פסק דין בעניין היחס בין סעיף אריכות ימים והוראות צוואה

עניין לנו במחלוקת בין דודה ואחייניה.

בלב המחלוקת עיזבון בת משפחתם, אשר הניחה אחריה צוואה בעדים ובמסגרתה הורתה על חלוקת רכושה, באשר יוותר לאחר פטירתה, בין שלושתם בחלקים שווים.

למרבה הצער, עם לכתה של בת המשפחה לעולמה נולדה מחלוקת בין יורשיה, הנסובה סביב דינם של כספים אשר הוחזקו בחשבון בנק שהיה משותף לדודה ולמנוחה - האם מהווים חלק מן העיזבון אם לאו.

בכך יעסוק, אפוא, פסק דין זה שלפנינו.

רקע כללי

1. המנוחה .... ז"ל (להלן: "המנוחה"), הלכה לבית עולמה ביום 19.05.2014.

2. התובעים הם אחייניה של המנוחה, ילדיו של אחיה מר ..., והנתבעת היא אחותה.

3. ביום 21.08.2014 ניתן צו לקיום צוואת המנוחה אשר נערכה בפני עדים ביום 31.07.2013. בצוואתה הורתה המנוחה, כי רכושה יונחל לשלושת הצדדים להליך זה בחלקים שווים. בצוואה נכתב, כי רכוש המנוחה אותו מבקשת היא להנחיל לזוכים על פיה הוא דירה השוכנת ב.... שבעיר .... וכספים המוחזקים בחשבון המנוהל בבנק לאומי סניף ... ומספרו ..... (ראו סעיף 1א'-ב' לצוואה).

4. אין חולק, כי ביום 27.04.2014 משכה המנוחה סך של כ-239,000 ₪ מחשבון הבנק שבבעלותה, אשר היה רשום על שמה בלבד. בו ביום, נפתח באותו סניף בנק חשבון נוסף על שמן של המנוחה ושל הנתבעת, אליו הועבר הסך של 239,000 ₪ אשר נמשך, כאמור, מחשבונה הפרטי של המנוחה. יוער, כי במועד פתיחת החשבון חתמו המנוחה  והתובעת על מסמכי התקשרות עם הבנק ובהם סעיף "אריכות ימים".

5. הצדדים חלוקים בעניין הבעלות בכספים הללו.

לטענת התובעים יש לראות בכספים חלק מעיזבון המנוחה, נוכח ההוראה שבסעיף 8 (ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), האוסר על ביצוע עסקה בירושה עתידה. לדידם, ניהול ההליך הוכיח, כי הכספים שבמחלוקת נמסרו לנתבעת על מנת שתעשה בהם שימוש לאחר פטירת המנוחה, ומשכך, יש לראות במהלך זה  עסקה עתידית בירושת המנוחה ודינה להתבטל. לפיכך עותרים הם, כי ייקבע שהכספים מהווים חלק מעיזבון המנוחה וכי יש להורות על חלוקתם בין הזוכים בהתאם להוראות הצוואה.

מנגד טוענת הנתבעת, כי הוכח שהמנוחה ביקשה להעביר הכספים לידיה על אתר, וכי בהינתן שהיא חתמה על מסמכי בנק ובהם סעיף "אריכות ימים" לפיו במות אחד השותפים בחשבון הבנק, רשאי השותף הנוסף לעשות בכספים המוחזקים בו ככל העולה על רוחו, הרי שהכספים בנדון דידן הוחרגו מעיזבון המנוחה, והם שייכים לנתבעת בלבד. יצוין, כי בכתב ההגנה נטען על ידי הנתבעת, כי נכרת הסכם פנים משפחתי ובו, לכאורה, הבהרות בעניין מניעיה של המנוחה בקביעת התובעים כזוכים נוספים עפ"י צוואתה, הגם שבפועל רצתה להנחיל לה מלוא רכושה אשר יוותר לאחר פטירתה.

