אין ליתן תוקף לתניית סילוקין מקום שההתנגדות לצוואה מבוססת על עילה סבירה ובתום לב (ר' ע"א 245/85 יהודית אנגלמן נ' מרטה קליין (נבו, 12.6.89))".
17. ובייתר ספציפיות כתב מכובדי הנ"ל":
" 14.חשוב לציין כי הצדדים אינם חלוקים במשמעות המשפטית של תניית הסילוקין, ומשכך, לא מצאתי להרבות באסמכתאות משפטיות בסוגייה. מאחר ופטור בלא כלום - לא ניתן, נזכיר כי בהתאם להוראות סעיפים 43-44 לחוק הירושה, התשכ"ה -1965, רשאי מוריש לצוות כי יורש יזכה בהתקיים תנאי או מועד וכן רשאי מוריש לצוות כי יורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי מועד. כמו כן, קבעה הפסיקה את העקרונות הבאים:
א.ככלל, יש לכבד את רצונו של המוריש אף אם רצונו "שרירותי, בלתי סביר, מקפח ואף אכזרי ככל שיהא" (ר' ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' פליציה בינשוטוק (נבו, 28.8.94));
ב.אין כל מניעה כי המוריש יקבע תנאי לזכייה או לאי זכייה, ואם התנאי אינו נראה למי מהיורשים עליהם להימנע מלהתנגד לצוואה או לצמצם את ההתנגדות לטעמים שבתום לב, ולא לכאלה שהם יודעים כי אינם אמת, לרבות טענה בדבר כשירותו של המנוח לערוך צוואה (ר' ע"א 2698/92 יהודית יונה נ' רחל אנגלמן (נבו, 29.6.94));
ג.באשר לתניית סילוקין כלפי כל מי שיתנגד לצוואת המנוח; גם תקיפת מסת העיזבון על ידי מי מהיורשים תיחשב כניסיון להתנגד לצוואה, שכן יש בה לפרום את הפסיפס שערך המנוח בייחס לחלוקת כלל רכושו (שם);
ד.אין ליתן תוקף לתניית סילוקין מקום שההתנגדות לצוואה מבוססת על עילה סבירה ובתום לב (ר' ע"א 245/85 יהודית אנגלמן נ' מרטה קליין (נבו, 12.6.89)).
15.לא לחינם הבאתי לעיל את עיקרן של שתי הצוואות, המוקדמת והמאוחרת. בשתי הצוואות ביקש המנוח להזהיר את כל מי שיעז לערער או להרהר אחר צוואתו ואחר רצונו הברור. תניית הסילוקין והרעיון העומד בבסיסה לא היו זרים למנוח, ככל הנראה משום הכירו את בני ביתו, משום חששו פן לאחר פטירתו יינתן האות לפתיחה בסבב משפטי בין בני משפחתו ומשום רצונו להביע את מחאתו - גם ובעיקר לאחר מותו - מ'קרבות הירושה' שיתרגשו על הנותרים אחריו.
16.אף אם היה המנוח מעתיק את תניית הסילוקין שבצוואה המוקדמת לתוך הצוואה המאוחרת בלי לערוך בה כל שינוי, תוצאת צוואתו המאוחרת הייתה כתוצאת צוואתו המוקדמת. אין זה סוד בין כל מי שערך צוואות, כי אדם אשר כותב צוואה מאוחרת, עושה זאת, בדר"כ, על בסיס הצוואה הקודמת, והאמור לעיל בא רק להמחיש את חוסר ההיגיון המושגי שבטענות הנתבעים".
18. המצב המשפטי הוא שיש לקיים תניית סילוקין אלא אם יש הצדקה משמעותית לפסוק אחרת.
19. למעשה, איני נזקק באמת לעדות עו"ד הולנדר, איש אמונו של המנוח (פרוטוקול עמ' 130), על מנת לסבור כי מסמך ההתחייבות נעשה לבקשתו של המנוח אשר ביקש למנוע בדיוק את שאירע לאמור, "קרבות משפטיים על ירושתו".
20.כתב ההתחייבות יוצר איפה משנה תוקף לעניין הסילוקין ומוכן אני לראות, כפי שסוברים ילדי המנוח, כי כתב ההתחייבות מהווה ויתור מצד התובעת על כל פעולה שתפגע בהיקף העיזבון ובהוראות הצוואה.
21. מוכן אני אף לקרוא הסתמכות של המנוח על צוואתו ועל כתב ההתחייבות.
22.קשה גם שלא להצדיק את דברי הנתבעים (מעמ' 3 לסיכומיהם) וכך:
"10 השתק ותום לב - התובעת הציגה מצג אחד למנוח בחייו, ולאחר מותו פועלת בניגוד גמור למצג זה. המדובר בפעולה חסרת תום לב באופן בוטה שאמורה להוביל לדחיית תביעתה לזכויות בניגוד לחתימתה על המסמך. ומדוע? שהרי ברור שלו התובעת היתה אומרת למנוח - שיזם וביקש את חתימת הצדדים על ההתחייבות האמורה - כי היא "לא מוכנה לחתום על מסמך זה המופנה אליו, משום שהיא סוברת "שיש לה זכויות" – הרי שהמנוח היה פועל כהבנתו (כגון - משנה את צוואתו ולא מוריש לה עשרות מיליוני ₪ בצוואתו, או מנהל הליך בעניין תביעתה בחייו).
בכך שהתובעת חתמה למנוח על כתב ההתחייבות, היא לא רק ביצעה התחייבות משפטית ברורה ומחייבת, אלא אף הציגה למנוח מצג ברור שהיא מסכימה ומקבלת ההתחייבות שלה וכי משמעות העניין היא שאין לה כוונה לנהל כל הליך משפטי או אחר בנוגע לרכוש הרשום על שמו. (ראו לעניין זה עדות עו"ד הולנדר (בעמ' 132 שו' 19):
"האם אחרי שהמסמך הזה נחתם, מתוך השיחות שלך עם המנוח, נחה דעתו ונפשו של המנוח מבחינתו, שנעשה המקסימום כדי להבטיח שהוראות הצוואה שלו תקוימנה כפי שהן?
ת: אני חושב שכן".
