פלוני נ' נ.ע.ט. להובלות בע"מ ואח'

מבוא 

1. התובע, יליד 1987, נפגע בתאונת עבודה שארעה ביום 10.6.2015. התובע עותר, במסגרת תביעה זו, לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונה זו.

    

2. בהתאם לנטען, ביום 10.6.2015 במסגרת עבודתו של התובע כנהג משאית המורכבת ממוביל ונגרר, הגיע התובע לפארק המחזור "ברקת" בראש העין. כאשר לחץ התובע על המתג על מנת לפתוח את כיסוי הברזנט המכסה את הנגרר, הכיסוי נתקע. התובע עלה על גבי הנגרר במטרה לנסות תקן את התקלה ותוך כדי כך, נפל מהנגרר ונחבל (להלן: "התאונה") .

    

3. נתבעת 1 העסיקה את התובע והייתה מעבידתו במועד התאונה (להלן – "הנתבעת"). נתבעת 2 ביטחה בזמנים הרלבנטיים לתביעה את המשאית המעורבת.

    

4. ביום 18.1.2018 ניתן על ידי פסק דין חלקי בשאלת סיווג התאונה. במסגרת פסק הדין קבעתי כי התאונה אינה בבחינת תאונת דרכים כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 וכפועל יוצא התביעה כנגד נתבעת 2 נדחתה.

    

5. לטענת התובע הנתבעת נהגה כלפיו ברשלנות ובחוסר זהירות תוך הפרת חובותיה שבדין כאשר, בין היתר, לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה הקשורה בפתיחת כיסוי הברזנט, לא הזהירה מפני עלייה על הנגרר שגובהו כ – 4 מטרים, לא הדריכה כיצד לנהוג במקרה של תקלה בגלגלת הברזנט והעסיקה אותו מבלי שסיפקה הדרכה, רתמת בטיחות או אמצעים אחרים לעבודה בגובה.

    

6. הנתבעת מנגד כפרה באחריותה לקרות התאונה ולפיצוי התובע בגינה. נטען, כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של התובע אשר סיכן את עצמו בפעולותיו, מבלי שהתבקש, וגרם לתאונה באשמו המכריע. בנוסף, נטען כי לא ניתן להצביע על רשלנות מצד הנתבעת ולחילופין, אין קשר סיבתי בין מחדלי הנתבעת, המוכחשים, לבין התאונה.

    

7. לאחר התאונה פונה התובע לבית חולים בילינסון שם נבדק ואובחן כסובל מדפורמציה של קדמת כף רגל שמאל. התובע אושפז ולמחרת התאונה נותח. בהמשך טופל במרפאה האורתופדית וקיבל טיפולי פיזיותרפיה.

    

8. המוסד לביטוח לאומי, אליו פנה התובע בתביעה לקביעת דרגת נכותו מעבודה, הכיר באירוע כ"תאונת עבודה". וועדה רפואית קבעה, כי לתובע נותרה נכות רפואית משוקללת בשיעור של 14.5% לצמיתות. כמו כן, הופעלה תקנה 15 ב 25%.

    

9. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית בתחום האורתופדי ערוכה על ידי ד"ר משה קמחין לפיה נותרה לו נכות משוקללת בשיעור של 14.5% לפי הפירוט שלהלן: 10% בגין מטטרסלגיה; 10% בגין צלקות.

    

    

   הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית מטעמה ערוכה על ידי ד"ר מ. מיכיילביץ אשר העריך את דרגת נכותו של התובע בשיעור של 5% לגין הגבלות בתנועות המפרקים באצבעות כף רגל שמאל ו- 2.5% נכות בגין צלקות.

    

10. לנוכח הפער בין חוות הדעת, מונה ד"ר יחיאל אורן כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר אורן העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 10% בגין מטטרסלגיה של כף רגל שמאל ו- 5% בגין צלקת.

     

11. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. אדון בדברים, דבר דבור על אופניו.

    התאונה ונסיבותיה

     

12. נסיבות התאונה התבררו במסגרת שמיעת הראיות בשאלת סיווג התאונה. בקצרה אציין, כי מעדותו של התובע עלה ,כי ביום התאונה במסגרת עבודתו כנהג ברכב כבד המורכב ממוביל ומנגרר המחובר לו, השייכים לנתבעת 1, נהג באזור ראש העין, כאשר מטרת הנסיעה הייתה להגיע לפארק המחזור "ברקת" ולפרוק שם את פסולת הבניין שהייתה מועמסת על הנגרר. כאשר הגיע התובע לפארק המחזור ביקש לפתוח את כיסוי הברזנט החשמלי המכסה את הנגרר באמצעות לחיצה על מתג הנמצא בקבינה של המוביל. באותה עת התברר לו שישנה תקלה והברזנט, הנפתח באמצעות הכוח המכני של הרכב, נפתח באופן חלקי בלבד אשר אינו מאפשר את המשך הפריקה.

     

    התובע הסביר שעל מנת לברר את סיבת התקלה הוא עלה על הנגרר שגובהו כארבעה מטרים והבחין, כי הכבל שמשמש לפתיחת הברזנט יצא מהמסילה. כאשר ניסה להחזיר את הכבל למסלול, נפל מהנגרר ונחבל.

