פס"ד בתביעה להחזר הלוואה בין קרובים

עניין לנו בתובענה כספית להחזר הלוואה באשר הוגשה ע"י התובע כנגד אחיו וכנגד יורשות זוגתו המנוחה. 

רקע כללי

1. התובע הוא אחיו של הנתבע 1.

    

2. הנתבע 1 היה בן זוגה של המנוחה .... ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר הלכה לעולמה ביום 14.10.2009.

    

3. הנתבעות 2-4 הן בנותיה של המנוחה והנתבעת 5 היא אשת בנה המנוח של המנוחה וחליפתו.

    

4. ביום 05.09.2011 הועברו לבית משפט זה ע"י הרשם לענייני ירושה בקשת הנתבעות 2-5 לצו ירושה אחר עיזבון המנוחה (ת"ע 6623-09-11) והתנגדות לה באשר הוגשה ע"י הנתבע 1 (ת"ע 6901-09-11).

    

5. ביום 10.11.2015, בחלוף כארבע שנות התדיינות, עלה בידי הנתבע 1 והנתבעות 2-5 להגיע להסדר פשרה אשר אושר ע"י בית משפט זה וקיבל תוקף של פסק דין ולפיו עיזבון המנוחה יחולק באופן בו הנתבע 1 יירש 25% ממנו ואילו הנתבעות 2-5 תירשנה את 75% הנותרים. עוד הוסכם ביניהם, כי לנתבע 1 תהא זכות מגורים בדירה ששימשה למגוריו עם המנוחה עד הגיעו לגיל 68.5 שנים בלא תמורה, ובאשר לאופן חלוקת המיטלטלין שהותירה אחריה המנוחה עם הסתלקותה מן העולם (להלן: "פסק הדין").

    

6. בחלוף כשנתיים ממועד מתן פסק הדין, ביום 29.12.2017, הוגשה התביעה שלפניי. תחילה היא הוגשה בבית משפט השלום באשדוד, משם הועברה לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד ומשם ועפ"י החלטת כב' השופטת רותם קודלר-עיאש מיום 22.03.2018 הועברה לדיון ולהכרעה בפניי, שעה שההליכים בעניין עיזבון המנוחה נוהלו, כאמור, בבית משפט זה.

    

7. ישיבת קדם המשפט הראשונה בהליך התקיימה לפניי ביום 25.10.2018 ובסופה, בהעדר כל סיכוי להביא הצדדים להסכמות, הוריתי על שמיעת ראיות בהליך. כן מיניתי מומחה לכתב יד לבחינת טענת הזיוף באשר נטענה ע"י הנתבעות 2-5 והוריתי על זימון עוה"ד ש., שלטענת התובע ערך את הסכם ההלוואה אשר בלב המחלוקת בין הצדדים לעדות, תוך שהוא התבקש להבהיר האם הוא מחזיק בהסכם ההלוואה המקורי ובמסמכי הבטוחות המקוריים שניתנו על פיו.

    

8. ביום 13.02.2019 הודיע עו"ד ש. לבית המשפט, כי ברשותו הסכם ההלוואה וייפוי כח, אך אין ברשותו שטר החוב המוזכר בהסכם כבטוחה לפירעון ההלוואה.

    

9. ביום 22.05.2019 הודיעו הנתבעות 2-5 כי משיקולים כלכליים ונוכח ההוצאות שנגרמו להן כתוצאה מהליך זה, הן מוותרות על בדיקת המומחה בשאלת אותנטיות החתימה של המנוחה על הסכם ההלוואה, ועל יסוד הודעתן הוריתי על ביטול מינויו.

    

10. דיון שמיעת הראיות התקיים ביום 18.09.2019 ובסופו ניתנה הוראה להגשת סיכום טענות הצדדים בכתב. הצדדים פעלו בהתאם.

     

11. להשלמת התמונה יצוין, כי הנתבע 1 בחר שלא להביא גרסתו בפני בית המשפט, הן באי הגשת כתב הגנה מטעמו, הן באי הגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו והן בסירובו להשיב לשאלות ב"כ הנתבעות 2-5 בחקירה נגדית.

     

    דיון והכרעה

12. בשתי סוגיות נדרשת הכרעה בהליך זה, האחת במישור המקדמי-פרוצדורלי והשנייה, במישור הענייני - מהותי:

    א-שאלת התיישנותה של התביעה ו/או הגשתה בשיהוי המצדיקה דחייתה;

    ב-שאלת קיומו של הסכם הלוואה בין התובע מזה ובין הנתבע 1 והמנוחה מזה.

    התיישנות ו/או שיהוי בהגשת התביעה

13. טענות הנתבעות 2-5 (אשר ייקראו להלן לשם הנוחות: "הנתבעות") בעניין התיישנות התביעה הועלו כבר בכתב ההגנה שלהן, אך לא במסגרת בקשה נפרדת בעניין.

     

14. לאחר שההליך הועבר לדיון בפניי ובהמשך להחלטות המותב הקודם שנדרש להליך, ניתנה ביום 02.05.2018 החלטה במסגרתה נקבע לאמור: "שעה שגרסאות הצדדים נשענות בעיקר על טענות עובדתיות, ובהינתן כי קבלתה של טענת התיישנות משמעותה היא נעילת שעריו של בית המשפט בפני התובע ופגיעה בזכות הגישה לערכאות, על כל הנובע ומשתמע מכך וכבר נקבע בהלכה הפסוקה, כי סילוק תובענה על הסף ראוי שיעשה בזהירות מרבית, לא מצאתי בשלב זה לסלק התובענה על הסף...... עם זאת ועל מנת לייעל בירורו של ההליך, מצאתי כי יש להידרש תחילה לטענת ההתיישנות בדרך של הוכחות טרם ייכנס בית המשפט להליך גופו. לפיכך, אני מורה לתובע להגיש עד 60 יום לפני מועד הדיון הקבוע כלל הראיות לתמיכה בטענותיו לפיהן נעצר מרוץ ההתיישנות מאז מועד הפירעון שנקבע בהסכם ההלוואה".

     

15. בתום הדיון מיום 25.10.2018 ומשלא הוגשו ע"י התובע ראיות נוספות, ניתנה החלטה וכך נקבע בה בין השאר: "בשים לב לטענת ההתיישנות, סברתי לכתחילה כי נכון יהיה לברר שאלה זו טרם הכניסה בעובי הקורה לטענות הצדדים לגופו של עניין, ברם על פי הבירור שנערך עד כה, מתברר כי אין בידי התובע ראיות מעבר לאלו שהוצגו על ידו וצורפו לכתב התביעה, וטענותיו הן כאמור למתן אורכות לפירעון ההלוואה אשר כפי הנראה היו בעל פה. משאלה הם פני הדברים, כי אז יש לברר את ההליך כמקשה אחת, תוך שימת הדגש גם על עניין זה של המועדים והזמנים ותוך שידוע כי משעה שחלק מן ההליך לפחות מתנהל כנגד יורשי המנוחה, כי אז הנטל הרובץ על התובע הוא נטל מוגבר".

