פס"ד בתביעה לפיצוי נזקי גוף בגין תאונת דרכים

1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). התובעת ילידת x/x/1995, טענה בתביעתה, כי בתאריך 07/04/2008 (בהיותה בת כ-13), נפגעה בגופה עת שנסעה יחד עם אחותה, גב' xx xx, בת ה-16 באותם ימים, באוטובוס שהיה נהוג על ידי הנתבע מס' 1, בבעלות הנתבעת 3, ומבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת 2.

2. הגנה הוגשה מטעם נתבעת 2 בלבד (להלן: "הנתבעת"), אשר התכחשה לחבות ולכיסוי הביטוחי. לא הוגשה הגנה מטעם הנתבעים 1 ו-3.

3. כל שטענה התובעת בתביעתה באשר לתיאור נסיבות התאונה הוא: "ביום 07/04/2008 בשעה 21:30 או בסמוך לכך, באזור ראש העין, נפגעה התובעת בתאונת דרכים כנוסעת באוטובוס..." (ר' סעיף 5 לכתב התביעה).

               כאמור, הנתבעת התכחשה בהגנתה לאירוע התאונה, וטענה לחילופין, כי אין קשר סיבתי בין הנטען בסעיף 5 לכתב התביעה לתאונה המוכחשת. הנתבעת לא הציגה גרסה כלשהי באשר לנסיבות.

4. כבר ייאמר, אמנם כתב התביעה נעדר פירוט באשר לנסיבות התאונה. עם זאת, צורף לכתב התביעה, בהמשך לסעיף 5, מסמך שסומן כנספח א', הלא הוא עותק מהודעת התובעת במשטרה, אודות אותה תאונה, ובו ניתן למצוא פירוט של נסיבות התאונה.

               עוד ייאמר, כי מלבד ההכחשה הכללית של הנתבעת באשר לנסיבות התאונה, עלתה במהלך סיכומיה הטענה, כי בכל מקרה מדובר בתאונה מכוונת שמוחרגת מגדרות המונח "תאונת דרכים" על פי חוק הפלת"ד.

5. לבקשת התובעת, מונה על-ידי בית-המשפט מומחה אורטופד, ד"ר וידאל ברצלון (להלן: "המומחה"), אשר קבע בחוות-דעתו, כי לתובעת נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה, בשיעור 20%.

נסיבות התאונה כפי שהוכחו בפניי:  

6. מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה ואחותה xx. מטעם הנתבעים לא הובאו עדויות כלשהן.

עוד יצוין, כי מעדויותיהן של התובעת ואחותה xx עולה, כי מלבדן ומלבד הנהג נסעה באוטובוס באותה עת רק נוסעת אחת נוספת. 

בתצהיר עדותה הראשית פירטה התובעת נסיבות התאונה כדלקמן: בתאריך התאונה עת שנסעה יחד עם אחותה בקו 17 מתחנת נווה אפק לביתה ובהגיעה לתחנה הייעודה לחצו (היא ואחותה) על הפעמון, אות לנהג לעצור בתחנה הקרובה, אלא שהאוטובוס המשיך בנסיעתו ומשחלף על פני התחנה ולא עצר, היא ואחותה צעקו לעבר הנהג שיעצור את האוטובוס, אך הנהג השיב שהוא שאל אם מישהו מבקש לרדת בתחנה והן לא ענו, ואמר כי הוא יוריד אותן בתחנה הבאה. מכיוון שהתחנה הבאה הייתה רחוקה ביקשו התובעת ואחותה שהנהג יעצור על מנת להוריד אותן, ובשלב זה הנהג הסיט את האוטובוס לעבר המדרכה לצד ימין, עלה על המדרכה ובלם בפתאומיות ובפראות, כתיאורה. כתוצאה מהבלימה הפתאומית והחזקה, ומאחר והתובעת החזיקה אותה עת במעקה האוטובוס העילי ביד שמאל, סבלה מחבלה בכתף שמאל מלווה בתחושת ניתוק, והרגישה, כפי שתיארה, שהכתף יוצאת ממש ממקומה. (להלן: "התאונה").

