פס"ד בשאלת רלוונטיות הצוואה של המנוחה

הצדדים חלוקים בשאלה האם רשאית הייתה המנוחה לערוך את הצוואה שערכה בשנת 2018, לאור נוסח צוואה משותפת שערכו היא ובעלה המנוח בשנת 2003, צוואה שעל פניה מנוסחת כצוואה הדדית, אולם נערכה טרם תיקון 12 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה").

הצדדים הם אחים וילדי המנוח ש.ב, שהלך לעולמו ביום 13.07.17 (להלן: "המנוח") והמנוחה מ.ב. שהלכה לעולמה ביום 02.11.21 (להלן: "המנוחה").

הבנות ל. ו-צ.ייקראו להלן: "הבנות" והבן מ. ייקרא להלן: "הבן".

המנוח והמנוחה ערכו צוואה הדדית ביום 04.07.03 ולפיה כל צד מוריש את עיזבונו לצד האחר ו"במקרה ששנינו נלך לעולמנו" העיזבון יחולק בחלקים שווים בין שלושת ילדיהם. (להלן: "הצוואה ההדדית").

לאחר פטירת המנוח, המנוחה הגישה בקשה למתן צו לקיום הצוואה וביום 27.08.17 ניתן צו.

עם קיום הצוואה ההדדית, נרשמו כלל הנכסים ע"ש המנוחה ונרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום מקרקעין בדבר: "צוואה הדדית והוראת יורש אחר יורש" (נספחים ג,ד לסיכומי הבנות).

המנוחה ערכה צוואה חדשה, ביום 29.10.18 (להלן: "צוואת 2018"). בצוואה זו הורישה את הכספים בחשבון הבנק שלה לשלושת ילדיה בחלקים שווים ואת שלוש הדירות חילקה באופן שציוותה לכל אחד מהם דירה.

בהתאם לצוואה הבן יזכה בבית המגורים, הבת צ. בדירה ברחוב ****** ב****** והבת ל. בדירה ברחוב **** בעיר ****. טרם פטירת המנוחה, הדירה המיועדת לצ. נמכרה והדירה המיועדת ל-ל. הועמדה למכירה.

בדיון מיום 17.12.23, הסכימו הצדדים כי בשלב ראשוני בימ"ש ייתן פס"ד בשאלה:

האם לאור נוסח הצוואה משנת 2003 המצווה יכלה לערוך צוואה אחרת, שכן על פניו הצוואה מנוסחת כצוואה הדדית, אולם הצוואה נערכה טרם התיקון לחוק הירושה שהגביל את זכותו של מצווה בצוואה הדדית לשנות צוואתו.

כיום מונחים לפני בית המשפט מספר הליכים, בקשות לקיום צוואות והתנגדויות.

הבנות מבקשות את קיום הצוואה משנת 2003 ומתנגדות לקיום הצוואה משנת 2018. כן הן תובעות בתמ"ש 48903-09-22 בו הן עותרות לביטול הענקות והעברות שבוצעו מהמנוחה לבן עוד בחיי המנוחה.

הבן מתנגד לצוואה משנת 2003, מבקש את קיום הצוואה משנת 2018 ונתבע בתמ"ש 48903-09-22.

טענות הבנות

הצוואה משנת 2003 היא צוואה הדדית בה המנוחים נטלו על עצמם הגבלה מכוח הוראת "יורש אחר יורש" ועל כן המנוחה לא הייתה רשאית לערוך צוואה חדשה הגורעת מחלקן של הבנות למרות שהצוואה נערכה טרם התיקון לחוק הירושה, נוכח אינטרס ההסתמכות של המורישים עת ערכו את הצוואה ההדדית ומכוח עיקרון תום הלב.

בצוואה ההדדית מופיעה הוראת "יורש אחר יורש" ועל כן חל סעיף 42(ב) לחוק הירושה תשכ"ה" – 1965 והמנוחה לא יכולה הייתה לערוך צוואה חדשה הגורעת מחלקן של הבנות.

למרות שהצוואה ההדדית נערכה טרם התיקון לחוק הירושה, בהתאם לפסיקה ככל וניתן ללמוד על הגבלה שנטלו על עצמם המורישים, הם מנועים לערוך צוואה חדשה. במקרה זה ההגבלה מתבטאת בהוראת "יורש אחר יורש".

הבנות מסכימות כי סעיף 8א לחוק הירושה אינו חל במקרה זה, אך טוענות כי סעיף 42(ב) חל.