    בעדותו תיאר התובע את אירוע התאונה כך: "אני בתוך הקבינה, יש לחצן, אני לוחץ על הכפתור הזה כדי לפתוח את הברזנט. לחצתי פעם ראשונה, הסתכלתי, נפתח קצת, עוד פעם ועוד פעם לא נפתח. ירדתי מהמשאית, באתי לעגלה, הסתכלתי, לא נפתח. עליתי לראות מה, מה יש, מה הבעיה, למה זה לא נפתח. יכול להיות משהו תקוע שם, להזיז את זה ולהמשיך את היום שלי רגיל. עליתי למעלה אז ראיתי את הכבל שפותח את הברזנט נפל, לא, יצא ממקומו. ניסיתי להחזיר את זה, בדיוק כשאני רציתי ככה להחזיר את זה לא היה לי שיווי משקל, זה, בשניות האלה אני נפלתי" (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 4-10) ובהמשך: "לחצנים, בדיוק איפה שאני יושב בכיסא, בהגה, יש שתי לחצנים, אני באתי לפתוח, מבחין במראה שנפתח קצת, אולי חצי מטר. ירדתי מהמשאית, רגיל, עליתי למעלה לראות מה הבעיה, אולי משהו תקוע שם, ראיתי שהכבל נפל מהגלגלת הזאתי, שמסובבת את הברזנט. ניסיתי להחזיר אותו ואיבדתי שיווי משקל, ואז, זה מה שקרה" (שם, שורות 16-20).

13. התובע הוסיף והסביר, כי צריך היה לפתוח את הברזנט על מנת להתחיל בפריקת המשאית מאחר שהשארת הברזנט סגור בחלקו עשוייה לגרום למשאית נזק (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 34-38).

     

14. בהמשך חקירתו תאר התובע, כי כאשר נוכח לראות שכיסוי הברזנט המכסה את הנגרר אינו נפתח, עלה על הנגרר באמצעות הסולם הנמצא בצדו (עמ' 28 לפרוטוקול שורות 34-37) ובעומדו על הנגרר, תוך כדי שהינו מנסה לתקן את התקלה בכיסוי הברזנט, איבד התובע את שיווי משקלו ונפל (ובלשונו: "אני טיפסתי, עליתי למעלה.. על הארגז.. עליתי ככה בסולם... אני מסתכל, מבחין איפה העמודים, איפה הברזנט... כולי אני הייתי למעלה...כל הגוף.. על הברזנט...ניסיתי לסדר...אתה נופל, נכון? כן, לא היה לי שיווי משקל" (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 3,9,15,30-32, עמ' 30 שורות 10-17). התובע חזר וציין, כי עמד עם כל גופו על הנגרר, כאשר איבד שיווי משקל ונפל (עמ' 29 שורות 32-39).

     

15. בחקירתו השנייה בבית המשפט בהתייחס לשאלת האחריות, הסביר התובע כי כיסוי הברזנט הוא בצורת קשת ובעת התאונה הוא עמד על הכיסוי בקצה הנגרר, על החלק הנמוך של הקשת כאשר איבד את שיווי משקלו ונפל (עמ' 85 לפרוטוקול שורות 7-10, 12, 23-24, 28)

     

     

    לאור תיאור התאונה דלעיל, יש לבחון את שאלת אחריות נתבעת.

     

    ב. שאלת האחריות – המצב המשפטי

16. לטענת התובע, הנתבעת התרשלה והפרה חובות חקוקות עת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה הקשורה בפתיחת כיסוי הברזנט, לא הזהירה אותו מפני עליה על הנגרר שגובהו כ – 4 מטרים, לא הדריכה כיצד לנהוג במקרה של תקלה בגלגלת הברזנט והעסיקה אותו מבלי שסיפקה הדרכה, רתמת בטיחות או אמצעים אחרים לעבודה בגובה.

     

17. המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן שאלת האחריות היא עוולת הרשלנות שיסודותיה מוגדרים בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן : "פקודת הנזיקין").

     

18. כפי שנפסק לא פעם, מעביד חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדו. במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף, פס' 9 והאסמכתאות שם (פורסם במאגרים, 14.6.2011)).

    תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים), תשנ"ט–1999, מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם; החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח גם באופן יעיל על בצוע ומילוי כראוי של כל ההנחיות (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993); ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980); ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172 (1999); ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (1993); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982)).

    בהתאם לפסיקה, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785 (1982)). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988)). המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו.

     

    עם זאת, כמובן, לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)). ההוראות הקבועות בחקיקה מהוות אמצעי עזר לבירור האמצעים שעל מעביד לנקוט כדי ליצור עבור עובדיו הגנה סבירה מפני תאונות, אם כי לעיתים יידרש המעביד לנקוט סטנדרט זהירות גבוה אף יותר.

