פס"ד בתביעה לפסיקת מזונות עבור שלושה קטינים כאשר הנתבע אינו מתגורר בישראל

לפניי תביעה לפסיקת מזונות עבור שלושה קטינים, כאשר הנתבע מתגורר בארצות הברית וכל נטל הגידול מונח על כתפיה של התובעת. לצורך בירור התובענה כדבעי יש להידרש למספר שאלות נוספות, מעבר לסוגיית המזונות, הדורשות הכרעה:

מה הנפקות המשפטית של תצהיר אשר נחתם ואומת על ידי נוטריון תאילנדי בתאילנד; מה הנפקות המשפטית של אי התייצבות לחקירה נגדית; האם לבית המשפט בישראל יש סמכות שיפוט לדון בתובענה; מהו הדין החל על הצדדים והקטינים לעניין סוגיית המזונות; טענת פורום לא נאות;

אילו עיקר השאלות המונחות לפתחי והדורשות הכרעה.

העובדות הרלוונטיות

1. הצדדים נישאו כדמו"י זה לזו ביום 21.5.2014.

2. כחודש לאחר נישואיהם, היגרו הצדדים למדינת אוהיו שבארצות הברית (להלן: ארה"ב).

3. במהלך תקופת מגורי הצדדים בארה"ב נולדו שלושת ילדיהם הקטינים, כמפורט להלן:

1. א. מ. (ילידת 12.7.2015) – בת 8 שנים ו-4 חודשים;
2. ב. ד. (ילידת 11.2.2017) – בת 6 שנים ו-9 חודשים;
3. ג. ת. (יליד 25.5.2018) – כבן 5 שנים וחצי.

                                                                                                                (להלן: הקטינים).

4. ביום 20.12.2020 הגיעו הצדדים והקטינים ארצה.

5. ביום 7.1.2021 התובעת והקטינים עברו להתגורר בבית אחיה של התובעת בתל אביב. התובעת גמרה אומר לא לשוב עם הקטינים והנתבע יחדיו לארה"ב. עוד באותו היום הגישה התובעת בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד הנתבע (ה"ט 13556-01-21).

6. ביום 25.1.2021 חתמו הצדדים על הסכם שכותרתו "הסכם זמני בין בני זוג" (להלן: ההסכם), שבו נקבעו הסדרי שהות, יציאה מן הארץ ומזונות. עיקר הוראות ההסכם ביחס למקום מגורי הקטינים וחלוקת זמני השהות שלהם היו כדלקמן:

1. הקטינים ימשיכו להתגורר במדינת ישראל, שתהיה מרכז חייהם;
2. הקטינים יוותרו "במשמורתה ובהחזקתה של האם";
3. קביעת בסיס לזמני שהות של הנתבע עם הקטינים.

7. הוראות ההסכם בעניין מזונות הקטינים נקבעו בסעיפים 4 (3-1) להסכם, כמובא להלן:

8. לאחר חתימת ההסכם, הגישו הצדדים בקשה לאישורו לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב. ביום 25.1.2021 הגישה התובעת לבית הדין הרבני תביעת גירושין. ביום 7.2.2021 נקבע לצדדים דיון בבית הדין הרבני לשם אישור ההסכם. במהלך הדיון בבית הדין הרבני חזר בו הנתבע מההסכמות.

9. בין הצדדים שלפניי התנהל הליך על פי אמנת האג – ביום 9.2.2021 הגיש הנתבע תובענה להשבת הקטינים לארה"ב מכוח חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א–1991 (תמ"ש 19410-02-21). ביום 24.3.2021 ניתן פסק דין שקיבל את תביעת הנתבע. ערעור התובעת על פסק הדין התקבל בבית המשפט המחוזי ביום 14.4.2021. בקשת רשות ערעור שהגיש הנתבע לבית המשפט העליון (בע"מ 2734/21) נדחתה ביום 26.5.2021. סיכומו של דבר – התובעת והקטינים נותרו להתגורר במדינת ישראל.

10. ביום 28.7.2021 הוגשה התובענה מושא פסק דין זה (להלן: התביעה).

11. ההחלטה למזונות זמניים – ביום 23.8.2021 ניתנה החלטה בעניין. בהחלטה נקבע, כי על הנתבע לשלם דמי מזונות זמניים עבור שלושת הקטינים – "בסך כולל של 8,000 ₪ לחודש, כאשר סכום זה כולל הוצאות מדור, החזקת מדור ומחציות".

12. ביום 2.9.2021 הגיש הנתבע כתב הגנה לתביעה.

13. ביום 13.10.2021 התקיים דיון קדם משפט במעמד הצדדים, שבו נקבע כי ההחלטה למזונות זמניים תיוותר על כנה.

14. ביום 20.12.2022 הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעמה.
15. החל מחודש 3/2022 אין כל זמני שהות בין הנתבע לבין הקטינים, אשר שוהה כיום בחו"ל.

16. ביום 28.3.2023 הגיש הנתבע תצהיר עדות ראשית מטעמו, באיחור של כחודשיים מהמועד שנקבע על פי החלטת בית המשפט מיום 7.11.2022.

17. חרף החלטות בית המשפט בנוגע לפסיקת מזונות זמניים – הנתבע אינו משלם את דמי מזונות הזמניים שנפסקו לחובתו.

18. ביום 4.4.2023 התקיים דיון הוכחות אליו הנתבע לא התייצב (להלן: דיון ההוכחות).

19. בסיכומיה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום דמי מזונות ומדורם של הקטינים, כמפורט:

1. דמי מזונות הקטינה מ. בסך של 2,900 ₪ לחודש, עבור התקופה שמיום 7.1.2021 ועד ליום 12.7.2021, ובסך של 2,455 ₪ לחודש, כולל מדור, עבור התקופה שמיום 13.7.2021 ואילך;
2. דמי מזונות הקטינה ד. בסך של 2,300 ₪ לחודש, החל מיום 7.1.2021 ואילך;
3. דמי מזונות הקטין ת. (להלן: הקטין) בסך של 2,400 ₪ לחודש, החל מיום 7.1.2021 ואילך.
4. הוצאות מדור בסך של 3,800 ₪ לחודש החל מיום 7.1.2021 ואילך;
5. חיוב הנתבע בדמי טיפול של הקטינים בסך של 2,500 ₪ לחודש החל מחודש מרץ 2022;
6. השתתפות בשיעור של 85% מהוצאות רפואיות חריגות של הקטינים, ולחלופין תשלום קבוע בסך של 2,200 ₪ לחודש בגין הוצאות אלו.

20. הצדדים הגישו את סיכומיהם, ועתה הגיעה העת להכריע בתביעה.

דיון והכרעה

בטרם אדרש לדון בסוגיית מזונות הקטינים, אפנה לדון 'בשאלות המקדמיות' אשר הוצגו בפתחו של פסק הדין. בפתח דבריי כאן אציין, כי הסוגיות לא לובנו באופן מעשי בטענות הצדדים, ועל כן הניתוח שיובא להלן הוא מטעמי זהירות, ומשקף את הדין על פי העובדות שהובאו בכתבי הטענות של הצדדים. עתה אפנה לדון בשאלה הראשונה:

מה הנפקות המשפטית של תצהיר אשר נחתם ואומת על ידי נוטריון תאילנדי בתאילנד?

21. על פי החלטת בית המשפט היה על הנתבע להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו עד ליום 5.2.2023. ביום 8.3.2023 הגיש הנתבע בקשה לארכה. בית המשפט נעתר לבקשה ונקבע, כי על הנתבע להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו עד ליום 12.3.2023. חרף החלטות בית המשפט הנתבע הגיש את תצהירו רק ביום 28.3.2023, מספר ימים בודדים לפני מועד דיון ההוכחות.
22. לטענת התובעת, תצהיר הנתבע אינו קביל על פי סעיפים 15 ו-30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 – התצהיר שהוגש הוא למעשה כתב תגובה ולא כתב הגנה, ואומת על ידי נוטריון תאילנדי.

23. המתווה הנורמטיבי – סעיפי החוק הרלוונטיים מצויים בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 ובתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

בתקנה 6 לתקנות נקבע:

""תצהיר" – תצהיר לפי סעיף 15 לפקודת הראיות, לרבות הצהרה שניתנה מחוץ לישראל בכתב, בדבר אמיתות הדברים שנכתבו בה, באחת מן הדרכים האלה:

(1) בפני נציג דיפלומטי או קונסולרי של ישראל;

(2) לפי דין המקום שבו ניתנה ואושרה בידי נציג כאמור בפסקה (1);

(3) לפי הסדר שנקבע מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה זרה;

(4) בפני נוטריון המוסמך לפי דין המדינה הזרה שבה ניתנה ההצהרה לאמת את החתימה על ההצהרה, ובלבד שצורף להצהרה אישור נוטריוני של תעודה מזהה של החותם וכן תעודה מאותה מדינה לפי האמנה כהגדרתה בתקנות לביצוע אמנת האג (ביטול אימות מסמכי חוץ ציבוריים), התשל"ז-1977, שמאמתת את חתימת הנוטריון על גבי ההצהרה ומאשרת כי הוא אכן נוטריון לפי דיני אותה מדינה;"

בסעיף 15 לפקודת הראיות נקבע:

"(א) מקום שמותר לאדם על-פי דין, או שנדרש אדם, להוכיח דבר על-ידי תצהיר בכתב, בשבועה או בהן צדק, יהיה תצהירו בכתב ראיה כשרה, אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.

(ב) האזהרה לפי סעיף קטן (א) תינתן, ונתינתה תאושר על פני התצהיר, על-ידי אחד מאלה:

(1) שופט;

(2) דיין בבית דין דתי;

(3) היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, פרקליטי מחוז, פרקליטי נפה, וסגני פרקליט המדינה ופרקליטי המחוז ועוזריהם;

(4) עורך-דין;

(5) ראש רשות מקומית;

(6) אדם אחר שהסמיכו לכך שר המשפטים;"

לעניין הוכחת "תעודות חוץ" בסעיף 30 לפקודת הראיות נקבע:

"30. יפוי-כח או כל מסמך אחר שבכתב שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר בכל משפט או ענין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה:

(1) נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, וקוימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו;

(2) נוטריון ציבורי, וקוימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו;"

לעניין תיקון פגם, כגון אי הגשת תצהיר כדין, ראו הוראות תקנה 176 (א) לתקנות:

"בית המשפט רשאי לתת בכל עת הוראות לכל עניין שבסדרי הדין וכן לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לרבות בעניין שהוכרע לפי תקנה 33(ד) אם ראה לנכון צורך בכך לשם הגשמת מטרת תקנות אלה."

