פס"ד בעניין עתירה לביטול מתנה, ובו הבחנה בין מתנה מותנית ומתנה בחיוב

"... המוסר וציוויו נדמים הם לאגם מים טהורים, והמשפט וציוויו נדמים הם לחבצלות מים (נימפיאות) הטובלות במים, הפרושות על פני המים והשואבות מן המים חיים ועוצמה. המוסר מזין את המשפט בשורשיו והוא אף על סביבותיו של המשפט. יש מהם מפרחי חבצלות המים הנותנים תוקף משפטי לציוויי מוסר; יש שפרחי החבצלות משמשים מושגי מסגרת במשפט הנמלאים תוכן בציוויי המוסר...."

(השופט מישאל חשין ז"ל, ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נה(1)3 133)

סיפורה של מתנה.

בלב ההליך שלפנינו משק, שהזכויות בו הוענקו במתנה מאם לבנה ולכלתה. 

ימים רבים יצאו מאז חתמה האם על מסמכי העברת הזכויות במשק במתנה, אך למרבה הצער, שבו הצדדים ופקדו את בתי המשפט נוכח מחלוקות שהתגלעו ביניהם סביב אותה מתנה.

הליך זה הוא הרביעי במספר, לאחר שקודמיו נסתיימו במהירות יחסית ובלא צורך בשמיעת ראיות.  

בתובענה מושא ההליך שלפנינו, שעילותיה נטועות בדיני החוזים ובדיני עשיית עושר ולא במשפט,  עותרות התובעות לביטול הסכם המתנה ולחילופין לאכיפתו.

פרשה זו שלפנינו מעוררת שאלות שבמשפט ובמוסר, עת לבת הסכסוך היא בין אם ובנה ובמרכזה ניצבת השאלה האם כנגד קבלת המתנה התחייבו הבן והכלה כלפי האם לדאוג לטיפול נאות בה עד אריכות ימיה, אם לאו. 

רקע כללי והשתלשלות העניינים

1. נתבע 1 הוא בנה של תובעת 1 ואחיה של תובעת 2 והנתבעת 2 היא רעייתו.

2. התובעת 1 הייתה בעלת מלוא הזכויות במשק .... שבמושב ... (להלן: "המשק").

3. ביום 23.01.1995 חתמה התובעת 1 על תצהיר לפיו מעבירה היא לנתבעים מלוא זכויותיה במשק במתנה וללא כל תמורה (להלן: "תצהיר העברת הזכויות").

4. ביום 27.03.1995 חתמה התובעת 1 בפני עו"ד, שאימת חתימתה, על הודעת ביטול על פיה היא מבטלת את המתנה שהעניקה לנתבעים (להלן: "תצהיר הביטול").

5. ביום 14.06.1995 הגישו הצדדים לבית משפט השלום ב.... בקשה מוסכמת למתן פסק דין הצהרתי המעגן הסכם ביניהם לפיו הנתבעים הם בעלי הזכויות במשק; לתובעת 1 זכות, שאינה ניתנת לביטול, להתגורר בבית המגורים שבשטח המשק וזכותה לעשות שימוש כרצונה ביחידת המגורים הנוספת שבשטח המשק, תעמוד לרשותה כל ימי חייה; לתובעת 2 תהא זכות להמשיך ולהתגורר יחד עם ילדיה, בבית המגורים של התובעת 1 שבשטח המשק; הוצאות החזקת הבית בו מתגוררות התובעות יחולו על התובעת 2 או על ילדיה, אך לא על הנתבעים. בו ביום ניתן להסכם זה תוקף של פסק דין (להלן: "ההסכם הראשון").

6. לטענת התובעות, ביום 22.05.1995, דהיינו בין מועד החתימה על ההסכם הראשון ובין  המועד בו ניתן לו תוקף של פסק דין ע"י בית המשפט, חתמו הנתבעים על תצהיר ובו אישרו והתחייבו באופן בלתי הדיר, כי ידאגו לטיפול נאות בתובעת 1  ולמגוריה, והתחייבו עוד לשאת בכל ההוצאות הקשורות במשק, תוך שצוין כי התחייבויות אלו של הנתבעים תקפות למשך כל ימי חייה של התובעת 1 (להלן: "תצהיר התחייבות הנתבעים"). מנגד, טוענים הנתבעים, כי תצהיר זה נחתם ביום 22.03.1995 ולא ביום 22.05.1995 דהיינו טרם עריכת ההסכם הראשון, וכי בפועל בוטל ע" פסק דין המאשרו.

7. אין חולק, כי ביום 31.05.1995 הושלמה העברת הזכויות במשק מהתובעת 1 לנתבעים (ראו נספח 6 לתצהיר הנתבע 1).

8. ביום 17.06.1997 הגישה התובעת 1 בבית המשפט לענייני משפחה ב.... תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו פסק הדין מיום 14.06.1995 בטל, והעברת הזכויות במשק בטלה, נוכח טענותיה, כי הנתבעים הפרו התחייבויותיהם כלפיה.

9. ביום 04.05.1999 הושגה בין הצדדים פשרה שעוגנה בהסכם, אשר קיבל תוקף של פסק דין ולפיו, מבלי שאיש מהם מודה בטענות משנהו, הבית בו מתגוררת התובעת 1 ישופץ כאשר בעלויות השיפוץ יישאו התובעת 2 והנתבעים גם יחד (להלן: "הסכם הפשרה").

10. בהסכם הפשרה נקבעה גם תניית סילוק והעדר תביעות כהאי לישנא: "מובהר בזאת במפורש כי עם חתימת הצדדים על הסכם פשרה זה ואישורו ע"י ביהמ"ש הנכבד יהא בכך משום סילוק מלא ומוחלט של כל דרישות ו/או תביעות הצדדים מכל מין וסוג בקשר עם תובענה זו ו/או בקשר לפסה"ד מיום 14.06.95 בתיק אזרחי .... שניתן בביהמ"ש השלום ב...., והצדדים יהיו מנועים בעתיד מלהעלות כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה בקשר לתובענה זו או בקשר לפסה"ד הנ"ל מיום 14.06.95".

כן נקבע, כי אין בהסכם הפשרה כדי לגרוע מזכויות ומחובות התובעות מכוח פסק הדין מיום 14.06.1995 ואף לא להוסיף עליהן.

11. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 14.04.2014 הגישו הנתבעים בקשה לצו מניעה זמני אשר יאסור על התובעת 2, בנה .... (להלן: "י.") ורעייתו לבצע עבודות בנייה או שיפוץ במשק או להחזיק בו. ביום 22.04.2014 הגישו הנתבעים כנגד התובעת 2, י. ורעייתו תביעה לפינוי ולסילוק יד, לצו מניעה זמני וקבוע, ולדמי שימוש ראויים (תמ"ש 26179-04-14).

במסגרת ישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפניי ביום 16.09.2014 לאחר שנשמעו טענות הצדדים והתברר כי הנסיבות נשתנו ולמעשה לא קיימת מחלוקת בין הצדדים ועילת התביעה הוסרה, ניתן פסק דין בהליך תוך הבהרה, כי פסקי הדין שאישרו ההסכם הראשון והסכם הפשרה שבין הצדדים שרירים וקיימים. 

12. כארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 19.08.2014, הוגשה התובענה מושא ההליך שבכותרת.

13. ביום 30.10.2014 הוגש כתב הגנה ובו נטען, כטענה מקדמית, כי יש לסלק התובענה על הסף, אולם לא הוגשה בקשה נפרדת בעניין.
14. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 10.02.2015 ובשים לב למהות הסכסוך, הוצע לצדדים מתווה לסיום ההליכים תוך שהובהר, כי ככל שלא יעלה בידם להגיע להסכמות, טענותיהם תישמרנה.

15. ביום 02.02.2016 התקיים דיון נוסף ומשהוברר כי לא ניתן לקדם הסכמות, הוריתי על מינוי מומחה מתחום השיקום, אשר יבחן סל המחיה והצרכים החודשיים של התובעת 1, ובנוסף הוריתי לה להעביר לעיון ב"כ הנתבעים נתונים ואסמכתאות באשר להוצאותיה החודשיות. כן נקבעה ישיבת קדם משפט נוספת לצורך קידום ההליך.

16. ביום 09.02.2016 הוגשה בקשה לסילוק התובענה על הסף בה נטען, כי דינה להידחות שעה שתצהיר התחייבות הנתבעים בטל; מחמת מעשה בית דין/ השתק עילה/ השקת פלוגתא; מחמת היעדר יריבות /היעדר עילה של התובעת 2; ומחמת התיישנות ושיהוי.

17. ביום 25.03.2016 ניתנה החלטה מנומקת הדוחה את הבקשה.

18. ביום 02.06.2016 הוגשה לתיק בית המשפט חוות דעת מטעם המומחית שמונתה על ידו, ד"ר רות נאור, בעניין היקף הצרכים הקבועים והמשתנים של התובעת 1 (להלן: "חוות הדעת").

19. במסגרת הדיון מיום 15.06.2016 ומשניסיונותיו הרבים של בית המשפט להביא הצדדים להסכמות כשלו, נקבע ההליך לשמיעת ראיות.

20. דיוני הוכחות בהליך התקיימו ביום 22.05.2017 וביום 19.10.2017 ובסופם ניתן צו להגשת סיכומים בכתב. הצדדים פעלו בהתאם.

21. ייאמר כבר בשלב זה, כי נוכח הנסיבות האופפות פרשה זו, מוטב היה שהליך זה אף הוא היה מסתיים בדרכי שלום תוך שמירה על כבודה של התובעת 1, אם המשפחה, תחת העמדתה בפני הליך משפטי ארוך ומביך, ויש להצר על כך שהצדדים הקשו עורפם והתחפרו בעמדותיהם.

טענות הצדדים

טענות התובעות בתמצית:

22. התובעות עותרות לביטול הסכם המתנה נוכח הפרה חמורה, בוטה, ורציפה של התחייבויות הנתבעים מכוחו.
23. לטענתן מדובר בהסכם מתנה המותנה בקיום התחייבויות הנתבעים לדאוג לסיפוק מלוא צרכיה של התובעת 1. לטענתן, אף אם ימצא, כי אין לחייב הנתבעים למלא התחייבויותיהם מכוח הסכם המתנה, הרי שיש לקיימן על יסוד מערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים, דיני תום הלב והציפיה של התובעת 1 כי לאחר שהעניקה לבנה במתנה וללא תמורה את הנחלה, עליו לדאוג למילוי צרכיה משך כל ימי חייה ולא להותירה בחוסר כל.

