים מלאכותיים בגופה, יקצרו כ- 20% את תוחלת חייה".

פרופ' עורי נחקר ממושכות על חוות דעתו, ולא חזר בו מקביעתו.

הפער בין עמדות הצדדים, בסוגיית קיצור תוחלת החיים, הוא פער עצום.

לטענת ב"כ התובעת, תוחלת חייה של התובעת (עפ"י פרופ' עורי) היא עד גיל 73, משמע – 45 שנים מהיום. לטענת ב"כ הנתבעת, תוחלת חייה של התובעת היא עד גיל 34, משמע – 6 שנים מהיום.

סוגיה נוספת, הקשורה לכך, היא בקשתה של הנתבעת לפסוק את הפיצויים לתובעת בדרך של תשלומים עתיים, דבר אשר התובעים מתנגדים לו.

חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש בתחום השיקום, פרופ' אברהם עורי, מומחה בעל שם ובעל ניסיון רב ביותר, כי תוחלת חייה של התובעת התקצרה ב- 20%, מתבססת על שלושה דברים: העדרם של סיבוכים רפואיים שונים (שהוא מונה אותם); הטיפול המסור ביותר שהתובעת קיבלה ומקבלת מאז התאונה; ומצבה הרפואי, נכון להיום, כמפורט בחוות דעתו.

מה שעומד מנגד הם שורה לא מבוטלת של עבודות ומחקרים רפואיים/סטטיסטיים, שחלקם פורסמו בכתבי העת הנחשבים ביותר, ואשר דנים בשאלת תוחלת החיים של נפגעי ראש שהינם במצב וגטטיבי קבוע. התמונה הכמעט-אחידה העולה מהמחקרים הללו היא, שתוחלת החיים במצב שאנו עוסקים בו היא בין 15-10 שנים. המחקרים הללו הוצגו בפני פרופ' עורי בחקירתו הנגדית, והוא אישר שהוא מקבל אותם ואינו מתווכח עם האמור בהם.

טוענת ב"כ התובעת כי אין כל סיבה שביהמ"ש יסטה מחוות דעת המומחה מטעמו, דבר הנעשה במקרים חריגים בלבד, ובוודאי לא במקרה זה, שבו פרופ' עורי, גם לאחר חקירה ממושכת, עמד על דעתו, לא חזר בו ממנה, ואף הוסיף נימוקים לחיזוק ותמיכה נוספת בחוות הדעת.

כשנשאל פרופ' עורי כיצד הוא מתמודד עם המחקרים הסטטיסטים והרפואיים שהוצגו בפניו, הוא השיב כי הסטטיסטיקה – כבודה במקומה מונח, אולם עדיין, העיקר הוא ההסתכלות על הנפגע האינדיבידואלי והנתונים הספציפיים שלו ( פרו', עמ' 95, ש' 18 – 21, עמ' 80, ש' 25 עד עמ' 81 ש' 4). (ההפניה לעמודי הפרוטוקול בחקירתו של פרופ' עורי היא לפי מספרי העמודים בנט המשפט, ולא בתמליל של חברת סטנוגרמה).

ועוד דבר חשוב אמר פרופ' עורי בענין זה, והוא, שלדעתו, כל המאמרים הללו רלוונטיים לארה"ב, ואינם רלוונטיים לישראל. הם מתייחסים כולם "לסצנריו האמריקאי, שהוא לגמרי שונה, הוא פחות טוב מאצלנו, התחיקה השיקומית שונה, המצב הסוציאלי בשטח בקהילה הוא שונה, הכול שונה" (פרו', עמ' 67, ש' 15-13).

לדבריו "השיקום היום בארה"ב הולך אחורה בצעדים גבוהים מאוד" (עמ' 68, ש' 4-2).

פרופ' עורי ציין גם ששיעורי התמותה הגבוהים באותם מחקרים, אפשר שהם קשורים לכך, שהמטופלים "לא מצויים בביתם לטיפול אחד לאחד, אלא במוסדות" (עמ' 69, ש' 23-21), שזה אכן המצב לגבי מרבית המטופלים במצב וגטטיבי (עמ' 110 ש' 5-1).

לעומת זאת, התובעת נמצאת בביתה שלה, עם זוג הורים מסורים, ועובדת זרה, מטופלת "אחד על אחד" בצורה מיטבית, מצבה יציב, חלפו ארבע שנים מאז התאונה (נכון להיום כבר חמש שנים), ולא היו סיבוכים. זהו בהחלט פרק זמן ארוך כדי שניתן יהיה ללמוד ממנו ביחס לעתיד (עמ' 112, ש' 14-8).

קיצורו של דבר, פרופ' עורי לא עסק בסטטיסטיקה, אלא בדק וראה את התובעת ואת ביתה ומצב הטיפול בה, והתייחס ספציפית למצבה ונתוניה שלה, כולל ההיסטוריה הרפואית והמצב הרפואי כיום, כולל הטיפול המסור והמושקע שהיא מקבלת "אחד על אחד" בביתה, כולל העדר זיהומים או סיבוכים כלשהם, משך תקופה של ארבע שנים, ועל יסוד כל אלה הגיע למסקנה שהגיע.

ועם כל האמור לעיל, ישנם דברים, כפי שאפרט להלן, שיש בהם כדי להעלות שאלה אם אמנם יש מקום לקבל, במקרה זה, את חוות דעתו של פרופ' עורי.

פרופ' עורי מציין בראש ובראשונה את העובדה, שלא היו בארבע השנים (כיום חמש) מאז התאונה כל סיבוכים רפואיים. אולם, הוא העיד בח"נ כי התובעת, גם כיום, ועל אף שהיא מטופלת היטב, נמצאת בסיכון גבוה לסיבוכים מקצרי חיים (פרו', עמ' 59, ש' 1 – 15).

שנית, פרופ' עורי ייחס חשיבות רבה מאוד לטיפול המיטבי והמסור שהתובעת קיבלה ומקבלת, כגורם שהוא רלוונטי לענין תוחלת חייה. עיון באחד המחקרים שהוצגו במהלך החקירה הנגדית (Shavelle, Strauss "Life Expectancy" משנת 2007, בעמ' 255, הוגש וסומן נ/9) מראה, כי אכן, יש לאיכות הטיפול השפעה על תוחלת החיים, אך השפעה צנועה בלבד (modest). גם פרופ' עורי אישר בחקירתו, כי המחקרים והספרות אינם מצדדים בעמדה, שטיפול מיטבי עשוי להאריך את חיי הנפגע (פרו, עמ' 87 ש' 21 עד עמ' 88 ש' 1).

שלישית, פרופ' עורי מציין בחוות דעתו, כי קביעת תוחלת חייה של התובעת היא ענין של השערה או ניחוש. גם בחקירתו בביהמ"ש חזר מספר פעמים על כך שהניחוש שלו הוא: קיצור של 20% בתוחלת החיים. עצם העובדה שהתבטא בדרך זו – ניחוש – היא כשלעצמה איננה מחלישה, בעיניי, את הערכתו המקצועית. שכן, להבנתי, כוונתו הייתה לומר אך זאת בלבד, שכשאנו עוסקים בהערכת תוחלת חייה של התובעת שבפנינו, הרי שמדובר בניחוש, כמעט כמו כל הערכה הנוגעת לעתיד, שהרי איש אינו יודע מה יילד יום, וכדברי פרופ' עורי, אפילו לא מחר בבוקר (פרו' עמ' 95 ש' 26).

אך מה שעומד לה לרועץ, להערכה זו, הוא העדר כל הסבר כיצד הגיע פרופ' עורי דווקא ל- 20%. פרופ' עורי נשאל על כך מפורשות, האם ייתכן שהקיצור אינו בשיעור 20%, אלא 30%, והשיב כי אינו יודע. והאם ייתכן כי הקיצור אינו בשיעור 20% אלא 40%, והשיב כי אינו יודע (פרו', עמוד 92 ש' 15-8). ושוב נשאל : "מה הבסיס שלך להגיד 20%, ולא 40%? ותשובתו: "ניחוש" (עמ' 93 ש' 24). עם כל הכבוד, בית המשפט אינו יכול לקבל "הסבר" שכזה – כאשר לא מתלווה אליו שום דבר נוסף, כפי שאראה להלן – כבסיס מוצק לקביעת תוחלת החיים של התובעת. בענין זה ניתן להפנות לאותו מאמר שסומן נ/9, שם נאמר (בעמ' 250), כי על מנת להעריך תוחלת חיים של אדם ספציפי, ניתן לעשות שימוש בספרות ובנתונים הקיימים. הגישה האחרת, קרי, להעריך את תוחלת החיים רק על פי אינטואיציה קלינית, אין לה צידוק מדעי, ולא ניתן לתמוך בה. הנתונים הקיימים לגבי כלל האוכלוסייה חייבים לכל הפחות להיות נקודת המוצא לצורך הערכה כזאת. במקום אחר אומר פרופ' עורי כי הניחוש שלו איננו פחות טוב מהניחוש של ד"ר פרבר ז"ל (פרו', עמ' 67 ש' 10-9), אך על כך אעיר, כי ד"ר פרבר כתבה בחוות דעתה מהי הספרות המקצועית שהערכתה נסמכת עליה.

פרופ' עורי לא ביסס את הערכתו על ספרות מקצועית כלשהי. הוא לא הציג ולו מחקר רפואי או סטטיסטי אחד התומך בהערכתו. גם "ניחוש" חייב להיות מבוסס על משהו, כדי שבית המשפט יוכל לקבלו. כאמור בת.א. (חי') 630/06 ר.ד. נ' נתנאל לוי (בפיסקה 7) הערכת המומחה בענין קיצור תוחלת החיים צריכה להיות "מבוססת על נתונים סטטיסטיים מעולם הרפואה". וכאמור בע"א 4767/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' שובבו (בפיסקה 13), "ההכרעה הסופית מסורה לבית המשפט ששמע את המומחה השיקומי, והתרשם מניסיונו ומהאסמכתאות והמחקרים עליהם הסתמך".

במקרה דנן, איש אינו מטיל ספק במומחיותו וניסיונו של פרופ' עורי, אולם הוא לא הראה ולו אסמכתא אחת שהסתמך עליה, וגם לא "נתונים סטטיסטיים מעולם הרפואה", המתיישבים עם הערכתו/ניחושו, ולו בקירוב.

וכאמור, אל מול ההערכה של פרופ' עורי, שניתן לומר כי היא מבוססת על "אינטואיציה קלינית", עומדת שורה של מאמרים ומחקרים נכבדים, שפרופ' עורי אישר את תוכנם ואמר יותר מפעם אחת כי אינו מתווכח איתם, והמסקנות העולות מהם באשר לתוחלת החיים של נפגעי ראש במצב וגטטיבי שונות תכלית השינוי ממסקנותיו של פרופ' עורי.

אמנם כן, פרופ' עורי טען כי מאמרים אלה מתייחסים למצב בארה"ב, ואינם רלוונטיים למצב בישראל. אך גם בהנחה שהסבר זה מתקבל, בוודאי אין בו כדי להסביר פער כל כך גדול בין תוחלת החיים העולה מאותם מחקרים (15-10 שנים), לבין תוחלת החיים של התובעת שהיא, לדעת פרופ' עורי, 45 שנים.

ועל כל אלה יש להוסיף גם את העובדה, שהערכתה של המומחית הראשונה מטעם בית המשפט שמונתה בתיק זה, ד"ר פרבר, הייתה רחוקה כרחוק מזרח ממערב מהערכתו של פרופ' עורי. אמנם, ד"ר פרבר הלכה לעולמה, ולא נחקרה על חוות דעתה, ועל כן חוות דעתה אינה קבילה (רע"א 3810/12 הפניקס הישראלי חב' לביטוח נ' עזבון המנוח יחזקאל), אולם במקום אחר מצינו (אמנם בהקשר אחר) כי "במינוי מומחה תחת מומחה שנפטר, אין מדובר במינוי מומחה "חלופי"...... אלא במינוי מומחה "נוסף", באופן שחוות הדעת הראשונה אינה פסולה, ולא חלפה מהעולם" ....... פטירת המומחה אינה מפקיעה את חוות דעתו או פוגמת בתוקפה, אלא אך משליכה על היכולת לחקור את המומחה ולהמשיך בהתנהלות ההליך בהעדרו. מכאן, כמובן, המשקל שניתן להעניק לה, בעת בחינת מכלול הראיות" (רע"א 5472/16 פלונית נ' פלונית בפיסקה 8).

ובהמשך (שם): "מדוע שבעל דין, שסבור שזכה ביתרון מסוים על יסוד חוות דעתו של המומחה שנפטר, ייאלץ לוותר כליל על אותו יתרון, כתוצאה ממאורע בלתי צפוי שאין לו שליטה עליו. ההגינות מחייבת, שבמקרה כזה, המומחה הנוסף יביא במניין שיקוליו גם את דעת קודמו, ואם יחלוק עליה, יהא עליו לנמק את עמדתו שלו".

וכן: "ככל שהמומחה חולק על חוות הדעת של קודמו, יש לצפות כי יתמודד עם ההבדלים שבין חוות הדעת. כאמור, לסתירה כזו תהיה ממילא נפקות, כך יש לשער, בשלב החקירה הנגדית".

פרופ' עורי חולק באופן מהותי על חוות דעתה של ד"ר פרבר, אולם לא נימק ולא ביסס את חוות דעתו על מאומה, מלבד – כדבריו – הניחוש שלו, כשהוא "מנמק" כי הניחוש שלו אינו פחות טוב מהניחוש של ד"ר פרבר. "הנמקה" זו אינה נראית לי מספקת..

מכל האמור לעיל עולה, כי במקרה שלפניי קיים קושי של ממש לקבוע בצורה סבירה את תוחלת חייה של התובעת. בענין ע"א 10532/05 שבתאי נ' שמעון נקבע כי "עמימות משמעותית בענין קיצור תוחלת החיים עשויה בהחלט להביא לפסיקת תשלומים עתיים, וביהמ"ש נהג בדרך זו לא אחת". וכן ברע"א 6680/08 מ"י נ' סעיד, שם נאמר (בפיסקה 25) כי השימוש בשיטת התשלומים העתיים "נעשה בעיקר באותם מקרים בהם היה קיים חוסר וודאות רב באשר לשנות חייו הצפויות של הניזוק". וכן ע"א 1355/11 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' קופ"ח מאוחדת, שם נאמר (בפיסקה 56) כי "כאשר קיים פער משמעותי בין הצדדים לענין תוחלת החיים המשוערת, ראוי לפסוק פיצויים עתיים". (ראה גם רע"א 4932/97 אסרף נ' המגן חב' לביטוח פ"ד נג (5) 129, בעמ' 138, ע"א 1819/03 אברהם נ' ש.ר.ב., בפיסקה 9).

בפסיקה נאמר כי "ניכרת בשנים האחרונות נכונות הולכת וגוברת של בתי המשפט לעשות שימוש בכלי של הפיצוי העתי" (רע"א 4932/97 אסרף נ' המגן חב' לביטוח פ"ד נג (5) 129, בעמ' 139). באותו ענין (בעמ' 138), ובפסקי דין נוספים, נמנו היתרונות של שיטת התשלומים העתיים, שהעיקרי שבהם הוא , "שהיא מגשימה – בצורה מדוייקת יותר משיטת התשלום החד פעמי – את עקרון השבת המצב לקדמותו".

יתרון חשוב נוסף של שיטה זו, שהיא מונעת מצב שבו הניזוק מקבל לידיו סכומי כסף גדולים, ונותר לאחר זמן חסר כל, כיוון שלא השכיל להשקיע את הכסף כראוי. "אינטרס החברה הוא, שכספי הפיצויים ישמשו את הנפגע בראש ובראשונה לצרכיו הרפואיים והשיקומיים, ושיטת התשלום העתי מבטיחה זאת" (ענין אסרף , שם).