     

19. הנה כי כן, בהתאם לדין, לנתבעת כמעבידתו של התובע קמה חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית בנסיבות העניין כלפי התובע למנוע סיכון של פגיעה בגופו הנובע מעבודתו. ההלכה הפסוקה בעניין זה מחמירה ומדקדקת מאד עם המעביד. בהתאם לחקיקה הרלוונטית, חובות הזהירות המוטלות עליו הן חובות מוגברות. על המעביד בהתאם לחוק החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, הדרכה בדבר שיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים וחובות וידוא ופיקוח. על המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, גם אם מדובר בסכנות שאינן בלתי רגילות או יוצאות דופן במקום העבודה.

     

20. לאחר שבחנתי את הראיות ואת טענות הצדדים סבורני, כי הנתבעת במקרה שלפני, הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה כלפי התובע ולפיכך, אחראית להתרחשות התאונה.

     

21. התובע טען בתצהירו ובעדותו כי לא קיבל מהנתבעת הדרכת בטיחות והנחיות בקשר לאופן ביצוע עבודתו. לדבריו עבודתו כללה נהיגה במשאית, לאחר שהועמסה ופריקתה בפארק המחזור (סעיף 2 לתצהיר ועמ' 84 לפרוטוקול שורות 23-24). לטענת התובע מפעם לפעם נדרש גם לעלות את המשאית ולכסותה. לדבריו היו אצל הנתבעת משאיות שהיה להן כיסוי ידני ובמשאית מושא התביעה היה כיסוי חשמלי (עמ' 84 שורות 30-31). כאשר הבין שהכיסוי נתקע באמצע העגלה (עמ' 86 לפרוטוקול שורה 1) וחשש כי פריקת המשאית במצב זה יפגע בכיסוי עלה על הנגרר בניסיון לתקן את התקלה ובשעה בעמד על קצה הכיסוי, איבד את שיווי משקלו ונפל. לטענתו לא קיבל מהנתבעת הדרכה לעבודה בגובה, לא רתמת בטיחות ואף לא הנחיות מה לעשות במקרה של תקלה (עמ' 87 לפרוטוקול שורות 5-6: "בכל מקום עבודה שאתה הולך מדריכים אותך ואומרים לך מה לעשות ומה לא לעשות ופה לא קיבלתי הנחייה" וכן שורה 8: "לא אמרו לי לעשות כך וכך", עמ' 87 שורה 13).

22. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר מנהלה מר נאדר טחאן. בתצהירו טען העד כי עם קבלתו לעבודה ניתנו לתובע הנחיות ברורות לגבי תפקידו והוראות בטיחות. כך נאמר לו שעליו להימנע מהעמסת יתר של המשאית וכי בכל מקרה של תקלה עליו לפנות למוסך או לגורם מוסמך בחברה לתיקון. כן, נאסר עליו לבצע כל תיקון בעצמו כולל במקרה של תקלה בפתיחת או סגירת כיסוי הברזנט (סעיף 4 לתצהירו). לטענת העד, התקלה בכיסוי אירעה מאחר שהתובע העמיס פסולת בעל הגובה המותר וכאשר קרתה התקלה ככל הנראה התובע פחד ובמקום להתקשר אליו ולהודיע על התקלה ניסה לתקנה בעצמו בניגוד להנחיות (סעיפים 7-9 לתצהיר). בעדותו חזר העד וציין, כי נתן לתובע הנחיות "מה לעשות ומה לא לעשות" (עמ' 97 לפרוטוקול שורה 35), לדבריו נתן לתובע הדרכה לא לעלות על למעלה על המשאית ובכל מקרה של תקלה להתקשר אליו (עמ' 100 לפרוטוקול שורה 1, עמ' 103 שורות 30-33). נטען, כי לתובע הובהר שעלייה למעלה אינה במסגרת עבודתו (עמ' 100 שורות 31-32). עוד הוסיף וציין כי הדרכה כזו ניתנת לכל נהג הן על ידו והן על ידי קצין הבטיחות הנמצא בחברה (עמ' 102 לפרוטוקול שורות 25-29), אלא שהנתבעת לא הביא כל ראיות נוספות לחיזוק טענותיה. לא הובאו לעדות מי מהנהגים שעובדים בחברה שיעידו על ההדרכה שהם מקבלים כנטען ואף לא קצין הבטיחות. גם אסמכתה המאשרת קבלת הדרכה שכזו לא הוצגה. הימנעות זו מהבאת העדים הרלבנטיים שלא נטען כי נעשתה פנייה אל מי מהם וכי הייתה מניעה להביאם, מחלישה בנסיבות אלה את גרסת הנתבעת ופועלת לחובתה. כידוע, "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 872; ע"פ 7463/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (4) 865).

     

23. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי כיסוי הברזנט נתקע בגלל שהתובע העמיס את המשאית ביתר כך שהפסולת ששינע הגיעה לקצה דפנות ארגז המשאית (סעיף 4 לתצהירו של מר טחאן וכן עמ' 101 לפרוטוקול שורות 34-35), אלא שאף טענה זו לא הוכחה. הנתבעת לא הראתה שבשקילת המשאית נמצא עומס יתר, לא הביאה לעדות את הקבלן ממנו הועמסה הפסולת (עמ' 101 לפרוטוקול שורות 17-35) ואף לא הביאה כל ראייה אחרת להוכחת הטענה.

