-
התובע, יליד 1969, נפגע לטענתו בכתפיו במסגרת עבודתו אצל הנתבעת. התובע עותר, במסגרת תביעה זו, לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מכך.
-
נתבעת 1 העסיקה את התובע בשנים 1991 עד 2017 במפעלה לייצור אריזות נייר וקרטון (להלן – "הנתבעת").
-
בהתאם לנטען, במהלך עבודתו אצל הנתבעת במפעל נדרש התובע להרים ולשאת משא כבד לאורך מרחקים ניכרים, כשידיו מורמות לגובה השכמות וכתוצאה מעומס היתר והמאמץ שנדרש ממנו, נגרמה לתובע פגיעה דו צדדית בכתפיו (להלן: "התאונה").
-
המוסד לביטוח לאומי, אליו פנה התובע בתביעה לקביעת דרגת נכותו מעבודה, הכיר בפגיעה כפגיעה הנובעת מעבודתו של התובע אצל הנתבעת. וועדה רפואית קבעה, כי לתובע נותרה נכות משוקללת בשיעור של 19% לצמיתות.
-
לטענת התובע הנתבעת נהגה כלפיו ברשלנות ובחוסר זהירות תוך הפרת חובותיה שבדין כאשר, בין היתר, לא הנהיגה שיטות עבודה בטוחות בהתחשב בטיב העבודה וסיכוניה, לא הדריכה אותו לגבי אופן ביצוע העבודה, לא פיקחה על אופן ביצוע העבודה, הפרה את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה ועוד.
-
התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית בתחום האורתופדי ערוכה על ידי ד"ר קלצ'קו הרולד לפיה העומס המתמשך על הכתפיים וההרמות החוזרות להן נדרש התובע במסגרת עבודתו גרמו לפגיעות מצטברות ולנזק שהותיר הגבלה דו צדדית בתפקוד הכתפיים והידיים, ירידה בכוח גס, הגבלה בתנועות וכאבים אשר הוערכו על ידו בשיעור של 15% לכל כתף. עוד ציין ד"ר קלצ'קו כי עקב הפגיעה אין התובע כשיר עוד לעבודה המחייבת מאמץ גופני בידיים ובכתפיים.
-
הנתבעות כפרו בכתב הגנתן בעצם קרות הנזק ובקשר הסיבתי הנטען בינו לבין עבודת התובע אצל הנתבעת ובאחריותה לו. נטען, כי התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ובשיהוי בלתי סביר שהסב לנתבעות נזק ראייתי. לחילופין, טוענות הנתבעות כי האחריות לקרות הנזק רובצת לפתחו של התובע.
הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית מטעמן ערוכה על ידי ד"ר ביאליק לפיה, לא הייתה כל השפעה לעבודתו של התובע אצל הנתבעת על מצב כתפיו ואילו היה קשר כזה היו הכאבים מופיעים בשלב מוקדם יותר. בנוסף, ציין ד"ר ביאליק כי לא מצא כל ממצה חולני אובייקטיבי בכתפיו של התובע ולפיכך, העריך, כי לא נותרה לתובע כל נכות גופנית או תפקודית כתוצאה מעבודתו.
-
לנוכח הפער בין חוות הדעת, מונה ד"ר מריו אייכנבלט כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר אייכנבלט ציין בחוות דעתו, כי לאור העובדות שנמסרו לו על ידי התובע ולפיהן, עבד בשבע השנים האחרונות בעבודה פיזית של הרמת ותליית גלופות כבדות, במשקל 12 ק"ג ויותר כ- 150 פעמים כל יום וגילו הצעיר יחסית של התובע לתחילת התלונות, סביר להניח שלסוג העבודה שדרשה ביצוע תנועות חוזרות ונשנות של הכתפיים והרמת הזרועות מעל גובה השכמות, הייתה השפעה מכריעה על הופעת הסימפטומים בשתי הכתפיים.
ד"ר אייכנבלט העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 5% בגין כל כתף.
שלוש חוות הדעת הוגשו ללא חקירת עורכיהן.
-
הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. אדון בדברים, דבר דבור על אופניו.
א. אופי עבודתו של התובע אצל הנתבעת
-
על מנת לבחון את שאלת האחריות יש ראשית לבחון את אופי עבודתו של התובע אצל הנתבעת והפעולות הכרוכות בעבודה זו והשפעתן על תנועות הכתפיים. בכתב תביעתו, תאר התובע את אופי עבודתו כך:
"התובע הועסק ע"י הנתבעת החל משנת 1991 ועד לשנת 2017. במהלך תקופה זאת, התובע נדרש להרים משא כבד לאורך מרחקים ניכרים, כשידיו מורמות מעל לגובה השכמות. כתוצאה מעומס היתר והמאמץ שנדרשו ממנו התובע סבל מפגיעה דו צדדית בכתפיים, שהתפתחה והחריפה ובאה לידי ביטוי לראשונה בשנת 2016.".