כמו כן, אין כל מניעה לנקוט דרך ביניים, היינו, לפסוק חלק מן הפיצויים לתובעת בתשלום חד פעמי, וחלק בתשלומים עתיים (ע"א 8629/07 בן ארי נ' פלוני, בפיסקה 2, ע"א 2300/92 רחמים נ' גנדלר, בפיסקה 14, ע"א 4641/94 כהן נ' עת"א פ"ד נ (1) 422, בעמ' 432, ע"א 1355/11 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' קופ"ח מאוחדת בפיסקה 56), וכך בדעתי לעשות במקרה זה, היינו, לפסוק לתובעת את מלוא הפיצויים המגיעים לה לעתיד, ביחס לתקופה של 25 שנים מהיום, בתשלום חד פעמי, ובאשר ליתרת התקופה, היא תפוצה בדרך של תשלומים עתיים עד אחרית ימיה (השווה ע"א 8629/07 בן ארי נ' פלוני, בפיסקה 2 ). 

דיון בראשי הנזק השונים

כאב וסבל

נכותה של התובעת 100% לצמיתות. היא הייתה מאושפזת במשך 730 ימים.

הסכום המגיע בגין כאב וסבל – 184,320 ₪.

הפסדי שכר

אמה של התובעת (היא התובעת 3) העידה בתצהירה (להלן – "התצהיר") כי התובעת השלימה לימודי סמינר למורות בהצטיינות, ותואר ראשון אקדמאי ב****** במכללת A. התובעת התחילה לעבוד כמורה, והייתה בתחילת דרכה המקצועית. התובעת, לדבריה, תכננה להמשיך ולעסוק בהוראה במשרה מלאה, ולהיות המפרנסת העיקרית בביתה, כמקובל במגזר החרדי, שעה שהחתן שלה (בזמן התאונה הייתה התובעת מאורסת) אמור ללמוד תורה ב"כולל". אחרי שהשלימה תואר ראשון והחלה לעבוד כמורה, התקבלה התובעת ללימודי תואר שני ב*****. היו לה, לדברי האם, תכניות להמשיך ולהתפתח גם בתחום זה ולעסוק בכך. התובעת קיבלה מחמאות רבות על עבודתה, והיה צפוי לה, לדברי האם, עתיד מזהיר בתחום. מלבד עבודתה כמורה במשרד החינוך, היא לימדה גם תלמידים בפרויקטים חינוכיים פרטיים. לקראת שנה"ל שהחלה מיד לאחר התאונה, אושר לה לעבוד בתכנית "אופק חדש", דבר שאמור היה להעלות את שכרה באופן משמעותי. התובעת הייתה מוכשרת גם בתחום האמנות, ותכננה לעסוק גם בכך. היא למדה גם לימודי אנגלית עסקית, השלימה תכנית מלאה שם, ותכננה להמשיך ולהתפתח גם בתחום זה. היא תכננה להמשיך בלימודיה האקדמיים, ולסיים גם תואר שני ב*****.

למותר לציין כי במצבה מאז התאונה, התובעת אינה עובדת ואינה יכולה לעבוד, בכל עבודה שהיא, ואין על כך מחלוקת.

ב"כ התובעת מבקשת לחשב את הפסדי השכר בעבר, לחלק מהתקופה – לפי בסיס שכר של 7,000ש"ח לחודש, ולחלק מהתקופה – לפי בסיס שכר של 12,000ש"ח לחודש. ובאשר לאובדן כושר השתכרות בעתיד היא טוענת כי לפי נתוניה והשכר שהשתכרה בתחילת דרכה בהיותה בת 23-20, היא הייתה מגיעה לשכר גבוה במידה ניכרת מהשכר הממוצע במשק, ומבקשת, לפיכך, לערוך את החישוב לעתיד לפי שילוש השכר הממוצע במשק.

ב"כ הנתבעת טוען כי אין כל הוכחות שהן לביסוס טענותיה הנ"ל של התובעת אודות העתיד התעסוקתי המזהיר שהיה צפוי לה אלמלא התאונה, או כי הייתה עשויה להגיע לשכר העולה בהרבה על השכר הממוצע במשק. די, לטענתו, בתלושי השכר של התובעת עובר לתאונה כדי לשמוט את הבסיס לטענות אלה של התובעת.

ב"כ התובעת סומכת טענתה בענין שילוש השכר הממוצע במשק על מספר פסקי דין (ר' סע' 17 לסיכומיה). פסקי דין אלה אינם דומים לענייננו. מי שעתידו הוא בתחום המחשבים (ת.א. (י-ם) 53143-09-12), או במשפטים (ע"א 8684/11), אפשר להבין מדוע קבעו בתי המשפט, בנסיבות שהיו באותם תיקים, בסיס שכר גבוה מהשכר הממוצע במשק. לא כן התובעת, שהעתיד התעסוקתי שלה היה בתחום ההוראה והחינוך המיוחד, תחומים שההשתכרות בהם נמוכה מזו שבהייטק או בעריכת דין. אם דרושה ראייה לדבר, ניתן לראות כי אמה של התובעת, שהיא **** מזה שנים רבות מאוד, השתכרה בחודשים שקדמו לתאונה שכר של כ-7,500ש"ח בממוצע לחודש (סע' 161 לתצהיר). משמע, בשנת 2013, אחרי 22 שנות ותק בהוראה, היא השתכרה פחות מהשכר הממוצע במשק (שעמד בשנת 2013 על סך 9,204ש"ח).

פסק דין נוסף שמזכירה ב"כ התובעת בהקשר זה הוא ע"א 4772/02, שם התובע, צעיר בתחילת דרכו המקצועית, השתכר לפני התאונה 130% מהשכר הממוצע במשק, ועל כן חושב הפיצוי, עד יום פסק הדין, לפי 130%, ולעתיד – לפי 150%, מהשכר הממוצע במשק. מצב דברים זה רחוק ביותר ממצב הדברים בענין שלפני. מעיון בתלושי השכר השונים של התובעת ניתן לראות כי במהלך 7 חודשים שבין נובמבר 2010 לנובמבר 2011 (הוצגו תלושי שכר רק של שבעה חודשים), שכרה של התובעת היה כ- 4,300 ₪ בממוצע לחודש. זאת בזמן שהשכר הממוצע במשק בשנת 2011 היה 8,735 ₪. משמע – שכר התובעת עמד על כמחצית מהשכר הממוצע במשק. ובתקופה הקרובה יותר לתאונה, שכרה היה נמוך עוד יותר: במהלך 6 חודשים שבין אוקטובר 2012 לאפריל 2013 (הוצגו תלושי שכר רק של ששה חודשים), שכרה של התובעת היה כ- 2,150 ₪ בממוצע לחודש. זאת בשעה שהשכר הממוצע במשק בשנת 2013 היה 9,204 ₪. משמע – שכר התובעת עובר לתאונה (שהיא התקופה הרלבנטית) עמד על כרבע מהשכר הממוצע במשק. ברור, לאור הנתונים הללו, כי אין כל בסיס לטענות בדבר פוטנציאל השתכרות גבוה במידה ניכרת (או בכלל) מהשכר הממוצע במשק.

הפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר

לאור האמור לעיל, אני מקבל חלקית את הצעת ב"כ הנתבעת לחשב הפיצוי לעבר לפי שכר המינימום במשק – היינו סך 5,300 ₪ ברוטו (אין ניכוי מס), אולם זאת רק ביחס לתקופה מיום התאונה (8.8.13) ועד כשנתיים וחצי לאחר מכן, קרי עד ליום 31.12.15. אין כל היגיון לקבוע כי עד יום התאונה השתכרה התובעת שכר נמוך, כפי שהראיתי לעיל, ולמחרת התאונה היה שכרה עולה באחת לגובה השכר הממוצע במשק. אולם, בחלוף תקופה של מספר שנים, כן ניתן כבר להניח שהיא עשויה היתה להגיע לשכר הממוצע במשק, וזאת בשים לב להלכה בענין חישוב הפיצוי לצעיר בתחילת דרכו התעסוקתית, ובהתחשב בכישוריה ותעודותיה של התובעת.

הפסדי שכר לתקופה 8.8.13 – 31.12.15

153,700 ₪ = 29 חודשים X 5,300 ₪

ובתוספת ריבית צמודה (ע"א 4767/13) מאמצע התקופה (18.10.14) ועד היום - 160,068 ₪.

הפסדי שכר לתקופה 1.1.16 ועד היום

השכר הממוצע במשק בשנת 2016 היה 9,805 ₪, ובניכוי מס הכנסה (לתובעת 2.75 נקודות זיכוי) – סך 9,173 ₪.

110,076ש"ח = 12 חודשים X 9,173 ₪

ובתוספת ריבית צמודה מאמצע התקופה ועד היום = 114,052 ₪.

השכר הממוצע במשק בשנת 2017 היה 10,120ש"ח, ובניכוי מס הכנסה – סך 9,471ש"ח.

113,652ש"ח =12 חודשים X 9,471 ש"ח

ובתוספת ריבית צמודה מאמצע התקופה ועד היום – 115,664ש"ח.

השכר הממוצע במשק כיום (כפי שנתפרסם ע"י הלמ"ס ביום 6.9.18 בהתייחס לחודש יוני 2018) הוא 10,884ש"ח, ובניכוי מס הכנסה – סך 10,088ש"ח.

80,704ש"ח = 8 חודשים x 10,088ש"ח

ובתוספת ריבית צמודה מאמצע התקופה (1.5.18) ועד היום – 81,801ש"ח.

סה"כ הפסדי שכר בעבר 471,585ש"ח, ולכך יש להוסיף הפסדי פנסיה בשיעור 12% (שכן, החל מיום 1.1.14 שיעור הפרשת המעסיק לרכיב התגמולים ולרכיב הפיצויים הועמד על 12%, ראה יה"פ 6302, בעמוד 6941), והסכום הוא 56,590ש"ח.

אובדן כושר השתכרות בעתיד (1.9.18 ולמשך 25 שנים עד 1.9.2043)

הפיצוי בראש נזק זה יחושב לפי אותו סכום, קרי 10,088ש"ח לחודש, בתוספת סך של 1,261ש"ח בגין הפסד פנסיה (לפי 12.5%, שהוא השיעור כיום, ראה יה"פ 7287, בעמוד 7975), ובסה"כ 11,349ש"ח לחודש.

2,393,237ש"ח = 210.8765 x 11,349ש"ח

תשלומים עתיים מיום 1.9.2043 ואילך

הפיצוי העתי יעמוד על סך 11,349ש"ח. אם כן, בתקופה זו ישולמו לתובעת פיצויים עתיים בסך 11,349ש"ח מדי חודש בחודשו, ועד גיל הפרישה מעבודה, ובהתאם להוראות כאמור בפיסקה 136 להלן.

עם מותה של התובעת, יוכל העיזבון לעתור לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות ב"שנים האבודות" (רע"א 6680/08 מ"י נ' סלים סעיד, בפיסקה 19, ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח, בפיסקה 10, ע"א 8022/00 רז נ' צור בפיסקה 15).

עזרת בני המשפחה

בתקופת אשפוזה של התובעת בבית חולים תל השומר (8.8.13 עד 10.9.14) שהו הוריה במחיצתה באופן תמידי, יומם ולילה. האם היתה מגיעה מדי בוקר מביתה בB לבית חולים תל השומר, ונמצאת כל היום ליד מיטתה של התובעת, עד שעות אחר הצהריים-ערב. האב היה מגיע להחליף אותה מדי ערב, ונשאר ללון בבית החולים ליד מיטתה של התובעת. את כל השבתות והחגים העביר האב בבית החולים, לצד מיטתה של התובעת (ומדובר במשפחה חרדית).

האב מסביר בתצהירו (סע' 11-9) כי לא היתה אפשרות להשאיר את התובעת לבד, והם גם לא רצו לעשות זאת. התובעת נזקקה למישהו שיהיה לידה, שיזמין את האחיות כשצריך, שידאג שינקו אותה, שיטפלו בה. היו למשל פריקות חוזרות ונשנות של הלסת, דבר שהיה קורה מספר פעמים בשבוע. בכל אירוע כזה, אם האב לא היה ליד התובעת, היא היתה נשארת עם לסת שמוטה, ופה פתוח, שנוזל ממנו רוק, וכך עד לביקור האחיות או הרופאים, שיכול להיות כמה שעות יותר מאוחר, ובכל מקרה לא בלילה. האב מתאר כי הוא פיתח מיומנות לטפל בכך ולהחזיר את הלסת למקומה, והוא זה שהיה עושה זאת בבית החולים, ועושה זאת עד היום, בבית.

בתקופת אשפוזה של התובעת ב"עלה נגב" (מוסד המגדיר עצמו "כפר שיקומי לאוכלוסיות מיוחדות") (10.9.14 עד 20.12.15) ההורים היו נוסעים כמה פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים לבקר את התובעת ולהיות אתה כל אחר הצהריים עד הערב (סע' 12 לתצהיר האב). ביתר הימים, האם היתה נוסעת בבוקר, והיתה שוהה לצד התובעת, ועושה עבורה הכול, מנקה אותה, מדברת אתה, מחליפה לה בגדים, בודקת אם טופלה כראוי (סע' 49 לתצהיר האם). במקום הזה, נאסר על ההורים לישון ליד התובעת. כמו כן נטען (ואף צורפו קבלות, מוצג 26) כי בתקופות האשפוז בתל השומר וב"עלה נגב" נגרמו להורים הוצאות מרובות על כלכלה ואוכל מחוץ לבית.

התובעת חזרה להתגורר בביתה ביום 20.12.15. האב חזר לעבודתו זמן מה אחרי התאונה. האם חזרה, מספטמבר 2016 ואילך, לעבודה בחצי משרה. התובעת מטופלת בבית על ידי עובדת זרה, אולם ההורים טוענים (סע' 59-53 לתצהיר האם) כי הם משקיעים שעות רבות בטיפול בתובעת בעצמם, בנוסף לטיפול ע"י העובדת הזרה. למשל, ישנן פעולות ומיומנויות כמו מקלחת, הלבשה, העברה ממקום למקום, שחלקן דורשות שני אנשים בו זמנית. העובדת הזרה אינה יכולה לטענתם להתמודד לבדה עם הטיפול בתובעת, וברור גם שאינה יכולה להיות ערה 24 שעות ביממה. המטפלת בד"כ ישנה בלילה, ואת הפעולות של "שינוי תנוחה" בלילה למניעת פצעי לחץ, מבצעים ההורים, פעמיים או שלוש כל לילה. גם האירועים של פריקת לסת קורים לעיתים בלילה, ואם זה קורה כשהמטפלת ישנה, האב הוא זה שמטפל בכך ומחזיר הלסת למקומה.

האם העידה כי בשום מצב התובעת לא נשארת לבד בבית (קרי: רק עם המטפלת), תמיד מי מההורים נמצא אתה בבית, או בן משפחה אחר (פרו' עמ' 35 ש' 35 עד עמ' 36 ש' 18).

באשר לשעות הלילה, המטפלת אמנם ישנה עם התובעת באותו חדר, אולם היא ישנה ולא שומעת כלום (עמ' 28, ש' 26, עמ' 29, ש' 6), וההורים הם אלה שמשגיחים ומבצעים את הפעולות הנדרשות (עמ' 28, ש' 25, עמ' 29 ש' 7-6, עמ' 37, ש' 19-14).

