פלונית נ' אלמונית

רקע עובדתי כללי

הנתבעת, עורכת דין במקצועה, בקשה למכור את דירתה ופנתה לשם כך אל מתווכת בשם ק'.

הגב' ק' שיתפה פעולה עם התובעת, אף היא מתווכת, וביחד הגיעו אל דירת הנתבעת עם לקוחה של התובעת על מנת להראותה לה, כאשר באותה עת לא היתה התובעת בדירה אלא רק בן זוגה, כאשר בין הצדדים מחלוקת האם שהה בעת הביקור בסמוך למבקרות או ישן.

זמן מה לאחר סיום הסיור בדירה יצרה הנתבעת קשר טלפוני עם הגב' ק' וטענה בפניה כי במהלך הביקור נעלמה מדירתה טבעת זהב שהיתה מונחת על שולחן, ובין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה האם טענה במפורש כי ידה של התובעת במעל או רק העלתה חשד כזה.

אגב אותה שיחה שאלה הנתבעת את הגב' ק' האם התובעת היא XXXX מסויימת שעבדה בעבר אצל קוסמטיקאית ופוטרה מעבודתה עקב גנבה ואף הזכירה את קיומן של מצלמות אבטחה בדירתה כשצורת האזכור המדוייקת שנויה אף היא במחלוקת בין הצדדים.

הנתבעת דרשה מן הגב' ק' לברר את ענין עם התובעת וטענה כי היא מצפה לשיחה חוזרת במסגרתה תקבל תשובות וכי אם לא תושב לה הטבעת תתלונן במשטרה.

לאחר בירור עם התובעת, אשר הכחישה מכל וכל את החשד ואף את העובדה שעבדה בעבר אצל קוסמטיקאית או פוטרה מעבודתה בשל גנבה, התקשרה הגב' ק' אל הנתבעת ומסרה לה את הדברים, אך אלה לא הניחו את דעתה של הנתבעת.

לאחר מכן התקשרה הנתבעת אל התובעת ודרשה ממנה להחזיר לה את הטבעת.

אין חולק כי בסופו של דבר לא הוחזרה הטבעת ואף לא הוגשה תלונה למשטרת ישראל וכן אין חולק כי אין בידי הנתבעת כל ראיה לכך שהתובעת לקחה את הטבעת.

טענות הצדדים

התובעת טוענת כי הנתבעת אמרה לגב' ק' ואף לה עצמה כי היא גנבת, כי פוטרה מעבודה קודמת בשל גנבה וכי בדירתה מצלמות אבטחה בהן היא נראית לוקחת את הטבעת ועל כן עליה להחזירה תוך זמן קצר, וכי חזרה על האשמותיה אלה גם בשיחה השניה עם הגב' ק' ולאחר מכן גם בשיחה עימה למרות שהגב' ק' דיווחה לה על אי ההתאמה בין שתי נושאות השם XXXX ועל הכחשתה הגורפת של התובעת את החשד המיוחס לה.

לטענת התובעת, בכך שהטיחה האשמות כה קשות כלפיה בשיחה עם הגב' ק' יש משום פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע ועל כן עתרה לחייב את הנתבעת לפצותה בסך של 120,000 ₪, מהם 100,000 ₪ בגין לשון הרע ועוד 20,000 ₪ בגין עגמת נפש.

הנתבעת, מנגד, טענה כי לאחר גילוי העלמות הטבעת שטחה את חשדותיה בפני הגב' ק' כשכל כוונתה היתה לקבל בחזרה את הטבעת ולא לברר מי האשמה מבין שלוש המבקרות בדירה, וכי הואיל והגב' ק' היא מי שעימה יצרה את ההתקשרות המקצועית ראתה בה אחראית על כך.

לטענת הנתבעת היא לא קבעה בשיחה עם הגב' ק' כי התובעת גנבה את הטבעת אלא בקשה לברר זאת, לא טענה כי התובעת פוטרה מעבודה קודמת אלא בשל שיתוף השם בקשה לבדוק אם מדובר באותה אשה ואף לא טענה כי היא נראית במצלמות האבטחה לוקחת את הטבעת מאחר שהמצלמות קיימות רק מחוץ לדירה ולא בתוכה.

