פס"ד בשאלה האם יש מקום לכפות אב לקיים קשר עם בתו הביולוגית עמה סירב להיפגש לאחר לידתה

האם יש מקום לכפות אב לקיים קשר עם בתו הביולוגית עמה סירב להיפגש לאחר לידתה?  

לכך אנו נדרשים בערעור שלפנינו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' הש' מ. רום פלאי) מיום 16.4.18, במסגרתו נקבע כי בנסיבות העניין אין מקום לכפות  על המשיב קשר עם  בתו הקטינה.

עיקר הנדרש

1. הצדדים הכירו במהלך עבודתם ב"**"", עת המשיב שימש כפסיכולוג מנחה של המערערת במסגרת לימודי הפסיכולוגיה. השניים ניהלו מערכת יחסים רומנטית משך כשנתיים במהלכה הרתה המערערת למשיב פעמיים. ההיריון הראשון הסתיים בהפלה ומהריונה השני נולדה הקטינה ל' ביום 13.7.13 (להלן: "הקטינה").

במהלך תקופת יחסיהם היה המשיב נשוי לאחרת.

במהלך הריונה של המערערת, החליט המשיב לשקם את נישואיו עם אשתו שהייתה אף היא בהריון מתקדם.  הקשר הזוגי בין הצדדים הסתיים, אפוא, קודם ללידת הקטינה, ומעת לידתה ועד היום, עת הקטינה כבת 5.5, לא נפגש עמה המשיב כלל באופן יזום.

2. בסמוך לאחר לידתה של הקטינה הגישה המערערת תביעה לחיוב המשיב במזונותיה, לקביעת אבהותו של המשיב על הקטינה ולקביעת משמורתה בידיה. ביום 31.3.14 הגיעו ביניהם הצדדים להסכמות שקיבלו את אישור בית המשפט ואף ניתן להן תוקף של פסק דין (להלן- ההסכם).

במסגרת ההסכם נקבע, בין השאר, כי המשיב ישלם לידי המערערת למזונות הקטינה סך של 3,200 ₪ לחודש וזאת עד הגיעה לגיל 9 וממועד זה ועד להגיעה לבגרות יעמוד שיעור המזונות על 2,800 ₪.  כמו כן הוסכם כי המשמורת על הקטינה תהא לאמה, המערערת. לא נקבעו כל הסדרי שהות בין המשיב לקטינה. 

3. ביום 2.3.16 שבה המערערת והגישה לבית המשפט תביעה להגדלת מזונות הקטינה (תמ"ש 3607-03-16) ולקביעת הסדרי שהות עם המשיב (תמ"ש 3654-03-16). בתביעותיה טענה המערערת כי הסכמותיה עם המשיב באשר לשיעור מזונות בהסכם נשענו על סברתה כי המשיב יקיים הסדרי שהות עם הקטינה. נוכח סירובו של המשיב לקיים מפגשים עם הקטינה היא מבקשת מבית המשפט לחייבו לקיים הסדרי שהות עם הקטינה ולהגדיל את שיעור חיובו במזונות הקטינה.

תסקיר רשויות הרווחה מיום 7.9.16

4. לצורך בירור טענות הצדדים נדרש בית משפט קמא, בין השאר, לתסקיר רשויות הרווחה בראשון לציון על מנת שיבחן אפשרויות לקימום הקשר בין המשיב לקטינה.

בתסקיר רשויות הרווחה מיום 7.9.16  שנערך לאחר קיום מפגשים בין פקידת הסעד לצדדים ולקטינה, צוין כי המשיב נושא במזונות הקטינה אך לא נפגש עמה מאז לידתה למעט מפגש או שניים שהתרחשו באופן אקראי ולמורת רוחו של המשיב (לטענת המשיב המערערת הביאה את הקטינה למקום עבודתו מבלי להודיע לו על כך מראש ואמרה לקטינה "זה אבא שלך" – עמ' 13 ש' 9-12 לפר' הדיון בבית משפט קמא מיום 11.4.18). הקטינה יודעת כי יש לה אב אך אינה יודעת  את הסיבה לאי מעורבותו ולהיעדרותו מחייה.

