פס"ד בעניין ידועים בציבור

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 28.11.23 (כב' השופט ליאור ברינגר בתלה"מ 35772-12-21) שדחה תביעה רכושית שהגישה המערערת כנגד המשיב וחייב אותה בהוצאות.

א.רקע עובדתי

1.הצדדים החלו לקיים מערכת יחסים זוגית בחודש פברואר 2017 ולאחר כתשעה חודשי זוגיות, בחודש נובמבר 2017, עברו הצדדים להתגורר יחדיו בדירה שבבעלות המשיב (להלן: הדירה). המערערת היא דוקטור ל---- ועובדת כמרצה והמשיב הוא מורה למוסיקה ומוזיקאי.

2.ביום 6.11.19 נולדה לצדדים הבת א' (להלן: הקטינה) ולאור קשיים בחיים הזוגיים, עזבה המערערת את הדירה ביום 21.9.20. באותו יום, חתמו הצדדים על מסמך לפיו המערערת עוזבת את הדירה לתקופת הסגר מבלי שיש בכך לפגוע בטענות מי מהצדדים ומאז הצדדים פרודים. למרות שהעזיבה הייתה לתקופה זמנית, המשיב לא הסכים לחזרת המערערת לדירה והמערערת פנתה לבית המשפט בבקשה שיתאפשר לה לחזור לדירה.

3.ביום 25.10.20 דחה בית המשפט את בקשת המערערת וקבע שלאור מערכת היחסים הקשה שבין הצדדים, "המשך מגורי הצדדים באותה דירה עלול לגרום נזק נפשי בלתי הפיך לקטינה...ולהסלמת הסכסוך". ביהמ"ש קמא קבע שמאחר ששני הצדדים אינם רוצים לשמר את הקשר הזוגי ומאחר שהמערערת מודה שאין לה זכויות בדירה, על המשיב לשלם שכר דירה למערערת למשך כמה חודשים בסכום שנקבע.

4.ביום 10.9.20 הגיש המשיב בקשה ליישוב סכסוך ולאחר מכן הגישה המערערת תביעת מזונות קטינה ומזונות שיקום, תביעה בנוגע לזמני השהות עם הקטינה ותביעה רכושית.

5.בתביעה הרכושית טענה המערערת שהצדדים היו ידועים בציבור וחלה עליהם חזקת השיתוף. המערערת עתרה לסעדים אלו: 200,000 ₪ פיצוי על כך שהמשיב "הרס את המשפחה"; 10% משווי הדירה; מחצית מהחסכונות והזכויות הסוציאליות שנצברו ע"ש המשיב; מחצית משווי העסק של המשיב; סך של 15,600 שלטענתה היא השאירה במעטפה בדירה ומחצית מתכולת הדירה.

6.בית המשפט קמא דחה את כל רכיבי התביעה וחייב את המערערת בהוצאות משפט בסך של 75,000 ₪ (להלן: פסק הדין).

7.המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה את הערעור שלפנינו על כל מרכיבי התביעה שנדחו. במסגרת קדם ערעור שהתקיים בפני כב' ס"נ השופט שוחט, צמצמה המערערת את ערעורה לשלושה נושאים בלבד: חלוקת המיטלטלין, קבלת מחצית מעסקו של המשיב ומחצית מהזכויות הסוציאליות שלו (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 22.5.24 שורה 31). במסגרת הדיון בערעור ניסינו להביא את הצדדים להסכמה ולו חלקית ואולם משהדבר לא צלח, יש להכריע בערעור לגופו.

ב.תמצית פסק הדין  

1.הצדדים חיו בהפרדה רכושית "כאשר כל אחד מהם שומר על רכושו". הצדדים לא נישאו למרות שלא הייתה כל מניעה שיינשאו בנישואין דתיים או אזרחיים. שני הצדדים בחרו, כל אחד מסיבותיו, שלא להינשא. "אין מחלוקת שלצדדים לא היה חשבון בנק משותף. כל אחד מהם התנהל בחשבון נפרד וניהל את ענייניו הכספים בעצמו, ללא שיתוף האחר".

2.המערערת צירפה לתצהירה טיוטת הסכם ממון שבו נרשם שמה שיצטבר בתקופת החיים המשותפים יהיה משותף. המערערת סירבה לחתום על ההסכם מאחר שלטענתה בטיוטה נרשם שהדירה שייכת למשיב בלבד. המערערת רצתה שיירשם שהקטינה תירש את הדירה ומשלא הייתה לכך הסכמה, היא סירבה לחתום על ההסכם וההסכם לא נחתם. "משעה שהתובעת סירבה לחתום על הטיוטה, יש בכך כדי להעיד על העדר גמירות דעת בין הצדדים והעדר הסכמה, בניגוד לטענת התובעת".

3.המערערת טוענת שניתן ללמוד מטיוטת ההסכם על כוונת הצדדים לשיתוף בזכויות שנצברו בתקופה המשותפת ואולם היא מתעלמת מכך שכתוב במפורש בטיוטה שהדירה שייכת רק למשיב ולמרות זאת, היא טוענת שיש לה זכויות בדירה. מכאן ניתן ללמוד שהמערערת עצמה לא מייחסת חשיבות למה שכתוב בטיוטה, אותה טיוטה שעליה סירבה לחתום.

