פסק דין בעניין תביעה רכושית

1. תביעה רכושית שהגיש התובע, מר צ.ע.ל. (להלן - "צ.ע.ל.") כנגד הנתבעת, גרושתו, הגב' ר.ב. (להלן - "ר.ב.") (שניהם יחדיו להלן - "הצדדים"). צ.ע.ל. אזרח ותושב ישראל ואילו ר.ב. ילידת ואזרחית XXX וכן בעלת אזרחות YYY וישראלית. הצדדים נישאו זה לזו בישראל בשנת 1986. מנישואיהם נולדו להם שלושת ילדיהם, כולם בגירים כיום. בשלהי 2009 נפרדו הצדדים ור.ב. עזבה את הדירה בה התגוררו יחדיו. כעבור 7 שנים ממועד פרידתם ביום 10.10.2016, סודר גיטם, תוך שבהסכם הגירושין הוסכם, כי ר.ב. מוותרת על כל טענה, כי הגירושין משנים מזכויותיו הרכושיות של צ.ע.ל. (ראו: מוצג ת/8).

2. לתביעה, ארבעה ראשים כדלקמן: הראשון, תביעת צ.ע.ל. למתן סעד הצהרתי על פיו מחצית מהזכויות הרשומות על שם ר.ב. במקרקעין הידועים כחלקות XX בגוש XX (להלן - "המגרש"), שייכות לו (סעיף 42(ב) לכתב התביעה); השני, מתן סעד הצהרתי, לפיו הזכויות והנכסים בנאמנות בשם XXX (נאמנות הרשומה ב - XXX, אשר הוקמה עוד בשנת 1975, וחל עליה דין XXX, ובתי המשפט שם הם המוסמכים לדון בעניינה - ראו: נספח ת/12 לתצהיר צ.ע.ל.) (להלן - "נאמנות ב'") ברי איזון בין הצדדים בחלקים שווים (סעיף 37 לכתב התביעה; סעיף 78 לסיכומי צ.ע.ל.); השלישי, מתן סעד הצהרתי, כי צ.ע.ל. זכאי למחצית סך מיליון ושמונה מאות אלף דולר ארה"ב אותם קיבלה ר.ב., בגין פוליסת ביטוח החיים של אביה המנוח, מר ה.ב. ז"ל, אשר הלך לבית עולמו בשנת 2011 (להלן - "ה.ב.") (סעיף 121 לסיכומי צ.ע.ל.); הרביעי, איזון כלל רכוש הצדדים מחצה על מחצה, תוך שבשלב ראשון תקבע חלוקת רכושם בישראל (סעיף 42 לתצהיר צ.ע.ל.; סעיף 42(ג) לכתב התביעה).

3. הצדדים מוכרים לבית המשפט קרוב לעשור שנים, החל משנת 2010, בשל הליכים קודמים שהתנהלו בעניינם, שניים מהם בין הצדדים לבין עצמם (תמ"ש 4120/10; תמ"ש 53707-09-12), אשר עסקו בזכויות בבית ברח' XXX (להלן - "הבית") ובחשבון בנק המתנהל בבנק XXX ב XXX; ומספר הליכים נוספים הקשורים לסכסוך שנתגלע בנוגע לעיזבון הורי ר.ב. (ת"ע 5175-11-11, ת"ע 5177-11-11, ת"ע 5181-11-11, ת"ע 53642-11-11, 12080-02-12), וכן מינוי אפוטרופוס לה.ב. (א"פ 15090-01-11).

4. לשם הבהרת הקשרם של דברים אפרט בקצרה אי אלו עובדות, לרבות כאלו שעלו בפני בהליכים הקודמים הנ"ל, אשר יסייעו להבנת טענות הצדדים בהמשך הדיון להלן. בשנות הארבעים של המאה הקודמת הקימו ה.ב. ואשתו ג.ד.ב. ז"ל (להלן, יחדיו - "הורי ר.ב."), שהתגוררו תחילה ב XXX ולאחר מכן עברו ל YYY (שם התגוררו מרבית חייהם), עסק יהלומים משגשג. ברבות השנים הם החלו להשקיע גם בנדל"ן. עם השנים ביקשו הורי ר.ב. לצרף את ילדיהם לעסקי המשפחה כשותפים בניהולם וברווחיהם. העסקים הלכו ושגשגו, ואילו היחסים בין האחים במשפחת ב. היו מורכבים ומעורערים. בשנות השמונים של המאה שעברה התגלעו מחלוקות בין הורי ר.ב. ואחיה י.א.ב. וי.ג.ב. (שניהם להלן - "האחים") לבין האח הצעיר, ד.ב. (להלן - "ד.ב."), ולאחר הליכים משפטיים יצא ד.ב. מעסקי המשפחה, וקיבל 20% משווי עסקי משפחת ב. באותה עת. לאחר מכן ניהלו האחים את עסקי משפחת ב. עם הורי ר.ב. עת בגרה האחות הצעירה, ר.ב., ביקשו הוריה לצרפה לעסקים. ואולם, האחים התנגדו לצירופה כשותפה בניהול העסקים. בעקבות זאת התקיים דין ודברים בין הצדדים במטרה לצרפה כשותפה בעסקים.

5. סוגיית היות ר.ב. שותפה לעסקים נדונה והוכרעה על ידי כב' השופט עופר גרוסקופף בהחלטתו מיום XXX בה"פ (מחוזי מרכז) XXX, שם נקבע, כי ר.ב. (וצ.ע.ל.) הפכו לשותפים בעסקי היהלומים לכל המאוחר בשנת 1996, וחלקם בשותפות זו הוא 20%. כן נקבע, כי נכסי המקרקעין שהיו שייכים לאותה שותפות, חולקו בין האחים לבין ר.ב., במהלך השנים 1993 - 1997, ומאז אין הם רכוש השותפות.

6. במהלך השנים נערכו על ידי הורי ר.ב., האחים והצדדים, או מי מהם, מספר מסמכים והסכמים, אשר יש בהם כדי להשליך על ההכרעה בהליך דנן, כמפורט להלן:

• א. ביום 22.7.1991 נערך הסכם (מוצג ת/6) (להלן - "הסכם 1991") ולפיו יקבלו הצדדים 20% מעסקי היהלומים (ועסקי היהלומים בלבד), וצ.ע.ל. יצטרף כשותף בניהול העסק. זאת בכפוף לתנאים הבאים: הצדדים יעברו לגור בXXX; לאחר תקופת ניסיון בת 3 שנים ינוסח הסכם חדש בהסכמת כל המעורבים (הורי ר.ב., האחים והצדדים) אשר יקבע תנאים חדשים להתנהלות ביניהם בעסקי היהלומים (עבור תקופת הניסיון יקבלו הצדדים 10% מעסקי היהלומים ולאחר שנתיים נוספות יקבלו את ה - 10% הנותרים); הצדדים ישלמו להורי ר.ב. בעד 20% מעסקי היהלומים שקיבלו בהתאם לערך שלהם באותה עת, וזאת באמצעות הדיבידנדים שיקבלו מעסקי היהלומים; רק צ.ע.ל. יעבוד בעסק, הוא יהיה הנציג היחיד של הצדדים, ר.ב. לא תהיה חלק מהעסק, ואם תרצה לנהל עסק כלשהו הדבר ייעשה מחוץ לעסקי המשפחה; הצדדים יישארו שותפים בעסק היהלומים כל עוד לא יעזבו את XXX, לצ.ע.ל. יהיה חלק פעיל בעסק והצדדים לא ייפרדו; על הצדדים לחתום על ההסכם כדי שייכנס לתוקפו. אין מחלוקת, כי הסכם 1991 חתום בידי הורי ר.ב. והאחים, וכי הצדדים לא חתמו עליו.

• ב. בסוף שנת 1992 שלח ה.ב. מכתב לרב ש.ז.א. ז"ל (נספח 2 לתצהיר ר.ב.) (להלן - "המכתב לרב") שעניינו חלקה של ר.ב. בכלל עסקי המשפחה, יהלומים ונדל"ן. כעולה ממנו, מכתב זה נערך בגין חרטת ה.ב. על כך שבהסכם 1991 לא העביר לר.ב. חלק גם בנכסי המקרקעין. המכתב לרב כולל התייחסות תמציתית להיסטוריה של עסקי המשפחה ולרצון הורי ר.ב. בדבר שיעור החלוקה לכל אחד מילדיהם והתייחסות לשילוב ר.ב. בעסקי היהלומים (שעולה בקנה אחד עם הכתוב בהסכם 1991). ה.ב. הציע לחלק מחדש את עסקי המשפחה כך ש - 20% מכלל עסקי המשפחה (יהלומים ונדל"ן) יועברו לר.ב.; היא תשלם בעד 15% מעסקי המשפחה שקיבלה, באמצעות הרווחים שתקבל מהעסק במשך השנים; את ה - 5% הנותרים היא תקבל ללא תמורה.

• ג. בשנת 1996 נערך הסכם בכתב ידו של צ.ע.ל. (נספח 2 לתצהיר ר.ב.) (להלן - "הסכם ההקניה משנת 1996"), ולפיו הורי ר.ב. מאשרים, כי הם הקנו לר.ב. את חלקה בעסק המשפחתי (ומפורטים התנאים שבהם הוקנה לה חלק זה), כך שר.ב. מחזיקה ב - 20% מעסקי היהלומים וב - 20% מנכסי המקרקעין (10% מאחזקותיה בנדל"ן מוחזקים כנאמנות עבור הורי ר.ב.), האחים מחזיקים כל אחד ב - 30% מעסקי היהלומים וב - 30% מהנדל"ן והורי ר.ב. מחזיקים ביתרה. על ההסכם חתומים הורי ר.ב. ולצד החתימות כתוב התאריך 23.1.1996.

• ד. ביום 3.7.1997 נערך הסכם שכותרתו “Addendum to 3-way contract of July 22, 1991 and signed July 26, 1991 by parents and I + J” (מוצג ת/7) (להלן - "תוספת 1997") - עולה ממנו כדלקמן: עד למועד עריכת תוספת זו סירבו הצדדים לחתום על הסכם 1991, ואולם תוספת 1997 מקנה להם ארכה בת 3 שנים לקבל 20% מעסקי היהלומים לפי התנאים האמורים בהסכם 1991. אם לאחר 3 שנים לא יקבלו הצדדים את תנאי הסכם 1991, 20% מעסקי היהלומים יועברו לאחים וכל אחד מהם ישלם לצדדים 866,666 $ מהדיבידנדים שיתקבלו מהעסק. אם הצדדים יקבלו את תנאי הסכם 1991 בתוך שלוש השנים, הם יקבלו 20% מעסקי היהלומים וישלמו סכום כולל של 866,666 $ לאחים מהדיבידנדים שיקבלו מהעסק. כן נכתב כי יתרת 20% מעסקי היהלומים שהורי ר.ב. מחזיקים תועבר לאחים. אשר לנדל"ן, נכתב כי 10% ממנו כבר הוקנו לצדדים כנגד תשלום של 2.1 מיליון דולר שישולמו מהדיבידנדים שיקבלו, וכעת הורי ר.ב. מבקשים להעביר את יתרת ה - 30% שהם מחזיקים לאחים ולר.ב. (10% לכל אחד) ללא תמורה. משמעות הדבר היא שהאחים מחזיקים כל אחד ב - 40% מהנדל"ן והצדדים מחזיקים ב -20% הנותרים. תוספת הסכם זו חתומה בידי הורי ר.ב. והאחים בלבד, ואילו הצדדים אינם חתומים עליה. יוער, כי בהליך קודם טענה ר.ב. שתוספת 1997 זוייפה. בפסק הדין בת"ע 5175-11-11 דחיתי טענתה זו, והקורא מופנה אל הדיון שם. השוו: סעיף 72 סיפא להחלטת כב' השופט גרוסקופף בה"פ XXX.