הנתבעת אף טוענת כי עומדות לה ההגנות הקבועות בסעיפים 15(1), 15(2), 15(3) ו-15(8) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") וכי לא הכפישה את התובעת.

דיון והכרעה

העובדות

לב המחלוקת בין הצדדים נוגע לשתי שיחות הטלפון בין הנתבעת לגב' ק', אשר רק שתיהן היו צד אליהן ועל כן קביעת הממצאים העובדתיים קשורה למהימנות שיש לייחס לכל אחת מהן.

בנסיבות אלה, הצעתי לצדדים בישיבת יום 31.1.18 – והללו קבלו הצעתי – כי הנתבעת והגב' ק' יבדקו בבדיקת פוליגרף ביחס לנקודות הבאות –

א. האם טענה הנתבעת באחת השיחות שקיימה עם הגב' ק' שהתובעת גנבה ממנה את הטבעת.

ב. האם טענה הנתבעת שגניבת הטבעת על ידי התובעת תועדה במצלמת אבטחה בביתה.

ג. האם טענה הנתבעת שהתובעת גנבה ממעבידה שלה בעבר.

ד. האם במועד הארוע היתה מצלמת אבטחה במטבח ביתה של הנתבעת.

הוסכם כי ככל שתמצא הגב' ק' דוברת אמת בבדיקת הפוליגרף והנתבעת דוברת שקר, יוכלו הצדדים לטעון בקצרה בכתב לעניין הנזק, וככל שתמצא הנתבעת דוברת אמת והגב' ק' דוברת שקר תדחה התביעה, ורק אם לא יהיה ממצא חד משמעי תשמענה ההוכחות.

לאחר שהצדדים התייצבו לפני בודקת הפוליגרף שמיניתי התקבלה הודעתה על פיה לא ביצעה בדיקת פוליגרף באשר לאחר התשאול הראשוני שערכה לכל אחת מהן לא מצאה ביניהן מחלוקות עובדתיות, לפחות לא כאלה שניתן לבדוק לגביהן מהימנות בבדיקת פוליגרף בשל העובדה שבבדיקה כזו ניתן לשאול רק שאלות קצרות ו"סגורות" על עובדות, מעשים ואמירות משמעותיות ולא על כוונות, מחשבות ואינטונציה.

בישיבת יום 1.7.18 הסכימו הצדדים כי התשובות שנתנו הנבדקות לבודקת הפוליגרף יהיו חלק מחומר הראיות בתיק ועל כן אביא תחילה את דיווח הבודקת על תשאול כל אחת מהן.

תחילה הדיווח על תשאול הגב' ק' –

עתה הדיווח על תשאול הנתבעת –

מן האמור לעיל ואף מחקירתן של הגברות האמורות עולה בבירור כי צדקה הבודקת בכך שאין ביניהן מחלוקת על העובדה שאזכורה של אותה XXXX שעבדה אצל קוסמטיקאית ופוטרה בשל גנבה לא היה קביעה של הנתבעת כי מדובר בתובעת אלא בקשתה לבדוק את הדברים, אשר לו היו מתבררים כנכונים היו מאששים את חשדה כי ידה במעל העלמת הטבעת.

בה בעת אין שתי הנבדקות חלוקות על כך שלא היתה אמירה מפורשת ופוזיטיבית מצד הנתבעת כי התובעת היא שגנבה את הטבעת.

עיקרי אותם דברים חוזרים על עצמם גם בעדויות הצדדים ולא אכביר ציטוטים בענין זה, אך נראה כי אין באמירות אלה משום לשון הרע, מאחר שהיו על דרך השאלה והבקשה לברר ולא קביעה כלשהי לגבי התובעת.

עם זאת, הגב' ק' טענה כי השתמע מדברי הנתבעת כי יש בידיה הוכחה ביחס לזהות מבצעת הגנבה והדבר נקשר בדבריה אל מצלמות האבטחה בדירת הנתבעת.

הנתבעת טענה כי הדבר אינו אפשרי שכן יש בדירתה רק מצלמות חיצוניות שאינן מצלמות את המתרחש בתוך הדירה וכי הגב' ק' היתה מודעת למיקומן.

דא עקא, כפי שראינו לעיל, במענה לשאלות בודקת הפוליגרף – עת סברה כי מהימנותה עתידה להבחן באמת מידה אובייקטיבית – אישרה הנתבעת כי דברה על המצלמות בכוונה להרתיע בתקוה שהטבעת תוחזר אליה.