     

16. הנה כי כן, טענות הצדדים בעניין התיישנות התביעה התבררו כחלק מיתר הפלוגתאות בהליך ולא בנפרד.

     

17. לטענת הנתבעות התובענה התיישנה עת הוגשה בחלוף למעלה מ- 13 שנה ממועד פירעון ההלוואה לכאורה, באשר נקבע בהסכם ההלוואה, ועת במהלכה של תקופה זו, לא נעשתה כל פניה שהיא מצד התובע אל המנוחה או אליהן בדרישה להחזר ההלוואה הנטענת, למעט פניה אחת בכתב משנת 2014.

     

    בחקירתו הנגדית אישר התובע, כי מערכת היחסים בינו ובין אחיו, הנתבע 1, הייתה מאז ומתמיד מצוינת, וכי הוא היה מודע לקיומם של ההליכים המשפטיים אשר נוהלו בינו ובין הנתבעות, ולמרות זאת, בחר שלא להגיש תביעה כנגד הנתבעים דכאן.

     

    בהתנהלות זו של התובע, יצר הוא מצג ברור לגבי ויתור או מחילה על זכות הגישה לערכאות ועל הזכות לתבוע מכוחו של הסכם ההלוואה הנטען. לדידן, עקב חלוף הזמן והשיהוי המשמעותי בו נקט, נגרם להן נזק ראייתי ונפגעה משמעותית יכולתן להוכיח טענותיהן, זאת, בין היתר, נוכח פטירת המנוחה במהלכה של תקופה זו.

     

18. מנגד טוען התובע, כי עילת התביעה שלו נולדה, לכל המוקדם, בשנת 2011 עם הגשת הבקשה לצו ירושה ע"י הנתבעות, ומשכך במועד הגשת התביעה שלפנינו טרם חלפה תקופת ההתיישנות. זאת ועוד, בהסכם ההלוואה נקבע, כי המועד לפירעונה הוא במועד מכירת הנכס כהגדרתו שם, כך שעילת התביעה נולדה עם סירובן של הנתבעות להכיר בהסכם ההלוואה לאחר שנשלח אליהן מכתבו של בא כוחו ובו דרישה לפירעונה, ובכך הופר ההסכם על ידן.

     

    עוד נטען על ידו, כי לא היה באפשרותו להגיש תביעה כנגד יורשי המנוחה טרם ניתן פסק הדין בעניין עיזבונה וטרם ניתן צו הירושה על פיו נקבעה זהות יורשיה.

     

    הנתבעות עצמן השתהו בהגשת הבקשה לצו ירושה אחר עיזבון המנוחה (ממועד פטירתה ועד שנת 2011), עובדה שחיזקה את הבנתו כי זהות יורשי המנוחה אינה ברורה, ומשכך לא היה בידו להגיש תביעה בגין עילה אשר טרם באה אל העולם.

     

    שעה שעיזבון אינו מהווה אישיות משפטית נפרדת, פנה התובע תחילה לנתבע 1 בעניין פירעון ההלוואה, היות שמבחינתו היה הוא יורש המנוחה, וסוכם ביניהם כי מועד פירעון ההלוואה יוארך. כאשר נודע לו, כי אין הנתבעות רואות בנתבע 1 אחד מיורשי המנוחה, הוא פנה אליהן והודיע להן על קיומה של ההלוואה.

     

    עם היוודע דבר זהות יורשי המנוחה, הוגשה על ידו התביעה מושא הליך זה.

     

    אליבא דתובע, אפוא, הולדתה של עילת התביעה הוא במועד בו ניתן צו הירושה אחר עיזבון המנוחה, ולכל המוקדם במועד בו כפרו הנתבעות בקיומו של הסכם ההלוואה.

     

19. בסעיף 5 לחוק ההתיישנות נקבע לאמור: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא: בשאינו מקרקעין – שבע שנים...".

    בסעיף 6 לחוק נקבע, כי מניינה של תקופת ההתיישנות הוא ביום היווצרותה של עילת התביעה.

     

20. המסמך הנחזה כהסכם הלוואה נחתם, כאמור, ביום 28.01.2003.

     

    בסעיף 3 להסכם נקבע כהאי לישנא: "על הלווה יהיה להחזיר למלווה את מלוא סכום ההלוואה בעת מכירת הנכס ב.... ולא יאוחר מיום 01.03.05. הסכום הנ"ל יוחזר ע"י הלווה בריבית תפ"ס בשיעור 8% בשנה".

     

    אין חולק, כי סכום ההלוואה לא הושב במועד שנקבע בהסכם או בכלל, ולכן, הולדתה של עילת התביעה היא במועד שנקבע להחזר ההלוואה, דהיינו ביום 01.03.2005. לפיכך, יש לקבוע כי מרוץ ההתיישנות מתחיל, לכאורה, במועד זה.

     

21. כאמור, לטענת התובע מועד הפירעון נדחה בהסכמה שנתקבלה בינו ובין הנתבע 1. לא מצאתי כי יש לטענה זו על מה שתסמוך, ואדרש לכך בהמשך.

     

22. עם זאת מובהר, כי הקביעה דלעיל לפיה מניין תקופת ההתיישנות החל ביום 01.03.2005, אין בה כדי להוביל למסקנה שהתביעה אכן התיישנה.

     

23. המנוחה נפטרה, כאמור, ביום 14.10.2009. הנתבעות הגישו הבקשה לצו קיום ירושה רק בשנת 2011 ופסק הדין בו נקבעה זהות יורשי המנוחה ניתן רק ביום 10.11.2015.

     

    בנסיבות אלו עת טענת ההתיישנות שהיא בבחינת "מגן" עלולה להפוך ל"חרב", ולקבלתה תוצאה מרחיקת לכת, ועת, כידוע, עיזבונו של אדם אינו בבחינת אישיות משפטית נפרדת ואף אינו מושא לתביעה, והיות שבמסמך הנחזה כהסכם הלוואה מופיעים הנתבע 1 והמנוחה כלווים יחד, הרי שפטירת המנוחה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות עד למועד בו נקבעה זהות יורשיה.

     

    לפיכך מצאתי, כי התביעה שלפנינו לא התיישנה.

     

24. עם זאת מצאתי, כי יש ממש בטענת הנתבעות לפיה התביעה הוגשה בשיהוי ניכר.