24. לטענת התובעות יש לראות בכלל המסמכים שנחתמו ע"י הצדדים החל מחודש ינואר 1995 ועד חודש יוני 1995 (תצהיר העברת הזכויות, תצהיר התחייבות הנתבעים וההסכם הראשון ) מקשה אחת. דהיינו, העברת הזכויות בנחלה במתנה וללא תמורה, בתנאי ובכפוף להתחייבות בלתי חוזרת של הנתבעים לטיפול נאות בתובעת 1, למגוריה, לתשלום הוצאות הנחלה עד אחרית ימיה ושנותיה ולמתן זכות מגורים גם לתובעת 2.

25. לטענת התובעות, תצהיר התחייבות הנתבעים נחתם ביום 22.05.1995 כמצוין על גביו, ולא בוטל ע"י ההסכם הראשון אלא הוסיף על האמור בו.  עם זאת, לדידן, אף אם ייקבע, כי התצהיר נחתם ביום 22.03.1995 אין בכך להעיד על ביטולו, שעה שמדובר בהתחייבות בלתי חוזרת ועת התצהיר לא בוטל, לא במפורש ולא מכללא, לא בהסכמים שאושרו בבית המשפט ולא בהתנהגות, ולראיה העובדה שהנתבעים המשיכו לשאת בהוצאות המשק לאורך השנים כפי שהתחייבו.

26. לדידן, ההסכם הראשון קובע מפורשות, כי על התובעת 2 לשאת בהוצאותיה ובהוצאות ילדיה המתגוררים בבית התובעת 1 ובשום אופן אינו קובע, כי עליה לשאת בהוצאות התובעת 1, אשר על הנתבעים לשאת בהן כשם שהתחייבו בתצהירם.

27. עוד טוענות הן, כי ניהול ההליך הוכיח, שטענות הנתבעים בדבר תשלום הסך של 600,000 ₪ למשקם בגין חובות המשק הוכחו כשקריות.

28. באשר לפרשנות ההוראה בעניין הטיפול הנאות בתובעת 1 טענו התובעות, כי משמעותה היא דאגה למילוי מלוא צרכיה השוטפים, הרפואיים, הסיעודיים, הכלכליים והביתיים. כן נטען על ידן, כי הנתבעים הודו שאינם רואים עצמם מחויבים לטפל בתובעת 1 ואף אינם עושים זאת בפועל. כן הודו, כי בפועל ממלאת התובעת 2 תפקיד זה.

29. לטענת התובעות יש לקבל את חוות הדעת, שעה שהנתבעים לא חלקו על האמור בה.

30. עוד נטען על ידן, כי הוכח שהוצאות התובעת 1 עולות על הכנסותיה.

31. התובעת 2 עותרת לשיפויה בגין הכספים שהוציאה לצורך כיסוי הוצאות התובעת 1 לאורך השנים. כן עותרות התובעות להשבת כספים שהוצאו על ידן בגין ההוצאות החריגות של התובעת 1 ולפסיקת תשלום חודשי למימון צרכיה.

טענות הנתבעים בתמצית:

32. התובעת 2 וילדיה עומדים, דה פקטו, מאחורי הגשת התובענה תוך שהם מפעילים על הנתבעת 1, קשישה בת 88 שנים כיום, מסכת לחצים בלתי פוסקת, ולראיה, הולדתה של התובענה רק לאחר שהוגשה ע"י הנתבעים התובענה לסילוק יד ולפינוי י. ורעייתו מן המשק.

33. הזכויות במשק הועברו לנתבעים במתנה, ללא כל תמורה וללא כל תנאי. זאת, בהתאם לבקשת התובעת 1 נוכח החובות שרבצו על המשק וכנגד וויתור הנתבעים על זכותם לקבלת מגרש במושב לבנייה.

34. כן טוענים הנתבעים, כי ביום 22.03.1995 נחתמו כלל המסמכים הדרושים להעברת הזכויות במשק, לרבות תצהיר ההתחייבות שלהם. לדידם, סמוך לאחר מכן, ביקשה התובעת 2 להתגורר במשק, והתובעת 1 פנתה אליהם וביקשה הסכמתם לכך על מנת שתוכל לסעוד אותה ולטפל בה. על כן, נערך ההסכם הראשון. לדידם, תצהיר ההתחייבות שלהם בוטל ע"י התובעת 1 בתצהירה מיום 27.03.1995 ולאחר שהיא ביקשה לבטל העברת הזכויות במשק, נערך בין הצדדים הסכם חדש המעגן מלוא הסכמותיהם ואשר אין בו כל ביטוי להתחייבותם הנטענת.

35. בין השנים 1997-1999 ניהלו הצדדים הליך משפטי נוסף שנחתם בפשרה ביניהם, אשר עוגנה בהסכם ובו סעיף היעדר תביעות. לדידם, ככל שהיה ממש בטענות התובעות, היה מקבל הדבר ביטוי בהסכם הראשון או בהסכם הפשרה.

36. לטענת הנתבעים אין מחלוקת, כי ממועד אישור ההסכם הראשון ועד להגשת התביעה שלפנינו לא הועלתה כלפיהם כל טענה כי לא עמדו בהתחייבויותיהם .

37. משעה שנקבע בהסכם הראשון, כי כל ההוצאות הכרוכות במגורים במשק יחולו על התובעת 2 ועל ילדיה, לא נשאו הם בהוצאות התובעת 1, אך נשאו בהוצאות המשק כיוון שעבר לבעלותם.

38. כל ילדי התובעת 1 דאגו לה, סעדו אותה ותמכו בה כלכלית כאשר התובעת 2 הייתה המטפלת העיקרית בה נוכח התחייבותה לעשות כן כחלק ממגוריה עמה.

39. לחילופין טוענים הנתבעים, כי השיפוצים נערכו ללא היתר ובהתאם לצרכי התובעת 2 ולא לאלה של התובעת 1.

40. לטענת הנתבעים הכנסות התובעת 1 מספיקות למילוי צרכיה ובפועל משמשות לכיסוי הוצאות התובעת 2 תוך שהיא מנצלת מעמדה כמי שאמונה על כלל ענייני התובעת 1 ועושה בכספיה כבשלה.

41. באשר לצרכיה הנטענים של התובעת 1 טוענים הנתבעים, כי מדובר בסכומים מופרכים, שנטענו בעלמא, וכי מלוא הוצאותיה הרפואיות ממומנות ע"י הקופה הציבורית.

42. הנתבעים טוענים, כי אין הם חייבים לשאת בעלות השיפוצים הנוספים בבית התובעת 1, אך למען הזהירות מוסיפים, כי עפ"י הנחיות פיקוד העורף אין חובה לבניית ממ"ד, וכי בעתות חירום הוזמנה התובעת 1 לחסות בצל קורתם, אך סירבה לעשות כן.

43. לדידם, אפילו חלה עליהם החובה לטיפול נאות בתובעת 1, הם לא הפרו אותה. התובעת 2 הפרה את הסכם הפשרה והקימה מבנים במשק ללא היתר, תוך שנתנה רשות לבנה י. ולרעייתו להתגורר במשק לאחר שחרורו מן הכלא, ומשום כך פנו לבית המשפט בשנת 2014.

44. לטענת הנתבעים הוראות הסכם המתנה מקוימות במלואן, והתובעות אינן זכאיות לבטלו או לעתור לאכיפתו. מדובר בהענקה משנת 1995 אשר נרשמה אצל המוסדות המיישבים. הקניית המתנה הושלמה, אפוא, ואין לתובעת 1 כל זכות לחזור בה ממנה.

45. אף אם יקבע, כי התצהיר מהווה התחייבות של הנתבעים, הרי שאין המדובר בהסכם מתנה מותנה אלא לכל היותר בהסכם מתנה בחיוב שאינו מותנה בתנאי מפסיק כלשהו.
46. עילת הביטול, המוכחשת על ידם, ידועה הייתה לתובעת 1 שנים רבות קודם להגשת התביעה, ולמרות זאת לא נמסרה על ידה כל הודעת ביטול עד הגשת התובענה.

47. ביטול ההסכם ממילא לא ישרת את טובת התובעת 1 אלא יפגע בה, כיוון שהיא תחויב בהשבה כלפי הנתבעים ותאלץ להשיב לידיהם את שווי ההשקעה שלהם במשק המסתכמת, לטענתם, במיליוני שקלים.

הנה כי כן , ארבע סוגיות טענות הכרעה בפרשה זו שלפנינו:

א.   תוקפו של תצהיר התחייבות הנתבעים;

ב.    טיבה של המתנה – האם מתנה המותנית בתנאי מפסיק או שמא מתנה בחיוב;

ג.     ככל שמדובר במתנה בחיוב, עד אנה משתרע חיוב הנתבעים והאם הופר על ידם;

ד.    זכאות התובעת 2 לסעדים הכספיים שנתבעו על ידה.

נדון בהן כסדרן.

דיון והכרעה

תצהיר התחייבות הנתבעים

48. תצהיר זה מהווה, למעשה, לב ליבה של המחלוקת בין הצדדים, שעה שגלומה בו התחייבות הנתבעים לטיפול נאות בתובעת 1: "אנו מאשרים ומתחייבים בזאת כי נדאג לטיפול נאות ולמגורים לאמנו וכן נשלם את כל ההוצאות הקשורות ליחידת משק ... במושב ... בעצמנו, אותה קיבלנו במתנה גמורה מאמנו ללא תמורה וזאת למשך כל ימי חייה. התחייבותנו זו היא סופית ובלתי חוזרת ולא נורשה באנו (כך במקור – פ.ג.כ) לחזור הימנה".

האם תצהיר התחייבות הנתבעים בוטל באמצעות תצהיר הביטול מיום 27.03.1995

49. הצדדים חלוקים, כאמור, בשאלת המועד בו נחתם תצהיר התחייבות הנתבעים, עת לטענת האחרונים יש בתשובה לה להכריע בשאלת תקפו או בטלותו.

50. לטענת הנתבעים, התצהיר נחתם בפועל ביום 22.03.1995 ולא ביום 22.05.1995. הם צירפו לתצהיר העדות הראשית שלהם, כנספח, את התצהיר על גביו תוקן לכאורה בכתב יד תאריך החתימה עליו מיום 22.05.1995 ליום 22.03.1995.