למרבה הפלא, בחקירתה הנגדית שינתה לפתע הנתבעת את גרסתה ואמרה כך (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 35 – עמ' 16 שורה 3) –

"ש: ... נכון שבדקת את המצלמות?

ת:לא. הן מחוץ לבית, מה זה יעזור לי.

ש:אם כך, למה אמרת לק' שתראי לה את סרט האבטחה בו נראית התובעת גונבת את הטבעת?

ת:לא אמרתי דבר כזה. ק' יודעת בתוך מתווכת שלי שאין לי מצלמות אבטחה בתוך הבית ..."

כאן לפתע טוענת הנתבעת כי כלל לא אמרה מאומה לגב' ק' (=ק' – א.ב.) על המצלמות, אמירה הסותרת לחלוטין את תשובתה לבודקת הפוליגרף בתשאול כי הזכירה את המצלמות "בכללי" ובמטרה להרתיע על מנת להביא להשבת הטבעת.

לא זו אף זו, בתצהירה לא טרחה הנתבעת לציין את הטענה כי כלל לא דברה עם הגב' ק' על המצלמות, הגם שידעה כי בפי הגב' ק' טענה זו, וכשעומתה בחקירתה הנגדית עם העדר טענה זו בתצהיר (מיד לאחר המובאה דלעיל, בשורות 12-5) לא היתה בפיה תשובה מניחה את הדעת על כך.

נוטה אני לייחס יתר אמון לתשובה שהשיבה הנתבעת לבודקת הפוליגרף בענין זה, עת סברה כי השלב הבא הוא בדיקתה אשר עשויה לאתר שקרים ולהביא לפרסומם קבל עם ועדה, ועל כן השיבה תשובת אמת – כי דברה עם הגב' ק' על המצלמות בכוונה להרתיע בתקוה שהטבעת תוחזר אליה.

הגב' ק' העידה בחקירתה הנגדית ביחס לשיחתה עם הנתבעת (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 7) – "היא אמרה לי שרואים במצלמות שXXXX לקחה את הטבעת." וכן (שם, שורה 13) "איך ידעה אמרה שרואה במצלמות", ולבודקת הפוליגרף אמרה – כשגם היא זהירה יותר בדבריה עימה בשל החשש מגילוי שקרים בבדיקת הפוליגרף – כי "השתמע מדבריה שיש לה הוכח אודות הגניבה".

סבורני כי יש להעדיף את גרסת הנתבעת כפי שנמסרה בפני בודקות הפוליגרף, כי נושא המצלמות הועלה על ידה במתכוון על מנת להפעיל לחץ על התובעת ועל הגב' ק' להשיב לה את הטבעת, על פני עדותה בחקירה הנגדית, וברי כי לחץ כזה היה מופעל רק אם היו הללו סבורות כי יש בידיה הוכחה המצביעה זהות הגנבת, וזה המסר שהעבירה בשיחה.

דבריה אלה שאמרה בתשאול לבודקת הפוליגרף מתיישבים גם עם עדותה של הגב' ק' וגם עם ההגיון בנסיבות שכאלה, והרושם הנוצר הוא כי גרסתה בחקירתה הנגדית כי כלל לא דברה על המצלמות אינה אמת.

גם טענתה של הנתבעת כי הגב' ק' ידע הכי מצלמות האבטחה מצויות רק מחוץ לדירה לא הוכחה והיא עומדת בסתירה לעדותה של הגב' ק' אשר הבהירה כי מעולם לא נכנסה לדירה לבדה ותמיד פתח לה אותה מי מבני הבית והוא אשר ניטרל עבורה את מערכת האזעקה, כך שלא הכירה אותה לאשורה (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 33-32).

יש לזכור כי לגב' ק' אין לכאורה אינטרס מובהק בתוצאת ההליך שאינה בעלת דין בו ואין כלפיה האשמה כיום בגניבה, מה גם שכאמור לעיל עדותה נמצאה קוהרנטית וללא שינויי גרסה, בשונה מן הנתבעת.