פקידת הסעד התרשמה כי המערערת היא אם טובה דואגת ואיכפתית אך "היא שקועה בעצמה ובכאב שלה ובאובדנים הרבים שחוותה. כתוצאה ממצב זה היא מגלה חוסר פניות ריגשית כלפי ל. ונפגעת יכולתה להיות קשובה ונוכחת בהתאם לצרכיה הרגשיים של ל." (עמ' 3 לתסקיר). המערערת מעוניינת כי לקטינה יהיה קשר עם המשיב, גם אם יהיה זה קשר מוגבל ובלבד שתהא לה דמות אב.

כעולה מדיווחי פקידת הסעד בתסקירה - המשיב טוען כי בתקופת הריונה של המערערת הוא קיבל החלטה שהוא משקם את נישואיו ואינו מפרק את התא המשפחתי שבנה. לטענתו, מתחילת ההיריון היה ברור שלא יהיה קשר בינו לבין הקטינה וכי הסכם המזונות בינו לבין המערערת כולל רכיב מזונות גבוה באופן יחסי בשל היעדרותו מחיי הקטינה. המשיב הבהיר כי אינו מעוניין ביצירת קשר עם הקטינה,  אף שהוא מודע להשלכות של הניתוק הן לגביו הן לגבי הקטינה. המשיב סירב להצעת רשויות הרווחה לקביעת הסדרי ראיה במסגרת מרכז הקשר.  לטענת המשיב, המערערת מנסה לכפות עליו את הקשר עם הקטינה דרך בית המשפט וכן שולחת לו הודעות, תמונות וסרטונים באופן יומיומי ואינה מרפה ממנו. 

5. פקידת הסעד הבהירה בתסקירה כי אומנם ראוי היה שהמשיב ימצא את הדרך להיות בקשר עם הקטינה וכי עדיף שיהיה ביניהם קשר כלשהו. עם זאת מצאה כי אין ביכולתה להציע דרכי התערבות יעילות לחידוש הקשר ביניהם, לאחר שהמשיב מסרב לקיים כל קשר עם הקטינה אף שהובהרה לו חשיבות הקשר, ובלשונה –

"לא ראינו שקיים בשלב זה פתח כלשהו או דרך התערבות שתביא ליצירת קשר משמעותי עמו. לאור זאת למרבה הצער אין באפשרותנו להמליץ על תוכנית של זמני שהות בין האב לבת" 

ב"כ המערערת לא ביקשה לחקור את פקידת הסעד על מסקנות תסקירה ובמסגרת הליך שמיעת הראיות נחקרו הצדדים עצמם.

פסק דינו של בית משפט קמא

6. בית המשפט דחה את תביעות המערערת למזונות לאחר שמצא כי לא הוכח שינוי נסיבות מהותי המצדיק התערבות בשיעור המזונות בו חויב המשיב עפ"י ההסכם. אשר לחיוב המשיב לקיים קשר עם הקטינה, בית המשפט קבע כי כבר במהלך חודשי הריונה של המערערת סירב המשיב לכל קשר עם הקטינה והוא מסרב גם עתה. בית המשפט מצא כי אין לכפות על המשיב קשר בינו לבין הקטינה , קשר בו אין הוא רוצה, וכי "כפייה כזו בנסיבות המקרה שבפניי לא תהא לטובתה של הקטינה" (סעיף 22 לפסק הדין).

מיד יאמר - המערערת אינה משיגה על כך שתביעת המזונות נדחתה. ערעורה מופנה אך ורק כלפי קביעת בית המשפט לפיה אין לחייב את המשיב להיפגש עם הקטינה ולהיות עמה בקשר, כמפורט להלן.

תמצית טענות המערערת

7. המערערת ממקדת טענותיה בקביעת בית משפט קמא לפיה בנסיבות העניין כפיית המשיב לקיים הסדרי שהות עם הקטינה לא תואמת את טובתה.  לטענתה בית משפט קמא נחפז במסקנתו זו וכלל לא בדק כראוי וכנדרש את סוגיית טובתה של הקטינה ואת השלכותיו של הנתק עם אביה עליה.

