פס"ד בעניין התנגדות לצוואה

בקשת התובעת לקיום צוואה מיום 18.9.2006 והתנגדות הנתבעים לקיומה.

א. רקע עובדתי ותיאור השתלשלות ההליכים:

1. גב' מ' ז"ל הלכה לעולמה ביום 00.00.2020 עת הייתה בת כ- 97 שנים (להלן: המנוחה).

    

2. בעת פטירתה הייתה המנוחה אלמנה והיא הותירה אחריה 5 בנות ובנים, הם ארבעת הנתבעים ומר ב' (להלן: הבן ב'). למנוחה נולדו בשנות חייה בת ובן נוספים אשר נפטרו לפניה והותירו צאצאים - גב' --- ז"ל נפטרה בשנת 2015 והותירה שלוש בנות שלא לקחו חלק בהליכים, ומר ש' ז"ל (להלן: הבן ש') נפטר בשנת 2011 והותיר אחריו בת אחת היא התובעת.

    

3. ביום 24.4.2001 חתמה המנוחה על הסכם מול עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ (להלן: עמידר), במסגרת מבצע "קנה ביתך", לפיו רכשה המנוחה מעמידר את הזכויות בדירה הנמצאת ב --- בה התגוררה עד אז כשוכרת. בעקבות כך ביום 00.00.2006 נרשמו זכויות הבעלות בדירה זו על שם המנוחה (להלן: הדירה או דירת המנוחה).

    

   אין מחלוקת בין הצדדים כי הבן ש' הוא שמימן את רכישת הזכויות בדירת המנוחה (ראו בעניין זה, לדוגמא: טענת הנתבע 1 בסעיף 4 לכתב ההתנגדות המקורי שהגיש לקיום הצוואה, טענת הנתבעים בסעיף 17 לכתב ההתנגדות המתוקן).

    

4. ביום 18.9.2006 עשתה המנוחה צוואה בפני הנוטריון עו"ד ו' (להלן: עו"ד ו'), כצוואה בפני רשות, בה ציוותה את זכויותיה בדירתה לבתו של ש', התובעת (להלן: הצוואה). בצוואה לא התייחסה המנוחה לרכוש אחר מלבד דירתה.

    

5. כאמור, ביום 00.00.2020, כ- 14 שנים לאחר מועד עשיית הצוואה, הלכה המנוחה לעולמה. לאחר הפטירה הגישה התובעת בקשה לקיום הצוואה והנתבע 1 הגיש התנגדות לקיומה.

    

6. בהחלטה שניתנה ביום 29.3.2022, עם העברת התיקים מהרשם לענייני ירושה לבית המשפט, הועלה ספק בשאלה אם טענות הנתבע 1 בכתב ההתנגדות שהגיש מגלות עילה לכאורה שלא לקיים את הצוואה, וניתנה לנתבע 1 הזדמנות לטעון מדוע כתב ההתנגדות שהגיש לא יימחק.

    

7. בעקבות ההחלטה האמורה, ביום 17.5.2022 הגיש הנתבע 1 טיעון נוסף, וביום 29.6.2022 הגישה התובעת תגובה לטיעוני הנתבע 1.

    

8. בהחלטה מיום 2.11.2022 נמחקה התנגדות הנתבע 1 לקיום הצוואה, לאחר שהתברר שמתנהל בעניינו הליך פשיטת רגל עליו לא דיווח לבית המשפט וניתנו החלטות לפיהן עליו להמציא אישור לניהול ההליך בבית משפט זה, אך הוא התעלם מהן. בהמשך לכך, בפסק דין מיום 14.11.2022 ניתן צו לקיום הצוואה.

    

9. ביום 25.12.2022 הגישו הנתבעים בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, וביום 29.12.2022 הגישו בקשה לביטול פסק הדין. בהחלטה מיום 26.1.2023 נקבע כי בכפוף לכך שהנתבעים ישלמו לתובעת סך של 5,000 ₪ יבוטל פסק הדין שניתן (זאת לאחר שבהחלטה מיום 31.12.2022 הוארך המועד להגשת הבקשה לביטולו). מששולם סכום ההוצאות, בוטל פסק דין מיום 14.11.2022, וביום 22.6.2023 התקיים קדם משפט.

    

10. לאחר קדם המשפט, ביום 2.7.2023 הגישו הנתבעים בקשה לתיקון כתב ההתנגדות לקיום הצוואה, ובהחלטת כבוד רשמת בית המשפט מיום 6.9.2023 הותר להם לתקן את כתב ההתנגדות בכפוף לתשלום סך של 4,500 ₪ לתובעת. כתב התנגדות מתוקן הוגש יום 26.9.2023.

     

11. ביום 21.2.2024 התקיים קדם משפט נוסף, ובימים 10.9.2024 ו- 12.9.2024 התקיימו דיוני הוכחות בהם נשמעו עדויות הנתבעים וכן עדויות התובעת והעדים מטעמה - עו"ד ו', הבן ב' ובן דודם של הנתבעים מר א' (להלן: א'). הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב וכעת יש להכריע.

     

     

    ב. טענות הצדדים:

     

12. תמצית טענות הנתבעים:

     

    • הצוואה בלתי סבירה באופן קיצוני, שכן המנוחה העניקה במסגרתה את דירתה לאחת מנכדותיה בהתעלם משבעת ילדיה ומ- 28 נכדיה האחרים, וזאת ללא כל נימוק.

       

    • בצוואה יש סתירה מובנית, שכן מצד אחד כתוב בה שהמנוחה הגישה לנוטריון את דברי הצוואה בכתב ומנגד על גבי הצוואה עצמה נכתב שהמסמך נערך על ידי נוטריון.

       

    • המנוחה הייתה אישה פשוטה, ללא השכלה, בעלת אינטליגנציה נמוכה, היא לא ידעה קרוא וכתוב ונשלטה כל חייה על ידי אחרים. המנוחה לא ידעה לרכוש דירה ולא ידעה לערוך צוואה.

       

    • הבן ש' דאג שהמנוחה תרכוש את הדירה ולאחר מכן הוא והתובעת לקחו את המנוחה לעו"ד ו' ודאגו שהמנוחה תחתום על הצוואה, ולמעשה הצוואה משקפת את רצונו של הבן ש' ולא את רצונה של המנוחה.

       

    • הצוואה בטלה לפי הוראות סעיפים 26, 28, 30(א) ו- 35 לחוק הירושה.

       

13. תמצית טענות התובעת:

     

    • הנתבעים לא הוכיחו אף אחת מטענותיהם ולא בכדי הם לא הפנו בסיכומיהם לטענות שהעלו בתצהירי העדות הראשית שהגישו ואף לא לעדויותיהם בבית המשפט. מעדויות הנתבעים עולה שאין כל בסיס ושחר לטענותיהם על כפיה, עושק, מרמה והטעיה, ולטענתם כי הצוואה נעשתה מחמת אונס, איום, השפעה לא הוגנת, תחבולה או תרמית. גם אם היה הדבר אחרת, על פי סעיף 31 לחוק הירושה, אין לבטל את הצוואה.

       

    • מחקירותיהן של הנתבעות 4-2 עולה כי טענותיהן אינן נוגעות לעשיית צוואת המנוח, אלא לכך שלא ניתנה להן לשיטתן הזדמנות לרכוש יחד עם הבן ש' את דירת המנוחה מעמידר ובכך לזכות בחלק ממנה.

       

    • עדויות העדים מטעם התובעת – עו"ד ו', הבן ב' וא' – מפריכות את טענות הנתבעים נגד תוקפה של הצוואה.

       

    • התובעת לא הייתה מעורבת כלל בעשיית הצוואה ולא הכירה את עו"ד ו' עד שנתיים לאחר פטירת המנוחה. טענת הנתבעים לפיה התובעת או אביה ערכו את הצוואה או היו עדים לעשייתה או לקחו חלק בעריכתה, התבררה כשקרית. גם הטענה שהבן ב' או א' היו מעורבים בעשיית הצוואה התבררה כשקר מוחלט.

       

    • בניגוד לטענות הנתבעים, ממכלול העדויות לרבות עדותו של עו"ד ו', עולה כי המנוחה ידעה היטב על מה חתמה.