עוד אזכיר כי אם לא היה אמת בגרסה על פיה טענה הנתבעת כי התובעת מצולמת במצלמות האבטחה היה מקום כי תעלה אותו חשד גם ביחס לגב' ק' וגם ביחס ללקוחה שהיתה עימן בדירה, אך היא לא עשתה כן והפנתה את ההאשמה רק כלפי התובעת – מהלך המתיישב עם טענה כי בידיה ראיה חד משמעית בשאלה מי לקח את הטבעת.

עוד יש להזכיר כי גם לאחר השיחה השניה בה הבהירה הגב' ק' לנתבעת כי התובעת מכחישה את ההאשמה לא בקשה הנתבעת לבדוק האם ידי הגב' ק' או הלקוחה במעל, עמדה על שלה ואף התקשרה ישירות אל התובעת להטיח בה את טענותיה, מהלך שאף הוא מתיישב עם עמדתה של מי שטוענת כי בידיה ראיה חד משמעית לזיהוי האשמה.

לכל האמור יש להוסיף את העובדה שמצד הנתבעת העידה היא עצמה בלבד, תוך שנמנעה מהעיד גם את בעלה אשר אין חולק כי נכח בדירה בעת ביקור התובעת, הגב' ק' והלקוחה אך יש מחלוקת האם יכול היה לראות את ההתרחשות בעת ביקורן, כאשר ידועה החזקה הקבועה בפסיקה בדבר המנעות מהעדת עד רלוונטי שבשליטת צד וההנחה כי עדות כזו היתה פועלת לרעת אותו צד (ראה למשל רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת ציפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11.4.2013)).

לסיכומם של דברים, אינני מקבל את גרסת הנתבעת בתצהירה ובחקירתה ואני מעדיף את העולה מתוך תשובותיה ותשובות הגב' ק' לבודקת הפוליגרף כמו גם מתוך חקירת הגב' ק', וקובע כי נושא המצלמות הועלה על ידי הנתבעת בשיחותיה עם הגב' ק' במתכוון על מנת להפעיל לחץ על התובעת שתחזיר את הטבעת, תוך שרמזה לגב' ק' כי בידיה ראיות מצולמות לכך שהתובעת נטלה את הטבעת.

האם מדובר בלשון הרע

לאור קביעתי האמורה, על פיה בשיחתה עם הגב' ק' העבירה לה הנתבעת את המסר כי בידיה צילומי מצלמות אבטחה המתעדים את התובעת לוקחת את הטבעת, ברי כי מדובר בלשון הרע.

סעיף 1 לחוק מגדיר לשון הרע בתור –

"דבר שפרסומו עלול –

...

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו ... בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;"

אין שום ספק כי פרסום לא נכון על פיו נראית התובעת במצלמות אבטחה גונבת טבעת של הנתבעת עלול היה להוביל לשתי התוצאות הנזכרות בסעיף לעיל ועל כן מדובר בלשון הרע.

סעיף 3 לחוק קובע כי –

"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע ממנה משתעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות ..."

לפיכך, גם אם אקבל את הגרסה המרוככת על פיה הנתבעת לא אמרה במפורש כי התובעת נראית בסרטי מצלמות האבטחה לוקחת את הטבעת אלא רק העבירה את המסר באופן שהיה ברור לגב' ק' בדיוק מה כוונתה, עדיין מדובר בפרסום לשון הרע על פי הוראת סעיף 3 לחוק.

האם עומדת לנתבעת הגנה

הנתבעת טענה כי עומדות לה ההגנות הקבועות בסעיפים 15(1), 15(2), 15(3) ו-15(8) לחוק.

להלן לשון החוק בסעיפים אלה –

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע ...;

...

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ..."

הגנת סעיף 15(1) לחוק כלל אינה רלוונטית שכן נהיר כי הנתבעת ידעה על קיומה של התובעת שאם לא כן לא היתה טוענת כי נראתה במצלמות לוקחת את הטבעת, ולא בכדי בקשה לברר האם מדובר באותה XXXX שעבדה אצל קומסטיקאית ופוטרה מעבודתה שם בשל גניבה.

גם הגנת סעיף 15(2) לחוק אינה רלוונטית שכן לא מתקיימים בין הנתבעת לגב' ק' היחסים הדרושים לשם קיומה של הגנת סעיף זה.