6. ישיבת קדם המשפט הראשונה בהליך התקיימה ביום 12.06.2017. לאחר שנשמעו טענות הצדדים, נקבע ההליך לשמיעת ראיות ונקבע עוד לאמור: "ייאמר כבר בשלב זה, כי הטענות בדבר הסכם לכאורה שהיה בעניין עיזבונה של המנוחה, אינן טענות ממין העניין, שעה שמדובר בצוואה מקוימת כאמור, ולכן במסגרת המחלוקות בין הצדדים בהליך זה, בית המשפט לא יידרש לטענות בדבר עסקאות בירושה עתידה לכאורה, והמחלוקת היא כאמור סביב חשבון הבנק והשאלה, האם הכספים שהוחזקו בו היו חלק מעיזבון המנוחה אם לאו".

7. ביום 20.11.2017 הוגשה הודעת התובעים במסגרתה צוין, בין השאר, כי נוכח ההחלטה דלעיל, לא תובא בפני בית המשפט התייחסותם לטענות הנתבעת בדבר עסקאות בירושה עתידה לכאורה, הגם שיש בידם ראיות לסתירתן.
8. דיון שמיעת הראיות התקיים לפניי ובמסגרתו נחקרו הצדדים, עדה מטעם התובעים, גב' ...., ששימשה במועד הרלוונטי כמנהלת מחלקה בבנק לאומי ומר ....., בעלה של הנתבעת אשר העיד מטעמה.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

9. ראשית ראוי, כי נביא להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

א-         כשלושה שבועות טרם פטירת המנוחה, נפתח חשבון בנק חדש משותף למנוחה ולנתבעת (להלן גם: "החשבון").

ב-         מסמכי ההתקשרות עם הבנק, עליהם חתמו המנוחה והתובעת במועד פתיחת החשבון, כוללים סעיף "אריכות ימים".

ג-          במועד פתיחת החשבון הופקד בו סך כ- של 239,000 ₪, אשר הועבר מחשבון בנק שנוהל על שם המנוחה בלבד.

ד-         הנתבעת לא הפקידה כספים בחשבון.

10. בין הצדדים נטושה, כאמור, מחלוקת בשאלה האם הכספים המוחזקים בחשבון הם חלק מעיזבון המנוחה או שמא יש להחריגם ממנו ולקבוע, כי הם שייכים לנתבעת.

11. כפי שיפורט בהמשך, לשם הכרעה במחלוקת האמורה נדרשת הכרעה בשאלה האם הכספים הועברו לנתבעת ע"י המנוחה באופן מיידי (דהיינו עם העברתם לחשבון) או שמא בהעברתם לחשבון הייתה כוונה להעבירם לבעלותה לאחר פטירת המנוחה.

12. טרם נבחן טיבה ואופייה של העברת הכספים ע"י המנוחה לחשבון, ראוי כי ניתן דעתנו לסעיף "אריכות הימים" המופיע במסמכי ההתקשרות של המנוחה והנתבעת עם הבנק ומשכך חל על החשבון ולאופן בו הוא משליך על היקף עיזבון המנוחה וחלוקתו בין הזוכים עפ"י צוואתה.

סעיף "אריכות ימים" - קווים לדמותו

13. אין חולק, כי במועד פתיחת החשבון, חתמו המנוחה והנתבעת בהתקשרותן מול הבנק על מסמכים הכוללים סעיף "אריכות ימים", אשר זו לשונו: "במקרה של פטירת מי מאתנו, יהיו הנותרים בחיים מבינינו או מי שיפעל מכוחם כדין, זכאים להמשיך, לפעול ביחד בחשבון, כולל כל תחומי הפעילות בו. ליורשיו של הנפטר ולמנהל עזבונו לא תהיה זכות כלשהי לפעול בחשבון, הכל כאמור בסעיף 24.1 לתנאים הכלליים" (ראו סעיף 3 למסמכי פתיחת החשבון שצורפו ע"י התובעים בהודעה מיום 20.11.2017).

14. בסעיף 13א(א) לפקודת הבנקאות, 1941 נקבע לאמור: "קיבל תאגיד בנקאי כספים, ניירות ערך או מסמכים סחירים אחרים בחשבון משותף שלגביו הותנה עם התאגיד הבנקאי, כי בפטירת אחד מבעלי החשבון יהיה בעל החשבון הנותר בחיים, או מי שפועל מכוחו כדין, זכאי להמשיך לעשות פעולות בחשבון האמור, יעמוד התנאי בתקפו, לענין היחסים שבין התאגיד הבנקאי לבין בעלי החשבון, גם לאחר הפטירה".