מכאן שבנוסף לעובדה שחתימת התובעת הינה התחייבות משפטית ברורה ומחייבת, הרי שהתחייבות זו הביאה לכך שהמנוח הסתמך על התחייבות זו שגרמה לו להבין שהתובעת לא תטען לכל טענה לזכות רכושית ברכושו אותו ציווה בצוואתו (מלבד כמובן מה שהוריש לה בצוואותיו), כך שנמנע מהמנוח להדוף ולהתגונן מטענה זו בחייו, או להחליט על שינוי הוראות צוואתו (המורישות לתובעת חלק נכבד ביותר).
כל אלו מביאים לכך שקיים "השתק "לתובעת מלהעלות כל טענה רכושית, אשר יש בה כדי לשנות את ביצוע הוראות המנוח בצוואתו, כלשונן, בשל חוסר תום לב מוחלט.
ברע"א 4928/92 עזרא נ 'המועצה המקומית תל - מונד, מז (5) 094 (1993) נקבע בהקשר זה בסעיף 15 לפסה"ד:
"... לאחר חקיקת חוק החוזים (חלק כללי) תשל" ג -1973 (להלן - חוק החוזים) נראה לי כי יש לראות בדיני ההשתק פן אחד של תורת תום הלב שנקבעה בחוק זה ההתכחשות למצגים ... מהווה פגיעה בחובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12 ו -39 לחוק החוזים. לפגיעה זו משקל יתר אם (כפי שנדרש בדיני ההשתק) זה שכלפיו נעשה המצג (או מקבל ההבטחה) שינה על - פיהם את מצבו לרעה. דין דומה עשוי לחול גם מכוח סעיף 61 (ב) לחוק החוזים, המטיל חובת תום הלב בביצוע כל פעולה משפטית, גם כזו אשר אינה נוגעת ליחסים חוזיים, וזאת כאשר המצג (או ההבטחה) לא ניתנו במסגרת משא ומתן לכריתת חוזה או במסגרת קיום של זכות הנובעת מחוזה או שימוש בה. עמד על כך השופט אלון בבג"צ 566/81 עמרני נ 'בית הדין הרבני הגדול ואחי [ 7 ] ,בעמ ' 10 ".. .ועם חקיקתם של סעיפים 61-139 (ב )האמורים חזר ובא לעולם בחלק מעקרון ההתנהגות בדרך מקובלת ובתום - לב שבכלל המערכת המשפטית בישראל "... ".
כך נקבע בת.א (מחוזי) 40046-12-20 בל"ל בע"מ נ' פרידמן (מיום 19.11.2023 פורסם בנבו)
"ידועים שני סוגי השתק - השתק מכוח מצג (או התנהגות) והשתק מכוח הבטחה. ההשתק הרלוונטי לענייננו-השתק מכוח מצג (estoppel by representation) המכונה גם "מניעות" - מונע צד מלהתכחש למצג שהציג לפני צד אחר ,אם אותו אחר הסתמך על המצג בתום - לב ובאופן סביר, ושינה עקב כך את מצבו לרעה. ראו למשל ,ע"א 6996/97 חברת א. עבאדה בע"מ".
וכן "... נראה לי כי יש לראות בדיני ההשתק פן אחד של תורת תום הלב שנקבעה בחוק זה. ההתכחשות למצגים ... מהווה פגיעה בחובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12 ו -39 לחוק החוזים .לפגיעה זו משקל יתר אם (כפי שנדרש בדיני ההשתק) זה שכלפיו נעשה המצג (או מקבל ההבטחה )שינה על - פיהם את מצבו לרעה. דין דומה עשוי לחול גם מכוח סעיף 61 (ב) לחוק החוזים, המטיל חובת תום הלב בביצוע כל פעולה משפטית ...".
בע"א 251/73 תרשיש נ' שיינליכט, כח (1) 572 מוסברת במילים פשוטות מהותה של "מניעות" משפטית: "לפי תורת המניעות הנדונה מה שנדרש מאדם הוא שהבטחתו תהא הבטחה ודיבורו יהא דיבור. בלשון משפטית יותר מדויקת, פירוש הדבר הוא, שמי שנותן הבטחה לזולתו בידיעה שהלה התכוון לסמוך עליה ולפעול על - פיה, והוא אמנם פועל –על פיה ומשנה את מצבו, אין לו חזרה ממנה והוא הדין כאשר אדם עושה מצג לרעהו בכוונה שזה יפעל על - פיו, והלה מקבל את הדברים כהווייתם ... שומה על האומר לשמור אמונים לדברו ונמנע ממנו לחזור בו ממנו או לטעון היפוכו של דבר".
בענייננו המנוח שינה מצבו לרעה על בסיס התחייבותה של התובעת לקיים הוראות צוואתו "כפי שהן".
11. בענייננו, המנוח "שינה מצבו לרעה" באופן מובהק באשר לו היה יודע שהתובעת תתבע בניגוד לכתב ההתחייבות - דבר שיביא לשינוי החלוקה עליה הורה בצוואתו - ברור שהיתה לו אפשרות לפעול בעניין זה בחייו, בין בדרך של שינוי צוואתו ובין בדרך של ניהול הליך משפטי בו יוכל להעלות טענותיו כנגדה.
אולם בשנים מאז שחתמה התובעת על כתב ההתחייבות - שמרה על שתיקה "והציגה למנות מצג שהיא מתחייבת לכבד את הוראות צוואותיו ולא גילתה לו שיש לה טענות בנוגע לרכושו. בכך, מלבד התחייבותה התקפה לכבד הוראות הצוואה - היא אף מנעה מהמנוח לפעול כפי שהיה חפץ לפעול לו היתה מסרבת לחתום על כתב ההתחייבות .דבר זה יוצר השתק ברור לאור חובת תום הלב.
12 . התובעת העלימה בחוסר תום לב את "כתב ההתחייבות "מהתביעה שהגישה: .
חוסר תום הלב המוחלט של התובעת בעצם הגשת התביעה, היא אף בכך שכתב ההתחייבות פשוט הועלם על ידה מהתביעה. מדובר בתביעה ובה 18 עמודים צפופים מלאים ב"פרטי פרטים" אולם מסמך כה מרכזי זוכה להתעלמות מוחלטת! ומדובר בהתנהגות חמורה מאוד.