4.במכתב שכתבה ב"כ המערערת לב"כ המשיב ביום 15.2.21 (נספח 21 לתצהיר המשיב) דרשה המערערת לקבל חלק מתכולת הדירה "בטענה שאותם פריטים שייכים לה הואיל והיא שילמה עבורם כגון מייבש כביסה, מדיח כלים, כלי מטבח וכו'". גם מתמליל שיחה שצירף המשיב (נספח 20 לתצהירו) עולה שהמערערת טענה בפני המשיב שחלק מתכולת הדירה שייך לה מכיוון שהיא רכשה פריטים כגון קערה, כוסות יין ועוד, המגיעים רק לה.

5.המסקנה מהנ"ל היא שהמערערת "דקדקה גם ברכוש פעוט ערך ועמדה על כך שאותם פריטים שייכים לה, כי היא שילמה עבורם, לא משותף לצדדים אלא שלה בלבד...עולה שהצדדים חיו (תקופה קצרה) במשטר של הפרדה רכושית, כל אחד מהם שמר על רכושו ואיש מהם לא חשב שהם שותפים ברכוש כלשהו". הצדדים חיו במשטר של הפרדה רכושית וכל אחד ניהל את כספו ורכושו בנפרד, ללא כוונת שיתוף.

6.המערערת טענה שהייתה מעטפה עם כסף בדירה והכסף שייך לה. "משעה שהתובעת טוענת כי כל הכסף במעטפה שייך לה בלבד, טענתה זו מעידה על העדר כוונת שיתוף שלה ברכוש הצדדים ובהכנסות השוטפות של מי מהם".

7.כפי שנקבע בתיק המזונות, למשיב אין שום עסק. המשיב הוא מורה למוזיקה, עובד כשכיר ומדי פעם נותן שיעורים פרטיים או מופיע עם נגנים נוספים בתמורה לשכר זעום, שנמוך משמעותית מהכנסתה של המערערת.

8.משנקבע שהצדדים חיו במשטר של הפרדה רכושית, המערערת אינה זכאית למאומה מרכוש המשיב ולכן גם לא מגיע לה מחצית מהזכויות הסוציאליות שהוא צבר. בנוסף, המערערת לא פירטה את הזכויות הסוציאליות שהיא צברה בחיים המשותפים ובכך "נגועה התביעה בחוסר תום לב מצד התובעת". היה על המערערת לחשוף את זכויותיה שלה ולדרוש שיתוף בזכויותיהם של שני הצדדים.

9.מאחר שהתביעה שהגישה המערערת נדחית על כל רכיביה, ו"משעה שהתביעה הוגשה בהעדר בסיס סביר" והיות שהמערערת "הרבתה בהליכים מיותרים, הגישה תצהיר עדות ראשית המכיל למעלה מ – 560 עמודים, על נספחיו חסרי המשמעות והכבידה על הנתבע בניהול המשפט" היא תשלם הוצאות משפט בסך של 75,000 ₪.

ג.תמצית טענות המערערת

1.הצדדים היו ידועים בציבור. הצדדים גרו יחד תחת קורת אחת במשך שלוש שנים וקיימו קשר זוגי מחייב. הצדדים החליטו יחדיו להיכנס לשני הריונות ולהביא ילדה משותפת. ביום 19.6.18 המשיב הציע נישואין למערערת והם החליפו טבעות כסמל למחויבות. המשיב הציג את המערערת כאשתו והודה לה שבחרה בו ויחד הקימו משפחה. הצדדים תכננו להינשא אזרחית בניו יורק ואולם בעקבות משבר הקורונה לא מימשו את תוכניתם. המשיב העניק למערערת מכתב הוקרה לציון שלוש שנות משפחה, הוא עיצב את "סמל המשפחה" – מגן מלכותי שעליו רשומים השמות "פלונית - פלוני". גם העובדה שהמשיב ביקש מהמערערת לחתום על הסכם ממון מעידה שהמשיב ראה במערכת היחסים מערכת מחייבת ואת הצדדים כידועים בציבור.

2.הצדדים ניהלו משק בית משותף ולא התחשבנו על ההוצאות. המערערת עברה להתגורר בדירה לאחר שהמשיב אמר לה שמה ששלו שלה והיא לא תזדקק עוד לציוד שבדירתה. לכן, המערערת העבירה את חפציה לאחרים וכל המיטלטלין שבדירה הם רכוש משותף. בתקופת החיים המשותפים המשיב היה המפרנס העיקרי של המשפחה. במיוחד ממועד הריונה של המערערת, המשיב נשא במרבית ההוצאות והם תכננו שהקטינה תחונך בחינוך ביתי על ידי המערערת.

3.יש אינדיקציות משמעותיות לכך שבין הצדדים הייתה כוונת שיתוף. המשיב עצמו הצהיר (סעיף 99 לתצהירו) שהוא פנה לעו"ד וביקש שיכין הסכם שקובע הפרדה רכושית למעט ביחס לרכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים. מכאן, שבזמן אמת הייתה למשיב כוונת שיתוף ביחס לרכוש שנצבר בחיים המשותפים. המשיב אף הודה בחקירתו שהוא הסכים לחתום על ההסכם שהוכן ומכאן שהייתה כוונת שיתוף ביחס לנכסים שנצברו בתקופת החיים המשותפים. ההסכם לא נחתם בגלל מחלוקת בנושא הירושה ולא בשל מחלוקת ביחס למשטר הרכושי שיחול על הצדדים.