24. לאחר בחינת התצהיר אשר הוגש מטעם הנתבע, ושנחתם מחוץ לגבולות ישראל לפני נוטריון תאילנדי, יש לקבוע כי תצהיר הנתבע אינו תצהיר כדין. ואבהיר.

25. התצהיר נחתם מחוץ לגבולות מדינת ישראל, משכך חלות עליו הוראות סעיף 30 לפקודת הראיות ותקנה 6 לתקנות, שלפיהן שתי הדרכים לעריכת תצהיר כדין מחוץ לגבולות ישראל הן כלהלן:

"קבלתו של תצהיר שנחתם בחוץ לארץ לצורך משפט אזרחי מותנית באישורו על-ידי נציג דיפלומטי או קונסולרי או באימותו על-ידי נוטריון מוסמך על-פי דיניה של מדינת החוץ שבה ניתנה ההצהרה".

(וכן ראו – בע"א 8012/12 פאיז רג'בי נ' טל בניה והשקעות קרני שומרון (11.3.2014), סע' 30).

26. התצהיר שהוגש כתוב בשפה העברית, ואימותו נעשה על ידי נוטריון בתאילנד, אשר אינו הוכר ככזה שלפניו ניתן לחתום על תצהיר, כהגדרתו בתקנות. אין מדובר בפגם טכני, אלא בדרישה מהותית (ראו בספרו של השופט ד"ר י' שקד, סדר הדין האזרחי החדש, מהדורה שלישית, בורסי, התשפ"ג-2023, עמ' 420 (להלן: י' שקד)).

27. התצהיר כאמור גם אינו קביל הן על פי הוראות סעיף 30 לפקודת הראיות הן על פי תקנה 6 לתקנות, כמפורט להלן:

אשר לסעיף 30 לפקודת הראיות – התצהיר שנחתם לפני נוטריון לא אומת על ידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי;

אשר לתקנה 6 לתקנות –

1. התצהיר לא נחתם לפני נציג דיפלומטי או קונסולרי של ישראל;
2. לא צורף לתצהיר אישור קונסולרי ביחס לתצהיר שאומת על ידי הנוטריון;
3. לא צורף לתצהיר אישור שמאמת את חתימת הנוטריון הציבורי, והמאשר שאכן מדובר בנוטריון לפי דיני מדינת תאילנד;
4. קבילות תצהיר שנחתם במדינה זרה לפני נוטריון, לפי תקנה 3 לתקנות לביצוע אמנת האג (ביטול אימות מסמכי חוץ ציבוריים), התשל"ז-1977 (המצוינות בתקנה 6 (4)), מותנה בכך שהמדינה הזרה היא חברה באמנת האג לביטול הצורך באימות מסמכי חוץ ציבוריים משנת 1961 (להלן: האמנה). תצהיר הנתבע נחתם בפני נוטריון במדינת תאילנד אשר אינה חברה באמנה. על כן, מטעם זה לא ניתן להכיר בקבילותו של התצהיר שנחתם ואומת בתאילנד על ידי נוטריון.

(ראו והשוו: ת"א (ת"א) 44860-09-22 אודצ'י בע"מ נ' Meta inc (19.12.2022); ת"א (נצ') 24707-07-21 Khalid Nasser Alghafly נ' עוייס פאדי (11.10.2021)).

28. אופן חתימת הנתבע מחוץ לגבולות מדינת ישראל, אשר לא אומת בפני נציג דיפלומטי או קונסולרי מטעם מדינת ישראל, הוא פגם מהותי, ואינו פרוצדורלי גרידא. לפי הפסיקה, ישנה חשיבות רבה להגשת תצהיר על פי תנאי דרישות פקודת הראיות והתקנות, וזאת לנוכח שימושו ככלי להוכחת עובדות במסגרת התדיינות משפטית. משום כך, בתי המשפט הורו על מחיקת תצהיר שלא עמד בדרישות אלו (רע"א 9722/07 מרדכי ציינווירט נ' ישראל כהן (10.11.2008); ע"א 591/70 מזוז נ' כהן פ"ד כה (2) 169 (1971); ה"פ (ת"א) 8142/09 מלקין נ' גדימאק (24.10.2011) (להלן: עניין גדימאק).

חריג לכלל אימות והחתמת תצהיר נקבע בבש"א (ת"א) 10036/07 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ובנייה בע"מ נ' בילאוגלו שבקי ואח' (20.2.2008) (להלן: עניין פרידמן). שם נקבע, כי ניתן להכיר בתוקפו של תצהיר שנחתם מחוץ לגבולות ישראל, ושלא אומת בפני נציג דיפלומטי מטעם מדינת ישראל, וזאת כאשר מדובר בתצהיר שאינו עדות ראשית ובמקרים חריגים ופרטניים, דוגמת המקרה שנדון שם, שבו דובר על תביעת עובד זר שנאלץ לעזוב את מדינת ישראל בטרם בירור תביעתו. עם זאת חריג זה הותנה בכך, שבמועד התייצבותו של המצהיר לחקירה נגדית בארץ, המצהיר יאשר לפני בית הדין את תוכן הצהרתו וחתימתו בתצהיר.

29. בעניינו, לא חלים החריגים שצוינו בעניין פרידמן – תצהיר הנתבע הוא תצהיר עדות ראשית. לא נטענו ולא הוכחו נסיבות חריגות, שבשלן נמנע ממנו לחתום על התצהיר בפני נציג דיפלומטי מחוץ לגבולות מדינת ישראל או שבשלן נאלץ לעזוב את מדינת ישראל מכוח הדין. יתרה מכך, ככל שהיה נטען ומוכח חריג מעין זה, הנתבע לא התייצב לאף דיון שהתקיים לרבות לדיון ההוכחות – כך שבשום שלב לא אישר כדין את תוכן הצהרתו וחתימתו על התצהיר.

30. הנה כי כן, תצהיר עדות הראשית של הנתבע לא נחתם ולא אומת כדין, על פי הוראות סעיף 30 לפקודת הראיות ותקנה 6 לתקנות. נוסף על כך, לא ניתן להחיל עליו כללי משקל להבדיל מקבילות, היות שלפנינו מסמך חוץ שלא הוגש על פי דרישות סעיף 30 לפקודת הראיות (ת"א (ת"א) 38148-01-11 קליין נ' כהן (31.7.2018)). משכך התצהיר, כפי שהוגש, על פניו אינו קביל ולא ניתן להכשיר את קבילותו.

31. עם זאת, לא נעלמה מעיני העובדה, כי תצהיר הנתבע הוא התצהיר היחיד שהוגש מטעמו. מחיקתו עלולה להותיר את הנתבע ללא טענות הגנה עובדתיות תוך פגיעה ביכולת התגוננותו כנגד התביעה. בעניין גדימאק נערכה הבחנה בין תצהיר שמחיקתו אינה סותמת את הגולל על ההליך לבין תצהיר עדות ראשית אשר מחיקתו עלולה לסתום את הגולל על ההליך.

אבחנה זו בשילוב הוראות תקנה 176 (א) לתקנות, מקנה לבית המשפט סמכות לתקן כל פגם בהליך מכוח חובת בית המשפט להגיע לחקר האמת. משכך ולפנים משורת הדין אקבל את "התהיר" שלפניי ואדון בטענותיו של הנתבע כפי שהובאו בו. קביעתי זו נובעת מכך שמחיקת התצהיר תשלול מהנתבע את הגנתו כנגד התביעה. תיקון הפגם האמור יבוטא בחיוב הנתבע בהוצאות התובעת במסגרת פסק דין זה.

התוצאה – ה"תצהיר" מושא תובענה זו אינו תצהיר עדות ראשית כדין, אלא תשתית עובדתית, אשר על פיה היה על הנתבע להתייצב לדיון שנקבע, לאמתה ולהיחקר עליה. מכל מקום, בנסיבות העניין, אין חשיבות להכריע בשאלת קבילותו של תצהיר הנתבע, וזאת משום שגם לו היה קביל, לא ניתן לייחס לו משקל ראייתי משמעותי, לנוכח התנהלותו של הנתבע אשר בחר שלא להתייצב לדיון ההוכחות ולהיחקר עליו, כפי שיורחב בהמשך פסק הדין.

עתה אעבור לדון בסוגיה השנייה המונחת לפתחי.

אי התייצבות הנתבע לחקירה נגדית

32. על פי סעיף 17 (א) לפקודת הראיות, במקרה שמצהיר לא התייצב לחקירה נגדית, לבית המשפט מוקנה שיקול דעת האם לפסול את תצהירו:

"הוראות סעיף 15 אינן גורעות מכוחו של בית המשפט לצוות כי המצהיר ייחקר בבית המשפט, ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך; לא התייצב המצהיר, רשאי בית המשפט לפסול תצהירו מלשמש ראיה."

33. בית המשפט נדרש להפעיל את שיקול הדעת, שהוקנה לו על פי סעיף 17 (א) לפקודת הראיות, במשנה זהירות ועל פי נסיבות העניין בטרם פסילתו תצהיר שמצהירו לא התייצב לחקירה נגדית (י' קדמי על ראיות, חלק שני, 2009, 801; ע"א 8493/06 עזבון המנוח ציון כהן נ' הבנק הבינלאומי לישראל (17.10.2010)).

34. התקנות החדשות קבעו גישה מחמירה יותר ביחס להעדר התייצבותו של מצהיר לחקירה נגדית, שלפיה תצהיר עדות ראשית לא יהווה ראיה אלא אם המצהיר התייצב לחקירה נגדית, כקבוע בתקנה 178 (ב) לתקנות:

(ב) "דין מצהיר בתצהיר חלף עדות ראשית כדין עד במשפט, ואולם התצהיר ייחשב כראיה רק אם המצהיר התייצב לחקירה נגדית."

