פס"ד בנושא הסכם ממון מול צו ירושה

האם הוראות שנקבעו בהסכם שנחתם בין בני זוג ידועים בציבור ואושר בבית המשפט ביום 11.5.2005 מהוות הוראות ירושתיות שבכוחן לגבור על צו הירושה שהוצא אחר המנוח ?

השאלה שלעיל היא זו העומדת במוקד פסק דין זה.

רקע בקצרה:

1. התובעות, בנותיו של ר' ח' מ' ז"ל (להלן: "המנוח"). הנתבעת היא מי שהייתה ידועה בציבור של המנוח לפחות משנת 2005 ועד לפטירתו ביום 19.6.23.

    

2. קדמה להליך זה התנגדות לצו הירושה של המנוח שהוגשה על ידי הנתבעת כאן. הבקשה למתן צו ירושה לא כללה את הנתבעת כיורשת, חרף היותה ידועה בציבור של המנוח שנים רבות, עובדה שהצדדים לא היו חלוקים עליה. לאחר קיום דיון בבית המשפט ניתן, בהסכמה, צו ירושה על פיו יורשות המנוח על פי דין הן בנותיו (התובעות) והידועה בציבור (הנתבעת).

    

3. בין הנתבעת למנוח נחתם ביום 1.5.2005 הסכם המסדיר את יחסי הממון ביניהם. מאחר שהצדדים לא היו נשואים, אושר ההסכם בבית המשפט לענייני משפחה בהתאם להוראות חוק בית משפט לענייני משפחה ולא בהתאם לחוק יחסי ממון. יחד עם זאת בפרוטוקול הדיון ביקשו הצדדים כי הוראות חוק יחסי ממון יחולו עליהם (לצורך הנוחות ייקרא הסכם זה: "הסכם הממון").

    

4. הצדדים חיו בחיי שיתוף כידועים בציבור במשך 20 שנה בקרוב, כאמור, עד לפטירתו של המנוח.

    

5. ביום 4.2.24 ניתן צו ירושה אחר המנוח על פיו הנתבעת יורשת מחצית מזכויותיו ואילו התובעות, שלושת בנותיו של המנוח, יורשות 1/6 כל אחת.

    

   טענות התובעות

6. הסכם הממון קובע, הלכה ולמעשה, הפרדה רכושית לרבות פיצויי פיטורין, קופות תגמולים, קופות גמל וקרנות מכל סוג שהוא. בהסכם נרשם במפורש כי הוא יחול עם פקיעת החיים המשותפים, לרבות במקרה בו אחד מבני הזוג ילך לעולמו (סעיף 3 להסכם הממון).

    

7. עוד צוין כי במקרה בו האישה תלך לעולמה לפני האיש, כי אז רשאי האיש להישאר בדירה בה התגוררו, שהיא בבעלות האישה, למשך 3 חודשים נוספים כדי לאפשר לו למצוא דירה.

    

8. לשיטת התובעות הוראות אלה הן הוראות ירושתיות המתייחסות במפורש למקרה בו אחד הצדדים ילך לעולמו, ועל כן יש לכבד את רצון הצדדים ואומד דעתם שעה שחתמו על ההסכם כי הוראותיו ימשיכו לחול גם לאחר פטירת אחד מהם.

    

9. במהלך החיים המשותפים, רשם המנוח, את הנתבעת כמוטבת באחת מהקופות הרשומות על שמו, בסכום של 90,000 ₪. מכאן אנו למדים כי כאשר רצה המנוח כי הנתבעת תזכה ברכוש, השייך לו בלבד על פי הסכם הממון, הוא טרח והבטיח זאת באמצעות רישומה כמוטבת.

    

10. חיזוק לטענתן מוצאות התובעות במאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ - הסדרה חוזית של יחסי ממון בין בני זוג לעת מוות (מאמרים הון משפחתי א1 – פורסם במאגרים). שם טוען פרופ' ליפשיץ כי במקרים בהם חתמו ידועים בציבור על הסכם שאושר על ידי בית משפט, גם אם אין מדובר בהסכם ממון פורמלי, יש להעדיף את רצון הצדדים שהבהירו מפורשות שאין הם חפצים כי בן זוגם יירש אותם.