הבנות טוענות כי יש לדחות את פרשנות הבן, כי המנוחים קבעו הוראה של "יורש במקום יורש" שכן הוראות הצוואה ברורות ומשמעותן "יורש אחר יורש".

כן הן טוענות כי יש לדחות את טענת הבן כי ייתכן והמנוחה לא הייתה רשאית לשנות את הצוואה ביחס לחלקו של המנוח בעיזבון אך הייתה רשאית לערוך שינוי ביחס לחלקה, שכן טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק.

טענות הבן

בית משפט נדרש להכריע בשאלה האם רשאית המצווה לערוך צוואה חדשה מיום 29.10.18, לאחר שחתמה על צוואה ביום 4.7.03, הנחזית כצוואה הדדית.

סעיף 8א' לחוק הירושה (תיקון 12 מיום 19.7.05), דן בצוואות הדדיות. התיקון נחקק שנתיים לאחר עריכת הצוואה הראשונה (4.7.03). על כן, אין מקום להסתמך על סעיף 8ב'(2) לחוק הירושה. סעיף 2 להוראות התיקון (הוראת מעבר) קובע כי הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו.

גישת בתי המשפט בטרם תוקן החוק, הייתה שהוראות חוק הירושה חלים באותה מידה על צוואה רגילה וגם על צוואה הדדית וכל מצווה רשאי לשנות צוואתו כרצונו (ע"א 576/72, ע"א 290/70 ואח'). גישת בית משפט עליון לעניין צוואות הדדיות הייתה כי אין כל הגבלה ביחס לשינוי צוואה, על כן, עקרונית ניתן לבטלן או לשנותה לאחר פטירת אחד מבני הזוג כל עוד לא הייתה הוראה אחרת בצוואה הדדית כפי המקרה הנדון. בנוסף, טרם תוקן חוק הירושה הרי שהיה רשאי בן זוג לשנות צוואתו ללא ידיעת בן הזוג האחר ועדיין ליהנות כזוכה בצוואה הדדית של בן הזוג האחר. ההנחה הייתה כי לא קיימת הסתמכות ביניהם.

המנוחה לא ביטלה את הצוואה הראשונה, אלא לאחר שנוכחה לדעת כי הצוואה המשותפת לא נערכה בצורה מקצועית ע"י עו"ד כאשר ניסו לקיימה, ערכה צוואה מסודרת שלא פגעה באינטרס ההסתמכות. המנוחה חילקה את שלוש הדירות בין שלושת ילדיה כראות עיניה כדי למנוע סכסוך ביניהם.

בצוואה הראשונה מיום 4.7.03, לא נאסר למכור נכס כלשהו מהרכוש המשותף (4 דירות משותפות).

הבן טוען כי הוראת הצוואה משנת 2003 היא הוראת "יורש במקום יורש". צוואת המנוח קוימה, המנוחה ירשה אותו והיא יכולה להעביר את הרכוש בין בחייה ובין על פי צוואה ללא כל הגבלה.

המתווה הנורמטיבי:

בעמ"ש 39317-10-22 ד.א נ' ג.ק (ניתן ביום 2.10.23 פורסם במאגרי המידע) תאר השופט ויצמן את הדין החל על צוואות הדדיות שנערכו טרם תיקון 12 לחוק הירושה:

"המצב המשפטי טרם תיקון 12 לחוק ופסיקת בית המשפט העליון בעניין זמיר.

40. משך שנים קודם לתיקון 12 לחוק הירושה העלו מלומדים והשופטים בערכאות השונות את התהייה האם צוואות הדדיות מקימות זכות הסתמכות של עורכי הצוואה לבל תשונה על ידי עורכה האחר. הועלו סברות לכאן ולכאן – מחד, נטען כי לב ליבה של הצוואה הוא החופש של עורכה לשנותה בכל עת שיחפוץ וממילא קשה להלום דגם של צוואה המונעת מעורכה לשנותה, וכדברי כב' הש' א. ברק בעניין מלמד –

"כלל היסוד בדיני צוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה... הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה או מגבילה אותו - בטלה. כמו כן, כל הסכם בדבר ירושתו של אדם - בטל (סע' 8 לחוק הירושה)..." (ע"א 4402/98 מלמד נ. סלומון (1999) מתוך שכך נקבע בפסיקה מוקדמת יותר שאין כל הסתמכות בעצם עריכתה של צוואה הדדית – ראו, כדוגמה – ע"א 576/72 משה שפיר נ. צבי אריה שפיר (1973); ע"א 290/78 עוזיאל וינשנקר נ. אליאס אדלמן (1979))"

ומאידך הוסיף באותה נשימה –

"...החלתו של דין זה בצוואה המשותפת וההדדית מעוררת קושי ניכר. בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שעליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה".בצוואה רגילה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה (...)" (שם).

