פלונית נ' א' ואח'

תביעה לפינוי, סילוק יד והריסה.

רקע כללי וטענות הצדדים

התובעת מבקשת סילוק ידם של הנתבעים מן הבית ברחוב A, גוש ***** חלקה */** (להלן: "הבית" או "המקרקעין") וכן הריסה של מבנה הנמצא בשטח מגרש הבית.

התובעת היא היורשת היחידה של הבית (שני הוריה המאמצים נפטרו בשנים 1987 ו- 1989). התובעת נרשמה בלשכת רישום המקרקעין כבעלת זכויות בבית רק ביום 12.09.13 לאחר תהליך ארוך בנוגע לעיזבונות של הוריה המאמצים המנוחים. במסגרת זו ניתן צו ירושה חלקי שנוגע למקרקעין ביום 17.10.12 ולפיו היורשת הייתה המנוחה. צו קיום צוואתה של המנוחה ניתן ביום 24.01.10.

הנתבעים הם השכנים של הוריה המנוחים ומתגוררים ברח' B . בדיון ביום 30.05.16 הסכימה התובעת למחוק את הנתבעת 2 מן ההליך ועל כן פסק הדין הוא בעניינו של הנתבע 1 בלבד.

המבנה שהריסתו התבקשה הוא מבנה שהוקם בצמוד לבית המגורים, בחצר, בשטח של כ – 100 מ"ר ומשמש כבית כנסת (להלן: "המבנה"). המבנה נבנה ולאחר מכן הורחב ושופץ ללא היתר בנייה.

ביום 20.02.13 פנתה התובעת לנתבעים באמצעות בא כוח בדרישה להריסת המבנה ולתשלום דמי שימוש ראויים, אך הנתבעים הודיעו בתגובה כי הם יושבים בשטח בהסכמה וכי אין בכוונתם לעזוב. התובעת טענה בכתב התביעה כי הנתבעים מונעים את כניסתה לבית ונעלו את שערי הכניסה למגרש וממילא עצם הימצאות בית הכנסת בסמיכות כה גדולה לבית המגורים, מונע שימוש סביר בו.

הנתבע טען שהוא מחזיק במבנה מכוח הרשאה בלתי הדירה שהוענקה לו ע"י הוריה המאמצים המנוחים של התובעת ובעיקר אמה. לטענתו, עוד בשנות ה – 70 של המאה הקודמת, נהגו המנוחים לקיים בביתם או בבית כנסת באזור הילולות בהשתתפות ציבור רב לזכר קדושים וצדיקים. בערוב ימיהם משהבינו שבהיעדר פרי בטן אין מי שיאמר קדיש על שמם וימשיך במסורת שלהם, בנו בחצר ביתם מבנה בן שני חדרים, האחד שימש להדלקת נרות לזכר הקדושים הנערצים עליהם והשני שימש לשיעורי תורה, תפילות וקיום הילולות וסעודות מצווה. בשנת 1987 עברו הנתבעים לגור בשכנות למנוחים והמנוחה ביקשה מהנתבע, שיקים במבנה בית כנסת שבו יינתנו שיעורי תורה כל ערב. לטענת הנתבע כך הוא עשה בהסכמתה המלאה של המנוחה שאף ישבה ליד בית הכנסת כל ערב. לטענת הנתבע כשהייתה המנוחה מאושפזת ועל ערש דווי היא ביקשה ממנו ואף השביעה אותו שימשיך להפעיל את בית הכנסת ולהרחיבו והוא מילא אחר בקשה זו מכספו וללא כל תמורה.

עוד טען הנתבע כי התובעת עצמה אמרה לו ולאחרים שאינה מעוניינת בהפסקת פעילות בית הכנסת וכי היא מתנגדת בתוקף להריסתו. לטענת הנתבע, המבנה הוקם על ידי המנוחים ורק שופץ והורחב על ידו והתובעת ידעה על ההרחבה ועל עבודות הבנייה בזמן אמת ולא מחתה על כך. יתרה מכך, היא אף אמרה שהיא רוצה שבית הכנסת יישאר כזכר להוריה. גם בני משפחתה של התובעת לא מחו על השימוש במבנה ואף השכירו את הבית לאורך השנים. הנתבע שלל את הטענה כי הוא מונע מן התובעת לעשות שימוש בבית.