     

24. לאור האמור ובהיעדר כל ראייה מטעם הנתבעת, מצאתי לקבל את גרסת התובע כי לא קיבל הדרכה מה לעשות במקרה של תקלה ולא נאמר לו כי אין עליו לעלות על הנגרר. העד מטעם הנתבעת טען כאמור כי נאסר על התובע, במסגרת ההנחיות לעלות על המשאית אך באותה נשימה טען שישנן אצל הנתבעת משאיות אשר יש לכסותן באופן ידני ביוטה ועל אחת כזו עבד התובע לאחר התאונה. זאת ועוד, עד זה העיד במהלך שמיעת הראיות לעניין סיווג התאונה כי במקרה שהתובע היה עולה ורואה קרש שמפריע לכיסוי להיפתח, לא הייתה מניעה שהתובע יזיז את הקרש וימשיך בעבודת הפריקה (עמ' 38 לפרוטוקול שורות 9-13) ובהמשך אף הודה כי ברגע שהתובע מבחין בבעיה מצופה ממנו לעלות ולבדוק את מקור התקלה: " ז ה רכב שלו, הוא אחראי עליו, מה אני יכול להגיד לו לא לעלות וזה? הוא יכול לעלות ברגע שיהיה לו בעיה" (שם שורות 22-23).

     

25. עולה מהאמור כי הנתבעת לא הדריכה את התובע כלל ולא הדריכה אותו לא לעלות על המשאית פרט ואם כדברי העד מטעמה היה מצופה מהתובע כאחראי על הרכב בו הוא נוהג לבדוק את מקור התקלה על הנתבעת היה להדריך את התובע כיצד עליו לעשות זאת, ולצייד אותו באמצעי הבטיחות הנדרשים, לאור גובהה של המשאית. משלא עשתה כן, יש לראות בנתבעת כמי שהתרשלה והפרה את החובות המוטלות עליה כמעביד כלפי התובע. על כן, אחראית היא לקרות התאונה אשר אירעה כתוצאה מכך.

     

    ה. אשם תורם

26. הנתבעות טוענות, כי לתובע אשם תורם ממשי ומכריע לאירוע התאונה. נטען, כי התובע עבד אצל הנתבעת שנתיים עובר לתאונה והמשיך לעבוד אצלה באותה עבודה, ללא שינוי, חודשיים לאחריה. בנוסף, נטען כי התובע פעל בניגוד להנחיות, נהג בפזיזות וסיכן את עצמו מבלי שהתבקש לעשות כן.

     

27. שני המבחנים המקובלים לבחינת אשמו התורם של נפגע הם מבחן האדם הסביר, לאמור, האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה, כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 417/81).

     

    בתאונות עבודה מקובל לאמץ את המבחן השני, נוכח אי השוויון ביחסי הכוחות בין העובד והמעביד. בידי המעביד אמצעי השליטה והייצור וביכולתו לנקוט צעדים מפני רשלנותו של העובד (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991)). מטעם זה מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו והפסיקה אימצה גישה מקלה ביחס להתנהגותו של עובד אשר נפגע:

    "...נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא בהתרשלות" [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 (1991); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (2009), פיסקה [י]; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (2009) פיסקה 7).

    אשם תורם ייזקף לחובתו במקרים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין.

     

    טעם נוסף שלא להחמיר עם העובד מוסבר בכך, ש"בלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב. לא אחת עובדים נחפזים ומבצעים קיצורי דרך, על מנת להספיק ולהשלים את עבודתם במהירות, בין אם לפי דרישת המעביד ובין אם מיוזמתם. מטרתם היא טובת המעביד והעבודה, מבלי להידרש יתר על המידה לבטחונם האישי. דוקא אצל עובד טוב ומסור קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולהשביע את רצון המעביד, הכל – תוך נטילת סיכונים על עצמו, מבלי לשקלם ביישוב הדעת" (ת"א (י-ם) 1519/96 בן ישי נ' לוי (פורסם במאגרים, 19.2.2001).

     

    עם זאת, אם בנסיבות העניין מתגלה רשלנות ברורה, יהיה נכון להטיל על העובד אשם תורם. בעניין זה יש משמעות גם לשאלת הפרת חובות הקבועות בחוק על ידי המעביד. אם נמצא, כי המעביד הפר חובות המוטלות עליו בנושא בטיחות עובדיו, מידת האשם העצמי פוחתת (ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197 (1973)).

    עוד נפסק, כי גם אם מדובר בעובד ותיק ואחראי, אין בכך כדי להסיר את חובת הזהירות מהמעביד: "גם עובדים ותיקים ומיומנים חשופים לפגיעות...יש להביא בחשבון שעובד ותיק, אשר בצע את אותה העבודה פעמים רבות, עלול ללקות בשגרה קלוקלת ועתירת סיכונים" (ת.א. (י-ם) 1519/96 הנ"ל).

