האשימה את המתווכת בגניבה – ותפצה על לשון הרע

לאחר סיור שערכה המתווכת בדירה, הלקוחה טענה כי נעלמה לה טבעת זהב והוסיפה שהגניבה תועדה. אלא שלא היו שום ראיות לגניבה ובית המשפט קבע שמדובר בלשון הרע.

בית משפט השלום בנתניה קיבל לאחרונה באופן חלקי תביעת לשון הרע שהגישה מתווכת דירות נגד לקוחתה, עורכת דין במקצועה, שטענה כי המתווכת גנבה מדירתה טבעת זהב יקרה. השופט אלי ברנד קבע כי בהיעדר הוכחה לגניבה, ההאשמות שהעלתה עורכת הדין כנגד המתווכת בדבר גניבת הטבעת הן בגדר פרסום לשון הרע. על כן, נפסק שעורכת הדין תפצה את המתווכת בפיצויים ללא הוכחת נזק, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 17,000 שקל.

מתווכת הדירות הגיעה בספטמבר 2016 לדירת עורכת הדין עם מתווכת נוספת שעמה היא נהגה לשתף פעולה, על מנת להראות את הדירה ללקוח שהתעניין ברכישת הנכס.

לדבריה, מיד לאחר שהסתיים הסיור בדירה, עורכת הדין התקשרה למתווכת הנוספת ואמרה שתוך כדי הביקור נעלמה מהשולחן בדירתה טבעת זהב. עורכת הדין גם שאלה את עמיתתה האם ידוע לה על היסטוריה של גניבות קודמות של המתווכת ממעסיקיה, וציינה כי בדירתה יש מצלמות אבטחה שתיעדו את הגניבה.

בתביעה שהגישה המתווכת נגד עורכת הדין כחודש לאחר האירוע, היא טענה שהנתבעת אמרה לעמיתתה שהיא גנבת והעלילה עליה שפוטרה מעבודתה הקודמת בשל גניבה. לטענתה, הנתבעת אף הגדילה לעשות והדגישה שהגניבה מתועדת במצלמות אבטחה – אף על פי שלא היו דברים מעולם ואין בביתה מצלמות. לדבריה, ההאשמות הקשות שהטיחה לגביה הנתבעת הן פרסום לשון הרע שנעשה בכוונה לפגוע בה, ועל כן יש לחייב את הנתבעת לפצות אותה ב- 120,000 שקל, ללא הוכחת נזק.

מנגד, לדברי הנתבעת היא סיפרה על חשדה בתובעת רק למתווכת הנוספת, וזאת משום שעמה היא התקשרה לצורך מכירת הדירה והיא ראתה בה אחראית להתרחשות. היא הוסיפה שבביתה מותקנות מצלמות חיצוניות בלבד, והכחישה שאמרה שראתה בהן את התובעת לוקחת את הטבעת מתוך הדירה. לטענתה, היא לא האשימה את התובעת בגניבה אלא רק ביקשה לברר זאת.

צמצמה את הפרסום

השופט ברנד בחן את הראיות שכללו תוצאות בדיקת פוליגרף שביצעו הנתבעת והמתווכת. הוא קבע שהוכח כי הנתבעת ציינה בפני המתווכת שבידיה ראיות מצולמות לכך שהתובעת נטלה את הטבעת – וזאת כמנוף להפעלת לחץ על התובעת להשבת.

נקבע כי דברי הנתבעת למתווכת בנוגע לתיעוד - שלא היה ולא נברא - הם בגדר פרסום לשון הרע בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

לאחר שהחליט באופן עקרוני כי הנתבעת פרסמה לשון הרע על התובעת, השופט בחן אם מתקיימים התנאים המזכים את התובעת בפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק. בחינת הרקע לפרסום ונסיבותיו, קבע השופט, מלמדים שהנתבעת התכוונה בעיקר להשיב את הטבעת לידיה. כך, היא צמצמה את היקף הפרסום רק למי שסברה כי יש לה קשר עם התובעת, שיאפשר ויסייע להשיב לידיה את הטבעת – ובכך הקטינה את היקף הפגיעה בתובעת.

כתוצאה מכך,  השופט ברנד התרשם כי הנתבעת לא התכוונה לפגוע בתובעת באמירותיה, ומשכך פסק שאינה זכאית לקבל כפל פיצוי בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

בסופו של דבר השופט פסק לתובעת פיצוי בסך 9,000 שקל עבור פרסום לשון הרע. בנוסף, הנתבעת חויבה לשאת בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,006 שקל.

• ב"כ התובעת: עו"ד נזיקין ניר אברמוב 
• ב"כ הנתבעת: עו"ד רובן בן טובים

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.