בהתייחס למשמעותו של סעיף "אריכות הימים" נקבע ע"י בית המשפט העליון, כי: "ברור ממנו שמטרתו להגן על הבנק ולהבטיח את פעולתו הסדירה במקרה של מות אחד מבעלי החשבון המשותף, אך אין הוא בא להסדיר את זכויותיהם של בעלי החשבון ביניהם לבין עצמם, ובוודאי אין בו הענקת זכות ירושה לשותף אחד לגבי חלקו של השותף האחר בחשבון" (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ; ע"א 679/76 סלי נ' שפר, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

בהחלטה שיצאה תחת ידי בית המשפט העליון מפי כב' השופט הנדל נקבע בנדון דידן: "חשוב להדגיש כי על אף שמדובר בהסכמים עליהם חותמים השותפים על מנת להסדיר את הרשאותיהם ואת יחסיהם זה כלפי זה בכל הנוגע לפעילות בחשבון, לטפסים אלה תוקף משפטי רק בעניין היחסים שבין השותפים לבין הבנק, ולא בעניין אלה שבינם לבין עצמם"  (בע"מ 4739/15 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

15. כב' השופט הנדל מתייחס שם ספציפית לסעיף "אריכות הימים": "לעתים, טפסי ההצטרפות לחשבון כוללים "סעיף אריכות ימים", לפיו לאחר מותו של שותף אחד הבעלות על יתרת החשבון מועברת לשותף האחר. אולם, אף אם הטופס כולל סעיף מסוג זה לא ניתן לראות בו כתחליף לצוואה (עניין שרון, בעמ' 676), שכן כאמור, על הצוואה להיערך על פי הדרישות הקבועות בחוק בלבד".

16. עינינו הרואות, אפוא, כי עניין לנו בשתי מערכות יחסים – האחת במישור היחסים החיצוני בין הבנק ובין לקוחותיו בעלי החשבון, ואילו האחרת במישור היחסים הפנימי בין בעלי החשבון לבין עצמם.

17. עניינו של סעיף "אריכות הימים" הוא, אפוא, במישור החיצוני, דהיינו במערכת היחסים שבין הבנק ובין השותפים בחשבון ובמתן חופש פעולה למי מן השותפים לפעול בחשבון לאחר פטירת אחד מהם, אך אין בו כדי להשפיע  על מישור היחסים הפנימי ולהגדיר או לקבוע זכויותיהם של השותפים בכספים המוחזקים בחשבון. ברי גם, כי אין בו כדי לקבוע זכויות הירושה לגבי הכספים הללו.

צא ולמד, כי במקרה דנא אין הנתבעת יכולה להשליך יהבה על סעיף "אריכות הימים", ואין בו כדי להועיל לה.

18. משכך, איני מוצאת לקבל טענות הנתבעת בסיכומיה (סעיף 8 לסיכומים) לפיהן סעיף "אריכות הימים" בענייננו גובר על דיני הירושה בהתייחס לכספים המוחזקים בחשבון הבנק.

19. יוער, כי בסיכומיה נטען שמעדות נציגת הבנק עולה, כי המנוחה ביקשה שלאחר מותה, תהא הנתבעת זכאית להיוותר בעלת החשבון היחידה, וכי ניתן לה הסבר אודות טיבו של סעיף "אריכות הימים", ונביא טענותיה בעניין זה כלשונן: "אף אם פרשנות מנהלת המחלקה לסעיף שגויה, מרגע שכך היא הבינה אותו, ומרגע שכך היא הסבירה אותו למנוחה, הרי שהבנתה הסובייקטיבית של המנוחה את הסעיף, היא היא הקובעת" (ראו עמ' 3 לסיכומים).

מובן, כי טענה זו אינה יכולה לעמוד. ברי, כי לא ניתן לאמץ פרשנות שגויה להוראות הדין על כל ההשלכות הנובעות מכך רק משום שהובנו באופן שגוי ע"י מאן דהוא או אפילו ע"י האדם שהן נוגעות לו במישרין, ובמקרה דנא – ע"י המנוחה עצמה. 

ברי, כי לא היינו מעלים בדעתנו להורות על קיום הוראה בצוואה שהיא בלתי חוקית או בלתי אכיפה רק משום שהיא מופיעה בצוואה וחזקה שהיא משקפת את רצון המצווה. המבחן הוא, אפוא, אינו מבחן סובייקטיבי, ולעולם יכריע הדין את הכף. 