בנסיבות העניין בהן הקטינה יודעת על קיומו של אביה, מבקשת אותו ושואלת אודותיו באופן תדיר הרי שנוכחותו חיונית להתפתחותה התקינה, ולמצער שומה היה על בית המשפט למנות מומחה שיבחן עניין.

לבד מכך, קביעתו של בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם האמור בתסקיר רשויות הרווחה מיום 7.9.16 לפיו חידוש הקשר בין המשיב לקטינה דווקא תואם את טובתה. 

8. הורות אינה עניין של בחירה, והמחוקק אף הוסיף קבע מפורשות את גדרי החובה ההורית. כך סעיף 15 ו 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית") קובעים את חובותיו החקוקות של הורה כלפי ילדיו הקטינים ובכללם החובה "לדאוג לצרכי הקטין". הובהר בפסיקה כי יש לפרש ענין זה באופן רחב החורג מצרכים חומריים גרידא ומתוך שכך אף ניתוק קשר בין אב לילדו מהווה הפרה של חובותיו לדאוג לצרכיו. 

9. שגה בית משפט קמא בציינו כי האב ויתר על אפוטרופסותו לגבי הקטינה שכן בית המשפט עצמו קבע בהחלטתו מיום 31.3.14 כי "אין בהסכמה זו כדי לבטל את אפוטרופסותו של האב והאב יוכל בהעדר הסכמה של האם, לעתור לבית המשפט לביטול החלטה זו במסגרת הליך נפרד" (מוצג ג' עמ' 5 למוצגי המערערת)

תמצית טענות המשיב

10. המשיב נשוי לאחרת ואב לקטינה מנישואיו אלו. הוא הודיע למערערת כבר בעת הריונה כי הוא מתכוון לשקם את נישואיו, כי לא יקים עמה תא משפחתי, וכי אין בכוונתו לקיים כל קשר עם הקטינה שתיוולד ככל שתחליט המערערת להמשיך עם ההיריון.

11. על פי הפסיקה לא ניתן לכפות על אב להיפגש עם ילדיו. אב שאינו נפגש עם ילדיו בהחלטה מודעת, אפשר שיהא חשוף לתביעה נזיקית ככל שיגרם נזק לקטין בשל התנהלותו ואולם לא ניתן לכפות עליו מלכתחילה קיום מפגשים עם ילדו תוך התעלמות מכלל הנסיבות.

12. בית המשפט ראה לנגד עיניו את כלל נסיבות המקרה - ובכללם העדר כל קשר בין המשיב לקטינה מעת לידתה, היותו של המשיב נשוי בעת הורתה של הקטינה ורצונו לשמר ולשקם את חיי נישואיו ומשפחתו - ומצא כי בנסיבות העניין אין מקום לכפות על המשיב את קיום הקשר עם הקטינה. החלטת בית המשפט ניתנה לאחר שקילה של הנסיבות השונות ואין כל הצדקה להתערב בה.

דיון ומסקנה

13. דומה כי העניין לו אנו נדרשים נוגע בנימיו העדינים והרגישים ביותר של המרחב המשפחתי שעה שאנו נדרשים לבחון עד כמה יכניס עצמו בית המשפט לד' אמותיו של התא המשפחתי ויקבע את התנהלותו ואורחותיו תוך כפיית עמדתו וערכיו שלו על הצדדים העומדים לפניו.

אכן לא פעם אנוס בית המשפט ליטול על עצמו את תפקיד ההורים, כאשר אלו אינם שווים בדעתם ולהכריע הכרעות שעל דרך הכלל אינם מעניינו של מי אשר אינו נמנה על בני המשפחה. כך הם הדברים עת נדרש בית המשפט להכריע בשאלות דוגמת מהו המוסד החינוכי בו ילמד קטין, האם להורות לו ליטול תרופה כזו או אחרת או לקבל טיפול רפואי מסוים, וכך כאשר נדרש הוא להכריע בשאלת מקום מגוריו של הקטין כאשר אין הסכמה בין ההורים באשר לסוגיות אלו.

ואולם, שומה על בית המשפט לנהוג זהירות ולרסן עצמו קודם שהוא מבקש לכפות דרך התנהגות כזו או אחרת על הורים ביחס לילדיהם. שכן ניסיון החיים מלמד אותנו כי לא פעם יכול הדבר להפר את האיזון העדין של התא המשפחתי ולפגוע בו.  