הנתבעת מצידה טוענת, כי בתקופות האשפוז בתל השומר וב"עלה נגב", קיבלה התובעת את מלוא הטיפול הרפואי והסיעודי המיטבי שהיה דרוש לה. ובאשר לתקופה מאז שחזרה לביתה, המציאות היא, שהאב חזר לעבודתו, האם אף היא חזרה לעבודה חלקית, ועבודות הסיעוד וההשגחה – דווקא משום שהתובעת ספונה בביתה במצב וגטטיבי, אינה מתניידת ואינה מתקשרת – אינן כה רבות ותובעניות כפי שהתובעים מתארים זאת, והא ראייה (כך לטענת הנתבעת) שלמטפלת הזרה יש שעות פנויות רבות.

לאחר שעיינתי בעדויות ובעמדות הצדדים, הנני רואה לנכון לפסוק, בגין עזרת בני המשפחה בעבר מיום התאונה ועד היום, פיצוי גלובלי בסך של 340,000 ₪ נכון להיום.

עלויות מטפלת זרה בעבר ובעתיד

כאמור, בחוות דעתו של פרופ' עורי, התובעת "איבדה לצמיתות יכולתה לחיים עצמאיים, נסעדת לחלוטין בביצוע כל פעולות היום יום. מלווה/מטפל לכל שעות היממה". ואכן, בפועל, החל מהמועד שהתובעת חזרה להתגורר בביתה, היא מטופלת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ע"י מטפלת זרה, אשר מתגוררת בבית, ולנה בלילה בחדרה של התובעת.

התובעים טוענים כי אין די בעובדת זרה אחת, אלא יש צורך בשתי עובדות זרות במשרה מלאה שתעבודנה ב"חילופי משמרות" ביניהן. זאת הן משום שלא ניתן לצפות מעובדת אחת לעבוד ברצף 24 שעות, 7 ימים בשבוע, והן ובעיקר משום שישנן פעולות אשר מחייבות שני אנשים, כגון הפיכתה של התובעת, העברתה ממקום למקום, רחיצתה.

הנתבעת טוענת כי אין צורך ביותר ממטפלת זרה אחת. המטפלות הזרות מתגוררות בבית המטופל 24 שעות ביממה, ועבודתן מתבצעת לסירוגין במהלך היום. יש למטפלת גם מנוחת צהריים של שעתיים וחצי מדי יום (סע' 56 לתצהיר) וגם שנת לילה מלאה ורצופה (סע' 57 לתצהיר), כך שאין מדובר, כנטען, בעבודה של 24 שעות ברצף. ובאשר לטענה כי ישנן פעולות אשר מחייבות שני אנשים, טוענת הנתבעת כי פרופ' עורי אישר בחקירה נגדית, כי די במטפלת אחת.

פרופ' עורי לא אישר, להבנתי, כי די במטפלת זרה אחת לתובעת. נכון שכאשר נשאל האם בחוות דעתו דיבר על מטפל אחד, השיב בחיוב (פרו' עמ' 114 ש' 19-17), שכן, בחוות דעתו נקט באמת בלשון יחיד, מטפל. להבנתי, כוונת חווה"ד היא יותר לכך, שבכל עת יהיה מטפל ליד התובעת. חווה"ד לא עסקה, וגם בחקירה הנגדית לא הוצגה בפניו השאלה, האם די במטפל אחד בבית.

כדי להשיב לשאלה אחרונה זו, ניתן לעיין במקומות אחרים בחקירתו של פרופ' עורי, שם העיד, כי כאשר ביקר בביתה של התובעת "הפכנו" את התובעת, כדי לוודא שאין לה פצעי לחץ (עמ' 58, ש' 17-13). ובהמשך אמר כי הפיכתה של התובעת בוצעה על ידי שלושה אנשים, הואיל והיא כבדת משקל (עמ' 105 ש' 19-15). פרופ' עורי אמר עוד, שפעולות נוספות כגון העברתה של התובעת אל המנוף, העברתה מהמנוף למיטה, רחיצתה של התובעת, אלה פעולות הדורשות שני אנשים, שכן "היא כבדה, קשה לבנאדם אחד לעשות את זה" (עמ' 105 ש' 22 עד עמ' 106 ש' 2).

לכך ניתן להוסיף את חוות הדעת המתוקנת (5.8.17) של הגב' איילה שיפמן, מטעם התובעת, שקבעה כי טיפול במצבה המורכב של התובעת דורש בחלק מהפעולות שני מטפלים בו זמנית, קביעה שלדעתי מתיישבת עם דעתו של פרופ' עורי, ואינה סותרת אותה.

יחד עם זאת, העובדה שפעולות ספציפיות מסוימות מחייבות שתי מטפלות בו זמנית, אין פירושה שיש צורך להעסיק שתי מטפלות זרות במשרה מלאה. מדובר בפעולות ספציפיות, הנעשות בשעות קבועות פחות או יותר (ראה פרו' עמ' 28-27, עמ' 37-36), ולצורך כך ניתן להעסיק מטפלת נוספת, במשרה חלקית של 4 שעות ביום, וכך בדעתי לפסוק. יצוין גם, כי המטפלת הנוספת, שתועסק במשרה חלקית כאמור, תוכל לתת את המענה גם לצורך של המטפלת העיקרית לצאת מעת לעת לסופי שבוע, חופשות, וחגים (ר' פיסקה 55, 66 לסיכומי התובעת).

אשר לדרישת התובעת לעובדת ישראלית בחצי משרה, שתיתן את המענה לצורך הנטען של התובעת לתקשורת בשפה העברית, על מנת לנסות ולקדם את מצבה, לא ניתן לאשר לתובעת פיצוי בענין זה. פרופ' עורי אומנם קבע בחוות דעתו כי התובעת זקוקה ל"גרייה כללית אודיו-טקטילית כשלוש פעמים בשבוע" (הכוונה להשמעת קול/מוזיקה, ולמגע בגופו של המטופל), אך אישר בחקירתו, כי לצורך גרייה כאמור אין צורך בבעל מקצוע, וכי הדבר יכול להיעשות ע"י בני המשפחה (פרו' עמ' 97 ש' 14 עד עמ' 98 ש' 7). עוד אישר פרופ' עורי שם, כי אין הכוונה לריפוי בעיסוק, וגם לא לטיפול תקשורת, טיפולים שאינם יכולים להיות אפקטיביים במקרה של התובעת (עמ' 98, ש' 17-8).

באשר לעלויות של העסקת המטפלת הזרה, הוגשה, מצד אחד, חוות דעת מתוקנת של הגב' איילה שיפמן שקבעה כי העלות היא 8,000 ₪ לחודש, ומצד שני, חוות דעתה של הגב' רותי שפירא, שקבעה כי העלות היא כ- 7,000 ₪ לחודש (ר' פיסקה 53 לסיכומי הנתבעת). בנוסף, אמה של התובעת פירטה בתצהיר באופן מדויק את העלויות בפועל של המטפלת הזרה שהם מעסיקים בביתם כבר מזה כמה שנים, והעלות היא – 7,285ש"ח לחודש (ראה סע' 65, 66 לתצהירה, וכן נספח ב' לסיכומי התובעים). אני קובע אפוא כי זהו סכום עלותה של המטפלת הזרה.

לכך יש להוסיף את הוצאותיהם של התובעים בגין צרכיה האישיים של המטפלת הזרה, כגון אוכל, מוצרי היגיינה וקוסמטיקה. בענין אחרון זה העריכה גב' שיפמן כי הסכום הוא 2,500 ₪ לחודש, הגב' שפירא העריכה כי הסכום הוא 1,000 ₪ לחודש, ואילו אמה של התובעת כשנחקרה על כך לא ידעה לומר כיצד הגיעה לסך של 2,500 ₪ לחודש, ואמרה כי מדובר ב- 600-500 ₪ לחודש (פרו' עמ' 38, ש' 26-16). במצב דברים זה נראה לי סביר לקבוע את הסכום בסעיף זה לפי 1,000ש"ח לחודש, כפי הערכת המומחית מטעם הנתבעת.

בנוסף, וכאמור לעיל, יהיה צורך להעסיק מטפלת נוספת, במשרה חלקית של 4 שעות ביום, ואת עלותה של זו ניתן לקבוע עפ"י השוואה לאמור בחוות דעתה המתוקנת של גב' שיפמן (בעמ' 10), בסכום של 4,000 ₪ לחודש.

ובסה"כ – 12,285 ₪ (= 4,000 ₪ + 8,285 ₪).

אני ער להלכת אקסלרד (ע"א 3375/99), שעל פיה, הפיצוי בעבור סיעוד במקרים מעין אלה עומד, נכון להיום, על כ-16,000ש"ח. אולם במקרה שבפניי, התובעים עצמם פירטו את העלויות בצורה מפורטת ודקדקנית, והראו כי עלות המטפלת הזרה שלהם היא נמוכה בהרבה מסכום זה. אין כל סיבה שלא לפסוק להם את הסכומים שהם עצמם נוקבים בתצהירם ובסיכומיהם.

ועם זאת, כדי שלא לסטות יתר על המידה מהסכום שנקבע בהלכת אקסלרד – כשיעורו כיום – אעמיד את הפיצוי לעתיד על סכום של 14,000 ₪ לחודש.

סה"כ הפיצוי עבור העסקת מטפלת זרה בעבר, מיום חזרתה של התובעת לביתה (20.12.15) ועד היום: 265,120 ₪ = 32 חודשים X 8,285 ₪.

ובתוספת ריבית צמודה מאמצע התקופה ועד היום = 271,966 ₪.

העסקת מטפלת זרה, ומטפלת נוספת ארבע שעות ביום, בעתיד, מהיום ועד 1.9.2043 2,952,271ש"ח = 210.8765 x 14,000ש"ח

תשלומים עתיים עבור מטפלת זרה ומטפלת נוספת כנ"ל, מיום 1.9.2043 ואילך. בתקופה זו ישולמו לתובעת פיצויים עתיים בסך 14,000 ₪ מדי חודש בחודשו, ועד אחרית ימיה של התובעת.

עוזרת בית

העובדת הזרה, אשר בה דנתי בפסקאות הקודמות, תספק את כל צרכי הסיעוד של התובעת, לרבות עזרה בעבודות הבית (ע"א 11294/05 מורדוך נ' המגן חב' לביטוח, בפיסקה 20, ע"א 1617/06 מנורה חב' לביטוח נ' סעדה, בפיסקה 9). אין, לפיכך, מקום לפסוק פיצוי נוסף מעבר לפיצוי שנפסק, כמפורט לעיל, עבור העסקת עובדת זרה.

אפוטרופוס

בית המשפט לענייני משפחה מינה את אביה של התובעת כאפוטרופוס קבוע, לגוף ולרכוש, של התובעת. בשים לב למצבה של התובעת, וחוסר יכולתה המוחלט לדאוג לעצמה ולרכושה, יהיה צורך באפוטרופוס לכל ימי חייה. התובעים טוענים כי יש לפסוק פיצוי בגין שכר האופוטרופוס בסך של 1,000ש"ח לחודש, ואילו הנתבעת טוענת כי ראוי לפסוק לפי 300 ₪ לחודש. שכרו המרבי של אפוטרופוס כיום עומד על 1,047ש"ח לחודש (ראה הודעת הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים) התשע"ח – 2018, קה"ת 7927, בעמ' 815). בענין ת.א. (י-ם) 53143-09-12 ש' ב' נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב, נקבע פיצוי בגין שכר אפוטרופוס, בסך של 750 ₪ לחודש. אני רואה לנכון לקבוע הפיצוי בגין שכר האפוטרופוס לפי סך של 800 ₪ לחודש.

הפיצוי לעבר – 48,000 ש"ח = 60 חודשים x 800ש"ח

הפיצוי לעתיד, מהיום ועד 1.9.2043 – 168,700ש"ח = 210.8765 x 800ש"ח

ותשלומים עתיים מיום 1.9.2043 ואילך בסך של 800 ₪ מדי חודש בחודשו, ועד אחרית ימיה של התובעת.

ציוד  קבוע

מיטה עם מנגנון חשמלי להפעלה.

פרופ' עורי בחוות דעתו קבע כי יש צורך במיטה מותאמת ומזרון מתאים. בענין עלות המיטה מונחות בפניי שתי חוות דעת שונות, אולם, מאחר שעסקינן במיטה שנרכשה בפועל, ואין מחלוקת על הצורך בכך, ועלותה בפועל היתה 18,462 ₪, היינו, סכום קרוב מאוד לחווה"ד של איילה שיפמן מטעם התובעים, וגם פרופ' עורי אישר כי האביזרים שההורים קנו עבור התובעת מתאימים לה בהחלט, והם הם האביזרים שהוא היה ממליץ עליהם, לו נשאל על כך מראש (פרו', עמ' 106, ש' 14-5). על כן, יש לפסוק לתובעים את הסכום ששילמו בפועל, 18,462 ₪, ובתוספת ריבית צמודה עד היום – סך של 19,360 ₪.

האמור לעיל נכון גם ביחס למזרון נגד פצעי לחץ, ועל כן יש לפסוק לתובעים את הסכום ששילמו בפועל, סך 24,402 ₪, התואם את העלות כפי שנקבעה בחווה"ד של איילה שיפמן, ובתוספת ריבית צמודה עד היום - 25,311 ₪.

כסא גלגלים – גם לגביו אישר פרופ' עורי כי הוא הכסא הנכון והמתאים לתובעת, וכי על כך היה ממליץ, לו נשאל על כך מראש (פרו', עמ' 106). התובעים שילמו עבורו סך 26,238 ₪, סכום התואם את חווה"ד של איילה שיפמן מטעמם, וזהו סכום הפיצוי המגיע. ובתוספת ריבית צמודה – סך 27,220 ₪.

אלונקת רחצה – פרופ' עורי המליץ על אלונקת רחצה. עלותה לפי חוו"ד שיפמן – 13,800 ₪, ולפי חוו"ד קמחי – 11,500 ₪. בפועל, התובעים לא רכשו אלונקת רחצה, אלא כסא רחצה, שעלותו נמוכה יותר. הסכום ששילמו – 3,970 ₪, וזה סכום הפיצוי. ובתוספת ריבית צמודה – סך 4,112 ₪.

כרית ישיבה – סך 1,595 ₪, שהוא ממוצע הסכומים הנקובים בסעיף זה, בחוות הדעת של שיפמן ושל קמחי, וזה הסכום המוצע בסעיף זה בסיכומי הנתבעת (עמ' 26).

מנוף להעברות – פרופ' עורי אישר הצורך בכך. הגב' שיפמן קבעה כי עלותו 15,000 ₪, ואילו הגב' קמחי קבעה – 7,450 ₪. בפועל, רכשו ההורים לטענתם מנוף "יד שניה", בסכום של 5,000 ₪ (סעיף 73 לתצהיר), אולם אין בידיהם קבלה על כך.

הפיצוי לתובעים בסעיף זה – 5,000 ₪.

מנוף נייד, שישמש להעברות בעת יציאה מהבית, מכסא הגלגלים לרכב, ולהיפך.

העלות לפי איילה שיפמן – 11,500ש"ח, וגב' קמחי אינה חולקת על כך.

מכשיר "קנגורו"(מתקן הזנה); מכשיר סקשן לשאיבת ליחה; ובלון חמצן – אלה מסופקים ע"י קופת חולים ובמימונה, ואין מקום לפסוק בגינם פיצוי. הם מסופקים בפועל באמצעות חברת "קלינטיקה" (ראה מוצג ט' בתיק המוצגים מטעם הנתבעת), והתובעת 3 אישרה בעדותה, כי הציוד המסופק להם ע"י חב' "קלינטיקה" מסופק ללא תשלום (פרו', עמ' 44, ש' 20-12).