       

      ג. דיון והכרעה:

       

14. עיקרון העל בדיני הצוואות הוא כי מצווה לקיים את רצון המת (ע"א 896/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(1) 98 (1977)). כלל זה חוסה תחת צלו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומשכך בעת בחינת צוואתו של מי שעבר מן העולם יש לנקוט גישה זהירה. בהתאם, ככלל, יש להעדיף קיום צוואה על ביטולה, ובלבד שהצוואה אכן משקפת את רצונו החופשי של המצווה (ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22 (1993); עמ"ש (ת"א) 5512-11-19 ח' ט' נ' ג' א' (19.8.2020)). במקרה שלפניי, חרף התנגדות הנתבעים, יש לקיים את הצוואה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

     

15. צוואה שלא נפל בה פגם נהנית מחזקת התקינות, ועל המתנגד לקיומה מוטל נטל השכנוע. במקרה שלפניי, הנתבעים לא טענו כי יש לחרוג מהכלל ולקבוע כי נטל השכנוע עבר לשכם התובעת להוכיח כי מדובר בצוואת אמת.

     

    עם זאת, אף שהטענה לא הועלתה במפורש, מאחר שבטיעוני הנתבעים בעניינים אחרים שזורות גם טענות בעניין צורתה של הצוואה, על מנת שלא להותיר ספק אתייחס כאן אף לטענותיהם בעניין זה.

     

    האם נפל פגם בצוואה?

     

16. הצוואה שהוגשה לקיום היא צוואה בפני רשות, אשר צורת עשייתה מוסדרת בסעיף 22 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), הקבוע כדלקמן:

     

    "(א) צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור.

    (ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידי השופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי יאשר בחתימתו על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.

    (ג) נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה.

    (ד) במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על ידי המצווה עצמו.

    (ה) צוואה שנעשתה בפני רשות מותר להפקידה אצל רשם לעניני ירושה.

    (ו) צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.

    (ז) לענין סעיף זה דין נוטריון כדין שופט".

     

    על צוואה הנעשית בפני נוטריון כרשות חלות הן דרישות הצורה המפורטות בסעיף 22 לחוק הירושה והן דרכי הפעולה המיוחדות לנוטריון בחוק הנוטריונים, תשל"ו-1976, ובתקנותיו.

     

17. הנתבעים טוענים, שהעובדה שנכתב באישור עשיית הצוואה שדברי הצוואה הוגשו לנוטריון בכתב, עומדת בסתירה לעובדה שצוין באישור הנוטריוני שדברי הצוואה נערכו על ידי עו"ד ו' והוקראו למנוחה. בטענה זו אין ממש. סעיף 22(א) לחוק הירושה מורה כי צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל פה בפני הרשות, או בהגשת דברי הצוואה לרשות בכתב.

    באישור הנוטריוני בעניין עשיית הצוואה כתב עו"ד ו':

    

    בחקירתו הנגדית הסביר עו"ד ו' שהמנוחה אמרה לו מה רצונה, הוא ערך את הצוואה בהתאם, הקריא למנוחה את הצוואה מאחר שהיא לא ידעה לקרוא בעברית ולאחר מכן המנוחה מסרה לו את הצוואה ובנסיבות אלה הוא כתב באישור עשיית הצוואה שהמנוחה הגישה לו את דברי הצוואה בכתב במסמך המצורף לאישור (עמ' 21 ש' 4 - עמ' 22 ש' 1).

     

    עו"ד ו' הרשים כעד אמין ביותר, עדותו הייתה קוהרנטית ומהימנה ויש לתת לדברים שמסר בעדותו משקל נכבד.

     

    העובדה שעו"ד ו' ציין באישור עשיית הצוואה שדברי הצוואה הוגשו לו בכתב, וזאת לאחר שהוא כתב מפיה של המנוחה מהו רצונה וערך מסמך בהתאם אשר כותרתו "צוואה", נתן את מסמך הצוואה בידה של המנוחה, הקריא לה אותו ווידא שזהו אכן רצונה – אינה מהווה פגם בצוואה.

     

18. בסיכומיהם טענו הנתבעים לראשונה, כי באישור עשיית הצוואה לא צוין מספר רישיון הנוטריון כפי הנדרש לטענתם על פי תקנות הנוטריונים וטופס 13 לתקנות הנוטריונים. טענה זו לא הועלתה בשום שלב קודם של ההליך אלא לראשונה בסיכומים, ועל כן היא אינה חלק מגדר המחלוקת ואין צורך להכריע בה (ראו למשל ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003); ע"א 4299/17 ויצמן נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ, פסקה 12 (8.10.2020)). זאת ועוד, עו"ד ו' כלל לא נחקר בעניין זה, הוא לא עומת עם העובדה שלא ציין באישור עשיית הצוואה את מספר הרישיון שלו ולא ניתנה לו הזדמנות לספק הסבר. מעבר לאמור, לעיצומה של הטענה, הנתבעים כלל לא הפנו להוראה בתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977 (להלן: תקנות הנוטריונים), הדורשת מהנוטריון לציין באישור עשיית צוואה את מספר הרישיון שלו. תקנה 23 לתקנות הנוטריונים, אשר כותרתה "צוואה", אינה כוללת דרישה כאמור. אמנם, תקנה 9(ב) לתקנות הנוטריונים מורה כי נוסח האישורים הנוטריוניים יהא לפי הטפסים שבתוספת השנייה לתקנות; ואמנם בטופס 13 אליו מפנים הנתבעים בסיכומיהם, שכותרתו "אישור עשיית צוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965", יש לציין את מספר הרישיון של הנוטריון. אולם, מדובר בטופס משנת 2018, בעוד הצוואה נעשתה בשנת 2006. עיון ברשימת התיקונים שנעשו בתקנות הנוטריונים במרוצת השנים מעלה כי בטופס אישור עשיית צוואה אשר היה קיים בשנת 2006, לא נדרש הנוטריון לציין את מספר הרישיון שלו. מכאן שכלל לא מדובר בפגם בצוואה. מכל הטעמים האמורים, טענת הנתבעים בעניין זה נדחית.

     

19. הרבה למעלה מהדרוש יצוין, כי אף אם היה ממש בטענת הנתבעים בעניין פגמים צורניים בצוואה, היה מקום לקיים את הצוואה מכוח הוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה, המורה: "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור".

    מרכיבי היסוד בצוואה בפני רשות קבועים בסעיף 25(ב)(3) לחוק הירושה, והם: "הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה עצמו". כמפורט לאורכו של פסק הדין, מרכיבים אלה התקיימו. באשר לדרישה להעדר ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, נפסק כי יש להבחין בין הפגמים השונים, כך שמידת נטל השכנוע בו על מבקש קיום הצוואה לעמוד תהיה בהלימה לעצמתו של הפגם. אף שבעת פעולת הנוטריון ראוי להקפיד על כל ההוראות החלות על נוטריון, נכון להבחין בין פגם פורמלי הקשור בעשיית הצוואה ואשר יש בו כדי ללמד על המהות לבין פגם בחלק מהפרוצדורה הטכנית של עבודת הנוטריון. העברת נטל השכנוע אל שכם מבקש קיום צוואה כל אימת שנפל פגם טכני באישור הנוטריוני עשויה להביא לתוצאה לא מידתית ואף לפסילת צוואות המשקפות את רצון המצווה. תוצאה זו ודאי אינה רצויה. ראו בעניין זה דברי כב' השופט ש' שוחט בעמ"ש (ת"א) 38138-09-11 א' נ' ש' נ' א' מ' ק' (14.4.2013): "... הדרישות הצורניות אותן העמיד המחוקק אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת דעתו של המצווה. פרשות לפיה יש להבדיל בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו הרעה תוך בחינת חומרתה ביחס לסוג הצוואה בה נפל אותו פגם – בכל הנוגע למידת השכנוע הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה והפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בהפעלתו – הינה פרשנות ראויה ומתונה יותר, המתאימה עצמה לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. פרשנות זו תשמר בצורה נאותה יותר את האיזון העדין בין כבוד המת וכבודם של החיים – אלה הטוענים לפסילת הצוואה – תוך מתן כבוד לרצונו של המת שעל קיומו אנו מצווים". עוד ראו: ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 כרך א' 233 (נבו 1995) להלן: פירוש לחוק הירושה. אף אם היה ממש בטענות הנתבעים בעניין כשלים שנפלו בצורת הצוואה, הרי שמדובר בפגמים טכניים באופיים אשר אינם מלמדים על המהות ואין בהם אינדיקציה להעדר רצון חופשי של המנוחה. לפיכך, ובשים לב לעובדות המפורטות בפסק הדין, גם אילו היה ממש בטענות הנתבעים בעניין זה, היה מקום לקבוע שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע כי מדובר בצוואת אמת וגם במקרה כזה היה מקום לקיים את הצוואה.