4.הצדדים הסכימו שהמערערת לא תצא לעבוד אלא תחנך את הקטינה בחינוך ביתי. ברור שהמערערת לא הייתה מסכימה "לספוג" לבדה את הפסד ההשתכרות, העיכוב בהתפתחות האישית, קטיעת רצף ההפקדות הפנסיוניות וגדיעת מקור ההכנסה שלה, אלמלא הצדדים היו מסכימים על שיתוף רכושי.

5.הצדדים פעלו במשטר שיתופי ולא בהפרדה רכושית. המערערת שילמה לנגנים עבור הופעות שביצעו יחד עם המשיב, היא רכשה עבור המשיב חצוצרה, כל אחד רכש אוכל עבור הבית והם מעולם לא ערכו התחשבנות. הצדדים ניהלו קופה משותפת למימון צרכי המשפחה והיה מאמץ משותף בנשיאת ההוצאות השוטפות.

6.הצדדים רכשו מיטלטלין רבים יחד כגון מדיח כלים, מייבש כביסה, ארונות מטבח, ספרות, הדום, מדפי נוי וספרים לסלון, כלי מטבח, מצעים ומגבות, מכשירי חשמל למטבח ועוד. בשיחה שהמשיב הקליט, שעה שהמערערת הייתה נסערת מאוד לאור התנהלותו הפוגענית כלפיה, המערערת אמרה כי: "כל מה שקנינו ביחד זה שלי". המערער סירב לתת לה פריטים שחציים שייכים לה.

7.טעה ביהמ"ש קמא כשקבע שלמשיב אין שום עסק. המערערת זימנה עדים שאישרו שהם שילמו למשיב ב"כסף שחור" עבור שיעורים פרטיים ועבור הופעות. המערערת הוכיחה שהמשיב ניהל עסק באמצעות הכנסות "בשחור" והוא הרוויח יותר מ – 7,500 ₪ לחודש מעסק זה. המערערת אף הוכיחה כוונת שיתוף ספציפי בעסק והיא ניהלה את הפרסום, ערכה מו"מ עם לקוחות פוטנציאלים, קידמה מכירות, שילמה לנגנים ורכשה חצוצרה חדשה לעסק. מכאן, שהצדדים פיתחו את העסק יחדיו מתוך כוונה ליהנות מפירותיו יחד.

8.אם המשיב נותן שיעורים פרטיים או מופיע תמורת שכר הרי שמדובר בעסק וזאת נוסף על היותו שכיר. לכן, מבוקש לקבוע שהמשיב ניהל עסק שהכנסותיו עומדות על כ – 7,500 ₪ לחודש והייתה כוונת שיתוף בעסק.

9.יש להורות גם על חלוקת הזכויות הסוציאליות של הצדדים. טעה ביהמ"ש קמא כשקבע שהמערערת לא צירפה נתונים אודות זכויותיה. המסמכים צורפו בתיק המזונות שנידון במאוחד עם התביעה הרכושית.

10.טעה ביהמ"ש קמא כשפסק לחובת המערערת הוצאות משפט חריגות בגובהן. לא ניתן היה לקבוע שהתביעה הוגשה בהעדר בסיס סביר. לא נכונה הקביעה שהמערערת הרבתה בהליכים מיותרים. המערערת לא הגישה בקשות רבות. המערערת לא הכבידה על ההליך ומדובר בקביעה מקוממת וחד צדדית. לאור כל האמור יש לבטל את פסק הדין ולקבוע שקיימת כוונת שיתוף ויש לחלק את המיטלטלין, העסק והזכויות הסוציאליות בין הצדדים ולחייב את המשיב בהוצאות.

ד.תמצית טענות המשיב

1.כל שלוש התביעות שהגישה המערערת נדונו במאוחד ומאחר שהמערערת ערערה רק על פסק הדין בתביעה הרכושית, פסקי הדין שנתנו בתביעה בנוגע לקטינה ובתביעת המזונות הם חלוטים והמערערת מושתקת מלטעון כנגד קביעותיו של בית המשפט בתביעות אלו מאחר שלא ערערה עליהם. יצוין שרק ביום 16.12.21, כשנה ושלושה חודשים לאחר תחילת ההליכים, הגישה המערערת את התביעה הרכושית.

2.בפסק הדין בתביעת המזונות נקבע שלמשיב אין עסק וזאת לאחר שבית המשפט בחן את ראיות הצדדים, לרבות העדים שזומנו מטעם המערערת. אין להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא ולא מדובר במקרה חריג המצדיק זאת. בית המשפט קבע שכוונת הצדדים הייתה להפרדת רכוש מוחלטת. על פי הפסיקה, לגבי ידועים בציבור יש צורך להוכיח כוונה מפורשת של הצדדים לשיתוף בנכסים ואין די בעצם החיים המשותפים. נטל ההוכחה מוטל על הצד הטוען לקיומה של כוונה כזו והמערערת לא הוכיחה כוונה זו אלא הוכח ההפך.