בכך לא תם, ובעוד האוטובוס עומד על המדרכה והתובעת כואבת כאבים עזים בכתף שמאל, קם הנהג מכסאו, התחיל לצעוק לעבר התובעת ואחותה ואף דחף את התובעת, וכתוצאה מהדחיפה איבדה שיווי משקלה ונהדפה לאחור תוך שהיא מקבלת מכה נוספת בכתף שמאל, שהייתה קלה יחסית לחבלה הראשונה (להלן: "התקיפה").

7. רוב רובן של העובדות שנמסרו על-ידי xx בעדותה תאמו את עדות התובעת. כך לדוגמא: התובעת ו-xx, שתיהן העידו, כי מלבדן הייתה רק נוסעת אחת נוספת באוטובוס בעת התאונה, שלא הייתה מוכרת להן.

               שתיהן תיארו נסיבות התאונה בפניי באופן זהה, בקווים כלליים.

התובעת העידה בפניי שלאחר התאונה הגיעה יחד עם אחותה הביתה וכשעתיים לאחר מכן, ולאחר שאביה הגיע הביתה, הסיע אותה לבית החולים. xx אישרה בעדותה דברים אלה.

8. לטענת הנתבעת נתגלו סתירות רבות בין עדותה של התובעת ועדותה של האחות לבין הגרסה שנמסרה במשטרה, וכן בהשוואה לגרסה העולה מהמסמכים הרפואיים הראשוניים. זאת ועוד, לטענת הנתבעת, מדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין לפסוק על פיה.

9. אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר ששמעתי את התובעת ואת העדה מטעמה וכן לאחר ששמעתי את המומחה מטעם בית המשפט, אשר זומן לעדות לבקשת הנתבעת, הגעתי לכלל מסקנה, כי נסיבות התאונה הוכחו בפניי, כי התובעת נחבלה כתוצאה מהבלימה הפתאומית והעליה למדרכה שביצע נהג האוטובוס, כאשר התובעת מחזיקה ביד שמאל את מעקה הבטיחות שבאוטובוס, דבר שגרם לפריקת הכתף. עדותה של התובעת הייתה נהירה, עקבית, אמינה ומהימנה במידה רבה מאוד. עדותה נתמכת הן בעדות אחותה, שאף היא הייתה עדות אמינה ומהימנה בעיניי, והן בעדותו של המומחה מטעם בית המשפט, כפי שיובהר בהמשך. היא אף עולה בד בבד עם התיעוד הרפואי שהוגש.

10. התובעת ו- xx מסרו ביום 27/04/2008 הודעות במשטרה, בהן הייתה גם התייחסות לנסיבות התאונה. בעדות התובעת במשטרה מפורטת גרסתה התואמת את כל הפרטים שמסרה בעדותה בפניי ובתצהיר עדותה הראשית. התובעת ציינה בהודעתה במשטרה, כי בעת שהאוטובוס עלה על המדרכה ובלם בלימה חזקה ופתאומית, היא החזיקה במעקה, ונתקלה עם הכתף השמאלית שלה במוט של הכסאות. בהמשך הנהג יצא מתאו, התחיל לצעוק עליה ועל אחותה ודחף אותה שוב על כתף שמאל, ואז אחותה הרימה אותה והנהג הוריד אותן מהאוטובוס.