     

    במקרה דנן סיבת פגיעתו של התובע נבעה, כעולה מהראיות, מרצונו לבדוק את מקור התקלה אשר מנעה מכיסוי הברזנט להיפתח עד הסוף. התובע עשה כן מאחר שסבר שהמשך הפריקה באופן זה יגרום נזק לכיסוי. פעולת התובע נבעה מרצונו לפתור את התקלה ולסיים את עבודתו ולצורך כך הוא אף נכון היה לסכן את עצמו בעלייה על המשאית. בנוסף, כאמור, לא הוכח כי התובע הודרך לנהוג באופן אחר על ידי מעבידו.

     

    ממצים בהקשר זה, הדברים שנאמרו בע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 212-211 (1965):

    "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים".

     

    לפיכך בענייננו, איני סבורה, כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח, כי יש לזקוף לחובת התובע אשם תורם. כאמור לא הוכח שהתובע הודרך לנהוג אחרת. לא זו אף זו, מדברי העד מטעם הנתבעת עולה שהתובע נהג בדיוק כפי שמצופה היה ממנו כנהג המשאית וכי שאחראי עליה ועל ביצוע עבודתו. מכאן שהתובע פעל במסגרת הסיכון שיצרה הנתבעת, בין היתר, לנוכח היעדר הדרכה ופיקוח ובהתאם למבחנים שקבעה הפסיקה לא הוכח אשם תורם מצד התובע.

     

    משהכרעתי בשאלת האחריות אעבור לכימות הנזק.

     

    ו. הנזק

28. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

    התובע יליד: 18.2.1986.

    מועד התאונה: 10.6.2015.

    גיל התובע בעת התאונה: 29

    גיל התובע כיום: 35.5

     

    הנכות הרפואית

29. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית בתחום האורתופדי ערוכה על ידי ד"ר משה קמחין לפיה נותרה לתובע נכות משוקללת בשיעור של 14.5% לפי הפירוט שלהלן: 10% בגין מטטרסלגיה של כף רגל שמאל; 10% בגין צלקות.

     

     

    הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית מטעמה ערוכה על ידי ד"ר מ. מיכיילביץ שהעריך את דרגת נכותו של התובע בשיעור של 5% בגין הגבלות בתנועות המפרקים באצבעות כף רגל שמאל ו- 2.5% נכות בגין צלקות.

     

30. לנוכח הפער בין חוות הדעת, מונה ד"ר יחיאל אורן כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר אורן העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 10% בגין מטטרסלגיה של כף רגל שמאל ו- 5% בגין צלקת מכאיבה.

    המומחה העריך את נכותו הזמנית של התובע בשיעור של 100% למשך שלושה חודשים לאחר התאונה, 50% למשך חודשיים וחצי נוספים ו- 25% למשך ששה חודשים נוספים.

     

31. ד"ר אורן ציין בחוות דעתו, כי לתובע מגבלה קלה בעמידה והליכה ממושכת וכן בשימוש במדרגות ובספורט. עוד ציין המומחה, כי התובע מוגבל לעבודה שאינה פיזית וללא עומס על כף הרגל. המומחה הוסיף, כי התובע לא יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד ובאם יזדקק, אלה יינתנו לו במסגרת הרפואה הציבורית ללא תשלום.

     

32. המומחה זומן על ידי הנתבעת לחקירה על חוות דעתו. ד"ר אורן נחקר ארוכות על חוות דעתו ובסופה הבהיר, כי הוא עומד על מסקנותיו שהתבססו על הבדיקה הקלינית, המסמכים שהומצאו לעיונו ועל מומחיותו ומקצועיותו.

     

33. המומחה הסביר בחקירתו, כי בחוות דעתו התייחס למכלול הפגיעה, הן לפריקת שתי האצבעות בכף הרגל, הירידה בתחושה בבוהן עליה התלונן התובע, הלוקס ולגוס והצלקת הרגישה (עמ' 118 לפרוטוקול שורה 6).

     

34. בהמשך דבריו הבהיר המומחה כי לתובע נגרמה בעקבות התאונה פריקה של שני המפרקים בכף הרגל והתובע נזקק לניתוח לתיקון הקרעים (עמ' 123 לפרוטוקול שורות 9-10) פגיעה כזו הסביר היא פגיעה בקופסית שעשויה לגרום לפגיעה תחושתית כמו זו עליה הלין התובע וגם לעיוות של הבוהן לצד החיצוני של כף הרגל (הלוקס ולגוס) כפי שנצפה אצל התובע בכף הרגל הפגועה בלבד (עמ' 121 לפרוטוקול שורות 26-30, עמ' 122 שורות 16-17 ושורות 21-23, עמ' 123 לפרוטוקול שורות 9-10). המומחה הוסיף והסביר כי הנכות שקבע לתובע בגין הצלקת ניתנה רק בגין הרגישות הנלווית לה.

     

35. המומחה ציין, כי התובע לא התלונן בפניו על בעיות גב או ברכיים ולא טען כי הוא סובל מצליעה (עמ' 118 לפרוטוקול שורה 25, עמ' 119 שורות 30-31, עמ' 120 שורות 1-3).