בתצהירו חזר התובע על הדברים :
"בשנת 2010 התפקיד שלי במפעל שונה ועברתי לעבוד במחלקת גלופות. במחלקה זאת עבדתי במשמרות, במשרה מלאה ובהתאם לצורך גם שעות נוספות.
אני מבהיר שעד לתחילת עבודתי במחלקת גלופות הייתי אדם בריא ותפקדתי בעבודתי ובחיי היומיום ללא כל מגבלות.
במחלקת גלופות נדרשתי מידי יום ביומו לאסוף את הגלופות ששמשו במחלקות השונות של המפעל בתהליכי הייצור במהלך יום העבודה הקודם. כל גלופה שוקלת 15-20 קג', הכל בהתאם לגודל ולסוג. המדובר בכמות יומית של כ-150-200 גלופות שנמצאות בשימוש שוטף. במסגרת עבודתי נדרשתי להרים ולשאת אותן בכוחות עצמי וללא סיוע. כמובן, שבכל פעם הרמתי גלופה אחת או שתיים. לאחר איסוף הגלופות נדרשתי להעביר אותן למחלקת הגלופות, שבה עבדתי. במקום נדרשתי לשטוף כל גלופה בנפרד, כשאני מחזיר אותה בידי, מרים אותה ונושא אותה. לצורך השטיפה נעזרתי במכונה מיוחדת. הייתי חייב להרים כל גלופה מעל לגובה הכתפיים, כשידי מושטת למעלה ומתוחות על מנת להכניס אותן למסלול השטיפה במכונה הנ"ל.
לאחר השטיפה נדרשתי להוציא כל גלופה מן המכונה הנ"ל, גם הפעם תוך כדי הרמת הידיים ונשיאת הגלופה מעל גובה הכתפיים.
לאחר סיום הליך השטיפה נדרשתי להרים ולשאת על גלופה בנפרד ולתלות אותן הייבוש. גם הפעם נדרשתי להרים כל גלופה, כשידי מתוחות ומורמות מעל גובה הכתפיים. יש להבין שמדובר במתקן ייבוש שנמצא בגובה של כ- 2 מטר ויותר מעל לגובה הרצפה.
לאחר תהליך הייבוש נדרשתי להוריד את הגלופות מן המתקן הנ"ל ולהחזיר אותן למחלקות השונות במפעל לצורך המשך תהליכי הייצור"(סעיפים 3 , ו- 4 לתצהיר).
בעדותו בפני, חזר התובע על הדברים ותיאר את שיטת העבודה כך:
שלב ראשון: אוספים את הגלופות מהמכונות:
"אני עובר ממכונה למכונה על מלגזה. מכל מכונה מעבירים את הגלופות למשטח שעל המלגזה ונוסעים למתקן השטיפה עם כל הגלופות כ 200 גלופות שהרמנו ביד ושמנו על המשטח.
ש.תדגים. המכונה בגובה מותניים?
ת.יש גלופות על השולחן קצת יותר מהמותניים לוקח את הגלופות מהשולחן שם על המשטח של המלגזה. במהלך העברה הגלופות מאוד כבדות. מעמיסים. כל מה שתיארתי כאן לוקח בערך חצי שעה ". (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 26-32).
שלב שני: מביאים את הגלופות למכונת השטיפה: "העמסתי את הגלופות ונסעתי למכונת השטיפה שאורכת כ 3 ד'" (עמ' 5 לפרוטוקול שורה 34).
שלב שלישי: שמים את הגלופות על מסילות מכונת השטיפה:
"מכונת השטיפה מעל 2 מ'. אני לוקח את הגלופות שם על מסילות גבוהות המכונה עוברת ברגע שיש מסה של מים הגלופה נהיית יותר כבדה. אני עושה הכל לבד." (עמ' 6 שורות 1-2).
שלב רביעי: הורדת הגלופות ממכונת השטיפה:
"פר גלופה השטיפה אורכת דקה בערך. אני שם 4 גלופות במכה אחת. מסתובב מוריד אחת שם עוד אחת וכן הלאה." (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 8-9).
שלב חמישי: תליית הגלופות לייבוש:
"מסילה שאליה צריכה להיכנס הגלופה" (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 22).
שלב שישי: החזרת הגלופות למחסן הגלופות:
"מפזרים אחד אחד, לוקח גלופה אחת מחזיר לתוך המחסן שיותר גדול פי שניים מאולם ביהמ"ש. לוקח כל גלופה אחת אחת למקומה. אם לא תחזיר למקום זה בעיה יחפשו, גם לי תהיה בעיה. בתוך המחסן יש מסילות כאלה. ממכונת הייבוש אני מחזיר למחסן." (עמ' 7-8 לפרוטוקול שורות 35-36, 1-2 בהתאמה).
ובתמצית: "מהמכונה למלגזה, משם למכונת שטיפה, משם למחסן לייבוש, מהמחסן למחלקות, ושוב מוציאים מהמחסן למחלקות פעם נוספת." (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 17-18).