הגב' ק' היתה מתווכת שהביאה עימה את התובעת לדירת הנתבעת וככל שחשדה הנתבעת כי לתובעת יד ורגל בהעלמות הטבעת יכולה היתה לבקש מן הגב' ק' לברר את הענין עם התובעת או אף לטעון כי האחריות להעלמות הטבעת עליה, אך אין לכך כל קשר לטענה כי התובעת נראתה בסרטי מצלמות האבטחה, שאינם קיימים, לוקחת את הטבעת ופרסום זה אינו מוגן תחת הגנת סעיף זה.

אשר להגנת סעיף 15(3), כאן מדובר בשאלה מורכבת יותר שכן ברי כי הנתבעת העבירה את המסר כאילו התובעת נראית בסרטוני מצלמות האבטחה לוקחת את הטבעת על מנת להגן על רכושה, במובן זה שסברה כי הדבר יפעיל על התובעת או על הגב' ק' לחץ אשר יביא להשבתה אליה, ובבסיסו מדובר בענין אישי כשר שלה.

עם זאת, הגנות סעיף 15 לחוק מותנות בכך שהפרסום בוצע בתום לב.

סעיף 16(ב) לחוק קובע כדלקמן (ההדגשות שלי – א.ב.) –

"חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;"

אין הנתבעת חולקת על כך שכלל אין מצלמות בתוך דירתה ועל כן לא יכול להיות שהטענה כי התובעת נראתה במצלמות נוטלת את הטבעת אמת ואף לא יכול להיות שהנתבעת האמינה באמיתותה של טענה זו.

בנסיבות אלה, על פי הוראת סעיף 16(ב)(1) לחוק, חזקה על הנתבעת כי פעלה שלא בתום לב ועל כן אין עומדת לה הגנה כלשהי הנובעת מסעיף 15 לחוק שתום הלב הוא תנאי בסיסי להתקיימו.

הנתבעת לא הביאה כל ראיה ואף לא טענה כל טענה לשם סתירת חזקה זו.

משאלה הם פני הדברים אין עוד צורך לבחון לגופה את השאלה האם עומדת לנתבעת הגנת סעיף 15(8) לחוק, שכן החזקה האמורה נוגעת לכלל ההגנות שבסעיף 15 לחוק.

הפועל היוצא ממכלול האמור לעיל הוא כי לא עומדת לנתבעת אף אחת מן ההגנות לקיומן טענה בגין הפרסום נושא תובענה זו.

הסעד

התובעת עתרה לפיצוי בסך 120,000 ₪, 100,000 ₪ בגין פיצוי ללא הוכחת נזק כשהפרסום נעשה בכוונה לפגוע בה, כהוראת סעיף 7א(ג) לחוק, ופיצוי בסך נוסף של 20,000 ₪ בגין עגמת נפש.

תחילה אבהיר כי מתקשה אני להבין כיצד זה עותרת התובעת לפיצוי ללא הוכחת נזק ובה בעת לפיצוי בגין נזק – גם אם לא ממוני – בדמות עגמת נפש?!

יתרה מכך, בכל הקשור לעוולה שבוצעה כנגד התובעת – פרסום לשון הרע – ברי כי עגמת נפש מצויה בלב ליבם של הנזקים הנגרמים בעטיה ועל כן ברי כי בבוא המחוקק לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בגינה התכוון לכלול בו גם רכיב זה.

לפיכך, אינני מוצא מקום לחייב את הנתבעת הן בפיצוי בגין עצם פרסום לשון הרע כלפיה והן בפיצוי בגין עגמת נפש בעקבות פרסום זה.

עתה לשאלה האם אכן מתקיימים בענייננו התנאים לפיצוי ללא הוכחת נזק על פי סעיף 7א(ג) לחוק, היינו – האם הוכחה הכוונה לפגוע.

אל משמעות הביטוי – "פורסמה בכוונה לפגוע" התייחס בית המשפט העליון, בין היתר ברע"א 5022/13 אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (8.9.2013)(פסקה 8 לפסק הדין), כך –

"אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע, שקיומו לא הוכח במקרה דנא. לפיכך ניתן, לכאורה, להתבסס על ההלכות שנקבעו לגבי העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע (ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) 205 (1985); רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554 (2005); רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (13.8.2008))."