עוד נטען על ידם, כי גם מעדות התובעות עולה, שהתצהיר נחתם ביום 22.03.1995 שעה שהתובעת 1 העידה, כי לא נפגשה עם עו"ד ג. (אשר אימת התצהיר) לאחר החתימה על ההסכם הראשון (מיום 17.05.1995). התובעת 2 בעדותה ציינה כי אינה זוכרת המועד בו נפגשה עם עו"ד ג. כן טוענים הם, כי לו היה נחתם התצהיר ביום 22.05.1995, הרי שאין כל היגיון בחתימה על שני מסמכים נפרדים הנוגעים להעברת הזכויות במשק בהפרש של ימים בודדים. לטענתם, אי זימונו של עו"ד ג. ע"י התובעות לעדות בהליך זה מלמדת, כי תביעתן משוללת יסוד.

51. מנגד, טוענות התובעות, כי התצהיר נחתם במועד המצוין בו, לאחר שהצדדים חתמו על ההסכם הראשון וטרם אישורו ע"י בית המשפט. לטענתן תצהיר התחייבות הנתבעים לא בוטל ע"י הסכם זה אלא בא להוסיף עליו. לדידן, ההסכם הראשון כלל הסכמות הנוגעות לזכויות התובעת 2 בבית ולא גרע מהתחייבות הנתבעים כעולה מתצהירם; בהסכם אין התייחסות לטיפול הנאות בתובעת 1, היות שעניין זה מצא ביטוי בתצהיר התחייבות הנתבעים.

לאחר ששקלתי בדבר ובחנתי הראיות שלפניי נחה דעתי, כי יש לדחות טענות הנתבעים בנוגע למועד החתימה על תצהיר התחייבות הנתבעים.

52. מובן, כי שעה שהתאריך המתנוסס על התצהיר עצמו הוא 22.05.1995, נקודת המוצא היא כי הוא נחתם במועד זה, וכי ככל שהנתבעים מבקשים לסתור זאת, עובר הנטל להוכיח טענתם אל כתפיהם.

53. טענות הנתבעים באשר לגילוי הטעות שנפלה ברישום התאריך המופיע בתצהיר ובאשר לתיקון הטעות ע"י עו"ד ג., אינן מהימנות עליי. בחקירתו הנגדית ציין הנתבע 1, כי רק במסגרת ההליך שנפתח בשנת 1997 גילה הטעות וביקש מעו"ד ג. לתקנה (עמ' 87 לפרוטוקול ש' 4-20). עם זאת, לא עלה בידי הנתבע להסביר כיצד, אם כן, במסגרת אותו הליך בו צוין מפורשות בכתב התביעה (סעיף 8) כי התצהיר נחתם בחודש מאי 1995, לא נטען על ידו בכתב ההגנה שלו כי מדובר בשגיאת קולמוס וכי התצהיר נחתם בחודש מרץ 1995 (עמ' 92 לפרוטוקול ש' 7-17).

54. יתר על כן, לא מונחת לפניי כל אינדיקציה לכך שהתיקון בוצע ע"י עו"ד ג. כנטען ע"י הנתבע 1. ראשית, לא ניתן לקבוע זהות החותם לצד התיקון בכתב יד. שנית, לא הוטבעה לצד החתימה חותמת של עורך הדין כמקובל. שלישית, הנתבע, אשר נטל הראיה כאמור מונח על כתפיו בחר שלא לצרף תצהיר מטעם עוה"ד ג. ואף נמנע מלזמנו לעדות בעניין זה.

אין צורך להכביר מלים באשר להשלכות מחדליהם של הנתבעים, אשר מטים הכף לעבר טענותיהן של התובעות, הנשענות ממילא על מסמך בכתב ומשקלן רב.

נהיר, אפוא, כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח טענתם.

55. לזאת יש להוסיף, כי אין חולק שהתובעת 1 חתמה על הודעת ביטול העברת הזכויות במשק ביום 27.03.1995 והעברת הזכויות בוצעה בפועל ביום 31.05.1995. לו אכן נחתם התצהיר ביום 22.03.1995 והתובעת ביטלה אותו בהודעת הביטול מטעמה ביום 27.03.1995, ישאל השואל ובצדק, כיצד, אם כן, הושלמה העברת הזכויות במשק כבר ביום 31.05.1995 ובטרם אושר ההסכם הראשון ע"י בית המשפט (יוזכר, ההסכם נחתם ביום 17.05.1995 ואושר רק ביום 14.06.1995)?!

56. התשובה לכך ברורה כאור בצהרי היום - הגיונם של הדברים והשכל הישר מובילים, אפוא, למסקנה ברורה וחד משמעית, כי התצהיר נחתם ביום 22.05.1995 כמצוין על גביו ולא חודשיים קודם לכן, וכך היה מהלכם של האירועים: תצהיר העברת הזכויות נחתם ביום 23.01.1995, התובעת 1 אשר חששה כי הנתבעים לא יעמדו בהתחייבותם כלפיה הודיעה ביום 27.03.1995 על ביטול העברת הזכויות; ביום 22.05.1995 וככל הנראה על מנת להפיס דעתה של התובעת 1 ולאחר דין ודברים בין הצדדים, חתמו הנתבעים על תצהיר ובו התחייבויותיהם כלפיה, ובעקבות זאת הועברו הזכויות במשק על שמם ימים אחדים לאחר מכן.

57. גם הטענה לפיה כל המסמכים הקשורים בהעברת הזכויות במשק נחתמו ביום 22.03.1995 בפני עו"ד ג. יש בה להעיד, לכאורה, כי תצהיר התחייבות הנתבעים נחתם באותו מועד, דינה להידחות. באותו מועד נחתמו בסך הכל שני מסמכים: האחד, תצהיר עזיבת המשק ע"י התובעת 1 והשני, כתב הויתור שלה. מדובר במסמכים פורמאליים שחתימת התובעת 1 (בלבד) עליהם נדרשה לצורך העברת הזכויות במשק בהתאם לנהלי המוסדות המיישבים ואין בפניי כל אינדיקציה לכך שבמעמד חתימת התובעת 1 עליהם נכחו גם הנתבעים או כי חתמו באותו מועד על תצהיר ההתחייבות מטעמם.

58. לא מצאתי ממש גם בטענה כי עפ"י עדות התובעת 1 היא לא ביקרה אצל עו"ד ג. לאחר המועד בו נחתם ההסכם הראשון. יש ליתן הדעת לכך שהתובעת 1 היא קשישה במחצית השניה של העשור התשיעי לחייה, ונהיר, כי לא ניתן לצפות ממנה לזכור מועדים ופרטים מדויקים אודות אירועים שהתרחשו למעלה מעשרים שנה לפני שמסרה עדותה בבית המשפט. לראיה, עפ"י עדות התובעת 1 במועד החתימה על ההסכם הראשון (ביום 17.05.1995) היא חתמה גם על תצהיר העברת הזכויות במשק (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 3-4), טענה שכידוע אינה נכונה עובדתית, אף לשיטת הנתבעים. הנה כי כן, בנסיבות המקרה שלפניי, בשים לב לגילה של התובעת 1 ולמשך הזמן רב שחלף מאז נחתמו המסמכים הנדונים ועד מועד עדותה בבית המשפט, אין לבוא עמה חשבון ואין ליתן משקל מכריע לאי הדיוק שנפל במועדים שצוינו על ידה בעדותה.

59. שוכנעתי עוד, כי יש לדחות גם את טענת הנתבעים לפיה אין הגיון בטענה שהם חתמו ביום 22.05.1995 על תצהיר ההתחייבות שלהם כחלק ממסמכי העברת הזכויות במשק לאחר שביום 17.05.1995 נחתם הסכם בין הצדדים המסדיר את כלל העניינים הכרוכים בהעברה. שוכנעתי, כי בפועל בוצעה ע"י הצדדים הפרדה בין ההסכמות הפנים משפחתיות ובהן התחייבות הנתבעים כלפי התובעת 1 במישור היחסים ביניהם בלבד מזה, ובין הסדרת זכותם של התובעת 2 וילדיה למגורים במשק מזה. סביר להניח, כי נוכח אופי הזכות שניתנה לתובעת 2 ולילדיה הוגש ההסכם הראשון לבית המשפט והתבקש פסק דין הצהרתי על מנת שיקל לאכפו במידת הצורך.

60. זאת ועוד, לו היה ממש בטענת הנתבעים לפיה חרף האמור בתצהיר ההתחייבות שלהם וחרף היות התחייבותם בלתי חוזרת, הסכימו הצדדים לבטלו, הרי שמאליו מובן, כי היה עליהם להעלות הסכמה זו על הכתב במסגרת תצהיר הביטול שנחתם ע"י התובעת 1 ו/או במסגרת ההסכם הראשון. דא עקא, כי בהסכם לא צוין דבר וחצי דבר לעניין ביטול ההסכמות או ההתחייבויות הקודמות בין הצדדים.

61. הנה כי כן, המסקנה המתבקשת היא שתצהיר התחייבות הנתבעים, אשר נחתם בתאריך המצוין על גביו בדפוס, שריר וקיים.

62. עוד יוער, כי אפילו היה ממש בטענות הנתבעים באשר למועד החתימה על התצהיר, איני סבורה שיש בכך להעיד על בטלותו ע"י ההסכם הראשון, משעה שעסקינן בהתחייבות בלתי חוזרת, ואדרש לכך בהמשך.

האם התנהלות הצדדים מעידה כי התחייבות הנתבעים בטלה

63. לטענת הנתבעים, התנהלות הצדדים מלמדת, כי בפועל לא חלה עליהם החובה ל"טיפול נאות" בתובעת 1, וזאת מהנימוקים הבאים:

א-   לדידם, אין חולק כי מהמועד בו ניתן פסק הדין הראשון ועד הגשת התביעה לא הועלתה כל טענה כנגדם כי לא עמדו בהתחייבותם. אף בהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בשנת 1999 לא צוין דבר בעניין התחייבותם לטפל בתובעת 1 טיפול נאות. בנסיבות אלו, יצרו התובעות כלפיהם מצג בנוגע להסכם ולפרשנותו, עליו הסתמכו, ובתוך כך בנו ביתם במשק, תקעו בו יתדות וביססו במקום חייהם ואף סילקו החובות שרבצו על המשק.

ב-    כן נטען על ידם, שהתביעה הוגשה רק לאחר שהם הגישו תביעה כנגד י., ויש בכך להעיד על המניעים האמיתיים שעומדים מאחורי הגשתה

ג-    לטענתם כל ילדי התובעת 1 טיפלו בה, סעדו אותה, חלקו ביניהם משמרות סביב מיטת חוליה עת אושפזה בבית החולים  והושיטו לה עזרה, כאשר התובעת 2 מהווה המטפלת העיקרית בה כיוון שהיא מתגוררת עמה בביתה. אף כאשר קם הצורך במימון העסקת מטפלת עבור התובעת 1 היא פנתה לכל ילדיה בבקשת סיוע ולא רק להם. לו החובה לטפל בתובעת 1 הייתה רובצת על כתפיהם בלבד, לא היו עושים כן לאורך השנים כל ילדיה,  והטענה כנגדם הייתה מועלית שנים הרבה קודם להגשת התובענה.