-
התובע הוסיף וציין בחקירתו, כי ששת שלבי מחזור העבודה אורכים יחד כשעתיים ובמהלך משמרת הוא מבצע ארבעה מחזורי עבודה כאלה (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 2-4). התובע אישר כי במתקן התלייה של הגלופות ההנחיה היא לתלות את הגלופות הכבדות למטה והקלות למעלה (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 26-27) אולם הוסיף וציין, כי בפועל תולים גלופות כבדות מאוד גם למעלה וגם למטה (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 12-13). לגבי משקל הגלופות ציין התובע, כי לא שקל את הגלופות והנטען על ידו בהקשר זה הינו הערכה שלו (שם, שורות 3-5). התובע תיאר כי בשלב מסוים החל להרגיש חוסר נוחות וכאבים בכתפיים ופנה לבדיקה רפואית (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 5-9), לאחר שנותח ושב בתום תקופת ההחלמה הועבר לתפקיד קל יותר של תיקון גלופות (שם, שורות 16-20).
-
גם מתצהירו ועדותו של מר ישראל שקד, מנהלו הישיר של התובע ומנהל מחלקת הגלופות אצל הנתבעת בזמנים הרלבנטיים לתביעה, הצטיירה תמונה דומה. בתצהירו ציין מר שקד כי תפקידו של התובע במחלקת הגלופות היה בעיקרו שטיפה וייבוש של הגלופות לצורך שימוש חוזר בהן. לצורך כך, היה על התובע להרים את הגלופות, כל אחת למסילה במכונת השטיפה ולאחר סיום פעולת השטיפה מוציאים את הגלופות ותולים אותן במחסן לייבוש. מר שקד ציין כי שקל את הגלופות וכי משקלן נע בין 0.3 ק"ג ל- 12 ק"ג (סעיפים 6, 9-12 לתצהירו). בעדותו, אישר מר שקד את תהליך העבודה עם הגלופות: "מהמחסן למכונות, מהמכונות לשטיפה, מעבירים במלגזה. אז למחסן, מחסן לשטיפה" 4-5 פעמים במשמרת (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 18-19). מר שקד הוסיף והסביר כי העבודה מצריכה הרמת ידיים מספר פעמים בכל מחזור עבודה פעם אחת בהוצאת הגלופות מהמחסן, פעם שנייה בסידור הגלופות במכונת השטיפה ופעם שלישית בתליית הגלופות במחסן לייבוש (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 23-28). מר שקד הסביר כי את הגלופות הכבדות תולים למטה ואת הכבדות למעלה, אך ציין, כי תליית הגלופות למעלה אף כשהן קלות היא קשה אף יותר מאחר שצריך להחזיק את הידיים למעלה מספר דקות (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 22-24). העד הסביר כי בשיטה זו עובדים במחלקת הגלופות גם היום (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 18-20).
משהבהרנו את שיטת העבודה בה עבד התובע ואשר לטענתו גרמה לפציעתו, נמשיך לבחון את שאלת אחריות נתבעת.
ב. שאלת האחריות – המצב המשפטי
-
לטענת התובע, הנתבעת התרשלה והפרה חובות חקוקות (תקנות 2-3 לתקנות ארגון ופיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט – 1999) עת לא סיפקה לו תנאי עבודה הולמים ולא הדריכה אותו לגבי שיטת עבודה בטוחה וממילא לא נקטה באמצעים כלשהם למניעת הסיכון ולשינוי תנאי העבודה.
-
המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן שאלת האחריות היא עוולת הרשלנות שיסודותיה מוגדרים בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן : "פקודת הנזיקין").
-
דומה, כי כיום אין עוד צורך להכביר מילים בשאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדו. במובן זה, על המעביד ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף, פס' 9 והאסמכתאות שם (פורסם במאגרים, 14.6.2011)).
ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים), תשנ"ט–1999, מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם; החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח גם באופן יעיל על בצוע ומילוי כראוי של כל ההנחיות (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993); ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980); ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172 (1999); ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (1993); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982)).
בהתאם לפסיקה, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785 (1982)). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988)). המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו.
עם זאת, כמובן, לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)). ההוראות הקבועות בחקיקה מהוות אמצעי עזר לבירור האמצעים שעל מעביד לנקוט כדי ליצור עבור עובדיו הגנה סבירה מפני תאונות, אם כי לעיתים יידרש המעביד לנקוט סטנדרט זהירות גבוה אף יותר.
-
הנה כי כן, בהתאם לדין, לנתבעת כמעבידתו של התובע בזמנים הרלבנטיים לתביעה קמה חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית בנסיבות העניין כלפי התובע למנוע סיכון של פגיעה בגופו הנובע מעבודתו. ההלכה הפסוקה בעניין זה מחמירה ומדקדקת מאד עם המעביד. בהתאם לחקיקה הרלוונטית, חובות הזהירות המוטלות עליו הן חובות מוגברות. על המעביד בהתאם לחוק החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, הדרכה בדבר שיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים וחובות וידוא ופיקוח. על המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, גם אם מדובר בסכנות שאינן בלתי רגילות או יוצאות דופן במקום העבודה.