     

     

     

    שיהוי וחובת תום הלב בניהול הליכי משפט - המסגרת הנורמטיבית

25. פסק הדין המנחה בעניין שיהוי בהגשת תובענה ונפקותו ניתן ע"י בית המשפט העליון ב- ע"א 6805/99 (להלן: "הלכת תלמוד תורה") שם נקבע לאמור: "השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד [11]; D.W. Oughton, J.P. Lowry, R.M. Merkin Limitation of Actions [60], at p. 23). לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע (ע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי [12], בעמ' 53;ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה נ' יונגר (להלן – פרשת ליברמן [13]), בעמ' 756-755). הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע (ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ [14]; פרשת ליברמן [13], בעמ' 756; ע"א 167/51 ברסקי נ' סגל [15]; ע"א 118/75 עזבון מחמד שריידי נ' מנסור [16], בעמ' 664;ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' מימון [17], בעמ' 810;ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן [18];ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים [19])" (רע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

     

26. בפסק דינו מתייחס בית המשפט העליון גם למוסד ההתיישנות ולתכליתו במובחן מן השיהוי, אשר ככל שישנו, מתקיים בין ד' אמותיה של תקופת ההתיישנות, כידוע: "תכלית מוסד ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לבין אינטרס התובע הפוטנציאלי ושמירה על עניינו של הציבור (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ (3), בעמ' 558-559). עניינו של התובע מחייב כי יינתן לו מרווח זמן מספיק להכין את תביעתו ולהגישה, ותינתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה שבה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל..."

     

27. צא ולמד, כי גדרותיה של ההתיישנות בהליכים אזרחיים מוצקות וניטעו על ידי המחוקק, והגיונן בצדן.

28. גדרות אלו משקפות, כאמור, את האיזון בין האינטרסים של התובע ובין אלה של הנתבע ושל הציבור בכלל.

     

29. לעומת זאת, סוגיית השיהוי בהליכים אזרחיים הותוותה בפסיקה, גבולותיה גמישים ורחבים ומותירים מרחב גדול של שיקול דעת לבית המשפט.

     

30. משעה שקבלתן של שתי הטענות מובילה לתוצאה דומה והיא דחיית התובענה, חרף ההבדלים המהותיים ביניהן, כמתואר לעיל בקליפת אגוז, ברי, כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בהפעילו שיקול הדעת הנתון לו טרם קבלתה של טענת השיהוי.

     

31. ובאשר לחובת תום הלב המוטלת על בעלי הדין אגב מימוש זכויותיהם ובניהול הליכים משפטיים, קובע בית המשפט העליון לאמור:

    "תום-הלב הוא עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית. תחילת התערותו של עקרון זה בשיטתנו המשפטית - בהלכה הפסוקה, המשכו בחקיקה (ראו: סעיפים 12(א) ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973) ופיתוחו בפסיקה עניפה שהעמידה אותו כערך מרכזי בשיטתנו. כידוע, תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חל עקרון תום-הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה כי על בעלי-הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים "יריבים" (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה כרך ב 550 (1993) (להלן: ברק-פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 73 ואילך (תשס"ז)). על בעלי-הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (טרם פורסם, 15.1.2007), פס' 4 והאסמכתאות המובאות שם)" (בג"צ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד סג(2)247).

     

    ומן הכלל הפרט

32. אמנם, כפי שנקבע לעיל, התביעה לא התיישנה, ברם היא הוגשה בסמוך לסיום תקופת ההתיישנות. בפועל ולאחר ניכוי התקופה בה הופסק מרוץ ההתיישנות עולה, כי התביעה הוגשה כמחצית השנה בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות, ובחלוף למעלה מתריסר שנים וחצי מן המועד שנקבע כמועד לפירעון ההלוואה הנטענת.

     

33. יוער, כי גם לאחר שנקבעה זהות יורשי המנוחה בפסק דינו של בית משפט זה, השתהה התובע והמתין למעלה משנתיים ימים עד אשר הוגשה על ידו תביעה זו שלפנינו במהלכן לא עשה דבר וחצי דבר, ולו באופן מרומז או משתמע לשם מימוש זכותו לכאורה להיפרע מן הנתבעים ביחס להלוואה הנטענת. התנהלות זו של התובע מעוררת תמיהה ומטילה צל כבד על מהימנות גרסתו באשר למועד הגשת התביעה וההמתנה לקביעת זהות יורשיה של המנוחה.

     

34. לכל אורך הדרך לא נהג התובע כלל כמי שעומד על זכותו להיפרע מן הלווים לכאורה.

     

35. כאמור, מן התשתית הראייתית המונחת לפניי עולה, כי הפעולה היחידה בה נקט התובע מאז המועד שנקבע לפירעון ההלוואה לכאורה בחודש מרץ 2005 היא פנייה אחת ויחידה בכתב, תשע שנים מאוחר יותר(!), ביום 09.03.2014, בעת שתלויים ועומדים הליכים משפטיים בין הנתבע 1, אחיו, ובין הנתבעות, באמצעות בא כוחו, אל הנתבעת 3, ואליה בלבד, בה הודע לה, בהיותה אחת מיורשות המנוחה, כי בכוונתו להגיש תביעה כנגדה וכנגד העיזבון בגין חובם כלפיו (ראו נספח א' לכתב ההגנה).

     

36. עוד עולה, כי ביום 27.03.2014 נשלח לב"כ התובע ע"י הנתבעות באמצעות באו כוחן מכתב תשובה. במכתב זה הוצהר מפורשות, כי הנתבעות הן יורשות המנוחה. עוד נכתב בו, כי לשיטת הנתבעות, מטרת הפניה בכתב אל הנתבעת 3 הייתה לכופף את ידן על מנת לגרום להן לסגת מטענותיהן בהליכים שנוהלו בינן ובין הנתבע 1 בעניין עיזבון המנוחה, וכי הובהר להן ע"י הנתבע 1, כי ככל שלא תיסוגנה ותוותרנה על ניהול ההליך כנגדו, תוגש ע"י התובע תביעה כנגדן בעניין הלוואה שניתנה על ידו למנוחה ולו. במכתבן דרשו הנתבעות לעיין במסמכים עליהן מושתתות טענות התובע בעניין ההלוואה הנטענת (ראו נספח ב' לכתב ההגנה).

     

37. מן הראיות שהובאו לפניי עולה, כי התובע לא השיב למכתבן של הנתבעות, וכי הפעולה הראשונה בעניין אותה ביצע מאז התקבל בידו מכתבן הוא הגשת התביעה שלפנינו, שלוש שנים וחצי מאוחר יותר.

     

38. יוער, כי בחירת התובע לפנות במכתב המדובר דווקא בשנת 2014 תמוהה, שעה שעפ"י עדותו הוא ידע אודות ההליכים המשפטיים שנוהלו בין הנתבע 1 והנתבעות כבר בשנת 2011 (עמ' 5 2019 ש' 5-14 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019), עת בשנת 2014 הם טרם באו אל קצם, ועת, כאמור, מדובר בפניה אחת ויחידה, בעוד שלאחר מתן פסק הדין הוא לא עשה דבר, כי אם המתין, כאמור, למעלה משנתיים, או אז הגיש התביעה.