התובעת ידעה מהו תוכן צוואת המנוח - ולמרות זאת לא חזרה בה בחייו מכתב ההתחייבות עליו חתמה.
13. התובעת טוענת בעדותה ש"לא ידעה" מה המנוח הוריש לה בצוואתו (עמ' 104 לעדותה משני 32 ) - המדובר בטענת אי אמת מובהקת מתוך כל המפורט להלן:
ראשית וקודם כל משום שהתובעת בעצמה ובקולה אמרה לנתבע בשיחה שהוקלטה כי "הכל בסדר, אין לי בעיה עם זה בכלל ואני היחידה שידעתי גם מה ס.ש הולך לתת לו אז זה ... היו כמה דברים שאני יודעת שהוא היה רוצה לעשות בהם קצת שינויים כולל לגביך, כולל לגבי... "וכן" אנחנו לא דיברנו על מלחמות, לא דיברנו על כלום, דיברנו על זכויות "רק כאשתו - (בעמ' 5 לתמליל שהוגש ביום 23.11.21 לתיק) מדובר בשיחה שנערכה ביניהם יום אחד בלבד לאחר פתיחת הצוואה, שיחה שהוקלטה. תמליל השיחה הוקרא לתובעת בעדותה והיא לא הכחישה שאמרה את הדברים ורק אמרה שמה שאמרה בהקלטה "זה היה שוויץ" (עמ' 117 שו' 19 לעדותה).
א. דברי התובעת בהקלטה (בדבר כך שידעה את תוכן צוואת המנוח וכי שוחחה עם המנוח על זכויותיה) מקבל חיזוק מתוך תיאוריה שלה את מערכת היחסים שלה ושל המנוח כיחסים קרובים מאוד (...ומה שאני שואל זה היה יחסים קרובים, לא פחדת ממנו חלילה, את דיברת איתו על הכל? ת: ברור ש: והוא דיבר איתך על דברים אישיים שלו על הכל בצורה פתוחה ת: הוא היה כל עולמי ואני הייתי כל עולמו" (עמ' 91 משו' 22 לעדותה).
ב. הדבר מקבל חיזוק שבעתיים לאור כך שהתובעת עצמה היתה הגורם המקשר בין עו"ד הולנדר למנות בעניין החתימה על כתב ההתחייבות - מסמך שנגע ישירות לצוואת המנוח אשר בו המנוח ביקש שהיא והנתבעים יחתמו על מסמך בו הם מתחייבים לכבד את הוראות צוואתו (עו"ד הולנדר העיד כי ".. כל ההתכתבות עם המנוח היתה דרך ק.ח. למנוח לא היתה כתובת אימייל, אז הכל נעשה דרכה.. "עמ' 127 שו' 22 לעדותו)".
23.עיקר הגנת התובעת שעון על טענתה ולפיה אין לאכוף תניית סילוקין שעה שהתובענה המוגשת בניגוד לתניית הסילוקין הוגשה בתום לב ובעילה סבירה.
24.אין אני צריך לדיון ממושך כדי לקבוע שחיים משותפים שהיו למנוח ולתובעת עשרות בשנים מייצרים עילה סבירה לעתור, כפי שעשתה התובעת, לשיתוף רכושי ו/או איזון משאבים.
25.השאלה היא כמובן ובעיקר שאלת תום הלב לאמור האם אין התובעת מנסה, ושלא כדין, להנות הן מן הצוואה והן מן השיתוף.
26.אומר כי לדעתי עצם אישור הצוואה אין בו כדי לסייע לעמדת התובעת.
27.אין בידי גם לקבל את טענת התובעת בסעיף 42 לסיכומי לפיה המנוח עצמו הפחית מחשיבות תניית הסילוקין. התנייה בצוואה וכתב ההתחייבות מדברים בעד עצמם ואין שום ראייה כי המנוח הסתלק מציוויו – ההיפך הוא הנכון.
28.למעשה ולמרות ריבוי המלל בסיכומי התובעת, כל שהיא עושה הוא לתקוף את מסת העיזבון ולומר בתביעתה כי חלק ממסה זו – רכושה הוא.
29. ככל שהבנתי משגת, הדין הוא עם הנתבעים לעניין תביעת אכיפת תניית הסילוקין.
30.על השאלה של מתן זכות בחירה בין קיום הצוואה לבין עמידה על התובענה הרכושית נעמוד גם בהמשך.
31.בכאן אומר רק כי האפשרות שיוכל בית המשפט לדחות למשל את התובענה הרכושית ולאשר את שהוענק לתובעת בצוואה נובע גם משילוב סעיף 75 לחוק ביהמ"ש, גם מיכולתו של ביהמ"ש מכוח סעיף 8(1) לפעול לעשיית צדק. דומה כי המוקש המרכזי בכאן הוא שאלת מה נצבר משך חיי התובעת והמנוח ומפרי מה נדבר, האם מרכוש נפרד שמא לאו. כך או אחרת דין דרישת הנתבעים לעניין תניית הסילוקין – להתקבל.
טענות התובעת בתמצית לעניין השיתוף הרכושי
32.המנוח והתובעת היו ידועים בציבור משך 32 שנה וב-4 השנים האחרונות גם נישאו, וזאת בעצם החל משנת 1995 לערך (וראה סעיף 3 לסיכומי התובעת).
33.התובעת הייתה דמות מרכזית בניהול והשבחת נכסי המנוח.
34.כנובע מחוות דעת המומחה, שווי חלק התובעת בהשבחת נכסי חברת ל' נכון ליום 31.12.18 הוא 19,876 מיליוני שקלים או 32% מחלקה של חברת ל' במניות שיועברו לתובעת.
35.בית המשפט מתבקש לקבוע כי התובעת זכאית לקבל מחצית מההשבחה בין בכסף ובין במניות.
טענות הנתבעים בתמצית לגבי התובענה הרכושית
36.עצם קיום קשר של ידועים בציבור אין בו כשלעצמו ראיה לשיתוף.
37.על התובעת מוטל לכן נטל להוכיח כוונת שיתוף ובכך לא עמדה.
38.המנוח והתובעת התנהלו בהפרדה רכושית.
39.כתב ההתחייבות בו עסקנו קודם מעיד כי המנוח ראה עצמו בעלים יחיד ברכוש וכך ניתן ללמוד גם מצוואות המנוח.