עמידון, אייפד, שידה, מכשיר למדידת לחץ דם, מכשיר למדידת סטורציה – לכל אלה לא התייחס המומחה מטעם ביהמ"ש, פרופ' עורי, בחוות דעתו, ועל כן, בהעדר ראייה בדבר הצורך במכשירים אלה, לא ייפסק בגינם פיצוי. המומחה מטעם ביהמ"ש בתחום השיקום, הוא – ואין בלתו – הגורם המוסמך לקבוע מהו הציוד שהתובעת זקוקה לו, ולא ניתן, בתביעה לפי חוק פלת"ד, להגיש חוות דעת עצמאית, שמנסה "לעקוף" את מומחה ביהמ"ש. חוות דעתה של איילה שיפמן יכולה להתייחס רק להערכת העלויות של אותם פרטי ציוד שהמומחה אישר, ולא לקביעת הצורך בפרטי ציוד נוספים, אותם המומחה לא אישר.

התובעים דורשים בסיכומיהם גם את העלות העתידית של החלפת הציוד הקבוע כל כמה שנים (וכן עלות תחזוקה שוטפת של הציוד), אולם בענין זה, הוגשה תעודת עובד ציבור של גב' יעל גרין, מהיחידה הארצית למכשירי שיקום וניידות במשרד הבריאות. הגב' גרין מציינת, כי עיינה בחוות דעתו של פרופ' עורי, וכי מתוך האביזרים הנזכרים בחוות דעתו, ישנם אביזרים הכלולים בתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד – 1994, וממומנים ע"י משרד הבריאות, ללא השתתפות עצמית, אם מדובר בנפגע תאונת דרכים. אביזרים אלה הם: מיטה, מזרון, כיסא גלגלים, כרית, מנוף להעברות, אלונקת רחצה. כן נאמר באותה תע"צ, כי האביזרים מסופקים ע"י משרד הבריאות רק לאחר פסק דין או הסכם פשרה עם חברת הביטוח, כי משרד הבריאות אינו מממן למפרע אביזרים שכבר נרכשו ע"י הנפגע, וכי עד כה, המשרד לא מימן את המכשירים הנ"ל עבור התובעת. כמו כן עולה מהתע"צ, כי משרד הבריאות גם מחליף את האביזרים, כאשר תדירות ההחלפה היא בהתאם למומלץ בחוות הדעת הרפואיות והמקצועיות.

בנסיבות אלה, יש לפסוק לתובעים רק את העלות של רכישת הציוד הראשוני, הכול כמפורט לעיל, שכן, מכאן ואילך תהיה התובעת זכאית לקבל הציוד הנ"ל ממשרד הבריאות, ללא כל עלות מצידה (וראה ת.א. (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר, בפיסקאות 72-70 לפסק הדין).

סה"כ הפיצוי בגין רכישת ציוד קבוע כמפורט לעיל94,098 ₪.

ציוד מתכלה

באשר לציוד מתכלה, פרופ' עורי אכן לא התייחס לכך, מלבד הצורך ב-4 – 5 טיטולים ליממה, אולם מדובר בצרכים בסיסיים, צרכי היגיינה ואחרים שהומלצו לתובעת ע"י הגורמים המקצועיים במועד שחרורה מבית החולים לביתה (ראה מוצג 12 למוצגי התובעים), שלא יכולה להיות מחלוקת בשאלת הצורך במוצרים אלה, ושהתובעת אכן נזקקת להם בפועל. הנתבעת טוענת כי המוצרים הללו מסופקים לתובעת ללא תשלום באמצעות קופת חולים/חברת קלינטיקה, ואולם רשימת המוצרים המתכלים, המופיעה במוצג ט' למוצגי הנתבעת, שהם המוצרים המסופקים ללא תשלום, איננה כוללת את המוצרים בהם עסקינן עתה.

את העלות החודשית של המוצרים הללו אקבע עפ"י הממוצע בין חוו"ד איילה שיפמן לבין חוו"ד קמחי: מרפד למיטה – 90ש"ח, שמיכה – 34ש"ח, סדין – 95ש"ח, ציפה – 132 ₪, מטליות לחות – 126 ₪, טיטולים (לפי סיכומי התובעים, סע' 96) – 450 ₪, סדי ידיים – 29 ₪, סדי רגליים 39 ₪, פחית אוכל מיוחד 280 ₪, ובסה"כ – 1,275 ₪ (לא כולל כפפות חד פעמיות, אלה מסופקות ללא תשלום, ראה מוצג ט' הנ"ל, וכן פרו' עמ' 44, ש' 18-17, וסיכומי הנתבעת, סע' 93).

לאור האמור לעיל, אני מקבל את דרישת התובעים לתשלום עבור ציוד מתכלה בסכום של 1,000 ₪ לחודש.

ציוד מתכלה לעבר, מיום חזרת התובעת לביתה ועד היום –

32,000ש"ח = 32 חודשים x 1,000ש"ח

ובתוספת ריבית צמודה מאמצע התקופה ועד היום – סך 32,826ש"ח.

לעתיד, מיום 1.9.18 ועד 1.9.2043 –

210,876ש"ח = 210.8765 x 1,000ש"ח

וכן תשלומים עתיים מיום 1.9.2043 ואילך בסך של 1,000ש"ח מדי חודש בחודשו, ועד אחרית ימיה של התובעת.

הוצאות דיור בעבר

פרופ' עורי קבע בחוות דעתו כי התובעת זקוקה לדיור מותאם למצבה, בקומת קרקע או בדירה עם מעלית, מפתחים רחבים, מיזוג אוויר, שירותים מותאמים. ביתם של התובעים לפני התאונה היה דירת 3 חדרים קטנה בקומה שלישית עם מעלית קטנה וישנה (סע' 83 לתצהיר), וכמובן, ללא ההתאמות הנדרשות בפתחים ובשירותים. משום כך, כאשר קרב מועד שחרורה של התובעת מביה"ח תל השומר, שכרו ההורים בית קרקע במושב D , שהיה מותאם לצרכיה של התובעת, ועברו להתגורר בו ביום 1.9.14 (כך לפי חוזה השכירות שהוצג). ביום 10.9.14 שוחררה התובעת מתל השומר, אולם בשלב זה ההורים עדיין לא היו ערוכים לקבלה בבית, בעיקר במובן זה שעדיין לא היתה להם עובדת זרה, לטיפול בתובעת. על כן הם העבירו את התובעת באופן זמני למוסד הסיעודי "עלה נגב". בדיעבד התברר כי אותה "תקופה זמנית" נמשכה למעלה משנה – עד נובמבר 2015 – וזאת בעיקר בשל ההמתנה הממושכת לעובדת זרה מחו"ל.

באוגוסט 2015 עברו ההורים לגור בבית אחר, בעיר B , גם הוא בשכירות, ומתאים לצרכיה של התובעת. הסיבה למעבר היתה, שחוזה השכירות בD הסתיים (ר' חוזה השכירות), ושהמגורים בD היו קשים מאוד לארבע אחיותיה של התובעת (סעיף 86 לתצהיר). רק אחרי תקופה ארוכה עלה בידי ההורים למצוא עובדת זרה, המתאימה לתובעת (פרו', עמ' 30, ש' 32-28), שהגיעה לישראל בנובמבר 2015, והחלה לטפל בתובעת. העולה מן האמור, כי התובעים אמנם שכרו את הבית בD לצורך קבלת התובעת שם ומגוריה שם, אך בפועל, התובעת לא היתה ולא התגוררה בבית הזה, ולו ליום אחד.

התובעים דורשים פיצוי מלא בגין שכירות הבית בD , אליו עברו כחלק מההיערכות לקבלת התובעת בביתם, וכאשר העיכוב בהבאתה של התובעת הביתה, עד אשר תגיע עובדת זרה מחו"ל, לא היה ידוע להם מראש ולא היה תלוי בהם. הנתבעת טוענת, כי אין לחייבה לשאת בהוצאות השכירות בגין הבית בD , שעה שהתובעת לא היתה בו מעולם, אלא התגוררה באותה תקופה ב"עלה נגב". הנתבעת טוענת גם, כי לא הובאו כל ראיות ממשיות לטענה שנדרשה להורים למעלה משנה כדי לאתר עובדת זרה מתאימה.

הנתבעת בסיכומיה לא נימקה באופן מספק את טענתה מדוע אין לחייבה בהוצאות השכירות בבית בD . הטענה כי התובעת התגוררה באותה תקופה ב"עלה נגב" היא נכונה, אך היא מתעלמת מכך ששכירת הבית בD נעשתה רק על מנת לאפשר שחרור התובעת מבית החולים וקבלתה בבית אשר מתאים לצרכיה (ואין חולק שביתם הקודם של התובעים לא התאים לצרכיה). אם טענת הנתבעת היא טענה בדבר ריחוק הנזק (הנתבעת אינה אומרת זאת), הרי בענין זה נקבע, כי צריכה להיות צפיות, משמע, חזות מראש, של סוג הנזק שנגרם בפועל, "אך חבותו של המזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כמו שנתהווה, ואת מידת חומרתו" (ע"א 299/71 מזרחי נ' מקורות, פ"ד כו (2) 248, בעמ' 251). "מבחן הצפיות חל על סוג הנזק, אך לא על היקפו, ו"סוג הנזק" פורש בפרשת רינגר באופן רחב, כך שכל נזק גופני נכלל במסגרת אותו סוג נזק" (דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד פ"ד נז (4) 721, בעמ' 754).

"סוג הנזק" אשר עלול להיגרם, בתאונת דרכים קשה מסוג זו שאירעה לתובעת, הוא נזק גוף חמור ביותר, המצריך דיור מותאם וטיפול סיעודי ע"י עובדת זרה. העובדה שההליך להבאתה של עובדת זרה מתאימה לתובעת, נמשך במקרה זה זמן רב מהצפוי, היא בבחינת "היקף הנזק". אמה של התובעת העידה, ועדותה מהימנה בעיניי, כי שלחו אליהם עובדות זרות רבות, שלא התאימו או שלא היו מעוניינות (פרו', עמ' 30, ש' 36-28), וזו הסיבה לכך שהענין נמשך זמן רב.

ובאשר לטענה כי אין לחייב את הנתבעת בעלות מגורי המשפחה כולה, אין לקבל טענה זו. עלות מגורי המשפחה כולה, עובר לתאונה, בדירה קטנה, של 3 חדרים, היתה נמוכה מעלות מגורי המשפחה כולה, בבית גדול יותר, שהמשפחה עברה אליו רק בגלל התובעת וצרכיה המיוחדים, ואת ההפרש הזה על הנתבעת לכסות.

דמי השכירות + הוצאות ארנונה, חשמל וכו' בבית בD היו בסך 8,500 ₪ (ר' חוזה השכירות וסעיף 92 לתצהיר).

דמי השכירות שהתובעים מקבלים עבור השכרת דירתם הקודמת בB + הוצאות ארנונה, חשמל וכו' בגין הדירה הנ"ל, מסתכמים בסך 4,100 ₪ (סעיף 94 לתצהיר).

ההפרש הוא, אם כן, 4,400 ₪ לחודש, מוכפל ב- 11 חודשים, שזו תקופת השכירות בD (ר' חוזה השכירות). 48,400 ₪ = 11 חודשים X 4,400 ₪.

ובתוספת ריבית צמודה מאמצע התקופה ועד היום – סך50,192 ₪

ולכך יש להוסיף הוצאות העברה בסך של, להערכתי, 5,000 ₪.

החל מיום 10.8.15 מתגוררים התובעים בביתם הנוכחי, שהוא בית קרקע בB , אשר מתאים, לטענת התובעים, רק באופן חלקי לצרכיה של התובעת (סעיף 89 לתצהיר), והתובעת עברה להתגורר בו, עם שחרורה מ"עלה נגב" בדצמבר 2015.

דמי השכירות שהתובעים שילמו ומשלמים בפועל עבור הבית הם בסך 6,800 ₪ (ר' חוזה השכירות), משמע, אותו סכום כפי ששילמו עבור הבית בD . יש לזכור כי כל המשפחה עברה, בגלל התובעת, להתגורר בבית הזה, כך שמדובר בבית המאכלס כיום 8 נפשות. דמי שכירות בסך של 6,800 ₪ לחודש עבור בית גדול בB המאכלס 8 נפשות ומותאם לצרכיה המיוחדים של התובעת נראים בעיניי דמי שכירות סבירים לחלוטין. לכך נוספות, לטענת התובעים, הוצאות ארנונה, מים, חשמל, גז, אזעקה ותחזוקה בסך של 2,500 ₪ לחודש (סע' 93 לתצהיר). אומנם המצהירה לא נחקרה על נקודה זו בתצהירה, אך מאידך גיסא, גם לא הציגה קבלות או אסמכתאות כלשהן, והסכום נראה על פניו גבוה ובלתי סביר, בין היתר בשים לב לכך, שהתובעת, בהיותה נכה בשיעור 100%, זכאית להנחות בארנונה, בחשמל ובמים (ר' חוות דעת חיים בן ארי, בעמ' 7). לפיכך אני אומד את הוצאות הארנונה, החשמל וכו', בגין הבית בB , בסך של 1,700 ₪ (כמו הבית בD ).

סה"כ ההוצאה החודשית היא אם כן 8,500 ₪ ובהפחתת סך 4,100 ₪ בגין דירתם הקודמת (ר' לעיל), ההפרש המתקבל הוא: 4,400 ₪ לחודש. כמו כן, אני מקבל טענת התובעים כי גם בשנה הקרובה ימשיכו להתגורר בשכירות בבית הזה, עד אשר יסתדרו ויפעלו להתאמת פתרון דיור קבוע לתובעת, ועל כן יש לערוך את החישוב עד תום שנה מהיום.

עבור התקופה מתחילת שכירות הבית בB (10.8.15) ועד היום –

162,800 ₪ = 37 חודשים X 4,400 ₪.

ובתוספת ריבית צמודה מאמצע התקופה ועד היום - 167,486 ₪.

ועבור התקופה מהיום ועד 31.8.19 – 51,952ש"ח = 11.8073 x 4,400ש"ח.

ובתוספת הוצאות העברה בסך של, להערכתי, 5,000 ₪.

הוצאות דיור בעתיד  

החישוב ביחס לתקופה מיום 1.9.19 ואילך מבוסס על פתרון של מגורי קבע (לא שכירות) לתובעת ולמטפלת שלה, היינו, רכישת דירה מתאימה, והתאמתה לצרכים המיוחדים.

התובעת טוענת, על יסוד חוות דעת המומחה מטעמה, מר שמחה פלדמן, כי עלות רכישת דירה שתתאים לתובעת היא 1,650,000 ₪, ובתוספת עלויות הקשורות לרכישה ולהתאמת הבית לצרכים המיוחדים, הסכום הוא 1,873,000 ₪ וזה הסכום שהיא דורשת בסעיף זה בסיכומיה.