     

    טענת הנתבעים כי המנוחה לא הבינה טיבה של צוואה ועל כן דין הצוואה להתבטל לפי סעיף 26 לחוק הירושה:

     

20. בעניין זה טענו הנתבעים, כי המנוחה הייתה אישה חלשת אופי ותלותית, לא ידעה קרוא וכתוב ופעלה כל חייה על פי רצונם של אחרים תוך ביטול רצונה האישי. לטענת הנתבעים ובמילותיהם שלהם, המנוחה הייתה "אישה פשוטה שעלתה מ--- בשנת 56" ו"בעלת אינטליגנציה נמוכה" (סעיף 11 לכתב ההתנגדות המתוקן). לשיטת הנתבעים, מכאן, הוכח שהמנוחה לא הייתה מודעת לכך שהיא עורכת צוואה ולא הייתה מודעת לתוצאות צוואתה על יורשיה. לפיכך, לטענת הנתבעים, דין הצוואה להתבטל בהתאם להוראת סעיף 26 לחוק הירושה משום שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.

     

21. סעיף 26 לחוק הירושה מורה: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

     

    כלל הוא, כי כל אדם כשיר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין (סעיפים 2-1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962). מכאן, שכל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כשרות זו נשללה ממנו כדין.

     

22. במקרה שלפניי, המנוחה לא הוכרזה פסולת דין ולא הוכח בשום דרך שבעת עשיית הצוואה היא לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. טענות הנתבעים בעניין השכלתה של המנוחה, אין בהן כדי לשנות מההנחה שהמנוחה הייתה כשירה לבצע פעולות משפטיות ובכלל זה לעשות צוואה. גם ביחס לאדם נעדר השכלה פורמלית ולאדם שאינו יודע קרוא וכתוב, מתקיימת החזקה כי הוא כשיר לפעולות משפטיות. גם אם, כטענת הנתבעים, המנוחה נטתה להיעתר לפניות מי מילדיה בעניינים שונים, אין בכך כדי לשלול את כשרותה המשפטית. הנתבעים לא הצביעו ולו על מסמך אחד, לא כל שכן מסמך רפואי או סיעודי, אשר יש בו כדי לתמוך בטענה שבעת עשיית הצוואה לא הייתה המנוחה מסוגלת להבחין בטיבה של צוואה. הנתבעים לא ביקשו למנות מומחה רפואי להוכחת טענתם בעניין זה. הנתבעים אף לא הביאו לעדות אדם נוסף כלשהו מלבדם, ולא ביססו את טענתם כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה בכל דרך.

    מנגד, עדות עו"ד ו', אשר כאמור נמצאה אמינה ומהימנה, תומכת במסקנה ההפוכה לפיה המנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה והבינה את צוואתה. עו"ד ו' העיד כי "המנוחה ידעה היטב את תוכן הצוואה והבינה את משמעותה והיא חתמה עליה מרצונה החופשי והמלא" (סעיף 3 לתצהיר עו"ד ו'). בחקירתו הנגדית הסביר עו"ד ו' כי לנוכח פרק הזמן הרב שחלף בין מועד עשיית הצוואה לבין מועד עדותו (כ- 18 שנים), הוא אינו זוכר איך התרשם מהמנוחה במעמד עשיית הצוואה, אך ככלל הוא מנהל שיחה עם המצווה ועושה "מבדקים פסיכולוגיים פשוטים כגון התמצאות במקום בזמן באנשים ואם היא יודעת בדיוק איזה נכסים יש לה למי היא רוצה לחלק מדוע היא רוצה לחלק" וכי הוא מניח שגם כאשר נעשתה צוואת המנוחה עשה כן (עמ' 13 ש' 22-16).

     

23. שלילת הכושר לצוות, במיוחד בדיעבד, מאדם שבמהלך חייו לא הוטל ספק בכושרו לעשות כן, אינה עניין של מה בכך. הנטל לסתור את חזקת הכשרות הבסיסית לאחר מותו של אדם הינו כבד ביותר, ולא די בהעלאת ספיקות גרידא כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל על הטוען לחוסר כשרות לצוות (ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל, פ"ד מג(1) 760 (1989)). צוואה תהא בטלה מחמת העדר כושר לערוך צוואה, רק אם יוכח – בעדות רפואית או אחרת – כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה במועד עריכתה, כשנטל השכנוע מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו. כאמור, הנתבעים לא עמדו בנטל זה ואף לא קרוב לכך.

     

24. הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" קובע הנחייה כללית, אשר מטרתה לבחון אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101 (1981)). המשקל שיינתן לשיקולים אלה ואחרים הוא דבר המשתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. המצווה חייב להבין את פעולות הציווי לא רק מבחינה פורמלית אלא גם מבחינה מהותית. רק כך ניתן לקבוע כי תוכנה של צוואתו הינו פרי הפעלת שיקול דעת עצמאי משלו ולהורות על קיומה (שוחט, פינברג, פלומין, דיני ירושה ועיזבון, התשמ"ד-2014, עמ' 122 (להלן: דיני ירושה ועיזבון). ידיעתו של מצווה להבחין בטיבה של צוואה, משמעה שעל המצווה להיות מודע למהותה של צוואה על דרך כלל, ולמהותה של צוואתו שלו על דרך הפרט - וכל זאת בעת שהוא בדעה צלולה ומפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו. יש להקפיד היטב ולא לפסול צוואה בשל היעדר כשרות, אלא אם אפשר לקבוע בבירור כי לא רצונו החופשי של המצווה הוא שהכתיב לו את דברו האחרון (ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק פ"ד מח (3) 705 (1994) 729).

     

    במקרה שלפניי, יש לזכור כי מדובר בצוואה פשוטה העוסקת אך ורק בדירת המנוחה. לא מדובר בצוואה העוסקת בעיזבון רחב היקף או הכוללת הוראות סבוכות. הנתבעים לא הוכיחו בכל דרך כי כאשר המנוחה ציוותה מה ייעשה בדירתה לאחר פטירתה היא לא הבינה במה עוסקת צוואתה וכי משמעות ציווי כל הזכויות בדירה לתובעת היא שילדיה ושאר נכדיה לא יקבלו זכויות בדירה. מהראיות שהובאו כמפרט בפסק הדין ובפרט מעדותו של עו"ד ו' אף הוכח היפוכו של דבר, היינו כי המנוחה הבינה היטב את משמעות צוואתה.

     

    טענת הנתבעים כי הצוואה אינה הגיונית:

     

25. לטענת הנתבעים, לא יתכן שהמנוחה רצתה להדיר את ילדיה מעיזבונה כיוון שראתה בכולם שווים. לשיטתם, תוכן הצוואה, לפיה בדירת המנוחה זוכה התובעת בלבד ולא אף אחד משבעת בניה ובנותיה של המנוחה או משאר נכדיה הרבים, אינו סביר באופן קיצוני.

     

26. ברם, תוכן הצוואה דווקא הגיוני. מאחר שהבן ש', אביה של התובעת, הוא שמימן עבור המנוחה את רכישת הדירה מעמידר ואפשר לה להיות בעלת זכויות הבעלות בדירה, בחירתה של המנוחה להעניק את הזכויות בדירה לאחר פטירתה לבתו היחידה של הבן ש', מתיישבת עם ההיגיון. העדויות לפיהן המנוחה ראתה בכל ילדיה שווים, אליהן מפנים הנתבעים בסיכומיהם, אינן עומדות בסתירה לכך. הנתבעים לא ידעו לתת תשובה טובה בעניין זה בחקירותיהם הנגדיות (ראו למשל דברי נתבע 1 בחקירתו הנגדית בעמ' 16).

     

27. יצוין בהקשר זה, כי גרסאות הנתבעים בהליך נמצאו לא קוהרנטיות ולא אמינות.