7. הצדדים עברו להתגורר ב XXX, בסמוך לפני או אחרי לעריכת הסכם 1991, וצ.ע.ל. שולב בהצלחה בעסקי המשפחה (ועודו משולב בהם עד היום). בשנת 1999 עלו הצדדים לישראל, ובעקבותיהם עלו גם הורי ר.ב. 10 שנים לאחר מכן, בשנת 2009, עלו גם האחים לישראל. מאז מרבית פעילות עסקי משפחת ב. מתנהלת מישראל, וכיום עובדים בעסקי המשפחה גם חלק מילדי האחים, לרבות בנו של האח י.ג.ב., אחיינם של הצדדים מר ש.ב., אשר העיד בפני בהליך זה (להלן - "ש.ב.").

8. החל מאמצע שנות התשעים של המאה שעברה ביצעה משפחת ב. מהלך של העברת נכסי המשפחה לנאמנויות. מדובר במהלך משפטי מורכב. הוקמו בו נאמנויות בשלוש מדינות לפחות, נכסי המשפחה הועברו אליהן וחולקו בין האח י.א.ב. ומשפחתו, האח י.ג.ב. ומשפחתו ור.ב. ומשפחתה, ובכלל זה חלק מהנאמנויות הנזכרות בפסק דין זה.

9. בסמוך לאחר פרידת הצדדים, עתר צ.ע.ל. למתן סעד הצהרתי לפיו הצדדים בעלים במשותף של הבית, אשר הזכויות בו היו רשומות אך על שם ר.ב.. בפסק דיני מיום 17.4.12 (תמ"ש 4120/10) נעתרתי לתביעה זו. ערעור ר.ב. אל בית המשפט המחוזי (עמ"ש 37372-06-12) נדחה, וכך אף בקשת רשות הערעור שהגישה אל בית המשפט העליון (בע"מ 1477/13). לאחר מכן עתרה ר.ב. לחיוב צ.ע.ל. לשלם לה סכום כסף, בטענה של גזל ומרמה בקשר לחשבון המתנהל בבנק XXX. בפסק דיני בתמ"ש 53707-09-12 דחיתי את תביעתה. ערעורה אל בית המשפט המחוזי התקבל חלקית (עמ"ש 31175-04-16), ואילו בקשת רשות הערעור שהגיש צ.ע.ל. אל בית המשפט העליון נדחתה (בע"מ 8919/16).

10. התביעה דנן היא למעשה המשך הליכים קודמים אלה, אשר אמנם התמקדו בטענות הצדדים אודות נכסים או סכומי כסף ספציפיים, אולם במסגרתם נדונו סוגיות ומחלוקות שיש בהן להשליך גם על התביעה הנוכחית. עוד אציין, כי בראשית ההליך הנוכחי דחיתי את בקשת ר.ב. לסילוק על הסף של חלקה של התביעה הדן בנאמנות ב'. בבקשתה זו טענה ר.ב. להעדר סמכות בית משפט זה לדון בעניין זה, שכן כאמור, הדין ופורום השיפוט שנקבעו בתנאי נאמנות ב' הם של XXX. בהחלטתי מיום 31.1.17 קבעתי, כי יש להבחין בין תביעות כלפי הנאמן ועניינים אחרים הכרוכים בנאמנות, לבין תביעות במערכת היחסים שבין הצדדים להליך דנן לבין עצמם, אשר בהן דווקא מוסמך בית משפט זה לדון. בקשת רשות הערעור אותה הגישה ר.ב. נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי (רמ"ש 56989-02-17).

טענות צ.ע.ל.

11. לאחר שהוכרעה סוגיית הבית ונקבע, כי הצדדים בעלי זכויות שוות בו, הרי שיתרת רכושם הממשי של הצדדים היא הזכויות במגרש, בנאמנות ב' ובתקבולי ביטוח החיים, נושא תביעתו דנן. לצדדים אמנם נכסים נוספים כדוגמת חשבונות בנק בהם מתנהלת פעילותם הכלכלית השוטפת, זכויות צ.ע.ל. ממקום עבודתו, אשר היקפן טרם הוברר וחפצי חן, אך כאמור הזכויות בבית, במגרש ובנאמנות ב' הן עיקר רכוש הצדדים. ראו: סעיף 41 לתצהיר צ.ע.ל.

12. הזכויות במגרש הועברו לשני הצדדים גם יחד, במהלך הנישואין, כחלק מההסכמים המשפחתיים שנעשו בינם לבין משפחת ר.ב. בעקבות כניסת צ.ע.ל. לעסק המשפחתי, כאשר זכויות אלה נרשמו על שם ר.ב. בלבד באופן פורמאלי, משיקולי נוחות בלבד, על דרך של תצהירי העברה ללא תמורה מאב לבת ומאח לאחות. עוד טוען צ.ע.ל., כי הוא השביח את המגרש בפעילותו הענפה במהלך השנים יחד עם משפחתה של ר.ב. כך נעשה שינוי ייעוד למגרש, אשר העלה את ערכו עשרת מונים, ובהמשך בעקבות שינוי הייעוד, נעשתה עסקת קומבינציה של בניית דירות.

13. לעניין דרישת הכתב לה טענה ר.ב. בסיכומיה לראשונה הרי, שזו כלל אינה מתעוררת היות ועסקינן בנכס הרשום על שם אחד מבני הזוג ובן הזוג האחר מעלה טענה לבעלות משותפת בו "בין מכח חזקת השיתוף, בין מכח שיתוף ספציפי, ובין בכל טענה אחרת". מעבר לכך טען צ.ע.ל., כי קיימת ראיה בכתב לכך שהמגרש ניתן במתנה לצדדים שניהם, היא ההסכם משנת 1997, המתייחס מפורשות לקרקע שאינה שייכת לנאמנויות.

14. באשר לנאמנות ב' טען צ.ע.ל., כי עיקר נכסיה מקורם בשכר שקיבל במסגרת היותו מנהל ושותף בעסקי משפחת ר.ב. לנוכח ההסכמים המשפחתיים מהשנים 1991 ו - 1997, כאשר גם אחזקות נאמנות ב' הושבחו במהלך השנים עקב פעילותו הענפה.

15. סוגיית זכויות הצדדים בנאמנות ב' היא למעשה לב ליבו של ההליך דנן, באשר לשיטת צ.ע.ל. הן מהוות את עיקר רכוש ונכסי הצדדים, אותו לשיטתו יש לאזן; לדברי צ.ע.ל., חלוקת סכומי הכסף והזכויות בנאמנות ב' בין הצדדים מתעכבת בשל סירוב ר.ב. להצעת החלוקה שהציע הנאמן, עוה"ד א.ז. (להלן - "הנאמן"), עוד בשנת 2011, ולפיה נכסי נאמנות ב' יחולקו בין כלל הנהנים - הם הצדדים ושלושת ילדיהם, בחלקים שווים, כך שכל אחד מחמשת הנהנים יקבל כששה מיליון דולר ארה"ב (ראו: סעיפים 30 - 35 ונספח ת/7 לתצהיר צ.ע.ל.).

16. לדבריו, סכומי הכסף המשותפים שהיו בחשבונות בנק משותפים ופרטיים הועברו לכתחילה לחברת XXX המוחזקת על ידי נאמנות משותפת בשם XXX שהוקמה ביום 30.6.1995 (ראו: נספח ת/11 לתצהיר צ.ע.ל.) (להלן - "נאמנות א'"); כאשר בעקבות שינויי חקיקה בארץ בעניין חובות דיווח על נאמנויות בחו"ל, הועברו אחזקות נאמנות א' לנאמנות ב', אשר לא היו בה כל נכסים מאז נישואי הצדדים ועד לשנת 2006, עת הועברו אליה האחזקות מנאמנות א' כאמור (השוו: נספח ת/22 לתצהיר צ.ע.ל. בתמ"ש 4120/10). דהיינו - עיקר האחזקות הקיימות כיום בנאמנות ב' מקורן בהעברות מנאמנות א', כאשר גם על פי תנאי נאמנות ב', צ.ע.ל. הוא אחד הנהנים. כפי שעולה ממסמך שנערך ונחתם על ידי הצדדים בשנת 2009, לבקשת בנק, הרי שאין בהעברת האחזקות לנאמנות ב' משום שינוי בזכויות הנהנים (ראו: סעיף 27 ונספח ת/6 לתצהיר צ.ע.ל.). בשנת 1993 יצר צ.ע.ל. שתי נאמנויות משותפות נוספות בYYY, אשר אף נכסיהן נמכרו לימים והועברו לנאמנות ב', לבקשתם המשותפת של הצדדים (ראו: סעיף 29 ונספח ת/25 לתצהיר צ.ע.ל. בתמ"ש 4120/10).

17. את תביעתו למתן סעד הצהרתי באשר לתגמולי ביטוח החיים שקיבלה ר.ב., מפאת פטירת ה.ב., נימק צ.ע.ל. בכך שסכומי הפרמיה של פוליסת ביטוח החיים שולמו משך שנים רבות מסכומי כסף משותפים של הצדדים.

טענות ר.ב.

18. ר.ב. אינה מיוצגת בהליך זה, כפי נוהגה בחלק מההליכים הקודמים, וחבל עד מאוד שלא מצאה לנכון, למרות "עושרה" הנטען על ידה, להיעזר בייעוץ משפטי הולם, לשם הוכחת טענותיה לפיהן כלל הנכסים האמורים שייכים לה בלבד. קשה להלום את טענת ר.ב. בדבר חיסרון כיס, המונע ממנה ייצוג משפטי, וזאת הן נוכח היותה מיוצגת בהליכים קודמים על ידי שורה ארוכה של עורכי דין, הן נוכח טענתה שקיבלה סך של כמיליון ושבע מאות אלף דולר ארה"ב מביטוח החיים של ה.ב., והן נוכח סירובה להצעת בית המשפט להסכים, כי הנאמן יעביר את סכומי הכסף שבידיו לקופת בית המשפט, כך שהיא תקבל את חלקה שאינו שנוי במחלוקת, ואילו הצדדים ימשיכו לטעון ביחס לחלק שייוותר בקופת בית המשפט. העדר הייצוג הוביל לניסוח טענות מסורבל והארכת ההליך, אשר הקשו על הדיון.

19. ר.ב. טענה כי תביעות צ.ע.ל. הוגשו ביוזמת האחים במטרה לגנוב ולהסתיר מפניה את רכושה, תוך המשך ניצולה לצרכי הברחות מס לגבי הכנסותיהם בישראל ב YYY ואולי גם ב XXX. לעניין זה טענה כי הימנעות צ.ע.ל. לרשום זכויותיו בבית בהתאם לפסק הדין בתמ"ש 4120/10 מלמדת על מניעיו הזרים, שהרי ניתן היה לצפות כי יפעל לרישום חלקו בבית בהזדמנות הראשונה, על מנת להגיש תביעה לפירוק שיתוף, למכרו וליהנות מהתמורה שתתקבל בגינו. עוד טענה, כי ראיה משמעותית לעמידת אחיה מאחורי התביעה דנן נמצאת בסירוב צ.ע.ל. לגלות את הנכסים בעסק המשפחתי אותם הוא מבקש לאזן (יוער, כי ר.ב. כלל לא ביקשה מתן צווי גילוי אודות הנכסים אותם לטענתה הסתיר צ.ע.ל.).