     

11. לנוכח האמור, טוענות התובעות כי יש לקבוע בפסק דין הצהרתי כי הנתבעת, חרף היותה יורשת בהתאם לצו הירושה, אינה זכאית למחצית מעיזבונו של המנוח ויש לחלק את העיזבון בין 3 בנותיו בחלקים שווים. לחלופין, יש לבצע איזון משאבים בין הזכויות והחובות שנצברו על ידי המנוח והנתבעת במהלך שנותיהם המשותפות, להוציא כספי ביטוח חיים ו/או כל פוליסה ו/או קרן שהנתבעת אינה מוטבת בו.

     

    טענות הנתבעת

     

12. הנתבעת טוענת כי התובעות בתביעתן מערבבות באופן מלאכותי ושגוי בין דיני הירושה ובין דיני השיתוף הזוגי (איזון משאבים/חזקת השיתוף).

     

13. לשיטת הנתבעת, הסכם הממון שנחתם בין הצדדים שריר וקיים. הסכם זה נוגע לשאלת היקף הרכוש שכל צד נשאר עמו במקרה בו מגיעים לסיומם היחסים הזוגיים, ואחת היא אם הגיעו יחסים אלה לסיומם בשל פרידה או בשל מותו של אחד מבני הזוג. התוצאה היא אותה תוצאה, היינו, קביעת היקף הרכוש שכל צד נותר עמו בעת סיום היחסים הזוגיים.

     

14. הנתבעת אינה חולקת כלל וכלל על תוצאה זו. ברם, היקף הרכוש אינו קובע דבר ביחס לחלוקת הרכוש. בעוד שהיקפו של הרכוש שנותר לכל צד במקרה של סיום היחסים הזוגיים הוסדר בהסכם הממון, הרי שחלוקתו של אותו רכוש מוסדרת בצו הירושה על פי דיני הירושה.

     

15. רוצה לומר: הפרדה רכושית שנעשתה בחיי בני הזוג אינה מהווה תחליף ואינה יכולה לבוא במקום דיני הירושה. אילו מבקש צד להוריש את רכושו באופן מסוים, הסוטה מברירת המחדל הקבועה בחוק הירושה, עליו לעשות זאת בצוואה כדין בהתאם לחוק הירושה.

     

16. מאחר שהיקף עיזבונו של המנוח נקבע והוסדר בהתאם להסכם הממון כל שנותר הוא לחלקו בהתאם לצו הירושה.

    דיון והכרעה:

    כיצד יחולק עיזבונו של המנוח, האם על פי צו הירושה או באחת הדרכים שנטענו על ידי התובעות?

17. ייאמר כבר בפתיח שדין התביעה להידחות, והדין, כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון, הוא עם הנתבעת.

     

18. הצדדים הסכימו כי השאלה בתיק זה היא שאלה משפטית בלבד וכפועל יוצא מכך הוגשו סיכומים על ידי הצדדים ללא צורך בשמיעת ראיות.

     

19. הצדדים אינם חלוקים כי הסכם הממון שאושר על ידי הצדדים הוא הסכם תקף, ואינם חלוקים בדבר העובדה כי הנתבעת הייתה ידועה בציבור של המנוח במשך שנים רבות עד לפטירתו. מכוח היותה ידועה בציבור הוצא צו ירושה אחר המנוח ואף על כך אין כל מחלוקת.

     

20. השאלה מחולקת לשתיים: האם ניתן בהסכם ממון ליתן הוראות ירושתיות שמשמען, הלכה ולמעשה, הדרת יורש מירושתו, וככל שניתנה הוראה כזו, האם אין דינה להתבטל נוכח הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה.

     

21. בענייננו סומכות התובעות ידן על סעיף 3 להסכם הממון שניסוחו הוא כך (בשל החשיבות יובאו ההוראות במלואן):

     

    "עם פקיעת החיים המשותפים הצדדים ו/או עם פרידתם ו/או עם מותו של אחד מבני הזוג חס וחלילה על נכסי כל אחד מבני הזוג יחולו ההורות הבאות:

     

    • למעט נכסים המוצאים ע"פ הסכם זה מתחולת הסדר איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") על יחסי הממון בין צד א' וצד ב' יחול הסדר איזון המשאבים המצוי בפרק השני לחוק יחסי הממון (להלן: "ההסדר") על כל שלביו וחלקיו, כל זאת בכפוף לאמור בהסכם זה.