     

     

39. ישיבת התובע בחיבוק ידיים משך שנים הרבה, תוך הימנעות מנקיטה בצעדים כלשהם לשם פירעון ההלוואה הנטענת, חרף חלוף המועד לפירעונה, לכאורה, עוד בהיות המנוחה בחיים, אף כי היה מודע להתדרדרות הניכרת במצבה, גרמה לכך שהליך זה מתברר בעת שהציר המרכזי בו, המנוחה, אינו יכול להציג גרסתו בפני בית המשפט. ואם לא די בכך הרי שגם עורכת הדין אשר על פי הנטען ערכה את הסכם ההלוואה הסתלקה, למרבה הצער, בינתיים מן העולם - עובדות שמעבר לנזק הראייתי הגלום בהן ופגיעה ביכולתו של בית המשפט להגיע לחקר האמת, מבססות את המסקנה כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר.

     

    ודוק, בנסיבות המקרה דנא עת הנתבע 1 והתובע הם אחים, ומערכת היחסים ביניהם מצוינת, כשם שהעיד התובע עצמו, ונוכח התנהלות הנתבע 1 בהליך זה, כפי שיפורט להלן, וההליכים המשפטיים שנוהלו בעבר בינו ובין הנתבעות, נהיר, כי השניים ניצבים באותו צד של המתרס, ועל שום כך יש לראות במנוחה דמות המפתח לשם ההכרעה במחלוקת נושא הליך זה.

     

40. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית ציין התובע מפורשות, כי החליט לתבוע במועד בו תבע, כיוון שמצבו הכלכלי החמיר, תוך שהבהיר, כי לא תבע בעבר את אחיו, הנתבע 1, עקב מצבו הכלכלי של האחרון, בעוד גם לשיטתו שלו, לא חל כל שינוי בעניין זה ומצבו הכלכלי של הנתבע 1 נותר כשהיה מאז ומתמיד: "אתה בעצם טוען שלא תבעת את אלמוני כי, נגיד את בצורה עדינה, מצבו לא טוב.

    ת. מצב לא טוב.

    עו"ד ליאור אלביליה: לא, לא, עכשיו גם.

    ת. אה גם עכשיו.

    עו"ד ליאור אלביליה: אז למה את תובע אותו? מה השינוי?

    ת. היום מצבי יותר גרוע.

    עו"ד ליאור אלביליה: לא שלך, אני שואל, מצבו לא טוב. לא השתנה כלום במצבו הכלכלי והרפואי.

    ת. אז אני מסביר לך, אני עשר שנים כבר לא עובד, אחד עשר שנים אני לא עובד.

    עו"ד ליאור אלביליה: אז החלטת בגלל שמצבך לא טוב אז אתה תובע.

    ת. גם מצבי לא טוב, שאני גם צריך.

    עו"ד ליאור אלביליה: זה השיקול?

    ת. גם כן" (עמ' 19 22ש' עד עמ' 20 ש' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019).

     

    עינינו הרואות, אם כן, כי התובע מודה, שהחליט להגיש התביעה שלפנינו משמצבו הכלכלי החמיר, דהיינו, הוא מודה, בעצם, כי לא אצה לו הדרך, וכי הוא ישן על זכויותיו, עד כי ניתן ללמוד מהתנהגותו שהוא ויתר עליהן, ויש בכך כדי לחזק המסקנה כי הוא נקט שיהוי ניכר בהגשת התביעה.

     

    במאמר מוסגר יוער, כי גרסת התובע אינה קוהרנטית ואינה מהימנה, שהרי לטענתו מזה עשור מצבו הכלכלי אינו שפיר. משכך, תמוהה עוד יותר בחירתו להגיש התביעה במועד בו הוגשה ובחלוף שנים הרבה מאז נולדה לכאורה עילת התביעה.

     

41. עוד יצוין, כי שוכנעתי שהמניע להגשת התביעה שלפנינו אינו כשר. בחקירתו הנגדית אישר התובע, כי הולדתה של התביעה מקורה בשיפור שחל במצבו הכלכלי של הנתבע 1 נוכח תוצאות ההליכים בעניין עיזבון המנוחה, ומדבריו ניתן להסיק, כי לו היה הוא יורשה הבלעדי, ספק רב אם הייתה באה תביעה זו שלפנינו אל העולם: "ש. בסדר, אבל יש את אלמוני, למה לא תבעת את אלמוני? ת. אבל יש צד שני כי הוא אחי בינתיים...

    ש....

    ת. לא, אני רוצה לראות נגד מי, מי מה הוא זוכה, אם הוא זוכה בכל הדירה או בחלקית מהדירה כדי לתבוע" (עמ' 16 ש' 12 עד ש' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019).

    ....

    "ת. לא. אני כל פעם ביקשתי את הכסף.

    ש. ממי ביקשת את הכסף?

    ת. מאלמוני.

    ש. אז למה לא תבעת אותו?

    ת. אני רציתי לראות. קודם כל הייתה תביעה, היו דיונים בבית משפט, לדעת מי נגד מי.." (עמ' 16 ש' 12 עד ש' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019).

     

42. לזאת מצטרפת גם העובדה, שזכות המגורים של הנתבע 1 בדירה ששימשה למגוריו המשותפים עם המנוחה בלא תשלום דמי שימוש ליתר יורשיה, הוגבלה עד הגיעו לגיל 68.5 שנים, ועיתוי הגשת התביעה, סמוך לתום התקופה האמורה מדבר אף הוא בעד עצמו, הן בהתייחס לשיהוי בהגשתה והן בעניין המניע להגשתה.

     

43. מסקנתי דלעיל בעניין השיהוי ובעניין כשרות מניעיו של התובע בהגשת התביעה עולה בקנה אחד עם יתר העובדות והנסיבות הנוגעות לתקופה שקדמה להגשת התביעה. כאמור, התובע פנה לראשונה בכתב אל הנתבעת 3, פניה אחת ויחידה טרם הגשת התביעה, בחודש מרץ שנת 2014, בעיצומם של ההליכים המשפטיים אשר נוהלו בין הנתבע 1 והנתבעות. פניה זו נעשתה באמצעות בא כוחו, כאמור, ימים אחדים טרם התקבלה חוות הדעת של שמאי המקרקעין, שמונה ע"י ידי המשפט לשם קידום הסכמות בין הצדדים בעניין חלוקת עיזבונה של המנוחה - ראו החלטה שניתנה בתום הדיון מיום 21.10.2013 וחוות הדעת מיום 17.02.2014 אשר הוגשה לתיק בית המשפט ביום 13.03.2014, ארבעה ימים בלבד (!) לאחר שנעשתה הפניה האמורה בכתב אל הנתבעת 3.