64. בכל הנוגע לטענה לפיה נמנעו התובעות מנקיטה בכל הליך שהוא ממועד אישורו של ההסכם הראשון, הרי שהיא שגויה עובדתית. כאמור, בשנת 1997, כשנתיים לאחר החתימה על תצהיר התחייבות הנתבעים, פנתה התובעת 1 לבית המשפט לענייני משפחה ב... והגישה תביעה לפס"ד הצהרתי ובה עתרה כי יקבע שפסק הדין מיום 14.06.1995 בטל וכי העברת הזכויות במשק בטלה אף היא. בתביעה נטען, בין היתר, כי הנתבעים חתמו על תצהיר לפיו ידאגו לתובעת "לדיור נאות ולכלכלה ולהוצאות המשק כולו (לרבות הוצאותיה)" (סעיף 8 לכתב התביעה; נספח 13 לתצהיר התובעות). כן נטען כי "העברת הזכויות במשק לנתבעים מס' 2 ו-3 נעשתה בתנאי שישפצו את דירת המגורים" (סעיף 22 לכתב התביעה; נספח 13 לתצהיר התובעות).  כאמור, ביום 04.05.1999 הושג הסכם פשרה בין הצדדים  במסגרתו נקבע, כי  בית המגורים של התובעת 1 במשק ישופץ עת שלושת ילדיה של התובעת יישאו בעלויות השיפוץ (בתה ח., התובעת 2 והנתבעים). כן נקבעו היקף  השיפוץ ואופיו ולוח הזמנים לביצועו.  נוסף על האמור נקבעה תניית סילוק והעדר תביעות בכל הנוגע להוראות ההסכם הראשון ולהליך בו הושג הסכם הפשרה.

הנה כי כן, ובניגוד לנטען ע"י הנתבעים, כבר בשנת 1997 טענה התובעת 1 כנגדם, כי הפרו את התחייבויותיהם שמכוח התצהיר, ואף הגישה תובענה בעניין.

65. אכן, בהסכם הפשרה משנת 1999 לא הוזכרה התחייבות הנתבעים לטיפול נאות בתובעת 1, ואכן שעה שנטענו בכתב התביעה טענות בנוגע להתחייבות זו, נוכח תניית הסילוק, הרי שלכאורה מדובר במעשה בית דין. עם זאת ובהמשך לקבוע בהחלטה שניתנה בבקשת הנתבעים לסילוק על הסף מובהר, כי שעה שמדובר בהתחייבות בלתי חוזרת למשך כל ימי חייה של התובעת 1, ברי כי עסקינן בעילת תביעה מתחדשת. בהקשר זה טענו התובעות, כי מאז שנת 2007 חלה התדרדרות במצבה של התובעת 1 ומשכך מדובר במארג נסיבתי חדש, אשר יש לבחנו כנדרש וכדבעי.

66. אכן, חרף ההתדרדרות שחלה במצבה של התובעת 1 משנת 2007, כנטען על ידי התובעות נראה, כי למעט ההליך משנת 1997, לא פנו התובעות לנתבעים בדרישה או בטענה כלשהי בנוגע להתחייבותם לטיפול בתובעת 1.

67. בעניין זה מצאתי לציין, כי מצאתי טעם רב בטענות הנתבעים לפיהן החליטו התובעות לעמוד על קיום התחייבותם כלפי התובעת 1 רק לאחר שהם נקטו בהליך משפטי כנגד י. ורעייתו. זאת ניתן ללמוד גם מעדות התובעת 1 לפיה הסכסוך בינה ובין הנתבעים פרץ עקב דרישתם לפינויו של י. מן המשק (עמ' 27 לפרוטוקול ש' 15-19).

עם זאת, לא מצאתי כי יש באמור ללמד על ביטול התחייבותם של הנתבעים כלפי התובעת 1.

68. בתצהיר התחייבות הנתבעים מצוין בפירוש, כי התחייבותם היא בלתי חוזרת: "התחייבותנו זו הינה סופית ובלתי חוזרת, ולא נורשה באנו לחזור בה". לא זו בלבד שלא ניתן לחזור מהתחייבות זו, הרי שנהיר, כי בשעת החתימה על התצהיר ידוע ידעו הנתבעים בבירור, כי בשום מקרה לא יורשו לחזור בהם מהתחייבותם. על שום כך, אין התנהגות הזולת בפרט והזכאי עפ"י אותה התחייבות בפרט, מהווה עילה לביטולה.

69. חרף האמור וכפי שיפורט בהמשך, סבורני כי השיהוי בהגשת התובענה יש בו להשפיע על ההכרעה במחלוקת נושא הליך זה.

70. הוא הדין גם באשר לטענות הנתבעים לפיהן פועלם של יתר ילדי התובעת 1 אשר דאגו וסייעו לה מאיינת את התחייבותם לטיפול נאות בה. עיינתי בעדות התובעת 1 ושוכנעתי, כי שלושת ילדיה אכן טיפלו בה במסירות. עם זאת, אין בכך להוריד או להעלות מהתחייבותם של הנתבעים כלפיה. ראשית, נוכח אופי התחייבותם כמפורט לעיל, ושנית משום שהטענה נגועה בחוסר תום לב – העובדה שהתובעת 1 בורכה בילדים המקיימים חובתם המוסרית כלפיה, נוהגים בה בכבוד ואינם נוטשים אותה ככלות כוחה, וודאי אין בה לפטור את הנתבעים מחובתם כלפיה, אשר לא זו בלבד שמקורה בציווי מוסרי ראשון במעלה, כי אם בחובה משפטית הרובצת לפתחם שעה שנטלו על עצמם התחייבות בלתי חוזרת, כאמור, אשר חתומה בידיהם.

האם ההתחייבות לדאוג לצרכי התובעת 1 מוטלת על הנתבעים בהתאם לתצהיר ההתחייבות או על התובעת 2 בהתאם להוראות ההסכם הראשון

71. לטענת הנתבעים, החובה לשאת בהוצאות התובעת 1 ולטפל בה מוטלת על התובעת 2 עפ"י הוראות סעיף 7 בהסכם הראשון, ושעה שבשני ההסכמים בין הצדדים לא צוין, ולו ברמז כי היא מוטלת עליהם. לדידם, הדבר עולה בבירור מעדות התובעת 2 עצמה.

72. התובעות מכחישות טענה זו מכל וכל, לדידן בסעיף 7 נקבע בפירוש, כי על התובעת 2 לשאת בהוצאותיה ובהוצאות ילדיה בלבד ולא בהוצאות התובעת 1. לטענת התובעת 2, היא ממילא לא יכולה הייתה לקחת על עצמה התחייבות מעין זו נוכח מצבה הכלכלי והאישי אותה עת. במסגרת חקירתה הנגדית ציינה התובעת 2 כי מצבה הכלכלי אותה שעה היה בכי רע, בהיותה אם יחידנית לשני ילדים, ועל שום כך עברה להתגורר אצל אמה. כן טענה, כי התחייבה לשאת בהוצאותיה ובהוצאות ילדיה בלבד (עמ' 52 לפרוטוקול ש' 14-21). חרף האמור, ציינה בהמשך, כי נשאה לאורך השנים בהוצאות התחזוקה של הבית (עמ' 53 לפרוטוקול ש' 12-16).

73. בהסכם הפשרה נקבע בסעיף 7 לאמור: "מוסכם ומוצהר כי כל ההוצאות הכרוכות במגורים ובתחזוקת בית האם, יחולו על המשיבה 1 ועל ילדיה הגרים עמה, ואין במתן זכות המגורים משום הטלת חיובי הוצאות כלשהם על המשיבים 2-3" (סעיף 7 להסכם הפשרה; נספח ת'4 לתצהיר התובעות).

74. עפ"י נוסח הרישא של סעיף 7 ניתן לקבל הן את פרשנות התובעות והן את פרשנות של הנתבעים לסעיף.

75. עם זאת, למקרא הסיפא עולה, כי כוונת הצדדים ותכליתו של סעיף זה הייתה להבטיח שעצם מגורי התובעת 2 וילדיה בבית התובעת 1 לא יוסיף או יכביד על חיוב הנתבעים שנותר בעינו, ועניינו הוא נשיאה בהוצאות התובעת 1. אמור מעתה, כי נקודת המוצא הייתה שהחיוב בגין הוצאות התובעת 1 (ככל שהכנסותיה אינן מכסות אותן) חל על הנתבעים כקבוע בתצהיר ההתחייבות שלהם.

76. הטענה לפיה התובעת 2 הודתה שהיא נושאת בהוצאות תחזוקת הבית, אין בה להועיל לנתבעים, שעה שממילא היא טוענת כי היא עושה כן בעל כורחה, ועל כן תובעת היא השבה של הסכומים בהם נשאה.

77. בעניין זה מצאתי להבהיר, כי טענות התובעת 2 בעניין מצבה הכלכלי בתקופה הנדונה ואי יכולתה לשאת בהוצאות נוספות מעבר להוצאותיה ולהוצאות ילדיה נמצאו מהימנות עליי.

78. עוד מצאתי להעיר ולהדגיש, מבלי לגרוע מן האמור לעיל, כי גם מן הבחינה המוסרית אין לקבל טענות הנתבעים לפיהן התחייבותם כלפי התובעת 1 בוטלה ואינה תקפה עוד. התובעת 1 העניקה להם במתנה וללא תמורה את כל רכושה בעודה בין החיים. חובת תום הלב וכללי ההגינות הרווחים במשפטנו לצד עקרונות מוסר אוניברסליים, אשר באו אל העולם במעמד הר סיני, ומחייבים כל אדם באשר הוא בכיבוד הוריו, יש בהם לחייב את הנתבעים, מקבלי המתנה, ששוויה רב, להבטיח את זכות התובעת 1 לחיות ולהתקיים בכבוד וברווחה.

79. העולה מן המקובץ הוא, אפוא, כי התחייבות הנתבעים כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירם מיום 22.05.1995 שרירה ותקפה.

טיבה של המתנה

80. משנקבע כי תצהיר התחייבות הנתבעים תקף, עלינו להידרש לשאלת טיבה של המתנה, האם כטענת התובעת עסקינן במתנה המותנית בתנאי מפסיק, ומשהופר התנאי בטלה המתנה או שמא כטענתם (החלופית) של הנתבעים מדובר במתנה שחיוב בצדה, או אז ככל שהופר החיוב, אין המתנה בטלה, אך מעניקה רשאי לפעול לאכיפת החיוב באמצעים שמעמיד לרשותו הדין.