       

    • מוסכם במפורש בין הצדדים כי כל הנכסים שהיו בבעלותם של מי מבני הזוג בתחילת חייהם המשותפים ו/או הזכויות שיש למי מהם בנכסים כלשהם ו/או זכויות כלפי צדדים שלישיים כלשהם בתחילת חייהם המשותפים, וכן נכסים או זכויות שהם עתידים לקבל בירושה או במתנה במהלך חייהם המשותפים, יישארו בבעלותו הבלעדית של בן הזוג שאותם נכסים שייכים לו, ו/או שקיבלם, וייחשבו לצורכי ההסדר ע"פ חוק יחסי ממון כנכסים שאין לאזן את שווים.

       

       

      כמו כן במסגרת הנכסים של מי מבני הזוג שיוצאו מההסדר כאמור ייכללו אף כספי פיצויי פיטורים, קופות תגמולים ו/או קופות גמל ו/או קרנות מכל סוג שהוא, וכן תכניות חסכון ע"ש מי מבני הזוג או קרוביהם שאין לאזן את שווים.

       

    • מבלי לגרוע מהאמור בס"ק ב' לעיל, צד ב' מאשר כי כל הנכסים המפורטים להלן הינם בבעלותו של צד א' ויישארו בבעלותו הבלעדית, וייחשבו לצורכי הסכם זה כנכסים שאין לאזן שווים:

       

      1. כל הזכויות של צד א' בנכס המקרקעין, הידוע כגוש XXX, חלקה X בשכונת XXX ברח' XXXXX.

          

      2. כל הזכויות של צד ב' ברכב מסוג XXXXX שמורות לו.

          

    • כן מאשרים שני הצדדים שגם אם תהיינה לצד א' זכויות כלשהן בנכסי משפחתו ו/או עסקיה, כי אז נכסים וזכויות אלו, בין אם יתקבלו בירושה, בין במתנה, ובין בדרך אחרת, יהיו שייכים לצד א' בלבד, וייחשבו אף הם כנכסים שאין לאזן ביניהם".

       

22. לשיטת התובעות העובדה כי ההסכם מתייחס גם למקרה בו אחד הצדדים הולך לעולמו, הרי שיש בכך משום הוראה ירושתית ביחס למה ייעשה עם רכושו לאחר פטירתו. טענה זו אין לקבל, בשני מישורים, כמפורט להלן.

     

23. ראשית, אין בסעיף כל הוראה ירושתית, היינו, אין בסעיף כל הוראה ביחס למה שייעשה ברכושו של המנוח לאחר פטירתו. כל שאומר הסעיף הוא כי ההסדר הרכושי יחול גם במקרה של פטירה. ומה משמעות הדבר ? המשמעות היא כי גם במקרה של פטירה לא יוכלו יורשיו של מי מהצדדים לטעון כי חל הסדר רכושי אחר מזה הקבוע בהסכם הממון שבין הצדדים. הא ותו לא.

     

24. שנית, ולא פחות חשוב, גם אם ניתן היה לראות בסעיף מעין הוראה ירושתית הרי שמדובר בהוראה, לכאורה, המדירה את הנתבעת מירושתה. וזו אכן הייתה בקשת התובעות בסיכומיהן, לאמור: לקבוע בפסק דין הצהרתי כי חרף האמור בצו הירושה הנתבעת לא תזכה בחלקה בירושה.