גם xx מסרה בהודעתה במשטרה, כי הנהג ביצע בלימה פתאומית, עלה על המדרכה, כאשר באותו רגע אחותה התובעת עמדה לפני מוט הברזל שבאוטובוס, וכתוצאה מהבלימה, היא עפה לכיוון מוט הברזל וקיבלה מכה, ואז הנהג קם ממושבו לכיוון התובעת, דחף אותה, כאשר xx מנסה להרחיק אותו ממנה.

xx נשאלה בעדותה במשטרה ממה נחבלה אחותה, האם זה היה מהעצירה של האוטובוס או מהדחיפה של הנהג, והיא השיבה שהתובעת נחבלה משני האירועים. עוד ציינה בהודעתה במשטרה, כי התובעת נפלה אחורה כתוצאה מדחיפת הנהג וקיבלה מכה נוספת בכתף. xx העידה בתצהיר עדותה הראשית, לאחר ששטחה את סיפור הרקע, כי הנהג הסיט את האוטובוס ובלם באופן פתאומי תוך שהוא עולה על המדרכה, בעוד התובעת מחזיקה במעקה האחיזה העילי של האוטובוס, בהיותה בעמידה, וכתוצאה מכך התובעת נפגעה בכתף שמאל. לאחר מכן קם הנהג מכסאו, התקרב אליהן, כאשר התובעת מחזיקה בכאב את כתף שמאל, הנהג המשיך לצעוק לעברן והתובעת נהדפה לאחור, נבלמה בעמוד שהיה מאחוריה, איבדה שיווי משקל ואז xx תפסה אותה כדי למנוע נפילתה.

11. בחקירתה הנגדית שבה התובעת ופירטה את נסיבות התאונה, הדגישה, כי החבלה המשמעותית אשר גרמה לפריקת הכתף אירעה מיד לאחר העצירה הפתאומית והעליה של האוטובוס על המדרכה, תוך כדי הסטתו ימינה בעוד היא מחזיקה עם יד שמאל את מעקה הבטיחות של האוטובוס, וכי התקיפה של הנהג לא הייתה משמעותית בכל הקשור לפגיעה בכתף שמאלית.

גרסתה של התובעת באשר לנסיבות התאונה נתמכת גם ברישומים הרפואיים שצורפו לתצהירה. התובעת כאמור הגיעה באותו יום בשעת לילה מאוחרת לטיפול בחדר המיון של בית החולים ושם נרשם:

"בשעה 21:00 נסעה באוטובוס שעצר. מתזוזה לא נכונה הרגישה כאבים בכתף Lt. בהמשך קיבלה מכה מהנהג ונפלה (לפי דבריה הילדה)...".

12. מקבל אני הסבריה של התובעת באשר לסתירות, לכאורה, העולות מעדותה בפניי בהשוואה להודעתה שמסרה במשטרה, וזאת בהתחשב בכך שבעת התאונה התובעת הייתה בת 13 בלבד ואילו אחותה xx הייתה בת 16. הסתירות, לכאורה, אינן יורדות לשורש העניין, הגם שניתן אמנם לסבור, כי התובעת נחבלה במסגרת אותה שרשרת אירועים פעמיים בכתפה, כאשר הפעם הראשונה הייתה כתוצאה מבלימת החירום והפעם השניה כתוצאה מההדיפה, או התקיפה, שביצע הנהג כלפיה. התובעת תיארה, כי הסטיה שביצע נהג האוטובוס הייתה חדה, פתאומית, ואף תוך בלימה פתאומית ועליה על המדרכה, בעוד היא מחזיקה בידה השמאלית במעקה הבטיחות, דבר שגרם לפריקת הכתף. מנגנון זה שונה לחלוטין מהמנגנון של דחיפת התובעת על ידי נהג האוטובוס, אף אם נקבל שהדחיפה גרמה להפלתה ארצה.

13. המומחה הבהיר בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל באם אין לייחס תרומה כלשהי לתקיפה של הנהג, כי המנגנון שיכול היה לגרום לפריקת הכתף הוא אך ורק בלימת החירום, כאשר התובעת מחזיקה ביד שמאל את מעקה הבטיחות של האוטובוס, ואילו המנגנון של ההדיפה לא יכול היה לגרום לפריקת כתף.