81. סעיף 4 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") עניינו מתנה מותנית ומתנה בחיוב והוא קובע לאמור: "מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו: נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב: ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו, ואם היה בדבר ענין לציבור - היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו".

82. בעניין מתנה בחיוב כבר נקבע, כי אין המדובר בחוזה הדדי, כי אם בחוזה חד צדדי, בו האחד נותן מתנה לאחר וכנגד זאת נוטל על עצמו האחר חיוב כלפי הראשון. ודוק, אין חיוב זה מהווה תמורה למתנה. הפרת החיוב הצמוד למתנה היא הפרת חיוב חוזי לכל דבר ועניין. עם זאת, הפרת החיוב כשלעצמו אינה מקנה למעניק המתנה זכות לבטלה, היות שמדובר בחיוב עצמאי, אשר אינו קשור בעסקת המתנה שהושלמה וההפרה אינה נוגעת לה, כי אם לחיוב ולו בלבד. מנגד, עת עסקינן במתנה על תנאי, המתנה כפופה לתנאי מפסיק ותבוטל ככל שהתנאי יופר.

ראו: ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4)57.

83. שאלת טיבה של המתנה תיבחן ראשית עפ"י לשון הסכם המתנה וההתחייבות שמכוחו, הנסיבות בהן נחתם, אומד דעת הצדדים בשעת החתימה עליו והתנהלות הצדדים לאחריה.

84. במקרה שלפנינו נחה דעתי, כי מדובר מתנה בחיוב, וכי יש לראות בתצהיר העברת הזכויות של התובעת 1 ובתצהיר התחייבות הנתבעים מקשה אחת, אך לא במובן שהתובעות מכוונות אליו.

85. כזכור, ביום 23.01.1995 חתמה התובעת 1 על תצהיר העברת זכויות לפיו העבירה מלוא זכויותיה במשק לנתבעים במתנה וללא כל תמורה.

86. כחודשיים לאחר מכן, ביום 27.03.1995, חתמה התובעת 1 על הודעה המבטלת את העברת הזכויות במשק במתנה, וזו לשונה: "הנני ...., ת.ז: .... מודיעה בזאת כי כל מסמך שחתמתי לפיו הנני מעבירה לכם במתנה גמורה ולא תמורה את יחידת המשק ... במושב .... בטל ומבוטל ואין לכם רשות לעשות בו שימוש עד למתן הוראה אחרת ממני" (נספח 2 לתצהיר התובעות).

87. כפי שנקבע לעיל, כחודשיים מאוחר יותר, ביום 22.05.1995, חתמו הנתבעים על תצהיר ובו נטלו על עצמם התחייבויות כלפי התובעת 1 כהאי לישנא: "אנו מאשרים ומתחייבים בזאת כי נדאג לטיפול נאות ולמגורים לאמנו וכן נשלם כל ההוצאות הקשורות ליחידת המשק מס' ... במושב .... בעצמנו, אותה קיבלנו במתנה גמורה מאמנו ללא תמורה וזאת למשך כל ימי חייה".

88. על יסוד התחייבות זו שלהם, הועברו הזכויות במשק על שמם ביום 31.05.1995.

89. ראשית וכשם שלימדונו רבותינו, נקודת המוצא להכרעה בסוגיה זו שלפנינו נעוצה בפן הצורני ובלשונם של תצהירי המתנה וההתחייבות.

90. מלשון תצהיר העברת הזכויות עולה בבירור, כי המתנה שהקנתה התובעת 1 לנתבעים אינה מותנית בדבר.

91. גם לשונו של תצהיר התחייבות הנתבעים אינה מעידה, כי ההתחייבות שנטלו על עצמם לטיפול נאות בתובעת 1, להעמדת מקום מגורים עבורה ולנשיאה בכל ההוצאות החלות על המשק היא בבחינת תנאי לקבלת הזכויות במשק. לטענת התובעות בסיכומיהן תצהיר זה נחתם "כתנאי יסודי להעברת הזכויות בנחלה" (ראו סעיף 17 לסיכומים).  דא עקא שעיון חוזר ונשנה בתצהיר ההתחייבות של הנתבעים מלמד, שלא כך הוא הדבר, ולא עולה מלשונו כלל וכלל שהתחייבותם מהווה תנאי לקבלת הזכויות במשק ללא תמורה. יתר על כן, מלשון התצהיר כמצוטט לעיל עולה בבירור, כי לאחר שהתובעת 1 התחייבה בכתב להעניק לנתבעים הזכויות במשק במתנה, נטלו הם על עצמם, כארבעה חודשים מאוחר יותר, התחייבויות כלפיה, על מנת שהיא לא תחזור בה מהתחייבותה וניתן יהא להשלים הקנייתה של המתנה.

92. מסקנה זו מתיישבת עם טענות הנתבעים באשר לנסיבות הקניית המתנה ע"י התובעת 1, ולפיהן ביקשה היא להעביר לידיהם את הזכויות במשק במתנה על מנת להצילו מסכנת מימוש בידי נושיו ולהסיר מעליה עול החובות שרבצו עליו, ועל מנת שהנתבע 1 יתגורר בסמוך לביתה, אך לא בתנאי שהוא ורעייתו יטפלו בה.

93. לטענת הנתבעים בשנת 1994 ניתנה לחברי המושב זכות לקבלת מגרש לבנייה בשטחו, ובהגרלה שנערכה בין בני המשפחה נפלה היא בחלקם. התובעת 1 ביקשה מהנתבע 1 לוותר על הזכות לטובת אחותו ח. ובתמורה לכך יועברו לידיו זכויותיה במשק ללא תמורה. לטענת הנתבעים אותה עת רבצו על המשק חובות בסך כולל של כ- 600,000 ₪, וריחפה מעליו סכנת מימוש. הנתבע 1 הסכים, למענה של התובעת 1, לקבל הזכויות במשק , ליטול על עצמו את חובותיו ולהעביר לאחותו הזכות לקבלת המגרש.

גרסת הנתבעים בעניין הנסיבות שהובילו להעברת הזכויות במשק מהתובעת 1 לידיהם נמצאה מהימנה עליי.

94. כן נמצאה גרסת הנתבעים לפיה רבצו על המשק בעת ההיא חובות שהעמידוהו בסכנת מימוש, מהימנה עליי (עמ' 97 לפרוטוקול ש' 23 עד עמ' 98 ש' 11).

95. עדותה של התובעת 1 בעניין החובות לא הייתה קוהרנטית וסדורה: "ש. ובזמן הזה היו חובות במשק? ת. לא היו חובות במשק. היה מישהו מהמועצה קוראים לה ... מ...., והורדנו, בהתחלה לא שילמתי כלל והלכתי ל... ואיתו וגם לבד וביקשתי שיורידו לי כי אני רוצה שמשק שלי ואז סופי הורידה לי אולי חצי, אולי משהו קטן.

....

ש. את אומרת שהיו חובות והורידו, הורידו לך את כל החובות לפני שהעברת ל... את המשק? ת. אחרי שעבר.  ש. אחרי שהעברת ל... את המשק, מחקו לך את החובות? ת. נשאר משהו קטן. ש. מה זה המשהו הקטן? ת. לא זוכרת.

ש. ומי שילם את החוב שנשאר? ת.לא יודעת. ש.... שילם?  ת.לא יודעת. הורידו את הכל הלכתי ל.... ש.מה שנשאר ... שילם? ת.קצת. ש.... שילם? ת.אני יודעת שהוא שילם משהו קטן.  ש.המשק  עמד להימכר על ידי כונס נכסים בגלל חובות? רצו למכור את המשק בגלל חוב? ש. כן.  ת.לא היה. יצאה מילה ולא עשו כלום. לשאלת בימ"ש, האם מישהו מינה עו"ד בגלל החובות של המשק, אני משיבה שלא. לא היה ולא רציתי למכור. ש. את לא רצית למכור, אבל רצו למכור לך את המשק? ת. לא. לא היה בכלל.  ש. אבל רצו למנות כונס נכסים בגלל החובות? ת. דיברו ואמרו להוריד חובות. ש.כלומר אם תשלמי את החובות לא ימכרו? ת. לא. בכלל לא היה את זה. לא היה לי. אמרו יורידו חובות ותישארי במשק שלך. אני משנת החמישים רגל שלי מאוניה ירדה לשם. בגלל משק בגלל חובות, נשארתי במשק עד שיסתדר הייתי הולכת ל... ממועצה .... והייתי משוחחת איתה על כל דבר, כשהבן שלי רצה משק, הלכתי אליה כדי שהיא תעשה הנחה, היה לנו חוב, לקחתי אותו איתי ל... שתעשה הנחה" (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ; עמ' 19 לפרוטוקול ש' 5 עד עמ' 20 ש' 9).

96. כפי שעולה בבירור התובעת 1 אינה עקבית בעדותה: תחילה ציינה שלא היו חובות, אולם לאחר מכן ציינה כי הודות למו"מ שניהלה עם נציגי המועצה הופחתו החובות; בהמשך הודתה כי החובות הופחתו לאחר העברת הזכויות במשק לנתבעים (ומכאן, שבמועד בו הועברו רבצו על המשק חובות); מחד טענה, כי לא דובר על מכירת המשק בהליכי כינוס, אך מאידך ציינה, כי הוסבר לה שאם תפרע החובות תוכל להישאר במשק. לפיכך לא מצאתי לקבל גרסתה של התובעת 1 בעניין זה.

97. אכן, בסופו של יום הוכח, כי הסכום ששולם ע"י הנתבעים לטובת פירעון חובות המשק היה נמוך בהרבה מן הנטען על ידם (170,000 ₪ תחת 600,000 ₪), ונראה כי הנתבע 1 פעל להפחתת החובות באופן ניכר טרם סילקם (עמ' 97 לפרוטוקול ש' 23 עד עמ' 98 ש' 11).

98. גרסת הנתבעים בעניין ההגרלה שהתקיימה בין בני המשפחה ובקשת התובעת 1 כי הנתבעים יעבירו זכאותם למגרש לבתה ח., יקבלו הזכויות במשק ויתגוררו בסמוך לה אושרה על ידה בעדותה : "ש. בשנת 1994 ערכת הגרלה בין ילדייך לזכות של מגרש בהרחבה במושב נכון? ת. מה? ש. ערכת הגרלה בין ילדייך לזכות בהרחבה? ת. נכון. זכתה על ידי במשק הבת שלי. היא זכתה ואני לא רציתי, תקחי קוביה אני רוצה ש.... יהיה לידי, אין לי אבא, שהוא יעשה לי קידוש וחגים ומנהגים שלי. ש. איזה ... זכה במגרש בהרחבה ואת רצית את ... לידך? ת. כן" (ההדגשות אינן במקור- פ.ג.כ; עמ' 18 לפרוטוקול ש' 17 עד עמ' 19 ש' 4).