     

    לדוגמא, בנוגע לשאלה מתי נודע לנתבעים על כך שהמנוחה רכשה את הדירה מעמידר במימון הבן ש' – בחקירתו הנגדית העיד הנתבע 1 כי נודע לו על כך "הרבה" אחרי פטירת הבן ש' אשר הלך לעולמו בשנת 2011 (עמ' 16 ש' 30-27). אולם, בניגוד לכך, בכתב ההתנגדות המתוקן ובתצהירי הנתבעים אשר צורפו לו המהווים תצהירי עדות ראשית (הודעת הנתבעים מיום 25.3.2024), טענו הנתבעים אחרת. שם טענו הנתבעים, כי הדבר נודע להם מפי המנוחה "לאחר שחלפו מספר חודשים מאז הרכישה" (יוזכר כי הדירה נרכשה מעמידר בשנת 2001) והם פנו אליה בשאלה מדוע הפסיקה עמידר לשלוח שוברים לתשלום שכר דירה (סעיף 17 לכתב ההתנגדות, סעיף 18 לתצהירי העדות הראשית של כל אחד ואחת מהנתבעים). בניגוד לכל אחת משתי הגרסאות האמורות, הנתבעת 2 העידה בחקירתה הנגדית, כי מספר שנים לאחר שהמנוחה רכשה את הדירה, הבן ש' הוא שסיפר לה על הרכישה (עמ' 28). הנתבעת 3 מסרה בחקירתה הנגדית גרסה שונה נוספת, לפיה נודע לה על הרכישה רק לאחר פטירת המנוחה (עמ' 38 ש' 19 - 24), אך מיד אחר כך העידה כי עוד בחיי המנוחה נודע לה שהבן ש' קנה למנוחה את הזכויות בדירה והמנוחה "התלהבה" מכך, כדבריה (ש' 30-27). לעומת זאת, הנתבעת 4 העידה, גם זאת בניגוד לנטען בכתב ההתנגדות המתוקן ובתצהירי הנתבעים ואף בניגוד לגרסאות שמסרו שאר הנתבעים בחקירותיהם, כי רק לאחר פטירת המנוחה נודע לה על רכישת הדירה במימון הבן ש' (ש' 30-27). כאשר התבקשה הנתבעת 4 להסביר את הסתירה, לא עמדה מאחורי הדברים שנכתבו בתצהיר עדותה הראשית, אלא השיבה: "כל מה שכתוב כאן זה הם כתבו, ואני חתמתי לטובת אח שלי. שהוא לא ייזרק לרחוב" (עמ' 48 ש' 11-10). אך לאחר מכן העידה, בניגוד לעדותה קודם לכן, שידעה עוד לפני פטירת המנוחה (ש' 22-21).

     

    בניגוד לכל זאת, הבן ב' העיד כי הנתבעים ידעו מראש שהבן ש' עומד לרכוש את הדירה עבור המנוחה (סעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית, חקירתו הנגדית בעמ' 24 ש' 32-22, עמ' 31 ש' 34 - עמ' 35 ש' 4). יש לציין כי הבן ב' העיד בהליך מטעם התובעת ובניגוד לאינטרס כלכלי שלו, שכן אילו היה ניתן צו ירושה אחר המנוחה הוא היה זוכה ב- 1/7 מהזכויות בדירה, ובכך יש כדי לחזק את אמינות דבריו.

     

    מעבר לכך, הנתבעים טענו בכתב ההתנגדות המתוקן, ואף בתצהירי העדות הראשית שלהם, כי יש בידיהם הקלטות של המנוחה המאשרות בקולה את כוונתה האמתית לחלק את עיזבונה בחלקים שווים בין כל צאצאיה (סעיף 5 לתצהירים), אולם הקלטות כאמור לא הוגשו והנתבעת 3 אף שללה בחקירתה הנגדית את הדברים (עמ' 36 ש' 18-14).

     

    הנתבעת 3 אף העידה כי כלל לא קראה את תצהיר עדותה הראשית לפני שחתמה עליו (עמ' 36 ש' 30-29), כי היא אינה יודעת אם מה שכתוב בו נכון (עמ' 37 ש' 2-1) ואף אמרה "אני לא חתמתי, ואם חתמתי לא קראתי ..." (עמ' 37 ש' 11).

    גם הנתבעת 4 העידה כי חתמה על תצהיר עדותה הראשית מבלי לקרוא אותו (עמ' 49 ש' 3-2 וש' 14-13).

     

28. הנתבעים העלו בחקירותיהם הנגדיות טרוניה על כך שהבן ש' מימן לבדו את רכישת הזכויות בדירה עבור המנוחה, לשיטתם מבלי לתת להם הזדמנות להשתתף. ברם, הנתבעת 4 העידה בחקירתה הנגדית, כי לאחר שנודע לנתבעים על רכישת הדירה (לשיטתם בכתב ההתנגדות המתוקן מספר חודשים לאחר הרכישה), ואף שהדירה נרכשה בשנת 2001 היינו כ- 5 שנים לפני עשית הצוואה וכ- 10 שנים לפני שהבן ש' נפטר, הם לא פנו אל הבן ש' מעולם בהצעה כי ישיבו לו חלק מהסכום ששילם ובכך ישתתפו במימון הרכישה (עמ' 53 ש' 21 - 25).

     

29. מכל מקום, יש לזכור, כי אל לבית המשפט להחליף את שיקול דעת המצווה בשיקול דעתו. המטרה היא קיום רצון המצווה, ולא קיום רצונו של אדם אחר או של "האדם הסביר". בחינת הגיונה של הצוואה אינה עומדת לבדה, אלא כחלק ממכלול השיקולים והמבחנים המסייעים לענות על השאלה האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה. יש לשאול האם הוראות הצוואה הגיוניות מבחינת המצווה ולא מבחינת אדם אחר או בית המשפט. ראו דברי כב' השופט א' מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב (2) 813 (1998) 844, להלן: דנ"א מרום: "צוואה אמורה לשקף את רצונו האמיתי של המצווה. לבחינת אמיתותה של הצוואה עשוי בית-המשפט להידרש לבדיקת הוראותיה באמת-מידה הגיונית. השאלה אינה אם הצוואה סבירה על-פי הבנתו של השופט, אלא אם היא סבירה על-פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה. מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה .... מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה".

     

30. בסיכומיהם טענו הנתבעים, כי אילו רצתה המנוחה לזכות את הבן ש' על שהשקיע כספים בדירתה, היא הייתה עורכת צוואה לטובתו או רושמת הערה בטאבו לטובתו. לא מצאתי ממש בטענה זו. הענקת הדירה בצוואה לבתו היחידה של הבן אשר מימן לבדו את רכישת הדירה, היא מעשה סביר בהחלט. זאת ועוד, מאוד יתכן שבחירת המנוחה לצוות לתובעת את הזכויות בדירה נעשתה לבקשת הבן ש', וכפי שיפורט להלן, אין בכך פסול.

     

31. איני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה העובדה שהצוואה נעשתה כ- 5 שנים לאחר המועד בו רכשה המנוחה את הזכויות בדירה מעמידר מלמדת שאין קשר בין השניים. נהפוך הוא, פער הזמנים תומך דווקא במסקנה שהצוואה נעשתה מתוך שיקול דעת ובחירה חופשית של המנוחה ולא מתוך פזיזות או משום חשש שאלמלא הצוואה היא לא תקבל מהבן ש' את הכספים לשם רכישת דירתה.

     

    טענת הנתבעים כי הצוואה אינה מעשה אישי של המנוחה ועל כן דינה להתבטל מכוח סעיף 28 לחוק הירושה:

     

32. סעיף 28 לחוק הירושה אשר כותרתו "הצוואה מעשה אישי", מורה כדלקמן:

    "(א) אין צוואה נעשית אלא על ידי המצווה עצמו.

    (ב) הוראת צוואה התולה תקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה".

     

33. במקרה שלפניי, לא נטען כי אדם אחר ולא המנוחה עשה את הצוואה. לא נטען, למשל, שהמנוחה עשתה את צוואתה על ידי שלוח, על ידי אפוטרופוס וכיו"ב ועל כן אין לקיימה (השוו: פירוש לחוק הירושה 255). לא מדובר גם בצוואה הכוללת הוראה כי תוקף הצוואה כפוף לרצון אדם אחר. גם בהקשר זה, כל טענת הנתבעים היא כי הצוואה משקפת את רצונו של הבן ש' ולא את רצון המנוחה, ולא נטען שהצוואה נעשתה על ידי הבן ש' ולא על ידי המנוחה. ממילא אף אם הטענה הייתה נטענת, עדות עו"ד ו' אותה מצאתי כאמור מהימנה מאוד שוללת טענה שכזו.

     

    טענת הנתבעים כי דין הצוואה להתבטל מכוח סעיף 30 לחוק הירושה:

     

34. הנתבעים טוענים כי דין הצוואה להתבטל משום שלדבריהם "המדובר בצוואה שנעשתה תחת תרמית, תחבולה והשפעה בלתי הוגנת" וכן משום טענתם שהצוואה נעשתה "מחמת טעות, שכן, ברור מן הראיות והעדויות שהוצגו בפני ביהמ"ש כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה ולמעשה חתמה "על עיוור" על כל מסמך שהונח בפניה, מבלי להבין על מה היא חותמת ... תוך שברור הוא שצוואתה האמתית של המנוחה היא לחלק את עיזבונה בחלקים שווים בין ילדיה הישירים, ולא רק לנכדה אחת (מתוך 28)" (סעיף 7 לסיכומי הנתבעים).