עסקאות בירושה עתידה והענקה לאחר פטירה

20. בסעיף 8(ב) לחוק הירושה נקבע לאמור: "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".

21. הוראת הסעיף ברורה, אפוא, ואינה משתמעת לשתי פנים - אדם יכול לצוות את אשר ייעשה ברכושו לאחר מותו במסגרת צוואה בלבד, וכל הענקה אחרת לאחר פטירה שאינה מוסדרת באמצעות צוואה היא נעדרת תוקף.

22. בית המשפט העליון נדרש לסוגיה דומה בדונו בבקשת רשות ערעור. באותה פרשה המנוחה אמנם לא הניחה אחריה צוואה, וטרם פטירתה צירפה לחשבון הבנק שלה את אחותה. לטענת האחות, המנוחה ביקשה בכך להעניק לה מתנה עוד בחייה, ועל כן מחצית מן הכספים שהוחזקו בחשבון שייכת לה ואילו המחצית הנותרת שייכת לעיזבון. מנגד טענו ילדיה של המנוחה, כי מלוא הכספים שהוחזקו בחשבון הבנק שייכים לעיזבון המנוחה. לאחר ששמע הראיות קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי המנוחה התכוונה להעניק לאחותה מתנה עוד בחייה ולכן מחצית מן הכספים שהוחזקו בחשבון שייכים לאחות. בית המשפט המחוזי קיבל הערעור על הכרעת בית המשפט לענייני משפחה בקבעו, כי מדובר במתנה המוענקת לאחר פטירת המנוחה ולא בחייה, ומשכך היא בטלה, ומלוא הכספים שהוחזקו בחשבון הבנק שייכים לעיזבונה.

בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה ע"י בית המשפט העליון מפי כב' השופט הנדל, ובהחלטתו נקבע, בין היתר, לאמור (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ):

"חופש המצווה והוודאות הנשמרת בלמידה על כוונת המוריש דרך צוואתו בלבד, מביאים לכך שאין לסטות מדרישת החוק ולבחון כוונות שלא מצאו ביטוי חוקי באופן הנדרש. סטייה מסוג זה עשויה להביא לריקונו מתוכן של מעמד הצוואה ואי מימוש התכליות שבבסיסו. נאמר זאת בצורה חדה – המוות גובר על המתנה. דהיינו, אדם רשאי להעניק מתנה במהלך חייו, אך אין הוא רשאי להתחייב במתן מתנה לאחר מותו. הרוצה להעניק רכוש לנהנה מסוים לאחר מותו, יתכבד לערוך צוואה בהתאם. נדמה כי לא רק ברובד העיוני אלא אף ברובד המעשי, המתנה והצוואה נעות על מסלולים נפרדים. כך הן מבחינת הזמן, הן מבחינת המהות והן מבחינת הדרישות – ואין לערבב ביניהן. יודגש כי הדרישה לערוך צוואה אינה מכבידה, שכן ככלל, אין קושי רב בעריכת צוואה על פי הדרכים הקבועות בחוק".

(בע"מ 4739/15 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

23. הנה כי כן, עסקינן בשאלה עובדתית הטעונה בחינה ספציפית על רקע נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה - האם מדובר בהענקת זכויות או נכסים אשר בבסיסה כוונה לעשות כן בחייו של המנוח, החוסה תחת דיני המתנה, ואין בה כל פסול (בכפוף להוראות הדין כמובן) או שמא בהענקה אשר תמומש לאחר פטירתו ואז דינה בטלות בהיותה מנוגדת להוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה.

24. מעיון בכל אשר מונח לפניי ונוכח עדויות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי מדובר בהענקה אשר הכוונה הייתה כי תמומש לאחר פטירת המנוחה, ועל כן היא נעדרת תוקף.

25. כאמור, כשלושה שבועות טרם פטירת המנוחה, פתחו הנתבעת והיא חשבון בנק משותף.