40.בשנת 2015 אפילו סירבו המנוח והתובעת להגיש הצהרת הון משותפת.
41.התובעת קיבלה שכר הוגן עבור עבודתה, ללמדך שאינה בעלים ברכוש ואפילו הלוותה למנוח סך כ- 73,000 דולר וכן הלוואות נוספות בשנים 2004 ו- 2009 והסכום גדל למעל מיליון דולר.
42.למנוח ולתובעת לא היה חשבון משותף ולא נכס משותף והם אפילו ערכו מידי חודש התחשבנות פנימית.
43.המנוח הודיע לתובעת מכוח כתב ההתחייבות כי אינה שותפה רכושית ולכן התובעת אינה נכנסת בגדר הלכת בע"מ (ת"א) 29298-05-20.
44.תובענה רכושית המוגשת לאחר מות מנוח שאינו יכול להתנגד מחייב נטל של ראייה מוגבר.
45.לא נוצר למעשה שבח משמעותי.
דיון והכרעה
פתח דבר
46.אומר ראשית כי התובעת בתביעתה הרכושית, לא עתרה אלא לסעד הצהרתי ובוודאי שלא פרעה אגרה בעבור תובענה כספית, קל וחומר תביעת מאות מיליונים. התוצאה היא כמובן שהתובעת אינה יכולה לזכות אלא בסעד הצהרתי ודומני שגם היא מבינה זאת.
47.וכך עתרה התובעת בין השאר בכתב תביעתה (סעיף 83):
"א. להצהיר ולקבוע, כי בני הזוג חיו יחדיו כ"ידועים בציבור" זאת החל משנת 1987 ועד למועד נישואיהם של בני הזוג, ביום 23.10.1995;
ב. להצהיר ולקבוע, כי התובעת זכאית למחצית ההשבחה ביחס לתקופה שמיום 27.12.1994 (מועד מינויה לדירקטורית ומנכ"לית חברת ל') ועד ליום 06.12.2018 (מועד פטירתו של המנוח);
ג. למנות מומחה מטעם בית המשפט שהנו רו"ח מפירמה מובילה, אשר מתמחה בבדיקות והערכות של סוג חברות ועסקים בהם עוסקת תביעה זו, על מנת שייקבע ויעריך את ההשבחה וכן את החלק היחסי במניית חברת א' ולחילופין במניות חברת ל'המשקף את חלקה של התובעת בהשבחה. כמו כן, מבוקש להסמיך את המומחה לפנות לכל גורם שהוא כדי לקבל מידע רלבנטי הנדרש לצורך קביעת והערכת ההשבחה, ולחייב את הנתבעים 1 ו- 2 או את מנהל עיזבונו של המנוח אשר ימונה על ידי בית המשפט הנכבד, ככל שימונה (להלן: "מנהל העיזבון") להמציא למומחה כל מידע ומסמך שיידרש לו ושנמצא ברשותם ו/או בשליטתם, ככל שנמצא, וכן לפנות באמצעות הנתבעים 1 ו- 2, או באמצעות מנהל העיזבון שימונה – ככל שימונה לכל גוף ו/או חברה ו/או מוסד בנקאי בארץ ובחו"ל, לקבלת כל מידע שיידרש למומחה בקשר לפרטי הרכוש נשוא תובענה זו.
ד. להורות על מינוי מומחים מטעם בית המשפט כפי שימצא בית המשפט הנכבד לנכון, לרבות שמאי מקרקעין ו/או כל גורם מקצועי אחר.
ה. להורות על הקצאת מניות על שם התובעת בחברת א' ולחילופין בחברת ל' באמצעות חברת א', בהתאם לחלק היחסי המשקף את חלקה של התובעת בהשבחה.
48.בעמ' 22 לסיכומיה עתרה התובעת כך:
"לקבוע, כי התובעת זכאית לקבל מעיזבון המנוח, מחצית מההשבחה בחברת ל' בסך של 19,876 מיליוני ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום 31.12.2018 ועד לביצוע התשלום. לחילופין להורות על הוצאת מניה ע"ש התובעת בחברת א' לפי שווי של חברת א' של 32% ולחילופי חילופין להורות על העברה ע"ש התובעת 32% ממניות חברת ל'.
49.במילים אחרות, סביר שהתובעת ידעה היטב שלא תזכה לסעד כספי אלא חתרה לסעד הצהרתי בלבד.
הידועה בציבור
50.כולנו זוכרים כי מעמד "הידוע בציבור" אינו סטטוס (וראה בג"ץ 693-91 ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים , מז(1) 749) אלא תיאור מצב של חיים משותפים אגב בחירה שלא להינשא.
51.במקרה כמו בכאן, כאשר בשנים האחרונות גם נישאו השניים, אך מתחזק הקשר המשמעותי בן 30 השנה ויותר.
52.דומני שגם המעיין בסיכומי הנתבעים לא ימצא בהם מחלוקת בעובדה כי השניים חלקו חיים משותפים וקורת גג משותפת עשרות בשנים.
53.בעניין של תחושת צדק, שיטת הנתבעים לפיה לא תזכה התובעת מכוח הצוואה וגם דבר אינו מגיע לה לאחר כל עשרות השנים – מעוררת תחושת אי נוחות קשה.
54.בסעיף 28 לסיכומי הנתבעים מצאנו כך:
"הפסיקה בבעמ"ש (מחוזי ת"א) 29298-05-20 ש' כ' נ' נ' כ' בנוגע לדרישת "הודעת העדר כוונת שיתוף" – לא חלה על המנוח והתובעת אלא במצבים של נישואים ראשונים עשרות שנים וכו' – ועם זאת – התקיימה בענייננו שכן המנוח "הודיע" לתובעת על העדר השיתוף
29. בעמ"ש (מחוזי ת"א) 29298-05-20 ש' כ' נ' נ' כ' (נבו) ביהמ"ש בודק ומייחס משקל משמעותי להתנהגות בן הזוג שהנכסים רשומים על שמו ולשאלה האם הודיע לבן זוגו שאינו רואה בו שותף בנכסים, אם לאו. בפסה"ד היה מדובר – בנישואין של 58 שנים, נישואים ראשונים, הזוג גידל יחד 5 ילדים: במקרה הנ"ל קובע הש' שילה בעמ' 15: "מעדותו של עו"ד מססה עולה שהמנוח היה מודע היטב לאפשרות שהמערערת תדרוש מחצית מרכשו ואולם לא הוכח שהוא פנה אליה ולו פעם אחת והבהיר לה שמבחינתו אין לה שום זכאויות ברכוש שעל שמו ו "שלא תבנה" על רכוש זה".