מכאן אף באה קריאתו למחוקק, בספרו פרשנות במשפט, כרך חמישי - פרשנות הצוואה, תשס"א) עמ' 68-72 -

"...ההסדר הקיים בכל הנוגע לצוואה המשותפת אינו מניח את הדעת...נראה לי כי היה ראוי למחוקק לנקוט בעניין הצוואה המשותפת - ובעיקר זו ההדדית - עמדה ברורה: אם לשלילה - ייאמר הדבר במפורש; אם לחיוב - ייקבעו הוראות התומכות בצורת צוואה זו, והנותנות לה תוקף. המצב הקיים, שבו קיימת הכרה בצוואה המשותפת כצוואה של יחיד - טומן בחובו קשיים עיוניים ומעשיים גם יחד, וספק אם הוא תואם את הציפיות הסבירות של המצווים"

ואכן קריאתו של כב' הש' ברק נענתה על ידי המחוקק בתיקון מספר 12 לחוק, אך לכך נשוב בהמשך הדברים.

41. מכל מקום, ביחס לצוואות שנערכו קודם לתיקון 12 לחוק הירושה חלה ההלכה שנקבעה בעניין זמיר. בעניין זמיר נדרש בית המשפט לעניינן של צוואות הדדיות שנערכו קודם התיקון לחוק ואשר כללו הוראת "יורש במקום יורש" (ולא הוראת "יורש אחר יורש" כבעניין דנן). בית המשפט העליון פסק בדעת רוב (כב' הש' נאור והש' ג'ובראן כנגד דעתה של כב' הש' ארבל) כי ככל שהצוואות נערכו לפני התיקון לחוק הירושה הרי שבני זוג שכתבו צוואותיהם, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה. בעניין בני זוג שכאלה, ובהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת, לא ניתן להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה. לפיכך, בהעדר כל ראיה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהייתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר. בצד האמור הוסיפה כב' הש' נאור הערה חשובה ביותר הנדרשת לענייננו -

"עם זאת, יתכנו צוואות הדדיות אשר פרשנות ההסדר המשולב לא תפתור לגביהן את בעיית ההסתמכות. במקרים מעין אלה ניתן יהיה, כפי שהציע הנשיא ברק, להחיל את עיקרון תום הלב. עיקרון תום הלב הינו עיקרון על החולש על כל חלקיה של שיטת המשפט הישראלית, וזאת באמצעות סע' 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. גם בדיני הצוואות עשה בית משפט זה שימוש בעיקרון תום הלב בהקשר של הסתלקות יורש מחלקו בעיזבון (ראו רע"א 5103/95 דשת נ. אליהו, פד"י נג(3) 97 (1999)). אני סבורה כי ניתן לעשות שימוש בעיקרון זה במקרים הראויים לכך גם לצורך הגבלת כוחו של מצווה במסגרת צוואה הדדית לחזור בו מצוואתו... " (הדגשה שלנו; סע' 20 לפסק הדין של כב' הש' נאור)

וברוח זו אף דבריו של כבוד השופט ג'ובראן בענין זמיר (בפסקה 6 לפסק דינו):

"דרך אחרת שהוצעה להגבלת כוחו של המצווה לחזור בו מצוואתו היא באמצעות השימוש בעיקרון תום הלב..."