     

35. סעיף 30(א) לחוק הירושה, קובע כי: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה". על בית המשפט לקבוע אם הייתה השפעה בלתי הוגנת על פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי בכוונו לרצונו האמיתי של המצווה (ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות פ"ד מט(2) 441 (1995)).

     

    לא מדובר בהשפעה שגרתית מעשה יום יום, אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות על פי המושגים החברתיים והמוסריים שלנו (ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מט(1) 318 (1995); ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי פ"ד נד (2) 337 (2000); פירוש לחוק הירושה 269).

     

36. כאשר עניין לנו בצוואה שלא נפל בה פגם והיא עונה על הדרישות הקבועות בסעיפים 23-19 לחוק הירושה בהתאם לסוג הצוואה שעל הפרק, נטל השכנוע כי הצוואה נחתמה מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על המתנגד לקיומה. על המתנגד לקיום הצוואה להוכיח שהצוואה הייתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה (דנ"א מרום; דיני ירושה ועיזבון, עמ' 126).

     

37. בדנ"א מרום קבע כב' השופט א' מצא ארבעה מבחני עזר אשר יש בהם כדי לסייע לבית המשפט להכריע בשאלה האם מתקיימת השפעה בלתי הוגנת, ואלה הם: תלות ועצמאות - האם בתקופה הרלבנטית לעשיית הצוואה היה המצווה עצמאי הן מבחינה פיזית הן מבחינה שכלית-הכרתית; תלות וסיוע - מקום שהתברר כי המצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של המצווה באותו סיוע וממילא במי שהעניק לו אותו; קשרי המצווה עם אחרים - זהו מבחן משנה למבחן התלות והסיוע. בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות שלו בנהנה; נסיבות עריכת הצוואה - מעורבותו של הנהנה בעשיית הצוואה, גם אם אינה עולה לכדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק הירושה, יכולה ללמד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. זהו מבחן שאינו עומד ברשות עצמו. רשימת המבחנים אינה רשימה סגורה וקיימים מבחני עזר נוספים. השימוש במבחנים צריך שייעשה בזהירות רבה מתוך הבנה שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה.

     

38. את סוגית ההשפעה הבלתי הוגנת יש לבחון כמכלול. הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה, אך יש לזכור, כי לא פעם הראיות הן נסיבתיות. חוטים שונים של עילות שונות, כהעדר כשרות ומעורבות בעשיית הצוואה – גם אם אין בכוחם כדי לבסס עילת פסלות עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את המסקנה שהצוואה נחתמה מחמת השפעה בלתי הוגנת. "ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים" ולבחינתה יש להיעזר "בחוטים השונים" (דברי כב' השופט נ' הנדל בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (2015), סעיף 7; ראו גם עמ"ש (ת"א) 48729-03-19 ב' י' נ' א' פ' (17.11.2019)).

     

39. טענת הנתבעים כי הצוואה נחתמה מחמת השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית, נותרה בגדר כותרת ריקה כמעט. הנתבעים לא העלו כל טענה עובדתית ממשית היכולה ליצוק תוכן לתוך טענה זו וממילא לא הוכיחו טענה כאמור.

    בכתב ההתנגדות המתוקן טענו הנתבעים כי הבן ש' היה "אדם מתוחכם, חכם ואלים, והוא ידע היטב כיצד לנצל מצבים לטובתו האישית ו/או לטובת יקיריו" (סעיף 13). בהמשך טענו, כי "המנוחה הייתה נתונה ללחצים רבים מצד ש' ז"ל ... והייתה חותמת "בעיניים עצומות" על כל דבר שהיה מבקש ממנה, מבלי להבין כלל על מה היא חותמת" (סעיף 14). סעיפים זהים מופיעים בתצהירי הנתבעים אשר צורפו לכתב ההתנגדות המתוקן, ואשר שימשו כתצהירי עדות ראשית מטעמם (סעיפים 15-14 לתצהירים). אולם, למרות חומרת הטענות בנוגע לאופיו ודרך התנהלותו של הבן ש', בחקירותיהם הנגדיות העידו הנתבעים אחרת (ראו חקירתו הנגדית של הנתבע 1 בעמ' 24 ש' 29 - עמ' 25 ש' 6, חקירתה הנגדית של הנתבעת 2 בעמ' 29, חקירתה הנגדית של הנתבעת 3 בעמ' 36 ש' 13-10, חקירתה הנגדית של הנתבעת 4 בעמ' 47 ש' 4-2). כמו כן, הנתבעים לא הצביעו ולו על מקרה אחד בו המנוחה חתמה על מסמך לבקשת הבן ש', אלא הפנו למקרים בהם לדבריהם המנוחה חתמה על מסמכים לבקשת הנתבע 1 ולבקשת הבן ב', וממילא לא הוכיחו כי המנוחה נהגה לחתום על מסמכים לבקשת הבן ש' מבלי לדעת על מה היא חותמת.

     

40. הנתבעים טענו בכתב ההתנגדות המתוקן, כי הבן ש' דאג שהמנוחה תרכוש את דירתה ולאחר מכן הבן ש' ובתו התובעת "לקחו את המנוחה לעו"ד ו', ותוך השפעה פסולה ומעורבות ישירה בעריכת הצוואה דאגו, יחד או לחוד, כי המנוחה תחתום על הצוואה" (סעיף 15 לכתב ההתנגדות המתוקן). אולם, על פי חקירותיה הנגדיות של הנתבעים, טענותיהם אינן מבוססות על מידע קונקרטי כלשהו, אלא מדובר בהשערה בלבד (ראו עדות הנתבע 1 בעמ' 15 ש' 24-17 לפיה טענותיו מבוססות אך על היכרותו עם אמו וסברתו באשר לאופן התנהלותה; דברי הנתבעת 2 בעמ' 27 אשר העידה כי המנוחה "היתה נתונה להשפעה של כולם", השוותה את המנוחה אליה עצמה שלדבריה "מה שאומרים לי אני לא אומרת לא. הכל כן", אך כאשר נשאלה האם ככל שהתובעת הייתה מבקשת ממנה לחתום על צוואה לטובתה הייתה נעתרת, השיבה בשלילה; עדות הנתבעת 2 בעמ' 30-29; עדות הנתבעות 3 ו-4 כי מסקנתן שהצוואה נעשתה במרמה ובכפייה מבוססת על כך שהנתבעים לא היו בסוד העניינים, כדברי הנתבעת 3 בעמ' 42 ש' 19 - 22: "כי לא היינו שם. עשו לנו עקיפין", וכדברי הנתבעת 4 בעמ' 49 ש' 24: "בגלל שלא שיתפו אותנו"; עדות הנתבעת 4 כי כל טענותיה נגד הצוואה מבוססות על השיחה שהוקלטה עם התובעת וראו בעניין שיחה זו דיון בהמשך ועל הטענה שלא שיתפו את כל האחים ברכישת הדירה מעמידר, עמ' 50 ש' 13-12).

    הנתבעת 4 אף העידה בחקירתה הנגדית, בניגוד לטענת הנתבעים בכתב ההתנגדות המתוקן כאמור, כי "אין מצב" שהבן ש' לקח את המנוחה לעשות צוואה "הוא בן-אדם טוב הוא לא עשה כלום, לקח עם אנשים אחרים ששיתפו פעולה, והחתימו אותה על מסמך שהיא לא יודעת ..." (עמ' 49 ש' 28-26).

     

41. הנתבעים לא טענו ובטח לא הוכיחו כי בעת עשיית הצוואה התקיימו יחסי תלות בין המנוחה לבין הבן ש' או בין המנוחה לבין התובעת. לא נטען ולא הוכח כי בעת עשיית הצוואה לא הייתה המנוחה עצמאית, לא נטען ולא הוכח כי בעת עשיית הצוואה נזקקה המנוחה לסיוע לא כל שכן לסיוע בהיקף נרחב ולא נטען ולאו הוכח כי הבן ש' או התובעת הם שהעניקו למנוחה סיוע כאמור. לא זו בלבד שלא נטען ולא הוכח כי המנוחה נותקה מקשריה עם אנשים אחרים לבד מי שנטען שהשפיע עליה לעשות את הצוואה, הוכח היפוכו של דבר. על פי טענת הנתבעים, בעת עשיית הצוואה הנתבע 1 התגורר עם המנוחה בדירתה (ראו טענת הנתבעים לפיה הנתבע 1 התגורר עם המנוחה ב- 15 השנים האחרונות לחייה). הנתבע 1 אף טען בטיעון שהגיש ביום 17.5.2022, שהוא היחיד שטיפל במנוחה במשך 15 שנים עד פטירתה. טענה זו מנוגדת לטענה שהמנוחה הייתה תלויה בבן ש' או בתובעת.