סבורני כי די בכך כדי לקבל טענת התובעת שהחבלה בכתף שמאל, והנכות שנקבעה בעקבותיה, נגרמו כולן כתוצאה מהתאונה, ולא ממעשה התקיפה ואף לא מתרומה כלשהי של מעשה התקיפה.

כך נימק המומחה:

               "הכי סביר להניח שזה קרה באירוע הראשון, כיוון שבאירוע הראשון על פי דבריה אחזה במוט הוריזונטלי של האוטובוס והאוטובוס עלה על המדרכה והגוף שלה נטה קדימה במהירות והיא נטתה להיאחז במוט כדי לא ליפול, ואז נוצרה התנועה של ה-ABER, וזה הגיוני שזה הכי סביר להניח שזו תנועה ידועה ומנגנון ידוע של פריקת כתף".

(עמ' 27, ש' 25 עד 28).

"לגבי מנגנון הפריקה, אני לא מצליח לדמיין איך מישהו שדוחף מישהו אחר, בלי שתהיה תנועה אחורית של היד, יכול לפרוק כתף קדימה. יכולה להיות פריקה כזו אחורית אך לא קדמית. זה לא הגיוני ולא מסתדר לי".

               (עמ' 28, ש' 8 עד 10).

בהמשך נשאל שוב, באם אין הוא סבור שיש לייחס למעשה התקיפה תרומה כלשהי לנכות שקבע, והשיב בשלילה (עמ' 28, ש' 16).

14. בהקשר זה אציין, כי הנתבעת אשר אמנם לא נתנה ייצוג לנתבע 1 והנתבעת 3, בחרה שלא להזמין לעדות את נהג האוטובוס על מנת שתוכל להציג גרסתו, בתמיכה להגנתה, אם בכלל. משכך, יניח בית המשפט, כי אילו הובא הנהג לעדות, הרי שהיה בעדותו כדי לתמוך בגרסת התובעת דווקא. בא-כוח הנתבעת נשאל על ידי בית המשפט אודות זימון הנהג, והשיב: "הנהג לא הגיע לעדות. לא זימנתי אותו ואין לי כוונה לזמן אותו" (עמ' 12, ש' 15).

האם מדובר בתאונה מכוונת?

15. טען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי מדובר בתאונה מכוונת המוחרגת מתחולת חוק הפלת"ד, זאת בהתאם לסעיף 7 (1) לחוק הפלת"ד, וכן בהתאם להגדרת המונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, סיפא.

אין בידי לקבל טענה זו.

כבר ייאמר, אין תחולה לחריג שבסעיף 7 (1) על המקרה שבפנינו כלל ועיקר.

סעיף 7 (1) מורה כדלקמן:

"7.         נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:

(1)          מי שגרם לתאונה במתכוון;

(2)           .....................................".

הנתבעת טוענת שהתאונה אירעה על ידי מעשה מכוון של הנהג, אלא שמי שנפגע ומי שתובע כאן הוא לא הנהג, אלא נוסע בתוך הרכב. סעיף 7 (1) הנ"ל אינו חל על המקרה שלפנינו. סעיף זה מיועד להחריג זכאותו של מי שגרם לתאונה, כך משלא עלתה הטענה שהתובעת היא שגרמה לתאונה, אלא הנהג דווקא, ברי הוא שאין תחולה של סעיף זה על המקרה שלפנינו.

16. ובאשר לטענה בדבר תחולת סיפא סעיף 1 לחוק הפלת"ד, גם היא דינה להידחות.

החזקה הממעטת, הקבועה בהגדרת המונח "תאונת דרכים", קובעת, כי:

"...לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי";

(סעיף 1 לחוק הפלת"ד, הגדרת "תאונת דרכים", סיפא).

               נשאלת השאלה, מה מהות "הכוונה" הנדרשת על מנת שיחול החריג?