ובנוסף בעמ' 18: "לא ניתן להשלים עם מצב שבו אישה שחיה עם בעלה ב- 58 שנים ללא משברים מהותיים... תצא וידיה על ראשה...".
55.לטעמי, אין הבדל בין 58 שנה ל- 32 שנה לעניין ראיית היחסים המשותפים כארוכים ומשמעותיים וכמזכים בשיתוף.
ההפרדה הרכושית
56.אומר עוד כי העובדה שהצדדים לא רכשו נכסים משותפים שנרכשו על שמם, אין בה די לצורך הדין.
57.לא איש צעיר היה המנוח והפסיקה קבעה לא אחת כי התנהלות מסורתית בדרך בה מרבית הנכסים נותרו רשומים ע"ש האיש, אין בה לגרוע מן השיתוף (בע"מ 1270-23 פלונית נ' פלוני פמ"מ).
58.אין עורר כי המנוח הביא עימו נכסים טרם החלו יחסי הצדדים, נכסים ורישומם על שמו.
59.הסיבה לאי השיתוף בהצהרות למיסוי או ברישום נכסים וחשבונות יכולה להיות בקלות אנכרוניסטית, פרי בעיות שגרר עימו המנוח עוד ממגוריו בצרפת, טעמים שבריבוי הצורך בדיווח ושינוי שעלול לשנות תנאים בנקאיים או בעלות ועוד, שהרי מדובר בעיקר בנכסים בשותפות ובחברות אחזקה.
60.מסעיף 22 לסיכומיהם כתבו הנתבעים בין השאר כך:
"22. המנוח והתובעת חיו כידועים בציבור משנת 1997 כאשר רק באוקטובר 2015 נישאו, כשהמנוח היה כבר כמעט בן 86, כ- 3 שנים לפני פטירתו בשנת 2018.
23. לעובדה שלא הייתה למנוח כל מניעה להתגרש וכי בחר להישאר נשוי לאם הנתבע רוב שנות חייו עם התובעת – יש משמעות באופן בו יש להחיל את כללי הרכוש של המנוח לתובעת (דהיינו במצב בו לא היה כתב התחייבות).
א. לטענת התובעת כאילו לה ולמנוח הייתה "מניעה להינשא" (ס' 30 לסיכומיה) – אין כל בסיס באשר הדבר היה בהישג ידו של המנוח בכל רגע: בסעיף 2ג להסכם הגירושין מ- 2003 של המנוח ואשתו (להלן: "א'") שהובא בסעיף 50 לכתב ההגנה, נקבע כי הגט יסודר עם ביצוע התשלום הכספי לידי א'.
המנוח כאיש בעל נכסים יכל לשעבד או למכור איזה מנכסיו ולשלם לא' את מה שחב לה ולהתגרש ללא קושי והתובעת לא הביאה כל עדות בדבר כך שהמנוח "לא יכל על אף מאמציו" לשלם לא' את שחוייב בו על פי הסכם הממון. עדות עו"ד אפי פרי מאששת את הטענה כי המנוח יכל בכל עת לשלם לא' את שחב לה וכך להתגרש ממנה מיידית ("לנו היה ברור שיש לו את היכולת לשלם..." עמ' 169 ש' 23 לעדותו מיום 28.6.22, ו- "היא (א'- ב.ק) מאוד רצתה לסיים את הפרשה אבל מר ס.ש לא ביצע את התשלום ואי אפשר היה לסיים את הפרשה ולבצע את הגט" (עמ' 170 מש' 6 לעדותו). מעדותה של א' בביהמ"ש עלה שמי שלא חפץ לקדם את הגירושין – היה המנוח עצמו. א' הצהירה בס' 5 לתצהיר עדותה הראשית שהוגש "ברור שהמנוח יכל בכל רגע לתת לי את הגט ולהתגרש. אני בעצמי פניתי אליו מספר פעמים לאורך השנים לצורך הסדרת הגט שכן רציתי לקבל את המגיע לי על פי ההסכם ולסיים עם כך. דיברתי איתו על כך, אולם למנוח לא היה דחוף בכלל לסדר את הגט והוא "לקח את הזמן". למנוח לא הייתה כל דחיפות להתגרש והדבר אף היה לו נוח, ואף אמר לי זאת מפורשות... רק בשנת 2015, ממש לחצתי על המנוח לסיים את זה, להתגרש ושיעביר לי את המגיע לי, שכן היו פריצות רבות לבית בו גרתי ולא הייתי מוכנה עוד להמשיך ולחיות כך". בכל אותה העת, א' חייתה במסגרת חיים שאינה נאותה עבורה, היא חפצה להתגרש ולהתקדם בחייה, אולם למנוח היה נוח שלא לקדם את הגט, שכן הדבר היה כרוך בתשלום כספי שלא חפץ להסדירו. למנוח לא הייתה כל דחיפות להתגרש מא' והדבר אף היה לו נוח".
61.למה לא שילם המנוח לאשתו לשעבר או למה בחר הוא שלא לממש זכויות ולשלם לה אין אני יודע, אך כנראה היה המצב נוח לשניהם וכך התקבעו הדברים.
62.מסעיף 3 לסיכומיה כתבה התובעת בין השאר כך:
"3. להלן מספר ציטוטים מהנספחים הנזכרים דלעיל: בראיון שערך המנוח למדור בעיתון בשנת 2001, צוטטו דברי המנוח, כדלקמן:" כשאני אומר אשתי, זו רק ק.ח. יותר מעשר שנים אנחנו יחד והיא אשתי גם בלי חתונה. אנחנו 24 שעות ביממה יחד. אנחנו עובדים יחד, אוכלים יחד וישנים יחד והכי חשוב, אף פעם לא עייפים אחד מהשני". צילום הכתבה צורף לכתב התביעה ולתצהיר העדות הראשית וסומן שם נספח /מוצג 4.