     

    עובדות אלו תומכות מאד בטענות הנתבעות לפיהן מכתב דרישה זה שנשלח אליהן ע"י התובע באמצעות בא כוחו לא נועד אלא לשם הפעלת לחץ עליהן על מנת שתיסגונה מטענותיהן כנגד הנתבע 1 בהליכי העיזבון.

     

44. בעניין זה יצוין, במאמר מוסגר, כי הרושם המתקבל הוא שבהיותם אחים הניצבים מאותו צד של המתרס, פעלו התובע והנתבע 1 בהליך שלפנינו בצוותא חדא ובשיתוף פעולה, תוך ניהולו בחוסר תום לב, לשם העלאת סיכויי התביעה, ולראיה, העובדה שהנתבע 1 נמנע משכירת שירותים משפטיים לצורך הייצוג בהליך ומהגשת כתב הגנה ו/או ראיות מטעמו.

    ודוק, אף כי הנתבע 1 בחר שלא להתגונן מפני התביעה, במסגרת ישיבת קדם המשפט, לא מצאתי ליתן פסק דין כנגדו, והותר לו להביא גרסתו וראיותיו בפני בית המשפט באמצעות תצהיר עדות ראשית שלו.

    למרות זאת, הוא נמנע מכך, אך דאג להופיע לכל ישיבות בית המשפט.

     

    הגדיל עוד לעשות הנתבע 1 עת במסגרת ישיבת ההוכחות סירב להשיב לשאלות ב"כ הנתבעות, ועמד בסירובו גם כאשר ניתנה לו הזדמנות לחזור בו, אך מנגד השיב לכל השאלות אשר הופנו אליו ע"י ב"כ התובע עת נחקר על ידו.

     

45. המסקנה המתחייבת היא, אפוא, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב מובהק.

     

46. לא נעלם מעיניי, כי התובע פנה לבית המשפט בבקשה למתן פסק דין כנגד הנתבע 1 בהעדר הגנה, ברם לא שוכנעתי בעניין כנותה של הבקשה. במבט ממעוף הציפור על התנהלות הצדדים בהליך זה ועל כלל הנסיבות האופפות אותו מצאתי, כי האפשרות המסתברת יותר היא שהתובע והנתבע פעלו, כאמור, בצוותא חדא, על מנת לסכל הוצאת פסק הדין בעניין עיזבון המנוחה מן הכוח אל הפועל, הא ותו לא, וכי כפי שיפורט עוד בהמשך, מצאתי כי אדניה של התביעה רופפים ביותר.

     

47. בשלב זה מוצאת אני להבהיר, כי ככל שטענת השיהוי הייתה ניצבת לבדה במערכה, יכול שלא היה די בה כדי להביא לדחיית התביעה, זאת, בין היתר, משלא הוכח, כי הנתבעות שינו מצבן לרעה בעקבות השיהוי בהגשתה.

     

48. ברם, כפי שיפורט בהמשך, שוכנעתי גם, כי לגופו של עניין ממילא לא עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח התביעה, ועל שום כך מצאתי לדחותה.

     

    הסכם ההלוואה

49. עניין לנו, כידוע, בתביעה להחזר הלוואה בסך של חצי מיליון ₪ אשר עפ"י הנטען ניתנה ע"י התובע לנתבע 1 ולמנוחה.

     

50. התובע הציג מסמך בכתב הנחזה כהסכם הלוואה מיום 28.01.2003 עליו חתומים, עפ"י הנטען, המנוחה, הנתבע 1 והוא (להלן: "ההסכם").

     

    עפ"י האמור בהסכם, התובע העמיד לנתבע 1 ולמנוחה הלוואה בסך של 1,400,000 ₪ "לצורך כיסוי חובות לרכישת המגרש וכן לצורך בניית בניין על הנכס שפרטיו להלן" (ראו ה-הואיל הראשון בהסכם).

     

    ודוק, מן ההסכם עולה, כי המנוחה והנתבע 1 היו בעליו של מגרש ב... עליו התכוונו לבנות בית. עפ"י ההסכם, סך של חצי מיליון ₪ הועבר כבר מהתובע לנתבע 1 ולמנוחה, והיתרה בסך 900,000 ₪ תועמד לרשותם על ידי התובע כפוף לזכותו להמירה במימון בניית הבית על ידו, כאשר בעת מכירתו יוחזרו לידיו כספי ההלוואה.

     

    בהסכם צוין עוד, כי: "...סך של 500,000 ₪ כבר הועבר לידי הלווה בעבר ויתר הסכום יועמד לזכות הלווה ויימסר ללווה בשלמות או בחלקים לפי דרישת הלווה, כפוף לאמור בסע' 7 להלן (דהיינו התקדמות הבנייה). הלווה מאשר קבלת הסך הנ"ל של 500,000 ₪" (ראו סעיף 2 להסכם).

     

    כאמור, בהסכם נקבע גם, כי כספי ההלוואה יוחזרו לידי התובע בעת מכירת הנכס (המוגדר בהסכם כמגרש ב... שהיה בבעלות הנתבע 1 והמנוחה), ולא יאוחר מיום 01.03.2005 (ראו סעיף 3 להסכם).

     

51. כן נקבע בהסכם, כי כבטוחה לפירעון ההלוואה ע"י הנתבע 1 והמנוחה יימסר על ידם לידי עו"ד ש. שטר חוב בלתי סחיר על סך 1,400,000 ₪, יירשם שעבוד על הנכס ויימסר לידי עו"ד ש. בנאמנות ייפוי כח בלתי חוזר.

     

52. כאמור, עניין לנו בתביעה כנגד חליפיה של המנוחה, הבאים בנעליה עקב פטירתה, ומשכך הנטל המוטל על כתפי התובע מוגבר.

     

53. בפרט דברים אמורים, נוכח הכחשתן של הנתבעות, כי המנוחה חתמה על ההסכם.

     

54. עדות התובע בכל הנוגע להסכם לא נמצאה מהימנה עליי כלל ועיקר, כפי שיפורט להלן.

     

55. ראשית, מעדות התובע עולה, כי הסך של 500,000 ₪ הנתבע על ידו בהתבסס על ההסכם מקורו בכספים שלטענתו הועברו על ידו לנתבע 1 לאורך השנים בסכומים שונים בלא שנערך על ידי השניים או מי מהם כל תיעוד שהוא, ובלא שיש בידו כל פירוט שהוא בנוגע למועדים בהם הועברו הסכומים ובנוגע לסכומים שהועברו לכאורה. מכאן, שלמעשה הסכום הנתבע על ידו הוא סכום משוער בלבד:

    "ש. ...נתת לאחיך מעת לעת הלוואות או שזאת ההלוואה היחידה שלכאורה נתת לו?