ההליכים בתיק

בכתב התביעה נטען כי התובעת לוקה בקשיים קוגניטיביים, אולם לא צורפו אסמכתאות לכך ולא נטען כי נשללה כשירותה המשפטית. הנתבע טען כי התובעת כלל אינה חפצה בהריסת בית הכנסת ומובלת להליך על ידי בני משפחתה. בדיון ביום 21.03.17 העידה התובעת כי היא רוצה שיהיה לה בית ויסדרו אותו וכן אמרה כי היא לא רוצה שהנתבעים יצאו מבית הכנסת אלא שימכרו אותו ויתנו לה את חלקה וכן אמרה שאינה יודעת מה היא רוצה ואחיה הוא הקובע (ע' 7 ש' 2-7). בהמשך הדיון הבהיר בא כוח התובעת כי התובעת תסתפק בפינוי ואינה מבקשת הריסה של המבנה (ע' 8 ש' 14).

לאחר שניסיונות שונים להביא את הצדדים להסכמות כשלו ובסמוך לפני שמיעת הראיות בתיק, הגישה התובעת בקשה באמצעות באי כוחה, כי אחיה יעיד במקומה בדיון מאחר שמצבה הבריאותי התדרדר והיא לא תוכל להעיד. לבקשה צורף אישור רפואי לפיו סובלת התובעת מבעיות נפשיות קשות.

בדיון שהתקיים ביום 10.06.18, התנגד הנתבע להעדת אחיה של התובעת במקומה. התובעת אומנם הגיעה לאולם בית המשפט, אולם לא ניתן היה לחקור אותה ולו רק בשל בעיות שמיעה (החלטה בע' 12 ש' 5-7). בנסיבות אלה ביקשה התובעת למשוך את תצהירה מהתיק ובית המשפט התיר לה לעשות כן. אף הנתבע ביקש בדיון למשוך שני תצהירים שהוגשו על ידו ולהסתפק בתצהיר שלו. בסופו של יום רק הנתבע נחקר במסגרת שמיעת הראיות.

בעדותו, סיפר הנתבע כי ניסה לקבל היתר בנייה מן העירייה, אולם העירייה דרשה שימציא מסמך המאשר את זכותו בקרקע והמנוחה לא חתמה על המסמך הדרוש ונפטרה ועל כן עניין היתר הבנייה לא הגיע למימוש (ע' 13 ש' 23-30; ע' 14 ש' 1-2). עוד טען הנתבע בעדותו, כי לא ידע על הצוואה של המנוחה, אולם אילו ידע עליה היה ניגש לבית החולים והמנוחה הייתה נותנת לו את הכל משום שבית הכנסת היה חשוב לה (ע' 14 ש' 21-23). הנתבע טען כי המנוחה השביעה אותו לפעול כפי שפעל בנוכחות עדים. העדים היו המצהירים שעל עדותם וויתר הנתבע. הנתבע אישר כי לא פעל לרישום צוואת שכיב מרע בשום שלב (ע' 14 ש' 28-35) וכן כי לא הגיש התנגדות לקיום הצוואה של המנוחה (ע' 15 ש' 8-11).

הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה, למעט השלמה קצרה בכתב בנוגע למשיכת התצהיר על ידי התובעת.

לטענת התובעת בסיכומיה, היא זכתה בבית על פי צוואה ונרשמה בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של הבית. צוואת שכיב מרע לה טען הנתבע, לא הוכחה. הנתבע הסכים שידע על צוואת המנוחה לאחר פטירתה ולא פעל להתנגד לצוואה זו. הנתבע הסכים שהמבנה נבנה, או לפחות שופץ והורחב, ללא היתר בנייה כדין ועל כן יש ליתן צו סילוק יד כמבוקש על ידי התובעת. ככל שהיה הנתבע בר רשות כשהמנוחה הייתה בחיים הרי שהוא אינו כזה לאחר פטירתה.