26. הלכה פסוקה היא, כי עצם פתיחתו של חשבון בנק משותף עשוי להוות ראיה לכאורה לרצונם של בעלי החשבון לקיים שיתוף קנייני ביניהם בכל הנוגע לזכויות ולחובות הנובעות מן החשבון: "הלכה פסוקה היא שהסכם שנערך בין הבנק ולקוחותיו בשעת פתיחת חשבון משותף מטרתו להסדיר את יחסיהם ההדדיים, ואין בו כדי לקבוע את זכויותיהם של הלקוחות בינם לבין עצמם; אך עצם פתיחת החשבון המשותף יכולה לשמש ראיה לכאורה לרצונם של בעלי החשבון לקיים ביניהם שותפות בכל הנוגע לחשבון זה (ע"א 155/73, [1], הנ"ל). כך גם במקרה דנן - אין לראות ב"טופס ההוראות" הסכם בין המוריש לאילה בדבר זכויותיהם, אך ניתן בהחלט לראות בו ראיה לכאורה לרצונו של המוריש לשתף את אילה כשותפה מלאה בזכויות הנובעות מהחשבון המשותף".

(ע"א 679/76 הנ"ל; ההדגשות אינן במקור – פ.ג.כ).

27. יתר על כן, בסעיף 9(ב) לחוק המיטלטלין, תשל"א 1971 קבועה חזקה לפיה חלקיהם של שותפים במיטלטלין שווים.

28. צא ולמד, כי משמדובר בחשבון בנק משותף חלה חזקה עובדתית, הניתנת לסתירה, לפיה הזכויות בחשבון משותפות לבעליו בחלקים שווים. לפיכך במקרה דנא, הנתבעת היא לכאורה בעלת מחצית מן הכספים המוחזקים בחשבון הבנק המשותף לה ולמנוחה, וזאת  עוד טרם נדרשנו לאופי הענקתם של הכספים.

29. דא עקא, שבמקרה דנא מצאתי, כי החזקה האמורה נסתרה.

לתיק בית המשפט הוגשו מסמכי הבנק, אשר מעידים כי מלוא הכספים שהוחזקו בחשבון המשותף הועברו אליו מחשבונה הפרטי של המנוחה (ראו מסמך שכותרתו: "העברת כל החשבונות המקושרים לחשבון המעביר" מיום 27.04.2014 ואסמכתא על ביצוע העברה בסך 239,260 ₪ מחשבון המנוחה לחשבון המשותף, אשר צורפו להודעת התובעים מיום 20.11.2017).

30. הנתבעת עצמה בעדותה אישרה, כי לא הפקידה מאום בחשבון המשותף וכי מלוא הכספים שהוחזקו בו היו של המנוחה: "ש. תאשרי לי שבחשבון המשותף הופקדו רק כספים של המנוחה?

ת. לא. אני היות וידעתי את מצבה הכלכלי, עזרתי לה בכל שלב בחיים בכספים. מהיום שהחשבון בבנק לאומי נפתח לא נגעתי בו. לשאלתך, לא הופקדו כספים בחשבון המשותף מעבר לכספי הפיקדון שהועברו על ידי המנוחה.

ש. אני שוב שואל, אדייק, האם את הפקדת שקל אחד בחשבון המשותף הזה?

ת. לא.

ש. האם ביצעת פעולות בחשבון בחיי המנוחה?

ת. לא" (עמ' 17 ש' 19 עד עמ' 20 ש' 3 לפרוטוקול הדיון).

31. בנסיבות אלו ובשים לב למועד פתיחת החשבון המשותף, מצאתי לקבוע, כי מדובר בכספים שהיו בבעלות המנוחה בלבד.

32. מן הראיות המונחות לפניי שוכנעתי, כי המנוחה אמנם רצתה להעניק לנתבעת הכספים שהוחזקו בחשבון הבנק המשותף במתנה, ברם וכפי שיפורט בהמשך, שוכנעתי, כי כוונתה הייתה להעניקם לה לאחר פטירתה, וכי אין מדובר במתנה שהוקנתה במועד העברת הכספים.