3.יש לדחות את טענת המערערת שהיא הסתמכה כלכלית על המשיב. שהרי, טענות אלו נדחו בפסק הדין בעניין המזונות וזמני השהות. נקבע בפסק הדין בנושא המזונות שגם לאחר הולדת הקטינה אף אחד מהצדדים לא וויתר על התקדמותו המקצועית והכלכלית על חשבון זולתו. כל טענות המערערת הן עובדתיות ואינן מעוגנות בחומר הראיות.

4.המערערת מסתמכת על טיוטת הסכם הממון שעליו סירבה לחתום ובו נקבע שיחול שיתוף על נכסים שייצברו במהלך החיים המשותפים ואולם בחוסר תם לב, היא מתעלמת מכך שבטיוטת ההסכם נקבע שנכסים שנצברו לפני הקשר, לרבות הדירה, הם רכוש נפרד.

5.העובדה שהמערערת עצמה סירבה לחתום על ההסכם מלמדת שמדובר בטיוטה ראשונית ולא הייתה גמירות דעת לפעול בהתאם לאמור בו. לכל היותר ניתן לומר שהמשיב היה נכון להסכים לשיתוף מוגבל של נכסים שיצברו במשותף במהלך תקופת החיים המשותפים בתנאי שיתר הנכסים ובפרט הדירה, לא ייחשבו כמשותפים. מאחר שהמערערת לא הסכימה לחתום על ההסכם, המסקנה היא שלא הייתה הסכמה כלשהי לשיתוף בנכסים.

6.גם מהתנהלות הצדדים בנוגע לחלוקת תכולת הדירה והמזומנים ניתן ללמוד שהמערערת סברה שקיימת הפרדת רכוש מלאה בין הצדדים. בית המשפט קמא העדיף את גרסת המשיב וקבע שהמערערת לא עמדה בנטל שהוטל עליה להוכיח כוונת שיתוף. העובדה שהמערערת טענה בזמן אמת, בסמוך לפרידת הצדדים, למלוא הכספים המזומנים שלטענתה נותרו בדירה ולא למחציתם, סותרת את טענתה שהתקיים בין הצדדים שיתוף בכספים שנצברו במהלך החיים המשותפים.

7.גם דרישת המערערת לקבל פריטים ספציפיים מתוך תכולת הדירה – מיטלטלין המהווים את ליבת נכסי משק הבית כגון מדיח כלים, מייבש כביסה, פרטי ריהוט וכלי בית - מהטעם שהם שייכים לה בלבד מאחר שקנתה אותם מכספה, מלמדת על כוונה להפרדה רכושית.

8.קביעת בית המשפט קמא שלמערער אין עסק, מושתת על קביעות עובדתיות שפורטו בפסק הדין למזונות שהמערערת לא ערערה עליו. הקביעות מבוססות בין היתר על התרשמות בית המשפט קמא מעדותם של חמישה עדים שזומנו על ידי המערערת ונמצאו מהימנים.

9.יש לדחות את ערעור המערערת גם בנושא סכום ההוצאות שנפסקו כנגדה. ההליכים בין הצדדים נוהלו למעלה משלוש שנים וכללו אינספור בקשות ביניים מיותרות שהגישה המערערת. כל תביעותיה נדחו, לרבות תביעתה למזונות משקמים והעתירות הרכושיות והכספיות. סכום ההוצאות נקבע בפסק הדין הרכושי ואולם יש לראות את שלושת פסקי הדין שניתנו באותו יום בשלושת ההליכים שנדונו במאוחד כמקשה אחת וההוצאות הן בגין כל התביעות.

10.מכל הנימוקים הנ"ל יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות.

ה.דיון והכרעה

1.הלכה היא כי: "אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעת עובדות שקבעה ערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים. כלל זה מבוסס על הרציונל לפיו הערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדויות ועל כן יש לה יתרון על פני ערכאת הערעור אשר מתרשמת מהן באופן עקיף בלבד" (רע"א 9304/17 פלוני נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (4.1.2018)).

2.כפי שנקבע בע"א 6798/16 לייבוביץ נ' יורש (26.9.2017):

"כידוע, אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הערכאה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים".

ראו עוד: ע"א 913/20 עלי חליאלה נ' חאלד טאהא (9.6.22), ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי (30.12.21), ע"א 8506/15 ריכטמן נ' כהן (10.4.18).

3.במקרה דנן, אין הצדקה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, אשר שמע עדים, התרשם מהם באופן בלתי אמצעי וקבע ממצאי עובדה ומהימנות. ענייננו, לא נמנה עם המקרים המצדיקים התערבות בממצאים עובדתיים.

4.בע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617, 619 (1970) נקבע ביחס להגדרת ידועים בציבור כי:

"יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזו... היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים...".