ביום 2.7.2003 חתם המנוח על תצהיר (בפני עו"ד יעקב סידי), במסגרתו הצהיר, כדלקמן:
1. מזה למעלה מ -8 שנים, הנני מתגורר עם הגב' ק.ח (להלן: "ק") .
2. משך כל השנים, ועודנו, מנהלים ק ואנוכי משק בית משותף, וק הנה חברתי לחיים על כך המשתמע מכך.
3. כך למעשה, חולקים אנו את כל שגרת חיינו יחדיו, לרבות חיינו האישיים, חיינו החברתיים ומקיימים קשר כשל זוג נשוי.
4. ק ואנוכי ידועים בציבור זו של זה, וכך אף כל מכרינו, חברינו ומשפחותינו מכירים בנו כזוג לכל דבר ועניין. "העתק התצהיר צורף לכתב התביעה ולתצהיר העדות הראשית וסומן שם נספח /מוצג 5.
ביום 01.0.8888 התפרסם ראיון עם המנוח בעיתון . בראיון אמר המנוח: "התחתנתי פעמיים, היו לי הרבה רומנים אבל הכל השתנה כשפגשתי לפני 20 שנה את ק, אשתי השלישית, שעבדה כמזכירה בעסק שלי. התאהבתי בה ממבט ראשון וידעתי שהיא האישה שחיכיתי לה כל חיי, היא יד ימיני, הבוסית האמיתית שלי ואני לא עושה צעד בלעדיה. היא צעירה ממני ב -25 שנה ותהיה יום אחד האלמנה שלי, אבל יש לנו עוד הרבה שנים ליהנות ביחד..." הכתבה צורפה לתביעה ולתצהיר התובעת וסומנה שם נספח /מוצג 6.
4. ביום 14.11.2013 כתב המנוח מכתב שהופנה "לבני משפחתי היקרים", במסגרתו ביקש להסדיר עניינים הקשורים לכיבוד רצון הנפטר, זאת בקשר עם הלווייתו וה"שבעה". במסגרת המכתב ביקש כי התובעת, "בת זוגתי מזה שנים רבות... עמה אני חי חיים משותפים ומאושרים במשק בית משותף, תלווה אותי בשעתי האחרונה בראש מסע קבורתי, כאשתי ובת זוגתי היקרה והאהובה וכבת לוויתי הראשונה, וכי תינתן לה הזכות להיפרד ממני בטכס זה כבת זוגתי הקרובה לי ביותר, יחד עם ילדי ונכדי האהובים". העתק המכתב צורף לכתב התביעה ולתצהיר העדות הראשית וסומן שם – נספח / מוצג 7. ביום 23.11.2013 ערך המנוח תוספת לצוואותיו (נספח 28 שצורף לכתב התביעה), במסגרתה ציווה – בין היתר – זכויות לתובעת, אותה כינה במסמך (פעמיים): "אשתי ק.ח".
קיומו של שיתוף רכושי בין המנוח לתובעת ביחס להשבחת נכסיו
5. במסגרת טענותיה של התובעת בכתבי בי-דין שהוגשו, טענות אשר לא נסתרו בחקירתה הנגדית, כמו גם בעדותם של עדי הנתבעים הוכח, כי במהלך שנות החיים המשותפים הייתה התובעת פעילה בעסקי המנוח כעובדת, בהמשך כבת זוג וכשותפה בכל דבר ועניין, החל בניהול שוטף, נשיאה במשרת דירקטורית בחברות השונות ומנכ"לית של חברת ל' וכלה בקבלת החלטות ניהוליות ועסקיות, יחד עם המנוח וכן בלעדיו.
6. בתקופת פרשת ק.פ ובעקבות מינוי כונס נכסים לכלל רכושו של המנוח עוקל כל כספו ולא היו למנוח מקורות כספיים למימון הוצאותיו האישיות וההוצאות השוטפות של עסקיו. התובעת, נטלה הלוואות אישיות למימון ההוצאות השונות שלה ושל המנוח, מבני משפחה ואף מהשוק האפור. התובעת נטלה על עצמה התחייבויות כספיות מרחיקות לכת לטובת מימון הוצאות המנוח ועסקיו.
7. התובעת התלוותה למנוח לכל נסיעה עסקית לחו"ל, נכחה בכל פגישה והייתה מעורבת בקבלת כל החלטה. כמו כן, מפעם לפעם טסה התובעת לבדה לחו"ל ע"מ לטפל בעניינים עסקיים של חברות המנוח. התובעת טסה לבדה לברזיל ע"מ להסדיר את ענייניה של חברת אג'; טסה לגיאורגיה ע"מ להקים את חברת נ.ל ולרכוש נכס מקרקעין שנרשם בבעלותה של החברה, וכן טסה לאפריקה וטיפלה בעניינים עסקיים שם.
8. התובעת פתחה וניהלה חשבונות בנק של חברות שנרשמו על שם המנוח בבנקים בחו"ל, ובחלקם הייתה בעלת זכות חתימה ובחלקם מיופת כוח.
9. התובעת מונתה במהלך השנים בהן הייתה הידועה בציבור של המנוח לדירקטורית בחברות שבשליטתו. כבר בשנת 1994 מונתה התובעת לדירקטורית בחברת ל' – החברה שמחזיקה במרבית החברות הנכללות בקבוצת ז.ס. היא מונתה למנכ"לית החברה, בהמשך מונתה לדירקטורית בחברות נוספות. יצוין, כי במרבית החברות בהן מונתה התובעת כדירקטורית, המנוח לא שימש כדירקטור נוסף.
10. יצוין ויודגש, כי בשום שלב – לא בתקופת חייהם של בני הזוג כידועים בציבור ולא עם נישואיהם – לא ביקש המנוח לערוך הסכם ממון בינו לבין התובעת, להבדיל מכך שהוא כן ערך הסכמי ממון המסדירים הפרדה רכושית עם נשותיו הקודמות והנושא לא היה זר לו.
63.אם תרים אנו אחר הלך רוחו של המנוח, או אחר אותה כוונת שיתוף בהסכם מכללא, אזי מכתבו המרגש של המנוח מיום 14.11.2013 שנזכר לעיל, משכנע אותי בדבר יסודו העיקרי של שיתוף בין ידועים בציבור לאמור, כוונה לקשור גורל משותף (וראה בע"מ 3497/09 פלוני נ' פלונית). לטעמי, כל המתואר לעיל אין בו לשלול כוונת שיתוף.