35. אמנם תקנה 178 (ג) קובעת, כי במקרה שמצהיר לא התייצב לחקירה נגדית, התצהיר יכול וישמש ראיה, "ברשות בית משפט ומטעמים מיוחדים". אך לנוכח הוראת תקנה 178 (ב), נלמד כי שיקול דעת מצומצם זה חל על תצהיר שאינו עדות ראשית, שאליו ישנה התייחסות פרטנית בתקנה 178 (ב) לתקנות.

36. למען הזהירות, ולמעלה מן הצורך, יצוין שאף אם היה ניתן לקבל את תצהיר הנתבע כראיה חרף העדר התייצבותו לחקירה, אזי בעניינו לא מתקיימים אותם טעמים מיוחדים נדרשים. כאמור, ביום הקבוע לדיון ההוכחות הנתבע לא התייצב לדיון. בא כוחו גם לא ידע היכן הוא. לשם הנוחות להלן העתק ציטוט מדברי ב"כ הנתבע כפי שבאו לידי ביטוי במהלך הדיון עמ' 19 שו' 7-6:

הנתבע טען בכלליות, כי הוא מנוע מלהגיע ארצה ממקום שהייתו בחו"ל, בשל צווי עיכוב יציאה שמוטלים עליו במסגרת ההליכים שפתחה כנגדו התובעת בלשכת ההוצאה לפועל ובבית הדין הרבני. הכרה בנימוק זה כטעם מיוחד המצדיק את העדר התייצבותו של הנתבע לדיון נוגדת את תקנת הציבור, וזו לפי ההלכה כי "אחד מכללי תקנת הציבור" הוא "שלא ייצא החוטא נשכר" (ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, נ(3), 133 153 (1996)). הצדקת העדר התייצבותו של הנתבע לחקירה נגדית על תצהירו מפאת אימת צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוטל עליו, בשל התחמקותו מתשלום מזונות ילדיו הקטינים – משמעה כי עוולה זו עלולה להכשיר את מחדלו הדיוני. על כן, פשיטא כי לא ניתן להכיר בטעם זה כטעם מיוחד להעדר התייצבותו של הנתבע לחקירה נגדית על תצהירו.

37. האמור לעיל מקבל משנה תוקף, עת לתובעת הזכות לחקור את הנתבע על תצהירו ולהוכיח את תביעתה. התובעת כאמור נחקרה ארוכות על תצהירה. אי התייצבותו של הנתבע לחקירה פוגעת באיזון זה, ובזכות המשפטית של התובעת. תקנה 75 לתקנות קובעת:

"לא התייצב בעל דין ולא ניתן טעם סביר לאי-ההתייצבות, יחולו הוראות אלה:

(1) לא התייצב התובע, ימחק בית המשפט את כתב התביעה או ידחה את התביעה אם מצא טעמים מיוחדים לדחייה;

(2) לא התייצב הנתבע והתובע התייצב, רשאי התובע להוכיח את תביעתו, ויהיה זכאי לסעד שביקש לפי הראיות שהתקבלו".

38. אי התייצבות הנתבע לדיון הוכחות וחקירה על תצהירו, אין משמעה קבלת התביעה ככתבה וכלשונה. על פי הדין עדיין על התובעת להוכיח את תביעתה. בית המשפט רשאי, לפסוק את הסכום שתבעה התובעת בתביעתה. עם זאת, גם בהעדר ראיות מטעם הנתבע, מוקנה לבית המשפט לעולם שיקול דעת לקבוע מה הוכח ומה לא הוכח לפניו מבחינה מהותית.

עם זאת, לא נעלמה מעיני העובדה, כי פסילת תצהירו של הנתבע, תשלול כליל את יכולתו להתגונן כנגד התביעה. אי-קבלת תצהירו של הנתבע משמעה, כי יינתן פסק-דין בתובענה על סמך ראיותיו של הצד השני בלבד. בעניין זה נאמר כבר לא אחת, כי מטרתו של ההליך המשפטי היא לעשות צדק בין הצדדים על יסוד בירור העניינים השנויים במחלוקת ביניהם, ויש לאפשר, ככל הניתן, תיקון פגמים דיוניים המונעים בירור אמיתי של הסוגיה, כאשר הדבר אינו גורם עוול מהותי לצד השני (ראו והשוו רע"א 7151 יצחק כץ - רו"ח נ' אביגדור יצחקי - רו"ח (31.11.1998); ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ פ"ד כ (3) 477 (18.7.1966); ר"ע 551/83 ברגר נ' ונטורה  לח(1) 266, בעמ' 274 (1.2.1984); רע"א 1465/97  ברש יואב נ'  פרנקל אלונה (9.5.1997)).

התוצאה – למעלה מן הצורך, אני מוצאת לעשות שימוש גם בסמכות בית המשפט על פי הוראת סעיף 8 לחוק בית משפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995. על מנת לעשות משפט צדק ולא לפגוע בזכותו של הנתבע להליך הוגן, שבו יקבל את יומו להשמיע את טענותיו, גם אם הנתבע לא פעל על פי הוראות בית המשפט ובניגוד לדין לא אקבל את התובענה ככתבה וכלשונה ואתייחס לטענות הנתבע כפי שהובאו בכתבי הטענות. על מנת לעשות מלאכתי שלמה, אתייחס גם לטעונת שהעלה הנתבע בתצהירו, תוך מתן משקל מתאים, לנוכח העובדה שביכר שלא התייצב לדיון, ובכך מנע מהתובעת לחקור אותו – על כל המשמעויות הנלוות לכך.

עתה אעבור לדון בסוגיה נוספת המונחת לפתחי.

האם לבית המשפט בישראל יש סמכות שיפוט לדון בתובענה?

39. לטענת הנתבע לבית המשפט בישראל אין סמכות לדון בתובענה, וכך גם אין תחולה לדין הישראלי, וזאת מהטעם ש: "כתב התביעה הומצא לידיו אך ורק בשל הימצאותו "בעל כורחו" במדינת ישראל, לאחר שנמנע ממנו לחזור למקום מושבו בארה"ב, והוא הפך לאסיר ציון" (ראו סעיף 1 לסיכומי הנתבע). וכן מהטעם כי התובעת הטעתה אותו ופעלה בדרכי רמייה, ומראש תכננה שלא לשוב לארה"ב עת הציגה לפניו כי מטרת הגעת המשפחה ארצה היא לצורך ביקור גרידא. משעה שבית המשפט העליון כבר נתן דעתו בעניין זה, אזי לא מצאתי כי קם הצורך להתייחס לטענותיו אילו של הנתבע, וכי מקום מגוריהם של הקטינים במדינת ישראל הוא מעשה עשוי.

על פי הדין, סמכות השיפוט נרכשת על ידי המצאה של כתבי בי-דין לנתבע. המצאת כתב התביעה ישירות לידיו של הנתבע, בעת ששהה בתחומי מדינת ישראל, מקנה לבית המשפט הישראלי סמכות לדון בתביעה, הגם שמקום מושבו של הנתבע הוא מחוץ לגבולות מדינת ישראל. לעניין זה ראו, דבריו של כבוד השופט בדימוס א' גורן בספרו, סוגיות בסדרי דין אזרחי, כרך א, מהדורה 13, 2020 (להלן: "א' גורן"), עמ' 90:

"סמכות השיפוט של בית המשפט נובעת מהמצאת כתב התביעה לידי הנתבע, בין בתוך המדינה ובין מחוצה לה. כל אימת שכתב התביעה הומצא במדינה, כוח השיפוט נתון בידי בית המשפט המקומי, יהא אשר יהא מקום מושבו של הנתבע; הרעיון הגלום בשיפוט הוא רעיון הריבונות, המשתרעת על שטח המדינה, ובשטח זה חל השיפוט הישראלי כאחת משלוחות הריבון."

40. בית המשפט בישראל קונה לעצמו סמכות שיפוט בינלאומית אפילו אם ההמצאה בוצעה בזמן הימצאות אקראית וזמנית של הנתבע בארץ. רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן ייפסל תוקפה של המצאה לנתבע בתחומי המדינה (רע"א 9810/05 Martin J. Hecke נ' Pimcapco Limited (8.2009). וכן ראו י' שקד, עמ' 43 :

"הסמכות הבין-לאומית לדון בתובענה נגד נתבע שהומצאה לו התובענה בתחומי המדינה שאובה מעיקרון של המשפט הבין-לאומי הפרטי, הקובע שיש לבתי המשפט בישראל סמכות בין-לאומית על נתבע הנמצא בישראל. נקנתה סמכות מכוח המצאה בתחום המדינה, אין צורך עוד בהמצאה מחוץ לתחום. כלל זה יפה גם אם עילת התביעה נוצרה בחוץ לארץ".

41. התוצאה – מאחר ובעניינו, בוצעה המצאה כדין לידי הנתבע בעת ששהה בארץ – אזי, רכש בית המשפט הישראלי סמכות לדון בתביעה.

עתה אעבור לדון בסוגיה ביחס לדין החל  והמונחת לפתחי.

הדין החל על הצדדים והקטינים לעניין סוגיית המזונות

42. לנוכח כפירתו של הנתבע בהחלת הדין הישראלי, אתייחס עתה לדון בסוגיה של תחולת הדין על המקרה שלפניי. הצדדים והקטינים הם יהודים. משכך, הדין האישי החל על הנתבע הוא – הדין העברי. הנתבע חייב במזונות הקטין בגין צרכיו ההכרחיים ובמזונות הקטינות מכוח דין צדקה, יהא מקום מושבם של הנתבע והקטינים אשר יהיה.