99. הנה כי כן, בחינת הנסיבות בהן נחתמו מסמכי המתנה מלמדת שבשיח בין מעניקת המתנה ובין מקבליה לא דובר על תנאי לקבלתה, וכי כוונת הצדדים ואומד הדעת שלהם אותה שעה היו, כאמור, העברת הזכויות במשק לנתבע 1 על מנת שידאג לפרוע החובות שרבצו עליו ובכך ימנע מימושו בידי נושיו, כנגד ויתור מצדו על הזכות לקבלת מגרש בשטח המושב ומילוי משאלת לבה של התובעת 1 כי יתגורר בסמוך אליה.

100. כאמור, חודשיים לאחר מכן, הודיעה התובעת 1 על ביטול העברת הזכויות תוך שציינה בהודעת הביטול שלה, כי היא אוסרת על הנתבעים לעשות שימוש במסמכי העברת הזכויות שנחתמו על ידה  עד למתן הוראה אחרת ממנה. כחודשיים מאוחר יותר נחתם תצהיר התחייבות הנתבעים ובחלוף ימים אחדים  הושלמה העברת הזכויות. הנה כי כן, וכפי שנקבע לעיל, השתלשלות העניינים ומהלכם ההגיוני של הדברים מלמדים, כי תחילה העברת הזכויות במשק לא הותנתה בדבר (והייתה בגדר התחייבות לתת מתנה החוסה תחת סעיף 5 לחוק המתנה), בהמשך, עקב בקשת התובעת 1 לחזור בה מהתחייבותה להענקת המתנה ובטרם הושלמה הקנייתה, הוספה התחייבות הנתבעים כלפיה, ורק לאחר שניתנה הושלמה ההקניה (ומכאן ואילך חוסה המתנה תחת סעיף 6 לחוק המתנה) והזכויות במשק הועברו על שם הנתבעים. 

101. גם מהתנהלות הצדדים לאחר החתימה על מסמכי המתנה עולה, כי הם לא ראו בהתחייבות הנתבעים כלפי התובעת 1 תנאי מפסיק.

102. לית מאן דפליג, כי לאחר הודעת הביטול שנשלחה ע"י התובעת 1, משעה שהוסף החיוב הושלמה הקניית המתנה, והזכויות במשק הועברו על שם הנתבעים.

103. לכאורה בשנת 1997, עם הגשת התביעה לביטול המתנה עלי ידה, יצאה תחת ידי התובעת 1 שוב הודעה על ביטולה. ברם, כזכור, ההליך הסתיים שנתיים מאוחר יותר בהסכם פשרה שאינו גורע כהוא זה מתוקפה של המתנה.

104. מאז שנת 1999 ועד המועד בו הוגשה התובענה מושא ההליך שבכותרת, משך 15 שנה, לא ביקשה התובעת 1 לבטל המתנה, הגם שלטענת התובעות, הפרו הנתבעים התחייבויותיהם כבר בסמוך לאחר חתימת ההסכם הראשון, ולמצער מאז שנת 2007 עת החלה ההתדרדרות במצב התובעת 1, בעטיו עלו הוצאות הטיפול בה.

105. בנסיבות אלו ועל רקע טענות התובעות, השיהוי בהגשת התובענה, לצד העיתוי בו הוגשה, בסמוך לפניית הנתבעים לבית המשפט והגשת תובענה לסילוק יד ופינוי של י. ורעייתו, מלמדים כי התובעת 1 (ועל אחת כמה וכמה הנתבעים), לא ראתה במתנה שהקנתה לנתבעים מתנה המותנית בתנאי מפסיק.

106. יובהר, כי דברים אחרונים אלה נכתבו למעלה מן הצורך, שהרי עפ"י הוראות הדין, משעסקינן במתנה שהקנייתה הושלמה ונרשמה אצל המוסדות הרלוונטיים, הרי שלא ניתן לבטלה, ויתר על כן, אין זה צודק לעשות כן, וודאי לא 19 שנים לאחר מכן, תוך שמקבליה הסתמכו על הענקתה ופעלו לאורה.

107. איני מקבלת, אפוא, את טענות התובעות המבקשות לייחס להסכם המתנה תכונות של הסכם רגיל עליו חלים דיני החוזים בלבד, ומקנים לצד הנפגע לכאורה מהפרתו היסודית הזכות לבטלו. עניין לנו בהוראות דין ספציפי, הלא הוא חוק המתנה, הגוברות על הדין הכללי. עלינו להפנות, אפוא מבטינו אל עבר סעיפים 4 סיפא ו-6 לחוק המתנה ולאורם להכריע במחלוקות שלפנינו.
108. לפיכך ונוכח המסקנות אליהן הגעתי, יש לבחון האם הופר ע"י הנתבעים החיוב כלפי התובעת 1, המהווה, כידוע, חיוב עצמאי, באופן המזכה את התובעות בסעדים הנתבעים על ידן.

חוות הדעת

כאמור, לתיק בית המשפט הוגשה ביום 02.06.2016 חוות דעת שיקומית מטעם המומחית ד"ר רות נאור.

בחוות הדעת הועמדו צרכי התובעת 1 על הסכומים הבאים:

א-   דיור- הקמת ממ"ד בסך של כ- 80,000 ₪ ;  בניית רמפות מתאימות לכניסה לבית- 1,000 ₪ (רמפה תקנית) או 1,500 ₪ (רמפה ניידת); חדר אמבטיה מונגש ושיפוץ- 70,000 ₪.

ב-    ציוד ואביזרי עזר – מיטה רפואית- 7,000 ₪; כורסה חשמלית- 5,000  ₪; כסא גלגלים ידני מיד שרה -1,000 ₪; מכשירי שמיעה- 5,000 ₪.

ג-    עובד זר - 6,000 ₪ בחודש וכן עלות שעתית לעזרה בבישול ובניקיון.

ד-    צרכים קבועים - הסעות לצרכים רפואיים מדי עשרה ימים 150 ₪ לכל פעם; סל תרופות -300 ₪; תוספי תרופות שאינם בסל- 1,000 ₪; טיפולים פרא רפואיים- 600 ₪ בשבוע; נעליים אורתופדיות שלוש פעמים בשנה 750 ₪ שנתי, תוספת למוצרי ספיגה- 300 ₪; קוסמטיקה -300 ₪, אוכל- 1,500 ₪; ציוד מתכלה- 1,000 ₪, שונות- 300 ₪.

109. לטענת התובעות, קיימת בחוות הדעת הבחנה בין צרכיה המשתנים של התובעת 1, העומדים על 169,500 ₪, ובין צרכיה הקבועים, העומדים, ללא עלות המטפל הזר, על 7,162 ₪ בחודש, ואילו בתוספת עלות העסקתו על 13,162 ₪ בחודש. לזאת יש להוסיף חלקה בהוצאות החזקת הבית. לדידן, הנתבעים לא חלקו על האמור בחוות הדעת, ולא זימנו את המומחית לחקירה על חוות דעתה ואף הודו, כי צרכיה תואמים את הקביעות  בחוות הדעת.

110. מנגד טוענים הנתבעים, כי הוכח שבנוגע לחלק מן הציוד המפורט בחוות הדעת זכאית התובעת למימון או להשתתפות במימונו ע"י גופים שונים, למשל הקמת הרמפה ע"י קרן השואה, החזר של 90% בגין רכישת מיטה חשמלית ממשרד הבריאות והחזר בסך 3,500 ₪ מקופת החולים בגין מכשיר השמיעה.

111. בנוגע לשיפוצים בבית התובעת 1 טוענים הנתבעים, כי אין הם מחויבים בביצועו, ולחילופין טוענים, כי טרם הגשת תכניות בנייה לממ"ד יש להסדיר כל חריגות הבנייה במשק אשר בוצעו ע"י התובעת 2 וילדיה. כן טוענים הם, כי עפ"י הנחיות פיקוד העורף אין חובה להקמת ממ"ד, וכי ככל שתהא הסלמה במצב הביטחוני, חלילה, פתוחה בפני התובעת 1 הדרך להתארח אצל ילדיה אשר בתיהם ערוכים לכך.

112. להבנתי, התחייבות הנתבעים לטיפול נאות בתובעת 1 משמעה דאגה כי תוכל להתקיים בכבוד, ובתוך כך כיסוי צרכיה אשר אין די בהכנסותיה לכסותם.

113. הנתבעים לא חלקו על הממצאים בחות הדעת ואף לא ביקשו לזמן המומחית לחקירה עליהם, ועל כן מוחזקים כמסכימים להם.

114. בנוגע להוצאותיה החד פעמיות של התובעת 1 מצאתי להורות כדלקמן:

א-   ציוד רפואי - עפ"י חוות הדעת זקוקה היא להחלפת מיטה חשמלית, לכורסה חשמלית,  לכיסא גלגלים ולמכשירי שמיעה.

בעוד הנתבעים טוענים שהתובעת 1 זכאית להחזר בגין רכישתו, מכחישות זאת התובעות וטוענות, כי לא הוצגה ע"י הנתבעים כל ראיה לתמיכה בטענתם.

נוכח טענות הצדדים הנני מורה, כי הנתבעים יישאו בעלות העזרים האמורים, ויהיו רשאים לפעול בשם התובעת 1 לקבלת מלוא ההחזרים ו/או הסבסוד להם היא זכאית מכל גורם שהוא, והם ישולמו לידיהם.

ב-   שיפוץ בית המגורים של התובעת 1– עפ"י חוות הדעת, יש לבצע שיפוץ בבית המגורים של התובעת 1 על מנת להתאימו לצרכיה. בחוות הדעת נטען, כי כיום מצוי הממ"ד מחוץ לביתה וכי יש להקים ממ"ד בתוך הבית על מנת שיהא נגיש עבורה. עלות הקמת הממ"ד הועמדה על 80,000 ₪.

מקבלת אני את טענות הנתבעים בעניין זה, ולא מצאתי כי יש לחייבם בהקמת  ממ"ד נוסף במשק, שעה שבביתם, הסמוך לבית התובעת 1, קיים ממ"ד אשר יעמוד לרשותה בעת הצורך.

כך גם לא מצאתי כי יש לחייב הנתבעים בשיפוץ חדר האמבטיה בבית התובעת 1.