אין לקבל את דרישת התובעת לקבל את מלוא עלות רכישתה של דירה עבורה. התובעת היתה במועד התאונה בחורה בת 23, שעמדה להינשא מספר שבועות לאחר מכן, וסביר ביותר להניח שבשלב זה או אחר היה הזוג הצעיר רוכש דירה למגוריו. התובעת זכאית לפיצוי אשר ישקף רק את ההפרש הכספי הכרוך בהחלפת ביתה או בהתאמת הבית לצרכיה (ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' פת, בפיסקה 14, ע"א 4767/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' שובבו, בפיסקה 15). "הפיצוי בראש הנזק של דיור אמור לשקף את ההפרש בין דירה רגילה שיש להניח שהתובע ממילא היה רוכש במהלך חייו, לבין הדירה לה הוא נדרש כיום עקב מגבלותיו. מכאן שאין מקום לפסוק לתובע את מלוא שוויה של דירת מגורים, אלא את שווי השטח הנוסף לו נדרש התובע עקב נכותו, את עלות ההתאמות והשינויים שיידרשו בדירה, ואת התוספת הנדרשת, אם בכלל, עקב האילוץ לרכוש דירה במפלס קרקע או דירה בבנין עם מעלית" (ת.א. (חי') 1256/01 י.ס. נ' דהן, בפיסקה 26). "בקביעת סכום הפיצוי הראוי ברכיב זה יש להביא בחשבון אך ורק את עלויות הדיור העודפות שנגרמו לתובע עקב התאונה. עלויות אלה באות לידי ביטוי מתאים במטראז' הנוסף שנדרש לתובע במצבו, ובשים לב למגורי המטפל עמו..." (ת.א. (חי') 584/06 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב, בפיסקה 67).

בראיות שהובאו מטעם התובעת ובחוו"ד המומחה מטעמה, אין כל ציון מה היא ואיזו היא הדירה, ובייחוד מה צפוי היה להיות (ולו בהערכה גסה ביותר) שווייה של הדירה, נניח בת 3 או 4 חדרים, שהתובעת היתה ממילא רוכשת לולא התאונה. בחוו"ד המומחה מטעם התובעת אין גם הערכה מהו השטח הנוסף, המטראז' הנוסף, שנדרש לתובעת בשל מצבה, ושוויו.

לעומת זאת, מומחה הנתבעת, מר חיים בן ארי, התייחס בחוות דעתו לשאלת השטח הנוסף הנדרש לתובעת בשל נכותה, ושוויו של השטח הזה, ועל כן אבסס הכרעתי בענין זה על חוות דעתו.

תחילה אציין כי המומחה מטעם התובעת מר פלדמן סבור שהתובעת צריכה דירה בשטח 96 מ"ר , וזו יכולה להיות דירת 5 חדרים או 4 חדרים (עמ' 5 לחווה"ד, וכן פרו', עמ' 12, ש' 2-1).

וגם המומחה מטעם הנתבעת מר בן ארי סבור שהתובעת צריכה דירת 4 חדרים בשטח 100 מ"ר (פרו', עמ' 60, ש' 13-2).

מר בן ארי מעריך בחוות דעתו כי המטראז' הנוסף הנדרש לתובעת בשל נכותה הוא: הגדלת חדר השינה ב- 5 מ"ר, הגדלת חדר רחצה ושירותים ב- 7 מ"ר; חדר למטפלת – 8 מ"ר; קירות ומעברים – 6 מ"ר, ובסה"כ 26 מ"ר ברוטו, 20 מ"ר נטו.

ב"כ התובעת טוענת בסיכומיה (סע' 131) כי אין צורך להיות מומחה או שמאי כדי להבין שהתובעת זקוקה למרחב גדול יותר מ- 26 מ"ר, וכי קביעה זו של המומחה בן ארי אינה עומדת בכל מבחן של הגיון וסבירות. אלא שמר בן ארי לא קבע כי התובעת זקוקה למרחב של 26 מ"ר, הוא קבע כי היא זקוקה לדירת 100 מ"ר. 26 מ"ר היא רק תוספת השטח, שצריכה להיות בשל מצבה של התובעת.

בשלב הבא בחוות דעתו ערך מר בן ארי חישוב (שאיני רואה צורך להיכנס לפרטיו), ו"השורה התחתונה" היא, שעלות השטח הנוסף הנדרש לתובעת בשל מצבה (אותם 26 מ"ר, כאמור לעיל) היא בממוצע 399,100 ₪. (סכום זה הוא הממוצע של 4 הסכומים המופיעים בעמ' 5, בסעיף 6(ב) של חוות הדעת).

את התחשיב ערך מר בן ארי על פי מחיריהן של 10 דירות, בנות 4 – 5 חדרים, בקומה גבוהה בבית עם מעלית, או דירות גן, שנמכרו בשנת 2016 ב****  בB , בסביבה אופיינית לתובעת ולמשפחתה.

ב"כ התובעת חקרה את מר בן ארי ממושכות, והצביעה על מספר דירות אשר "עומדות בקריטריונים" הנ"ל, ובכל זאת, לא הובאו בחשבון לצורך החישוב. לטענתה, מדובר בדירות שנמכרו במחירים גבוהים בהרבה, ובמתכוון לא כלל אותם המומחה בחישוב, על מנת להגיע באופן מלאכותי לתוצאה נמוכה.

לגבי הדירה הראשונה שהוצגה בפני המומחה כדירה שהיה עליו לכלול, ולא נכללה, הסביר בן ארי, כי דירה זו אינה רלוונטית לתובעת (פרו' עמ' 59 ש' 10 עד עמ' 60 ש' 13). ואגב, אילו נכללה דירה זו, ששוויה 14,666 ₪ למ"ר, היא היתה דווקא מפחיתה את הממוצע.

דירה נוספת שמר בן ארי לא כלל בחישובו, אף היא אינה רלוונטית לתובעת, הואיל ושטחה 83 מ"ר (עמ' 60, ש' 25), והתובעת צריכה דירת 100 מ"ר (עמ' 60 ש' 13-6). דירה זו שוויה 16,265 ₪ למ"ר, ומר בן ארי כלל בחוות דעתו דירות בשווי 15,900 ₪, 16,000 ₪, 16,500 ₪.

עיקר טענתה של ב"כ התובעת מופנה כלפי שלוש דירות אחרות, האחת שווייה 23,000 ₪ למ"ר, השנייה שווייה 18,500 ₪ למ"ר, והשלישית שווייה 23,300 ₪ למ"ר שלא נכללו בחישוב של מר בן ארי.

בענין זה הסביר מר בן ארי, שכאשר עורכים הערכת שווי לפי סקר דירות, לוקחים את הדירות "הרגילות", ולא כוללים בסקר את אותן דירות שהמחירים שלהן חורגים במידה משמעותית מכל היתר, שכן, הדירות הללו מטות ומעוותות את התוצאה באופן שאינו משקף את המציאות (עמ' 64, ש' 25-16, עמ' 65 ש' 27-16, עמ' 66, ש' 18-17, עמ' 68 ש' 19-15).

אני מקבל את הסברו של מר בן ארי בענין זה.

אוסיף גם, כי מר בן ארי בחקירתו נתן דוגמה של דירה שמחירה נמוך, ולא כלל אותה בחישובו, שכן, היא היתה מטה את התוצאה כלפי מטה. מדובר בדירה ששווייה לדבריו, כ- 14,000 ₪ למ"ר, והיא לא נכללה, לדבריו, "מפני שזה היה מוריד לי את את כל המחירים" (פרו' עמ' 69, ש' 27-4).

אמרתי שאני מקבל את הסברו של מר בן ארי מדוע לא כלל את אותן דירות שנמכרו במחירים החורגים משמעותית מכל יתר הדירות.

הסבר זה הוא נכון ביחס לדירה ששווייה 23,000 ₪ למ"ר (פרו' עמ' 62) ולדירה ששווייה 23,300 ₪ למ"ר (פרו' עמ' 63, ש' 15), היינו, דירות שמחירן גבוה ב- 40% (!) מן הדירה היקרה ביותר בסקר (16,500 ₪ למ"ר).

הסבר זה אינו מתאים לדירה ב******, שנמכרה במחיר 2,200,000 ₪ ושטחה 119 מ"ר (פרו' עמ' 63 ש' 7), כלומר שווייה 18,500 ₪ למ"ר, שווי העולה בשיעור לא מאוד משמעותי על שוויין של האחרות, וראוי היה לעניות דעתי לכלול דירה זו בתחשיב.

יצוין כי גם מר בן ארי לא ידע להסביר מדוע לא כלל את הדירה הזאת (עמ' 63, ש' 13 – 14).

כשאני כולל את הדירה הזאת בחישוב, בנוסף לארבעת טיפוסי הדירות שנכללו, הממוצע ישתנה, ויעמוד על 415,480 ₪ (במקום 399,100 ₪), וזה הסכום שבדעתי לפסוק כסכום המשקף את שווי השטח הנוסף שהתובעת תידרש לו, בשל נכותה ומצבה.

לכך יש להוסיף גם את עלות ההתאמות והשינויים שיידרשו בדירה, על מנת להתאימה בפועל לצרכיה של התובעת. בענין זה, מר פלדמן מטעם התובעת העריך שהעלות היא 165,000 ₪, ואילו מר בן ארי מטעם הנתבעת העריך שהעלות היא 85,000 ₪.

ב"כ התובעת טוענת כי מר בן ארי שגה בהערכתו שכן הוא אישר כי התבסס על "מחירון דקל" (מוצג ת/4), אך בדיקה של מספר פרטים מראה שהערכתו נמוכה בהרבה ממחירון דקל. כך, למשל, מר בן ארי קבע כי עלות של "נקודה לכיור" היא 1,000 ₪, בעוד שב"מחירון דקל", נקודה לכיור עולה 1,260 ₪ (+ מע"מ). עיון ב"מחירון דקל" מראה שישנם כמה מחירים שונים ל"נקודה לכיור" (תלוי מה נכלל בעבודה), החל מ- 1,260 ₪ וכלה ב- 550 ₪, כך שהטענה בענין זה אינה נכונה.

ב"כ התובעת הצביעה בסיכומיה (סע' 137) על עוד שני פרטים שבהם המחיר אצל בן ארי נמוך מאשר ב"מחירון דקל".

לא שוכנעתי כי מר בן ארי סטה באופן משמעותי מ"מחירון דקל", גם אם ב"כ התובעת הצליחה לאתר שני פרטים, שבאחד מהם המחיר אצל בן ארי נמוך ב- 90 ₪ מאשר במחירון, ובשני – הוא נמוך ב- 400 ₪ מאשר במחירון. לא ניתן לקבוע כי הוא שגה בשני הפרטים הללו, שהרי מר בן ארי לא נשאל בחקירתו מה ההסבר שלו לפער באותם שני פרטים. מעבר לכך אעיר, כי הוא העריך את העלויות לא רק לפי "מחירון דקל", אלא גם לפי הצעות מחיר שקיבל מקבלנים (פרו', עמ' 83, ש' 22-21).

סיכומו של דבר, על יסוד ההערכות השונות של שני המומחים, אני אומד את עלות התאמת הדירה שתירכש, לצרכיה של התובעת, בסכום של 135,000 ₪.

סה"כ בגין דיור לעתיד -550,000 ₪ (מעוגל).

הוצאות ניידות ונסיעה בעבר 

בתקופת האשפוז בבית חולים תל השומר (מיום התאונה ועד ספטמבר 2014) שהו הוריה של התובעת לצידה מדי יום ביומו. גם בתקופת אשפוזה ב"עלה נגב" (9/14 עד 12/15) הם היו מבקרים אותה כמעט כל יום (סע' 111 לתצהיר האם, סע' 12 לתצהיר האב). כל הנסיעות הללו עלו להם כמובן כספים מרובים. התובעים טוענים, כי בתקופת האשפוז בתל השומר הוציאו בממוצע סך 200 ₪ ליום עבור הוצאות נסיעה, ובסה"כ 73,000 ₪. עוד טוענים הם כי בתקופת האשפוז ב"עלה נגב" הוציאו בממוצע סך של 4,000 ₪ לחודש עבור הוצאות נסיעה, ובסה"כ 60,000 ₪.

התובעים צירפו קבלות רבות בגין הוצאות נסיעה, וסכום הוצאות הנסיעה לפי הקבלות מסתכם בכ- 18,000 ₪, משך כל התקופה. בהנחה שקבלות רבות נוספות לא נשמרו, אני מעריך את סה"כ הוצאות הנסיעה בעבר בסכום של 25,000 ₪ נכון להיום. סכום זה יש לפסוק להם, ואינני מקבל טענת הנתבעת כי ההוצאות הללו כבר נלקחו בחשבון, בראש הנזק של עזרת הזולת בעבר בתקופות האשפוז.

הוצאות ניידות ונסיעה בעתיד

התובעת הוכרה כמוגבלת בניידות בשיעור של 100% (מוצג 18 במוצגי התובעים). התובעת תזדקק לרכב מתאים, שלתוכו היא תוכנס כשהיא יושבת על כסא גלגלים, וברור גם, שהיא לא תוכל לנהוג ברכב בעצמה. הוגשו חוות דעת מטעם מומחי שני הצדדים באשר לרכב המתאים לתובעת, ועלויות רכישתו ואחזקתו. המומחה מטעם התובעת מר משה קצין סבור שהרכב המתאים הוא רכב VAN פולקסוואגן T5, בנפח 2000 סמ"ק, והמומחה מטעם הנתבעת מר בעז מוגילבקין סבור שהרכב המתאים הוא רכב VAN פיאט דובלו, בנפח 1,600 סמ"ק.

עלות רכישתו הראשונה של רכב

גם אם אלך לפי הרכב היקר יותר, פולקסוואגן T5, שעליו ממליץ המומחה מטעם התובעת, לא ברור מהו מחיר רכישתו לתובעת.

לפי חוו"ד קצין – מחירו של הרכב הנ"ל, לאחר פטורים ממיסים ומענק רכישה, הוא 57,200 ₪, ואילו לפי מוגילבקין מחירו 28,028 ₪. הפער נובע מכך שקצין בחוות דעתו מציין כי מחיר הרכישה המלא של הרכב הנ"ל הוא 260,000 ₪ ואילו מוגילבקין טוען כי המחיר המלא הוא 196,000 ₪.המחירונים לא הוצגו בפניי, ואין לי כל דרך לדעת מי מהם צודק. מכל מקום, ביחס לפער שבין 57,200 ₪ לבין 28,028 ₪, אני מוכן להניח הנחה המטיבה עם התובעת, היינו, כי מחיר רכישתו לתובעת של רכב VAN פולקסוואגן T5, ללא מיסים, ועם מענק רכישה, עומד על סך 50,000 ₪.

ואולם, "ניתן לצפות במידת סבירות לא נמוכה שביום מן הימים היה התובע רוכש רכב לצרכיו הפרטיים, אף ללא קשר לפגיעה המוחית. לפיכך, כדי שהתובע יפוצה רק בשיעור נזקו, ולא מעבר לכך, צריך היה להפחית את עלות הוצאות הניידות שהיו צפויות לו, לולא הפגיעה המוחית, מהעלות של רכישת רכב והחזקתו עפ"י חוות הדעת שהומצאה לבית המשפט" (ע"א 3263/96 קופ"ח הכללית נ' שבודי , פ"ד נב (3) 817, בעמ' 832).

"בחישוב הוצאות ניידות יש לקחת בחשבון את עלות הרכישה והאחזקה של מכונית משפחתית ממוצעת, דוגמת זו שהתובע היה ככל הנראה רוכש במהלך חייו, ולהפחיתה מעלות הרכישה והאחזקה של רכב המתאים למצבו של התובע" (ת.א. (חי') 644/00 סעדה נ' מנורה חברה לביטוח, בפיסקה 10, ע"א 2596/92 הסנה חברה ישראלית לביטוח נ' כהן, בפיסקה 5).

אם נניח שהתובעת היתה רוכשת במהלך חייה מכונית חדשה, הרי שווייה של מכונית משפחתית ממוצעת הוא כ- 120,000 ₪ (כך לפי חוו"ד מוגילבקין, בעמ' 7), משמע, סכום גבוה בהרבה מזה שיהיה עליה להוציא כיום לרכישת רכב המתאים למצבה.