20. בכל הנוגע לזכויות במגרש טענה ר.ב., כי אלו ניתנו במתנה לה בלבד. לטענתה, ההסכם משנת 1991 עליו מבסס צ.ע.ל. את תביעתו לזכויות במגרש אינו תומך בתביעתו וזאת, מהטעמים הבאים: ראשית, גם אם נניח כדבריו כי היה שותף בעסקיה, או בעסקי משפחתה מכוח הסכם זה, הרי שחלקו בשותפות הוגבל במפורש לעסקי היהלומים בלבד ולא לנדל"ן, כאשר הזכויות במגרש הועברו אליה בשנים 1996 - 2000, דהיינו, כשלוש שנים לאחר ביטול ההסכם משנת 1991; שנית, בשנת 1993, לאחר בוררות שהתקיימה בין ה.ב. והאחים, ביטל ה.ב. את ההסכם משנת 1991, בו הוזכר שמו של צ.ע.ל. לדבריה, כפי שעולה מטענות ה.ב. בבוררות, תכלית פנייתו לבוררות הייתה רצונו לבטל את הסכם משנת 1991, שכן זה נכרת תחת אילוץ (יוער, כי לא הובאה כל ראיה שאכן התקיימה בוררות, וכל שהוצג הוא המכתב לרב, אשר מלמד על פניית ה.ב. לקבלת עצה, אך לא על קיום בוררות); שלישית, מלשון ההסכם משנת 1991 עולה, כי מדובר היה בהסכם על תנאי ולא הסכם סופי ולפיכך רשאי היה ה.ב. לחזור בו ממנו, כפי שעשה בפועל. רביעית, מהסכם הקנייה משנת 1996 עולה כי הבעלות בעסקי היהלומים והנדל"ן הוקנתה לר.ב. בלבד. מאחר ואין כל מסמך בכתב המעיד על הקניית בעלות לצ.ע.ל. בעסק המשפחתי, אין עילה לתביעתו. כאשר לגבי זכויותיה במגרש עולה מתצהירי המתנה וממרשם הזכויות על שמה, כי הייתה כוונה מלאה ליתן את הזכויות במגרש במתנה לה בלבד. חמישית, לשם הענקת זכויות במקרקעין נדרש מסמך בכתב, וכזה אין.

21. בכל הנוגע לנאמנות ב' עתרה ר.ב. לסלק את תביעת צ.ע.ל. על הסף ולו מהטעם כי לא פורט על ידו שווי כלל הנכסים המוחזקים בידי החברות בהן מחזיקה נאמנות ב', כאשר על פי סעיף 6(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן - "חוק יחסי ממון") התנאי למימוש הזכות לאיזון המשאבים הוא גילוי נכסים הכולל את פירוט הנכסים, איך נצברו ומתן חשבונות מפורטים לגבי שווים. על כך עמד לשיטתה אף בית המשפט בעצמו בדיון מיום 17.9.17 בעמ' 15, 16 ו-18 לפרוטוקול. בתצהיר עדותה הראשית טענה לעניין זה, כי צ.ע.ל. הגיע לנישואין חסר כל ומבקש לצאת מהם עשיר כקורח, ואין בכך לפטור אותו מהחובה לציין בתצהיר את כלל הרכוש הרשום כיום בבעלותו או ליתר דיוק, העומד לזכותו עקב מעשי מרמה שביצע בכספה. לדבריה, צ.ע.ל. צבר במרמה על חשבונה נכסים שונים ומשמעותיים בהם לא הייתה לו כל זכות והוא מסתירם כיום, בעודו מבקש להניח את ידו על נכסיה, חרף העובדה כי חוק יחסי ממון מוציאם מגדרי איזון המשאבים. ר.ב. המשיכה והבהירה כי כוונתה לנכסים מחלקה בעיזבון הוריה המנוחים, בשותפות עם האחים ונכסים פרטיים שניתנו לה בלבד על ידי הוריה המנוחים. היות וכלל הנכסים נושא התביעה דנן שייכים לה בלבד, בשל היותם מתנות מהוריה או ירושה שקיבלה מהם, היא שומרת לעצמה את הזכות לטעון לסעיף 8(1) לחוק יחסי ממון ביחס לנכסים ששווים לא יאוזן.

22. ר.ב. טענה בפרקים ה' - ו' לסיכומיה, כי נכסיה אינם מוחזקים בנאמנות כלל ועיקר. לשיטתה נכסיה מוחזקים למעשה על ידי חברות אשר בשמן מופיעה המילה "נאמנות", ואלו אף פני הדברים באשר לנכסי האחים. עוד טענה ר.ב. כי כתב הנאמנות של נאמנות ב' מזויף (ראו: סעיף 42 סיפא לסיכומי ר.ב.), ואף כפרה בהעברת נכסיה שלה לנאמנויות השונות - באשר לשיטתה על פי תנאיהן היה הדבר צריך להיעשות אך ורק על פי כוונתה המפורשת בכתב לעשות כן, והעובדה כי לא ידעה על הפעילות בכספים ועל קיומן של הנאמנויות בכלל (כפי שלשיטתה קבע בית המשפט זה בפסק הדין בעניין הבית), מלמדת ומוכיחה את טענותיה לפיהן כלל לא הסכימה להעביר את נכסיה לנאמנויות האמורות, ומשכך נכסיה מעולם לא הפכו להיות חלק מנאמנות א' ולפיכך גם לא הועברו לנאמנות ב'.

23. ר.ב. דוחה את טענות צ.ע.ל. באשר לתגמולי ביטוח החיים של ה.ב. לטענתה הסכום אותו קיבלה מגיע לכדי מיליון ושבע מאות אלף דולר ארה"ב בלבד, ולטעמה קיימת סבירות גבוהה, כי הוריה המנוחים הם שפרעו את פרמיית הביטוח, וממילא לצ.ע.ל. לא היו מקורות משלו לשלם פרמיה זו. אף אם פרע צ.ע.ל. את הפרמיה הרי, שהיה זה אך מתוקף תפקידו כנציגה של ר.ב. בעסקי הוריה ואחיה. לא זו אף זו, שייתכן ואף הייתה פוליסת ביטוח בה צ.ע.ל. עצמו היה הנהנה.

דיון והכרעה

24. נוכח מועד ומקום נישואי הצדדים חל בעניינם חוק יחסי ממון בין בני זוג המחיל את המשטר הרכושי הקרוי - הסדר איזון המשאבים, עת לא נערך בין הצדדים הסכם ממון. הסדר האיזון המשאבים הוא הסדר אובליגטורי - דחוי, לפיו במהלך חיי הנישואין אין לבן זוג אחד זכות קניינית ברכוש בן זוגו, אך מפאת חיי הנישואין (ראו: סעיף 4 לחוק יחסי ממון); כאשר עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג, או במועד מוקדם יותר (בהתאם לנסיבות המפורטות בסעיף 5א לחוק יחסי ממון), נשום שווי נכסיו של כל אחד מבני הזוג, בניכוי חובותיו, ובן הזוג אשר שווי נכסיו לאחר ניכוי חובותיו גבוה יותר, נדרש "לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה - כסף". ראו: סעיף 6(ב) לחוק יחסי ממון; ע"א 1229/90 חנוך נ' חנוך, פ"ד מה(5) 584 (1991); ע"א 803/00 שטיינמץ נ' שטיינמץ (2001); ע"א 11550/04 סיטבון נ' סיטבון (2007). זהו הכלל, ובהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, ישנו שיקול דעת לבית המשפט ליתן הוראות לפיהן הסדר איזון המשאבים יבוצע באופן החורג מן הכלל, בהתאם לאפשרויות המנויות בסעיף 8 (1) - (4) לחוק יחסי ממון.

25. על פי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, הסדר איזון המשאבים מתייחס לכל הנכסים שנצברו למי מבני הזוג במהלך הנישואין, למעט: (א) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין; (ב) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות; (ג) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם.

26. יחד עם האמור הדין הנוהג הוא, כי אין בהוראות חוק יחסי ממון כדי לגרוע מיכולתם של בני זוג ליצור ביניהם שותפויות קנייניות וחוזיות בנכסים ספציפיים, מכח הדין הכללי (דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיו"ב). כאשר אפשרות זאת חלה גם ביחס "לנכסים חיצוניים" המפורטים בסעיף 5 לחוק יחסי ממון. נטל ההוכחה מוטל ככלל על הטוען לכוונת השיתוף בנכס הספציפי בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. ראו: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי ואח', פד נו(6) 175, 183 (2002); ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615 (2005); בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (2012).

המגרש

27. גרסת צ.ע.ל. היא, כי כחלק מההסכמים המשפחתיים שנעשו בעקבות כניסתו לעסק המשפחתי, ובמסגרת חלוקה עסקית שנעשתה לאחר מו"מ עם האחים, הועברו לצדדים שניהם חלק מהזכויות במגרש, כאשר אלו נרשמו פורמאלית על שם ר.ב. מטעמי נוחות בלבד על בסיס תצהירי מתנה ללא תמורה שנעשו מאב לבת ומאח לאחות; בעוד ר.ב. כאמור גרסה מנגד, כי החלק היחסי שנרשם על שמה במגרש ניתן לה לבדה במתנה על ידי ה.ב. ולצ.ע.ל. אין כל זכויות בו. לשיטתה רישום חלקה במגרש על שמה בלבד לא היה מטעמי נוחות כי אם מתוך כוונת הוריה ואחיה לייעד את החלק היחסי במגרש לה בלבד, באופן שייצג לשיטתה את המגמה הברורה שלא להקנות לאיש זכויות בנכסי המקרקעין שלה (ראו: סעיף 82 לתצהיר ר.ב.).

28. הנטל להוכחת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי, מוטל כאמור על צ.ע.ל., וכפי שאבאר להלן, עלה בידו להרים נטל זה, כאשר ר.ב. מצידה לא הצליחה להתמודד עם טענותיו ועם הראיות התומכות בגרסתו, וממילא לא עלה בידה להפריכן.

29. הזכויות במגרש נרכשו על פי הסכם הרכישה משנת 1978 על ידי ה.ב., האחים, ד.ב. ושותפים נוספים (ראו: נספח ת/3 לתצהיר צ.ע.ל.), ובכך יש כדי לתמוך בטענת צ.ע.ל., לפיה עסקינן בנכס שנרכש במסגרת הפעילות העסקית של הורי ר.ב. והאחים, ולא בנכס פרטי של הורי ר.ב. גם העובדה כי חלק יחסי של הזכויות במגרש הועבר לר.ב. גם על ידי האחים (בנוסף על חלק שהועבר מאת הורי ר.ב.), מלמדת כי מדובר בנכס השייך לעסק המשפחתי, אשר החלק היחסי בו הועבר לצדדים שניהם בהתאם לחלוקת הזכויות בעסק המשפחתי, כפי שיובהר להלן.

30. במהלך השנים נערכו כאמור מספר הסכמים בין הורי ר.ב., האחים, ד.ב., והצדדים, או מי מהם. הסכם 1991 ותוספת 1997, תומכים דיים בגרסת צ.ע.ל., על מנת להרים את נטל הראיה בדבר טענתו, לפיה נעשתה בשנות ה - 90 של המאה הקודמת חלוקה עסקית משפחתית של עסקי משפחת ר.ב., תחילה ביחס לעסקי יהלומים בלבד (הסכם 1991) ולאחר מכן, אף ביחס לנדל"ן (land) כאמור בפסקה 5 לתוספת 1997 - כך שהוא חולק באופן יחסי בין הורי ר.ב., לבין האחים, לבין הצדדים, אשר כונו במפורש בתוספת 1997 בשמם XXX ביחס של 40% להורי ר.ב.; 40% לאחים; ו - 20% לצדדים.