ראשית, מעדות התובעת 1 עולה, כי חדרה הוא החדר המרוחק ביותר מחדר האמבטיה והשירותים, בעוד חדרה של התובעת 2 הוא הקרוב לו ביותר, ובשעה שקיימים בבית שלושה חדרים פנויים. עת נשאלה התובעת 1 בחקירתה מדוע אינה מעתיקה את חדר השינה שלה  כך שיהא סמוך לחדר האמבטיה השיבה, כי מכוח ההרגל בוחרת היא להישאר בחדרה (עמ' 28 לפרוטוקול ש' 3 עד עמ' 29 ש' 20). יתר על כן, משעה שהתובעת 1 במצבה זכאית למטפל צמוד נהיר, כי הוא יסייע בידה להגיע לחדר האמבטיה ולא יהא עליה לעשות כן בעצמה.

באשר לבניית הרמפה ובשים לב לעלותה - הנני מורה לנתבעים לשאת בה, וככל שהתובעת 1 זכאית להחזר העלות או למימון בנייתה ע"י גורם כלשהו, אני מסמיכה בזאת את הנתבעים לפנות בשמה למימוש זכאותה, לרבות קבלת ההחזר לידיהם, ככל שיהא, מקום בו יממנו בנייתה.

115. בנוגע להוצאותיה הקבועות של התובעת 1 הנני מורה כדלקמן:

א-   מטפל צמוד - מחוות הדעת עולה, כי התובעת 1 אינה מסוגלת לבצע פעולות בסיסיות רבות בכוחות עצמה, למשל להיכנס למיטה או לצאת ממנה, להתקלח, להתלבש, להחליף לעצמה מוצרי ספיגה, לבצע כל מטלה שהיא בבית לרבות בישול וכו'. בנוסף זקוקה היא לליווי בכל יציאה שלה מן הבית, היא נעזרת בהליכון והליכתה איטית.

בנסיבות אלו ואף לאחר שראיתי התובעת במו עיניי עת נטלה חלק בדיונים והופיעה לפניי שוכנעתי, כי לדאבון הלב מצבה הוא סיעודי מלא, והיא זקוקה לעזרת צד ג' צמודה משך כל שעות היממה. מן הדין כי יוצמד/תוצמד לה מטפל/ת צמוד/ה אשר יספקו לה עזרה זו. בהתאם לאמור בחוות הדעת ומשהנתבעים לא השיגו על גובה עלות העסקתו של מטפל צמוד, סבורני כי יש להעמיד הוצאה זו על 6,000 ₪ בחודש.

ב-   הוצאות קבועות - עפ"י חוות הדעת צרכיה הרפואיים הקבועים של התובעת 1 הם: הסעות לצרכים רפואיים מדי עשרה ימים  בעלות של 150 ₪ בכל פעם; סל תרופות -300 ₪; תוספי תרופות שאינם כלולים בסל התרופות - 1,000 ₪; טיפולים פרא רפואיים- 600 ₪ בשבוע; נעליים אורתופדיות שלוש פעמים בשנה 750 ₪ שנתי; תוספת למוצרי ספיגה- 300 ₪; קוסמטיקה -300 ₪, אוכל- 1,500 ₪; ביגוד – 2,000 ₪ בשנה, אחזקת ציוד מתכלה- 1,000 ₪ בשנה, שונות- 300 ₪.

מצאתי להעמיד הוצאותיה השוטפות הקבועות על סך כולל של 4,950 ₪ בחודש: הסעות (לרבות הסעותיה לבדיקות השונות ולמועדון הקשישים – 500 ₪; סל תרופות -300 ₪, תוספי תרופות שאינם כלולים בסל התרופות -1,000 ₪, טיפולים פרא רפואיים – 1,200 ₪, כלכלה- 1,000 ₪, קוסמטיקה והיגיינה (לרבות מוצרי ספיגה) – 500 ₪, נעליים אורטופדיות -  50 ₪, ביגוד -200 ₪, אחזקת ציוד מתכלה- 50 ₪, שונות -150  ₪.

באשר להוצאות החזקת המדור ובהינתן, כי בבית המגורים שלה מתגוררים גם התובעת 2 ובעלה, מצאתי להעמיד חלקה של התובעת 1 בהוצאות אלו על 400 ₪ בחודש. בעניין זה עדות התובעת 2 באשר לחלקה של התובעת 1 בהוצאות השוטפות, לא הייתה מהימנה עליי כלל וכלל (עמ' 65 לפרוטוקול ש' 11 עד עמ' 67 ש' 2).

116. הנה כי כן הוצאותיה הקבועות של התובעת 1, לרבות עלות העסקתו של מטפל צמוד עומדות על 11,350 ₪ בחודש.

117. משעה שהנתבעים מחויבים לדאוג לטיפול נאות בתובעת 1, הרי שככל שאין בהכנסותיה לכסות מלוא הוצאותיה, עליהם להשלים זאת מכיסם.

הכנסות התובעת 1

118. לטענת התובעות אין די בהכנסות התובעת 1 למימון צרכיה במלואם, ועל כן נאלצו ליטול הלוואות באמצעותן גויס ההון הדרוש להשלמת מימונם.

119. לטענת התובעות בסיכומיהן, הכנסותיה החודשיות של התובעת 1 בין השנים 2007 - 2012 (צ"ל: 2011 וככל הנראה נפלה טעות קולמוס בסיכומי התובעות) עמדו על 3,214 ₪ מקצבאות המל"ל ומקרן הפנסיה. החל מחודש נובמבר 2011 אושרה לה גמלה חודשית נוספת בסך 1,873 ₪ מהקרן לרדיפות הנאצים, כך שהכנסתה החודשית הכוללת עומדת על 5,878 ₪, ומנגד עלו גם הוצאותיה הקבועות והן עומדות על 6,103 ₪.

120. מנגד טוענים הנתבעים, כי בגרסת התובעות בעניין הכנסות התובעת 1 נתגלו סתירות רבות, וכי לאחר שניתנו ע"י בית המשפט צווים כבקשתם התברר, כי הכנסותיה החודשיות עומדות על 11,438 ₪.

121. בבקשה למתן הוראות שהוגשה ע"י התובעות נטען, כי הכנסותיה החודשיות של התובעת 1 עומדות על 6,562 ₪ (2,569 ₪ מהמל"ל, 2,275 ₪ מהקרן לרדיפות הנאצים, 1,718 ₪ פנסיה חקלאית).

122. מנגד טענו הנתבעים באותה מסגרת, כי הכנסות התובעת 1 עומדות על 11,438 ₪, הכוללות גמלת סיעוד מהמל"ל ומקרן השואה.

123. אין חולק, כי הכנסותיה החודשיות של התובעת 1 מהמל"ל, מגמלת הסיעוד ומקרן השואה עומדות על כ-6,650 ₪ בממוצע.

124. לטענת הנתבעים, ככל שתעסיק התובעת 1 מטפל פרטי, הרי שתהא זכאית לקבל גמלת סיעוד מהמל"ל בסך 3,050 ₪ וגמלת סיעוד מקרן השואה בסך 1,600 ₪. לטענת התובעות, טענה זו לא הוכחה ע"י הנתבעים.

125. בנסיבות העניין מצאתי להורות, כי הנתבעים יישאו בעלות העסקת מטפל פרטי לתובעת 1 עד לסך של 4,700 ₪ בחודש (והיתר ימומן בידי התובעת 1 ממקורותיה). הנתבעים רשאים לפנות לגופים הרלוונטיים לצורך קבלת הסבסוד ו/או ההחזרים להם זכאית התובעת 1 בגין העסקת המטפל וככל שהיא אכן זכאית להם כנטען ע" הנתבעים, הכספים יועברו לידיהם.

126. עוד יובהר, כי למרבה הצער שוכנעתי, שהתובעת 2 עשתה שימוש בכספי התובעת 1 לצרכיה שלה ושל בן זוגה, בין בדרך של מימון הוצאות אישיות שלה ושל בני משפחתה באמצעותם ובין בדרך של נטילת הלוואות מחשבון הבנק של התובעת 1 למטרות שאינן קשורות בה:

א-   מהמסמכים שצורפו לתיק ומעדותה של התובעת 1 ניתן ללמוד, כי היא נושאת בתשלומים, בלא ידיעתה, עבור שני מכשירי טלפון סלולארי (אחד ברשת "פלאפון" ואחד ברשת "פרטנר"), על אף שברשותה מכשיר אחד בלבד (עמ' 36 לפרוטוקול ש' 6-20; ותדפיסי החשבון שלה -נספח 18 לתצהיר הנתבעים, עמ' 244).

        כן ניתן ללמוד כי היא נושא במלוא עלות הכבלים (עמ' 38 לפרוטוקול ש' 8-11; ותדפיסי החשבון  שלה - נספח 18 לתצהיר הנתבעים, עמ' 258).

ב-    לטענת התובעת 1 היא נושאת במלוא הוצאות ההחזקה של הבית בעוד התובעת 2 נושאת בהוצאות הכלכלה (עמ' 38 לפרוטוקול ש' 12-20). מנגד, עפ"י עדות התובעת 2 מעבירה לידיה התובעת 1 כספים עבור קניית מצרכי המזון, והיא מצדה נושאת  בהוצאות ההחזקה של הבית (עמ' 51 לפרוטוקול ש' 5-13).

ג-    מעדות התובעת 1 עולה, שבניגוד לטענת הנתבעת 2 כי נשאה בעלות השיפוצים בבית, נטלה היא הלוואות לצורך ביצוע תיקונים שונים שנדרשו בו (עמ' 33 לפרוטוקול ש' 19-20, עמ' 34 ש' 2-3, ש' 6-10). תשובות התובעת 1 לשאלות אותן נשאלה בעניין הסכומים שהושקעו לצורך ביצוע התיקונים או השיפוצים בבית אינן סבירות, ונהיר כי נעשה שימוש לרעה בכספיה (עמ' 35 לפרוטוקול ש' 14 עד עמ' 36 ש' 3).

ד-    יתר על כן, מעדותה עולה שהתובעת 1 כלל אינה מודעת להיקף ההלוואות שניטלו מחשבון הבנק שלה (עמ' 34 לפרוטוקול ש' 11-19).