-
לאחר שבחנתי את הראיות ואת טענות הצדדים סבורני, כי הנתבעת במקרה שלפני, הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה כלפי התובע ולפיכך, אחראית להתרחשות הנזק שנגרם לו במהלך עבודתו וכתוצאה הימנה.
-
התובע טען בתצהירו ובעדותו כי עבודתו הייתה כרוכה באופן תדיר בהרמת הידיים לגובה לצורך הרמת הגלופות וסידורן במכונת השטיפה, הורדתן מהמכונה ותלייתן לייבוש במחסן. מר שקד מטעם הנתבעת תמך בעדותו את טענת התובע ואף הדגיש, כי הרמת הידיים לגובה בעת התלייה לייבוש הייתה הרמה לזמן ממושך, אף כי עסקינן היה בתליית הגלופות הקלות יותר. אין מחלוקת איפה כי עבודתו של התובע הייתה כרוכה בהרמת ידיו לגובה בתדירות גבוהה ובאופן שוטף לאורך חלק ניכר משעות עבודתו.
-
כאשר נשאל מר שקד לגבי עזרה שהושטה לתובע השיב, כי "כשעבד במשמרות עבד לבד, בבוקר קיבל עזרה" (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 2-3).
-
בכל הנוגע להדרכות, ציין מר שקד בתצהירו כי ככלל העובדים מקבלים הדרכות בטיחות בתחומים שצריך אולם, בכל הנוגע למחלקת הגלופות, לא ניתנת הדרכת בטיחות מיוחדת מאחר "שמדובר בהרמה פשוטה של הגלופה. פעולה שכזאת היא פעולה יומיומית שכל אחד מכיר ולא צריך לקבל הסבר מיוחד איך לבצע אותה" (סעיף 13 לתצהיר).
-
יועץ הבטיחות אצל הנתבעת, שתפקידו לזהות סיכונים בעבודה – לא הובא על ידי הנתבעת למתן עדות הגם שעובד אצל הנתבעת גם כיום (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 25,26 ועמ' 21 שורה 2-3).
-
בעוד שלשיטת הנתבעת עבודתו של התובע הייתה עבודה הכרוכה בפעולת הרמה ותלייה שגרתית, יומיומית, אשר אינה כרוכה בהרמת משקל כבד במיוחד ואין להטיל את האחריות על התממשות סכנות שיש בפעולה יומיומית כזו על המעביד, הרי שלשיטת התובע יש לקבוע בנסיבות העניין ובהתחשב בתדירות הפעולות שנדרשו, קיומה של ציפיות נורמטיבית המבססת אחריות.
-
לאחר שנתתי דעתי לחומר הראיות ולטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי ראוי ונכון בנסיבות המקרה שלפני לקבוע כי קיימת ציפיות נורמטיבית. סבורתני, כי תדירות הרמות הידיים להן נדרש התובע במהלך עבודתו, כעולה מעדויות הצדדים, הגדילה באופן משמעותי את הסיכון הכרוך בעבודה, באופן שאין עוד מדובר בסיכון רגיל וטבעי הטמון בפעולת הרמה חד פעמית, יומיומית כי אם מדובר בסיכון מוגבר, אותו יצרו, כאמור, תנאי עבודתו ולפיכך, יש לטעמי להטיל על המעביד את האחריות להתממשות הסיכון.
הנתבעת לא דאגה להדרכת התובע בנוגע לאופן ביצוע העבודה מאחר שסברה, כי מדובר בעבודה פשוטה שאינה מצריכה הדרכה כלשהיא כעדות מר שקד. הנתבעת גם לא טענה שפיקחה על עבודתו ווידאה שהוא מבצעה כך שלא יגרם לו נזק, כך למשל שהוא מקפיד על תליית הגלופות הכבדות למטה. הנתבעת אף לא הראתה שלא ניתן היה לנקוט בשיטת עבודה שאינה מצריכה הרמת הידיים מעל גובה הכתפיים לתליית הגלופות באופן חוזר ונשנה בתדירות גבוהה.
-
התממשות הסיכון שהיה כרוך באופן ביצוע עבודתו של התובע אצל הנתבעת גרמו לתובע נזק גוף. ד"ר אייכבלט, אשר מונה כאמור כמומחה מטעם בית המשפט בתיק קבע, לאחר שהתובע תיאר בפניו את אופי עבודתו אצל הנתבעת, כי "סביר להניח שלסוג עבודתו של התובע (הרמת משאות לגובה במשך שנים) הייתה השפעה מכריעה על הופעת הסימפטומים והנגעים בשתי הכתפיים". המומחה הוסיף וציין, כי הקשר הסיבתי הרפואי מתחדד לאור גילו הצעיר יחסית של התובע במועד תחילת התלונות. לפיכך, ייחס המומחה את הנכויות שקבע לתובע לעבודתו אצל הנתבעת.