    ת. נתתי לו כסף כל הזמן, שנים לפני ההלוואה.

    ש. עוד הפעם איך?

    ת. נתתי לו כספים, לא היה קשור בהלוואה, הייתי נותן לו כרגע כספים עד שיהיה לו להחזיר. כל פעם  היו צריכים כסף לרכב, כסף לטיפולים, כל מה שצריך כסף חודש בחודשו, שהייתי כל שבוע נותן לו כסף שיהיה לו עם מה לחיות הוא לא עבד שנים, הייתי נותן לו ממה לחיות. שבוע כל שבוע זה 1000 שקלים במצטבר. מה שהם ביקשו אני עזרתי להם.

    ש. תן לי להבין, חוץ מהלוואה הספציפית הזאת שאתה תובע למעשה, נתת לו הלוואות שהיו מה באופן שוטף 1000 שקלים בחודש או גם הלוואות גדולות?

    ת. לא, קודם כל אמרתי הייתי נותן לו כמעט כל שבוע איזה 1000 שקלים, מעבר לכך נתתי לו הלוואות גדולות לקנות רכב, כשהוא קנה את הבית נתתי להם, עזרתי להם.

    ש. איזה בית ב...? ת. הדירה שלהם שהם קנו.

    ש. ב... עזרת להם?

    ת. כן.

    ש. שם עשית הסכם הלוואות?

    ת. לא.

    ש. לא עשית.

    ת. לא עשיתי הסכם הלוואה עד ההלוואה הזאת, ברגע ש.... לדעתי אפילו יותר מהסכום הזה.

    ש. זאת אומרת זאת לא ההלוואה היחידה, היו עוד הלוואות.

    ת. לא, ההלוואה הזאת כוללת את כל מה שהם קיבלו ממני.

    ש. תן לי להבין, ההלוואה הזאת כוללת את כל מה שהם קיבלו כל השנים?

    ת. הם קיבלו הרבה יותר מזה, רק שהם רצו לבנות בית אז עשינו הסכם

    ש. והם קיבלו יותר מזה.

    ת. ואפילו קיבלו יותר מזה. לא עקבתי, באופן עקבי לרשום כל דבר, גם מה שרשמתי....

    ש. זאת אומרת החמש מאות האלה זה סתם מספר...

    ת. זה לא סתם...

    ש. אז איך הגעת למספר הזה?

    ת. זה סכום שהם קיבלו ממני והם קיבלו יותר" (ההדגשות אינן במקור- פ.ג.כ; עמ' 3 ש' 1 עד עמ' 4 ש' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019).

     

56. גם בהמשכה של חקירתו הנגדית לא ידע התובע להשיב עת נשאל אודות המועדים בהם הועברו על ידו לכאורה כספי ההלוואה בסך 500,000 ₪ לנתבע 1 ואודות התקופה בה הועברו (עמ' 9 ש' 6-15 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019). בנוסף שב התובע והבהיר בעדותו, כי לא החזיק בידו אסמכתאות בעניין העברת כספי ההלוואה לנתבע 1, וכי (כצפוי) מלוא הכספים הועברו במזומן, ומכאן שלכאורה לא ניתן להוכיח העברתם: "ש. הכספים שאתה טוען שבעצם העברת לבני הזוג מעת לעת, יש לך אסמכתאות כלשהן?

    ת. לא

    ש. לא

    ת. לא שומר אסמכתאות, לא שמרתי זה לפני הרבה שנים.

    ש. בסדר גמור, אין לך אסמכתאות. הסכומים אתה יכול להגיד לי לפחות איך הסכומים עברו? זאת אומרת במזומן, בהעברות בנקאיות, בציקים?

    ת. מזומן.

    ש. הכל מזומן.

    ת. מזומן" (עמ' 12 ש' 13-21 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019).

     

57. זאת ועוד וכפי שצוטט לעיל, מחקירתו הנגדית של התובע עולה, כי הכספים שניתנו על ידו לנתבע 1 הייתה לצורך רכישת רכב ולצרכים שוטפים, וזאת בניגוד לאמור בהסכם לפיו מטרת ההלוואה היא כיסוי החובות בגין רכישת המגרש. התובע נשאל אודות פשר הסתירה שבין האמור בעדותו ובין האמור בהסכם, ותשובתו הייתה עמומה, מתפתלת וארוכה (עמ' 6 עמ' 20 עד עמ' 8 ש' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019). רק לאחר התערבות בית המשפט טען התובע, כי הכספים בסך 500,000 ₪ ניתנו לנתבע 1 ולמנוחה לצורך רכישת רכב, כסיוע במימון רכישת הדירה שלהם באשדוד, למימון טיפולי שיניים והשתלת שיניים שעבר הנתבע 1 (בסך 70,000 ₪) ולמימון צרכיהם השוטפים, כסיוע כספי לנתבע 1 אותו העניק לו על בסיס קבוע (עמ' 8 ש' 24 עד עמ' 9 ש' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019).

    כאמור, גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם תוכן ההסכם.

     

58. זאת ועוד, מעדותו של התובע עולה, כי המגרש מושא ההסכם, אשר נרכש ע"י הנתבע 1 והמנוחה, ואשר עפ"י ההסכם, ההלוואה ניתנה להם, לכאורה, לצורך פירעון חובות שנוצרו אגב רכישתו ולמימון בניית הבית עליו, נרכש כ- 14 שנים קודם לחתימה על ההסכם תמורת סכום הנמוך משליש מן הסכום אשר לכאורה הועבר ע"י התובע לנתבע 1 ולמנוחה:

    "ש. אני שואל שאלה פשוטה, המגרש נקנה בשנת 89, אתה... לכאורה לטענתך את הסכם ההלוואה ב2003. כמה זמן עבר מ89 עד 2003.

    ת. תעשה חשבון אין לי ראש.

    ש. אין לך ראש ארבע עשרה שנים.

    ת. אני פשוט לא מרגיש טוב אדוני.

    ש. הכל בסדר. ארבעה עשרה שנים.

    ת. אוקי אם אתה אומר.

    ש. אתה יודע מה, שבן אדם, זוג, ייקחו חמש מאות אלף שקלים לצורך מגרש שנקנה במאה שמונים אלף שקלים....

    ת. אתה כנראה לא מבין את השאלה שלך. אתה קודם כל אני מסביר לך שהחמש מאות אלף שקלים היו גם לרכב, גם לשיניים, גם לשוטף...

    ש. אבל זה לא מה שכתוב בהסכם? 

    ת. לא, וגם היה מה שנשאר להם חובות לשלם על המגרש נתתי להם...

    ש. הם קנו אותו במאה שמונים לפני ארבע עשרה שנים.

    ת. תשאל אותו מה אתה שואל אותי? (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ; עמ' 9 ש' 26 עד עמ' 10 ש' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019).