14. בית המשפט העליון עמד על הגבולות שבין המשפט למרקם המשפחה ועל חוסר היכולת לכפות אהבה, בפסק הדין עליו מבקשת המערערת להסתמך בערעורה, בעניין עא 2034/98 - יצחק אמין נ' דוד אמין (1999), (להלן: "עניין אמין") ובלשונו –

"קיימים גבולות ברורים לפלישת המשפט לתוך מרקם המשפחה: אין ספק כי כל ילד זקוק לאהבת הורים והיא בגדר צורך חיוני עבורו. כידוע, חסך אהבה עשוי להשפיע לרעה על אישיותו של אדם. אך, הענקת אהבה היא מעבר ליכולת ההשגה של החוק, שידו גם כבדה וגם קצרה בתחום הנפש. לכן, בדברו על חובת ההורה לדאוג לצרכי הקטין, הכוללים חינוך, המחוקק לא התכוון להטיל חובה משפטית לאהוב, כעין דרישה לקיומו של רגש פנימי באדם. כי הלוא כבר אמר החכם מכל אדם: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" (שיר השירים ח,ז)"

בעניין אמין עמדה בפני בית המשפט תביעה נזיקית נגד אב שהתנכר לילדיו. שם מצא בית המשפט העליון לחייב את האב שהתנער מילדיו והתעלם מהם התעלמות מוחלטת, בפיצוי בגין הנזקים הנפשיים והאחרים שנגרמו להם כתוצאה מהתנהלותו זו.

ענייננו שונה. המערערת מבקשת לכפות על המשיב להתראות עם ביתו, לטענתה, על מנת למנוע נזקים עתידיים.

אנו סבורים כי אין ללמוד מעניין אמין לענייננו את שמבקשת המערערת ללמוד וזאת מהטעמים שנפרט להלן.  

15. בענייננו דומה כי אנו מהלכים על הגבול הדק שבין עצם קיומה של החובה לבין התועלת שבאכיפתה.

אמנם כפי שטוענת בא כוח המערערת – הורות אינה  עניין של בחירה, או אם נדייק - מעת ששֵם "הורֶה" ניתן לו לאדם על שהביא להורתו של ילדו חובה עליו לעמוד בחובותיו כהורה. חובות אלו נקבעו בסעיף 15  לחוק הכשרות המשפטית ובלשונו –

 "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום-מגוריו, והסמכות לייצגו"

כאשר לדיבור "צרכי הקטין" ניתנה משמעות רחבה ביותר בעניין אמין  בו נקבע כי –

"אין ספק כי אדם רשאי לוותר על זכויותיו, אך אין הוא יכול להיפטר מחובותיו. לכן, כל עוד הורה הוא האפוטרופוס הטבעי של ילדו, הוא נושא בחובה הקבועה בחוק לדאוג לצרכי הילד, צרכים שיש לתת להם מובן רחב, החורג מצרכים חומריים גרידא. העובדה כי אין הילדים נמצאים ברשותו ובחזקתו משפיעה על זכויותיו של ההורה, אך לא על חובותיו. אלה ממשיכות להיות מוטלות על כתפיו; הכל, כמובן, בהתאם לנסיבות המוחשיות של יחסי הורים – ילדים"

ואולם בצד זה הובהר בעניין אמין, כי תוכנה של החובה היקפה וצורתה ישתנו ממקרה למקרה על נסיבותיו ועל פי אופיו וטיבו של התא המשפחתי המסוים, ובלשונו של כב' הש' י. אנגלרד - 

"לפנינו חדירה לתוך יחסי משפחה, שבהם עשויות להתנגש הזכויות של קטינים, המצויים תחת האפוטרופסות הטבעית של הוריהם, בזכויותיהם של ההורים לעצב את חייהם באופן אוטונומי. מערכת המשפט המודרנית נותנת עדיפות לאינטרסים של הקטינים, אך אין היא שוללת לחלוטין את חירותם של ההורים. אמנם, אין הורה יכול להיפטר כליל מחובותיו כלפי ילדיו, אך תוכן החובות המוחשיות עשוי להשתנות על פי הנסיבות המיוחדות של היחסים הפנימיים במשפחה" (הדגשה שלנו)

אמור מעתה, אומנם החובה לדאוג לצרכי הקטין אינה מסתיימת בדאגה לצרכיו החומריים ואולם תוכן החובה המוחשית עשוי להשתנות בהתאם ליחסים הפנימיים בתוך המשפחה,  או בלשון בית המשפט  בהתאם ל"נסיבות המיוחדות של היחסים הפנימיים במשפחה". 