לטענת הנתבעת מסד הנתונים שנמסר למומחה אינו מדויק, כפי שעלה במהלך שמיעת הראיות. ואולם, הנתבעת לא טרחה לזמן את המומחה ולהציג בפניו את מסד הנתונים המדויק לטענתה ולפיכך, ויתרה על האפשרות להוכיח, כי לאור מסד נתונים אחר כטענתה אין מסקנת המומחה וייחוס הנכות לעבודת התובע אצל הנתבעת, נכונה.
במצב דברים זה, הימנעות הנתבעת משמשת כנגדה ומחזקת את המסקנה שמסקנת המומחה עומדת על כנה.
-
לאור האמור לעיל, משהוכח קשר סיבתי משפטי וקשר סיבתי רפואי בין עבודתו של התובע אצל הנתבעת לבין הנזק שנגרם לו כתוצאה ממנה, יש לראות את הנתבעת כמי שהפרה את החובות המוטלות עליה כמעביד כלפי התובע ועל כן, אחראית היא לקרות הנזק הגוף שנגרם לתובע כתוצאה מכך.
ה. אשם תורם
-
הנתבעות טוענות, כי לתובע אשם תורם ממשי ומכריע לאירוע התאונה מאחר שלא הלין על תנאי עבודתו ולא טרח לבקש עזרה או להחליף תפקיד, אלא רק לאחר הניתוח שעבר.
-
שני המבחנים המקובלים לבחינת אשמו התורם של נפגע הם מבחן האדם הסביר, לאמור, האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה, כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 417/81).
בתאונות עבודה מקובל לאמץ את המבחן השני, נוכח אי השוויון ביחסי הכוחות בין העובד והמעביד. בידי המעביד אמצעי השליטה והייצור וביכולתו לנקוט צעדים מפני רשלנותו של העובד (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991)). מטעם זה מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו והפסיקה אימצה גישה מקלה ביחס להתנהגותו של עובד אשר נפגע:
"...נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא בהתרשלות" [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 (1991); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (2009), פיסקה [י]; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (2009) פיסקה 7).
אשם תורם ייזקף לחובתו במקרים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין.
טעם נוסף שלא להחמיר עם העובד מוסבר בכך, ש"בלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב. לא אחת עובדים נחפזים ומבצעים קיצורי דרך, על מנת להספיק ולהשלים את עבודתם במהירות, בין אם לפי דרישת המעביד ובין אם מיוזמתם. מטרתם היא טובת המעביד והעבודה, מבלי להידרש יתר על המידה לבטחונם האישי. דווקא אצל עובד טוב ומסור קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולהשביע את רצון המעביד, הכל – תוך נטילת סיכונים על עצמו, מבלי לשקלם ביישוב הדעת" (ת"א (י-ם) 1519/96 בן ישי נ' לוי (פורסם במאגרים, 19.2.2001).
עם זאת, אם בנסיבות העניין מתגלה רשלנות ברורה, יהיה נכון להטיל על העובד אשם תורם. בעניין זה יש משמעות גם לשאלת הפרת חובות הקבועות בחוק על ידי המעביד. אם נמצא, כי המעביד הפר חובות המוטלות עליו בנושא בטיחות עובדיו, מידת האשם העצמי פוחתת (ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197 (1973)). עוד נפסק, כי גם אם מדובר בעובד ותיק ואחראי, אין בכך כדי להסיר את חובת הזהירות מהמעביד: "גם עובדים ותיקים ומיומנים חשופים לפגיעות... יש להביא בחשבון שעובד ותיק, אשר בצע את אותה העבודה פעמים רבות, עלול ללקות בשגרה קלוקלת ועתירת סיכונים" (ת.א. (י-ם) 1519/96 הנ"ל).
במקרה דנן סיבת פגיעתו של התובע נבעה, כעולה מהראיות, מהעובדה שהתובע נדרש במסגרת עבודתו להרמות חוזרות ונשנות של זרועותיו מעל גובה השכמות וצורך תליית והורדות גלופות. מהראיות עלה כי התובע ביצע את העבודה בהתאם לשיטת העבודה הנהוגה אצל הנתבעת. לא הוכח, כי עמדה בפני התובע אפשרות אחרת לביצוע העבודה, או שהודרך על ידי מעבידו לבצע את תליית והורדת הגלופות באופן אחר.
ממצים בהקשר זה, הדברים שנאמרו בע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 212-211 (1965):
"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים".
בענייננו, איני סבורה, כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח, כי יש לזקוף לחובת התובע אשם תורם. כאמור לא הוכח שעמדה בפניו אפשרות אחרת לביצוע העבודה. לא הוכח, כי הוא הודרך לנהוג אחרת. כמו כן, לא הוכח, כי מי מטעם המעביד פיקח על אופן עבודתו ומדברי העדים עולה, כי התובע פעל בהתאם לשיטת העבודה שהייתה נהוגה במפעל הנתבעת. התובע פעל במסגרת הסיכון שיצרה הנתבעת, בין היתר, לנוכח היעדר מתן עזרה, היעדר שיטת עבודה שאינה מחייבת תליית הגלופות והורדתן מגובה, הדרכה ופיקוח ובהתאם למבחנים שקבעה הפסיקה לא הוכח אשם תורם מצד התובע.