43. במאמרו של פרופ' מ' שאווה, היקף התחולה של כללי משפט בינלאומי פרטי בחוק המזונות, עיוני משפט, טו התש"ן, עמ' 203, נקבע כי במקרים שבהם מתעוררת סוגיה ביחס לדין החל על תביעת מזונות, עת מקום מושבם של אחד מן ההורים או הקטינים הוא מחוץ לגבולות ישראל, יש לפנות להוראות סעיף 17 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 (להלן: חוק המזונות). במקרים שבהם מקום המושב במדינת ישראל, לפי המפורט בסעיף 17 לחוק המזונות, יחולו הוראות סעיפים 5-2 לחוק המזונות. אם מקום המושב הוא במדינה זרה, יחול דין המדינה הזרה. במקרים שבהם התבצעה המצאה כדין במדינת ישראל, אולם כללי ברירת הדין יובילו לכך שהדין החל הוא דין זר, בית המשפט הישראלי ידון בעניין לפי הדין הזר החל על המקרה. אך זה לא המקרה שלפניי. במקרה דנן, התובעת העתיקה את מקום מגוריה ומקום מגורי הקטינים לישראל, ובית המשפט בישראל קבע שהנתבע השלים עם העתקת מקום המגורים לישראל. לכך יש נפקות.

לעניין זה, ראו הוראות סעיפים 17 ו-3 לחוק המזונות:

"3.

                             (א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

              (ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה.

17.

(א)  על חובת מזונות בין בני-זוג יחול דין מקום מושבם של בני-הזוג,  ואם                    אין להם מקום מושב משותף, דין מקום מושבו של החייב.

(ב)על חובת מזונות של אדם לילד קטין יחול דין מקום מושבו של הילד.

(ג) על חובת מזונות אחרת לפי חוק זה יחול דין מקום מושבו של החייב."

44. התוצאה – כאמור, התובענה הומצאה כדין לנתבע עת שהה בארץ. משכך הוקנתה סמכות לבית המשפט הישראלי לדון בתביעה. לפי סעיף 17 (ב) לחוק, הדין שיחול הוא דין מקום מושבם של הקטינים – במדינת ישראל. משכך, הדין הישראלי חל על הנתבע, ולעניינו – סעיף 3 (א) לחוק המזונות, הקובע שהנתבע חב במזונות הקטינים על פי הדין האישי החל עליו, קרי הדין העברי.

עתה אעבור לדון בטענה לפורום לא-נאות המונחת לפתחי.

טענת הנתבע לפורום לא-נאות

45. כתב התביעה הוגש ביום 28.7.2021 וכתב ההגנה הוגש ביום 2.9.2021. הנתבע כאמור, כפר לראשונה בסמכות בית המשפט לדון בתביעה במסגרת תגובתו מיום 6.3.2023 לאחת מבקשות התובעת. וזאת כשנתיים לאחר פתיחת ההליך, וכשנה וחצי לאחר הגשת כתב ההגנה.

תקנה 29 לתקנות קובעת:

            "בעל דין יעלה טענת חוסר סמכות, תניית שיפוט זר או פורום בלתי נאות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת כתב התביעה; לא העלה בעל דין טענות אלה במועד כאמור, רשאי בית המשפט לפסוק הוצאות לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה".

הנה כי כן, תנאי מקדמי לדיון בטענת פורום לא נאות הוא, כי על טוען טענה זו להעלותה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת כתב התביעה – מטעם זה בלבד, ניתן לדחות טענה זו של הנתבע, בפרט עת היא מוגשת בניגוד לדין, בשיהוי רב ובסמיכות למועד דיון ההוכחות.

46. על פי הדין רק במקרים חריגים רשאי בית המשפט שלא להפעיל את הסמכות הבינלאומית, ושלא לדון בתביעה המוגשת לו מכוח הטענה לפורום לא-נאות. על הטוען טענה לפורום לא-נאות מוטל נטל ההוכחה, שבמסגרתו עליו להוכיח כי למרות שבית המשפט הישראלי רכש סמכות לדון בתביעה, ישנו טעם מיוחד שבשלו ראוי, כי בית המשפט לא יפעיל את הסמכות המוקנית לו לדון בתביעה (א' גורן, עמ' 88-87). כאמור, קיימת נטייה לצמצם את היענות לטענת פורום לא-נאות. לבית המשפט יש שיקול דעת בעניין, ועל הטוען לפורום לא-נאות להוכיח, כי בנסיבות המקרה, מירב הזיקות מצביעות על פורום אחר טבעי יותר לדון בתובענה (רע"א  2737/08 אורי ארבל נ' TUI AG (29.1.2009); בע"מ 3908/08 תיקו בע"מ נ' Forem Bagco INC (26.8.2010); ראו גם דברי בית המשפט ברע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer, פ"ד נב(1) 109 113 (1998):

"כשבא בית-המשפט בישראל, כשהוגש בפניו הליך, לשקול אם על-פי מרב הזיקות יש לקיים את ההליך בפניו, או שמא עליו לקבוע כי הוא אינו מהווה את הפורום הנאות, עליו לצאת מההנחה שקנויה לו סמכות לדון בעניין. רק אם האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי, לפורום הזר, יחליט כי אין הוא הפורום הנאות".

.....

להנחה זו, שעל-פיה בדרך כלל ייטה בית-המשפט לדחות טענת פורום לא נאות, ישנו רציונל נוסף. רציונל זה מבוסס על ההתפתחויות שחלו בתקשורת ובדרכי התנועה המודרניים. בעבר, קשיים שנגרמו לנתבעים, אשר נדרשו להתדיין בפני פורום זר, היו רבים ואמיתיים. אלה נבעו הן מקשיי הקומוניקציה והן מעלותם הרבה. בימינו, בעידן מטוסי הסילון, הטלפון הסלולרי, הפקסימיליה והאינטרנט, איבדו קשיים אלה חלק ניכר מעוצמתם. העולם כולו הולך והופך ל"כפר אחד גדול", שבו למרחקים שבין מקום אחד למשנהו אין עוד אותה משמעות מכבידה כבעבר. לפיכך, אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת, ומכאן גם מתבקש שהנטייה להיעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן."

47. למבחן זה מצטרפים שני מבחנים נוספים: מבחן הציפיה הסבירה של הצדדים ביחס לפורום, ומבחן השיקול הציבורי אשר במרכזו השיקול בדבר הפורום בעל העניין "האמיתי" לדון בתובענה (ראו י' שקד עמ' 48). לנוכח האמור, לא מצאתי כי הנתבע עמד בנטל הוכחת טענתו לפורום לא נאות.

48. עת דנים בתביעת מזונות קטינים ישנה חשיבות מיוחדת למקום מגורי הקטינים. זאת משום שלצורך פסיקת מזונות הקטינים, ישנו הכרח לברר את צרכיהם ואת יכולות ההשתכרות של הוריהם. על מנת לברר רכיבים אלה, יש לברר את צרכי הקטינים במדינת ישראל, מקום מגוריהם הנוכחי כיום. מטבע הדברים, לבית משפט ישראלי יתרון על פני בית משפט בארה"ב, שכן בית המשפט בתוך עמו יושב וככזה צרכיהם הרגילים של קטינים המתגוררים בארץ הם בתחום ידיעתו, להבדיל בית משפט בארה"ב (בש"א (נצ') 2273-07 ב.ד נ' א (קטין) (20.5.2008)).
49. התוצאה –  משכך אני קובעת, כי מכל הטעמים שהובאו לעיל, הפורום הישראלי הוא הפורום הטבעי לדון בתביעה היות שמירב הזיקות הן למדינת ישראל – הצדדים הם ישראלים ויהודים; הצדדים נישאו במדינת ישראל; התובעת והקטינים מתגוררים במדינת ישראל מזה כארבע שנים.

עד כאן הפרוזדור ומכאן לטרקלין.             

מזונות קטינים

50. סעיף 3(א) לחוק, קובע:

"אדם חייו במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".

51. הצדדים שלפני יהודיים, משכך, כאמור חייב הנתבע במזונות ילדיו הקטינים על פי הדין העברי. על פי הדין העברי ישנם מספר 'מעגלי חבות' במזונות: מעגל מזונות החובה ומעגל מזונות הצדקה. עד לבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017) (להלן: בע"מ 19/159), הגישה בפסיקה הייתה שביחס לקטינים עד גיל 15 שנים, חב האב חבות אבסולוטית במזונות ילדיו ביחס לצרכיהם ההכרחיים ומעבר לגיל 15 שנים, חל דין צדקה על שני ההורים.

בבע"מ 919/15 נקבע, כי בגילאי 6- 15 תחול על שני ההורים האחריות למזונות הילדים באופן שווה מדין צדקה, כאשר היקף החיוב ייקבע על בסיס יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות, לרבות הכנסה מעבודה ובהתחשב בחלוקת זמני השהות של הקטינים וביתר נסיבות העניין, כפי האמור בסעיף 147 לחוות דעתו של כבוד השופט ע' פוגלמן בעמ' 87 לפסק הדין:

"בגילאי 6-15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה".

52. על פי סעיף 8 לפסק דינו המנחה של כב' השופט ש' שוחט אשר ניתן בעקבות בע"מ 919/15, בעמ"ש (ת"א) 14612-10-16 פ.ב. נ' א.ב. (20.12.2017), נדרש בית המשפט לבדוק את הפרמטרים הבאים בעת דיון בפסיקת מזונות:

"לפסוק את חיוב המזונות לילדים בגילאי 15-6 שנים, שעל קביעת מזונותיהם חולש הדין העברי, להכריע גם בנטל חלוקת החיוב בין ההורים על פי הכללים שנקבעו בבע"מ 919/15. לשם כך, על הערכאה הדיונית לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לפרמטרים הבאים:

א. צרכי הקטינים – יש לקבוע את גובה הצרכים תלויי השהות ובכללם מדור והוצאות מדור; הצרכים שאינם תלויי שהות; צרכים חריגים/הוצאות חריגות – והכל "...עד כדי רמת החיים לה הורגל(ו) ערב הפירוד או שלה היה (ו) ראוי(ים) ללא הבחנה בין הכרחי ללא הכרחי".

ב. היכולות הכלכליות של ההורים – בית המשפט העליון אינו נוקט בהיגד הכנסות ההורים אלא בהיגד רחב יותר. יש לקבוע את היכולות הכלכליות של כל אחד מההורים מכל המקורות העומדים לרשותם "לרבות" שכר עבודה.