64.סבור אני כי מגורים משותפים וחיים משותפים משך עשרות בשנים, די בהם על מנת לבסס את קשירת הגורל המולידה גם את חזקת השיתוף.
מה בשיתוף?
65.מאליו ברור כי המנוח הביא עמו נכסים ומכאן שהשיתוף שבין התובעת לעיזבון המנוח הוא בהשבחה שנוצרה משך שנות חייהם המשותפים של הצדדים.
66.אעיר כאן כי שיתוף כאמור ניתן היה לקרוא על המקרה שבכאן גם אם הייתה התובעת נותרת עקרת בית ולא היא, שהרי אין עורר כי התובעת עבדה, שימשה דירקטורית, הצטרפה לפגישות עסקים, הייתה מוכרת כאומרת גם דבר המנוח – ע"י שותפים עסקיים וכו'. תרומתה להשבחה לא הייתה רק בפניות המנוח לטפל בעסקיו, אלא שותפות של ממש בהשבחתם.
67.את שווי ההשבחה מדד המומחה ואין סיבה לסטות מחוות דעתו.
68.קשה לקבל את טענת הנתבעים ולפיה צריכה הייתה התובעת להסתפק במשכורת שנמשכה עבורה, משיכת משכורת שהיא גם עניין מוכר במס וכהוצאה, יכול להיעשות גם על ידי בעלי עסק ובכאן נמשכה משכורת לאשתו של המנוח – בעל העסק. אין בדברים למנוע את השקפתי בדבר קיום שיתוף ולטעמי גם עמדה התובעת בנטל להוכיח קיומו של שיתוף.
69.עם השנים הלכה וניתנה פסיקה רבה לעניין השיתוף בין מי שלא נישא. תרצה תאמר שעסקינן בפרי ריבוי משפחות שאינן חפצות במעורבות ביה"ד הרבניים, תרצה תאמר שעד לאחרונה, נישואין אזרחיים היו קשורים בפרוצדורה לא מועטה.
70.במילים אחרות, הנטל להוכיח שיתוף גם בנכס עסקי הוקל גם במשמעות הקלת ההכרה בקיום שיתוף ביחסים ארוכי שנים (וראה ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337 ).
71.בעיני לא כתב ההתחייבות ולא הוראת הצוואה, יש בהם להצדיק ראיית כוונת המנוח כשלילת שיתוף, אך גם אם כן, אין בכך לאפשר על פי דין למנוח לשלול מן המגיע לבת זוגו על פי דין.
72.אגב "אסמכתאות משפטיות" לסיכומיה כתבה התובעת בין השאר כך:
"השתכללותו של שיתוף רכושי בין התובעת לבין המנוח
-
בעניין כוונת שיתוף [ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ס לח_1) 443;
על יחסי הרכוש בין בני זוג "ידועים בציבור", חלה –בהתקיים התנאים שנקבעו בפסיקה- הלכת השיתוף בנכסים. הלכת השיתוף מבוססת על קיומו של הסכם משתמע בין בני הזוג, אשר נלמד מנסיבות חיים של קיום אורח חיים תקין ומאמץ משותף ברכישת נכסים, או בניהול משק הבית המשותף. נסיבות אלו מלמדות על גמירות דעת בני הזוג לשיתוף בזכויות ברכוש שנצבר בתקופת חייהם המשותפים כידועים בציבור [ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן פ"ד לח(1) 443, ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337, להלן: "הלכת סלם נ' כרמי")].
השוני בין בני זוג נשואים (אשר נישאו קודם לחקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973) ולבין בני זוג "ידועים בציבור" הוא נטל ההוכחה להוכחת השיתוף הרכושי, כאשר הנטל הרובץ על בן זוג "ידוע בציבור" כבד יותר מזה הרובץ על בן זוג נשוי, שכן העדר אקט של נישואין עשוי להעיד על ארעיות הקשר, או העדר גמירות שעת לשיתוף בזכויות (בג"צ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד סב(1) 235). הנטל המוגבר אשר חל על ידועים בציבור מתבטא בדרישה ל "ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן הזוג" (הלכת סלם נ' כרמי לעיל, בעמ' 349-350).
-
בפסיקת בית המשפט העליון, ב- בע"מ 8500/12 פלוני נ' פלונית, (פורסם בנבו) נקבע:
"... יש, אפוא, להתחשב בכל מקרה ומקרה בטיב הקשר הזוגי, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו, תוך בחינת האפשרויות שעמדו בפני בני-הזוג למיסוד הקשר הזוגי מחד-גיסא ומידת האפשרות של כל אחד מבני-הזוג לניתוק הקשר מאידך-גיסא. יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית-הרצון של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם. זאת, בכפוף לעקרון תום-הלב המחיל על המערכת ההסכמית – המפורשת או המשתמשת – בין בני-הזוג ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון (ראו: ש' ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה (תשס"ה) 159-157; וכן ראו והשוו: רע"א 99/8256 פלונית נ' פלוני ואח', פ"ד נח(2) 213, בפיסקאות 23-22 לפסק-דינו של הנשיא ברק)." (ההדגשות אינן במקור).
-
עמ"ש 29298-05-20 כ' נ' כ' ואח' (ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה בהרכב כב' השופט א. שני): יש להחיל את חזקת השיתוף אף על נכסים חיצוניים, זאת אלא אם כן גילה דעתו בן הזוג שהרכוש הרשום על שמו, לבן זוגו באופן ברור, שאין לו כוונה לשתפו בנכסים אלו והוא אינו יכול להסתמך עליהם לעת פרידה או פטירה. כדי למנוע טענת שיתוף בנכסיו החיצוניים של האיש לנסות לבקש מהאישה לחתום על הסכם ממון. האיש "לה הבהיר (לאישה – א.ז.) ולו בבדל מסמך או באמצעות כל אינדוקציה אחרת שהוא לא רואה בה שותפה לכל הרכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים"...
בר"ע לביהמ"ש העליון על פס"ד הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי (בע"ם 3674/21)- נדחתה.