5.בפסיקתו של בית המשפט העליון מהעת האחרונה ניכר שיש לנקוט בזהירות טרם קביעה בדבר היות בני זוג ידועים בציבור ו"תנאי הכניסה" להגדרה זו הוחמרו. ברע"א 5096/21 פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (15.12.21) קבעה כב' השופטת וילנר כי:

"יש לנקוט משנה זהירות בטרם הכרזה על בני זוג כידועים בציבור...עמדתי על כך שההגדרה המתאימה כיום למושג "ידועים בציבור" היא זו – בני זוג אשר החליטו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על עצמם את מרבית התוצאות האזרחיות-כלכליות של מוסד הנישואין והשלכות הגירושין, מבלי לקבל מעמד של נישואין...בהקשר זה נודעת חשיבות מיוחדת לשאלה אם בני הזוג קיימו משק בית משותף וניהלו חיי משפחה".

6.ברע"א 3323/23 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (6.5.24) שב בית המשפט העליון לדון במקרה הנ"ל שעסק בבני זוג צעירים שלאחר מגורים משותפים של כשנה וחצי החליטו להינשא בנישואין אזרחיים בחו"ל ואולם לדאבון הלב, בת הזוג נהרגה בתאונת דרכים כחודשיים לפני מועד החתונה המתוכן, שעה שבני הזוג היו מאורסים. כב' השופטת וילנר נדרשה שוב להגדרת ידועים בציבור וקבעה ש"מוסד הידועים בציבור נועד להעניק לבני הזוג החיים חיי משפחה דמויי נישואין, את מירב הזכויות והחובות הנובעות מחיי הנישואין, הן בינם לבין עצמם, הן כלפי צדדים שלישיים...בכלל זאת, יחולו על ידועים בציבור זכויות פנסיוניות, חובת תשלום מזונות אזרחיים, הלכת שיתוף הנכסים, זכויות ירושה, זכאות לקצבת שארים, הכרה בדיירות מוגנת, ועוד...". הודגש שמדובר "בהסכם חוזי בין הצדדים אשר מהווה את המקור לזכויות והחובות המשפטיות השונות שיחולו על הקשר ביניהם" ומאחר שמדובר בתפיסה חוזית המהווה את הבסיס להטלת הזכויות והחובות היא "מחייבת איפוק וריסון טרם ההכרה בהם כידועים בציבור". מאחר שלא מדובר בסטטוס אלא "בהסכם חוזי בין הצדדים, אשר מהווה את המקור לזכויות והחובות המשפטיות השונות שיחולו על הקשר ביניהם", יש לבחון האם התקיימה ביניהם התחייבות רצונית "המלווה בכוונה ליצור יחסים משפטיים". בנוסף נקבע שיש להתאים את רף ההוכחה להיותם של בני הזוג ידועים בציבור "למניעים אשר עמדו בבסיס הימנעותם ממיסוד הקשר הזוגי". לכן, אם עומדת בפני בני הזוג אפשרות למסד את הקשר הזוגי "הרי שהימנעותם ממיסודו עשויה להעיד על כוונה שלא להחיל את השלכות חיי הנישואין על מערכת יחסיהם". כמו כן נקבע שם, שניתן להוכיח רצון להחלת חובות אזרחיות כלכליות כאשר למשל קיימים נכסים משותפים, קיים רישום רשמי של כתובת מגורים משותפת, חשבון בנק משותף, ילדים משותפים, רישום בן הזוג כמוטב בפוליסת בן זוגו או עריכת טקס פורמלי של מיסוד הקשר. נקבע שיש לוודא שהתוצאה המשפטית של החלת הזכויות והחובות תשקף את כוונת הצדדים ועל בית המשפט לבחון האם הוכח שהצדדים התכוונו "להחיל על עצמם את ההשלכות המשפטיות של חיי הנישואין" (להלן: פסק הדין שלמה או פסקי הדין שלמה).

7.פסק הדין שלמה ניתן לאחר הגשת הערעור ולכן הצדדים לא התייחסו אליו במסגרת כתבי הטענות. גם במסגרת הדיון בערעור, שהתקיים ביום 19.12.24, לא טענו הצדדים ביחס להשלכות פסקי הדין שלמה למקרה דנן. המערערת טענה בבית המשפט קמא שבמקרה דנן "הצדדים התכוונו לשתף אחד את השנייה בנכסים שנצברו בתקופת החיים המשותפים" (סעיף 50 לסיכומיה) והיא טענה שעמדה בנטל להוכיח זאת. לפיכך, לצורך הכרעה בערעור זה תיבחן השאלה האם המערערת עמדה בנטל להוכיח שלצדדים הייתה כוונה לשיתוף במיטלטלין, בעסק ובזכויות הפנסיוניות.

8.להשלמת התמונה אציין שעו"ד יוסי מנדלסון ועו"ד עירית רייך זיו טענו במאמרם "מגמות ושנויים במוסד הידועים בציבור – התבוננות מחודשת על ההשלכות המתבקשות" פורום עיוני משפט 27.8.24 (להלן: מנדלסון ורייך) שמשמעות פסקי הדין שלמה היא שבוטל המבחן הדו שלבי וכיום קיים מבחן חד שלבי. דהיינו, לשיטתם, אין לבחון תחילה האם בני זוג מוגדרים כידועים בציבור ורק ככל שהתשובה חיובית, יש לבדוק בכל מקרה ומקרה האם החוק הרלוונטי או הדין בנושא ספציפי חל על בני הזוג הידועים בציבור. לטענתם, מרגע שבני הזוג הוכרו כידועים בציבור, יש להחיל עליהם את כלל החובות והזכויות החלות על בני זוג נשואים ללא מבחנים ובדיקות נוספות.