     

42. אודות נסיבות עשיית הצוואה העיד עו"ד ו' כי בעת עשיית הצוואה הייתה המנוחה לבד במשרדו (סעיף 3 לתצהיר שהוגש ביום 14.4.2024, חקירתו הנגדית בעמ' 12 ש' 19-10), וכי הוא תמיד מקיים לפחות שתי פגישות עם מצווה במסגרת עשיית צוואה ("פגישה של היכרות ואחר כך בדיקה של הצוואה ואחר כך חתימה", עמ' 11). עו"ד ו' ציין, כאמור, כי הוא העלה על הכתב את הוראות הצוואה בהתאם לרצון המנוחה, הקריא למנוחה את הצוואה מאחר שהיא לא ידעה לקרוא ולכתוב בשפה העברית ולאחר ששוכנע כי הדברים מובנים כראוי ומשקפים את רצונה האמיתי, הצהירה המצווה שזו צוואתה וחתמה עליה לפניו מרצונו החופשי (ראו אישור עשיית הצוואה, עמ' 20 ש' 15 - עמ' 22 ש' 1). עו"ד ו' השיב בחקירתו הנגדית, כי הוא יכול לומר בוודאות שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והמלא של המנוחה והיא נערכה במשרדו מבלי שאף אחד אחר נכח, אחרת לא היה מאשר את עשיית הצוואה (עמ' 22 ש' 29-23). עו"ד ו' העיד כי אינו מכיר באופן אישי את התובעת או את אביה הבן ש' ואינו זוכר שפגש מי מהם (עמ' 19 ש' 19-18). עוד השיב לשאלת ב"כ הנתבעים, כי גם את הבן ב' הוא אינו מכיר באופן אישי (עמ' 20 ש' 11-9). עו"ד ו' העיד כי אינו זוכר איך המנוחה הגיעה למשרדו ומי הפנה אותה אליו (עמ' 14 ש' 8-3), אינו זוכר כיצד נוצר הקשר הראשוני עם המנוחה (עמ' 19 ש' 32-131) ואינו זוכר מי מסר לו את המסמכים שצורפו לצוואה (עמ' 15 ש' 6-5).

     

43. בכתב ההתנגדות המתוקן טענו הנתבעים, כאמור, כי התובעת יחד עם אביה לקחה את המנוחה לעו"ד ו' על מנת שתחתום על הצוואה. גם בקדם המשפט שהתקיים ביום 22.6.2023 הבהיר ב"כ הנתבעים: "אני טוענים שיש מעורבות של ממש של המבקשת ושלה עצמה" (עמ' 2 ש' 22), ואף טען שהתובעת עצמה הייתה נוכחת בעת עשיית הצוואה (ש' 28). אך בניגוד גמור לטענת הנתבעים, התובעת העידה – וטענתה לא נסתרה – כי היא לא הייתה מעורבת בכל דרך בעריכת הצוואה, לא נכחה בעת עשיית הצוואה, כלל לא הייתה במשרד עו"ד ו' ולא הכירה אותו אלא רק לאחר שהמנוחה נפטרה (סעיף 3 לתצהיר עדותה הראשית, חקירתה הנגדית בעמ' 43 ש' 19-12, עמ' 45 ש' 11-10, עמ' 47 ש' 27-11). דברים אלה מתיישבים עם עדותו של עו"ד ו' כאמור. עדות התובעת בכלל, ובעניין זה בפרט, הרשימה כמהימנה.

     

44. הנתבעים טענו גם למעורבות הבן ש' בעריכת הצוואה. כמפורט לעיל, בחקירותיהם הנגדיות סתרו הנתבעים את טענתם בעניין זה וראו בפרט דברי הנתבעת 4 כאמור. א', בן דודם של הנתבעים אשר הגיע להעיד מטעם התובעת, העיד בחקירתו הנגדית שהבן ש' סיפר לו שהוא לוקח את המנוחה לעו"ד על מנת שתעשה צוואה. גם התובעת העידה בכנות שאביה סיפר לה שהוא החתים את המנוחה על צוואה תוך שהסבירה ש"אפשר לפרש את זה בכל מיני משמעויות ... לא נראה לי שהוא החזיק את העט במקומה או את היד", ושלשיטתה המנוחה לא הייתה צריכה להגיע למשרד עוה"ד במונית (עמ' 44 ש' 17-19). בעובדה זו כשלעצמה אין כדי להוות מעורבות בעשיית הצוואה המלמדת על השפעה בלתי הוגנת. יתרה מכך, גם אם הבן ש' הוא שיזם את עשיית הצוואה ופנה אל אמו בבקשה בעניין זה, הפנה אותה אל עורך הדין והסיע אותה למשרדו לצורך עשיית הצוואה ואף אם הנתבעים היו מוכיחים שהבן ש' הוא ששלח לעוה"ד את צילומי תעודת הזהות והסכם רכישת הדירה אשר צורפו כנספחים לצוואה – לא היה בעובדות אלה לבדן כדי להוות מעורבות בעשיית הצוואה המלמדת על השפעה בלתי הוגנת בהתחשב במכלול נסיבותיו של המקרה. יש לזכור, כי פנייה למצווה בבקשה כי יעשה צוואה אשר תוכנה יהיה כזה או אחר, אינה מהווה בהכרח השפעה בלתי הוגנת. יש להבחין בין השפעה, לבין השפעה בלתי הוגנת. רק השפעה – אשר מתקיים בה יסוד אי-ההוגנות – תוביל לקביעה כי הצוואה בטלה (ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של אגרון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ(3) 338, להלן: עניין שטיינר). העובדה שצוואת המנוחה משקפת את רצון הבן ש' אין בה די כדי ללמד שהצוואה אינה משקפת את רצונה החופשי של המנוחה.

     

45. הנתבעים מפנים לשיחה שקיימה הנתבעת 3 עם התובעת ואשר הוקלטה על ידי הנתבעת 3. ההקלטה והתמליל הוגשו לתיק בית המשפט. לדברי ב"כ הנתבעים בדיון מיום 21.2.2024 השיחה התקיימה ביום 1.12.2022. הנתבעים טוענים, כי בשיחה זו הודתה התובעת במעורבות שלה ושל הבן ש' בעריכת הצוואה. הנתבעים מפנים לקטע מתוך השיחה שהוקלטה, בה אמרה התובעת את הדברים הבאים: "הוא בא, הוא קנה את הבית ל---[מנוחה] והוא לקח אותה והחתים אותה ליידי, אצל עורך דין ... הוא אמר לה, אני קונה עכשיו את הבית ... אני שם את זה על שמך בשביל ה- והוא שם את הצוואה שזה יהיה ל---[תובעת], למה? בשביל שאחרי זה לא, אף אחד לא יבוא ויגיד ל- לקחו את זה" (עמ' 4 ש' 11-4). דברים אלה לא מהווים הודאה מצד התובעת בכך שהיא נכחה במעמד עשיית הצוואה או הייתה מעורבת בעשיית הצוואה בכל דרך. התובעת אך אמרה שהיא נכחה במעמד החתימה על ההסכם מול עמידר. יוער, כי בעת החתימה על ההסכם מול עמידר הייתה התובעת קטינה בת כ- 17 שנים (ראו דבריה בקשר לאותו מעמד בחקירתה הנגדית בעמ' 46-45).