31. טענת ר.ב. לפיהן שותפות צ.ע.ל. בוטלה, לא רק שאינה עולה מהמכתב לרב, אלא נשללת מתוכנו. ה.ב. כתב במכתב: "י.א.ב. וי.ג.ב. לא רצו אותה (את ר.ב. - נ.פ.) בעסקים, כי חשבו שאינה מספיק רצינית באופיה בעסקים, אך הם הסכימו כי במקומה יכנס בעלה צ.ע.ל. לעסק ... נערך הסכם שצ.ע.ל. יעבוד 3 שנים בעסק כדי שיתרגל לעסק ואח"כ ייכנס לעסק. תחילה הציעו י.א.ב. וי.ג.ב. שהתקופה תהא לשלוש שנים, אולם לאור דרישתי שונתה התקופה, כך שתהיה תחילה שלוש שנים, ולאחר מכן לעוד שנתיים, והנני רוצה עתה לחזור להצעתם המקורית, היינו של שלוש שנים בלבד". כמו כן כתב ה.ב. כי: "אחד התנאים שלהם היה שהיא תיכנס רק לעסקי היהלומים. מצאתי זאת לא הוגן, כי הדבר לא היה ברוח העסקים שלנו כל השנים ... היה ברור לכולם כי "העסק המשפחתי" כל על כל העסקים שלנו, דניידי ודלא ניידי, ולא רק על עסקי היהלומים ...".

32. ה.ב. אמנם ציין במכתב לרב, כי הוא ראה בהסכם הקודם (ככל הנראה כוונתו להסכם 1991) כזיכרון דברים בלבד, שכן לשיטתו אולץ לחתום עליו כפי שהוא, כך שיתייחס לעסקי היהלומים בלבד, למרות שהתכוון להעניק לר.ב. את חלקה בעסק המשפחתי כולו, לרבות עסקי הנדל"ן; ברם, אין באמירה מעין זו להעיד על ביטול שותפות צ.ע.ל. בעסק המשפחתי בנסיבות בהן כאמור, ה.ב. ביקש מפורשות לקצר את תקופת הניסיון שנקבעה בהסכם 1991 משלוש שנים ועוד שנתיים נוספות, לשלוש שנים בלבד. כן ראו: סעיף 81 להחלטה XXX.

33. בסוף המכתב לרב, נרשם בכתב יד אשר ר.ב. העידה כי הוא כתב ידו של ה.ב. - "מה שקנתה אישה קנה בעלה". ר.ב. התחמקה מלהשיב עניינית על השאלה שהופנתה אליה באשר לכיתוב האמור - שמא הייתה השקפת העולם בבית הוריה שבני זוג שותפים בכל - וטענה רק כי לא ניתן להקיש מדברי ה.ב. אלו לעניינה שלה ושל צ.ע.ל. (ראו: עמ' 49-51 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.18); תוך שאישרה, שבמקרה של הורי ר.ב. זה נכון כי הם הקימו את העסק שלהם יחד, כאשר ה.ב. היה מלטש יהלומים במטבח ואמה הייתה מוכרת אותם "מדלת לדלת" (ראו: ש' 7-19 עמ' 49 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.18). עדות ש.ב. דווקא תומכת במסקנה, כי ה.ב. ראה בצ.ע.ל. ובר.ב. משום יחידה אחת, אשר כל הניתן לה ניתן לשני יחידיה גם יחד: "אצלנו לפחות במשפחה הזוגות הם זוגות שלמות..."; "...היה נהוג בין בני זוג שהיו נכסים שהיו רשומים על שם אחד כשזה מתאים ושם אחר כשלא היה מתאים..." (ראו: ש' 11-15 עמ' 58 וש' 17-22 עמ' 64 לפרוטוקול הדיון מיום 18.2.18).

34. באשר להסכם ההקניה משנת 1996 יאמר, כי גם אם היה מקום לפרשנות לה טוענת ר.ב. התומכת לכאורה בגרסתה, לפיה צ.ע.ל. היה אך שלוחה בעסקים המשפחתיים - כעולה לדבריה מנוסח סעיף א1 להסכם ההקניה משנת 1996 - בו נרשם כי ר.ב. "שותפה מלאה ... בכל עסקי היהלומים המשפחתיים", וצוין בנפרד כי: "... בעלה, צ.ע.ל. לוי, העובד בפועל ומקבל משכורת והתנאים הנלווים כשאר השותפים"; הרי שפרשנות זו אינה יכולה לעמוד עוד נוכח נוסח תוספת 1997, כמו גם לשון הסכם 1991, המתייחסים שניהם אל הצדדים כאל יחידה אחת "XXX" - ומבהירים במפורש, כי "XXX" הם צ.ע.ל. ור.ב. - באופן שלא מותיר עוד מקום לספקות או לפרשנות לה טענה ר.ב., כאילו חלקה בשותפות ניתן לה בלבד על ידי הוריה כאשר צ.ע.ל. שימש רק כנציגה או שלוחה בעסקי המשפחה, באופן שלא הקנה לו כל זכויות בעסקי היהלומים והנדל"ן.

35. עוד עולה מהראיות כי ר.ב. קיבלה את חלקה בעסק המשפחתי, שהוחזק עד לעריכת ההסכמים האמורים בנאמנות בידי הוריה, אך ורק בזכות כניסת צ.ע.ל. לעסק המשפחתי - כשותף בו - האמור לייצג את האינטרסים של משפחת XXX (הצדדים וילדיהם) בכללותה. ראו: הסכם 1991, תוספת 1997, המכתב לרב.

36. הנה כי כן, עלה בידי צ.ע.ל. להוכיח טענתו, לפיה החלק בעסק המשפחתי ניתן לצדדים שניהם על ידי הורי ר.ב. (בין במתנה ובין תמורת רווחים עתידיים) במסגרת ההסכמים המשפחתיים שנערכו ביניהם, כאשר ר.ב. הודתה בכך, ולא עלה בידה להוכיח טענתה, כי "שותפות" זו בוטלה על ידי הוריה. כך אף טענתה, לפיה הוריה מעולם לא התכוונו לכלול את צ.ע.ל. כשותף בעסקים עומדת בסתירה להסכמים ולמסמכים שערכו הורי ר.ב.

37. החלק היחסי של הצדדים במגרש, אכן נרשם על שם ר.ב., בחלקים, רק לאחר הסכם 1991, במהלך השנים 1996, 1999 ו - 2000 (ראו: סעיפים 10 - 17 לתצהיר צ.ע.ל.), כאשר תוספת 1997 מתייחסת לכך ש"משפחת XXX", דהיינו - הצדדים שניהם, קיבלו זה מכבר את החלק היחסי המגיע להם בעסק המשפחתי, הכולל הן את עסקי היהלומים והן את עסקי הנדל"ן (בניגוד להסכם 1991, לפיו הוסכם ליתן להם את החלק היחסי רק בעסקי היהלומים ללא נדל"ן); לרבות, חלקת אדמה "real estate shares and land", לידיהם, או לידי נאמנות לטובתם. כפי שטען צ.ע.ל., חלקת האדמה היחידה שלמעשה לא הוחזקה תחת נאמנויות היא המגרש. עדות ש.ב. אף היא תומכת בכך שיש בהסכם 1997 ללמד על הענקת המגרש במסגרת החלוקה העסקית לצדדים שניהם אשר "...ידועים במסמך הזה כביחד...". ראו: ש' 10-14 בעמ' 60, ש' 6-7 בעמ' 61 לפרוטוקול הדיון מיום 18.2.18.

38. ר.ב. עצמה אישרה בעדותה את גרסת צ.ע.ל., בכך שהודתה הלכה למעשה כי קיבלה את חלקה במגרש מאביה בעקבות ההסכם משנת 1996 - הוא מסמך ההקניה משנת 1996 - שנערך בעקבות "הבוררות" שהתקיימה לשיטתה בפני הרב. ראו: ש' 25-32 בעמ' 56, וש' 1-9 עמ' 57 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.18. עדותה זו תומכת בגרסת צ.ע.ל., לפיה המגרש - על אף שהיה רשום ישירות על שם ה.ב. והאחים (להבדיל מיתר הנדל"ן של העסק המשפחתי המהווה חלק מנאמנויות), הוא למעשה חלק מעסקי הנדל"ן של המשפחה, והועבר במסגרת חלוקה עסקית משפחתית לאחר מו"מ בין ה.ב. לאחים, ולא במסגרת מתנה שניתנה לה כמתנת הורים לצאצאיהם גרידא.

39. ר.ב. אף אישרה בעדותה כי היחס בין האחים לבינה בעסק המשפחתי הוא 40% - 40% - 20%, ועל אף שלא ידעה לומר האם זהו יחס רישום הזכויות במגרש (בינה לבין האחים); הרי כפי שטען צ.ע.ל., יחס זה עולה מנסח רישום המקרקעין של המגרש (ראו: נספח ת/1 לתצהיר צ.ע.ל.), אשר תומך בגרסתו לפיה המגרש אכן הועבר במסגרת חלוקה של העסק המשפחתי, ולא רק כמתנה מאב לבתו. ראו: ש' 4-9, 18-22, 29-32 עמ' 72 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.18; סעיף 12 לסיכומי צ.ע.ל.; ש' 19 -23 בעמ' 53 לפרוטוקול הדיון מיום 18.2.18.

40. המסמכים שצורפו על ידי ר.ב. בבקשה מס' 31, המתייחסים לכאורה לחלוקה לפי יחס אחר, לא רק שאין בהם להפריך טענה זו, אלא יש בהם אך לחזק גרסת צ.ע.ל., לפיה מסמכי ההעברה ללא תמורה מה.ב. והאחים אל ר.ב. נעשו בשלבים ובחלקים, במטרה להקנות לצדדים את חלקם היחסי בעסק זה בהתאם להסכמים המשפחתיים - דהיינו 20%, כפי שעולה מנסח רישום המקרקעין כאמור.

41. בהקשר זה אציין עוד כי גם הפניית ר.ב. בבקשתה האמורה, לתאריך רכישת המגרש - 3.8.1978, כפי שצוין בשומת מיסוי המקרקעין, אינה תומכת בטענתה כי "הרכישה של הנתבעת של חלקה במגרש XXX, במתנה ללא תמורה מאביה, כבר החלה בשנת 1978, כלומר שש שנים לפני נישואיה לתובע"; שכן כפי שטען צ.ע.ל., על פי דיני מס שבח "יום הרכישה" לעניין חוק מס שבח אינו דומה ליום הרכישה הקנייני, ובמקרה של מקבל מתנה רואים את יום הרכישה של נותן המתנה כיום הרכישה של מקבל המתנה. ראו: סעיפים 29 ו-62 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963. ממילא, טענה זו אינה מתיישבת עם העובדות שבפני, כאשר ר.ב. מנועה לטעון, כי קיבלה את זכויותיה במגרש עוד בשנת 1978, לאחר שהצהירה קודם לכן במסגרת תצהיר עדותה הראשית, כי המגרש נרכש על ידי אביה ושלושת אחיה ביחד עם שותפים נוספים בשנת 1978, ואילו היא קיבלה את הקרקע מה.ב., ללא תמורה בחלקים, בשנים 1996, 1999, ומהאחים בשנת 2000. ראו: סעיפים 71 ו - 73 לתצהיר ר.ב.); ש' 22 - 24 בעמ' 56 וש' 1-2 בעמ' 57 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.18.