42. כאמור, דברים כגון דא נאמרו אף ע"י כב' הש' ברק הן בעניין מלמד הנ"ל והן בספרו בעניין פרשנות צוואה –

"קושי נוסף הקיים הוא בגישה, כי גם בצוואה המשותפת וההדדית רשאי המצווה הנותר בחיים לחזור בו מהצוואה ולערוך צוואה חדשה. דבר זה נוגד את ההדדיות שבצוואה. לדעתי, ניתן למנוע תוצאה זו תוך שימוש בעקרון תום הלב. שניים שערכו צוואה משותפת והדדית יצרו אינטרס הסתמכות הדדי. עקרון תום הלב צריך למנוע מהמצווה שנותר בחיים לבטל (באופן חד-צדדי) את הצוואה" (א' ברק, פרשנות במשפט (כרך חמישי - פרשנות הצוואה , תשס"א, עמ' 72)

בסעיף 46 לפסק הדין מסכם השופט ויצמן את ההלכה בכל הנוגע לצוואה הדדית שנערכה לפני התיקון לחוק:

"התייחסות לצוואה ההדדית כצוואה שנערכה לפני התיקון לחוק

46. אם נבקש ליישם הדין על הנדון, הרי שנוכח העובדה שעסקינן בצוואות הדדיות שנערכו קודם לתיקון בחוק הרי שמניעות של אחד מעורכי הצוואות לשנותן תקום אך ורק בהתקיים אחת מהאפשרויות הבאות – האחת, באם ניתן יהיה ללמוד מהוראות הצוואה או מנסיבות חתימתה או הנסיבות בכללותן כי הצדדים מתחייבים שלא לשנותה, השנייה - כפי שנפסק בעניין זמיר ונשנה אצל המלומדים – אם נמצא מקום להורות על מניעות לשינוי הצוואה מתוך עקרון תום הלב."

בענייננו ערכו המנוחים ביום 4.7.2003 צוואה משותפת בפני עדים, בזו הלשון:

"אנחנו בני הזוג ב.ש. ת.ז____ ו-ב.מ. ת.ז. ___ שגרים ב****רחוב **** חותמים בנוכחות העד מר מ.מ. ת.ז.___ ומצהירים בזאת שכל אחד מאיתנו אשר ילך לעולמו ישאיר לבן זוגו בלבד אשר בחיים את רכושנו וממוננו המשותף וכל המשתמע מכך:

אבל במקרה ששנינו נלך לעולמנו הרי אנו מבקשים ומצהירים שכל ממוננו ורכושנו יחולק שווה בשווה לכל ילדינו לפי החוק."

על הצוואה חתומים המנוח, המנוחה ושני עדים.

המנוח נפטר ביום 13.7.2017 ולבקשת המנוחה ניתן ביום 27.8.2017 צו קיום לצוואתו מיום 4.7.2003.

טרם מתן צו קיום הצוואה ביקש הרשם לענייני ירושה כי יוגשו תצהירים מטעם שני העדים לצוואה, שכן שמו של העד השני הוסף בכתב יד על גבי הצוואה המודפסת. תצהירי העדים שהוגשו לרשם הירושות צורפו לתגובת הבן שהוגשה ביום 14.2.22, לבקשה למינוי מנהל עיזבון זמני.

העדים חתמו על תצהיר בפני ב"כ הבן, שטיפל בבקשה לקיום הצוואה ההדדית משנת 2003. העדים הצהירו כי המנוח חתם על הצוואה מרצונו החופשי ובהיותו בדעה צלולה, כי אין להם ספק שהמנוח רצה שאשתו, המנוחה, תהיה היורשת היחידה שלו וכן ציינו כי גם המנוחה חתמה עם בעלה על אותה צוואה הדדית, לפיו אם היא תסתלק מהעולם לפני בעלה הוא יהיה היורש היחיד שלה.

האם הצוואה היא צוואה הדדית?

בעמ"ש 36694-10-16 א' נ' ל' ואח' (ניתן ביום 26.11.17 – פורסם במאגרים) תוארו התנאים לפיהם ייקבע כי המדובר בצוואות הדדיות (סעיף 8 לפסק הדין):

"אין מחלוקת שצוואות 91 הן צוואות משותפות. הן תוצאה של החלטה משותפת של המנוח והמנוחה לעשותן. האם הן צוואות הדדיות? צוואות הן הדדיות כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע האחר (עיקרון ההסתמכות) ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה. דוגמאות קלאסיות: צוואות הכוללות הסדר של "יורש אחר יורש" או צוואות המורות של הורשה לאותם יורשים, למשל, הן קרובים מצד המצווה האחד הן קרובים מצד המצווה השני."

עיון בנוסח הצוואה מוביל למסקנה כי הצוואה מיום 4.7.2003 היא צוואה הדדית. המדובר בצוואה אחת עליה חתומים המנוח והמנוחה, אשר חתמו עליה יחדיו בפני שני עדים, בה ציוו את רכושם זה לזה. מכאן אני קובעת כי המדובר בצוואות הדדיות.