משהכרעתי בשאלת האחריות אעבור לכימות הנזק.
ו. הנזק
-
למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:
התובע יליד: 21.10.1969.
מועד הסיום עבודה אצל הנתבע: 17.10.2017.
גיל התובע כיום: 51.
הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית
-
כאמור, לאור הפער בין חוות הדעת אשר הוגשו מטעם שני הצדדים, מונה ד"ר מריו אייכנבלט כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר אייכנבלט העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 5% לפי סעיף 35(1)ב' חלקי מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 לכל כתף בגין הגבלה בחלק מתנועות הכתף (5% בגין כתף ימין ו-5% בגין כתף שמאל).
-
ד"ר אייכנבלט לא הוזמן לחקירה על חוות דעתו ולאחר שעיינתי בחוות הדעת מטעם הצדדים ובחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט ראיתי לאמץ את קביעת האחרון, אשר חוות דעתו היא אף העדכנית ביותר ולפיה, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 9.75%.
-
ד"ר אייכנבלט ציין בחוות דעתו, כי התובע מוגבל בביצוע עבודות מאומצות עם עומס על שתי הכתפיים.
-
יצוין, כי התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. הוועדה הרפואית קבעה, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 19%.
-
התובע טוען, כי בעקבות נכותו הוא סובל מכאבים מתמשכים והגבלה בתנועות הכתפיים. כן נטען כי התובע מתקשה בביצוע מאמצים ועבודה פיזית במסגרת עבודתו ובתפקוד היום יומי.
-
התובע טוען, כי כתוצאה מנכותו פוטר מעבודתו אצל הנתבעת, עם מעבר המפעל לדרום וכאשר הצליח להשתלב בעבודה אחרת, לאור מגבלותיו, היה זה בשכר מופחת לעומת שכרו אצל הנתבעת.
-
הנתבעות טוענות מנגד, כי התובע לא פוטר עקב נכותו אלא פוטר, כמרבית העובדים, על רקע מעבר המפעל לדרום והסכמי הפרישה הנדיבים שניתנו לעובדים במסגרת מהלך זה.
-
מושכלות יסוד הן, כי הנכות הרפואית מהווה תרגום של הפגיעה הגופנית לאחוזים. אך בצד קביעת נכות זו הנעשית על ידי מומחה רפואי, נדרש בית המשפט גם להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד, מידת ההגבלה, שהנכות הרפואית גרמה לתובע. זוהי הנכות התפקודית. היא עשויה להיות לעזר כאשר בית המשפט יבוא לחשב את הפסד כושר השתכרותו של נפגע, אשר מושפע מהנכות הרפואית, ממקצועו של הנפגע וממקום עבודתו.
הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל לרבות לשינויים שחלו בשכר (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (פורסם במאגרים, 21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 23.8.2010)).
-
מהעדויות והראיות שנשמעו עולה, כי לאחר שהתובע התלונן על כאבים בכתפיו, הוא נבדק ובהתאם להמלצת רופאיו נותח בכתפיו. לאחר שלושת חודשי החלמה, התובע שב לעבודתו אצל הנתבעת אך בתפקיד אחר, ללא מאמצים פיזיים. עם מעבר מפעל הנתבעת לדרום מרבית העובדים פוטרו וביניהם התובע. לאחר פיטוריו, במשך שבעה חודשים קיבל התובע דמי אבטלה ולאחר מכן החל לעבוד בחברת ארן אריזות כמלגזן ומחסנאי. לאחר חודשיים לדבריו פוטר עקב מגבלותיו ומיד לאחר מכן החל לעבוד גם כן כמלגזן ומחסנאי בחברת פריץ-פתרונות מתקדמים ושילוח בינלאומי שם הוא עובד עד היום.
-
בחקירתו בבית המשפט התברר, כי לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת עשה התובע גם רישיון לנהיגה במונית אך הוא מעדיף לעבוד כמלגזן (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 22-27).
-
התובע טען, כי גם בעבודתו הנוכחית הוא מתקשה, אך מלבד הטענה, לא הובאה כל ראייה לאישושה, לא מהמעביד הנוכחי ולא מחברת ארן.
לנוכח קביעות המומחה הרפואי מהן עולה, כי נכותו של התובע בכתפיו היא בעלת השלכה תפקודית מחד, ולנוכח העובדה שהתובע השתלב בעבודה התואמת את מגבלותיו ועובד באופן סדיר ורצוף ללא כל מגבלה מוכחת, אני סבורה, בנסיבות העניין, כי שיעור הנכות התפקודית אינו עולה על שיעור הנכות הרפואית.