42. העובדה כי החלק היחסי במגרש נרשם על שם ר.ב. לבדה, אין בה לכשעצמה ללמד כי המגרש ניתן לה לבדה במתנה כפי שביקשה ר.ב. ללמוד, וזאת בפרט בנסיבות דנן, בהן טענת צ.ע.ל., לפיה הדבר נעשה באופן פורמאלי בלבד ומטעמי נוחות, מתיישבת ומסתברת יותר מאשר גרסת ר.ב.. עדות ש.ב. אף היא תומכת בכך. "אצלנו לפחות במשפחה הזוגות הם זוגות שלמות..."; "...היה נהוג בין בני זוג שהיו נכסים שהיו רשומים על שם אחד כשזה מתאים ושם אחר כשלא היה מתאים...". ראו: ש' 11-15 בעמ' 58 וש' 17-22 בעמ' 64 לפרוטוקול הדיון מיום 18.2.18; "טעמי הנוחות" האמורים משמעם למעשה שיקולי תכנון מס; כאשר במסגרת ההליכים הקודמים בין הצדדים נקבע מפורשות, כי התנהלות כספית של משפחת ר.ב. לצרכי תכנון מס לא הייתה זרה לצדדים, וכך נהגו מימים ימימה. ראו: סעיפים 16 - 17 לפסק הדין בתמ"ש 4120/10; סעיפים 25 - 26 לפסק הדין בתמ"ש 53707-09-12. הדברים האמורים שם יפים גם לעניינינו אנו, לעניין תצהירי העברה ללא תמורה שנערכו בין ה.ב. והאחים לטובת ר.ב., על פיהם נרשם חלקם היחסי של הצדדים במגרש על שם ר.ב. בלבד, שהיא כאמור בעלת אזרחות זרה; זאת בפרט לנוכח העובדה כי המגרש היה רשום ישירות על שם בני המשפחה, בניגוד לנכסי המקרקעין האחרים של העסק המשפחתי, אשר לטענת צ.ע.ל. רשומים כולם על שם נאמנויות שונות בחו"ל; טענה אשר נמצא לה עיגון מפורש בנספח 'ריכוז נכסי נאמנות "ר.ב. ב.", שצורף להודעתו מיום 24.12.17.

43. יצוין כי גם אם לא עלה בידי צ.ע.ל. להוכיח טענתו בדבר השבחת המגרש, טענה שממילא נטענה על ידו כטענה חלופית, הרי שהוכח כי הוא פעל באופן כזה או אחר בנוגע לזכויות הצדדים במגרש וכן בנוגע לרישום המגרש באופן יחסי בהתאם ליחס חלוקת העסק המשפחתי (20%-40%-40%), וזאת החל משנת 1991 (ראו: נספח ת/4 לתצהיר צ.ע.ל.). בכך יש משום תמיכה נוספת לטענתו, לפיה המגרש ניתן לצדדים שניהם בעקבות החלוקה של העסק המשפחתי בהסכמים משנת 1991 ו - 1997, וכי כך אף ראו זאת הצדדים עצמם במהלך נישואיהם.

44. באשר לטענת ר.ב., שנטענה על ידה לראשונה בסיכומיה, בדבר היעדר מסמך בכתב אשר יעיד על הקניית בעלות בנכסי העסק המשפחתי לצ.ע.ל., נוכח דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 וסעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח - 1968; הרי בנסיבות בהן צ.ע.ל. הוכיח בצורה מספקת, כי הצדדים שניהם קיבלו את המגרש במסגרת חלוקת העסקים המשפחתיים בהתאם להסכמים מפורשים - בהם אף מופיע בבירור שמו - ממילא אין לנו עניין בתוקפה של עסקה במקרקעין לשמה למעשה נדרש הכתב; ומשהחלק היחסי של הצדדים נרשם זה מכבר על שם ר.ב., הרי ממילא אין מדובר עוד בהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין או ליתן מתנה בעתיד, כי אם בעסקה שהושלמה זה מכבר ונגמרה ברישום. לעניין זה יש להוסיף ולומר בבחינת למעלה מן הצורך, כי ממילא על פי ההסכמים האמורים עיקר הנדל"ן של העסק המשפחתי - אשר חולק כאמור - מוחזק (למעט המגרש) תחת נאמנויות שונות, ולפיכך מדובר במתנה של זכויות, ולא של מקרקעין, אשר הושלמה זה מכבר עם העברת זכויות ההנאה בנאמנויות לטובת הצדדים. כך או כך, נדמה כי בנסיבות דנן ניתן לראות בהסכמים המשפחתיים האמורים ובפרט הסכם 1997, כעונים על דרישת הכתב הדרושה לצורך עסקה במקרקעין, ולצורך הצהרה על כך שמדובר בנכס משותף במסגרת היחסים הפנימיים שבינו לבין ר.ב., ובפרט נוכח ריכוך דרישת הכתב בפסיקה. ראו: ע"א 986/93 קלמר נ' מאיר גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996); ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ (2011).

45. משמצאנו, כי הזכויות במגרש ניתנו לצדדים שניהם נפנה לסוגיית רישומן על שמה של ר.ב. בלבד. מהראיות שהובאו בפני נחה דעתי, כי יש לראות את ר.ב. כמי שמחזיקה מחצית מהזכויות במגרש עבור צ.ע.ל. בנאמנות. על מנת שתיווצר נאמנות, אין צורך לנקוב בשם "נאמנות", שכן אם קיימות זיקה לנכס וחובה של נאמן הרי שקיימת נאמנות, תהא אשר תהא הדרך שבה נוצרה. הדרכים שעל פיהן נוצרת נאמנות לפי סעיף 2 לחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979 (להלן - "חוק הנאמנות") אינן אלא דרכים אופייניות כדי ליצור אותה, אולם אין בפירוט זה כדי לשלול דרכים אחרות. שימוש במונח "נאמנות" לציון עסקת נאמנות אינו דרוש, מה שקובע אם עסקה מסוימת היא עסקת נאמנות הוא תוכנה, לאמור: אם נתמלאו בעסקה זו התנאים לתחולתה של הגדרת הנאמנות. ראו: רע"א 5715/95 וינשטיין נ' פוקס, פ"ד נד(5) 792 (2000) (להלן - "עניין וינשטיין"); ש' כרם, נאמנות (מהדורה רביעית, 2004) (להלן - "כרם") בעמ' 131-132.

46. על פי סעיף 1 לחוק הנאמנות נאמנות היא "זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". הגדרת הנאמנות בסעיף 1 לחוק הנאמנות אינה מתייחסת לדרך יצירתה של זיקת נאמנות, שכן מטרתה לחול על כל זיקה משפטית התואמת את תנאי ההגדרה - תהיה דרך יצירת אשר תהיה; כלומר: אין דרך פורמלית מסוימת ליצור נאמנות. כל תבנית משפטית העומדת בתנאי סעיף 1 לחוק הנאמנות, קרי - זיקה לנכס וחובת הנאמן להחזיק בו לטובת הנהנה, תחשב כעסקת נאמנות והוראות חוק הנאמנות יחולו עליה. ראו: כרם בעמ' 139; ע"א 9225/01 זיידמן נ' קומרן (2006); עניין וינשטיין. מתוך כך אין הכרח שחוזה הנאמנות יעשה בכתב ואפשר שיעשה בעל פה, בהתנהגות ועוד, כמו כל חוזה אחר. ראו: כרם בעמ' 184.

47. כך הוכרה בפסיקה האפשרות להיווצרות "נאמנות משתמעת", הנוצרת מכוח כוונת הצדדים ונלמדת מהתנהגותם ומפעולותיהם. ראו: ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801 (1994) (להלן – "פרשת וואלס"); ע"א 4351/01 איתן ארז נ' מדינת ישראל (2005); ה"פ (מחוזי י-ם) 4283/05 יוסף עמרם נ' עו"ד איתן צחי (2008). העדר רישום הנאמנות אינו שולל את דבר קיומה. ראו: כרם בעמ' 307. על הסכם נאמנות הנוגע לזכות במקרקעין לא חלה דרישת הכתב. ראו: פרשת וואלס. יחד עם זאת - על אף שאין בהעדר הסכם נאמנות בכתב בכדי להוות מחסום כנגד הוכחת הנאמנות אף שכעסקינן בזכויות במקרקעין הרי שפשוט וברור, כי כאשר עסקינן בנכסי מקרקעין לגביהם מתקיים רישום בפנקסים נטל הראיה להוכיח שהרישום אינו משקף זכות בעלות אלא הוראתו בהסכם נאמנות שנערך בעל פה הוא נכבד ביותר. ראו: ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (2007); ה"פ (מחוזי מרכז) 30380-04-10 קרפ נ' קרפ (2011); עמ"ש (מחוזי י-ם) 24628-11-11 ד.ה. נ' ס.ה. (2012).

48. כלל הראיות אותן סקרתי לעיל מלמדות למצער על קיומה של נאמנות משתמעת, הנלמדת מהתנהגות הצדדים לאורך שנים רבות. שלל ההסכמים הנזכרים לעיל מלמדים על קיום נאמנות ביחסי הצדדים, הן באשר למגרש והן בעניינים אחרים. כניסת צ.ע.ל. לעסקי משפחת ר.ב. היא שאפשרה, או למצער תרמה משמעותית, לאפשרויותה של ר.ב. לקבל חלק משמעותי בפירות העסקים המשפחתיים, ובכלל זה הזכויות במגרש. יוזכר, כי בהתאם להסכמים האמורים חלק מהזכויות שקיבלו הצדדים במגרש וביתר העסקים לא ניתן אך כמתנה מהורי ר.ב., אלא אף במסגרת התחשבנות עיסקית עם האחים, וזאת אף כנגד עבודת צ.ע.ל. בעסקים המשפחתיים, בבחינת חלק מפירות עמלו.

49. אף באשר לאותו חלק שקיבלו הצדדים במתנה מהורי ר.ב., הרי שההסכמים האמורים והמכתב לרב מלמדים בבירור על אומד דעתו של ה.ב. ליתן מתנה לצדדים גם יחד, ולא אך לר.ב. לבדה. אכן מתנה היא עסקה דו צדדית המשתכללת על ידי הצעה וקיבול. על הסכם המתנה חלה, אפוא, מערכת דינים כפולה, הן הדינים המיוחדים חוק המתנה והן הדין הכללי של חוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 בנושאים שלא הוסדרו על ידי חוק המתנה, כגון אופן קשירת החוזה, בטלותו והזכות לבטלו. אף אם אניח, כי ר.ב. סברה בשלב זה או אחר שמתנת הוריה ניתנת אך לה ולא לצ.ע.ל. (ולטעמי לא הונחה תשתית ראייתית התומכת במסקנה זו) הרי, אומד דעתם של הורי ר.ב., הניכר מהמסמכים אותם עשו כאמור, מלמד מפורשות על כוונתם להעניק את אותה מתנה אף לצ.ע.ל., ולא נמצאת כל ראיה המלמדת על כך שהורי ר.ב. גילו דעתם להעניק את הזכויות בעסקי המשפחה אך לר.ב. הדין הוא, כי בחוזה מתנה הצהרת הרצון המרכזית היא של המתחייב, ועל כן יש ליתן לה משקל מכריע בגיבוש אומד דעתם המשותף של הצדדים. דברים אלה משמעם, כי יש לדקדק בהתחקות אחר רצונו של נותן המתנה. ראו: ע"א 6296/05 כהן נ' כתון ז"ל (2007) פסקאות ח(4) - (5) לפסה"ד.

נאמנות ב'

50. לטענת צ.ע.ל. הצטברו בנאמנות ב' נכסים וסכומי כסף בשווי כולל העולה על שלושים מיליון דולר ארה"ב. נכסים אלו מקורם הן בחלוקת העסקים המשפחתיים כאמור, והן מפירות עבודתו והשקעותיו משך השנים בעסק המשפחתי כאחד השותפים בו. ראו: סעיף 5 להודעת צ.ע.ל. מיום 24.12.17; סעיף 7 לסיכומי התשובה; ש' 10 - 21 בעמ' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 17.9.17; סעיפים 16, 19 - 25 לתצהיר צ.ע.ל..

51. על פי הפירוט והמסמכים אותם הציג צ.ע.ל., כוללים נכסי נאמנות ב': אחזקות בפרויקט נדל"ן בנווה צדק; נדל"ן בארה"ב, המוחזק על ידי נאמנות ב' באמצעות אחזקותיה בחמישית ממניות חברה, אשר מחזיקה במלוא מניותיהן של אחת עשרה חברות שונות; שלוש חברות המחזיקות סכומי כסף והשקעות פיננסיות; חמישית מחברת יהלומים. ראו: הודעת צ.ע.ל. מיום 24.12.17.