אין מחלוקת כי הצוואה נערכה לפני תיקון 12 לחוק הירושה ועל כן סעיף 8א לחוק הירושה אינו חל עליה.

על מנת להכריע, האם למרות שתיקון 12 אינו חל על הצוואה ההדדית הייתה המנוחה מנועה לשנות את צוואתה לאחר פטירת המנוח, יש לבחון האם ניתן ללמוד מהוראות הצוואה, נסיבות חתימתה או הנסיבות בכללותן כי הצדדים התחייבו לא לשנות את הצוואה, או שיש מקום להורות על מניעות מכוח עיקרון תום הלב.

בבע"מ 10807/03 זמיר נ. גמליאל פד"י ס"ב (1) 601, דן בית המשפט בהבדל בין הוראת "יורש אחר יורש" לזה של "יורש במקום יורש" וההשלכות של הסדרים אלו על יכולת מצווה לשנות צוואה הדדית שנערכה טרם תיקון 12.

סעיף 41 (א) לחוק הירושה עוסק בהוראת "יורש במקום יורש":

"המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש".

סעיפים 42(א) ו-42(ב) לחוק הירושה עוסקים בהוראת "יורש אחר יורש" והשלכותיה:

"(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה".

בפרשת זמיר הבהירה השופטת נאור את ההבדל בין הוראות אלו:

עיון בשני ההסדרים מראה כי ההבדל ביניהם הוא גדול. בהסדר של "יורש אחר יורש", הקבוע בסעיף 42 לחוק, המוריש מורה כי במותו, יירש אותו יורש א'; וכן מורה המוריש כי לאחר מותו של יורש א', יירש את העזבון יורש ב'. עד להגעת הרכוש ליורש ב', ישנה, בלשונו של הנשיא ברק בעניין מלמד (בע' 712), "תקופת ביניים", בה יורש א' הוא הבעלים של הרכוש. יורש א', בתקופה זו, רשאי "לעשות במה שקיבל כבתוך שלו" (סעיף 42(ב)). יורש ב' יירש רק "מה ששייר" יורש א' (שם). ואולם, על יורש א' מוטלת מגבלה: הוא רשאי, אמנם, לנהוג ברכוש כמנהג בעלים, אך לא רשאי הוא לגרוע מחלקו של יורש ב' על ידי צוואה משלו (שם). אילו בענייננו היה ההסדר הקבוע בצוואת אם המבקשים הסדר של "יורש אחר יורש", הרי שהמנוח יכול היה, אמנם, להעביר את הרכוש שירש מאשתו הראשונה לאחר במהלך חייו, אך לא יכל הוא לפגוע ביתרת רכוש זה על ידי שינוי הצוואה (ראו א' בלכר-פריגת "'עד שהמוות יפריד בינינו?' על דוקטרינת הצוואות ההדדיות במשפט הישראלי" ספר שאוה (א' ברק וד' פרידמן עורכים, תשס"ו) 497).

שונה ההסדר של "יורש במקום יורש", הקבוע בסעיף 41 לחוק. לפיו, המוריש מורה כי רכושו יעבור ליורש א', אך אילו יורש א' לא יירש את המוריש, מהסיבות המנויות בחוק, יבוא בנעליו יורש ב'. ייעודו של הסדר זה הוא להסדיר מקרה בו המוריש צופה כאפשרות מצב בו מי שקבע כיורשו, לא יוכל לרשת אותו. המוריש קובע חליפין ליורש הראשון אותו קבע. אין בהסדר זה "תקופת ביניים" כמו בהסדר הקודם. היה ויורש א' ירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה, ותם ונשלם. יורש א' יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו - בין בצוואה, בין על פי דין - למי שיחפוץ (לפירוט בענין ההסדרים השונים, ראו עניין מלמד (בע' 711-712); וכן ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (התשנ"ב) 365 ואילך; ש' שוחט, מנחם גולדברג ו-י' פלומין דיני ירושה ועיזבון (תשס"ה) 118).

בעניין זמיר נקבע כי ההסדר הקבוע בצוואה נשוא ההליך הוא הסדר של יורש במקום יורש, שכן המנוחה קבעה כי המנוח יירש אותה, אולם היא צפתה שייתכן והמנוח לא יהיה בחיים בעת פטירתה והורתה כי במקרה כזה יבואו ילדיהם המשותפים במקומו.