               הנטל להוכחת התקיימותה של החזקה הממעטת – "מעשה מכוון", מוטל על הנתבע הטוען זאת; והוא ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, היינו ברמת מאזן ההסתברויות, "אלא שבשל מהותה וחומרתה של הטענה הראיות הנדרשות להוכחתה יהיו דווקניות יותר מבמקרה רגיל"(ריבלין, תאונות הדרכים, מהדורה רביעית, עמ' 343, והפסיקה תחת הערה 28).

17. בפסיקה נקבע, כי יש לבחון את מצבו הסובייקטיבי דווקא של המשתמש ברכב לעניין החזקה החלוטה הממעטת של "התאונה במתכוון" הקבועה בסעיף 7 (1) לחוק, וזו הוראתו המפורשת של סעיף החוק (ר: ריבלין, עמ' 163). שם אמנם נאמרו הדברים, בהתייחס לבחינת "מטרות התחבורה" לעניין השימוש של כניסה לרכב וירידה ממנו, אך הם יפים גם לענייננו.

הדרישה כי לנוהג ברכב תהא כוונה סובייקטיבית לפגוע באדם ספציפי עולה גם מן השינוי שהכניס המחוקק לנוסח הסופי שנתקבל במסגרת תיקון מס' 8 לחוק, לעומת הנוסח שהונח על שולחן הכנסת על-פי הצעת החוק.

תוהה אני, איך ניתן לבחון את מצבו הסובייקטיבי של הנהג, שכלל לא נשמעה גרסתו.

18. בנוסח שנתקבל, בסופו של דבר (תיקון מס' 8 לחוק), אין שלילה מוחלטת של תאונת דרכים שנגרמה ע"י מעשה מכוון (ריבלין, עמ' 254).

"החזקה החלוטה הממעטת הקבועה היום בהגדרת התאונה שבסעיף 1 לחוק הפיצויים כוללת שלושה יסודות: בוצע מעשה מכוון; מטרת המעשה הייתה לגרום נזק לגופו או לרכושו של 'אותו אדם'; הנזק נגרם כתוצאה ישירה מן המעשה המכוון. כל אחד מן היסודות האלה טעון בירור" (ריבלין, עמ' 334).

19. ההשקפה המקובלת היא שיש לפרש את הכוונה השוללת תחולת החוק פרשנות מצמצמת ודווקנית (ריבלין, עמ' 335, והפסיקה שם).

תנאי הוא, כי המעשה יהא מכוון לפגוע באותו אדם. גם "אותו אדם" יש לפרש בדווקנות, עד כי למשל, כפי שהביאו ריבלין (בעמ' 335), כאשר א' מתכוון לפגוע ב-ג', ומכוון פגיעתו אל ב' בסברו, בטעות, שמדובר ב-ג', כך שנפגע אדם (ב') ש-א' כיוון אליו, אך לא התכוון לו, הכוונה אינה מועברת ל-ב', ולפיכך המעשה לא כוון ל"אותו אדם", ו-ב' יהא זכאי לפיצוי מכוח חוק הפיצויים.

20. ולענייננו, לא הוכח בפניי כי הנהג התכוון לפגוע בתובעת או בכל אדם אחר. אמנם מדובר בתגובה עצבנית ופזיזה מצד הנהג לאשר אירע, אלא שאין בכך די כדי לייחס לו כוונה לפגוע במישהו ולגרום נזק לאחרים. בוודאי שאין לבסס כוונה זו על פי עדויות התובעת ואחותה ושאר הראיות שהוגשו בפניי (ללא שנשמעה גרסת הנהג), אשר מהן עולה כי כל שנעשה על ידי הנהג הוא למעשה עצירה פתאומית, תוך סטיה חדה ועליה על המדרכה. מכאן ועד לייחוס כוונת זדון מצד הנהג, או אף כוונה כללית מצד הנהג, לפגוע ולגרום נזק למי מהנוסעות באוטובוס, המרחק גדול מאוד.