52. נהני נאמנות ב' הם כאמור הצדדים ושלושת ילדיהם, ועל פי הצעת החלוקה אותה הציע הנאמן, עוד בשנת 2011, יקבל כל אחד מהנהנים האמורים סכום של כששה מיליון דולר ארה"ב (ראו: נספח ת/7 לתצהיר צ.ע.ל.). דא עקא, שר.ב. מסרבת לחלוקה המוצעת ופועלת לסכלה, באופן שמאז פרידת הצדדים ועד היום, משך כעשור שנים, טרם זכו הצדדים (וילדיהם) לקבל את מלוא זכויותיהם כנהנים בנאמנות ב'.

53. אין חולק, כי במערכת היחסים שבין הצדדים לבין הנאמן אין בית משפט זה מוסמך לדון, וזאת נוכח תנאי הנאמנות המקנים סמכות שיפוט בלעדית לבתי המשפט ב XXX. יחד עם זאת, כפי שקבעתי בהחלטה קודמת כאמור, בית משפט זה מוסמך לדון במערכת היחסים שבין הצדדים לבין עצמם, לצורך תביעה לאיזון משאבים.

54. במהלך הדיון השתמשו הצדדים לעיתים במונחים שגויים וסותרים. כך בכתב תביעתו עתר צ.ע.ל. "להצהיר כי יש לקחת בחישוב איזון המשאבים את שווי חלקם של בנה"ז בנכסי הנאמנות", תוך שעתירתו לבסוף לאיזון רכוש הצדדים מתייחסת אך ורק לרכוש הקיים בישראל, כדבריו: "לאזן את כלל רכושם של בנה"ז מחצה על מחצה ולצורך כך לקבוע בשלב ראשון את אופן חלוקת הרכוש הקיים בישראל שהינו הבית בירושלים והמגרש". ראו: סעיפים 37 ו 42(ג) לכתב התביעה; בתצהיר עדותו הראשית, עתר אמנם האיש "להצהיר כי יש לקחת בחישוב איזון המשאבים את שווי חלקם של בנה"ז בנכסי הנאמנות". ראו: סעיף 37 לתצהיר צ.ע.ל.; אולם גם במסגרת תצהירו עתר לבסוף לאיזון משאבים חלקי בלבד, בשלב ראשון - רק ביחס לרכוש הקיים בישראל - כפי שעולה מסעיף 42 לתצהירו, "לאזן את כלל רכושם של בנה"ז מחצה על מחצה, ולצורך כך לקבוע בשלב ראשון את אופן חלוקת הרכוש הקיים בישראל". יחד עם זאת נקט מעת לעת צ.ע.ל. בלשון "נכסים משותפים" או זכויות שוות בנכסים", בכוונו לנכסי הנאמנות (ראו: סעיף 7 לסיכומי התשובה של צ.ע.ל.). איני מייחס חשיבות רבה לטרמינולוגיה בה נקטו הצדדים, שכן בסופם של דברים תביעת צ.ע.ל. ברורה - עתירה למתן סעד הצהרתי, כי זכויות הצדדים בכל הנוגע לנאמנות ב' הן בר.ב. איזון בחלקים שווים. לעניין חשיבותה המוגבלת של הטרמינולוגיה, ראו: ע"א 347/90 סודה גל נ' ספילמן, פ"ד מז(3) 459, 473 (1993); ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה, פ"ד נד(4) 849, 860 (2000); ע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד, פ"ד נג(2) 353, 384 (1999).

55. במהלך ישיבת קדם המשפט הפנה בית המשפט תשומת לב צ.ע.ל. לקשיים העולים מתביעתו בכל הנוגע לנאמנות ב'. ראשית, על מנת שניתן יהא לערוך איזון משאבים צריך להציג את כל הנכסים נושא החשבון ואז לעשות חשבון, לרבות שווי הנכסים הללו, ובמקרה זה אין לבית המשפט כל מידע על שווי כלל נכסי הצדדים; שנית, באותה העת לא הובהר מדוע לצ.ע.ל. אינטרס לעתור בתביעה מעין זו כאשר הוא למעשה מבקש להצהיר על סעד שלכאורה יינתן לו ממילא על ידי הנאמן, עת ר.ב. היא החולקת על קביעת הנאמן, ולכאורה עליה להתכבד ולעתור לערכאה השיפוטית המתאימה בכדי למנוע מהנאמן לבצע את החלוקה המוצעת. ראו: עמ' 18 -22 לפרוטוקול הדיון מיום 17.9.17.

56. לאחר ששקל את הדברים הודיע צ.ע.ל., כי הוא עומד על תביעתו. ראו: הודעת צ.ע.ל. מיום 24.12.17. בהודעתו זו ביקש צ.ע.ל. להמשיך ולדון בכל העניינים הרכושיים כפי שפורטו בכתב התביעה, תוך שטען כי טרם מיצוי הליך ההוכחות תמונת המצב בנוגע לנאמנות ב' עמומה, וזאת גם על רקע עמדת ר.ב. שנותרה עד כה עמומה בכל הנוגע לנאמנות ב', באופן המקשה על קבלת החלטה לעניין זה. בסעיף 6 להודעה זו אף טען, כי ר.ב. נטלה ממנו קלסרי המסמכים ומעת לעת בוחרת לצרף עוד ועוד מסמכים כראות עיניה. צ.ע.ל. צירף להודעתו מסמך ריכוז נכסי הנאמנות, אשר בסעיף 4 לו העריך את שווי נכסי הנאמנות בסך כולל שנע בין 30-36 מיליון דולר ארה"ב, הערכה המתבססת על הודעת הנאמן הנ"ל, לפיה בשנת 2011 סה"כ שווי נכסי הנאמנות העומדים לחלוקה הגיע לכדי 30 מיליון דולר ארה"ב. צ.ע.ל. ציין, כי למיטב ידיעתו יכולה להיות תועלת רבה לו ואף לר.ב., במידה ותינתן החלטה בבית משפט בישראל "בעניין זכויותיהם השוות של הצדדים בנאמנות" וכי סעד הצהרתי שיינתן בעניין זה יאפשר לו לפנות לנאמן בבקשה לקבלת חלקו בחלוקה המוצעת על ידי הנאמן, חרף טענות ר.ב. בפני הנאמן לפיהן הכל שייך רק לה.

57. בסיכומיו עתר צ.ע.ל. ביחס לנאמנות ב' אך ורק למתן "סעד הצהרתי ...כי הזכויות והנכסים בנאמנות הינם ברי איזון בחלקים שווים בין הצדדים" (סעיף 78 לסיכומים); "ליתן סעד הצהרתי שהזכויות והנכסים בנאמנות "ב" הם ברי איזון בחלקים שווים בין הצדדים, ושהתובע זכאי לחלק שווה לנתבעת" (סעיף 122 לסיכומים). דהיינו - צ.ע.ל. זנח למעשה תביעתו לאיזון משאבים כולל, וכעת תביעתו מתמצה במתן סעדים הצהרתיים באשר לשלושה נכסים ספציפיים, הם: נאמנות ב', המגרש ותגמולי ביטוח החיים של ה.ב.

58. קיים לכאורה קושי בבחירת צ.ע.ל. לעתור דווקא לסעד הצהרתי בנוגע לנאמנות ב', כאשר בידיו לעתור לאיזון משאבים בפועל - היינו לסעד אופרטיבי בר אכיפה, מכוח הוראות חוק יחסי ממון, ובפרט נוכח טענתו, כי הוכח על ידו במידה מספקת שווי הזכויות והנכסים המצויים בנאמנות ב', בסך הקרוב ל - 36 מיליון דולר, כאמור בהודעתו מיום 24.12.17. ראו לעניין זה גם דברי ב"כ צ.ע.ל. לפרוטוקול מיום 17.9.17 ש' 11 - 14 בעמ' 21.

59. סעד הצהרתי נתון לשיקול דעת רחב של בית המשפט, שרשאי לא להעניקו, אפילו קיימת הזכות או מתקיים המצב שלכאורה מצדיקים מתן הצהרה, כאשר קיימים טעמים המצדיקים זאת. למשל, במצב בו יש לכאורה בידי התובע היכולת לתבוע סעד מהותי כדבר שבזכות. רע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מייקל מוזס (1998) (להלן - "עניין מוזס"); ע"א 4076/00 נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמברובסקי בע"מ, פ"ד נו(3) 41, 47 (2002) (להלן - "עניין צפורה"); א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 780 (מהדורה שתים עשרה, 2015) (להלן - "גורן").

60. כדי שבית המשפט ייעתר לתביעה למתן סעד הצהרתי שאיננה ממצה את מלוא הסעד, על התובע להצביע על קיומו של אינטרס לגיטימי לפיצול הדיון ולכך שראוי להסתפק בשלב זה בהצהרה, ולשכנע שעל פי מאזן הנוחות מוטב לתת את הסעד מאשר לסרב לתתו. ראו: ע"א 539/78 לואל נ' לויס, פ"ד לד(3) 286 (1980). כאשר פסק דין הצהרתי עשוי לפתור את הבעיה בדרך היעילה, הזולה והנוחה ביותר, אז ישתמש בית המשפט בשיקול דעתו וייתן את ההצהרה המבוקשת, בלא להפנות את בעל הזכות להליכים אחרים. אין בכך שסכסוך עתיד או עשוי להתברר בבית משפט זר, כדי למנוע מתן סעד הצהרתי. שכן בהצהרה זו ניתן לעשות שימוש גם בהליך שאותו עומד ליזום מי מבעלי הדין בחו"ל. ראו: עניין מוזס; עניין צפורה; גורן בעמ' 780 - 787; וכן כי תביעת סעד מהותי קונקרטי באופן ישיר איננה אפשרית או יעילה. ראו: רע"א 3027/07 רשות השידור נ' קיבוץ אורים (2009), פסקה 5 לפסק הדין; י' רוזן-צבי, ההליך האזרחי (2015), עמ' 529; ברק מדינה "תביעה לסעד הצהרתי - האמנם הליך סרק ?", משפטים כד' תשנ"ד - תשנ"ה, בעמ' 605.

61. דומני, כי צ.ע.ל. הצביע על אינטרס לגיטימי לפיצול הדיון, באופן שבעת הזו תידונה אך תביעותיו לסעדים הצהרתיים באשר לנכסים ספציפיים, ובכלל זה תביעתו למתן סעד הצהרתי באשר להיות זכויות הצדדים בנאמנות ב' משום נכס בר איזון. צ.ע.ל. טען, כי לטעמו פסיקת בית משפט זה באשר להיות זכויות הצדדים בנאמנות ב' משום נכס בר איזון תועיל לצדדים שניהם, שכן אזי יש לצפות, כי הנאמן יחלק את נכסי נאמנות ב', כפי שהציע, לשני הצדדים וילדיהם בחלקים שווים. משמעות הדבר היא, כי פסיקת בית משפט זה עשויה לייתר את הצורך בהליך נוסף בין הצדדים, ואף לקדם הסדר פשרה ביניהם - מקום בו יוכרע למעשה גורל עיקר העיקרים של נכסיהם.

62. הצדדים שניהם תושבי ישראל מזה כעשרים שנה, ומשכך הדעת נותנת, כי יקל עליהם לנהל את הדיון ביניהם בבית משפט זה, חלף התדיינות בבית המשפט ב XXX, אשר למי מהצדדים אין כל זיקה אליו, למעט הקביעה בתנאי הנאמנות כאמור. לא זו אף זו, שר.ב. לא הצביעה על כל נזק שייגרם לה מהתדיינות ביחסים שבין הצדדים בבית משפט זה, עת בית משפט זה הוא הפורום המוסמך לדון בעניינים הרכושיים של הצדדים, וכאשר לצדדים נכסי מקרקעין בישראל (הבית והמגרש), ונוכח מקום נישואיהם אף הדין החל על היחסים הרכושיים שביניהם הוא הדין הישראלי.