חישוב נזקי התובע
הפסד שכר – עבר
-
המומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, ד"ר אייכנבלט, העריך את נכותו הזמנית של התובע בשיעור של 10% מיום הופעת הסימפטומים ועד לניתוח שעבר התובע ביום 5.9.2016 ולאחר מכן, נכות בשיעור של 100% למשך חודשיים לאחר הניתוח ו-50% למשך חודשיים נוספים. בפועל, אין מחלוקת, שהתובע נעדר מעבודתו אצל הנתבעת שלושה חודשים לאחר הניתוח ועבד באופן סדיר ומלא עד לפיטוריו ביום 17.10.2017.
-
לאחר הפיטורין ובמשך 7 חודשים לא עבד התובע וקיבל דמי אבטלה. לאחר מכן, החל לעבוד בחברת ארן ולאחר חודשיים פוטר ועבר לעבוד בחברת פריץ שם הוא עובד עד היום.
-
שכרו של התובע אצל הנתבעת עמד על הסך של 12,681 ₪ ברוטו (לפי תלוש אוגוסט 2016עובר לניתוח ), ובשיערוך להיום בסך של 12,782 ש"ח. שכרו כיום, בעבודתו בחברת פריץ עומד על הסך של 9,000 ₪ (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 31-32).
-
התובע טוען, כי בשל נכותו, הנתבעת החליטה לפטרו ולא להשאירו בתפקידו במפעל שהועתק לדרום הארץ ולפיכך, נמנע ממנו להמשיך ולעבוד בשכר ובתנאים בהם עבד אצלה והוא נאלץ לאחר פיטוריו לעבוד בעבודות אחרות ששכר פחות בצידן. לפיכך, עותר התובע לפיצויו לפי "הפסדו בפועל" קרי הפער שבין השכר אותו יכול היה התובע להשתכר אם היה ממשיך לעבוד אצל הנתבעת לבין שכרו מאז הפסקת עבודתו אצלה ודהיום .
-
הנתבעת מצידה טוענת, כי פיטוריו לא נבעו מנכותו כי אם מהעתקת המפעל מלוד ללהבים וחתימת הנתבעת על הסכם קיבוצי עם העובדים אשר במסגרתו פוטרו מרביתם המכריע של עובדי הנתבעת וקומץ בלבד המשיך לעבוד במפעל החדש. לפיכך, לטענתה, משפיטוריו של התובע אינם קשורים לנכותו, אין מקום להשוואה בין השכר שקיבל במהלך עבודתו אצלה לבין שכרו היום, והפער הנטען אינו מעיד על נזקו של התובע כתוצאה מהנכות כי אם מתנאי השוק ובהתחלת עבודה במקום עבודה חדש.
-
לאחר ששמעתי את העדים הגעתי למסקנה כי אין לקבל את טענתו זו של התובע. במסגרת שמיעת הראיות העידה מטעם הנתבעת גב' קירמאיר יודפת, סמנכ"לית משאבי אנוש, אשר הסבירה בעדותה את המהלך שהנתבעת עברה ולפיו, מטעמי התייעלות ומטעמים גיאוגרפים שנובעים מהעתקת מפעל החברה שבעים קילומטרים דרומה, נחתם עם העובדים הסכם קיבוצי אשר במסגרתו מרבית העובדים (95%) פרשו בהסכם פרישה נדיב ורק מעטים נותרו לעבוד במפעל החדש (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 5-8). העדה הסבירה שתהליך הפיטורים ארך כחמש שנים והתובע היה בין האחרונים שפוטרו. העדה הוסיפה וציינה, כי למפעל החדש גייסה הנתבעת עובדים חדשים אשר משולם להם שכר נמוך בהרבה מהשכר ששולם לתובע, המבוסס על "שכר מינימום פלוס שקל, 30 ₪ לשעה" (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 33-35). מר ישראל שקד, אשר היה כאמור מנהלו הישיר של התובע אצל הנתבעת אף הוא הסביר בעדותו, כי היה רצון מטעם הנתבעת לפטר את התובע בגלי הפיטורים הראשונים, עוד לפני שהחל את עבודתו במחלקת הגלופות, וכי הוא בשל היכרותו את התובע העביר את התובע לעבוד תחתיו במחלקת הגלופות וכך מנע את פיטוריו בשלב מוקדם הרבה יותר (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 6-7, 14-15).
-
גם התובע בחקירתו הודה, כי העדיף, מטעמים כלכליים לקבלת את הסכם הפרישה הנדיב ולסיים את עבודתו אצל הנתבעת (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 21-23).
-
מכל האמור עולה, כי פיטוריו של התובע לא היו מופנים כלפיו דווקא אלא היו חלק ממהלך התייעלות ושינוי מקום מפעל הנתבעת ולא התרשמתי כי אלה קשורים לפגיעתו ולנכותו של התובע. אכן, התובע עבד במסגרת הנתבעת שנים רבות והשתכר שכר נאה, אך לא הייתה לו, כמו לאף עובד אחר, זכות קנויה להמשיך להיות מועסק אצל מעביד כלשהו. שינויים ארגוניים מתרחשים מעת לעת בחברות רבות במשק ומשלא הוכח שפיטוריו של התובע קשורים לפגיעתו אלא לשינויים רוחביים אלה, אין מקום לזקוף את השלכות מהלך זה לפגיעה מושא התביעה.