השבחה כנכס שיש לאזנו או להחיל ביחס אליו שיתוף רכושי
בבע"מ 3462 פלוני נ' פלונית, נקבע ע"י ביהמ"ש העליון:
" אשר לשאלת ההכרה בפירותיו של נכס חיצוני, ובהשבחה שחלה לגביו, לצורך איזון משאבים – המענה לה טמון בהבחנה בין השבחה פאסיבית, שהיא עליית ערכו של נכס חיצוני, שלא כתוצאה מפעולותיו של בן הזוג בעל הנכס, אלא כתוצאה מגורמים אחרים (למשל, עליה כללית במחירי השוק) – לבין השבחה אקטיבית, שהיא עליית ערך הנכס כתוצאה ממאמציו של בן הזוג בעל הנכס (למשל, שיפוץ של נכס מקרקעין); ובדומה לכך: בין פירות שהופקו מן הנכס החיצוני באופן פאסיבי, כלומר ללא מאמץ שהושקע על ידי בן הזוג שהוא בעליו (למשל, דיבידנד המחולק לבעל מניות), לבין פירות שהופקו באופן אקטיבי – קרי, פירות שהם תוצר של מאמצים כאמור (למשל, השכר נכס לתקופות קצרות, המצריכות תחזוקה שוטפת ומאמץ). גם בהקשר זה, הרציונל העומד בבסיס ההבחנה הוא עקרון המאמץ המשותף. אשר להשבחה פאסיבית, או לפירותיו של נכס חיצוני שהושגו בצורה פאסיבית, ככלל, נקודת המוצא הראויה, היא ש"טעם הפרי כטעם העץ"; כלומר, ככל שה "עץ" – קרי, הנכס המניב – הוא נכס חיצוני, הרי שגם פירותיו (או השבחתו), אשר אינם מתקבלים כתוצאה ממאמץ נוסף של מי מבני הזוג – אינם ברי איזון. עם זאת, כאמור, בהינתן קיומו של "דבר מה נוסף", ניתן להוכיח כוונת שיתוף, המבססת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני; ואם כך הוא הדין לגבי הנכס החיצוני עצמו, אין היגיון בכך שלא ניתן יהיה להוכיח כוונה לשיתוף ספציפי אף בפירותיו של אותו נכס חיצוני. בתוך כך, שיתוף מי שהנכסים החיצוניים אינם רשומים על שמו בניהול הנכסים החיצוניים, ערבוב הפירות תחליפי הנכס החיצוני עם כלל הנכסים הזוגיים – יהיה בהם כדי ללמד על כוונת שיתוף בפירות הנכסים החיצוניים.
אשר להשבחה אקטיבית, או לפירות שהופקו מנכס חיצוני באופן אקטיבי – פירותיה של השבחה אקטיבית נוצרים, כעניין של הגדרה, כתוצאה ממאמץ שהושקע במהלך הנישואין, ולפיכך אין מדובר בנכס חיצוני.
נקבע בפסק הדין שניתן בתמ"ש (י-ם) 21342/04 ש. נ' ד.ש. (פורסם במאגר נבו ביום 24.6.2008), הדגשות אינן במקור):
" עבודתו של כל אחד מבני הזוג במהלך חיי הנישואין נחשבת למשאב משותף אשר פירות השקעתו יחולקו ביניהם שווה בשווה. כך, למשל, יכללו באיזון המשאבים משכורות וזכויות סוציאליות שצברו בני הזוג במהלך הנישואין, אף שכל אחד מהם צבר זכויות אלו בנפרד, בגין עבודתו-שלו וכתוצאה מהשקעת זמנו, מרצו וכישוריו המיוחדים. באותו אופן יש לכלול באיזון גם השבחות – אף השבחות של נכסים חיצוניים – שהן תוצר של עבודת אחד מבני הזוג".
בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ב- עמ"ש (ת"א) 1279/07 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגר נבו ביום 28.6.2010), נקבע:
"השבחתם של נכסים פרטיים ייחשבו לנכסים בני איזון בשני מצבים. הראשון, כאשר השבחת הנכס הפרטי דורשת מאמץ מתמשך במהלך הנישואים, וכגון השבחת ערך של חברה פרטית על-ידי בעל המניות העובד גם כמנהל החברה. השני, עירוב נכסים.
בעמ"ש 25798-02-21 פלונית נ' פלוני, עמ"ש 64963-04-21 פלוני נ' פלוני, נקבע:
"בפסיקה נקבע שהשבחה אקטיבית של נכס חיצוני בתקופת הנישואין מהווה נכס עצמאי שהוא בר איזון וזאת כאשר ההשבחה נעשית בעקבות פעולת השבחה של מי מבני הזוג. אין צורך שבן הזוג הביתי יעבוד בחברה או יפעל עבורה לצורך זכאות לקבלת חלקו בהשבחה. די בכך שבן הזוג הביתי היה אחראי על טיפוח הבית וגידול הילדים ובאופן זה העניק לבן הזוג "החיצוני" את האפשרות לטפח את החברה ולגרום להשבחתה. לפיכך, האישה זכאית למחצית מההשבחה האקטיבית שנוצרה בחברה במהלך הנישואין. ההשבחה האקטיבית היא נכס שנוצר בחיים המשותפים כתוצאה ממאמץ משותף של שני בני הזוג ולכן הוא נפרד ועומד לעצמו ולא "נגרר" אחר החברה עצמה שהיא רכוש חיצוני נפרד שאינו בר איזון".
73.בעניין זה וכאמור, דעתי כדעת התובעת.
סוף דבר
74.בהינתן סעיפים 47 ו- 48 לפסק דין זה, אזי אני מורה כי התובעת זכאית ל- 32 אחוזים ממניות חברת ל'.
75.מנהל עיזבונו של המנוח יממש פסק דין זה על פי דין בין בדרך של הקצאת מניות ובין בכסף כפי דין ובמידת הצורך אגב הגשת תובענה מתאימה.
76.משדחיתי את טענות הנתבעים לעניין שיתוף וקיבלתי את טענותיהם לעניין תביעת הסילוקין, איני עושה צו להוצאות.
77.ניתן היתר לפרסם פסק דין זה ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.
78.המזכירות תסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ו ניסן תשפ"ה, 24 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.