63. השתלשלות העניינים עד כה - משך עשור שנים מאז פרידת הצדדים - מלמדת, כי סוגיית נאמנות ב' טרם נפתרה, ובכך יש כדי להצביע על הקושי לפתרה בדרך של פנייה לערכאות משפטיות ב XXX. הדעת נותנת, כי לצדדים שניהם אינטרס לקבל את סכומי הכסף המשמעותיים להם הם טוענים, והרי חרף אינטרס משותף זה, אין חולק כי לא זכו לקבל מאת הנאמן את מלוא הסכומים הניכרים המוחזקים בידיו. לעניין זה אין נפקות לטענת ר.ב., כי אין בפנינו נאמנות כלל ועיקר, ושעיכוב סכומי כסף תחת ידי הנאמן מקורה במרמה ששותפים לה האחים. שהרי, אף לשיטת ר.ב. הנאמן מחזיק בידיו סכומי כסף להם היא זכאית.

64. לא זו אף זו, שר.ב. לא טרחה לפעול לשם איזון משאבי הצדדים, חרף שהיה בידה לעשות כן, אף בגדרי התביעה דנן. שהרי, מהותית תביעה לאיזון משאבים היא תביעה לביצוע התחשבנות הדדית, כאשר אין לשלול את האפשרות שבגמר ההתחשבנות, דווקא הצד שהגיש את התביעה מלכתחילה, הוא שיחויב לשלם לצד האחר סכום כסף, באיזון המשאבים. ראו: עמ"ש (מחוזי ת"א) 1229/07 י.ב. נ' א.ב. (2010) פסקה 69 לפסה"ד; עמ"ש (מחוזי חיפה) 33249-05-15 ז.א. נ' ז.ל. (2015) פסקה 10 לפסה"ד. תוצאתה של הפרקטיקה האמורה היא, ששני הצדדים הן התובע והן הנתבע נדרשים לעשות את כל שביכולתם בכדי להעלות את כלל טענותיהם במסגרת הליך איזון משאבים, ובכלל זה לטעון במסגרתו את כלל טענותיהם העשויות להשליך על אותו איזון משאבים. מהותית יש לראות אפוא את שני הצדדים לתביעת איזון משאבים משום תובעים, חרף שפורמאלית רק אחד הצדדים הוא שהגיש את התביעה והאחר נתבע. ר.ב. הייתה זכאית איפוא לעתור לקבלת מידע אודות נכסים אותם לשיטתה לא גילה, או אף הסתיר צ.ע.ל., אך היא בחרה שלא לעשות כן. בשולי עניין זה יאמר, כי מסופקני האם ר.ב. אכן נזקקת לאי אלו מסמכים או מידע מצ.ע.ל., שכן בהזדמנויות שונות הודתה, כי נטלה מביתו קלסרים ובהם מסמכים לרוב, והיא בוחרת מעת לעת להציגם בהתדיינויות משפטיות שונות (ראו: סעיף 113 לסיכומי צ.ע.ל.; ראו: עמ' 39 - 40 לפרוטוקול הדיון מיום 31.8.11 בתמ"ש 4120/10). למעשה דומה שר.ב. אינה עושה דבר, ואולי אף מסכלת, משך שנים רבות, את פירוק שותפותם הכלכלית של הצדדים (ראו: סעיפים 100 - 101, 115 לסיכומי צ.ע.ל.). בנסיבות אלו סבורני, כי מתן סעד הצהרתי, אשר יש בו ככל הנראה כדי לקדם את פירוקה של אותה שותפות כלכלית זו, בחלוף עשור שנים מפירוד הצדדים ושלוש שנים מגירושיהם, אכן יניב תועלת לצדדים שניהם.

65. בטרם אמשיך בדיון אבהיר מה הוא הסעד ההצהרתי אותו בידי בית המשפט ליתן, ככל שישתכנע שאכן יש מקום לעשות כן. טענת צ.ע.ל. היא למעשה, כי כלל הזכויות העומדות לצדדים מנאמנות ב' נצברו במהלך החיים המשותפים, וכאשר קודם לכניסתו לעסקים המשותפים - כארבע שנים לאחר נישואיו לר.ב. - לא היה לר.ב. מאומה. ראו: סעיפים 16, 19 - 29 לתצהיר צ.ע.ל. משמעות טענת צ.ע.ל. היא איפוא, כי הזכויות העומדות לצדדים בהיותם נהנים בנאמנות ב' הן בבחינת נכס בר איזון, וזאת ללא קשר לעובדה שהצדדים אף נהנים ביחס שווה מנאמנות ב', ביחסים שבינם לבין הנאמן. ההצהרה אותה מבקש איפוא צ.ע.ל., היא אף ההצהרה שבידי בית משפט זה להעניק לו, מכח הוראות חוק יחסי ממון, כי כל סכום או נכס לו יזכה מי מהצדדים מנאמנות ב' הוא בר איזון בחלקים שווים ביחסים שבין הצדדים לבין עצמם. ודוק, לא נטען, שלנאמנות ב' התווספו נכסים או סכומי כסף לאחר פרידת הצדדים, בשנת 2009, ולפיכך ככל שנקבל את טענת צ.ע.ל., כי כלל נכסי נאמנות ב' נצברו לאחר נישואי הצדדים, ניתן יהיה להיעתר לתביעתו בעניין זה.

66. סבורני, כי צ.ע.ל. הוכיח טענתו, לפיה כלל נכסי נאמנות ב' נצברו במהלך חיים המשותפים של הצדדים, ומשכך יש לראות את זכויות הצדדים בנאמנות ב' משום נכס בר איזון. זאת אף אם אניח, שחלק לא מבוטל מהנכסים שהתגלגלו בסופו של יום אל נאמנות ב' מקורם במתנה מאת הורי ר.ב. כפי שנכתב לעיל, ההסכמים המשפחתיים שנערכו בין הצדדים לבין הורי ר.ב. והאחים מלמדים על כך שכל שניתן, בין במתנה ובין בתמורה, מאת הורי ר.ב. והאחים ניתן לצדדים שניהם, ולא לר.ב. לבדה. אמנם בהחלט ייתכן, כי אף אילולא היה עבד צ.ע.ל. בעסקים המשפחתיים יחד עם הורי ר.ב. והאחים, הייתה ר.ב. זוכה לקבל מהוריה נכסים לא מבוטלים. ברם, השתלשלות הדברים הייתה, כי עד לפרידת הצדדים עבד צ.ע.ל. (וממשיך לעשות כן עד היום) באותם עסקים משפחתיים, משך כעשרים שנה. בהסכמים המשפחתיים האמורים הוצגה הצטרפות צ.ע.ל. לעסקים המשפחתיים כתנאי למתן זכויות באותם עסקים לר.ב. וצ.ע.ל. גם יחד.

67. צ.ע.ל. הציג גרסה מפורטת באשר לצבירת נכסי נאמנות ב'. גרסה, אשר לא נסתרה, ולמעשה לא הובאה לעומתה כל גרסה אמינה וסדורה אחרת. לגרסת צ.ע.ל. נכסי נאמנות ב' הם למעשה גלגול של נכסים משותפים, או ברי איזון, של הצדדים, שראשיתם עם חלוקה של העסק המשפחתי ואחריתם בהשבחת הזכויות והנכסים שהתקבלו במסגרת חלוקה זו כתוצאה מכניסתו לעסק ועבודתו, לרבות "הכספים משכרו, מהבונוסים ורווחי השקעות פיננסיות והשקעות נוספות" שהם לדבריו הבסיס העיקרי לכספם המשותף של הצדדים - כספים משותפים שאוחדו מהחשבונות השונים שהיו ברשות הצדדים או מי מהם, עם העברתם לחברת XXX שהייתה בשליטת נאמנות א' (הקרויה על שם הצדדים שניהם), ולאחר מכן הועברו לנאמנות ב' משיקולי תכנון מס. ראו: סעיפים 16, 20 - 25 לתצהיר צ.ע.ל.; עמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 18.7.11 בתמ"ש 4120/10.

68. בגרסתו זו של צ.ע.ל. יש משום תשובה לטענת ר.ב., לפיה הנכסים שבנאמנות ב' שייכים לה בלבד, וכל תפקידו היה לדאוג לשמור עליהם ולטפח אותם עבורה, קרי - "העץ" שייך לר.ב. וצ.ע.ל. סייע לה רק לשמור ולהשביח את "פירותיו". הדברים יפים ביתר שאת נוכח עדות ר.ב. עצמה בסעיף 18 לתצהירה, כי "למרות הסכם שנחתם בין ההורים לאחים ביום 26.7.1991 ...היה התובע למעשה שותף עם הנתבעת, אולם רק לפרק זמן קצר, עד לשנת 1993, אז בוטלה שותפותו..." (ההדגשה בסיפא במקור - נ.פ.). ר.ב. מודה איפוא, שהצדדים היו שותפים באותו "עץ" ומעמדו של צ.ע.ל. לא היה אך משום שלוח שלה בעסקי המשפחה. ר.ב. אינה מציגה כל ראיה התומכת בטענתה בדבר ביטול אותה שותפות, בה הודתה כאמור. אין זו הפעם הראשונה שר.ב. מודה, כי הורי ר.ב. שיתפו את צ.ע.ל. בעסקי המשפחה, שכן בעדותה בתמ"ש 4120/10 העידה, ששיתופו של צ.ע.ל. אף נבע מרצון הוריה להשיג שלום בית ביחסיה הרעועים עם צ.ע.ל. ראו: עמ' 34 לפרוטוקול הדיון מיום 31.8.11.

69. אל מול גרסתו הסדורה והמהימנה של צ.ע.ל. הציגה ר.ב. גרסאות סותרות ומעורפלות. תחילה לא עלה בידה להשיב לשאלה היכן היא רואה שכתוב בהסכם 1991, כי שותפות צ.ע.ל. בוטלה על ידי ה.ב.. ראו: עמ' 43 - 45 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.18; על אף שהודתה לבסוף גם, כי צ.ע.ל. אכן היה שותף יחד אתה בעסקים, כפי שניתן ללמוד מהסכם 1991, הרי היה זה לדבריה "...רק ביהלומים ולא בנדל"ן, לא בנדל"ן ...". ראו: ש' 15 - 19 בעמ' 47 לפרוטוקול מיום 17.5.18; אם כי לאחר מכן העידה באופן סותר כי ה.ב. "לא אמר שתהיה שותף ... אבל אתה תקבל משכורת ... מאוד יפה, משכורת כמו האחים". ראו: ש' 19 -25 בעמ' 48 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.18. כשב"כ צ.ע.ל. עימת אותה עם הסתירה שעלתה שוב מעדותה זו לאחר שהודתה קודם לכן, כי צ.ע.ל. כן היה שותף יחד אתה על פי הסכם 1991, העידה שוב "לפי מה שכתוב כן, אבל לא, ההורים שלי לא התכוונו. ולכן הדבר הזה בוטל". ראו: ש' 29 בעמ' 48 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.18; בנוגע לכוונת ה.ב. לעניין אופי הזכויות של צ.ע.ל. בעסק, נשאלה ר.ב. על ידי בית המשפט בחקירתה האם לומדת על כך רק מהמכתב לרב, והשיבה כי למדה על כך גם "מדברי ההורים שלי...שהוא לא היה שותף והשותפות זה רק שלי. ויש מקרים שאני זוכרת אותו במפורש, שההורים שלי ידעו, ראו שאנחנו היה לנו נישואים לא מוצלחים ורבנו והיה גיהנום. ואז האמא שלי העלתה את זה". ראו: ש' 14 - 21 בעמ' 45 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.18; אולם בהמשך עדותה לא זכרה לומר מתי הוריה ציינו זאת בפניה. ראו: ש' 22 - 27 בעמ' 45, ש' 1 - 19 בעמ' 46 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.18. עדות ר.ב. אף אינה עולה בקנה אחד עם הדברים שכתב ה.ב. במכתב לרב.