אולם, בשים לב לכך שהתובעת, במועד התאונה, היתה בחורה בת 23, שעמדה להינשא לבחיר לבה, שלא התעתד לעבוד אלא ללמוד תורה, והיא זו שאמורה היתה להיות המפרנסת העיקרית, מעבודתה כמורה (סע' 33 לתצהיר), ניתן להניח בנסיבות אלה כי היא היתה מסתפקת ברכישת מכונית משומשת. שווייה של מכונית משומשת ממוצעת הוא כ- 50,000 ₪ (כך לפי חוו"ד מוגילבקין, בעמ' 7).

משמע, אותו רכב, שניתן להניח שהתובעת היתה ממילא רוכשת לצרכיה, גם לולא התאונה, היה עולה לה אותו סכום שיעלה לה היום לרכוש את רכב הנכים המתאים לצרכיה.

לפיכך, אין מגיע לתובעת כל פיצוי בגין הרכישה הראשונה של הרכב.

עלות אחזקה חודשית של הרכב

גם בענין זה מוכן אני, בעקבות ב"כ הנתבעת (סע' 123(ג) לסיכומיו), ללכת לפי הנחות המטיבות עם התובעת, היינו: שהרכב יהיה פולקסוואגן T5; שהתובעת תיסע בממוצע 1,000ק"מ לחודש; ושלפיכך, עלות האחזקה החודשית היא 1,917ש"ח לחודש (חוו"ד קצין, עמ' 12 ועמ' 15).

הנחתי לעיל כי התובעת היתה רוכשת מכונית משומשת, ולא מכונית חדשה. עלות אחזקתה החודשית של מכונית משומשת היא כ- 1,700ש"ח לחודש (חוו"ד מוגילבקין, בעמ' 7).

מכאן, שהתוספת שיהיה על התובעת לשלם עבור אחזקה שוטפת של הרכב מסתכמת בסך של 217 ₪ לחודש, וזהו סכום הפיצוי בסעיף זה.

סכום הפיצוי מהיום ועד 1.9.2043 – 45,760ש"ח = 210.8765x217ש"ח

ומיום 1.9.2043 ואילך, תשלומים עתיים בסך 217 ₪ מדי חודש בחודשו ועד אחרית ימיה של התובעת.

עלות רכישתם של אביזרים מיוחדים לרכב, עפ"י חוות דעת קצין – סך 3,025 ₪ (עמ' 16 לחווה"ד), ועפ"י חוו"ד מוגילבקין – סך 3,095 ₪ (עמ' 6 לחווה"ד).

סכום הפיצוי – 3,060ש"ח.

עלות אחזקתם של אביזרים מיוחדים לרכב, עפ"י קצין 458 ₪ לחודש, עפ"י מוגילבקין 439 ₪ לחודש. סכום הפיצוי 448 ₪.

סכום הפיצוי מהיום ועד 1.9.2043 – 94,472ש"ח = 210.8765x448ש"ח

ומיום 1.9.2043 ואילך תשלומים עתיים בסך 448 ₪ מדי חודש בחודשו, ועד אחרית ימיה של התובעת.

אינני רואה לנכון לקבל את דרישת התובעים להעמיד לתובעת נהג ברבע משרה או בכלל. התובעת מציינת בסיכומיה (סע' 150) כי דרוש נהג בהיקף של 10 שעות בשבוע, אך לא ברור על מה מבוססת דרישה זו, שעה שהתובעת עצמה אומרת בסיכומיה (ס' 143) כי היא נלקחת לטיפול רפואי פעמיים בחודש, וכי נסיעות משפחתיות בסופי שבוע וכיו"ב ייעשו ע"י אביה, ולכך אין כמובן צורך בנהג (סע' 144, 150 לסיכומים).

אני מקבל את דעתו של מר מוגילבקין, כי בני משפחתה של התובעת יכולים להסיע את התובעת באותם מקרים (לא רבים) שיש להסיעה לטיפול או לכל צורך אחר. מר מוגילבקין חיווה דעתו כי "לקחת נהג, שיישב בלי מעש כל הזמן, שמא פעם בשבוע יצטרכו לקחת אותה לטיפול, לא נראה לי הגיוני" (פרו' עמ' 114, ש' 19-18), ואני מקבל את דעתו בענין זה. גם אם פה ושם ייווצר מצב, שלא יהיה מי שיסיע אותה, וצריך יהיה לשכור נהג בתשלום לאותה נסיעה ספציפית, זה כשלעצמו אינו מצדיק העסקת נהג ברבע משרה או בכלל. יחד עם זאת, בגין האפשרות שיהיה צורך כזה, מעת לעת, אפסוק לתובעת פיצוי בסך גלובלי של 20,000 ₪.

טיפולים

על פי סעיף 2(ב1) לחוק פלת"ד וסעיף 3 (ה) לפקודת ביטוח רכב מנועי, "פטור מבטח הרכב מלפצות את הנפגע בגין שירותים וטיפולים רפואיים הכלולים בסל הבריאות, וחובת המבטח היא שיורית לגבי אותם שירותים רפואיים שאינם כלולים בסל הבריאות". (רע"א 7325/12 הפניקס הישראלי חב' לביטוח נ' מכבי שירותי בריאות (להלן: "ענין הפניקס" בפיסקה 1). "טיפולים להם זכאי הנפגע על פי סל הבריאות הוא אמור לקבל מקופת חולים, וכל הוצאה אחרת, שאינה כלולה בסל הבריאות, חלה על חברת הביטוח" (שם, בפיסקה 13, ע"א 1433/98 חמד נ' אחלם, בפיסקה 10).

"מה שנדרש מאת התובע הוא להראות כי פנה לקופת חולים ונענה בשלילה, או להניח דעתו של בית המשפט, ברף הוכחה "מתון", כי קופת חולים מסרבת ליתן לו את השירות הרפואי" (ענין הפניקס, בפיסקה 15).

משעשה התובע כן, נותר הנטל על חברת הביטוח להוכיח כי את הטיפולים הדרושים לו, יוכל הוא לקבל מקופת חולים עפ"י סל הבריאות (ענין הפניקס, בפיסקה 15).

בסל הבריאות אין הגבלה למשל לגבי מספר טיפולי הפיזיותרפיה שעל קופ"ח לספק, אולם בפועל לפחות בעבר היתה נהוגה בקופות החולים מכסה שנתית של טיפולים (הגם שהדבר אינו מעוגן בחוק), ו"יש מקום לחשש כי קופות החולים מגבילות בפועל את מספר הטיפולים, ובין אם הדבר נעשה כדין, ובין אם הדבר מנוגד לתוספת השנייה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, אל למערער ליפול בין הכיסאות" (ע"א 3573/12 כלל חב' לביטוח נ' פלוני, בפיסקה 9).

על מנת למנוע "נפילה בין הכיסאות" כאמור, "על בית המשפט להנחות עצמו כי בכל מקרה בו מתעורר ספק של ממש לגבי היקף הטיפולים או השירותים הרפואיים אותם זכאי הניזוק לקבל מקופת חולים על פי סל הבריאות, ברירת המחדל צריכה להיות חיובה של חברת הביטוח" (ענין הפניקס, בפיסקה 13).

מעקב רפואי וטיפול שוטף בתובעת

בענין זה קבע פרופ' עורי בחוות דעתו, כי התובעת תזדקק ל"המשך מעקב נוירוכירורגי/שיקומי, וכל מה שרופאיה יחשבו לנחוץ; המשך מעקב וטיפול רופא המשפחה, בדיקות תקופתיות לפי קביעת רופאיה; טיפולים ומעקב דנטלי, ולפי הצורך בהרדמה/הרפייה".

ביחס לעבר – התובעת הציגה קבלה בסך 895 ₪ בגין התייעצות עם נוירוכירורג בכיר ד"ר גיא רוזנטל, וקבלה בסך 1,000 ₪ בגין הערכה שיקומית רפואית ע"י מומחית לשיקום, ד"ר אגרנוב. מגיע אפוא לתובעת פיצוי בסכומים הנ"ל, ובתוספת ריבית צמודה על כל אחד מהסכומים, עד היום – סך 1,968 ₪.

לעתיד דורשת התובעת סך של 1,500 ₪ לחודש, עבור מעקב שיקומי/נוירולוגי, אחת לחצי שנה, ועבור מעקב רפואי דנטלי וטיפולים בתחום זה במידת הצורך.

מטעם הנתבעת הוגש מכתבה של גב' אירית פינק, מנהלת מח' ארגון שירותים רפואיים בקופ"ח לאומית (נ/1), שם היא כותבת כי נפגעי תאונות דרכים זכאים לטיפולים רפואיים הנכללים בסל שירותי הבריאות, בכפוף לצורך רפואי המאושר ע"י רופא הקופה. שירותים רפואיים הכלולים בסל הבריאות ניתנים לנפגעי תאונת דרכים, ללא השתתפות עצמית. ככל שנגבתה השתתפות עצמית, על המבוטח להגיש בסניף הקופה בקשה להחזר, והוא יקבל החזר בכפוף לבחינת הזיקה בין השירות הרפואי שניתן לבין הפגיעה הנובעת מתאונת הדרכים. לאור זאת, טוען ב"כ הנתבעת, כי התובעת יכולה לבצע מעקב נוירולוגי עקבי ע"י נוירולוג קופת חולים, וכך גם מעקב רופא שיקום, ללא עלויות כספיות כלשהן.

אמה של התובעת נשאלה מדוע לא לקחה את בתה לנוירולוג של קופ"ח, והשיבה כי אינה יכולה ללכת לנוירולוג רגיל, אלא לנוירולוג מומחה לשיקום (פרו' עמ' 31, ש' 33) (פרופ' עורי אכן קבע כי נדרש מעקב נוירוכירורגי/שיקומי), וכי היחידה לטיפולי בית של קופ"ח סירבה להיענות לבקשתה לשלוח נוירולוג הביתה לטיפול בתובעת. היא פירטה כי פנתה בענין זה למנהלת הסניף, תהילה אמויאל, וסורבה (עמ' 32, ש' 16-3). גב' פינק מקופת חולים כתבה במכתבה נ/1 כי לא קיימות דרישות שהמבוטחת ביקשה והקופה לא אישרה אותן או לא השיבה להן. אולם בחקירתה הנגדית התברר כי בקשות של המבוטח המופנות אל הסניף, כלל אינן מגיעות לגב' פינק; כי היא אינה יודעת באיזה סניף מדובר במקרה דנן; כי היא אינה נחשפת להתנהלות שבין המבוטח והסניף; וכי במקרה שהמבוטח לא הגיש ערר, אין לה, לעדה, יכולת לדעת אם נכונה או לא נכונה טענת אמה של התובעת כי פנתה למנהלת הסניף וסורבה; ובקיצור – כי הגב' פינק איננה יודעת ואינה יכולה לדעת האם היו או לא היו פניות מצד אמה של התובעת אל הסניף, ומה היתה התשובה לפניות אלה (עמ' 50 ש' 26-10). כל שהיא מעידה עליו במכתבה נ/1 איננו מידיעתה האישית, אלא על סמך בירורים שהיא ערכה (לטענתה) מול "פניות הציבור" או מול "מוקד האישורים" בקופ"ח (פרו' עמ' 51), ואלה – אינם יכולים לעמוד מול עדותה המהימנה של התובעת, שהעידה מידיעה אישית, ונקבה בשמה של מנהלת הסניף אליה פנתה וסורבה.

טוענת הנתבעת, כי אם סורבה התובעת ע"י מנהלת הסניף, היה עליה להגיש ערר על החלטה זו לרופא המחוזי. על כך השיבה האם, "כשאני פניתי לקופת חולים אמרו לי שאני לא זכאית כי זו תאונה וזה קשור למשפט ..... אני רואה לנגד עיניי את הבית שלי ושום דבר אחר. אני לא אשב ואחכה" (עמ' 32 למטה). "אמרו לי שלא מגיע לי ולכן פניתי לאפיקים פרטיים ...... אנחנו לא אנשים שהולכים להילחם. ברגע שאמרו לי שאני לא זכאית, ראיתי את טובת הבת שלי ועשיתי מה שטוב לה" (עמ' 33 ש' 21-14).

לדעתי, אמה של התובעת פעלה באופן סביר בנסיבות הענין. היא הוכיחה, בעדותה המהימנה, שלא נסתרה (מנהלת הסניף לא הובאה לעדות), כי פנתה לקופת חולים ונענתה בשלילה. היא הניחה את דעתי, ברף הוכחה "מתון" כאמור לעיל, כי קופ"ח מסרבת לתת לה ביקורי בית של נוירולוג שיקום. מכאן ואילך היה על הנתבעת להראות (ראה פיסקה 90) כי טיפולים אלה תוכל התובעת לקבל בקופת חולים. את זאת – הנתבעת לא הוכיחה. המכתב נ/1 הוא מכתב כללי ביותר, ואין בו מענה לטענתה העובדתית והמהימנה של התובעת, כי פנתה לקופ"ח וסורבה. ובכל מקרה, וכאמור לעיל, במקרה שבו מתעורר ספק של ממש האם ישנה זכאות כלפי קופ"ח, או לא, "ברירת המחדל צריכה להיות חיובה של חברת הביטוח".

העלות של המעקב הנוירוכירורגי/שיקומי בוודאי איננה 1,500 ₪ לחודש, כטענת התובעת. עובדה היא, שעד היום הוציאה התובעת בגין כך סך של 1,895 ₪ בלבד, לכל התקופה עד היום.

על פי חוות דעת המומחית מטעם התובעת, גב' איילה שיפמן, מחירו של טיפול במרפאה שיקומית בשר"פ הוא 750 ₪ X פעמיים בשנה, ומחירו של טיפול במרפאה נוירוכירורגית בשר"פ הוא 750 ₪ X פעמיים בשנה, משמע, העלות היא בממוצע 250 ₪ לחודש, וזה הסכום שייפסק.

פרופ' עורי המליץ גם על טיפולים ומעקב דנטלי, אולם אין בפניי כל ראיה לענין העלות, ועד כה לא הוצאו כנראה כל הוצאות בגין טיפולי שיניים לתובעת. את הפיצוי בסעיף זה אעמיד, על פי אומדן, על סך ממוצע של 100 ₪ לחודש.

הטיפול בקנולה והחלפת PEG מעת לעת אינם עולים לתובעת כל סכום שהוא. פעולות אלה נעשות במימונה של קופ"ח ובאמצעות חברת קלינטיקה (ראה מוצג ט' במוצגי הנתבעת, ועדות האם, פרו' עמ' 44 ש' 24-12). גם בתצהירה (סע' 141) אין האם טוענת כי הם נדרשים לשלם סכום כלשהו עבור החלפת ה- PEG.

אם כן, סה"כ הפיצוי בסעיף זה – 350 ₪ לחודש.

סך הפיצוי מהיום ועד 1.9.2043 –

73,806ש"ח = 210.8765 x 350ש"ח

ומיום 1.9.2043 ואילך, תשלומים עתיים בסך 350 ₪ מדי חודש בחודשו ועד אחרית ימיה של התובעת.

טיפולי פיזיותרפיה, תקשורת וריפוי בעיסוק

האמור לעיל בענין טיפולים רפואיים נכון גם ביחס לטיפולי פיזיותרפיה. בענין זה קבע פרופ' עורי כי התובעת תזדקק לפיזיותרפיה להפגת ספסטיות ושיפור נשימתי פעמיים בשבוע.