21. הנתבעת ניסתה לבסס טענתה בדבר תחולת ההחרגה של תאונה מכוונת בכך שלטענתה החבלה נגרמה כתוצאה מתקיפה של הנהג ולא כתוצאה מתאונת דרכים כלשהי. טענתה זו מתמצית בגרסת התובעת לפיה הנהג הדף אותה, וזאת לאחר העצירה הפתאומית של האוטובוס ולאחר שהתובעת כבר נפגעה בכתף ימין כתוצאה מהבלימה. התובעת ואחותה העידו כי ההדיפה של הנהג לא גרמה לנפילתה ארצה, והתובעת העידה שזו הייתה הדיפה קלה יחסית, ואם היה בלבנו ספק שמא הפגיעה בכתף שמאל נגרמה כתוצאה ממעשה התקיפה דווקא, או לכל הפחות תרמה לפגיעה, הספק הופג בעדות המומחה אשר השיב, כי המנגנון של התאונה תואם לפגיעה מסוג פריקה, ולא כך הוא המנגנון של ההדיפה והנפילה בעקבותיה, כפי שהתייחסתי לכך לעיל.

22. לאור המקובץ, הנני קובע, כי התובעת נפגעה כתוצאה מתאונה המהווה "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק הפלת"ד; וכי אין תחולה לחריג של "תאונה מכוונת".

עוצמת הפגיעה והנכות הרפואית:

23. כאמור, כתוצאה מהתאונה סבלה התובעת מתת פריקה של הכתף השמאלית, פונתה לטיפול רפואי והייתה במעקב רפואי ממושך. התובעת העידה, כי היא סובלת מפריקות כתף חוזרות. אציין את המסמך הרפואי של קופת חולים מתאריך 27/04/2008 המופנה למורה לחינוך גופני ובו מצוין, כי התובעת סובלת מפריקת כתף וכי ייבצר ממנה לבצע פעילות גופנית במשך 6 שבועות.

כן, בתיעוד הרפואי קיימים רישומים על פריקות חוזרות של הכתף, כפי שהדבר מצא ביטויו גם בסקירת התיק הרפואי שעשה המומחה בחוות דעתו.

24. כאמור, המומחה קבע בחוות דעתו, כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 41 (1) (א) למבחני הנכות. לפי סעיף זה מוענקים 20% נכות בגין "נקיעה חוזרת של הכתף כאשר מדובר בנקיעות שכיחות והכרח להיזהר מתנועות מעל גובה השכם".

המומחה ציין בעדותו בפניי, כי הנכות מוענקת בשל הפריקות החוזרות ונשנות, פריקות אשר מצאו ביטויין, הן באנמנזה של התובעת, הן בבדיקה הפיסיקלית שביצע, והן ברישומים הרפואיים שמתעדים מספר פריקות חוזרות. המומחה ציין, כי לרוב הפריקות חוזרות מאליהן לאחר זמן קצר, אך הן מלוות תמיד בכאב שלעתים לזמן קצר ולעתים לזמן ארוך. משכך, סביר להניח שחלק ניכר מהפריקות לא מצא ביטויו ברישומים הרפואיים.

המומחה נשאל מנין לו שמידת השכיחות של הפריקות מהן סובלת התובעת מזכה אותה בנכות של 20% דווקא ועל כך השיב המומחה, כי כאשר מדובר במספר של פריקות, לאורך זמן מסוים, הרי הן שכיחות, מה גם שסעיף 41 (1) למבחני הנכות משתמש במינוח לא מדויק, אך עם זאת מעניק 20% נכות בגין "נקיעות שכיחות" כרף תחתון של הנכויות שאותו סעיף קובע בגין פריקות כתף.