ג. קביעת היחסיות של היכולת הכלכלית של ההורים, האחד מול רעהו - נתון זה, כשלעצמו, ולעצמו, רלבנטי ביחס לצרכים שאינם תלויי שהות ולצרכים החריגים.

ד. חלוקת המשמורת בפועל – נתון זה, המכוון לחלוקת זמני השהות, יילקח בחשבון לעת קביעת חלוקת הנטל בין שני ההורים ביחס לצרכים תלויי השהות, יחד עם הנתון של היכולות הכלכליות של ההורים". 

בסעיף 9 לפסק הדין בעמ"ש 14612-10-16 הבהיר כב' השופט ש' שוחט:

"מודע אני לרתיעה הקיימת בקרב העוסקים במלאכה משימוש בנוסחאות מתמטיות. עם זאת, משנקבעו הפרמטרים של יחס היכולות הכלכליות אל מול יחסי זמני השהות לצורך קביעת חלוקת הנטל בהכרח תאמר שעניין לנו בנוסחה/חישוב מתמטי. הנוסחה המתמטית בה עסקו שלושת פסקי הדין הנ"ל אמורה לתת לערכאה הדיונית קנה מידה; אין בתוצאה המתקבלת ממנה ובהפעלתה במקרה פרטני משום כזה ראה וקדש. אומר על כך השופט פוגלמן בפסק הדין בבע"מ 919/15:

"וגם זאת יש לומר, אין מדובר בקביעת נוסחאות אריתמטיות נוקשות הקושרות בין התנהלות ההורים והיקף המשמורת המסורה לכל אחד מהם לבין שיעור המזונות. פסיקת המזונות לעולם לא תסמוך אך על "המספרים היבשים" – אם לעניין נתוני ההשתכרות של ההורים, אם לעניין יחס השהייה אצל כל אחד מהם. בטרם יפסוק באופן סופי את סכום המזונות על בית המשפט להוסיף ולהתבונן היטב על התא המשפחתי שלפניו ועל נסיבותיו הפרטניות ולהבטיח את חלוקת הנטל ההולמת ביותר תנאים אלה. הקביעה תהיה נטועה תמיד במכלול נסיבות העניין, וכששיקול העל המנחה אותה הוא טובת הילד ורווחתו בבתי שני ההורים" (פסקה 126 לפסק הדין)".

53. במסגרת שיקוליו, על בית המשפט לבחון את התא המשפחתי הספציפי הניצב לפניו, כדי להבטיח כי חלוקת הנטל תהא הולמת וראויה, בשים לב להכנסות הצדדים, חלוקת זמני השהות בפועל ומעל לכל – בראי טובת הקטינים. כאמור, לצורך בחינת היקף החיוב במזונות, יש לבחון את היכולת הכלכלית של כל אחד מהצדדים; את קביעת היחס בין היכולות הכלכליות של הצדדים; את הערכת צרכי הקטינים לפי רמת החיים שלה הורגלו ערב הפירוד; חלוקת זמני השהות בפועל של הקטינים עם כל אחד מההורים; יעשה איזון כולל של הכנסת המשפחה מכלל המקורות השונים; כאשר לעניין כושר ההשתכרות, יתחשב בית המשפט הן בגובה ההכנסה בפועל, הן בפוטנציאל ההשתכרות העתידי והן ברכוש הצדדים; ובכלל, על פי הקריטריונים שנקבעו בפסק הדין בעניין בע"מ 919/15.

54. תביעת מזונות היא תביעה כספית שיש להוכיח ככל תביעה אחרת. משכך אעבור לדיון בפרמטרים הנדרשים לשם פסיקת מזונות הקטינים על פי האמור לעיל.

יכולת השתכרותה של התובעת

55. מאז יוני 2021 התובעת עובדת כמנהלת חשבונות בחברת XXX.

56. לטענת התובעת, היא משתכרת מעבודתה זו סך של כ-8,868 ₪ נטו לחודש. לטענת הנתבע, עיון בתלוש משכורתה של התובעת מלמד כי, גובה משכורתה עומד על סך של כ-13,000-11,500 ₪ נטו לחודש.

57. סכומי תלושי משכורתה של התובעת, שצורפו לתצהירה, אינם מתיישבים עם טענות שני הצדדים. מעיון בתלושי המשכורת של התובעת עולה, כי משכורתה עומדת על סך ממוצע של כ- 11,647 ₪ נטו לחודש.

58. לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע, שלפיה יש לייחס לתובעת יכולת השתכרות גבוהה יותר לנוכח היותה של התובעת עובדת מתחילה, וכי קיימת צפייה סבירה שמשכורתה רק תאמיר עם הזמן. התובעת צירפה לתביעה תלוש משכורת מחודש 6/2021, החודש הראשון לעבודתה במקום תעסוקתה. גובה משכורתה באותו החודש עמד על סך של 11,450 ₪ נטו. גובה שכרה של התובעת עבור חודש 11/2022 (תלוש המשכורת העדכני ביותר שצורף לתצהירה), עמד על סך של 11,198 ₪ נטו. כלומר, גם לאחר כשנה וחצי מאז מועד תחילת עבודה של התובעת בחברה, סכום משכורתה לא עלה.

59. אשר להכנסתה הפנויה של התובעת – התובעת מתגוררת עם הקטינים בדירה שכורה בתל אביב. לטענתה, עלות שכר הדירה עומד על סך של 6,000 ₪ לחודש. לטענת הנתבע, מלבד להסכם השכירות שצורף לתביעה, התובעת לא צירפה לתצהירה תימוכין עדכני להוצאה בגין דמי המדור.

מצאתי לקבל את טענת התובעת, כי היא נושאת בדמי שכירות בסך של 6,000 ₪ לחודש, תוך דחיית טענת הנתבע, כי התובעת לא הוכיחה הוצאה זו. בניגוד לנטען, התובעת הוכיחה הוצאה חודשית זו בתימוכין, כמפורט להלן:

1. התובעת צירפה לתביעה הסכם שכירות מיום 1.6.2021, שלפיו היא משלמת דמי שכירות בסך של 6,000 ₪ לחודש;
2. התובעת צירפה לתצהירה תדפיסי בנק עדכניים של חשבון הבנק שלה, שבו מצוינים חיובים חודשיים קבועים בסך של 6,000 ₪;
3. התובעת צירפה לסיכומיה אישור העברה בנקאית מיום 8.4.2023 בסך של 6,000 ₪ מחשבון הבנק על שמה לחשבון הבנק על שם המשכיר.

60. לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע, לפיה אין לחייבו בהשתתפות בדמי מדורם של הקטינים, עת התובעת בחרה להתגורר עם הקטינים בדירה בתל אביב, כאשר שכר הדירה בגין מגורים באזור זה הוא גבוה במיוחד. כאמור, התובעת מגדלת את שלושת הקטינים כאם יחידנית דה פקטו, כאשר רשת התמיכה המסייעת לה היא משפחתה המתגוררת בתל אביב, ואלה מהווים עבור התובעת והקטינים מעגל קרבה הכרחי ונדרש לנוכח נסיבות אמורות אלה. נוסף על כך, מקום עבודתה היציב של התובעת, המספק לה הכנסה קבועה, נמצא אף הוא בתל אביב. התרחקות התובעת ממקום עבודתה הנוכחי יהיה כרוך בהוצאות כספיות חלופיות – כגון: הוצאות נסיעה וצורך בצמצום שעות עבודתה, שאותם היא נדרשת לשלב עם היותה הורה יחידני.

61. לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע, שלפיה יש לשקלל את סיועם הכלכלי הקבוע של הורי התובעת במסגרת הכנסתה החודשית. ראשית, הנתבע לא הוכיח כי מדובר בסיוע חודשי קבוע. שנית, אף אם הנתבע היה מוכיח טענה זו, לא היה בכך כדי לסייע לו בעניין. ואבהיר. אין בסיוע כלכלי מצד הוריה של התובעת, תהא התדירות אשר תהיה, כדי להיחשב כחלק מהכנסת השוטפת של התובעת. המדובר בסיוע כלכלי הניתן על פי רצונם הטוב של הוריה, וככזה עלול להיקטע בכל עת בשל נסיבות החיים והמשפחתיות השונות. מה גם, שיש טעם לפגם וחוסר תום לב בהעלאת טענה זו על ידי הנתבע, עת התובעת נדרשת לסיוע כלכלי מצד הוריה בעיקר בשל העובדה שהנתבע אינו משלם את דמי המזונות הזמניים עבור הקטינים שנפסקו לחובתו.

62. התובעת מתגוררת בדירה שכורה עם שלושת הקטינים ומשלמת דמי שכירות בסך של 6,000 ₪ לחודש. חלקו של הנתבע בדמי המדור עבור הקטינים הוא בשיעור של 50%, העומד על סך של 3,000 ₪. כאמור, התובעת משתכרת סך של כ- 11,647 ₪ נטו לחודש. לאחר קיזוז חלקה של התובעת בדמי המדור, הכנסתה הפנויה עומדת על סך של כ- 8,647 ₪ נטו לחודש.
63. לנוכח האמור, אני מעמידה את גובה ההכנסה החודשית הפנויה של התובעת על סך מוערך של כ-8,647 ₪ נטו לחודש.

יכולת השתכרותו של הנתבע

64. הנתבע הוא עצמאי המנהל עסקים בארה"ב.

65. לטענת התובעת – הנתבע הוא בעלים ומנהל של מספר חברות, הנמצאות בארצות הברית ושהן חלק מרכושם המשותף של הצדדים (להלן: החברות). מחזור המכירות השנתי המוערך של החברות הוא בסך של כ-1,000,000$ לשנה, והן מניבות לנתבע הכנסה בסך של כ-15,000$ לחודש, שרובה משולמת במזומן.

              לטענת הנתבע – הוא מנעולן, שבבעלותו עסק צנוע בארה"ב. במהלך שהותו בארץ סבל ממצוקה כלכלית מפאת העדר מקור הכנסה כלשהו, ובשל חוסר יכולתו להניב הכנסה מעסקיו בארה"ב כאשר הוא שוהה בארץ. מאז שובו לארה"ב, מצבו רק החמיר היות שאין בידיו את סכום ההון הנדרש לשם תפעול מחדש של עסקיו. עוד טען הנתבע, כי מצוקתו הכלכלית נובעת, בין היתר, בשל חובות רבים שנוצרו על רקע אילוצו להתמודד עם מעברם המפתיע של התובעת והקטינים מארה"ב למדינת ישראל.