השופט ויצמן התייחס בסעיף 52 לפסק דינו בעמ"ש 39317-10-22 הנ"ל להשלכה של קביעת הסדר של "יורש אחר יורש" בצוואה הדדית על יכולתו של מצווה לשנות את צוואה הדדית, שנערכה לפני תיקון 12, מכוח עיקרון ההסתמכות:

"52. והערה נוספת אותה ראוי להעיר בשולי הדברים - עצם קביעתו של בית המשפט העליון בעניין זמיר כי צוואות הדדיות שותקות שנערכו קודם לתיקון החוק אין בהן ללמד על הסתמכות בין של המצווים, עסקה בצוואה הדדית ובה הוראה של "יורש במקום יורש" שלפיה המצווה מורה כי רכושו יעבור ליורש א', אך אילו יורש א' לא יירש אותו, מהסיבות המנויות בחוק, יבוא בנעליו יורש ב'. ייעודו של הסדר זה הוא להסדיר מקרה בו המצווה צופה כאפשרות מצב בו מי שקבע כיורשו, לא יוכל לרשת אותו. היה ויורש א' ירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה - תם ונשלם. יורש א' יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו - בין בצוואה, בין על פי דין - למי שיחפוץ (ראו הוראת סע' 41 לחוק הירושה). לא כן הדברים בהוראת "יורש אחר יורש", כבעניין דנן  – או אז, מוגבל היורש הראשון בכך שאינו יכול לצוות את הרכוש שירש לאחר זולת היורש שנקבע בהוראת הצוואה המורישה. מילים אחרות צוואה הכוללת הוראת "יורש אחר יורש" מטילה מחוייבות נוספת על היורש הראשון שאינה קיימת במקרה של הוראת "יורש במקום יורש" ואפשר שהוראת צוואה הדדית שכזו יוצרת הסתמכות אף ללא צורך בהפעלת עקרון תום הלב....."

לאור ההלכה שנקבעה בפסק דין זמיר אותה פרט והדגיש השופט ויצמן בעמ"ש 39317-10-22 הנ"ל ככל וההוראות הצוואה ההדדית כוללת הוראה של "יורש אחר יורש" יש בכך בכדי להטיל "מחוייבות נוספת על היורש הראשון שאינה קיימת במקרה של הוראת "יורש במקום יורש" ואפשר שהוראת צוואה הדדית שכזו יוצרת הסתמכות אף ללא צורך בהפעלת עקרון תום הלב"

האם ההוראה בצוואה ההדדית היא הוראת "יורש במקום יורש" לפי סעיף 41 לחוק הירושה או הוראת "יורש אחר יורש" לפי סעי, 42 לחוק הירושה?

הבנות טוענות כי הוראות הצוואה הן הוראה של "יורש אחר יורש" ואילו הבן מ. טוען כי ההוראה היא של "יורש במקום יורש".

עיון בלשון הצוואה מעלה כי המנוחים התכוונו שניהם כי רכושם יישאר בתוך משפחתם, תחילה לבן הזוג ולאחר מכן לשלושת ילדיהם בחלקים שווים.

הצוואה לא נוסחה על ידי עורך דין אלא על ידי המנוחים בעצמם. חתימת העדים נערכה באופן כזה שרשם הירושה ביקש תצהירים משלימים מטעמם. מכאן שיש להיזהר בפרשנות הניתנת לצוואה ולאופן בו נוסחה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי המנוחים התכוונו שבמות כל אחד מהם, בן הזוג בלבד הוא שיירש את עזבונו, הדבר כתוב במפורש בצוואה ואף העדים אישרו בצוואתם כי זה היה רצון הצדדים.

הצדדים חלוקים בשאלה כיצד יש לפרש את המילים "אבל במקרה ששנינו נלך לעולמנו הרי אנו מבקשים ומצהירים שכל ממומנו ורכושנו יחולק שווה בשווה לכל ילדנו לפי החוק", האם התכוונו הצדדים כי רק במקרה בו ילכו שניהם לעולמם יחדיו שלושת ילדיהם יירשו אותם או כהצעת ב"כ הבן בדיון מיום 17.12.2023 במקרה בו ילכו לעולמם אחד אחרי השני (יורש במקום יורש).

האם המנוחים צפו אפשרות בה בן/בת הזוג לא יוכלו לרשת אותם וקבעו יורש אחר במקומו, או שמא כוונת המנוחים הייתה להוריש אחד לשני ולאחר שהשני ילך גם הוא לעולמו יעבור עיזבונם לילדיהם (יורש אחר יורש).