    הנתבעים מפנים לקטע נוסף מהשיחה שהוקלטה, שם בתמליל נרשם כך: "[התובעת]: זה הבית של [המנוחה], רגע, זה הבית של [המנוחה], אני קניתי בשבילך", זה מה שהוא אמר לי, ובגלל זה גם הוא הלך- [נקטעת על ידי [הנתבעת 3] - נכנסות אחת לדברי השנייה] [הנתבעת 3]: הוא- לא, לא לא, [התובעת]: והחתים אותה על צוואה" (עמ' 7 ש' 23 - עמ' 8 ש' 3, הדברים הובאו בדיוק כפי שהם נרשמו בתמליל מלבד השמטת הפרטים המזהים). גם בכך לא ניתן לראות הודאה מצד התובעת במעורבות פסולה של אביה בעשיית הצוואה לא כל שכן במעורבות שלה עצמה. הדברים קטועים ולא ברורים, ולא ניתן ליחס למילותיה של התובעת בשיחה זו – "והחתים אותה על צוואה" – בהכרח את מובנם הפשוט, וראו גם חקירתה הנגדית בעניין זה כאמור. יש לזכור עוד, שבניגוד לנתבעת 3 אשר הקליטה את השיחה, התובעת לא ידעה שהיא מוקלטת והדעת נותנת שהיא לא הקפידה לנסח את דבריה באופן מדויק מבחינה משפטית, כדבריה בחקירתה הנגדית: "אני חייבת לציין שזה ממש מוזר ... שאני לא עו"ד ואני לא צריכה לשבת ולשקול מילים כשאני מדברת עם דודה שלי בשיחה" (עמ' 51 ש' 32-29). בהמשך חקירתה הסבירה: "מבחינתי זה לא כל כך משנה בגלל שאם אני אומרת משהו או חזרתי על משהו שאבי אמר אני לא חושבת שאני צריכה לזכור בדיוק את המילים את אותם מילים שהוא השתמש בהם ושבאמת אני יכולה לחשוב על ההשלכות המשפטיות שהכוונות שלי הם אחרת לגמרי. הכוונה שלי הייתה זה להראות שבאמת היא עשתה את הכל מרצונה החופשי ... שאבא שלי לא רצה לעבוד על אף אחד כאילו מסביב ושהכל נעשה בשקיפות" (עמ' 52 ש' 14-8). ברור, שהבן ש' עצמו לא החתים מבחינה פיזית את המנוחה על צוואה, שהרי בעניין זה העיד עו"ד ו' כמפורט לעיל כיצד נעשתה הצוואה וכי המנוחה היא שחתמה בפניו.

     

46. עוד הגישו הנתבעים לתיק הקלטה ותמליל של שיחה שקיים הנתבע 1 עם המנוחה. לדברי ב"כ הנתבעים בדיון מיום 21.2.2024, שיחה זו התקיימה ביום 18.8.2018, היינו כשנה וחצי לפני מועד פטירת המנוחה; אולם בניגוד לכך, בכתב ההתנגדות המתוקן טענו הנתבעים כי השיחה התקיימה לאחר שלנתבע 1 נודע שהתובעת סיפרה שבידה מסמכים לפיהם הדירה תעבור אליה וזאת "מספר שבועות בטרם פטירת המנוחה" (סעיף 31). כך או כך, לא מצאתי שיש בתמליל כדי לסייע לנתבעים. בשיחה זו פנה הנתבע 1 אל אמו-המנוחה, אמר לה שהתובעת מספרת שהדירה שלה ושאל אותה למי היא רוצה לתת את הדירה, ובמענה לכך השיבה לו המנוחה, בסופו של דבר, "שלך ... אתה גר איתי תמיד, זה שלך". בהמשך שאל הנתבע 1 את המנוחה: "את רוצה שהבית יהיה בשבילי" והיא השיבה "בטח". ראשית, המנוחה לא שינתה את צוואתה. הדין מכיר בארבע דרכים לעשות צוואה, והמנוחה לא פעלה באף אחת מהדרכים הללו כדי לצוות את זכויותיה בדירה לטובת הנתבע 1. המנוחה אף לא ביטלה את צוואתה באף אחת מהדרכים המוכרות בדין. היא לא עשתה צוואה חדשה ולא השמידה את צוואתה. גם הנתבע 1 בחקירתו הנגדית העיד שהמנוחה לא הורישה לו דבר (עמ' 13). שנית, ומעבר לאמור, עיון בתמליל מעלה ספק רב בשאלה אם דברי המנוחה בשיחה עם הנתבע 1 בעקבות פנייתו אליה משקפים הבנה ורצון חופשי שלה ואם היא הבינה במה מדובר. המנוחה הרבתה להשיב לפניות הנתבע 1 אליה בשיחה זו בשאלה, וגם כאשר הנתבע 1 שאל את המנוחה: "למה [התובעת] אומרת זה הבית שלה?" השיבה: "מי זה [התובעת]? בת שלך?". יוער כי ניסיון הנתבעים לבסס טענה על דברי המנוחה בשיחה שקיים עמה הנתבע 1 תקופה קצרה לפני פטירתה (שנה וחצי או מספר שבועות, תלוי לפי איזו מגרסאות הנתבעים), אינו מתיישב עם טענתם שלהם שהמנוחה כלל לא הייתה כשירה לעשות צוואה למעלה מ- 10 שנים לפני כן.

     

47. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי "עו"ד ו' מעורב מכף רגל ועד ראש במעשה הקנוניה להחתמתה של המנוחה על צוואה שאינה משקפת את רצונה, כך שלא רק שאין ליתן שום אמון בעדותו, הרי שעדותו מחזקת את המסקנה כי הצוואה אינה כדין – לא נערכה כדין ולא אושרה כדין, ודינה להתבטל!!!" (סעיף 32 לסיכומים). טענה מרחיקת לכת זו מבקשים הנתבעים לבסס על הטענות הבאות: טענת הנתבעים כי עדות עו"ד ו' הייתה בלתי מהימנה תוך שהם מפנים לשאלות שנשאל ואשר לגביהן השיב כי אינו זוכר; טענת הנתבעים כי עו"ד ו' חתם על שני תצהירים הנושאים אותו תאריך שביניהם שוני מהותי לשיטתם; טענת הנתבעים כי לצוואה צורפו מסמכים "חריגים בדמות נסח טאבו, צילום תעודת הזהות של הזוכה", אשר לא היו יכולים להיות לטענתם בידי המנוחה אלמלא צורפו על ידי אחרים שלטובתם נעשתה הצוואה (סעיף 30 לסיכומים); טענתם הנתבעים כי הצוואה הייתה מוכנה מראש וכי נפלו באישור עשיית הצוואה פגמים.

     

    באף אחת מהטענות אין ממש וחבל שהועלו. כאמור, עדות עו"ד ו' הייתה אמינה ומהימנה מאוד. העובדה שאדם אינו זוכר פרטי מעמד עשיית צוואה בפניו אשר התרחש כ- 18 שנים לפני מועד מתן עדותו, אינה מפתיעה. זאת בפרט כאשר מדובר בעו"ד אשר נעשות בפניו צוואות רבות ואשר מבחינתו מדובר במעמד שגרתי. כאשר עו"ד ו' השיב בחקירתו הנגדית לשאלות מסוימות כי הוא אינו זוכר, לא מצאתי שיש בכך כדי ללמד על ניסיון להתחמק ממתן מענה או על התנהלות המלמדת על חוסר אמינות, אלא להיפך, על רצון להשיב בצורה המדויקת ביותר. יוער בעניין זה שב"כ הנתבעים שב מספר פעמים על אותן שאלות גם לאחר שעו"ד ו' השיב כי אינו זוכר את התשובה (לדוגמא עמ' 15 ש' 6-5 ועמ' 22 ש' 8 - 9), ולכן אין במספר הפעמים בהן השיב שאינו זוכר כדי ללמד על היקף הפרטים שלא זכר. ניכר בעדותו של עו"ד ו' כי הוא חפץ להניח בפני בית המשפט את התמונה המלאה אשר תשקף את המציאות בצורה הטובה ביותר. אכן לתיק בית המשפט הוגשו שני תצהירים מטעם עו"ד ו' – תצהיר אחד צורף לתגובת התובעת לטיעוני המתנגד שהוגשה ביום 29.6.2022 ותצהיר שני צורף להודעת התובעת על הגשת תצהירי עדות ראשית שהוגשה ביום 14.4.2024. ב"כ התובעת טען כי העובדה שעל גבי שני התצהירים מופיע אותו תאריך נעוצה בטעות סופר שלו. בין כך ובין כך, לא מצאתי כי יש בין התצהירים שוני מהותי כטענת הנתבעים, ולא מצאתי כי יש בהבדל ביניהם כדי לפגום באמינות של עו"ד ו'. ההבדל היחיד הוא שבתצהיר השני הוסף בסעיף 3 המשפט "המנוחה חתמה על הצוואה בהיותה לבדה במשרדי", וכמפורט לעיל על עובדה זו שב עו"ד ו' גם בחקירתו הנגדית. הנתבעים לא הוכיחו כיצד הגיעו לידי עו"ד ו' המסמכים שצורפו לצוואה, לא הוכיחו כי אדם אחר לבד המנוחה הוא שהעביר את המסמכים לידי עוה"ד ואף אם היו מוכיחים זאת לא היה בכך כדי ללמד על חוסר אמינות עוה"ד, על "מעורבותו בקנוניה" כפי טענתם או על כשל כלשהו מצדו בתהליך עשיית הצוואה. אף את טענותיהם כי הצוואה הייתה מוכנה מראש או כי נפלו פגמים באישור עשייתה, לא הוכיחו הנתבעים, וזאת כמפורט לעיל.