66. הנתבע לא הגיש מסמכים בעניין הכנסותיו, כגון דו"ח רווח והפסד, שומת מס, תדפיסי בנק עבור חשבונותיו בחו"ל. לכך יש נפקות.

67. הנתבע חייב במזונות הקטינים מכוח הדין העברי ומדין צדקה. אלא מאי, בעניינו יש לפסוק סכום מזונות בהעדר צירוף ראיות מטעם הנתבע לעניין מצבו הכלכלי ולהשתכרותו, ובהעדר התייצבותו לאף דיון בבית המשפט. עם זאת, ניתן ללמוד חלקית על אמידותו של הנתבע ומהיקף רכושו כפי שעולה מהטענות שהעלה במסגרת כתבי טענותיו.

68. רכוש הצדדים – הצדדים הם בעלים במשותף של דירת מגורים בארה"ב ושל דירה ברמת גן. נוסף על כך, הנתבע אמנם טען כי הדירה ברמת גן נרכשה על ידו במשותף עם בני משפחתו, אך לא הכחיש את הטענה לזכויות בעלות שלו בה (ראו סעיפים 60-59 לכתב ההגנה).

הנתבע הצהיר כי בבעלותו שמונה רכבים – שני רכבים ששימשו את הצדדים ושישה רכבים נוספים שהם חלק מרכוש עסקיו (סעיף 3 לתצהיר וסעיף 15 לתצהיר). לא נעלמה מעיני טענת הנתבע, כי שווי הרכבים נמוך מאוד, עם זאת החזקת שמונה רכבים, גם בהנחה ששווים נמוך, בוודאי שיש בה כדי ללמד על היקף עבודתו בארה"ב ויכולות כלכלית גבוהה מן הממוצע. גם החזקת רכב זול כרוכה בהוצאות נלוות, כגון דמי ביטוח, דמי חידוש רישיון רכב וכיו"ב. בחירת הנתבע שלא למכור חלק מרכבים אלה, או אפילו אחד מהם, חרף טענתו למצב תחזוקתם וחרף הטענה להעדר שימוש בהם – לכשעצמה יש בה כדי ללמד היקף עבודתו ועל אמידותו .

69. בכתבי טענותיו ציין הנתבע, כי המשפחה נהנתה מחיי מותרות, ויתרה מכך כי גם כיום הכנסתו עשויה לאפשר לקטינים חיי שפע לו ישובו לחיות עימו בארה"ב, כפי שיודגם להלן מטענות שהעלה הנתבע בכתבי טענותיו:

• במהלך שהותם של המשפחה בארה"ב ועד לחודש 5/2021 (בשים לב כי הקטינים כבר התגוררו במועד זה בארץ ולא התחנכו עוד בארה"ב) נשא הנתבע בהוצאות חינוך של הקטינים בסך של כ-3,000 דולר של ארה"ב מדי חודש (סעיף 12 לכתב ההגנה). מצאתי כי תשלום חודשי זה בגין חינוכם של קטינים מלמד על יכולתו הכלכלית של הנתבע;

• סעיף 9 לתצהיר הנתבע:

"אכן בארה"ב לפני החטיפה הרווחתי יפה. מי שנהנתה מזה הייתה התובעת בעצמה ששיפצה את עצמה, עשתה ניתוחים פלסטיים, יצאה לשופינג ונהנתה מהחיים הטובים באמריקה"

• סעיף 15 לסיכומיו המשלימים של הנתבע:

"אילו גידול הילדים הוא סבל ועול התובעת מוזמנת לשלוח אותם לארה"ב והתובע יגדל אותם לתפארת הדוד סם על חשבונו"

70. לא נעלמו מעיני טענות הנתבע, כי הכנסתו ורמת החיים של המשפחה היתה גבוהה בטרם הגירת התובעת והקטינים ארצה. הנתבע נמנע מצירוף תימוכין לכתבי טענותיו ולהרצאת הפרטים מטעמו, וכן נמנע מפירוט הכנסותיו ביחס לעבר ולהווה, ונראה כי לא בכדי. כעולה מסעיף 15 לתצהירו של הנתבע, גם הכנסתו הנוכחית גבוהה דיה על מנת לספק לקטינים רמת חיים גבוהה. גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבע כי יכולת השתכרותו ירדה ביחס למצב בטרם הפירוד, לא היה בכך כדי לפטור אותו מחיובו במזונות ילדיו הקטינים.

71. יתרה מכך, הנתבע הוא זה אשר בחר להמשיך לעסוק כעצמאי בתחום המנעולנות, חלף חיפוש עבודתו כשכיר בתחום. הנתבע לא הביא כל נימוק או הסבר לבחירתו זו, עת לשיטתו מדובר בבחירה כלכלית לא רווחית. יש בכך כדי להטיל מידת מה של ספק בטענות הנתבע ביחס למצב הפיננסי של עסקיו. ודוק, הנתבע לא טען כי הוא או עסקיו עומדים לפני הליכי פשיטת רגל או חדלות פירעון בארה"ב.

72. הנתבע לא הגיש כל תימוכין על אודות הכנסותיו ומצבו הכלכלי. התימוכין הפיננסיים שהגיש הם אישורי חובות שונים ותדפיסי בנק מחשבון הבנק בארץ (לשם תמיכה בטענתו כי התובעת משכה משם כספים). סביר להניח, כי ככל שהכנסת הנתבע הייתה נמוכה יותר מהנטען על ידי התובעת או כי היה במצוקה כלכלית כטענתו, אזי חזקה שהיה מוכיח טענות אלו בתשתית ראייתית מתאימה. אך לא כך היא. למחדלים אילו של הנתבע יש נפקות משפטית.

73. על כן, בצירוף ההתרשמות מהיקף רכוש הנתבע ומטענותיו, שמהם נלמד על אודות אמידותו, ומשעה שהנתבע לא הצליח לסתור את גרסת התובעת לעניין הכנסותיו – מצאתי לקבל את גרסת התובעת, שלפיה הכנסת הנתבע החודשית עומדת על סך של כ-15,000 דולר של ארה"ב, ולפי שער הדולר במועד הגשת התביעה – 48,750 ₪ נטו לחודש.

74. הנתבע לא טען כי הוא משלם החזר משכנתה או דמי שכירות בגין דירת המגורים בארה"ב, ועל כן לא מצאתי לקזז מהכנסתו הנטענת דמי מדור. חרף האמור, הנתבע עושה דין לעצמו, ועד היום לא שילם את דמי המזונות הזמניים אשר נפסקו לחובתו.
75. לנוכח האמור, אני מעמידה את גובה הכנסתו הפנוייה של הנתבע על סך 48,750 ₪ נטו לחודש.

יחס הכנסות הצדדים

76. כאמור, הכנסת התובעת הועמדה בסכום של 8,647 ₪ נטו לחודש, ושל הנתבע בסכום של  48,750 ₪ נטו לחודש.
77. על כן, יחס הכנסות הצדדים עומד על יחס של 85% לנתבע ו-15% לתובעת.

צרכי הקטינים על פי רמת החיים שאליה הורגלו

78. אשר לצרכי הילדים נקבעו בפסיקה חזקות עובדתיות, על פי הן סך ההוצאה עבור צרכיו ההכרחיים של קטין היא בין 1,600 ₪ לבין 1,800 ₪ לחודש, לא כולל הוצאות חינוך, מדור והוצאות אחזקת המדור (ראו והשוו – בר"ע (ת"א) 1895/02 ב.י. נ' ב.נ. (20.1.2003); עמ"ש (י-ם) 789/05 ע.ד. נ' ע.י. (16.1.2006); בע"מ 8542/10 פלוני נ' פלונית (29.12.2010); בע"מ 919/15 פסקה 22 לחוות דעתו של השופט פוגלמן; עמ"ש (ת"א) 1971-12-16 פלוני נ' פלונית (6.1.2019); עמ"ש (חי') 26409-10-18 מ.ש. נ' ק.ש. (25.7.2019); עמ"ש (מר') 21704-03-18 א.ו. נ' א.ו. (11.6.2019); רמ"ש (מר') 59188-10-18 י.נ. נ' א.נ. (25.10.2018)).

בעמ"ש (מר') 45565-07-20 א. פ נ' ק. פ  (18.2.2021) סעיף 20 נקבע בפסק הדין:

"כפי שצוין ע"י בית משפט קמא, ולמעשה אף אחד מהצדדים לא חלק על כך, שיעור צרכי קטין המחלק את זמנו בין שני בתים לא יפחת על דרך הכלל מסך של 2,250 ₪ לחודש, כאשר סך זה אינו כולל את עלויות מדורו ואחזקתו. הערכה זו התקבלה ע"י עשרות מותבים בערכאות השונות והיא מהווה, מזה זמן, מעין כלל אצבע בקביעת מזונות קטין הנדרש לרמת חיים "רגילה".

(ראו גם – רמ"ש (מר') 59188-10-19 נ. נ' נ. (25.10.2018); עמ"ש (ת"א)  12792-10-19 ע' נ' נ' ע' ע' נ', (27.10.2020) ; עמ"ש (מר') 65692-11-19 ד.ס. נ' ל.צ.ס. (22.9.2020);  תלה"מ (י-ם) 6984-07-19 - פלונית נ' פלוני (16.9.2020); עמ"ש (חי') 56000-10-18 פלוני נ' פלונית (31.1.2019); עמ"ש (מר') 21704-03-18 א.ו נ' א.ו (11.6.2019)).