     

59. יתר על כן, מעדות התובע עולה, כי הצדדים כלל לא פעלו עפ"י ההסכם. כך, לדוגמה, הגם שעפ"י הוראות ההסכם, ככל שההלוואה לא תיפרע והתובע יודיע על כך לנאמן (עו"ד ש.), יפעל הנאמן למימוש הנכס ו/או השעבוד. דה פקטו, הודה התובע כי לא פעל כלל עפ"י ההסכם, ולא הודיע לנאמן, כי ההלוואה לא נפרעה (ראו סעיף 9 להסכם; עמ' 12 ש' 5-10 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019; וכן עדות עו"ד ש.- עמ' 33 ש' 5-7 שם).

     

60. זאת ועוד, הגם שעפ"י סעיף 6 להסכם אמור היה להירשם משכון על המגרש שבבעלות הנתבע 1 והמנוחה כבטוחה לפירעון ההלוואה, הודה התובע, כזכור, כי לא פעל לרישום המשכון (עמ' 12 ש' 24-27 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019).

     

61. עוד ובנוסף, במסגרת שמיעת הראיות נודע לראשונה, כי בכל הנוגע לנכס מושא ההלוואה לכאורה הייתה התנהלות קודמת בין המנוחה והנתבע 1 ובין חברת "..." (להלן: "החברה") אשר התובע היה בעליה, ולמצער אחד מבעליה ולבטח בעל עניין בה.

     

     

62. במסגרת דיון ההוכחות הוצג לפניי פסק דין שניתן ע"י וועדת הערר המוקמת מכוח חוק מיסוי מקרקעין בו נקבע, כי עסקת המכר מיום 31.05.1996 שהייתה בין הנתבע 1 והמנוחה מזה ובין החברה מזה – בוטלה (מוצג נ/1). מדובר בעסקה במסגרתה רכשה החברה את המגרש נושא ההסכם, שהיה בבעלות המנוחה והנתבע 1. עפ"י פסק הדין, הצדדים לעסקה חתמו על הסכם המבטל אותה ביום 26.01.2003 דהיינו, כשבע שנים לאחר שנחתם הסכם המכר המקורי ויומיים בלבד לפני החתימה על ההסכם שלפנינו (ראו עמ' 2 לפסק הדין). ב"כ החברה אשר ייצגה בהתקשרות עם הנתבע 1 והמנוחה, ובכל הנוגע לביטול העסקה, היה עו"ד ש., שבמשרדו נערך ההסכם ואשר שמו מוזכר בו כנאמן, כאמור.

     

63. הדברים המתוארים לעיל מטילים צל כבד על התנהלות התובע ועל מהימנותו.

    כן עולה, כי הייתה בין התובע והנתבע 1 (שעה שגם עפ"י האמור גם בפסק דינה של וועדת הערר המנוחה הייתה כבר אז חולה מאד ולא הייתה מעורבת כלל בנעשה) התנהלות כלכלית אשר קדמה לחתימה על ההסכם ואשר בנוגע לה, ובנוגע לכל שבא בעקבותיה, רב הנסתר על הגלוי. לראיה, חרף הקביעה בפסק הדין שניתן ע"י וועדת הערר, לפיה עסקת המכר בין החברה ובין הנתבע 1 והמנוחה בוטלה כבר בשנת 1998, דה פקטו, הסכם הביטול נחתם כיומיים בלבד טרם נחתם ההסכם נושא דיוננו. העובדה שהתובע נמנע מלהזכיר ולו במילה קורותיו של המגרש ושלל האירועים שקדמו לחתימה על ההסכם עומדת לחובתו, וגם בה יש כדי לערער את יסודות גרסתו ולהעמיק את חוסר המהימנות העולה ממנה בבירור.

     

64. כפי שצוין לעיל, לא מצאתי ממש גם בטענות התובע לפיהן מועד פירעונה של ההלוואה נדחה בהסכמת הצדדים.

     

65. גם בעניין זה לא עמד התובע כלל בנטל המוטל עליו להוכיח טענותיו.

     

66. ראשית, שעה שעפ"י הנטען ע"י התובע, ההלוואה ניתנה על ידו לנתבע 1 ולמנוחה יחד, לא ברור מדוע פנה הוא, עפ"י עדותו, לנתבע 1 בלבד ולא למנוחה, בעודה בחיים, לצורך פירעונה (עמ' 15 ש' 22-27 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019).

     

67. שנית, לא עלה בידי התובע להסביר, הכיצד, לא זו בלבד שלא נרשם משכון על המגרש כקבוע בהסכם, אלא שדה פקטו, גם כאשר המגרש נמכר ביום 20.09.2005, לא דרש הוא מהנתבע 1 ומהמנוחה את פירעון ההלוואה (עמ' 15 ש' 2-17 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019).

     

68. בעניין זה יוער, כי גם במסגרת החקירה החוזרת אישר התובע, שהוא ידע אודות מכירת המגרש ע"י הנתבע 1 והמנוחה בשנת 2005 (עמ' 17 ש' 23-24 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019).

     

69. גרסת התובע תמוהה עוד יותר, עת עפ"י עדותו המגרש אשר רישום המשכון עליו כבטוחה לפירעון ההלוואה נמכר ביום 20.09.2005 לה"ה ...., והכל מידיעתו האישית, ולמרות זאת הוא לא פנה אל המנוחה והנתבע 1 בדרישה לפירעון ההלוואה : "ש. עכשיו נמכר המגרש, מקבלים עליו פחות כסף לכאורה, איפה אתה? למה אתה לא מבקש את הכסף שלך?

    ת. אם אני מבקש זה לא היה עוזר לי, הם היו במצוקה כספית גם כן" (עמ' 15 ש' 2-17 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019).

     

    מנגד בהמשך עדותו, שינה התובע גרסתו, וטען, כי הוא אמנם פנה בדרישה לפירעון ההלוואה, אלא שאל הנתבע 1 בלבד, והלה דחה אותו פעם אחר פעם: "הבנתי. אבל תראה, לפי סעיף 3 להסכם ההלוואה, נקבע שסכום ההלוואה יוחזר לא יאוחר מיום ראשון למרץ 2005. נמכר ב- 2005, הכי טבעי שמה? שהכסף יוחזר. למה לא עמדת על זה?

    ת. לא הוחזר.

    ש. לא הוחזר, למה לא עמדת על זה שיחזירו?

    ת. אני פניתי מדי פעם, כל פעם ביקשתי, פניתי מדי פעם אלמוני מה עם הכסף, מה עם הכסף, כל פעם נדחיתי" (עמ' 16 ש' 2-5 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019).

     

70. לא זו בלבד שאין הן עולות בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר, טענות אלו של התובע נטענו בעלמא. לא הוכח על ידו כלל כי הוא פנה בעניין אל הנתבע 1 וכי הייתה הסכמה לדחיית מועד פירעונה של ההלוואה הנטענת.