     

36. בכל הנוגע להשלכה התפקודית של הנכות הרפואית ציין המומחה כי לתובע אין קושי בישיבה או בנהיגה. יחד עם זאת, התובע מוגבל בפעילות מאומצת הכוללת לחיצה על כף הרגל ולכן, עשוי להיות לתובע קושי בנהיגה ממושכת של 12 שעות וזאת מאחר שתנוחת הרגל למטה יוצרת לחץ על כף הרגל (עמ' 128 לפרוטוקול שורות 8-10, 25-26, 19). כמו כן, ציין המומחה כי גם תחושת הרגישות בצלקת עשוייה להפריע ולגרום לקושי בדריכה ובמגע עם הנעל (עמ' 127 לפרוטוקול שורות 27-29).

     

37. המומחה הוסיף וציין, כי התובע עשוי להתקשות בנשיאת משאות כבדים המעמיסים משקל על כף הרגל ובשל הצלקת, יהיה לו קושי בנעילת נעלי עבודה עם כיסוי מתכת (עמ' 124 לפרוטוקול שורות 9-10, עמ' 126 שורות 7-8).

     

38. כאשר הוצגו בפני המומחה סרטונים בהם נצפה התובע במהלך עבודתו ובין היתר, עולה למשאית ומשנע מצברים להחלפה, ציין המומחה כי אינו רואה אצל התובע סימני מצוקה אך התרשם שיתכן שהתובע "סוחב רגל" ו"מעביר מהר את המשקל מרגל לרגל" (עמ' 127 לפרוטוקול שורות 24-34) .

     

39. הכלל הוא, כי ככלל לא יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו בהיעדר נימוקים משכנעים (ראו למשל ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי של שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936,949 ; ע"א 293/88 חברן ניימן יצחק מוניטי רבי (31/12/88). במקרה דנן, לא מצאתי טעם לסטות ממסקנות ד"ר יחיאל אורן בחוות דעתו. התרשמתי, כי עדותו הייתה עניינית, אובייקטיבית, והתבססה על הידע המקצועי, מומחיותו והעובדות והמסמכים שהומצאו לעיונו. תשובות המומחה היו ענייניות ומנומקות היטב מן הבחינה המקצועית ולא נוצר אצלי הרושם, כטענת הנתבעת, כי המומחה הניח הנחות שרירותיות וכי הוא נאחז, כך סתם, במסקנות חוות דעתו.

     

40. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בעקבות התאונה, הינה, אפוא, בשיעור של 14.5% לצמיתות.

     

    הנכות התפקודית

     

41. הצדדים חלוקים בשאלת השפעת הנכות הרפואית של התובע על כושרו לעבוד ולהשתכר ועל גובה הפיצוי, בהתאמה.

     

42. התובע טוען כי נכותו הרפואית משפיעה באופן ניכר על כושר עבודתו ומעריך את הנכות התפקודית כגבוהה מהנכות הרפואית ועומדת על 25% לפחות.

     

43. הנתבעים טוענים מנגד כי נכותו הרפואית של התובע אינה משפיעה כלל על תפקודו ולכל היותר יש להעריכה בשיעור מחצית מהנכות הרפואית.

     

44. התובע טוען, כי מאז התאונה ובעקבותיה הוא סובל ממגבלה במפרקי אצבעות 1 ו- 2 בכף רגל שמאל וצלקת מכאיבה ורגישה הגורמים לו להגבלה בעמידה ובהליכה, שימוש במדרגות, טיפוס והרמת משאות. נטען, כי התובע מתקשה ומוגבל בלחיצה עם כף הרגל ומוגבל בנהיגה בכלל ובמשאית בפרט.

     

45. מושכלות יסוד הן, כי הנכות הרפואית מהווה תרגום של הפגיעה הגופנית לאחוזים. אך בצד קביעת נכות זו הנעשית על ידי מומחה רפואי, נדרש בית המשפט גם להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד, מידת ההגבלה, שהנכות הרפואית גרמה לתובע. זוהי הנכות התפקודית. היא עשויה להיות לעזר כאשר בית המשפט יבוא לחשב את הפסד כושר השתכרותו של נפגע, אשר מושפע מהנכות הרפואית, ממקצועו של הנפגע וממקום עבודתו.

     

    הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל לרבות לשינויים שחלו בשכר (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995) (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (פורסם במאגרים, 21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 23.8.2010)).

     

46. עובר לתאונה עבד התובע במשך כשנתיים אצל הנתבעת כנהג משאית כבדה ונגרר שתפקידו להוביל פסולת להטמנה. לטענתו עבד כ 12 שעות ולעיתים אף יותר. לאחר התאונה שהה התובע בתקופת החלמה ממושכת שלאחריה שב למשך חודשיים לעבוד אצל הנתבעת ולאחר מכן, לטענת התובע, עקב מגבלותיו, עבר לעבוד אצל אביו כנהג משאית המוביל קונטיינרים מנמל אשדוד למושב בני עייש. במסגרת עבודתו אצל האב נטען שהתובע עובד שעות מעטות יחסית, בתנאים נוחים שאינם מקובלים בשוק העבודה החופשי.