במילים אחרות, כל מקרה צריך להישקל לפי  נסיבותיו, לרבות דרך התהוותו של התא המשפחתי והנסיבות החיצוניות לו. התא המשפחתי כמו גם הקשרים הביולוגיים בין צדדים צורות רבות להם ולא תמיד יהא להם דין שווה.  כך, כדוגמה, יש להניח כי לא נכפה על תורם זרע ככזה להיפגש עם הילד שנולד מתרומתו אך ורק בשל הקשר הביולוגי ביניהם או בשל טענת האם כי הילד שנולד חש בחסרונו של אב בחייו.

16. ולענייננו. המשיב היה בתחילת יחסי הצדדים נשוי לאשה אחרת והוא עודנו נשוי לה. לא נוצר ולא התבסס קשר משפחתי בין הצדדים, הם לא קשרו גורלם יחדיו ולא התגוררו תחת קורת גג אחת על אף שהביאו להורתה של הקטינה. הקטינה נולדה מלכתחילה למציאות חד הורית כאשר היא מצויה תחת השגחתה וטיפולה של המערערת בלבד אשר קיבלה עליה משמורת בהסכם עם המשיב ואף לא עמדה כלל על הסדרי שהות בעת כריתת אותו הסכם.

המשיב קיבל על עצמו לשאת במזונות בשיעור נכבד בשל בחירתו שלא לפגוש את הקטינה ובכך ביקש לדאוג באופן סביר לצרכיה לרבות העדרו מחייה.

אכן אפשר שממון לא יענה על הכל ובכלל זה על חסרונה של דמות אב בחייה קטינה ואולם, כפי שהובהר בעניין אמין, עלינו לבחון את כלל נסיבותיו של העניין קודם שנכפה על המשיב דבר שאין הוא חפץ בו.  ונשוב לדברים שנאמרו לעניין זה בעניין אמין  –

"מבחן חשוב נוסף מצוי באיזון האינטרסים בין הורים לילדים. עם כל ההדגשה על זכויות הילדים כלפי הוריהם, הדגשה המבטאת מגמה אופיינית לתקופתנו, יש חשיבות גם לאוטונומיה האישית של כל הורה לעיצוב חייו הפרטיים. על ההורה לדאוג לצרכיהם של ילדיו, אך אין דורשים ממנו להקריב לשם כך את כל חייו הפרטיים והמקצועיים. הוא נדרש לנהוג כהורה מסור, אך לא כהורה מיוסר" (הדגשה שלנו)

17. בנדון סבר בית המשפט כי כפייתו של המשיב להיפגש עם הקטינה לא תועיל לה בעוד שהיא עלולה להזיק למשיב ולמשפחתו. בית המשפט שוכנע מתוך תסקיר רשויות הרווחה כי המשיב מסרב מכל וכל ליצירת או חידוש קשר עם הקטינה וכי גמלה החלטה בליבו לשקם את חיי נישואיו ויהי מה. בנסיבות אלו אם נכפה על המשיב כמי שכפאו שד להיפגש עם הקטינה אפשר שהדבר יביא נזק יותר מתועלת.