בעמ"ש 45085-1223 מ.ע נ. נ.ע. ואח' (ניתן ביום 16.4.24 פורסם במאגרים) הבהיר בית המשפט המחוזי את הדרך בה יש לפרש צוואות:

22. סעיף 54 לחוק הירושה הוא המקנה לבית משפט את הסמכות לפרש צוואה וגם מתווה את הדרך לעשות כן:

(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה".

23. בעת פרשנות צוואה, על בית המשפט לפרש הצוואה באופן שיגשים את רצון המצווה. זהו רעיון העל המנחה את בית המשפט – מתן תוקף לרצון המצווה שזכותו לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר פטירתו. (ראו ע"א 122/86 שפיר נ' קליבנסקי).

יישום רצון המצווה, הוא "עיקר העיקרים" ו"בריח התיכון" של עבודת בית המשפט בבואו לפרש צוואה. ראו ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן ואח').

סבורני כי קריאת הצוואה כולה כמכלול, למרות שהניסוח אינו ניסוח מקצועי, מוביל למסקנה שהמנוחים ביקשו לדאוג לכך שכל רכושם ועיזבונם יישאר בתוך משפחתם. תחילה דאגו זה לזה ולאחר מות שניהם, בין אם ילכו לעולמם יחדיו ובין אם אחד אחרי השני יעבור רכושם לילדיהם בחלקים שווים.

על כוונת הצדדים ניתן גם ללמוד מהצוואה שערכה מנוחה בשנת 2018, היא למעשה ביקשה לחלק את רכושה בין שלושת ילדיה בדיוק בהתאם לצוואה שערכה במשותף עם בעלה בשנת 2003.

מכאן אני קובעת כי ההוראה שנקבעה בצוואה ההדדית היא הוראה של יורש אחר יורש. פרשנות זו היא פרשנות המגשימה את רצון המנוחים.

כוונת המנוחים הייתה לדאוג לכך שבסופו של דבר לאחר מות שניהם, ילדיהם יזכו בכל עיזבונם בחלקים שווים ביניהם. הן מנוסח הצוואה והן מתצהירי העדים עולה כי המנוחים האמינו זה בזה, דאגו זה לזה וסמכו זה על זה כי ידאגו לילדיהם המשותפים ועל כן ניסחו את הצוואה כצוואה הדדית שבה הוראת "יורש אחר יורש". מכאן כי הצוואה ההדדית יוצרת הסתמכות של המנוחים זה על זה, ומניעות מלפעול בניגוד לכוונת בן זוגם.

אשר על כן אני קובעת כי הצוואה ההדדית משנת 2003 שבה הוראות "יורש אחר יורש" ואשר עליה חתמו המנוחים בדעה צלולה וברצון חופשי מונעת מהמנוחה לשנות את ההתחייבות שנטלה על עצמה ומונעת ממנה להוריש את עיזבונה בדרך שאינה חלוקה שווה של עיזבונה והעיזבון שירשה מבעלה המנוח בין שלושת ילדיהם בחלקים שווים.

טענת הבן כי הצוואה משנת 2018 עונה על מחויבות זו, דינה להידחות. אמנם המנוחה ציוותה את כל כספה בחלקים שווים, אך ייחדה דירה לכל אחד מילדיה מבלי שנערכה בדיקה בדבר שווי הדירות ואיזון בין הילדים. מכאן שהעיזבון לא חולק בחלקים שווים בין הילדים ודין צוואה זו להתבטל.

אשר על כן אני קובעת כי המנוחה לא רשאית הייתה לערוך את הצוואה בשנת 2018 בהיותה סותרת את הצוואה ההדדית המחייבת שערכה עם בעלה המנוח בשנת 2003 ועל כן דין הצוואה משנת 2018 להתבטל.

בנסיבות העניין ונוכח ההסכמה הדיונית אין חיוב בהוצאות.

נוכח החלטה זו ב"כ הצדדים יקיימו ביניהם דיון מקדמי נוסף ובו ידונו באפשרויות לקידום ההליך כולל פנייה להליך של גישור. דיווח יוגש בתוך 30 יום.

ההחלטה ניתנת לפרסום בהשמטת פרטים מזהים

ת.מ.

ניתן היום, ח' אב תשפ"ד, 12 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.