33. התובעים זימנו לעדות את גב' .... אשר שימשה בעת הרלוונטית כמנהלת המחלקה בבנק לאומי וטיפלה בפניית המנוחה לפתיחת חשבון הבנק המשותף. מעדותה עולה בבירור כי רצון המנוחה היה להעניק לנתבעת את הכספים שהוחזקו בחשבון לאחר פטירתה (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ):

• "את מאשרת לי שהמנוחה ציינה בפניך בעל פה שהכספים בחשבון מיועדים במלואם לאחר פטירתה ל... (הנתבעת – פ.ג.כ)? ת. כן" (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 4-6).
• "אוסיף שכשהמנוחה שוחחה איתי בחדר לבד היא בקשה לדעת מה יקרה, היא ידעה ואמרה לי שהיא עומדת למות, אל תגידי את זה בבקשה לאחותי, אני רוצה לדעת מה יקרה אחרי שאמות. הסברתי לה את הסעיף כמו שהסברתי כאן ולכן היא בקשה להעביר לשם את כל הפיקדון כי היא בקשה שהכספים יהיו לאחותה" (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 18-21).

• "אנסה לחדד, מה שנאמר בנספח ג' לכתב התביעה שהמנוחה אמרה בפניך שהכספים מיועדים לאחר פטירתה ל.... (הנתבעת – פ.ג.כ), זה נכון? ת. כן. זה נכון" (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 1-2).

• "החלופה השנייה היא שהכסף שמופקד בחשבון יהיה ל....(הנתבעת – פ.ג.כ) אחרי שהמנוחה תמות? ת. שהכסף לאחר מותה יהיה ל.... (הנתבעת – פ.ג.כ)"  (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 7-8).

34. הנתבעת עצמה ציינה בעדותה, כי רצון המנוחה היה להעביר לה הכספים לאחר פטירתה: "ש. ידעת שהיא  מעניקה לך כספים אחרי שתמות, בזמן אמת ידעת? ת. אחרי שהיא תפטר" (ההדגשות אינן במקור- פ.ג.כ; עמ' 20 לפרוטוקול ש' 19-20). בהמשך עדותה טענה הנתבעת, כי המנוחה ביקשה ממנה עוד בחייה למשוך הכסף מחשבון הבנק, ברם אין לטענה זו כל זכר בתצהירה (עמ' 21 ש' 19 עד עמ' 22 ש' 9 לפרוטוקול).

עניין לנו, אפוא, בעדות כבושה, ולכן אין לקבלה.

35. נראה, כי בנסיבות המקרה שלפניי יפים דברי בית המשפט העליון מפי כב' השופט קיסטר: "בא-כוח המערער מנסה גם לבסס את הערעור על טענת מתנה, כלומר, מתנה בלתי מסוייגת לאלתר. אך בוודאי שלא נתמלאו תנאי המתנה לאלתר, משום שהעיקר חסר, והוא גמירות-דעתו של המנוח לתת מתנה כזאת. שהרי אף לפי גרסת המערער אמר המנוח, בזמן הרישום של החשבון בבנק ואמר זאת במפורש למערער, כי 'משאיר לאחר פטירה'" (ע"א 153/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כ"ח (2)673).

36. במקרה שלפנינו שוכנעתי אמנם, כי המנוחה גמרה אומר בדעתה להעניק הכספים שבחשבון המשותף לנתבעת, אולם ביקשה כי הדבר ייעשה לאחר לכתה מן העולם ולא קודם לכן, גם לא במועד פתיחת החשבון.

37. זהו המקום לציון העובדה שהמנוחה בחרה לפתוח חשבון בנק משותף עם הנתבעת ולהפקיד בו את כספה תוך שמירה על זכותה למשוך ממנו הכספים. באותה מידה וככל שאכן ביקשה להעניק הכספים לנתבעת טרם פטירתה, יכולה הייתה בנקל להעביר הכספים מחשבון הבנק הפרטי שלה לחשבון הבנק הפרטי של הנתבעת, ולמצער להעבירם מחשבון הבנק המשותף לחשבונה הפרטי של הנתבעת, אולם היא לא עשתה כן, כידוע.

38. העולה מן המקובץ הוא, אפוא, כי נוכח הצהרתה המפורשת של הנתבעת לפיה המנוחה התכוונה להעניק לה הכספים לאחר פטירתה ונוכח עדותה של נציגת הבנק התומכת בטענת התובעים לפיה המנוחה פעלה כשם שפעלה על מנת להבטיח, כי הנתבעת תקבל את הכספים שהוחזקו בחשבון לאחר פטירתה, ושעה שהמנוחה ערכה צוואה ובחרה שלא לתקן הוראותיה לאחר פתיחת חשבון הבנק המשותף, הרי שמדובר בהענקה לאחר פטירה שלא בדרך הקבועה בדין ומשכך היא נעדרת תוקף.