18. לעניין זה ראוי להביא אף מדבריו של ד"ר יואב מזא"ה במאמרו שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית., הפרקליט נא(1) 227, (2011) בו מנתח המחבר את נושא האכיפה של הסדרי ראיה; במסגרת המאמר מוצגים המקרים האפשריים המצריכים אכיפה ובין היתר מקרה בו ההורה שאינו משמורן אינו מקיים הסדרי הביקור. ד"ר מזא"ה מקדים ומבהיר כי –

"חשוב לציין כי על פי החוק הקיים,  הסדרי הראייה של ההורה השני נתפסים בדרך כלל כזכות של ההורה השני,  ולא כחובה. לפיכך,  הורה שני אשר אינו מקיים את המפגשים שנקבעו על ידי בית המשפט אינו מפר בכך את הסדרי הראייה,  אלא רק מוותר על זכותו למפגש הרלוונטי עם ילדו"

ד"ר מזא"ה סבור גם כי סנקציה משפטית אינה הדרך הראויה להתמודד עם התופעה, וזאת מכמה טעמים שעיקרם -  המפגש יתקיים באי-רצון על מנת להימנע מסנקציה, וכי הדבר יביא לעתירות לזמן מופחת עם הקטינים מלכתחילה. ובלשונו–

סיכומו של דבר,  נקיטת סנקציות משפטיות נגד הורים אשר לא מילאו את מכסת  זמנם עם הילדים עשויה להוביל לאחד משניים: או שההורים יבלו עם הילדים,  אך יעשו זאת ללא רצון וללא חום,  או שההורים,  שיחששו מהסנקציה,  יבקשו מראש פחות זמן עם ילדיהם,  אף שבפועל יתברר כי בדיעבד היו יכולים לבלות זמן רב יותר עם הילדים.  בין כך ובין כך,  טובת הילדים אינה מושגת על ידי צעדים אלה.

19. זאת ועוד, עיון בפסיקת בית המשפט מגלה כי עיתים, גם כאשר הייתה הסכמה בין הצדדים על קיום הסדרי שהות עם הקטינים, סבר בית המשפט כי הוספת סנקציה המחייבת הורה לקיים את הסדרי השהות המוסכמים יכולה להרע ולהזיק לתא המשפחתי, כך בתמש (חדרה) 3426/02 - ס. י. נ' ס.א. ת.ז. (2007) נקבע ע"י כב' הש' ש. גליק כי יש לבטל סעיף שנוסף להסכמות הצדדים לפיו יוטלו סנקציות כספיות על ההורה אשר יפר את הסדרי השהות שנקבעו לו –

"... בדיעבד הסתבר שדווקא סעיף זה, עקב נסיבותיהם המיוחדות של הצדדים, עמד להם לרועץ והחריף את הקרע ביניהם, וכתוצאה ממנו גם את הקרע עם הקטינים. לפיכך ולאחר שראיתי את התסקירים ונוכחתי בדינמיקה המשפחתית הכוללת, מצאתי כי דווקא ביטולו של סעיף זה יהיה לטובת הקטינים, לעומת השארת הסעיף על כנו".

בנדון על כל פנים, לא נקבעו מלכתחילה הסדרי שהות בין המשיב לקטינה, ובית המשפט לאחר ששקל את שיקוליו תוך בחינת נסיבות המקרה סבר, כי בנסיבות שכאלו אין מקום להפעיל כפייה וסנקציה כנגד המשיב לצורך יצירת קשר בינו לבין הקטינה. 

20. המערערת הלינה על כך שבית המשפט לא עמל די על מנת לבחון האומנם כפיית המשיב למפגש עם הקטינה אינה מתיישבת עם טובתה וראוי היה כי יוסיף וימנה מומחה, פסיכיאטרי או אחר, לצורך בחינת הדבר. נוכח עמדתו של המשיב בנדון לא נראה כי יש בחוות דעת מומחה להוסיף על תסקירה של פקידת הסעד, וכך כותב לענין זה כב' הנשיא הש' א. גרוניס בע"מ 5072/10 - פלוני נ' פלונית ואח' (2010)-

"הגם שתסקיר פקידות הסעד אינו בגדר חוות דעת מומחה כמשמעותה בסעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1970, אין כל מניעה לייחס משקל לאמור בו בהקשר זה..."