אמה של התובעת העידה בענין טיפולי פיזיותרפיה, כי בקופ"ח נאמר לה שהיא זכאית לחמישה טיפולים, ותו לא (תצהיר, סעיף 133, וכן פרו', עמ' 32, ש' 16, ש' 35-34).

הנתבעת טוענת כי אחרי שקיבלה התובעת ארבעה טיפולי פיזיותרפיה מקופת חולים, ביקשה האם לקבל רק עוד טיפול אחד ולסיים, ואח"כ היא תביא פיזיותרפיסטית פרטית (כך עולה לכאורה ממוצג נ/5, בדף 3, למטה). גם אם נכונה טענה זו, האם עומדת על כך, שגם אחרי אותם חמישה טיפולים מקופ"ח, היא ביקשה טיפולי פיזיותרפיה נוספים מקופ"ח, וסורבה. כדבריה: "אמרו לי שלא מגיע לי ...... ברגע שראיתי שזו התשובה של קופת חולים, הבאתי מישהי פרטית, לא השארתי את הבת שלי לבד" (עמ' 34, ש' 25-18). היא הביאה פיזיותרפיסטית נוירולוגית שיקומית, שנותנת לתובעת טיפול פרטי בתשלום. האם העידה גם, כי הם אינם מקבלים מקופת חולים החזר על הכספים המשולמים לפיזיותרפיסטית . היא פנתה בענין זה לקופ"ח, לרופא המשפחה, ד"ר פלג, מסרה לו מכתב מאת ד"ר אגרנוב, בצירוף קבלות של הפיזיותרפיסטית, וקיבלה תשובה כי אינה זכאית להחזר. היא פנתה גם אל מנהלת הסניף בענין זה (פרו' עמ' 40 ש' 15 עד עמ' 42 ש' 19).

גם כאן, כל שעומד מול עדותה המהימנה של התובעת, המבוססת על ידיעתה האישית, הוא מכתבה נ/1 של הגב' אירית פינק, המתייחס באופן כללי ביותר לזכאותם של נפגעי תאונות דרכים לקבל טיפולים רפואיים, הנכללים בסל הבריאות, מקופת חולים. הגב' פינק איננה יודעת האם אמה של התובעת ביקשה או לא ביקשה טיפולי פיזיותרפיה נוספים (עמ' 49 ש' 8-6). היא איננה יודעת האם אמה של התובעת פנתה לסניף של הקופה, וביקשה טיפולי פיזיותרפיה (מעבר לחמישה), וסורבה (עמ' 50, ש' 29-10). כל שידוע לה הוא מבדיקה שערכה עם "הגורמים המקצועיים בקופה", שהם עצמם לא העידו ולא הגישו תע"צ. יש לשים לב גם לניסוח במכתב נ/1 כי אין דרישות של המבוטחת, שהקופה לא אישרה אותן או לא השיבה להן. תשובה, כידוע, יכולה גם להיות תשובה שלילית. עובדתית, אין מחלוקת שהתובעת קיבלה רק ארבעה טיפולי פיזיותרפיה מקופת חולים (ראה נ/3).

אינני סבור שניתן להסתפק בכך שלשון החוק אינה מגבילה מספר טיפולי פיזיותרפיה שהתובעת זכאית לקבל מקופ"ח. לשון החוק אמנם אינה מגבילה, אך מעדותה של התובעת עולה (כפי שנאמר בע"א 3573/12) כי "יש מקום לחשש כי קופות החולים מגבילות בפועל את מספר הטיפולים".

התובעת הוכיחה, בעדותה המהימנה, כי קיימת, בפועל, במקרה שלה, מכסה של חמישה טיפולי פיזיותרפיה מקופת חולים (אם הדבר חוקי או לא – זו שאלה נפרדת). ניתן היה לצפות כי הנתבעת לא תסתפק באמירות כלליות, אלא תזמן עד מקופ"ח שיאמר בצורה חדה וברורה, כי התובעת זכאית לטיפולי פיזיותרפיה מקופ"ח ללא כל הגבלה. הגב' פינק איננה אומרת זאת, במכתבה נ/1 או בעדותה בבית המשפט. כמו כן, יכולה היתה הנתבעת לזמן לעדות את מנהלת סניף קופ"ח, על מנת להזים באופן ישיר את עדות האם, אולם הדבר לא נעשה.

אינני מקבל את טענת הנתבעת, כי התובעת לא פעלה למיצוי זכויותיה בקופ"ח. התובעת עשתה מה שביכולתה לעשות, פנתה מספר פעמים למנהלת הסניף של קופת חולים, ונענתה בשלילה, ואף פנתה בכתב, באמצעות באת כוחה. לו באמת יכלו התובעים לקבל טיפולים אלה ללא תשלום מהקופה, חזקה עליהם שהיו עושים כן, ולא מוציאים סכומים כל כך נכבדים מכיסם.

העלות של כל טיפול פיזיותרפי היא 262 ₪, כך לפי הקבלות של הפיזיותרפיסטית הפרטית, יעל קופרמן (מוצג 19). פרופ' עורי אישר שני טיפולי פיזיותרפיה בשבוע, והתובעת אכן קיבלה (כך לפי הקבלות) שני טיפולים בשבוע מהפיזיותרפיסטית. בתקופה 1/16 עד 2/17 שילמו התובעים לפיזיותרפיסטית (לפי הקבלות) סך של 27,161 ₪.

ביחס לתקופה שלאחר מכן, לא הוגשו קבלות (הואיל וראיות התובעת הוגשו בחודש 3/17), אולם עפ"י הרצף הקבוע של טיפולי הפיזיותרפיה מדי חודש בחודשו, יש לחשב את העלות גם לחודשים 3/17 ועד היום, וזאת לפי עלות ממוצעת של 2,000 ₪ לחודש (כך לפי הקבלות), ובסה"כ ל- 18 חודשים סך של 36,000 ₪.

סה"כ עבור טיפולי פיזיותרפיה בעבר – סך 63,161 ₪ ובתוספת ריבית צמודה מאמצע התקופה (10.5.17) ועד היום - 64,756 ₪.

הפיצוי לעתיד, לתקופה מהיום ועד 1.9.2043 –

421,753ש"ח = 210.8765 x 2,000ש"ח

ואח"כ תשלומים עתיים החל מיום 1.9.2043, בסך של 2,000 ₪ לחודש, מדי חודש בחודשו ועד אחרית ימיה של התובעת.

אינני מאשר פיצוי כלשהו בגין קלינאית תקשורת או בגין ריפוי בעיסוק, שכן, פרופ' עורי לא אישר טיפולים אלה בחוות דעתו, וגם בחקירה נגדית השיב שבמצבה הוגטטיבי של התובעת, הטיפולים הללו אינם רלבנטיים לתובעת ואינם עשויים להועיל לה (פרו' עמ' 98 ש' 17-8).

אני מכבד כמובן את רצונם של ההורים לנסות ולשפר את מצבה של התובעת בכל דרך אפשרית, וההורים ימשיכו ויעשו כל שלאל ידם. כל שאני קובע הוא, שהנתבעת לא תישא בעלות הטיפולים הללו.

טיפול תרופתי והזנה של התובעת

התובעים צירפו קבלות בגין תרופות ובגין הזנה (JEVITY) המסופקת לתובעת (מוצג 19א'). כפי שעולה מן הקבלות, התובעים משלמים רק את ההשתתפות העצמית שחלה עליהם. סך כל סכומי ההשתתפות העצמית ששילמו בגין תרופות והזנה מספטמבר 2014 ועד יוני 2017 מסתכם ב- 21,190 ₪ (כך לפי סיכום סכומי ההשתתפות העצמית במוצג נ/2, טור B, שאלה הסכומים שהם שילמו בפועל, פרו' עמ' 47 ש' 32-31 ועמ' 52 ש' 7 – 9), כלומר, בממוצע 625 ₪ לחודש. חישוב לתקופה מיולי 2017 ועד היום –

8,750ש"ח = 14חודשים x 625ש"ח

סה"כ עבור תרופות והזנה לעבר – סך 29,940 ₪, ובתוספת ריבית צמודה מאמצע התקופה ועד היום, סך - 30,901 ₪.

התובעים מציינים כי הם משלמים, בנוסף, סך 600 ₪ לחודש עבור ההזנה jevity, אולם עיון במוצג נ/2 מלמד כי ה- jevity כלול בסה"כ התרופות שהתובעים רוכשים, ומשלמים עבור כך רק השתתפות עצמית, בסכומים הנקובים שם.

כמו כן, התובעים רוכשים עבור התובעת תוסף חלבון, בגין כך צורפו שלוש קבלות בלבד, בסך כולל של 828 ₪.

לטענתם הם רוכשים עבור התובעת תרופה בשם מודפיניל, להגברת הערנות, אולם בגין תרופה זו ראיתי רק מרשמים , אין קבלות המעידות על רכישתה בפועל.

הנתבעת טוענת כי התובעת זכאית לתרופות הללו ללא השתתפות עצמית, ואכן כך הוא, לפי סעיף 8(א2)(3) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי (וראה סעיף 25 לתוספת השנייה לחוק), אולם עובדתית אין מחלוקת שהתובעים שילמו סכומים נכבדים עבור השתתפות עצמית, ואיש כנראה לא טרח לומר להם שהם פטורים מלשלם, או יכולים לבקש החזר של מה ששילמו. הגב' פינק מקופ"ח כותבת במכתבה נ/1 כי ככל שנגבתה השתתפות עצמית, נעשה החזר, בכפוף לבחינת הזיקה בין השירות הרפואי שניתן לבין תאונת הדרכים, אולם בחקירתה לא יכלה להשיב לשאלה האם אכן מגיע לתובעים הללו החזר מקופ"ח בגין התרופות הספציפיות שרכשו כמפורט בטבלה נ/2 (פרו' עמ' 52, ש' 30-28).

הפיצוי בגין תרופות והזנה לעבר - 31,729 ₪.

החישוב לעתיד ייעשה לפי 650 ₪ לחודש מהיום ועד 1.9.2043 –

137,070ש"ח = 210.8765 x 650ש"ח

ומיום 1.9.2043 ואילך, תשלומים עתיים בסך 650 ₪ מדי חודש בחודשו ועד אחרית ימיה של התובעת.

טיפול נפשי תמיכתי בבני המשפחה

האם העידה בתצהירה על הכאב, הייאוש, וההתמודדות הנפשית הקשה של כל אחד מבני המשפחה כשהם רואים את מצבה של התובעת. לפי עדותה, כל אחת מארבע הבנות (אחיותיה של התובעת) מקבלת או קיבלה טיפול נפשי, וצורפו קבלות (מוצג 20).

פרופ' עורי אישר בחוות דעתו כי אכן נדרש "טיפול, תמיכה, והדרכת המשפחה לפי הצורך". ובחקירה הנגדית אמר כי "צריך לתמוך באנשים שמטפלים בטרגדיה כזאת... אנשים שחיים עם החולה הזאת בבית". ולשאלה האם בני המשפחה אכן צריכים טיפול השיב, "שמניסיוני בדרך כלל זה מאוד נחוץ" (פרו', עמ' 114, ש' 25 עד עמ' 115, ש' 4). לדבריו, "זה דבר כל כך אנושי ובסיסי, זה פשוט וברור"(עמ' 115 ש' 17-16).

בקשר לבת ח' (או: ***) צורפו קבלות בגין טיפול ב"מגן מרכז גוף ונפש" בסך כולל של 6,300 ₪. צורפה גם קבלה מאת מיכאל רבקה אלינור, וקבלה מאת ד"ר חיה פלור ממכון ויצמן, אולם ללא כל הסבר במה מדובר, מי אלה, ובאיזה טיפול או ייעוץ מדובר, ועל כן אין להכיר בהוצאות אלה.

בקשר לבת ה' צורפו קבלות בגין ייעוץ פסיכיאטרי וקבלות בגין רכיבה טיפולית, בסך כולל של 1,500 ₪.

בקשר לבת ש' צורפו קבלות בגין טיפול רגשי פסיכולוגי בסך כולל של 2,480 ₪ וכן השתתפות עצמית בסך 44 ₪ בגין כל טיפול של שחייה טיפולית, שהיא הופנתה אליה ע"י רופא קופ"ח.

על אף הסכומים הצנועים למדי, שהוכחו באמצעות קבלות כמפורט לעיל, ב"כ התובעים מבקשת סך של לא פחות ממיליון ש"ח לעבר ולעתיד, וצודק ב"כ הנתבעת בתרעומתו ביחס להפרזה ולהגזמה בראש נזק זה.

ומעבר לכך, נשאלת השאלה האם אומנם הוכח הצורך של כל אחת מהבנות בתמיכה נפשית, והקשר הסיבתי של הצורך הזה לתובעת ולמצבה. אני מוכן להניח לטובת התובעים - בשים לב לחוות דעתו וחקירתו של פרופ' עורי, וכן לעדותה של האם (פרו' עמ' 42 ש' 29 עד עמ' 43 ש' 3) – כי התשובה לשאלה זו חיובית.

נקודה נוספת היא, שהתובעים נתנו לבנות טיפולים פרטיים, בעוד שיכלו להיזקק לשירותי קופ"ח. כשנשאלה האם מדוע לא פנתה בעניינים אלה לקופ"ח, השיבה כי העדיפה לשמור על דיסקרטיות (פרו' עמ' 42 ש' 25-22).

אני אומד את הפיצוי בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסכום של 45,000 ₪, נכון להיום.

הוצאות מחייה מוגברות, מיזוג אוויר, כביסה וייבוש

פרופ' עורי קבע בחוות דעתו כי צרכיה של התובעת כוללים גם מיזוג אוויר. אמה של התובעת העידה בתצהירה (סע' 156) כי בתקופת הקיץ (כך הוסבר לה עוד בבית החולים) חשוב לשמור על טמפרטורה נמוכה משמעותית, כי התובעת סובלת מחום והזעת יתר, ויש לדאוג לטמפרטורה מתאימה. לכן, בקיץ המזגן דולק באופן קבוע, וגם בחורף (סע' 155 לתצהיר) המזגן בחדר של התובעת דולק (על חימום) באופן רצוף כל היום. לדבריה, מאז שהתובעת שוחררה מבית החולים והגיעה הביתה, עלו באופן ניכר ההוצאות בגין הפעלת המזגן.

המומחה מטעם התובעת מר קצין קבע בחוות דעתו בנושא זה, כי העלות החודשית לאחזקת מזגן 1.25 כ"ס היא 108.36 ₪, והעלות החודשית לאחזקת מזגן 2.00 כ"ס היא 153.91ש"ח . הוא לא קבע מהו מספר המזגנים הנדרשים עבור התובעת (האם רק לחדר השינה שלה, או גם לסלון), וציין (בעמ' 6 לחווה"ד) כי זהו נתון שצריך להיקבע ע"י הגורם הרפואי השיקומי. פרופ' עורי לא הביע דעתו בענין זה. בהתחשב בכך שהתובעת מבלה שעות רבות מסדר היום שלה בסלון (פרו' עמ' 27 ש' 32 עד עמ' 28 ש' 3, ועמ' 36 ש' 19 עד 37 ש' 12), ראוי להתקין עבורה מזגן הן עבור חדר השינה והן עבור הסלון. כאמור לעיל, עלות אחזקתם של שני מזגנים כנ"ל, לפי מר קצין, היא 262.27 ₪. ואילו מר מוגילבקין סבור כי אם ביהמ"ש יקבע שהתובעת זקוקה למיזוג לשני החדרים, כי אז ניתן להתקין עבורה דו-מזגן בגודל 2 כ"ס, שעלות אחזקתו היא 220 ₪ לחודש.