     

71. ואם לא די בכך, הרי שמעיון בכתב ההתנגדות לצו ירושה אחר עיזבון המנוחה באשר הוגש על ידו (שם דאג לשכור שירותי עו"ד שתייצגו) עולה, כי לא נטען בו ע"י הנתבע 1 דבר וחצי דבר בעניין ההלוואה שניטלה, לכאורה, על ידו וע"י המנוחה יחד, על אף שהוא בחר לפרט במסגרתו פעולות רבות שבוצעו על ידו וע"י המנוחה יחד, על מנת לבסס טענתו בדבר מערכת היחסים שהייתה ביניהם כבני זוג ידועים בציבור.

     

    זאת ועוד, גם במסגרת הסכם הפשרה שהושג בין הנתבע 1 והנתבעות לא צוין דבר בעניין ההלוואה הנטענת, על אף שעניינו של הסכם זה הוא חלוקת עיזבונה של המנוחה.

     

    עובדה זו שומטת את הקרקע תחת הטענה, כי היה לעיזבון המנוחה חוב כה כבד הנובע מאי פירעון ההלוואה לכאורה.

     

72. התובע לא עמד גם בנטל להוכיח, כי המנוחה חתמה על ההסכם.

     

    במסגרת דיון ההוכחות העיד לפניי עו"ד ש., אשר עפ"י הנטען ערך את ההסכם, ואשר כפי שהתברר במסגרת הדיון שימש גם כב"כ החברה שהתובע, כאמור, היה בעליה ולמצער אחד מבעליה, וייצגה בערר שהוגש על ידה וע"י הנתבע 1 והמנוחה כנגד מיסוי מקרקעין ועניינו ביטול עסקת מכר המגרש מושא ההלוואה אשר בלב דיוננו (עמ' 31 ש' 22-25 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019).

     

    אף כי בתחילה טען עו"ד ש. שההסכם נערך על ידו ונחתם בפניו (עמ' 29 ש' 10-13 לפרוטוקול הדיון מיום 18.09.2019), בהמשך ציין, כי אין הוא זוכר דבר בעניין זה (עמ' 29 ש' 20-23 שם) ובהמשך הוסיף וטען, כי בתו המנוחה ששימשה כעורכת דין במשרדו טיפלה בכך. למרבה הצער הלכה בתו לעולמה בטרם עת: "ש. טוב את המסמכים, אפשר לראות את המקור? הם חתמו בפנייך?

    ת. כן, לא, זה אני לא בטוח.

    ש. אתה לא בטוח?

    ת. ביתי ז"ל ......

    ...

    ת. בתי נפטרה ממחלקה קשה ב2012 אבל היא עוד טיפלה בדברים כך שאני פחות טיפלתי בעניין הזה. ממתי החוזה? תראה לי.

    ש. בבקשה.

    ת. יותר בתי טיפלה לכן...

    כבוד השופטת פאני גילת כהן: בתך הייתה גם עורכת דין?

    ת. כן

    כבוד השופטת גילת כהן: עבדה אתך במשרד?

    ת. גבירתי אני רואה שמי שאישר פה את ייפוי הכח, אימת את ייפוי הכח זו באמת בתו זכרונה לברכה ולא האדון הנכבד שעומד מולנו. זאת אומרת אתה לא הייתה בפני...

    ת. אני גם בתוך המשרד, בתוך עבודת המשרד לא הייתי מעורב בזה.

    ש. אז אתה לא יודע להגיד לי בוודאות אם זה היה בפנייך או לא?

    ת. אני לא יודע כלום אני מצטער אני לא זוכר" (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ; עמ' 32 ש' 10-27 שם).

     

73. לפיכך ומשעה שהמנוחה ועורכת הדין אשר ערכה את ההסכם אינן בין החיים, הרי שהעדים היחידים לכך שהמנוחה חתמה, לכאורה, על ההסכם הם התובע והנתבע 1, אשר האינטרס המשותף שלהם בהליך זה מובהק, ומשכך אין ליתן משקל רב לעדותם בעניין זה, אם בכלל.

     

74. בנסיבות אלו ועת עניין לנו, כאמור, בתביעה כנגד יורשי המנוחה כחליפיה ומשכך קיים ממילא קושי אובייקטיבי בבירורן, בפרט שעה, שכאמור, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, והיות שעפ"י התשתית הראייתית המונחת לפניי המנוחה הייתה חולה מאד גם בעת החתימה לכאורה על ההסכם, ודין ודברים הוחלפו בין הנתבע 1 והתובע בלבד, באתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי התובע להוכיח שהמנוחה חתמה על ההסכם.

    ודוק, במקרה דנא על נסיבותיו באשר הובאו לעיל בהרחבה, לרבות עיתוי החתימה על ההסכם לכאורה, מצבה הבריאותי של המנוחה עובר לחתימה עליו, פטירתה ופטירת עורכת הדין שערכה ההסכם, נטל הראיה בעניין אותנטיות החתימה של המנוחה על ההסכם אינו מתהפך ורובץ גם כן על כתפי התובע.

     

75. על כן, בראי כלל הנסיבות האופפות המקרה דנא, לרבות מועד הגשת התביעה, סמוך לתום תקופת ההתיישנות ולפירוק השיתוף בדירת המגורים של הנתבע 1 בינו ובין הנתבעות, השיהוי הניכר בו נקט התובע, טיב ואיכות הקשר המשפחתי בין התובע והנתבע 1, התנהלותם חסרת תום הלב, וגרסתו הבלתי מהימנה של התובע בעניין מתן ההלוואה, בפרט שעה שהן נטענות כנגד חליפי המנוחה הבאים בנעליה, על כל הכרוך בכך ומשתמע מכך, מצאתי לדחות התביעה.

     

    להשלמת התמונה יאמר עוד, כי מן התשתית הראייתית שהונחה לפניי על רקע כלל הנסיבות, אפשרות מסתברת יותר היא, שההסכם עליו נשענת התביעה אינו אלא הסכם למראית עין.

     

    סוף דבר

76. נוכח האמור לעיל בהרחבה, התביעה נדחית בזאת.

     

77. התובע יישא בהוצאות הנתבעות בסך כולל של 15,000 ₪.

    התשלום יבוצע באמצעות בא כוחן.

    יובהר, כי מצאתי לחייב בסכום מופחת נוכח מחדלן של חלק מהנתבעות באי התייצבותן לדיון שמיעת הראיות.

     

    לפנים משורת הדין איני מחייבת הנתבע 1 בהוצאות חרף מחדליו בניהול ההליך והתנהלותו.

     

78. פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים נוספים.

     

79. בזאת מסתיים ההליך שלפניי.

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים באמצעות באי כוחם ותסגור התיק.

     

    ניתן היום, כ"ח אדר תש"פ, 24 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.