נמצא כי על מנת להקים את הזכות לפיצוי על פי סעיף 7א(ג) לחוק יש לפנות אל מבחני העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע לעניין היסוד הנפשי של כוונה לפגוע, ורק אם מוכחת העמידה במבחנים אלה יש מקום לפיצוי ללא הוכחת נזק על פי סעיף 7א(ג).

אם נבחן מהן ההלכות אליהן מפנה בית המשפט ביחס לעבירה הפלילית של פרסום לשון הרע נמצא כי ברע"פ 9818/01 שמעון ביטון נ' ציון סולטן (פ"ד נט(6) 554, 579 (31.3.2005), ההדגשות שלי – א.ב.) נקבע כך –

"29. באנו אפוא למסקנה שגם כיום אין להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע. נוכח זאת כדי לבסס את האישום חייב התובע להוכיח, מעבר לספק סביר, כי מי שפרסם את לשון הרע התכוון לפגוע באמצעות הפרסום. ... בית-המשפט אינו בוחן כליות ולב. אין בכוחו לחדור למוחו של הנאשם בחיפוש אחר כוונתו. לשם כך עליו להעריך את הראיות הנסיבתיות הסובבות את המעשה, ולפיהן לקבוע אם הוכחה כוונתו של הנאשם מעבר לספק סביר ... הפרסום הוא אחד מאותן ראיות נסיבתיות. ...

31. ... מקום שמן הפרסום עצמו נלמד קיומה של כוונה לפגוע מעבר לספק סביר – די בכך כדי לבסס את דרישת היסוד הנפשי. אם לא די בפרסום עצמו, יהיה על המאשים (או הקובל) להביא חומר ראיות נוסף ככל הדרוש לביסוס הכוונה לפגוע ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים."

השלמה לדברים ניתן למצוא בע"פ 677/83 שמואל בורוכוב נ' זאב יפת (פ"ד לט(3) 205, 219 (1.8.1985)) שם נקבע כי –

"נראה לי, איפוא, כי מבין האופציות הלשוניות, הטמונות בביטוי "בכוונה לפגוע", יש לבחור באותה אופציה, המדגישה את האינטרס הציבורי. דבר זה מחייב, לדעתי, לפרש את הביטוי "בכוונה לפגוע" כמשתרע על הרצון או על המטרה או על המניע לפגוע באחר, תוך שלילת פגיעה שאינה רצונית אך המסתברת במידת ודאות רבה."

מן הדברים האמורים לעיל, וביתר הרחבה מחלקים נוספים מתוך פסקי דין אלה שלא ציטטתי, עולה כי אין זהות בין הפגיעה הצפויה כתוצאה מן הפרסום לבין המושג "כוונה לפגוע" הנקוב בסעיף 7א(ג) לחוק וכי הפרסום עצמו מהווה ראיה מסייעת בידי בית המשפט לקבוע את קיומה של כוונה זו, אך לא תמיד ראיה מספקת.

מהתם להכא, עלי לבחון האם בפרסום המכתב ניתן למצוא כוונה לפגוע מצד הנתבע במידה המצדיקה קביעה כי מדובר בפרסום בעטיו יש להטיל פיצוי על פי הוראות סעיף 7א(ג) לחוק.

מסקנות לעניין כוונתה של הנתבעת בעת הפרסום עצמו יכול אני להסיק מתוכנו, מן הנסיבות בהן פורסם, מהרקע לפרסומו וכמובן מן העדויות.

כפי שכבר ציינתי לעיל, הנתבעת הבהירה כי כוונתה העיקרית היתה להביא לכך שהטבעת תושב לידיה.

על פי חומר הראיות שלפני, צמצמה הנתבעת את היקף הפרסום רק למי שסברה כי יש לה קשר עסקי עם התובעת במידה שתסייע להשבת הטבעת ולא הרחיבה מעבר לכך.

אמנם הנתבעת לא פנתה למשטרה, כפי שאמנם מצופה היה ממנה אולם נתנה הסבר סביר להמנעות זו בשים לב לשוויה הכספי של הטבעת ולטרחה הברורה הכרוכה בהגשת תלונה ומתן עדות, לפחות במידה המעוררת ספק סביר ביחס לכוונת הפגיעה שלה.