25. המומחה השיב לשאלות בית המשפט, כי אכן בממצאי הבדיקה שלו ציין כי טווחי התנועה הפסיביים מלאים בכל המישורים, וכי לא מצא מגבלה כלשהי בטווחי התנועה האקטיביים של כתף שמאל, אך עם זאת הבהיר, כי פריקות חוזרות גורמות לכאב. המומחה מאשר, כי הגם שבבדיקה אין הגבלת תנועות בכתף שמאל, עדיין התופעה של הימנעות מתנועות בכתף, בשל הפריקות החוזרות הינה מוכרת אצל חולים כאלה (עמ' 29, ש' 19 עד ש' 32).

26. סבורני, כי תחושת הכאב המלווה את הפריקות החוזרות מהן סובלת התובעת היא אשר גורמת להימנעות התובעת מהפעלת כתף שמאל, כפי שבית המשפט התרשם גם מהופעתה של התובעת בפניו. התובעת נשאלה על ידי בית המשפט מדוע אין היא מתארת את נסיבות התאונה באמצעות יד שמאל, והיא השיבה, כי זאת משום שאין היא מסוגלת להניע את הכתף. הגיוני הוא שאדם הסובל מפריקות חוזרות בכתף, הגורמות לכאב, יימנע מפעילות יתר בכתף אף שרפואית אין מניעה לפעילות אקטיבית בכתף הפגועה.

כאמור, הנכות הוענקה לתובעת לא משום מגבלה כלשהי בכתף שמאל אלא משום הפריקות החוזרות; עם זאת, המומחה מאשר, בתשובתו לב"כ התובעת, כי עליה להיזהר מתנועות מעל גובה השכם (עמ' 29, ש' 16-15).

27. זה המקום לציין, כי לא היה כל מקום לחלוק על קביעותיו של המומחה, והן מקובלות עליי ככתבן וכלשונן. המומחה נשאל על ידי ב"כ הנתבעת, באם לא מצא לנכון להפנותה לבדיקות דימות עדכניות, משבוצעה הבדיקה על ידו בחלוף כ-5 שנים מיום התאונה, והבהיר, הבהר היטב ומשכנע, כי לא מצא כל צורך בכך, זאת נוכח בדיקות הדימות שהובאו לעיונו ושבוצעו לתובעת בשנים 2009-2008, נוכח האנמנזה שקיבל, נוכח הרישומים הרפואיים, ונוכח הבדיקה הקלינית שביצע לתובעת.

הנכות התפקודית:

28. בעת התאונה הייתה התובעת בת 13, ובהמשך סיימה את לימודיה התיכוניים בהישגים טובים מאוד ואף מצוינים, החלה את שירותה הצבאי וסיימה אותו. התובעת העידה, כי היא התגייסה לחיל האוויר בתפקיד פקידת מבצעים (פקמ"צית), וזאת רק משום חבלתה בכתף, דבר אשר מנע ממנה תפקידים פיסיים כגון תפקיד קרבי, טיס, חובלים וכיוצא באלה. לטענתה, היא וויתרה על תפקידים אלה אך ורק בשל פגיעתה בכתף. תפקידה התמצה בביצוע עבודה פקידותית ותו לא. כך לפי עדותה (עמ' 19, ש' 15-18).

התובעת העידה שכיום היא קצינה בצה"ל, לאחר סיום שירות חובה, ובשלב זה תכניותיה להמשיך בקריירה צבאית בהתאם לתפקידים פקידותיים שהיא יכולה לבצע. העידה גם שבמהלך שירותה הצבאי הורד פרופילה הצבאי ל-45 בגלל פריקת הכתף. (ר' ת/4).

29. ברגיל, ובבוא בית המשפט לקבוע את שיעור הנכות התפקודית, הולך בעקבות שיעור הנכות הרפואית שנקבעה, וכל עוד לא הוכח אחרת, לכאן או לכאן, בית-המשפט יקבע את הנכות התפקודית כגובה הנכות הרפואית. מקל וחומר, כאשר המדובר הוא בנכות הנקבעת במישור האורטופדי.