     

25. על כך כתב כב' השופט ש. שוחט בעמ"ש 44688-10-22 (להלן: "פסק דין פלונית") (מיום 11.6.23 פורסם במאגרים):

     

    "ובהסכם ממון? בפסיקה, כמו גם אליבא דכל הכותבים בנושא והסוברים כי ניתן לכלול הסדרים ייחודיים למקרה מוות בהסכם ממון, הוראה בהסכם ממון שמדירה יורש מירושתו אינה בת תוקף. עמדתי על כך בהרחבה בעמ"ש (תא) 31306-01-19 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] ; 5.2.20 :

    "פרופ' ליפשיץ מבחין בין הוראות שוללות/מדירות לבין הוראות מעניקות בהסכם ממון. הראשונות חסרות תוקף, האחרונות תקפות הן. לא יכולה להיות מחלוקת, כי הוראה בהסכם ממון המדירה יורש מירושתו (כפי שהיה בפסק דינו של הש' הנדל) או שקובעת את זהות היורשים בטלה היא. לא רק שאין בחוק יחסי ממון רמז לאפשרות זו אלא שהוראה כזו תעמוד בסתירה חזיתית להוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה שעל איסוריה עמדתי לעיל. (ההדגשה איננה במקור – ש' ש')".

26. בבקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין, ושנדחתה ללא צורך בתגובה, כתב כב' השופט שטיין את הדברים הבאים (בע"מ 5252/23 מיום 24.7.23 פורסם במאגרים):

     

    "שאלת היחס בין הסכמי ממון לסעיף 8 לחוק הירושה הוכרעה בפסיקתנו זה מכבר. בית משפט זה קבע כי הוראה בהסכם ממון אשר קובעת את היקפם של נכסי העיזבון כשרה היא; בעוד שהוראות אשר נוגעות לאופן חלוקת העיזבון סותרות את סעיף 8 לחוק ודינן בטלות"

     

27. התוצאה אם כן מתחייבת משני ההיבטים: אין בהסכם הוראות ירושתיות הקובעת הדרה של הנתבעת מעזבונו של המנוח, וממילא אם הייתה הוראה כזו היא הייתה בטלה בשל ההלכה הקובעת כי הוראה בדבר אופן חלוקת העיזבון בטלה.

     

28. עוד ייאמר, כי טענת התובעות שאם לא תודר הנתבעת מעיזבון המנוח מכוח הסכם הממון כי אז יש צורך לבצע איזון משאבים מלא (סעיף 16.ב. לסיכומי התובעות) אינה יכולה להתקבל. בניגוד לטענות התובעות שלפיהן הנתבעת אוחזת בחבל בשני קצותיו, היינו, טוענת כי לא חל חוק יחסי ממון ועל כן לא מגיע לתובעות כל חלק בנכסים שהצטברו לה במהלך השנים, ומנגד טוענת כי היא זכאית למחצית הירושה, הרי שהנתבעת אינה טוענת כך כלל ועיקר.

     

29. למעשה, הנתבעת טוענת היפוכו של דבר. הנתבעת טוענת כי הסכם הממון תקף ויש לפעול על פיו ככתבו ולשונו. טענותיה ביחס לעיזבון המנוח אינן נובעות מכוח הסכם הממון אלא מכוח זכותה כיורשת, זכות אשר לא ניתן לאיין אותה באמצעות הסכם ממון אלא באמצעות צוואה תקפה בלבד.

     

30. גם הטענה בדבר סעיף 9 להסכם הקובע כי במקרה בו האישה הייתה הולכת לעולמה יהיה האיש זכאי להישאר בדירתה למשך 3 חודשים נוספים, אינה מעידה על הוראה ירושתית. ככל שהאישה הייתה הולכת לעולמה ראשונה, אם היא לא הייתה מותירה אחריה צוואה, כי אז היה האיש יורש את חלקו בעיזבונה. הזכות שניתנה למנוח להישאר 3 חודשים בבית אינה הוראה מנחילה ואינה הוראה מדירה, ועל כן אינה מהווה הוראה ירושתית.

     

    אומד דעתם של הצדדים

     

31. לטענת התובעות כוונת הצדדים בעת עריכת הסכם הממון הייתה ברורה, ולפיה לא יהיה לאף אחד מהצדדים כל חלק בעיזבונו של הצד השני, למעט נכסים שהצטברו בתקופת חייהם המשותפים ושלא באו בגדרו של סעיף 3(ב) להסכם.