39. כאמור, המנוחה הניחה אחריה צוואה שנערכה כדין. יתר על כן, מעדות נציגת הבנק עולה, כי היא שאלה את המנוחה מדוע אינה מתקנת את צוואתה בכל הנוגע לכספה אשר הועבר מחשבונה הפרטי לחשבון המשותף, והיא השיבה לה מפורשות, כי אינה מעוניינת לעשות כן: "ש. האם ידעת שהמנוחה בצוואתה ציוותה את כל רכושה בחלקים שווים לאחותה ושני אחייניה? ת. לא. אני אציין משהו ששאלתי אותה, למה היא לא רושמת את זה בצוואה, למה עושה את זה בצורה הזאת והיא אמרה שאת הצוואה שלה היא כבר עשתה היא לא רוצה לשנות אבל זה אני רוצה שיהיה ככה" (ההדגשות אינם במקור- פ.ג.כ; עמ' 9 לפרוטוקול ש' 10-14).

40. הנה כי כן, לא ניתן גם לטעון שלא היה בידי המנוחה המידע הנחוץ לשם שינוי ההוראות שהותירה אחריה בעניין חלוקת עיזבונה או כל חלק ממנו, ומן הראיות שלפניי עולה, כי היא נמנעה מעשות כן משיקולים השמורים עמה.

41. בעניין זה יפה כוחם של דברי בית המשפט העליון מפי כב' השופט בך גם למקרה זה שלפנינו: "כדי לסכם: אין לשלול את האפשרות, שבעל חשבון בנק, המצרף אחר כשותף לאותו חשבון, אכן עושה זאת מתוך כוונה להעניק לאותו שותף מתנה לאלתר של מחצית הכספים באותו חשבון בהתאם ליתרה בחשבון, כפי שתהיה מזמן לזמן. אולם בית המשפט לא יקבע זאת כעובדה, אלא אם כן מצביע חומר הראיות בבירור על קיום כוונה כזאת. עדיף, שכוונה זו תוכח על-ידי מסמכים בכתב, אך בהעדר מסמך ניתן לקבוע מימצא עובדתי כזה גם על סמך התבטאויותיו המוכחות של המנוח, ראיות בדבר יחסים מיוחדים בין המנוח לבין השותף לחשבון והוכחות נסיבתיות אחרות. אולם בית המשפט יצדק בסרבו להסיק את המסקנה האמורה, כאשר חומר הראיות מצביע על אפשרויות אחרות, המתקבלות על הדעת לא פחות, ובמיוחד כאשר עולה מההוכחות, כמו במקרה דנן, שסביר להניח, כי בעל החשבון רצה להיטיב עם "המקבל" לאחר פטירתו של בעל החשבון בלבד" (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ; ע"א 268/81 ברעם נ' גרטי, פ"ד לח (2)45).

42. הדברים מדברים, אפוא, בעד עצמם, ומשעולה מן התשתית הראייתית שהונחה לפניי, כי המנוחה ראתה הכספים שהוחזקו בחשבון הבנק המשותף כל עוד הייתה בין החיים כשייכים לה בלבד, וביקשה כי רק לאחר פטירתה יועברו לנתבעת, הרי שהם חלק מעיזבונה וחלות עליהם הוראות הצוואה.

43. לא מצאתי להידרש לטענות הנתבעת בסיכומיה בעניין ההסכם בין המנוחה ואבי התובעים, שעה שכאמור בהחלטה מיום 12.06.2017 אין להידרש להן.

44. התוצאה היא, אפוא, כי הכספים שהוחזקו בחשבון הבנק המשותף של המנוחה והנתבעת עובר לפטירת המנוחה שייכים לעיזבונה, וככל שהנתבעת משכה אותם או כל חלק מהם לאחר פטירת המנוחה, כי אז עליה להשיבם לחשבון תוך 45 יום מהיום.

45. הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום.

46. פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת שמותיהם של הצדדים ופרטים מזהים נוספים.
47. המזכירות תשגר פסק הדין לצדדים באמצעות באי כוחם ותסגור התיק.

ניתן היום,  כ' סיוון תשע"ט, 23 יוני 2019, בהעדר הצדדים.