בני זוג חתמו על הסכם ממון המחיל עליהם הפרדה רכושית. אחרי מות האיש טענו בנותיו כי מכוח ההסכם זוגתו אינה זכאית לרשת אותו. טענתן נדחתה: "נישול – רק באמצעות צוואה"
הזכות לרשת בן-זוג אינה ניתנת לביטול באמצעות הסכם ממון, אלא רק על-ידי צוואה – כך הודגש לאחרונה בפסק דין של בית המשפט למשפחה בקריית שמונה. השופט רן ארנון דחה תביעת בנות של גבר שהלך לעולמו, לנשל את זוגתו מירושתו מכוח הסכם הממון עליו חתמו השניים ב-2005: "אין בהסכם הוראה ירושתית, ואף אם הייתה כזאת – היא הייתה בטלה".
המנוח והנתבעת החלו לחיות יחד כידועים בציבור במהלך 2005. במאי אותה שנה הם חתמו על הסכם ממון המחיל עליהם משטר של הפרדה רכושית. כעבור 18 שנה של חיים משותפים הלך בן-הזוג לעולמו. בפברואר האחרון קבע בית המשפט, בהסכמת אלמנת המנוח ושלוש בנותיו, כי יינתן צו ירושה שלפיו ארבעתן תירשנה אותו בחלוקה של 50% לאלמנה ו-50% לשלוש הבנות.
אלא שאחרי מתן צו הירושה הבנות התחרטו על הסכמתן לחלוק בירושה. למרות צו הירושה שניתן, במרץ האחרון הן פנו לבית המשפט בבקשה להצהיר עליהן כיורשות הבלעדיות של אביהן ועל אלמנתו כמנושלת מעיזבונו. לשיטתן, הסכם הממון מתייחס למקרה של פטירת אחד מבני הזוג, מה שמוכיח שאביהן והנתבעת התכוונו לנשל אחד את השנייה מהירושה.
מנגד טענה האלמנה כי הפרדה רכושית שנעשתה בחיי בני זוג באמצעות הסכם ממון אינה תחליף לדיני הירושה, שלפיהם ידועה בציבור יורשת את בן-זוגה. בהעדר צוואה המדירה אותה מהעיזבון, הרי שהיא זכאית למחצית ממנו כפי שנקבע בצו הירושה.
היה מספיק זמן לערוך צוואה
השופט ארנון ציין שאין מחלוקת כי הנתבעת הייתה ידועה בציבור של המנוח, וכי השניים הסכימו על הפרדה רכושית. למעשה, מדובר במחלוקת משפטית בלבד בשתי שאלות: האם ניתן לכלול הוראה בהסכם ממון המנשלת בן-זוג מירושת השני? ובמידה שכן – האם על ההוראה להתבטל נוכח סעיף 8(א) לחוק הירושה, שלפיו ניתן לנשל יורש רק באמצעות צוואה?
תחילה ציין השופט שבניגוד לטענת הבנות, אין בהסכם הממון בין הנתבעת למנוח הוראה ירושתית כלשהי. אלא שגם אם הייתה הוראה שכזו, הדגיש, היא הייתה מתבטלת נוכח הפסיקה שקובעת כי הוראה בהסכם ממון שמדירה יורש מירושתו אינה בת תוקף.
"התוצאה אם כן מתחייבת משני ההיבטים: אין בהסכם הוראות ירושתיות הקובעות הדרה של הנתבעת מעיזבונו של המנוח, וממילא אם הייתה הוראה כזו היא הייתה בטלה בשל ההלכה הקובעת כי הוראה בדבר אופן חלוקת העיזבון בטלה", כתב השופט.
בתוך כך הוא דחה את טענת הבנות שלפיה האב ואלמנתו התכוונו במעמד כריתת הסכם הממון ב-2005 לנשל זה את זו מירושתם. הוא קבע שהטענה לא הוכחה בראיות וממילא בהעדר צוואה – הכלי הבלעדי לנישול מירושה – הרי שיש לחלק את העיזבון על-פי ברירת המחדל הקבועה בחוק (חצי לבת הזוג וחצי לילדות).
בהקשר לכך ציין השופט כי בני הזוג חיו יחד שנים רבות אחרי החתימה על הסכם הממון ועד לפטירת המנוח, כך שהיה להם מספיק זמן לערוך צוואה. אלא שהם נמנעו מלעשות זאת, והדבר אומר דרשני.
לפיכך השופט הורה על דחיית התביעה, הותרת צו הירושה על כנו וחיוב הבנות בהוצאות האלמנה בסך 5,000 שקל.
- ב"כ התובעות: עו"ד אליוט רוזנשטיין
- ב"כ הנתבעת: עו"ד גולן נפתלי
עו"ד מרגלית הרפז
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.