     

47. בחקירתו בבית המשפט ציין התובע, כי לאביו שתי משאיות והוא עובד על אחת מהן ועל השנייה עובד האב. בתחילה העיד כי מדובר בעבודה בשעות מופחתות לעומת השעות בהן עבד אצל הנתבעת (חמש עד שבע שעות ביום – עמ' 89 לפרוטוקול שורות 14-15) ובהמשך חקירתו ציין כי הוא עובד "עד 12 שעות ביום" ולא יותר מכך מאחר שכואבת לו הרגל בזמן הנהיגה (עמ' 93 לפרוטוקול שורות 10-11). עוד ציין התובע כי עבודתו אצל האב כרוכה בנהיגה בלבד ואינה מצריכה טיפוס על הנגרר כפי שנדרש לעשות אצל הנתבעת. לשאלת הנתבעת השיב התובע כי ניסה למצוא עבודה במקומות אחרים אך מאחר שביקש לעבוד במשרה חלקית סורב (עמ' 92 לפרוטוקול שורות 17-20). לדבריו : "גם ככה דרשתי עבודה נוחה כי אני לא רוצה לעבוד קשה מאוד. בשביל זה אני עובד עם אבא שלי. אני עובד עם אבא שלי כמה שעות ביום וזה מספיק" (עמ' 93 לפרוטוקול שורות 15-16).

     

48. אביו של התובע הסביר בעדותו בבית המשפט, כי עבודתו של התובע אצלו היא בהעברת סחורות מהנמל (עמ' 94 לפרוטוקול שורה 30) וכי שעות העבודה אינן קבועות ונגזרות מכמות העבודה הנכנסת (עמ' 95 לפרוטוקול שורות 11-12).

     

49. כאמור, ד"ר יחיאל אורן הסביר בעדותו, כי התובע מוגבל בפעילות מאומצת הכוללת לחיצה על כף הרגל ולכן, עשוי להיות לו קושי בנשיאת משאות כבדים ובנהיגה ממושכת של 12 שעות וזאת מאחר שתנוחת הרגל למטה יוצרת לחץ על כף הרגל (עמ' 128 לפרוטוקול שורות 8-10, 25-26, 19). כמו כן, ציין המומחה כי תחושת הרגישות בצלקת עשוייה גם היא להפריע ולגרום לקושי בדריכה ובמגע עם הנעל ולפיכך, גם לנכות שנקבעה בגין הצלקת משמעות תפקודית (עמ' 127 לפרוטוקול שורות 27-29).

     

50. הנתבעת הגישה סרטוני מעקבים בהם נצפה התובע במהלך יום עבודתו נוהג במשאית, עולה ויורד ממנה ואף מחליף מצברים. בסרטונים לא ניכרת מגבלה ניכרת לעין בתפקודו של התובע אולם המומחה ציין, "הוא כאילו סוחב רגל". עוד הסביר המומחה כי מדובר בסרטונים המתעדים זמן פעולה קצר וכי מגבלותיו של התובע ניכרות בעבודה ממושכת.

     

     

51. לנוכח קביעות המומחה הרפואי מהן עולה, כי נכותו של התובע ברגלו היא בעלת השלכה תפקודית מחד, ולנוכח העובדה שהתובע עובד אצל אביו בנהיגה במשאית במשך שעות רבות בעבודה הכרוכה אומנם בישיבה ממושכת אך תואמת את מגבלותיו, איני סבורה, בנסיבות העניין, כי שיעור נכותו התפקודית עולה על שיעור הנכות הרפואית.

     

    חישוב נזקי התובע

     

    הפסד שכר – עבר

     

52. עובר לתאונה עבד התובע אצל הנתבעת והשתכר שכר חודשי בשיעור של 11,876 ₪ ובשיערוך להיום הסך של 12,093 ₪..

     

53. המומחה אשר מונה מטעם בית המשפט העריך בחוות דעתו את נכויותיו הזמניות של התובע כדלקמן: 100% נכות למשך שלושה חודשים לאחר התאונה, 50% נכות למשך חודשיים וחצי נוספים ו- 25% למשך ששה חודשים נוספים.

     

54. התובע טוען, כי נעדר מהעבודה למשך 14 חודשים לפי אישורי המחלה שצירף ולאחר מכן, חזר לעבודה אצל הנתבעת למשך שלושה חודשיים (7/16-9/16) בשכר מופחת של 8,544 ₪ לחודש. בהמשך חודשיים לא עבד כלל ולאחר מכן, החל מ 1.12.2016 ועד היום הוא עובד אצל אביו ומשתכר סך של 5,000 ₪ בחודש.

     

55. מעיון בתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע עולה, כי התובע שהה בתקופת מחלה 13 חודשים ובחודשים 7-9/2016 עבד אצל הנתבעת בשכר מלא. בהמשך לא עבד כחודשיים והחל מ-1.12.2016 ועד היום עובד אצל אביו.

     

56. לאור האמור הפסדי העבר יחושבו כדלקמן:

     

    הפסד מלא למשך תקופת הנכויות הזמניות שקבע המומחה, תקופה בה לא עבד התובע בהתאם לאישורי המחלה שהופקו לו: 12 חודשים X 12,093 = 145,116 ₪

    הפסד חלקי למשך חודשיים בהם התובע לא עבד לפי הנכות הרפואית: 14.5% X 2X 12,093 = 3,506 ₪.