9.אפרט: חזקת השיתוף בין בני זוג נשואים הפכה מחזקה הדורשת הוכחה לתחולתה ולכוונת שיתוף, לחזקה נורמטיבית שהנטל לסתור אותה מוטל על הצד המתכחש לה. ברם, בכל הנוגע לידועים בציבור, חזקת השיתוף הנורמטיבית לא הוחלה וביחס אליהם המשיכה לחול הלכת השיתוף במתכונתה הישנה, דהיינו הלכת השיתוף החוזית הדורשת הוכחת כוונת שיתוף והנטל להוכחת שיתוף בנכסים גבוה יותר. לדעתם של מנדלסון ורייך, משמעות פסקי הדין שלמה היא שאין עוד צורך להחיל על ידועים בציבור הסדר שונה מבני זוג נשואים ומרגע שזוג הוכר כידועים בציבור, מוחלים עליו כלל החובות והזכויות הנובעות מהגדרה זו ללא מבחנים נוספים ותחול עליהם חזקת השיתוף הנורמטיבית החלה על זוגות נשואים שחלה עליהם חזקת השיתוף. דהיינו, השיתוף יחול על כל רכוש שנצבר בחיים המשותפים למעט רכוש חיצוני.

10.ברם, ניתן לגרוס שההלכה רבת השנים הקובעת שגם מי שמוכר כידוע בציבור עדיין מוטל עליו הנטל להוכיח כוונת שיתוף בנכסים, שרירה וקיימת גם כיום ולא שונתה (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443 (1984) וע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1), 337 (1997)). כפי שנקבע בבג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני (13.12.06): "ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני זוג ידועים בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור".

11.הטעם לכך הוא, שמאחר שידוע בציבור אינו סטטוס והמעמד מבוסס כולו על הסכמה חוזית, יש להוכיח את היקף ההסכמה ומה היא כוללת. דהיינו, יש להחיל על הצדדים רק את ההשלכות המשפטית שהם הסכימו עליהן. העובדה שבני הזוג בחרו במכוון שלא להינשא, לא נישואים דתיים ולא נישואים אזרחיים למרות שלא היה קושי לעשות כן, מצדיקה אולי את העמדה לפיה יש להעניק זכויות רכושיות רק כשהוצגו ראיות שהצדדים התכוונו להחיל עליהם שיתוף רכושי ואין להסתפק בחזקה הנורמטיבית החלה על בני זוג נשואים שחלה עליו חזקת השיתוף (ראו: פרופ' דב פרימר, עוד על נישואין אזרחיים תוצרת ישראל יחסי ידועים בציבור כנישואי בני נח (2024) טרם פורסם, עמ' 13 הערה 41). יצוין שבדנ"א 4178/24 פלוני נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (14.7.24) שבמסגרתו דחה כב' מ"מ הנשיא השופט פוגלמן בקשה לדיון נוסף בפס"ד שלמה הוא מציין בסעיף 5 כי בפסק דין שלמה: "עמדה השופטת וילנר על המבחנים שנקבעו בפסיקה להכרה בבני זוג כידועים בציבור, תוך שציינה כי בבסיס מוסד זה עומדת תפיסה חוזית שמשקפת את רצונם של בני הזוג להחיל מערך זכויות וחובות משפטיות על הקשר הזוגי".

אותיר שאלה זו בצריך עיון מאחר שכאמור הצדדים לא התייחסו לשאלה זו והמערערת לא טענה שיש להחיל עליה את חזקת השיתוף הנורמטיבית. המערערת טענה שהיא הוכיחה שהצדדים התכוונו לשתף אחד את השני בנכסים ולכן לשיטתה טעה בית המשפט קמא. המערערת לא חלקה על כך שהיה עליה להוכיח כוונת שיתוף בנכסים ולאור עמדתה זו, יש לבחון את פסק הדין.

12.ייתכן שתוכח כוונת שיתוף על תכולה שנרכשה בחיים המשותפים ולא על עסק שהוקם. כפי שנקבע בבע"מ 2478/14 פלונית נ' פלוני (20.8.15) בסעיף 42: "חזקת השיתוף שחלה על בני זוג שהם ידועים בציבור מעידה, במקרה הרגיל, על שיתוף בנכסים שנרכשו במשותף או כאלו שמשמשים את בני הזוג בחיי היום יום. לעומת זאת, על מנת להחיל דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מבני הזוג, תידרש ראייה נוספת כלשהי שתעיד, אפילו באופן נסיבתי, על כוונת שיתוף בנכס המסוים".

13.במקרה דנן, לא נקבע ע"י ביהמ"ש קמא שהצדדים היו ידועים בציבור. קיימות אינדיקציות לכך שהצדדים התכוונו ליצור זוגיות מחייבת והם אף הביאו לעולם בת משותפת. אולם, כאמור לעיל, יש לבחון האם המערערת הרימה את הנטל שהוטל עליה להוכיח שהצדדים התכוונו והסכימו להחיל עליהם משטר של שיתוף בנכסים. הבחינה של הראיות צריכה להיעשות בהתחשב בכך שהצדדים חיו יחדיו במשק בית משותף שלוש שנים בלבד וכי לא הייתה כל מניעה שהם יינשאו בנישואין דתיים או אזרחיים בחו"ל.