אני קובע אפוא, על דרך המיצוע, כי עלות האחזקה של מזגן עבור התובעת היא בסך 240 ₪ לחודש. מסכום זה יש להפחית את ההוצאות שהתובעת היתה ממילא נושאת בהן עבור מיזוג אוויר, גם לולא התאונה, בסכום מוערך של 100 ₪ לחודש. סך הפיצוי, אם כן, יעמוד על 140 ₪ לחודש.

סכום הפיצוי לעתיד, עד יום 1.9.2043 –

29,522ש"ח = 210.8765 x 140ש"ח

ומיום 1.9.2043 ואילך, תשלומים עתיים בסך 140 ₪ מדי חודש בחודשו ועד אחרית ימיה של התובעת.

בסעיף זה בסיכומי התובעים לא נדרש פיצוי בגין העבר.

בענין כביסה וייבוש, טוענת אמה של התובעת כי מאז שהתובעת חזרה הביתה, גדלו ההוצאות הקשורות בכביסה, בגלל חוסר שליטתה על הסוגרים, והיא מכבסת כיום 5-4 מכונות כביסה נוספות בשבוע. בנוסף, גם המטפלת של התובעת, הגרה בבית, מכבסת את בגדיה שלה בבית, מכונה או שתיים בשבוע.

מר קצין בחוות דעתו ערך חישוב לפי עלות הפעלה נוספת של מכונת הכביסה, עבור התובעת, בממוצע פעם אחת בכל שבוע, וכן לפי עלות הפעלה נוספת, בממוצע פעם וחצי בכל שבוע. אני מקבל הדרישה לחשב לפי הפעלה נוספת פעם וחצי בכל שבוע, וזאת בשים לב לעדות האם, שלא נסתרה (סע' 152-150 לתצהירה) כי היא מפעילה 5-4 מכונות נוספות בשבוע. לפי חוו"ד קצין, העלות של הפעלה אחת (כאשר עסקינן בכמות מוגברת של הפעלות) היא 4.13 ₪. לפי זה, העלות החודשית של הפעלה נוספת פעם בשבוע היא 18 ₪, והעלות החודשית של הפעלה נוספת פעם וחצי בשבוע היא 27 ₪. ואילו לפי חוו"ד מוגילבקין, העלות של הפעלה נוספת של מכונת הכביסה פעם בשבוע היא 14ש"ח לחודש, ומכאן שלפעם וחצי בשבוע, התוצאה לפי מוגילבקין תהיה 21 ₪ לחודש. הפער ביניהם אינו גדול, ואחשב אפוא את הפיצוי לפי הממוצע ביניהם, קרי 24 ₪ לחודש.

באשר להפעלת מכונת הייבוש, אני מקבל את דעתו של מר מוגילבקין כי נדרשות לא יותר מ- 25 הפעלות נוספות, של מכונת הייבוש, עבור התובעת, משמע, לא פעם וחצי בשבוע, וגם לא פעם אחת בכל שבוע, אלא 25 פעמים במשך כל השנה (שזה בערך פעם בשבוע, בחודשי החורף בלבד). ויצוין כי גם מר קצין בחוות דעתו בענין מכונת הייבוש, מציין תוספת של 25 הפעלות. עלות הפעלת מכונת ייבוש (כאשר עסקינן בכמות מוגברת של הפעלות) היא 5.09 ₪. לפי זה, העלות של 25 הפעלות היא 127 ₪, והעלות החודשית היא 10 ₪. ואילו לפי מוגילבקין, תוספת של 25 הפעלות של מכונת הייבוש לצרכיה של התובעת, עלותה היא 8 ₪ לחודש.

חישוב הפיצוי ייערך אפוא לפי 9 ₪ לחודש.

הפיצוי לעתיד עד יום 1.9.2043 –

6,959ש"ח = 210.8765 x 33ש"ח

ומיום 1.9.2043 ואילך, תשלומים עתיים בסך 33 ₪ מדי חודש בחודשו ועד אחרית ימיה של התובעת.

בסעיף זה בסיכומי התובעים לא נדרש פיצוי בגין העבר, למעט עלות של רכישת מכונת כביסה ורדיאטור בסך 3,000ש"ח בתקופה שלאחר שחרורה של התובעת הביתה, אולם לא הובאה ראייה מספקת לכך שהרכישות הללו נדרשו לרגל או בגלל מצבה של התובעת.

תביעת ההורים המיטיבים

הפסדי שכר של האם

לפני התאונה, עבדה אמה של התובעת כ*****, במשרה מלאה, ושכרה היה 7,500 ₪ בממוצע לחודש (סעיף 161 לתצהירה). בעקבות התאונה היא נאלצה להפסיק עבודתה, ולהתמסר לטיפול בתובעת, הן בתקופות האישפוז בתל השומר וב"עלה נגב", והן אחרי ששוחררה התובעת לביתה, והעובדת הזרה היתה עדיין חדשה בבית, ובקושי ידעה כיצד להתמודד עם הטיפול בתובעת, והאם היתה צריכה להיות בבית כל היום (סע' 162 לתצהיר). לפיכך, מיום התאונה ואילך, הפסיקה התובעת את עבודתה כליל, ולא עבדה במשך 3 שנים.

יחד עם זאת, בחודשים הראשונים שאחרי התאונה סוכם בינה לבין המעסיק הישיר שלה ב*****, כי היא תמשיך לקבל מחצית משכרה, וזאת לדבריה על חשבון ימי מחלה (סע' 163 לתצהיר). אכן, הוגשו תלושי שכר לחודשים ספטמבר – אוקטובר 2013 וכן פברואר – מרץ 2014 שבהם שכרה עמד על 4,300 ₪ בממוצע לחודש.

לא הוכחה הטענה כי השכר הזה שולם על חשבון ימי מחלה, שכן, מעיון בתלושי השכר לחודשים אלה עולה, כי לא מולאה הרובריקה של ניצול ימי מחלה.

מכל מקום, הסדר זה הופסק אחרי מספר חודשים, ומאז, ובמשך 3 שנים ממועד התאונה, לא עבדה האם כלל ולא קיבלה שכר. היא נשאלה מדוע לא חזרה לעבודה כאשר הגיעה המטפלת הזרה והחלה לטפל בתובעת, והשיבה כי המטפלת היתה חדשה, היא לא הכירה אותה, לא ידעה אם ניתן לסמוך עליה, "ולא אפקיר את הבת שלי בידי עובד זר ואני לא יודעת מי היא, אני חייבת להיות צמודה אליה. כשראיתי שאפשר לסמוך עליה, הרשיתי לעצמי לחזור" לעבודה (פרו' עמ' 45). אני מקבל לחלוטין את תשובת האם בענין זה.

בספטמבר 2016 חזרה התובעת לעבוד כ**** בחצי משרה, היינו, 4 ימים בשבוע (12 שעות עבודה) (פרו' עמ' 30 ש' 25, עמ' 35 ש' 29-28), ובתקופה זו השתכרה, בתחילה 3,400 ₪ בממוצע לחודש (לפי התלושים מאוקטובר – דצמבר 2016), ובהמשך – 6,250 ₪ בממוצע לחודש (לפי תלושי ינואר – פברואר 2017).

לא יכול להיות ספק כי השהות המתמדת-כמעט של האם לצד בתה בתקופות האישפוז היתה חשובה ונחוצה, וברור שלא יכולה היתה לעבוד בתקופות אלה. גם בתקופה שכבר היתה התובעת בבית (החל מיום 20.12.15 ואילך), והיתה מטפלת זרה, היה על האם להיות בבית כל הזמן, על מנת לבצע "חפיפה" ממושכת עם המטפלת, ללמדה את העבודה על כל היבטיה, להשגיח עליה, ולוודא שהיא מיומנת ואמינה, ושניתן לסמוך עליה.

יתר על כן, האם לא יכולה היתה לחזור לעבודה ביום 20.12.15 גם מהטעם, שזוהי אמצע שנת הלימודים. שנת הלימודים הבאה התחילה בספטמבר 2016, וזהו המועד שבו חזרה לעבודה, בחצי משרה.

בנוסף, אינני מקבל טענת הנתבעת כי אין מניעה שהתובעת תחזור לעבודה במשרה מלאה. האם העידה כי גם כיום, אין הם סומכים לגמרי על המטפלת הזרה, וכמעט ואינם משאירים את התובעת לבד בבית עם המטפלת (סע' 152 לתצהיר). והעיקר, חלק מהטיפול בתובעת (גם כיום, כשיש מטפלת זרה) נעשה ע"י האם, או יחד עמה (ראה בסע' 54, 56, 59, 165, 167, 168 לתצהיר, וכן פרו' עמ' 37-36). בהתחשב במצבה הקשה והחמור ביותר של התובעת, ובהתחשב בכך שהאב נמצא כל היום בעבודה (עמ' 18 ש' 24-22, ועמ' 36 ש' 13), אני מקבל לחלוטין את עמדת האם, כי אינה יכולה לחזור לעבודה מלאה, על אף שיש מטפלת זרה בבית.

לא נכונה טענת הנתבעת, כי הפסדי שכר לאם ולאב כבר הובאו בחשבון בראש הנזק של עזרת בני המשפחה בעבר.

הפסדי שכר של האם במשך 3 שנים שלא עבדה כלל, מהתאונה ועד אוגוסט 2016.

270,000ש"ח = 36 חודשים x 7,500ש"ח

ובהפחתת השכר שהוכח שקיבלה בחודשים ספטמבר – אוקטובר 2013, וכן פברואר – מרץ 2014, בסך של 17,200ש"ח – סה"כ 252,800 ₪.

ובתוספת ריבית צמודה מאמצע התקופה ועד היום – סך 262,210 ₪.

בתקופה ספטמבר – דצמבר 2016, שכרה הממוצע היה 3,400 ₪ לחודש. הפסד השכר – 4,100 ₪ לחודש. ולארבעה חודשים – 16,400 ₪. ובתוספת ריבית – סך 16,884 ₪.

בתקופה מינואר 2017 ועד היום, שכרה הממוצע היה 6,250 ₪ לחודש (הוצגו רק תלושי ינואר – פברואר 2017). הפסד השכר – 1,250 ₪ לחודש. ול-20 חודשים עד היום – 25,000 ₪. ובתוספת ריבית – סך 25,458 ₪.

 לעתיד, מהיום ועד 2.3.2032 (שהוא המועד הצפוי לסיום עבודתה של האם, בגיל 65, סע' 255 לסיכומי התובעים) –

166,343ש"ח = 133.0744 x 1,250ש"ח

הפסדי שכר של האב

האב העיד במפורש (סע' 15 לתצהירו) כי הוא עובד עד היום באותו מקום עבודה שעבד בו לפני התאונה, וכי השכר שלו לא השתנה. החשש שמא יפחת שכרו בעתיד הוא חשש בעלמא, שלא הובא כל בסיס לתמיכה בו. אם שכרו לא פחת עד היום – גם לא באותה תקופה של שנתיים ראשונות שבהן, לדבריו, "נעדר המון מהעבודה" (סע' 15 לתצהירו), אין כל סיבה שהשכר יפחת בעתיד. הדרישה לפיצוי האב בגין החשש להפסדי שכר בעתיד נדחית אפוא.

הוצאות בגין כלכלה ומחיה מוגברות

והוצאות נוספות בתקופת האשפוז

ההוצאות הללו נכללו בפיצוי שקבעתי עבור עזרת בני המשפחה בעבר, ואין מגיע בגינן פיצוי נוסף.

ניכויים

מסך כל הפיצויים, יש לנכות את סה"כ קצבאות הביטוח הלאומי ששולמו בעבר, ואת התשלומים התכופים ששולמו, כמפורט להלן:

קצבאות נכות כללית וקצבאות שר"מ - 390,414 ₪.

קצבאות ניידות - 80,496 ₪

תשלומים תכופים – 327,576 ₪, ובתוספת ריבית צמודה ממועד כל תשלום ותשלום ועד היום – סך 341,525 ₪. בהנחה שהתשלומים התכופים כללו בתוכם תשלום שכ"ט עו"ד בשיעור של 8%, בצירוף 18% מע"מ (כשיעורו אז), הרי שהתשלומים התכופים ללא שכ"ט עו"ד מסתכמים בסך של 312,066 ₪, נכון להיום.

באשר לניכוי קצבאות המל"ל שתשולמנה לתובעת מהיום ואילך ועד יום 1.9.2043, הנתבעת תגיש בהקדם חוות דעת אקטואריות מתוקנות, אשר בהן יחושב ההיוון עד לתאריך הנ"ל.

ומיום 1.9.2043 ואילך, מכל תשלום חודשי עתי שישולם לתובעת כמפורט בפיסקה 136 להלן, יש לנכות את קצבאות המל"ל (נכות כללית, שר"מ, ניידות) שישולמו לה בפועל ע"י המל"ל באותו חודש.

ס י כ ו ם

לסיכום, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים כלהלן:

כאב וסבל - 184,320 ₪

הפסדי שכר בעבר - 528,175 ₪

אובדן כושר השתכרות בעתיד – 2,393,237 ₪

עזרת בני המשפחה בעבר - 340,000 ₪

מטפלת זרה, בעבר ובעתיד -3,224,237 ₪

אפוטרופוס, בעבר ובעתיד - 216,700 ₪

עלות ציוד קבוע בעבר - 94,098 ₪

ציוד מתכלה, בעבר ובעתיד -243,702 ₪

דיור בעבר ועד יום 31.8.19 - 279,630 ₪

דיור בעתיד - 550,000 ₪

הוצאות ניידות ונסיעה בעבר - 25,000 ₪

ניידות ונסיעה בעתיד - 163,292 ₪

טיפולים רפואיים בעבר - 1,968 ₪

טיפולים רפואיים בעתיד - 73,806 ₪

פיזיותרפיה בעבר - 64,756 ₪

פיזיותרפיה בעתיד - 421,753 ₪

תרופות והזנה בעבר - 31,729 ₪

תרופות והזנה בעתיד - 137,070 ₪

תמיכה נפשית בבני המשפחה45,000 ₪

מיזוג אוויר בעתיד29,522 ₪

מכונת כביסה וייבוש בעתיד - 6,959 ₪

הפסדי שכר של האם בעבר - 304,552 ₪

הפסדי שכר של האם בעתיד - 166,343 ₪

סה"כ - 9,525,850 ₪

ובניכוי קצבאות מל"ל בעבר -470,910 ₪

ובניכוי קצבאות מל"ל שתשולמנה בעתיד (כפי שיוכח כאמור בפיסקה 132 לעיל),

והכול בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

על הסכום המדויק העומד לתשלום, שיתקבל כאמור לאחר בירור קצבאות המל"ל לעתיד, תוסיף הנתבעת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ, ותפחית את התשלומים התכופים ששילמה, בסך 312,066 ₪ נכון להיום.

ככל שתחיה התובעת מעבר לתאריך 1.9.2043, הרי שמיום 1.9.2043 ואילך תשלם הנתבעת תשלומים עתיים בסך של 30,987ש"ח לחודש (זהו סיכום התשלומים העתיים כמפורט בפסקאות 29, 47, 49, 61, 86, 88, 99, 105, 109, 117, 120 לעיל) , כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל של כל תשלום.

מכל תשלום עתי יופחתו קצבאות המל"ל (נכות כללית, שר"מ וניידות) ששולמו לה ע"י המל"ל באותו חודש.

לכל תשלום עתי יווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ.

התשלומים העתיים ישולמו מדי חודש בחודשו, עד ה- 5 לכל חודש, ועד אחרית ימיה של התובעת.

המזכירות תשלח פסק דין זה אל הצדדים.

ניתן והודע היום ז' תשרי תשע"ט, 16/09/2018 בהעדר הצדדים.