הנתבע טען בסיכומיו כי השקיע את מיטב כספו בשיפוץ בית הכנסת ובהרחבתו ועשה הכל לכבודם של המנוחים ובהתאם לבקשתה המפורשת של המנוחה. לאחר שהתובעת הודיעה כי אינה מבקשת להרוס את המבנה, יהיה בסילוק ידו של הנתבע משום עשיית עושר ולא במשפט. לטענת הנתבע, בכל השנים שמפטירתה של המנוחה ועד לקבלת צו קיום הצוואה על ידי המנוחה, 23 שנים, לא טענה התובעת כנגדו כל טענה ובכך הוא קנה לעצמו זיקת הנאה. בסיכומי התשובה טענה התובעת כי הטענות בדבר עשיית עושר וזיקת הנאה הן בגדר הרחבת חזית ולא נזכרו בכתב ההגנה של הנתבע.

בסיכומים המשלימים של הנתבע, נטען על ידו כי יש לדחות את התביעה בעקבות משיכת תצהירה של התובעת, מאחר שכתוצאה מכך לא הוכחה תביעתה. התובעת בסיכומים המשלימים מטעמה ביקשה לדחות טענה זו מאחר שהמחלוקות בהליך היו בעיקרן משפטיות ולא עובדתיות ולמעשה עובדות רבות לא היו כלל במחלוקת.

דיון והכרעה

יש לקבל את התביעה.

מדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם התובעת ואין כל זכות רשומה לטובת הנתבע.

סעיף 8 לחוק הירושה תשכ"ה 1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע:

(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.

(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה.

הדרך היחידה של אדם להכתיב את גורל נכסיו לאחר מותו היא באמצעות צוואה על פי חוק הירושה. למנוחה הייתה צוואה בעדים וביום 24.01.10 ניתן צו קיום צוואה לפיו התובעת ירשה את המקרקעין. המנוחה ירשה את חלקו של המנוח בבית על פי דין וכאמור ניתן בעניין זה צו ירושה חלקי ביום 17.10.12.

הנתבע לא הכחיש קיומה של הצוואה או את הצו לקיום צוואה כמו גם את צו הירושה (בסעיף 5 לכתב ההגנה ציין כי הוא מאמין שהאמור בעניין זה נכון מחוסר ידיעה והוא אף צירף כמוצגים מטעמו את צו קיום הצוואה ואת צו הירושה). הנתבע לא הגיש התנגדות לצוואה. הנתבע לא טען לקיומה של צוואת שכיב מרע ובוודאי לא הוכיח כי המנוחה ציוותה לו את המבנה באמצעות צוואה כזו. כל טענת הנתבע הייתה כי טרם מותה ובהיותה על ערש דווי, ביקשה ממנו המנוחה (ואף השביעה אותו) כי יפעיל את בית הכנסת לעולמי עד ויפעל להרחבתו ולהגדלתו. אין כאן ציווי משפטי אלא לכל היותר ציווי מוסרי, אולם הוא אינו יכול להקנות לנתבע את מה שלא מקנה לו הדין. ועל פי הדין לנתבע אין כל זכות במקרקעין.

לכך אוסיף כי טענת הנתבע להיותו בר רשות במקרקעין, אינה מסייעת בידו. ייתכן והיה בר רשות בחייה של המנוחה, אולם לאחר פטירת המנוחה, לכל היותר היה לנתבע רישיון מכללא תמורתו לא שילם ועל כן לא היה זה רישיון בלתי הדיר ובעל המקרקעין, במקרה זה התובעת, רשאי לבטלו בכל עת. ראה בעניין זה ע"א 32/77 טבוליצקי נ. בית כנסת ובית מדרש החסידים פד לא(3)210.