     

57. מיום 1.12.2016 ועד היום עובד התובע באופן סדיר אצל אביו. על פי תלושי השכר שמוציא האב שכרו של התובע הוא הסך של 5,000 ₪ לאורך כל השנים. אלא שמתצהירי התובע והאב וחקירתם בבית המשפט עולה כי השכר האמור אינו השכר היחיד שמקבל התובע עבור עבודתו. מעדות העדים עולה, כי מעבר לשכר המדווח כאמור מקבל התובע הטבות בעין מאביו אשר להן ערך כספי רב: "אני נתתי לו בית, הוא יושב בבית של 100 מ"ר, אני משלם עליו ארנונה, גז, מים, טל', אינטרנט בבית, כל מה שצריך לשלם אני משלם עליו אפילו את הביטוח שלו, הטסט של הרכב שלו, הדלק של הרכב של העבודה, אני נותן לו 5,000 ₪ ואומר לו שיתפרפר עם הכסף הזה" (עדות האב בעמ' 95 לפרוטוקול שורות 27-30). לא הובאו ראיות לעניין ערכן הכספי של הטבות אלה ואני מקבלת בהקשר זה את טענת הנתבעת כי ערכן של הטבות אלה, בהיעדר ראייה אחרת, הוא לפחות כהפרש השכר בין השכר שמשלם האב לפי תלושי השכר לבין השכר שהשתכר התובע אצל הנתבעת. כפועל יוצא מכן, מהמועד בו החל התובע את עבודתו אצל אביו ועד היום לא נגרמו לו הפסדי שכר כלשהם.

     

58. סך כל הפסדי השכר בעבר, כולל הפסדי פנסיה - 167,200 ₪.

     

    גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד ופנסיה

59. התובע יליד 1987, עד הגיעו לגיל הפרישה נותרו לו כ- 31.5 שנות עבודה. כיום עובד התובע באופן סדיר בעבודה המתאימה למומו ולא נגרמים לו הפסדי שכר. יחד זאת, לאור העובדה שנכותו של התובע היא בעלת השלכה תפקודית ויתכן שביום מן הימים יאלץ התובע לעבוד אצל מעביד אחר ואזי נכותו תעמוד לו לרועץ, ראיתי להעריך את הפסד שכרו בעתיד בסך גלובלי של – 347,000 ₪, כולל הפסדי פנסיה (על בסיס 70% מחישוב אקטוארי לפי הנכות הרפואית).

     

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

     

    31.לאחר התאונה שהה התובע בתקופת החלמה ממושכת אשר סביר כי במהלכה נזקק לעזרת הזולת בביצוע פעולות מסוימות, עזרה שהושטה לו על ידי הוריו.

     

    אשר על כן, בשים לב לתקופת אי הכושר, להיות התאונה תאונה בעבודה ולפגיעתו של התובע שעשויה להצדיק עזרה כלשהי מפעם לפעם, ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 25,000 ₪, נכון להיום.

     

     

    הוצאות רפואיות, נסיעות ואחרות לעבר ולעתיד

     

    32.התובע טוען, כי בעקבות התאונה הוא נזקק ויזקק לטיפולים רפואיים.

     

    המומחה בחוות דעתו לא קבע שהתובע יידרש לטיפולים רפואיים כלשהם. בעדותו ציין המומחה כי הוא בספק אם יש כיום, שנים לאחר התאונה, טיפול יעיל עבור התובע אך ציין שהתובע יכול להתחיל לעשות את הבירור מהתחלה, לרבות בדיקות דימות, טיפולים פיזיקליים, הזרקות, לנסות מדרסים והחלפת נעליים (עמ' 124 לפרוטוקול שורות 1-3) .

     

    בשים לב לכך שלא הוצגו כל קבלות על הוצאות עד היום ולהיות התאונה תאונה בעבודה, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד באופן גלובלי על הסך של 3,000 ₪, נכון להיום.

     

    נזק לא ממוני

60. בהתחשב בגילו של התובע, במהות הפגיעה ושיעור הנכות הרפואית ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 80,000 ₪, נכון להיום כולל ריבית.

     

    סיכום סכום הפיצויים

61. סיכום סכום הפיצויים הוא כדלקמן:

     

    א. הפסד השתכרות לעבר -167,200 ש"ח

    ב. אבדן כושר השתכרות - 347,000 ש"ח

    ג. עזרת הזולת - 25,000 ש"ח

    ד. הוצאות רפואיות ונסיעות -3,000 ש"ח

    ה. נזק לא ממוני - 80,000 ש"ח.

    סה"כ נזק 622,200 ש"ח.

     

    מסכום הפיצוי בסך של 622,200 ₪ ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לתובע בעקבות התאונה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלומם ועד היום. ליתרה יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4% ,החזר עלות חוות דעתו של ד"ר משה קמחין וחלקו של התובע בשכרו של ד"ר יחיאל אורן בהתאם לקבלות שיוצגו.

     

    הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

    המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ח' תשרי תשפ"ב, 14 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.