79. צרכיו של קטין המתגורר בבית אחד נמוכים מצרכיו של קטין המחלק שהייתו בשני בתים. שכן מטיבם של דברים, חלק מצרכיו נרכש באופן כפול על ידי כל אחד מההורים בשל השימוש בצרכים אלו בכל אחד מהבתים. מתוך שכך, הוערכו צרכיו של קטין המתגורר בשני בתים בסך מינימלי של 2,250 ₪ -2,500 ₪ (רמ"ש (ת"א) 51912-03-21 א.נ נ' ס.כ.נ (27.4.2021); עמ"ש (מר') 65692-11-19  ד. ס נ' ל. צ. ס (22.9.2020) ועמ"ש (מר') 59188-10-18 נ. נ' נ. (25.10.2018)).

80. בטרם יפסוק באופן סופי את סכום המזונות יידרש בית המשפט להוסיף ולהתבונן היטב על התא המשפחתי שלפניו ועל נסיבותיו הפרטניות, ולהבטיח את חלוקת הנטל ההולמת ביותר בתנאים אלה. הקביעה תהיה נטועה תמיד במכלול נסיבות העניין, כששיקול העל המנחה הוא טובת הילד ורווחתו בבית שני ההורים.

81. כאמור, לפניי שלושה קטינים – שניים מהם מעל גיל 6 ואחת מתחת לגיל 6, כאשר לא מתקיימים זמני שהות בין הנתבע לבין הקטינים, וזאת לנוכח העובדה שהנתבע אינו מתגורר בישראל מאז מרץ 2022. על כן, במקרה דנן, הקטינים אינם מחלקים את זמנם בין שני בתים.

82. בשים לב, שהקטין בן פחות משש שנים, ועל פי הדין הנתבע חב בצרכיו ההכרחיים בלבד, ומעבר לכך מדין צדקה. בית המשפט העליון שב והבהיר כי בע"מ 9191/15 אינו מתייחס לסוגיית חלוקת נטל המזונות ביחס לילדים מתחת לגיל 6 (בע"מ 4637/18 פלוני נ' פלונית (10.7.2018)), ואף לא נמצא מקום ליתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" בעניין זה.

83. על פי הודאת הנתבע עצמו, ערב הסכסוך, המשפחה נהנתה מרמת חיים גבוהה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבשלוש השנים שחלפו מאז מעברם של התובעת והקטינים לארץ, רמת חייהם ירדה עם צמצום הוצאות צרכיהם של הקטינים.

84. התימוכין שצורפו לכתב התביעה היו מעטים ודלים. התובעת אמנם צירפה תדפיסי בנק, אך התימוכין שצורפו ביחס להוצאות החזקת המדור היו בסך הכל קבלה אחת מאת חברת החשמל ואישור העברה בנקאית לוועד הבית. התובעת לא צירפה קבלות לתצהירה, אלא תדפיסי בנק בלבד.

85. התובעת צירפה לסיכומיה קבלות חדשות לעניין הוצאות הקטינים והוצאות החזקת הבית, וזאת מבלי שהגישה בקשה להוספת ראיות חדשות לסיכומים. מקובלת עלי טענת הנתבע כי צירוף ראיות חדשות זו אינו כדין, היות שעל התובעת היה להגיש בקשה לקבלת היתר להגשת ראיות חדשות לסיכומיה. על פי הפסיקה, יש לגנות את המנהג של צירוף ראיה לסיכומים ללא נטילת רשות, ויש להתעלם מראיות אלו שלא ניתנה לצד השני הזדמנות אפשרות לסתירתן בראיות מפריכות או בחקירה נגדית (ע"א 759/81 ברש נ' עו"ד ירדני, מא(2) 253, 270 (1986); עש"א (חד') 55559-06-20 נתאנלוב ואח' נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח' (11.10.2020)).

           בשים לב, כי פעם אחר פעם מצאתי לדון לכף זכות את הנתבע, ומחלתי לו על מחדליו על מנת שיקבל את יומו בבית המשפט, אזי מצאתי לגזור גזירה שווה גם כלפי מחדליה של התובעת ולהתיר, בדיעבד את צירוף הקבלות החדשות לסיכומיה. זאת מכוח עקרונות היסוד שנקבעו בתקנות 3-1 לתקנות, שלפיהם יש לקיים הליך הוגן, שוויוני, כדי להגיע לחקר האמת ולהשגת תוצאה נכונה וצודקת.

86. התובעת נחקרה על צרכי הקטינים וסכומי הוצאתם, כפי שצוינו בכתב התביעה. הסכומים שציינה התובעת בעדותה והסכומים שצוינו בתימוכין שצורפו על ידה לסיכומים אינם תואמים את הסכומים שהתבקשו בתביעה, כפי שיודגם להלן:

87. כאמור, התובעת עתרה לחיוב גובה ההוצאות של הקטינים, שאינם כוללים הוצאות חינוך ורפואה ומדור, על סך של 7,155 ₪ לחודש, בנוסף להשתתפות הנתבע בהוצאות החינוך והרפואה החריגות של הקטינים בשיעור של 85%. בסיכומיה, עתרה לחילופין לפסיקת דמי מזונות בסך של 7,155 ₪, בנוסף לפסיקת סכום גלובלי חודשי בגין חלקו של הנתבע בהוצאות החינוך והרפואה החריגות, בסך של 2,200 ₪. זאת מהטעם של הקושי המובנה בגביית חלקו היחסי של הנתבע המתגורר בארה"ב אד הוק בגין כל הוצאה פרטנית.

              לאחר עיון בראיות שהונחו מטעם התובעת, מצאתי כי סכום ההוצאות הרפואה החריגות והוצאות החינוך של הקטינים לא נתמך כדבעי על ידי התובעת. זאת משום שרובן ככולן של האסמכתאות שצורפו על ידה בעניין זה הן קבלות בגין שירותי הצהרונים של הקטינים בלבד. 

         התובעת ציינה בכתב התביעה כי: סכום הוצאת החינוך עבור שלושת הקטינים עומד על סך של 2,000 ₪ (1,000 ₪ עבור הקטינה מ.; 1,000 ₪ עבור הקטינה ד.; 0 ₪ עבור הקטין); סכום הוצאות החוגים עבור שלושת הקטינים עומד על סך של 600 ₪ לחודש (עבור הקטינה מ. בלבד); וסכום ההוצאות הרפואיות עבור שלושת הקטינים עומד על סך של 800 ₪ חודש (200 ₪ עבור הקטינה מ.; 200 ₪ עבור הקטינה ד.; ו-400 ₪ עבור הקטין). הנה כי כן, סך ההוצאות החריגות שצוינו בכתב התביעה עומד על סך של 3,400 ₪ לחודש.

         התובעת לא צירפה קבלות המאששות הוצאות אלו – לא לתביעה ולא לתצהירה. הקבלות היחידות שצירפה התובעת היו קבלות שצורפו לסיכומיה, וגם קבלות אלו היו קבלות בגין תשלומים לצהרונים בלבד, מבלי שצורפו קבלות נוספות ביחס להוצאות חינוך ולהוצאות רפואיות חריגות. הקבלות שצורפו לסיכומי התובעת ביחס לתשלומי צהרונים התיישבו עם הסכום שצוין בעדותה – כ-2,000 ₪ עבור שלושת הקטינים (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 45, שו' 23-21).

88. לנוכח האמור, מצאתי לקבל את טענת הנתבע, כי התימוכין שצורפו על ידי התובעת לא תאמו את הסכומים שלהם עתרה בתביעה. חרף זאת, גם אם לא הוכחו צרכי הקטינים כדבעי, לפי הפסיקה, רשאי בית המשפט לאמוד את צרכי הקטינים על פי ידיעותיו וארגז הכלים השיפוטי שבידיו (תלה"מ (ת"א) 22846-04-17 ה.א נ' ח.ט (25.1.2018)). על כן, לאחר עיון בכתבי הטענות ובתימוכין שצורפו על ידי התובעת, מצאתי להעריך כי צרכי כל אחד מהקטינים עומד על סך של 1,600 ₪ לחודש, ובסך כולל של 4,800 ₪ עבור שלושת הקטינים.

89. פסיקת סכום גלובלי עבור כלל ההוצאות החריגות – מטעמי יעילות ובשם טובת סיפוק צרכיהם של הקטינים, משעה שהנתבע מתגורר בארה"ב ומפאת הנתק שבינו לבין התובעת והקטינים, ישנה עדיפות לפסיקת סכום גלובלי אחיד בגין חלקו בהוצאות החינוך והרפואה של הקטינים. ברם, וכפי שהורחב לעיל, מצאתי כי הסכום הגלובלי שלו עתרה התובעת בסיכומיה, העומד על סך של 2,200 ₪ הוא מופרז. על פי התשתית הראייתית שסיפקה התובעת, מצאתי להעמיד את סכום הוצאות הבריאות החריגות והחינוך של הקטינים בסך של 500 ₪ לחודש לכל קטין ובסך כולל של 1,500 ₪ לחודש. בהינתן כי יחס הכנסות הצדדים הוא 15% לתובעת ו-85% לנתבע, מצאתי להעמיד את חלקו של הנתבע בסכום גלובלי חודשי זה בסך של 425 ₪ לכל קטין ובסך כולל של  1,275 ₪ לחודש.

         חלק ניכר מסכום הוצאות החינוך של הקטינים הכוללות צהרונים וחוגים מצטמצמות עם הגיעם של הקטינים לקראת גיל עשר. עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות, בסביבות גיל עשר ואילך הוצאות הצהרונים מתחלפות בשיעורי עזר, צופים וחוגים בעלות דומה או יקרה יותר. וכך גם ביחס להוצאות רפואיות, טיפולים רגשיים וכדומה. משכך, לא מצאתי לשנות את גובה סכום ההוצאות החריגות בחלוף השנים.

90. לעניין דמי המדור – כאמור, התובעת עתרה לחיוב הנתבע בדמי מדור והחזקתו בגין חלקם של הקטינים בסך של 3,400 ₪. כאמור, על הנתבע לשאת ב-50% מדמי המדור. חלקם של הקטינים בדמי המדור עומד בסך של 3,000 ₪. לאחר עיון בתימוכין שצורפו על ידי התובעת, מצאתי להעמיד את חלקם בהוצאות החזקת המדור בסך של 500 ₪ לחודש. לנוכח האמור, יש להעמיד את הוצאות דמי המדור והחזקתו בגין חלקם של הקטינים על סך של 3,500 ₪ לחודש.