בעניין טבוליצקי נקבע כי ככל שהמקרקעין הושבחו על ידי בר הרשות הוא זכאי לפיצוי מבעל המקרקעין בתנאים שנקבעו שם. בענייננו, הנתבע טען כי השקיע מאות אלפי שקלים בשיפוץ המבנה ובהרחבתו, אולם טענות אלה לא הוכחו על ידו. הנתבע לא צירף לכתב ההגנה או לראיות מטעמו כל אסמכתא להוצאות שהוציא בשיפוץ המבנה. בכתב ההגנה ביקש הנתבע כי אם יורה בית המשפט על סילוק ידו מן המקרקעין יותר לו להגיש תביעה כספית. נראה כי לא דרושה רשות בית המשפט וככל שהנתבע סבור כי הוא זכאי לפיצוי כלשהו הוא רשאי לפעול בעניין זה כהבנתו, אולם בהיעדר טיעון בעניין זה, לא ניתן להכריע בו במסגרת ההליך כאן. נראה כי לכך כיוון הנתבע כשבסיכומיו טען לעשיית עושר ולא במשפט. אינני נדרשת לשאלה אם מדובר בהרחבת חזית אם לאו – שכן כאמור, לא ניתן להכריע בעניין זה במסגרת ההליך הנוכחי.

בסיכומיו טען ב"כ הנתבע כי לנתבע קיימת זיקת הנאה מכוח שנים, נוכח חלוף 23 שנים בין פטירתה של המנוחה לבין קבלת צו קיום הצוואה על ידי התובעת ועוד מספר שנים נוספות עד להגשת התביעה הנוכחית, כשכל השנים הללו התובעת ידעה על הנעשה במקרקעין ולא מחתה. התובעת כאמור לעיל טענה כי מדובר בהרחבת חזית ונראה כי יש טעם בטענה זו, שכן לא נזכרה טענה של זיקת הנאה בכתב ההגנה. אולם אף אם אבחן את הטענה לגופה הרי שיש לדחותה על הסף מאחר שזיקת הנאה מוגדרת בחוק המקרקעין תשכ"ט 1969 כ "שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמו זכות להחזיק בהם". כלומר על פני הדברים הטענה איננה רלוונטית לענייננו, כשהנתבע מבקש להחזיק במקרקעין.

אתייחס בקצרה לנושא משיכת התצהיר על ידי התובעת ביום שמיעת הראיות. אני סבורה כי אין בכך כדי לשנות את התוצאה לעיל. אתחיל ואומר כי אין אנו במצב בו התובעת לא הגישה מלכתחילה תצהיר, אלא שהתצהיר הוגש ונמשך, משעה שלא ניתן היה לחקור את התובעת על תצהירה. נוכח עמדתי כי ההכרעה בהליך זה נעשית על סמך עובדות שאינן שנויות במחלוקת, נראה כי אין נפקות למשיכת התצהיר. כפי שהוזכר על ידי התובעת, לאורך בירור ההליך הביע בית המשפט דעתו כי לא דרושה שמיעת הראיות בהליך מאחר שהעובדות הבסיסיות עליהן התבססה התביעה לא היו שנויות במחלוקת.

התביעה מתקבלת גם מאחר שטענות ההגנה שהעלה הנתבע אינן מקנות לו הגנה משפטית, גם אם הן מתקבלות במישור העובדתי. אף אם אקבל את טענתו העובדתית של הנתבע (ואין טעם טוב שלא לקבלה), כי המנוחה ביקשה ממנו לפעול כפי שפעל בהיותה על ערש דווי, אין הדבר משנה את התוצאה המשפטית ועל כן נראה כי יש לקבל את התביעה. עדותו של הנתבע בבית המשפט, אשר ייאמר כי עשתה רושם מהימן, אך חיזקה מסקנה זו. הנתבע הסכים כי לא קיבל אישור בכתב מן המנוחה להרחיב את המבנה או להוציא למבנה היתר בנייה. הנתבע הסכים כי לא רשם צוואת שכיב מרע כפי שנדרש בחוק הירושה על מנת לתת תוקף לצוואה בעל פה וכן כי לא התנגד לקיום הצוואה של המנוחה. על כן, על פי הדין, הזכות במקרקעין היא של התובעת והיא רשאית לקבל במקרקעין חזקה בלעדית.

סוף דבר

העולה מן המקובץ הוא כי אני מורה על סילוק ידו של הנתבע מן המקרקעין וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. לאור הודעת התובעת באמצעות בא כוחה שאינה מבקשת לחייב את הנתבע בהריסת המבנה, לא נדרשת הכרעה בעניין זה. אני מחייבת את הנתבע לשאת בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪ אשר ישולם תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ח, 26 יולי 2018, בהעדר הצדדים.