בהתחשב בכך שהתובעת נפגעה בהיותה קטינה בת 13, בהתחשב בכך שהתובעת בחרה לסגל לעצמה תפקידים שאינם כרוכים באימוץ יתר של כתף שמאל, ראיתי לנכון שלא לסטות משיעור הנכות הרפואית ולחשב פיצוייה בגין ראש הנזק של הפסדי שכר בהתאם לשיעור הנכות הרפואית. התרשמתי ושוכנעתי, כי הנכות שנותרה אצל התובעת אכן גורמת למגבלות תפקודיות, בשיעור התואם שיעור הנכות הרפואית.

30. באשר לבסיס השכר, ומאחר ומדובר בתובעת שנפגעה בהיותה קטינה, הכלל הוא שיש לחשב את הפסדי השכר על בסיס השכר הממוצע במשק, וזאת כל עוד לא הובאה ראיה לסתור, ואכן הנתבעת לא הביאה כל ראיה המצדיקה סטיה מכלל זה. השכר הממוצע במשק עומד כיום על כ-9,600 ₪, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

מכאן אני עובר לחישוב גובה הפיצויים:

הפסדי שכר לעבר:

31. בהתחשב בכך שהתובעת כיום בת 21 אשר זה עתה סיימה את שירותה הצבאי החובה והחלה קריירה צבאית כקצינה, אין אני פוסק פיצוי כלשהו בגין הפסדי שכר לעבר. מכל מקום, לא הובאה כל ראיה באשר להפסדי שכר לעבר, ומה גם, ב"כ התובעת לא עתר בסיכומיו לפיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה.

הפסד כושר השתכרות לעתיד:

32. החישוב, כאמור, ייעשה על בסיס שכר של 9,600 ₪, נכות תפקודית בשיעור 20% ומקדם היוון של 46 שנים. משכך, הפיצוי בגין ראש נזק זה יעמוד על סך 574,450 ₪.

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים:

33. בשיעור של 12% מהסכום הנ"ל = 68,930 ₪ (במעוגל).

כאב וסבל:

34. הסכום המקסימלי נכון ליום התאונה עמד על 149,427 ₪, כך שהפיצוי בגין ראש נזק זה, בהתאם לשיעור הנכות שנקבע = 29,885 ₪ (נכון ליום התאונה), ובשערוך מיום התאונה להיום = 39,000 ₪ (מעוגל).

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

35. בהתחשב בגובה הנכות שנותרה אצל התובעת, ובאופיה של הנכות, בעובדה שהנכות ממוקדת בכתף שמאלית, יש לראות בכך משום מגבלה משמעותית בביצוע עבודות יומיומיות שוטפות וכן עבודות ניקיון בעלות אופי פיסי.

ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה, לעתיד בלבד, על דרך האומדנא, על סך של 100,000 ₪.

לשם השוואה, אציין שחישוב אריתמטי המבוסס על הוצאות עזרת צד ג' בסך 400 ₪ לחודש, כשהם מהוונים ל-54 שנים (עד גיל 75), מביאים אותנו לסך 128,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה:

36. התובעת אמנם לא הציגה קבלות כלשהן בגין הוצאות כאלה, אך בהתחשב בתיעוד הרפואי שהוגש ממנו ניתן ללמוד כי התובעת הייתה במעקב רפואי, שמן הסתם כרוך גם בהוצאות אש"ל והוצאות נסיעה, אעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 5,000 ₪.

37. לסיכום, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת, באמצעות הנתבעת 2, פיצוי בסך של 787,380 ₪.

לסכום הנ"ל יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק, וכן הוצאות משפט בסך של 6,000 ₪ (זאת בהתחשב בין היתר בעובדה שהתובעת נשאה במחצית שכר המומחה שמונה על ידי בית-המשפט, סך שך 2,500 ₪).

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת, באמצעות בא-כוחה, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום,  ט' חשוון תשפ"א, 27 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.

חתימה

(הנוסח לפרסום נערך בתאריך 27.10.2020)