70. ר.ב. אף הציגה גרסאות סותרות באשר למועד בו קיבלה לטענתה רכוש מהוריה. מחד טענה, כי הרכוש האמור ניתן לה עוד בשנת 1975, עת הייתה קטינה בגיל העשרה (זאת ככל הנראה עת היא נסמכת על כך שנאמנות ב' נוצרה בשנת 1975). ראו: סעיף 17 לתצהיר ר.ב.; ש' 20 - 25 בעמ' 51 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.18. גרסתה זו סותרת את גרסתה הקודמת, במסגרת תמ"ש 4120/10, שם העידה, כי קודם לשנת 1991, עת נעשה הסכם 1991, לא היה לה דבר. ראו: עמ' 51 סיפא - 52 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.18. גרסתה זו אף אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים שפורטו לעיל, המלמדים על כך שהורי ר.ב. העניקו לה (ולצ.ע.ל.) זכויות בעסקים המשפחתיים ובמגרש החל משנת 1991. עדות ר.ב. בתמ"ש 4120/10 תומכת בגרסת צ.ע.ל., כי עד לשנת 2005 לא היו בנאמנות ב' כל נכסים, ואלו הועברו אליה רק באותה שנה, כגרסת צ.ע.ל.. ראו: עמ' 33 לפרוטוקול הדיון מיום 31.8.11.

71. עוד יש לומר לעניין זה, שר.ב. העידה כי "ההורים שלי היו מודעים היטב...לסכסוכים המתמידים". ראו: ש' 32 - 33 בעמ' 45 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.18; אם כך הוא, הרי שיש להתפלא על נוסח תוספת 1997 אשר התייחסה אל הצדדים שניהם כאל יחידה אחת "XXX", ויש בכך כדי לתמוך במסקנה, כי הורי ר.ב. ראו בצדדים כיחידה אחת ובכניסת צ.ע.ל. לעסקים כ"שותף" יחד עם ר.ב., ולא רק כשכיר או שלוח שלה בלבד (זאת אף בשנת 1997 - כשבע שנים לאחר כניסת צ.ע.ל. לעסקי המשפחה, ובחלוף מספר שנים מאז המועד לגביו טענה ששותפות צ.ע.ל. בוטלה); שהרי אחרת, היינו מצפים מהורי ר.ב., אשר לשיטתה ידעו היטב על נישואיה הלא מוצלחים של בתם לאורך כל השנים, ואשר כוונתם לדבריה הייתה להעניק רק לה את חלקה בעסק המשפחתי, כי יעגנו מפורשות את מעמד צ.ע.ל. במסגרת תוספת 1997 כנציג של משפחת לוי בלבד או כשלוח של ר.ב., ולא היו מתייחסים אליו באותו אופן בו התייחסו אל ר.ב.. אף אם תמצי לומר, כי לשון הסכם ההקניה משנת 1996 מעוררת ספקות באשר למעמדו של צ.ע.ל. כשותף לנכסים שהתקבלו מהורי ר.ב. - עת נכתב שם שהורי ר.ב. הקנו לה 50% מחלקם בעסקי היהלומים באופן שהיא שותפה ב - 20% מעסקי היהלומים המשפחתיים, וכן הקנו לה 25% מחלקם בנדל"ן והיא שותפה ב - 10% מהנדל"ן המשפחתי, עת לא נכתב במפורש שנכסים אלו ניתנו לה ולצ.ע.ל. יחדיו - הרי, שלשון תוספת 1997 מתירה את הספק ומבהירה באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי הזכויות ניתנו לר.ב. ולצ.ע.ל. יחדיו.

72. במאמר מוסגר יש להבהיר ולהטעים לעניין זה, בהתייחס לטענות ר.ב. בסעיפים 95 - 100 לתצהירה, כי עצם השאלה האם צ.ע.ל. אכן היה שותף בעסק במובן המשפטי של המילה "שותפות" על פי הדין, אם לאו, אינה רלוונטית לעניינינו אנו - הוא טענת צ.ע.ל. כי הוא למעשה שותף לזכויות ר.ב., לאור טענתו כי אלו ניתנו לכתחילה לשניהם יחד ממשפחת ר.ב..

73. אף בחינת הדברים מנקודת מבטה של ר.ב. תוביל למסקנה, כי כלל נכסי נאמנות ב' נצברו במהלך החיים המשותפים, ומהווים גלגול, של נכסים משותפים, אשר אף הם נצברו במהלך החיים המשותפים. צ.ע.ל. נתן כאמור גרסה מפורטת וסדורה בעניין זה, אשר עיקרה - זמן לא רב לאחר נישואי הצדדים, עת לא נטען, כי למי מהם היה ממון משל עצמו, וממילא לא הובאו כל ראיות לכך, נעשה הסכם 1991, אשר עיגן את כניסת הצדדים כשותפים בעסקי המשפחה. זה הוא איפוא ההון הראשוני שעמד לרשות הצדדים, ולאחר צברו אי אלו נכסים, בין בדרך של הענקות ובין בדרך של תגמולים בגין עבודה והשקעות, כאשר כל שקיבלה ר.ב. במהלך אותן השנים קיבלה במשותף עמו. אל מול גרסת צ.ע.ל. אין לר.ב. למעשה כל גרסה סדורה או אמינה. ר.ב. אינה טוענת שהייתה בעלת נכסים משמעותיים קודם לנישואין, וממילא אינה מציגה כל ראיה לכך. מההסכמים המשפחתיים הנ"ל נלמד במפורש, כי כל שהתקבל מהורי ר.ב. ומאחיה ניתן לצדדים שניהם, ולא לר.ב. לבדה. ר.ב. אף אינה מציגה כל הסבר אחר המלמד על כך, שבמהלך החיים המשותפים, צברה לבדה נכסים כלשהם, אשר אינם ברי איזון.

74. במהלך שלל ההליכים שהתנהלו בפני התרשמתי, כי צ.ע.ל. היה המוציא והמביא בענייניהם הכלכליים של הצדדים. הוא אף זה שתרם ככל הנראה, תרומה ממשית, להאדרת עושרם של הצדדים ולהשבחת הנכסים שקיבלו מאת הורי ר.ב.. בהתחשב במשך החיים המשותפים, בלידת שלושה ילדים ובהתנהלות הצדדים לאורך השנים, יש לראות את הצדדים כמי שקיימו "אורח חיים קישורי". בנסיבות אלו מוטל על ר.ב. הנטל להוכיח, כי הנכסים שנצברו במהלך הנישואין, אף אם נרשמו אך על שמה, אינם משותפים. בנטל זה לא עמדה, ולא כל שכן, כאשר על פי תנאי נאמנות ב' זכויות הצדדים בנאמנות שוות. השוו: שחר ליפשיץ, השיתוף הזוגי (2006), עמ' 189 -191. הדברים אמורים ביתר שאת לאור הודאת ר.ב., כי נטלה לידיה כל הקלסרים בהם שלל הנתונים והמסמכים העסקיים ששמר צ.ע.ל. בביתם, ובפרט כאשר לא מצאה לנכון לעתור במסגרת הליך זה בבקשה לגילוי מסמכים הדרושים לה להגנתה, על אף טענתה כי האיש מסתיר מפניה נתונים וסכומי כסף.

ביטוח החיים

75. דין טענות צ.ע.ל. באשר לתגמולי ביטוח החיים של ה.ב. להידחות. לגרסת צ.ע.ל.: "הוא יודע היטב כי הפרמיה שולמה על ידו וממשכורתו ומהבונוסים שהינם כספם המשותף של בנה"ז". ראו: סעיף 120 לסיכומי צ.ע.ל.. אף אם אקבל את גרסתו העובדתית של צ.ע.ל. במלואה, הרי שאין בה כדי ללמד על כך שפרמיית הביטוח שולמה אך מכספיהם המשותפים של הצדדים, אלא לכל היותר נלמד מגרסת צ.ע.ל. שמשך "שנים רבות", להבדיל מכל התקופה, שולמה אותה פרמיה מכספי הצדדים.

76. לא זו אף זו, שזהות הנושא בפרמיה אינה קובעת את זהות מוטב הביטוח. הדעת נותנת, כי ה.ב. עצמו הוא שכרת את הסכם ביטוח החיים עם חברת הביטוח (פוליסת הביטוח לא הוצגה לבית המשפט). משיקוליו בחר ככל הנראה ה.ב. לנקוב אך בר.ב. כמוטבת הפוליסה, ולא מצא לנכון לקבוע את צ.ע.ל. כמוטב, להבדיל מהאופן בו נהג בהסכמים המשפחתיים הנ"ל. "זכיית" ר.ב. בתגמולי ביטוח החיים של ה.ב. היא בבחינת מעין ירושה, המוחרגת מגדרי איזון המשאבים, כאמור בסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון. אכן ייתכנו מקרים בהם נכס שהתקבל בירושה ייחשב בר איזון, אך במקרה דנן לא נתן צ.ע.ל. כל נימוק מדוע יש לראות בתגמולי ביטוח החיים של ה.ב., אשר התקבלו מן הסתם לאחר פטירתו, כשנתיים לאחר פרידת הצדדים, משום נכס בר איזון.

77. אף אם אניח, כי הצדדים, או צ.ע.ל., פרעו משך שנים רבות את פרמיית פוליסת ביטוח החיים של ה.ב., הרי שבהחלט ייתכן שעסקינן בחלק מההתחשבנות, או מערכת היחסים בין הצדדים לבין הורי ר.ב. (ראו לעניין זה עמ' 31 - 33 לפסה"ד בת"ע 5177-11-11 ואח'), ואין בכך כדי לשלול את זכות ה.ב. לבחור את מוטב פוליסת ביטוח החיים שעשה - ככל שה.ב. אכן הוא שעשה פוליסה זו, שהרי - הפוליסה ותוכנה לא הובאו בפני בית המשפט.

78. נוכח מסקנתי האמורה מתייתר הצורך לדון בשאלה האם היה מקום כלל להעניק סעד הצהרתי בנוגע לכספי ביטוח החיים, מקום בו לא הובהר מדוע לא תידון הסוגיה במסגרת תביעה לאיזון משאבים כולל.

סוף דבר

79. תביעת צ.ע.ל. מתקבלת בעיקרה באופן בו הנני מצהיר, כי הזכויות הרשומות על שם ר.ב. במגרש שייכות לצדדים בחלקים שווים; כן הנני מצהיר, שזכויות הצדדים כלפי נאמנות ב' בר.ב. איזון בחלקים שווים בין הצדדים.

80. נוכח קביעתי בעניין הזכויות במגרש, אני נעתר לבקשת צ.ע.ל. בסעיף 11 לבקשתו מיום 19.5.19, ומאפשר לו לבקש מידע מהבנק ומכונס הנכסים שמונה למגרש, לצורך הצעת פתרון.

81. תביעת צ.ע.ל. למתן סעד הצהרתי באשר לתגמולי ביטוח החיים של ה.ב. נדחית.

82. ר.ב. תישא בהוצאות צ.ע.ל. בסך 50,000 ₪.

83. פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום, כז' תמוז תשע"ט, 30 יולי 2019, בהעדר הצדדים.

    נמרוד פלקס, שופט, סגן נשיא