14.בית המשפט קמא ביסס את קביעתו להעדר כוונת שיתוף ברכוש על בסיס נתונים אלו:

• לצדדים לא היה חשבון משותף וכל אחד ניהל את ענייניו הכספיים בעצמו ללא שיתוף האחר.

• המערערת סירבה לחתום על טיוטת הסכם הממון שקבע שרכוש שנצבר בחיים המשותפים הוא משותף. סירוב המערערת מלמד על היעדר גמירות דעת בין הצדדים והעדר הסכמה.

• העובדה שלמרות שבטיוטת ההסכם נקבע במפורש שהדירה שייכת למשיב, המערערת טענה שיש לה זכויות בדירה והדבר מלמד שהמערערת עצמה לא ייחסה חשיבת למה שכתוב בטיוטת ההסכם.

• המערערת ביקשה לקבל חלק מפריטי תכולת הדירה בטענה שהם שייכים לה מאחר שהיא שילמה עבורם ואף בשיחה שהוקלטה, המערערת ביקשה לקבל פריטים שהיא רכשה. הדבר מלמד שהמערערת דקדקה גם ברכוש פעוט ערך וטענה שמאחר שהיא רכשה אותם הם שלה והם לא משותפים.

• המערערת טענה שמעטפת מזומנים בסך של 15,600 ₪ שנותרה בדירה כולה שלה למרות שהם כוללים גם כספים שמקורם בעבודת המשיב. טענתה שהכסף כולו שלה מעידה על העדר כוונת שיתוף ברכוש הצדדים ובהכנסות השוטפות שלהם.

   

  15.אין להתערב בקביעות העובדתיות הנ"ל שמלמדות שהמערערת עצמה כלל לא סברה שקיים שיתוף בנכסים והם פעלו בהתאם למשטר רכושי נפרד לחלוטין. נימוקים מצטברים אלו תומכים במסקנתו של בית המשפט קמא.

   

  16.יש לדחות את טענת המערערת שהעובדה שהמשיב הציע בטיוטת הסכם הממון לקיים שיתוף רכושי בכל הנוגע למה שייצבר בחיים המשותפים, מלמדת שזה היה אומד דעתו. הטעם לכך הוא שאף אם המשיב הסכים לכך באופן עקרוני, משעה שהמערערת סירבה לחתום על ההסכם לא ניתן לקבוע שהצדדים פעלו לפי עקרונות ההסכם. כמו כן, במהלך שלוש שנות הזוגיות, הצדדים לא רכשו שום נכס משמעותי משותף למעט פרטי תכולת דירה ואפילו לא פתחו חשבון בנק משותף לצורך הוצאות הבית. העובדה שהמערערת התעקשה לקבל בעת הפרידה את כל הציוד שלטענתה היא רכשה מכספה, מלמדת שהיא סברה שאפילו תכולת הדירה היא נפרדת.

   

  17.במכתב מיום 15.2.21 ביקשה המערערת באמצעות ב"כ להגיע לדירה לצורך "איסוף חפציה לפי הרשימה הרצ"ב". ברשימה בין היתר מוזכרים מייבש כביסה ומדיח וכן פריטים רבים נוספים שלטענת המערערת שייכים לה. בהמשך המכתב טוענת המערערת שבנוסף לפריטים ברשימה, המשיב הבטיח לה "שכל מה שיש בדירה משותף לשניהם" והיא זכאית למחצית המיטלטלין. אולם, אם אכן סברה המערערת שכל התכולה משותפת, מדוע היא העבירה רשימה עם פרטי תכולה ספציפיים?

   

  18.בשיחה שהצדדים קיימו ביום 12.11.20 כשהמערערת הגיעה לדירה ליטול חפצים היא אמרה בין היתר כי: "הכוסות יין שלי...אני קניתי את זה באיקאה, על מה אתה מדבר...כל מה שקנינו ביחד הוא שלי...מה אתה מדבר, אני לוקחת את הדברים שלי...זה הכול פה דברים שלי...אני רוצה לקחת את הדברים שלי...המקרר שלך...קערה שלי...אתה קנית את זה?...אתה מבין שכל מה שקנינו ביחד זה שלי?...אני קניתי שישייה של כוסות יין...למה אתה לוקח לי כוסות?...זה סט של שש כוסות שכולו שלי. אתה לא הסכמת בכלל לקנות את הכוסות האלה...". מתמליל שיחה זו עולה בעליל שהמערערת ראתה בכל הרכוש שהיא רכשה רכוש בלעדי שלה ולא הייתה בין הצדדים כל כוונת שיתוף אפילו לא בפריטי התכולה.