     

48. אף שהנתבעים טענו בסיכומיהם גם כי הצוואה נחתמה מחמת טעות, הם נמנעו פירוט הטענה, לא טענו מהי אותה טעות נטענת וממילא לא הוכיחו את הטענה. דומה שהנתבעים מבלבלים בעניין זה בין טענה שהצוואה נחתמה מחמת טעות, לבין טענה שהצוואה נחתמה עת המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה (אשר כאמור יש לדחותה), עליה הם מבקשים לבסס את טענת הטעות, כמצוטט לעיל.

     

    לתמיכה בטענתם בעניין זה מפנים הנתבעים לעדות הבן ב' לפיה כאשר הוא ביקש מאמו לחתום עבורו על מסמכים, היא הייתה עושה זאת "ברצון ובשמחה"; ואף מבקשים להתבסס על העובדה שהנתבע 1 החתים את המנוחה על מסמכים לשם שיעבוד דירתה. בכל הכבוד, בכך אין די כדי ללמד שהמנוחה חתמה על הצוואה שלא מתוך רצון חופשי.

     

    גם בעניין זה, ראו עדות עו"ד ו' לפיה המנוחה הבינה היטב את תוכן צוואתה.

     

49. למעלה מהדרוש יצוין, כי אף אם היה מקום לקבוע שהצוואה "נעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית" (סעיף 30 לחוק הירושה), לא היה בכך במקרה שלפניי כדי להוביל למסקנה שהצוואה בטלה. זאת, לנוכח הוראת סעיף 31 לחוק הירושה, שלשונו כדלקמן: "עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה, או מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות, והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה או תיקונה". כמפורט לעיל, הנתבעים טענו כי הנתבע 1 התגורר עם המנוחה משך 15 שנים עד למועד פטירתה ולטענתו הוא היחיד שטיפל בה לאורך תקופה זו. אף על פי כן, והגם שהצוואה נעשתה כ- 14 שנים לפני המועד בו נפטרה המנוחה, המנוחה לא שינתה את צוואתה לאורך כל השנים.

     

    טענת הנתבעים כי דין הצוואה להתבטל מכוח סעיף 35 לחוק הירושה:

     

50. סעיף 35 לחוק הירושה מורה כי: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".

     

51. ביסוד הוראת סעיף זה, עומדת חזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת (ע"א 529/69 רוזהויזר נ' כהן פ"ד כד (2) 93 (1970)). היות שהוראת סעיף 35 לחוק הירושה נוקשה ומרחיקת לכת, יש לפרשה על דרך הצמצום (ע"א 707/76 צארום נ' גורן פ"ד לב(3) 548 (1978); עניין שטיינר 349). עורך הצוואה לעניין סעיף 35 לחוק הירושה הוא מי שעסק בניסוחה של הצוואה או בכתיבתה. העריכה היא הפעולה הלשונית של הכנת המסמך, יצירתו מבחינת התוכן או הצורה, ובפרט ניסוחו המילולי והלשוני (ע"א 99/86 זיידה נ' זיידה פ"ד מ(3) 105). עד לעשיית הצוואה הוא מי שמבחינה רשמית היה עד לה במשמעות סעיף 20 לחוק, להבדיל מנוכחותו בעת עשייתה (דיני ירושה ועיזבון, עמ' 136). הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של הצוואה, הוא גמיש, ותוכנו נקבע על פי נסיבות המקרה. המבחן האם אכן לקח פלוני חלק בעריכת הצוואה הוא מבחן השכל הישר (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל הנ"ל).

     

52. במקרה שלפניי, כמפורט לעיל, בניגוד גמור לטענת הנתבעים בכתב ההתנגדות המתוקן ואף לטענת בא כוחם בקדם המשפט, התובעת לא נכחה במעמד עשיית הצוואה. כאמור, התובעת העידה כי היא כלל לא הכירה ולא פגשה את עו"ד ו' אלא לראשונה כשנתיים לאחר פטירת המנוחה, ודבריה לא נסתרו. דברים אלה גם עולים בקנה אחד עם עדותו של עו"ד ו'. מלבד זאת הנתבעים לא טענו וממילא לא הוכיחו כיצד בדיוק באה לידי ביטוי מעורבותה של התובעת בעשיית הצוואה ויש לדחות את טענתם בעניין זה.

     

53. כפי שפורט לעיל בפרק בו נבחנו טענות למעורבות התובעת והבן ש' כחלק משאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, לא הוכחה מעורבות פסולה גם מצד הבן ש' בעריכת הצוואה. כפי שפורט לעיל, הנתבעים עצמם העלו טענות סותרות בקשר למעורבות הנטענת של הבן ש' בעשיית הצוואה ובפרט ראו עדות הנתבעת 4 בעניין זה כאמור. מכל מקום, גם אם הבן ש' הוא שיזם את עשיית הצוואה, קישר בין המנוחה לבין עו"ד ו' ואף הביא את המנוחה למשרדו של עו"ד ו' לצורך עשיית הצוואה, פעולות אלה אינן עולות כדי מעורבות היוצרת חזקה להשפעה בלתי הוגנת המביאה לפסלות ההוראות המטיבות עם אותו נהנה לפי סעיף 35 לחוק הירושה. ראו דברי כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3) 1, 9 (2004): "הבחינה אם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה באשר לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, בעמ' 228-227 (השופט ריבלין); ע"א 148/96 בקשי נ' סלמן, בעמ' 847 (המשנה לנשיא ש' לוין). השכל הישר מורנו גם כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, בהיקבצם יחד ב"מבט-על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול. לא הרי טלפון בלבד אל עורך-הדין לקביעת פגישה כהרי העברת תוכן הצוואה אליו על-ידי הנהנה לשם הכנתה, ולא הרי תשלום שכרו של עורך-הדין על-ידי הנהנה בעומדו לבדו כהרי הצטרפו לנושאים אחרים".

     

    כאמור, על פי עדות עו"ד ו' אשר לא נסתרה, המנוחה היא שנכחה לבדה מולו במעמד עשיית הצוואה, עוה"ד שמע מהמנוחה בעצמה מהו רצונה, העלה את הדברים על הכתב במסגרת הצוואה, הקריא למנוחה ווידא מולה כי היא מבינה את צוואתה וכי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והעצמאי. כאמור, הנסיבות אשר הוכחו אינן מהוות מעורבות בצוואה המלמדת על השפעה בלתי הוגנת, קל וחומר שאינן מקימות חזקה חלוטה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. לפיכך, גם בעניין זה טענת הנתבעים נדחית.

     

54. לפני סיום יוער, כי לא נעלם מעיניי שהצוואה כלל אינה כוללת הוראה המזכה את הבן ש'. אולם, מאחר שהנתבעים טענו בסיכומיהם כי יש לפסול צוואה מכוח הוראת סעיף 35 לחוק הירושה גם מקום בו המעורבות נעשית לטובת אחר אשר הצוואה מזכה אותו (תוך שהפנו לפסק דין שניתן בת"ע (פתח תקוה) 26634-09-15 פלונית נ' פלונית (4.4.2021)), והתובעת לא טענה אחרת, והואיל וממילא דין הטענה להידחות לגופה גם אם היה מקום לקבל טענה עקרונית זו, לא קם צורך להכריע בשאלה האם על פי דין יש לפסול צוואה שמאן דהו נטל חלק בעריכתה אך היא לא מזכה אותו אלא אחר.

     

    ד. לסיכום:

     

55. בהתאם לכל האמור לעיל:

     

    התנגדות הנתבעים לקיום הצוואה נדחית, ובקשת התובעת למתן צו לקיום הצוואה מתקבלת.

     

    בשים לב להיקף הטענות שהעלו הנתבעים בהתנגדותם לקיום צוואה, לכך שהנתבעים לא בחלו מלהעלות טענות שנמצאו כלא מבוססות כלל ואף לא נכונות, לפרק הזמן בו נמשך בירור ההליך בעטים של הנתבעים ולתוצאת ההליך – הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 60,000 ₪.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים.

    פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, א' שבט תשפ"ה, 30 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.