בנוסף, אך ברור הוא כי תנאי שכרו של עובד מתחיל במקום עבודה חדש אינם שווים לתנאי עבודתו של עובד ותיק כפי שהיה התובע אצל הנתבעת. אולם פער זה, אינו נובע מהפגיעה מושא התביעה כי אם, בעיקר, מתנאי השוק. כפי שהוכח, התובע מקבל כיום שכר ראוי ככל עובד אחר בתפקידו ללא כל הפחתה הקשורה בנכותו.
-
לאור האמור לעיל, יחושבו הפסדיו של התובע בראש נזק כלהלן:
-
בעקבות הניתוח נעדר התובע מעבודתו במשך שלושה חודשים בגינם קיבל שכר מופחת על חשבון ימי מחלה. הפסדו של התובע בתקופה זו, בהשוואת שכרו עובר לניתוח לשכר ששולם (לפי תלושי השכר לחודשים ספטמבר-נובמבר), הוא הסך של 15,102 ₪ סכום זה בתוספת הצמדה וריבית מאמצע התקופה הוא הסך של -15,566 ש"ח.
-
עבור התקופה בה קיבל התובע דמי אבטלה והחל לעבוד בשנת 2016 לא מצאתי לפסוק פיצוי על דרך השוואת השכר שמשתכר התובע עתה לשכרו אצל הנתבעת כפי שמבקש התובע. כעולה מעדותו לאחר תום תקופת האבטלה החל התובע לעבוד כמלגזן ומחסנאי והוא עובד באופן סדיר ללא כל מגבלות מוכחות עד היום. הפרש השכר כאמור נובע מהיותו של התובע עובד מתחיל, אך מחפה על כך, הסכם הפרישה המוגדל שקיבל התובע מהנתבעת עם סיום עבודתו.
-
סך כל הפסדי השכר בעבר, כולל הפסדי פנסיה - 17,512 ₪.
גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד והפסדי פנסיה
-
התובע יליד 1969, עד הגיעו לגיל הפרישה נותרו לו כ-16 שנות עבודה. לאור העובדה שנותרה לתובע נכות אורתופדית קלה שהיא בעלת השלכה תפקודית מסויימת ופיטוריו משורות הנתבעת אילצו אותו למצוא עבודה חדשה, ללא הותק שצבר אצל הנתבעת ובתוספת מגבלה, בגיל מתקדם יחסית שבו שוק העבודה מצומצם יותר ומאידך, התובע עובד כיום באופן סדיר וממושך בעבודה המתאימה למומו ללא כל מגבלה מוכחת ומשתכר שכר ראוי לעבודתו ככל עובד אחר בתפקיד זה, ראיתי להעריך את הפסד שכרו בעתיד בסך גלובלי של – 180,000 ₪, כולל הפסדי פנסיה.
עזרת הזולת לעבר ולעתיד
-
לאחר הניתוח שב התובע לעבודתו ועבד באופן סדיר עד לסיום עבודתו אצל הנתבעת בסוף שנת 2017. לאחר הניתוח ובעקבותיו סביר שנדרש התובע לעזרת הזולת בביצוע פעולות מסוימות.
-
אשר על כן, בשים לב לתקופת אי הכושר, להיות התאונה תאונה בעבודה ולפגיעתו של התובע שעשויה להצדיק עזרה כלשהי מפעם לפעם, ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 10,000 ₪, נכון להיום.
הוצאות רפואיות, נסיעות ואחרות לעבר ולעתיד
-
התובע טוען, כי בעקבות התאונה הוא נזקק ויזקק לטיפול תרופתי ונגרמו לו הוצאות בגין כך.
בהיעדר כל קבלה על הוצאות שנגרמו ולהיות התאונה תאונה בעבודה, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד באופן גלובלי על הסך של 3,000 ₪, נכון להיום.
נזק לא ממוני
-
בהתחשב בגילו של התובע, במהות הפגיעה ושיעור הנכות הרפואית ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 45,000 ₪, נכון להיום כולל ריבית.
ניכויים
-
המוסד לביטוח לאומי שילם לתובע סכום של 123,802 ₪ לפי פירוט התשלומים שצורף (עמודים 57-58 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת) סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום עומד על הסך של 125,228 ₪.
סיכום סכום הפיצויים
-
סיכום סכום הפיצויים הוא כדלקמן:
א. הפסד השתכרות לעבר -17,512 ש"ח
ב. אבדן כושר השתכרות - 180,000 ש"ח
ג. עזרת הזולת - 10,000 ש"ח
ד. הוצאות רפואיות ונסיעות -3,000 ש"ח
ה. נזק לא ממוני - 45,000 ש"ח
סה"כ נזק 255,512ש"ח
בניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי125,228 ש"ח
יתרה130,284 ש"ח
-
לסכום הפיצוי בסך של 130,284 ₪ יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4% והחזר עלות חוות הדעת לפי קבלות.
-
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ו' אדר תשפ"א, 18 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.