התובעת לא הביאה כל ראיה נוספת ביחס ליסוד הנפשי של כוונת הפגיעה של הנתבעת בפרסום ועל כן אינני מקבל את הטענה כי מדובר בפרסום העונה על התנאי של כוונה לפגוע המצוי בסעיף 7א(ג) לחוק כפי שפורש בפסיקה.

בנסיבות אלה ומשעתרה התובעת לפיצוי ללא הוכחת נזק עומד לה רק הפיצוי הנקוב בסעיף 7א(ב) לחוק והמוגבל עד 50,000 ₪, אלא שזהו סכום המקסימום ועתה עלי לקבוע מהו הפיצוי הראוי במקרה ספציפי זה.

בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.2008) נקבע לענין אמות המידה לקביעת סכום הפיצוי המוטל בתביעות לשון הרע כי –

"בקביעת הסעדים, נלקח בחשבון אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע. ... חומרת הפגיעה משפיע על שיעור הפיצויים שיש לפסוק ... תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לפרסום ישפיעו על גובה הפיצוי ..."

אבחן, איפוא, בקצרה רכיבים אלה מתוך הראיות שלפני לצורך קביעת סכום הפיצוי –

א. אופי הפגיעה ונסיבותיה – תוארו לעיל, האשמה בגניבה תוך טענה שקיימות ראיות מובהקות לכך.

ב. מעמדם של הפוגע והנפגע – הנתבעת היתה לקוחה פוטנציאלית של הגב' ק' ועו"ד, אשר ניתן להניח כי לטענתה משקל לא מבוטל בעיני הגב' ק'. התובעת היתה מתווכת אשר שיתפה עם הגב' ק' פעולה וניתן להניח כי להאשמה כזו היו יכולות להיות השלכות על המשך שיתוף הפעולה ביניהם ואף על המוניטין של התובעת בשוק התיווך, בו למוניטין משקל לא מבוטל.

ג. חומרת הפגיעה – לא הונחה לפני כל תשתית ראייתית לכך שנגרם נזק ממשי בפועל למעמדה או לפעילותה של התובעת בעקבות הפרסום.

ד. תפוצת הפרסום – על פי חומר הראיות שלפני, פורסם הפרסום על ידי הנתבעת רק בפני הגב' ק'.

ה. התנהגות הפוגע – הנתבעת לא הסתפקה בתשובתה של הגב' ק' לאחר הבירור הראשוני שערכה זו ואף לא טרחה לעדכן אותה בשלב זה כי אין בידה ראיות של ממש, ובה בעת לא נקטה באמצעים שמעמיד לה הדין לשם ביצוע חקירה ואף הוסיפה והתקשרה אל התובעת עצמה לאחר שיחותיה עם הגב' ק' והטיחה בה שוב את ההאשמות.

ו. התנהגות הניזוק – התובעת ניסתה לשכנע הן את הגב' ק' והן את התובעת כי לא דבק בהתנהגותה רבב וכי לא ידה במעל.

ז. מעמד התובעת קודם לפרסום – לא הובאו לפני ראיות בענין זה.

בשקלול הדברים, ובמיוחד נוכח התפוצה המצומצמת של הפרסום והעדר הוכחת כל נזק שנגרם לתובעת בפועל בשל הפרסום, אך בה בעת נוכח הפרסום בעל הפוטנציאל הפוגעני במיוחד, סבורני כי יש מקום לפיצוי ברף הנמוך של סכום הפיצוי הסטאטוטורי האפשרי.

אבחן את מדיניות הפסיקה בשנים האחרונות לענין גובה הפיצוי בסוג דומה ככל האפשר של השמצות.

1. בתמ"ש (משפחה מחוז תל אביב) 35326-12-10 א' נ' ת' (17.10.2012), בגין השמצות קשות של דודי נערה כנגד אביה בדבר התעללות בה אשר הופצו בקרב 11 אנשים, רשויות הרווחה והמשטרה, וכן של עידוד הבת להתלונן נגד אביה, אך בנסיבות של כעס על האב ודאגה כנה לבת, חייב אותם בית המשפט בפיצוי בסך 40,000 ₪.

2. בת"א (ראשון לציון) 56525-05-16 אברהם ישראל נ' ג'רוזלם פוסט בע"מ (20.11.2017) בגין פרסום בעיתון על התובע כאילו הורשע בעבירות מרמה והונאה בעוד שבפועל רק נחשד, נחקר והואשם בעבירות אלה, אך לא הורשע, חייבה כב' השופטת כרמית בן אליעזר את הנתבעים בפיצוי בסך 6,000 ₪.