   

  19.ברם, מאחר שבפסק הדין אין התייחסות לשאלה אילו פריטים שייכים למערערת מהתקופה שקדמה למועד המגורים המשותפים, אילו פריטים נרכשו על ידה מכספה במהלך החיים המשותפים ואילו פריטים נרכשו ע"י שני הצדדים, אין מנוס מהשבת נושא זה להכרעת בית המשפט קמא. כל פריט רכוש שנרכש ע"י המערערת מכספה יועבר לבעלותה וביחס לפריטים שנרכשו במשותף, ייערך תחשיב. יש לברר גם אילו מהפריטים נותרו בדירה ואילו פריטים כבר נטלה המערערת. חבל שניסיונותינו במהלך הדיון בערעור להביא להסכמה ולו בנושא זה לא צלחו.

   

  20.מאחר שכאמור אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא לפיה לא הוכח כל שיתוף רכושי בין הצדדים, למערערת לא מגיע מחצית מהזכויות הפנסיוניות של המשיב שנצברו בתקופה שהצדדים היו ידועים בציבור (כשלוש שנים) ולמשיב לא מגיע מחצית מהזכויות הנ"ל של המערערת וערעור המערערת בנושא זה, נדחה. יצוין שמאחר שעל פי קביעת בית המשפט קמא במסגרת פסק הדין למזונות, "הכנסות הצדדים שוות" (סעיף 10 לפסק הדין), לא ברור מה התועלת שתצמח למערערת מביצוע איזון רכושי בזכויות הסוציאליות. כמו כן, סביר שמינוי המומחה לביצוע התחשיב - במיוחד בהתחשב בכך שנקבע בהליך המזונות שההכנסה החודשית של הצדדים היא כ – 8,600 ₪ נטו לחודש - יחייב את הצדדים בתשלום שכר טרחה שיאיין את כל התועלת שתצמח למערערת מרכיב זה.

   

  21.בנוסף, אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא שקבע שלמשיב אין כל עסק שיש לשום. המשיב הוא מורה שכיר שעל פי פסק הדין למזונות משתכר עוד כ – 1,000 ₪ לחודש משיעורים פרטיים והופעות. לא מדובר בעסק שיש לו שווי. מה גם שכאמור, לא הוכח כלל שהייתה לצדדים כוונה לשיתוף באותו עסק. העובדה שהמערערת סייעה למשיב בהיבטים מסוימים של ארגון ההופעות לרבות תשלום לנגנים שליוו את המשיב, פרסום ההופעות ועזרה לוגיסטית עם גורמים מסוימים, לא הופכת את פעילות המשיב לעסק שיש לו שווי כספי. בנוסף, אף אם למשיב "עסק", לפחות בכל הנוגע לרכיב מתן השיעורים הפרטיים, מדובר ברכוש שנוצר לפני החיים המשותפים והוא מהווה נכס חיצוני שלא שייך למערערת.

   

  22.אין גם להתערב בסכום ההוצאות שנפסק. שהרי, סכום ההוצאות מתייחס למכלול ההליכים, לרבות בנושא המזונות וזמני השהות, למרות שהסכום נפסק במסגרת פסק הדין הרכושי. יש לקחת בחשבון שהתביעה הרכושית נדחתה ואף נדחתה התביעה למזונות משקמים. התנהלו הליכים על פני כשלוש שנים וסכום ההוצאות שנפסקו משקף את העבודה הרבה שהיה על המשיב להשקיע בניהול התביעות ובמיוחד בהליך הרכושי והסכום סביר בנסיבות העניין, אף שהוא לא על הצד הנמוך.

   

  23.סיכומו של דבר: אציע כי הערעור יידחה בעיקרו וביחס לנושא חלוקת המיטלטלין הדיון יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שיכריע כיצד יש לחלקם. לאור תוצאה זו, אציע שהמערערת תישא בהוצאות המשיב בערעור בסך של 14,000 ₪ שיועברו מתוך כספי הערובה שהפקידה המערערת, למשיב, באמצעות ב"כ. יתרת העירבון על פירותיו תושב למערערת באמצעות ב"כ.

   

  

  __________________

  נפתלי שילה, שופט

   

  השופט גרשון גונטובניק – אב"ד:

   

  אני מסכים לפסק דינו של חברי, על נימוקיו.

  אכן, לפסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון ברע"א 5096/21 פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים; 15.12.21) וברע"א 3323/23 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם במאגרים; 6.5.24) יכולה להיות השפעה על התנאים להכרה בבני זוג כידועים בציבור, ועל אופן בחינת התקיימותם.

  בענייננו אין אנו צריכים להידרש לסוגיה זו. זאת משום שאפילו ייקבע שהמערערת והמשיב היו ידועים בציבור, וגם אם תקום כתוצאה מכך המסקנה כי חלה עליהם חזקת השיתוף, עדיין זו ניתנת לסתירה. ובנסיבות העניין, ובשים לב לקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא, הרי שזו נסתרה (כאמור בפסקה 14 לחוות דעתו של חברי).

   

   

  

  _________________

  גרשון גונטובניק, שופט

  אב"ד

  השופט גלעד הס:

  אני מסכים.

   

  _________________

  גלעד הס, שופט

   

  הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נפתלי שילה.

   

  פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

   

  ניתנה היום, כ"ד כסלו תשפ"ה, 25 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.

   

   

  גרשון גונטובניק, שופט, אב"ד		נפתלי שילה, שופט		גלעד הס, שופט