וכך בבע"מ 4259/06 - פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (2006)  מבהיר ביהמ"ש כי:

"אין כל סיבה שלא לייחס את מלוא המשקל לתסקירים אלה. בית המשפט המחוזי הביע את הדעה כי: "פעמים רבות הנתונים מהשטח המובאים על-ידי העובדים הסוציאליים עדיפים על פני חוות דעת של פסיכולוג או פסיכיאטר" (עמ' 43). עמדה זו מקובלת עליי" (ועוד ראו בדומה בע"א 3554/91 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (1991) ותמ"ש כפר-סבא) 31092-08-10 - ה. פ. נ' ט.פ. (2012))

בנדון התרשם בית המשפט, וכך למעשה משתמע אף מתסקיר פקידת הסעד, כי דווקא הימשכות ההליך עלולה לפגוע בעניינה של הקטינה, ובלשון בית המשפט –

"ככל שתקדים התובעת לקבל את המצב ולהמשיך בחייה, כל ייטב לה, ויהא זה לטובתה של הקטינה" (סעיף 21 לפסק הדין)

כאמור, החלטתו של בית המשפט מיוסדת על נסיבות העניין והעולה מתסקיר רשויות הרווחה ואיננו סבורים כי בנדון מינוי מומחה לצורך קבלת חוות דעתו היה בו כדי לשרת העניין ולהוסיף לו.

התסקיר לא ניתן בחלל ריק ומסקנותיו באו לאחר שפקידת הסעד נפגשה עם כל אחד מההורים ועם הקטינה עצמה, התרשמה מצרכיו ועניינו של כל אחד מהם ואף ניסתה לשכנע את המשיב, ללא הצלחה,  לשנות את דעתו בכל הקשור לקשר עם הקטינה. לאחר שפקידת הסעד התרשמה ממכלול הנסיבות לרבות רצונו של המשיב לשקם את חיי נישואיו , מצאה כי כפיית הקשר על המשיב, למצער בשעה זו, אינה רצויה. 

ודוק, גם פקידת הסעד כמו גם בית משפט קמא סבורים היו כי טוב היה לו המשיב היה משנה דעתו ונעתר ליצירת קשר מודרכת עם הקטינה, אך מכאן ועד כפייתו לעשות כן, עניין שיכול להביא לזעזוע הן בקרב משפחתו שלו, הן אצלו עצמו הן אצל הקטינה אשר תחוש כי אביה נפגש עמה בחוסר רצון – ארוכה הדרך. אכן עיתים צריך להכיר בכך שאין בית המשפט יכול לשמש כרופא לכלל התחלואים. 

21. המערערת הוסיפה וביקשה לתמוך טענותיה בהצעת חוק אכיפת הסדרי ראיה התשע"ב-2011, הצעה אשר לא הבשילה לכלל מעשה חקיקה סופי ומוגמר היה בא לטענתה להצדיק אכיפת הקשר בין המשיב לקטינה. אלא שגם מתוכנה של הצעת החוק לא תוכל המערערת להיבנות. עניינה של הצעת החוק במציאת דרכים להילחם בתופעה בה הורה מונע מההורה האחר מפגשים עם ילדו (תופעת הניכור ההורי וכיוצ"ב). אומנם בסעיף 6 להצעת החוק אשר כותרתו – "הימנעות מקשר" צוין כי –

"נמנע הורה מקשר עם ילדיו, יפנה בית המשפט את ההורה ליחידת הסיוע שליד בית המשפט, או לגורם מטפל אחר, לקבלת סיוע בחיזוק הקשר עם הילדים"

ואכן בנדון דנן פנה בית המשפט לרשויות הרווחה על מנת שאלו יבחנו את אפשרות עידוד וגיבוש הקשר בין המשיב לקטינה, רשויות הרווחה מצאו כי לעת הזו לא ניתן לעשות כן ומתוך שכך באה מסקנתו של בית משפט קמא הדוחה עתירת המערערת לכוף על המשיב לקיים קשר עם הקטינה, ואנו מצטרפים למסקנתו זו.

יחד עם זאת מצאנו להביע תקווה כי יום יבוא והמשיב יימלך בדעתו, יבקש בכל זאת להיפגש עם בתו, וירווה מכך רוב נחת.

           סוף דבר – הערעור נדחה. 

לא בלי היסוס מצאנו כי בנסיבות העניין אין זה ראוי להוסיף ולהשית הוצאות משפט על המערערת.

הערבון שהפקידה המערערת יוחזר לה.

ניתן היום,  י"א ניסן תשע"ט, 16 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.