     

32. אין כל דרך לבחון טענה זו בהיעדר ראיות התומכות בה. מפרוטוקול אישור ההסכם לא ברור האם הוסבר לצדדים כי הסכם הממון אינו מהווה תחליף לצוואה וכי ככל שברצונם לקבוע את יורשיהם עליהם לערוך צוואה כדין. יחד עם זאת, נרשם כי הצדדים קיבלו הסברים נאותים אודות ההסכם, ובהיעדר ראיה אחרת יש להניח כי חלק מההסברים שקיבלו הצדדים היה כי הסכם זה אינו מהווה צוואה ואין להקיש ממנו אודות זהות היורשים.

     

33. בכתב התביעה טענו התובעות כי יש להחיל על מקרה זה את החריג שנקבע בפסק דין ע"א 8324/09 שם טוב נ' פרץ (מיום 21.3.2011 פורסם במאגרים). שם נקבע כי במקרים חריגים מאד ניתן לאשר עסקת מקרקעין גם בהיעדר מסמך בכתב, משום "זעקת ההגינות" הדורשת זאת. אציין כי על טענה זו לא חזרו התובעות בסיכומיהן ועל כן יש לראותה כטענה שנזנחה. ברם, טענה זו לא הייתה מועילה לתובעות שכן אין הנדון דומה לראיה.

     

34. אותה זעקת הגינות, עניין חריג מאד שבית המשפט העליון לא חזר עליו זולת בפסק דין אחד ע"א 986/93 קלמר נ' גיא (מיום 12.6.96 פרסם במאגרים), התייחסה לדרישת הכתב בעסקת מקרקעין. אין בין דרישה זו לבין דיני הירושה דבר. לכל ברור, כי בהיעדר צוואה חוקית שנעשתה באחת הצורות המפורטות בחוק הירושה יחולק העיזבון על פי ברירת המחדל שנקבעה בחוק.

     

35. בהקשר זה ייאמר כי כוונת הצדדים לבדה, גם במקרה שהיא ברורה מעל כל ספק, ואינני סבור כי זה המקרה, לא תועיל ולא תספיק לצורך דיני הירושה. טול לדוגמא מקרה בו פלוני אומר לאלמוני כי הוא מצווה לו את כל רכושו (למען הסר ספק אין מדובר בצוואת שכיב רע). האמירה אינה משתמעת לשתי פנים ואין חולק כי נאמרה על ידי המוריש וכי הוא התכוון בכל מאודו למה שאמר, האם אומד דעתו ורצונו המובהק של המוריש יספיקו כדי לגבור על הוראות חוק הירושה ? התשובה היא לאו.

     

36. פועל יוצא מכך הוא כי גם אם הצדדים התכוונו שלא להוריש האחד לרעהו, שומה היה עליהם לבטא רצונם בצוואה ולא ניתן להסתפק בהסכם ממון, שאף בו לא נאמר בשום מקום כי יש רצון להדיר את הצד השני מעיזבון הצד שילך לעולמו ראשון.

     

37. מעבר לנדרש אציין כי הצדדים חיו שנים ארוכות לאחר הסכם המון והיו להם הזדמנויות רבות לערוך צוואה כדין. בפסק דין פלונית לעיל, האיש הלך לעולמו 25 ימים בלבד לאחר שאושר הסכם הממון בבית המשפט, וחרף טענת יורשיו כי כוונתו הברורה הייתה שלא להוריש את רכוש לבת זוגו, הטענה נדחתה.

     

    סוף דבר

     

38. התביעה להורות על הדרתה של הנתבעת מעיזבון המנוח נדחית. כמו כן נדחה הסעד החלופי לביצוע איזון משאבים בניגוד להסכם הממון.

     

39. אשר להוצאות המשפט, אחר ששקלתי בדבר ומאחר שאני סבור כי התובעות הגישו את תביעתן בתום לב וניהול המשפט נעשה בצורה הגונה ויעילה, החיוב יהיה על הצד הנמוך. לאור האמור אני מורה כי התובעות תשלמנה לנתבעת, ביחד ולחוד, סך של 5,000 ₪ (כולל מע"מ) בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

40. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

     

    פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה.

     

     

    ניתן היום, כ"ח סיוון תשפ"ד, 04 יולי 2024, בהעדר הצדדים.