3. בת"א (ראשון לציון) 48756-03-15 יוסי דאדו נ' סאלי פנחס (2.4.2017), בנסיבות בהן הכפיש הנתבע את התובע ב-12 אירועים שונים תוך האשמתו בגניבה בפני פורומים שונים (אסיפת דיירי הבנין בו הוא מתגורר, באי מלתחות הקאנטרי קלאב, הממונים עליו במקום עבודתו שהוא מוסד ציבורי), חייב אותו בית המשפט בסכומי פיצוי בגין הפרסומים בפורומים השונים בסכומים הנעים בין 12,000 ₪ ל-30,000 ₪.

4. בת"א (שלום חיפה) 2810-06-11 מוחמד תאופיק מאחג'נה נ' סלטי בוסתן בע"מ (26.8.2013), כאשר הואשם התובע על ידי הנתבעת, שהיתה מעסיקתו, במעילה בכספיה והאשמה זו פורסמה בפני מנהל החשבונות של הנתבעת, סוכן המכירות שלה, עוה"ד שלה, שיח' אשר ניסה לגשר בעניין וייתכן כי אף בפני אנשים נוספים אשר שימשו כגורמים מגשרים/מפשרים בבחינת החשדות, חייב בית המשפט את הנתבעת לפצות את התובע בסך 30,000 ₪.

5. בת"א (כפר סבא) 42232-06-16 ניסים הדס נ' אברהם אשכנזי (2.4.2017), בנסיבות בהן כינה הנתבע את התובע "גנב לא קטן" בפרסום בפייסבוק המופץ ברבים על גבי המרשתת, חייב בית המשפט את הנתבע בפיצוי בסך 9,000 ₪.

6. בת"א (שלום באר שבע) 60888-06-13 JUN WANG נ' טובה שירותי כח אדם בע"מ (24.9.2015) בנסיבות בהן שלחה הנתבעת הודעת דוא"ל אל חברות כח אדם שהיו לקוחות פוטנציאליים של התובע בה טענה כי התובע – "מסוכן וערמומי אשר משמש כראש קבוצה בהתחלה הוא נחמד אבל אח"כ הוא מגלה את פרצופו האמיתי העסקתו תביא לכם נזק כלכלי רב לתאגיד", חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 25,000 ₪.

מתוך הסקירה הנזכרת לעיל עולה כי בנסיבות של הכפשות דומות אך תוך תפוצה רחבה יותר חייבו בתי המשפט את המפרסמים בפיצוי בסכומים הנעים בין 6,000 ₪ ל-40,000 ₪, כשמאפייני מרבית המקרים חמורים יותר מאלה של ענייננו, אם באופי הפרסומים ואם בהיקף תפוצת הפרסום.

לאור האמור לעיל ובשים לב לשיקולים שנקבעו בע"א 89/04 לענין גובה הפיצוי אני סבור כי הפיצוי הראוי בו יש לחייב את הנתבעת לתובעת בגין עובדות הנידון דידן עומד על סך 9,000 ₪.

סיכום

הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא כי אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 9,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הפרסום ביום 10.9.16 ועד הפרעון המלא.

תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי –

"בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון."

בענייננו שלנו, נמוך סכום הפיצוי שפסקתי באופן משמעותי מסכום התביעה ועומד על 7.5% ממנו בלבד.

עם זאת, לא קבלתי את גרסת הנתבעת, הנתבעת בחרה לנהל את ההליך עד תומו למרות התשובות שנתנה לבודקת הפוליגרף המבססות את עילת התביעה נגדה וגרמה בכך להליך ארוך ולהוצאה כספית ניכרת לתובעת ללא הגנה של ממש, והכל בהיותה עורכת דין המודעת למשמעות הדברים.

לאור האמור, תישא הנתבעת גם באגרת בית המשפט בסך 3,006 ₪, בהוצאות התובעת בגין בדיקת הפוליגרף ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, כל אלה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד הפרעון המלא.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד תוך 45 יום.

ניתן היום, ו' אב תשע"ח, 18 יולי 2018, בהעדר הצדדים.