דמי טיפול

91. התובעת עתרה לחיוב הנתבע בדמי טיפול בסך של 2,500 ₪ לחודש. לפי הפסיקה, במקרים שבהם עיקר נטל הטיפול בקטינים מוטל על אחד מההורים בלבד, ראוי לחייב את ההורה השני בדמי טיפול כחלק מן החיוב במזונות (תלה"מ (ראשל"צ) 49171-02-23 אלמונית נ' פלוני (1.6.2023) (להלן: עניין אלמונית); עמ"ש (חי') 36151-12-17 פלונית נ' אלמוני (19.6.2018)).

92. אין חולק, כי למעלה משנה וחצי קיים נתק בין הנתבע לבין הקטינים. כאמור, הנתבע מתגורר בארה"ב ואילו הקטינים מתגוררים במדינת ישראל. יוצא אפוא, כי עול נטל הטיפול בקטינים, מוטל כל כולו על התובעת.

93. נטל כבד זה מבוטא בהוצאות טיפול בקטינים המשולמות במלואן על ידי התובעת. הוצאות אלו משולמות בין אם ישירות – באמצעות תשלום ישיר לשירותי שמרטפות, ובין אם בעקיפין – באמצעות הגבלת התובעת מהאפשרות להגדיל את הכנסתה בצבירת שעות עבודה נוספות מעבר לשעות שהיא עובדת, וזאת מפאת מחויבותה כהורה יחידני לאסוף את הקטינים בתום שעות פעילות המסגרות החינוכיות. מכאן, הוצאות טיפול אלו הן מעבר להוצאות הטיפול המבוטאות בתשלום לצהרונים. יפים לעניינו, דבריו של כבוד השופט נ' פישר בעניין אלמונית, שבו נפסק סך של 1,500 ₪ עבור דמי טיפול בקטינה:

"שונה המצב לעניין דמי הטיפול.  הסכום אותו קבעתי יש בו כדי לאזן את פרקי הזמן העודפים והרבים שצריכה האם לדאוג לבדה לקטין, במקומו של האב.

אלו הם שני רכיבים שונים אשר לדעתי צריך לעשות בהם שימוש כאשר בוחר הורה להתעלם מצרכיו הרגשיים והכלכליים של בנו ולהותיר את מלוא הנטל על כתפי ההורה האחר.

התנהגות זו איננה התנהגות של מה בכך, וראוי ויש לדעת כי כשבוחר הורה אחד להתעלם מצרכיהם הרגשיים של ילדיו, הרי שהצרכים הללו רק הולכים וגדלים".

94. התוצאה – לנוכח האמור מצאתי להעמיד את חיובו בגין דמי טיפול בסך של 400 ₪ לחודש לכל קטין, בנוסף לדמי מזונותיהם ומדורם, ובסך כולל של 1,200 ₪ לחודש עבור שלושת הקטינים, וזאת עד הגיע כל קטין לגיל 12 שנים.

התוצאה – חיוב גובה דמי המזונות

95. אשר על כן אני פוסקת את גובה סכום צרכיהם של הקטינים עבור דמי מזונותיהם והוצאות מדורם (שאינם כוללים את צרכיהם בגין הוצאות החינוך והרפואה), על סך של 8,300 ₪ בחודש, כמפורט להלן:

         דמי מזונות הקטינה מ. – סך של 1,600 ₪ לחודש;

         דמי מזונות הקטינה ד. – סך של 1,600 ₪ לחודש;

         דמי מזונות הקטין ת. – סך של 1,600 ₪ לחודש.

הוצאות דמי מדור והחזקתו – גובה דמי המדור והחזקתו שבהן נושאת התובעת עומד על סך של 7,000 ₪ לחודש – סך של 6,000 ₪ עבור דמי המדור וסך נוסף של 1,000 ₪ עבור הוצאות החזקת המדור, אזי הנתבע מחויב בתשלום הוצאות המדור, כמפורט להלן:

           בגין הוצאות מדורם של שלושת הקטינים, עד להגיעה של הקטינה מ. לגיל 18 שנים או עד למועד גיוסה לשירות צבאי או לשירות לאומי, לפי המאוחר מבין השניים – סך של 3,500 ₪ לחודש (שיעור של 50% מהוצאות דמי המדור והחזקתו); עם הגיע כל קטין לגיל 18 או עד למועד גיוסו לשירות צבאי או לשירות לאומי, לפי המאוחר מבין השנים – יפחת חלקו מדמי המדור על פי הפסיקה שנכון להיום מחייבת עבור שני קטינים ביחס של 40% וביחס עבור קטין אחד בלבד בשיעור של 30% מהוצאות דמי המדור והחזקתו;

96. בעניינו, משעה שלא מתקיימים זמני שהות בין הקטינים לבין הנתבע, אין צורך בהבחנה בין צרכים שהם תלויי שהות לבין צרכים שאינם תלויי שהות. משכך, גם אין צורך בהבחנה בין חלקו של הנתבע במימון צרכי הקטינות, שגילן מעל לגיל שש שנים, לבין חלקו במימון צרכי הקטין, שגילו מתחת לגיל שש שנים.
97. על כן, משנקבע כי גובה הוצאות צרכי הקטינים עומדים על סך של 4,800 ₪ לחודש, וכי דמי הוצאות מדורם עומד על סך של 3,500 ₪ – סך הוצאות צרכי הקטינים, שאינם כוללים את הוצאות החינוך והבריאות, עומד על סך של 8,300 ₪ בחודש. בשים לב, שבעת פסיקת מזונות על בית המשפט להתייחס לתא המשפחתי שלפניו, ולנסיבות הקונקרטיות בחרתי להחיל את הנוסחאות כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקה והתאמתן למקרה שלפניי. משכך בחרתי להחיל את שיעור יחס ההכנסות שבין הצדדים גם על דמי המזונות ומדורם. 

מזונות הקטינים ומדורם – היות שיחס הכנסות הצדדים הוא של 15% לתובעת ו-85% לנתבע, חלקו של הנתבע בגין עומד על סך של 7,055 ₪ לחודש.

            אשר להוצאות החריגות – נקבע כי יש לחייב את הנתבע בסכום גלובלי בסך 1,275 ₪ לחודש.

            אשר לדמי טיפול – נקבע כי יש לחייב את הנתבע בסך של 1,200 ₪ לחודש.

98. על כן, על הנתבע להעביר לידי התובעת דמי מזונות חודשיים בסך של 9,530 ₪ עבור מזונות שלושת הקטינים מכל מין וסוג שהוא.

הוראות כלליות ביחס למזונות

99. דמי המזונות ישולמו מידי חודש בחודשו, עד ה-5 לחודש עבור החודש השוטף, ישירות לחשבון הבנק של התובעת שפרטיו יימסרו לנתבע על ידי התובעת, וזאת עד הגיע כל קטין לגיל 18 או עד סיום המסגרת החינוכית לפי המאוחר מבין השניים (להלן – התקופה הראשונה). עם תום התקופה הראשונה ובמהלך השירות הצבאי הסדיר או השירות הלאומי יעמדו דמי המזונות על 1/3 כפי גובה ערב תשלומם.

100. קצבת המוסד לביטוח לאומי עבור הקטינים וכל קצבה אחרת, תשולם לידי התובעת ותתווסף לדמי המזונות שנפסקו לעיל.

101. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת ל-3 חודשים, ללא הפרשים רטרואקטיביים בין תקופה אחת לרעותה. מדד הבסיס לחישוב יהיה מדד החודש שבו נפסקים דמי מזונות אלה, כפי שיפורסם ב-15 לחודש השוטף אחריו והתחשיב יעשה לעומת המדד הידוע בעת עריכת תחשיב ההצמדה. מדדים שליליים לא יובאו בחשבון.

102. סכום שלא שולם במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, בין היום שנועד לתשלום לבין הפירעון המלא בפועל.

103. תוקף החיוב – ממועד מתן פסק הדין. עד למועד זה, יחולו הוראות ההחלטה למזונות זמניים.

הוצאות משפט

104. משתמה ההכרעה בתובענה – יש להידרש לשאלת ההוצאות.

105. המתווה הנורמטיבי – תקנה 155 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, והפסיקה כפי שנתגבשה במרוצת השנים. כך למשל בע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז (5) 114, 126-125 (1993) נקבע שאופן חישובו של שכר הטרחה הראוי, הוא תלוי משתנים רבים ואינו בגדר רשימה סגורה. בבג"צ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (30.6.2005), נקבע כי לאחר ניתוח של תכלית חיוב בעל דין בהוצאות רעהו, והתייחסות למצב בארצות שונות, אמת המידה הנכונה לחיוב שכר טרחת עורך דין הוא, כי ההוצאות צריכות להיות סבירות, הכרחיות ומידתיות. במסגרת הקווים המנחים לשימוש באותן אמות מידה נקבע, כי התעריף המינימאלי אינו משמש כאמת מידה אלא רק רף תחתון; יש להתחשב בהתנהגות הצדדים ובדרך שבה ניהלו את ההליך; יש להתחשב בסעד המבוקש או הסכום השנוי במחלוקת ובמורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; השיקול האחרון המוזכר הוא חשיבות העניין עבור בעלי הדין.
106. בנסיבות אלה ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים כמפורט לעיל, מהות ההליך והיקפו, היקפם של כתבי בי-דין והבקשות בתיק, התנהלות הצדדים לאורך ניהול ההליך, שאופיין בהעדר שקיפות מצד הנתבע והעדר גילוי של המידע הנדרש מבעל דין בתביעת מזונות, ובשל מחדליו הדיונים המהותיים והרבים, כמפורט בפסק הדין, ומנגד קבלה חלקית בלבד של עתירות התובעת, נחה דעתי כי הסכום הסביר והמידתי שיש לפסוק בנסיבות העניין כשכר טרחה כולל, והוצאות עבור התובעת הוא בסך כולל של 30,000 ₪ כולל מע"מ. אי תשלום ההוצאות תוך 30 יום מהיום יוסיף להן רכיבי הצמדה וריבית כדין (מהיום).
107. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

108. פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  י"ז כסלו תשפ"ד, 30 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.