        התובעת 2  אישרה, כי יש בידיה ייפוי כוח לפעול בחשבון הבנק של התובעת 1 (עמ' 61 לפרוטוקול ש' 17-18). וכי הייתה מעורבת בנטילת ההלוואות: "ש. נטלת בשמה הלוואות? ת. עשינו הלוואות..... ש. את ליווית אותה לבנק כשהיא צריכה הלוואות. ת. לא תמיד. בפעמים האחרונות כן. ש. בפעמים אחרונות? ת. לבד" (עמ' 61 לפרוטוקול ש' 19 עד עמ' 62 ש' 10).  כאשר נשאלה אודות מטרת ההלוואות שניטלו התחמקה ממתן תשובות (עמ' 62 לפרוטוקול ש' 11-17).

ה-   מעדות התובעת 1 עולה, כי כלל לא ידעה שבבעלותה חשבון בנק נוסף, והעידה כי ברשותה חשבון בבנק פועלים בלבד (עמ' 40 לפרוטוקול ש' 19-22), זאת בשעה שהתובעת 2 אישרה כי לתובעת 1 חשבון גם בבנק לאומי (עמ' 64 לפרוטוקול ש' 2-3).

ו-    התובעת 1 ציינה בעדותה, כי בחשבון הבנק לא נעשות פעולות באמצעות המחאות  (עמ' 36 לפרוטוקול ש' 21-22) בעוד שמתדפיסי החשבון עולה כי נמשכו המחאות מחשבון זה  (ראו לדוגמא נספח 18 לתצהיר הנתבעים, עמ' 235).

ד-    התובעת 2 אישרה, כי כאשר קיבלה התובעת 1 סך של 60,000 ₪ מקרן השואה, היא נטלה מתוכו סך של 35,000 ₪ לידיה (עמ' 62 לפרוטוקול ש' 18 עד עמ' 63 ש' 3).

127. זאת ועוד, הטענות בעניין המחסור הכלכלי ממנו סובלת התובעת 1 אינן עולות בקנה אחד עם עדותה שלה לפיה העניקה לנכדיה כספי החסכונות שלה: סך של 13,000 ₪ לנכד י. (ראו עדות התובעת 1 עמ' 35 לפרוטוקול ש' 5-10) וסך של 17,000 ₪ לנכד ע. לשם רכישת רכב חדש (ראו עדות התובעת 2 – עמ' 63 לפרוטוקול ש' 1-3). לא זו אף זו, מהעדויות עולה, כי מצבה הכלכלי של התובעת אפשר לה בעבר לחסוך מדי חודש סך של 2,000 ₪.

עתירת התובעת 2 להחזר הוצאות

128. התובעת 2 עותרת לשיפויה בגין כספים שהוציאה עבור התובעת 1 לאורך השנים גם בהתבסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט. התובעת 2 מעמידה הוצאותיה האמורות על 4,000 ₪ בחודש החל מחודש אוגוסט 2007 המגיעות לסך כולל של כחצי מיליון ₪.

129. התובעות עותרות עוד לקבלת פיצוי בגין ההוצאות החריגות שהוצאו על ידן בסך כולל של 115,200 ₪ ולהשבה של עלות השיפוצים בסך 170,000 ₪. כן עותרות הן לפסיקת תשלום חודשי למימון צרכי התובעת 1 בסך 2,000 ₪ למשך 20 חודש. ובנוסף וממועד העסקת העובדת הזרה לצורך הטיפול בתובעת 1 - תשלום חודשי נוסף בסך 6,000 ₪.

130. לטענת הנתבעים, השיפוצים נערכו ללא היתר כחוק ובמענה לצרכי התובעת 2 ולא לצרכי התובעת 1. יתרה מזאת, השיפוץ דווקא הרע את תנאי המגורים והמחיה של התובעת 1. עוד נטען על ידם, כי התובעות כלל לא הוכיחו עלויות השיפוץ כנטען על ידן, וממילא אין הן זכאיות ליהנות מפיצוי בגין בניה בלתי חוקית שדינה הריסה ואשר מעמידה אותם בפני סכנת העמדה לדין פלילי והגשת תביעות ע"י צדדים שלישיים.

131. באשר לעתירת התובעת 2 לסעדים הכספיים טוענים הנתבעים, כי דינה להידחות בהיותה נעדרת יסוד שבדין, שעה שאין להם חוב כספי כלפי התובעת 1. התובעת 2 אף לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח הסכומים הנטענים על ידה. כן נטען על ידם, כי טענותיה נוגעות לתקופה שקדמה להגשת התביעה ביותר משבע שנים, ועל כן ושעה שהתיישנו דינן להידחות.

132. שוכנעתי, כי דין טענות התובעות בעניין זה להידחות.

133. ראשית, ככל שהתובעת 2 זכאית באופן כלשהו להשבת או לקבלת כספים מידי הנתבעים ובשים לב לשיהוי בו נקטה בהגשת התובענה ולקביעותיי דלעיל באשר למניע שמאחורי הגשת התובענה ולעיתויה, הרי שזכות זו קמה בהתייחס לתקופה שממועד הגשת התביעה ואילך בלבד.

134. בכל הנוגע לעלויות השיפוץ, הרי בשים לב למועדים בהם נערכו השיפוצים (האחד, בשנת 2005 והשני בשנת 2010), אין מקום לחייב הנתבעים לשאת בעלותו. יתר על כן, אף אם היה מקום לבחון טענות התובעות בסוגיה זו, שוכנעתי כי אין המדובר בשיפוץ שנערך לטובת התובעת 1 ובהלימה לצרכיה אלא בהתאם לצרכי התובעת 2, בעלה וילדיה.

135. בסעיף 25 לסיכומי התובעות מפורט טיבם של השיפוצים שבוצעו ע"י התובעת 2: בשנת 2005 סגירת מרפסת והסבתה לסלון, בניית מחסן שישמש כמטבחון, בנית מחסן וחניה מקורה. ובשנת 2010 סגירת המרפסת הקדמית והסבתה לחדר מגורים, שיפוץ המטבח, ריצוף הבית, הקמת חניה מקורה ושער חשמלי. נהיר, אפוא, כי לא נעשה כל שיפוץ שהוא למען התובעת 1 והסיוע הנחוץ לה נוכח גילה ומוגבלותה, כי אם לרווחת התובעת 2 ובני משפחתה. בתוך כך לא בוצע דבר למען הנגשת הכניסות לבית וחדרי השירותים והרחצה לתובעת 1 וכיו"ב.

136. מעדות התובעת 1 עולה, כי הסיבה לביצוע השיפוץ היא מעברו של בן זוגה של תובעת 2 להתגורר עמה וכי בחדרה שלה לא בוצע כל שיפוץ שהוא (עמ' 27 לפרוטוקול ש' 5 עד עמ' 28 ש' 5). מעדות התובעת 2 עולה, כי השיפוץ רק הרע את מצבה של התובעת 1, הן כלכלית, והן משעה שהוצב מול חלון חדרה  מחסן  (עמ' 56 לפרוטוקול ש' 10 עד עמ' 57 ש' 1).

137. עוד עולה, כי השיפוצים בוצעו ללא היתרי בנייה (עמ' 57 לפרוטוקול ש' 4-9; עמ' 58 ש' 6-21), וכאמור הוגשה בעניין זה ע"י הנתבעים בחודש אפריל 2014 תביעה בבית משפט זה.

138. לפיכך ולא רק שאין כל עילה לחיוב הנתבעים בעלויות השיפוץ של התובעת 2, כי אם מדובר בעתירה מקוממת וצינית, אשר מוטב היה אלמלא באה אל העולם.

139. בכל הנוגע לעתירת התובעת 2 לשיפוי בגין הוצאות התובעת 1 ולפיצוי עבור הוצאות העבר, הטיפול בה והדאגה לכל צרכיה, לא מצאתי שיש לקבלה בשים לב לשיהוי שננקט ע"י התובעות אשר לא הובא כל הסבר להצדקתו, כאמור, ונוכח התנהלות התובעת 2 והאופן בו נהגה בכספי התובעת 1 כמתואר לעיל. כאמור, לא מצאתי כי יש הצדקה כלשהי לחייב הנתבעים בהשבת סכום כלשהו לידי התובעות או מי מהן ואף לא בתשלום כלשהו בגין התקופה שקדמה להגשת התובענה.

140. טרם נעילה ייאמר, כי יש לקוות שהליך זה יביא המחלוקות בן הצדדים סביב המשק והענקת הזכויות בו לנתבעים אל קצן, וכי תחת עוינות ויריבות, אשר וודאי אין בהן לתרום לבריאותה ולשלוותה של התובעת 1, אם המשפחה, ישלבו ילדיה ידיים וידאגו לה במסירות ובאהבה כמצופה מילדים בכל גיל שהוא.

סוף דבר

141. נוכח האמור לעיל נקבע בזאת כדלקמן:

א-   התביעה לביטול המתנה – נדחית.

ב-    העתירה החלופית לחיוב הנתבעים לעמוד בהתחייבותם לטיפול נאות בתובעת1 מתקבלת באופן הבא:

1-         בנוגע להוצאות חד פעמיות של התובעת 1 – תוך 45 יום יתקינו הנתבעים הרמפה הנדרשת לצורך הנגשת הכניסה לביתה. כן יישאו תוך אותו מועד בעלויות החלפתה של המיטה החשמלית,  רכישת כורסה חשמלית,  כיסא גלגלים ומכשירי שמיעה לתובעת 1. הנתבעים רשאים לפנות בשם התובעת 1 למיצוי כל הטבה, סבסוד, הנחה או החזרים כספיים בגין הוצאות אלה, וככל שיתקבלו החזרים, יגיעו לידיהם.

2-         בנוגע להוצאותיה השוטפות של התובעת 1 - יישאו הנתבעים בעלויות העסקתו של מטפל זר שיוצמד לתובעת 1 למשך כל שעות היממה עד לסך של 4,700 ₪ בחודש. הנתבעים רשאים לפנות בשם התובעת 1 למיצוי כל הטבה, סבסוד, הנחה או החזרים כספיים בגין הוצאה זו, וככל שיתקבלו החזרים, יגיעו לידיהם.

             ככל שמועסק כבר מטפל זר, יחול החיוב רטרואקטיבית אך לא קודם למועד הגשת התביעה, וככל שלא, יפעלו הצדדים להסדרת העניין וישלימו כל הנדרש תוך 45 יום.

             יתר הוצאותיה השוטפות של התובעת 1 ימומנו מהכנסותיה.

                     ג-      עתירת התובעת 2 לפיצוי, שיפוי והשבה בגין ההוצאות שהוצאו על ידה – נדחית.

                    ד-      בנסיבות העניין ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות.

                    ה-      פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים נוספים.

                  ו-         המזכירות תשגר פסק הדין לצדדים באמצעות באי כוחם ותסגור התיק.

ניתן היום,  ד' טבת תשע"ט, 12 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.