פס"ד בתביעה רכושית בין בני זוג

בפניי שתי תביעות רכושיות של בנות זוג לשעבר (להלן: "רחל" ו"לאה" וביחד: "הצדדים") כדלהלן:

תלה"מ 78429-01-23 – תביעת לאה לפסק דין הצהרתי לשינוי ברישום זכויות הבעלות בדירה הרשומה על שם הצדדים בלשכת רישום המקרקעין.

תלה"מ 44378-02-23 – תביעת רחל לפירוק שיתוף ברכוש המשותף לצדדים, לאיזון זכויות סוציאליות של הצדדים וכן לדמי שימוש.

רקע עובדתי וההליכים המשפטיים

הצדדים הם בנות זוג לשעבר ולהם שני ילדים משותפים.

בהסכמת הצדדים נקבע כי תקופת החיים המשותפת הינה 6/2018 – 11/2022.

בחודש 1/2019 ערכו הצדדים הסכם חיים משותפים המסדיר בין היתר את ענייניהם הרכושיים במקרה של פרידה (להלן: "ההסכם"). (ההסכם צורף ע"י שתי הצדדים כנספח לכתבי הטענות).

ביום 10.9.2020 רכשו הצדדים דירה ברח' *** בעיר *** (להלן: "הדירה" או "דירת המגורים") תמורת סך של 2,520,000 ₪. בנות הזוג לקחו גם משכנתא משותפת בסך של 1,810,000 ש"ח ₪ והון עצמי שהביאה כל אחת מהן: רחל: 200,000 ₪, לאה: 910,000 ₪.

הדירה נרשמה 64% מהזכויות ע"ש לאה ו-36% ע"ש רחל. הסכם הרכישה צורף על ידי שתי הצדדים לכתבי טענותיהן.

הליך י"ס בין הצדדים נפתח בחודש 11/22 ונסגר בחודש 12/22 בהיעדר הסכמות (י"ס 15292-11-22).

בחודש 1/23 הגישה לאה את תביעתה, ובחודש 3/23 הגישה רחל את תביעתה.

ביום 20.4.23 בהסכמת הצדדים ניתן צו לפירוק שיתוף בדירת המגורים, וב"כ הצדדים מונו ככונסי נכסים למכירתה.

ביום 12.9.23 זכתה לאה בהתמחרות מול צד ג' לרכישת הדירה בהתאם לשווי של 2.8 מיליון ש"ח.

ביום 20.9.23 ניתנה החלטה לגבי אופן חלוקת תמורת הדירה בין הצדדים:

ביום 14.11.23 אושר הסכם המכר שנחתם בין הצדדים במסגרתו רכשה לאה את חלקה של רחל בדירה לפי שווי כולל של 2,800,000 ₪. בהתאם להחלטה מיום 20.9.23 – חלקה של רחל לאחר ניכוי המשכנתא בעת המכר – 333,229 ₪.

שני התיקים נדונו במאוחד התקיימו שני דיוני קד"מ, ודיון הוכחות. הוגשה חוות דעת מומחית לאיזון משאבים והוגשו סיכומים בכתב. בהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין כעת.

פסק דין בתלה"מ 78429-01-23 – תביעת לאה לפסק דין הצהרתי לגבי הזכויות בדירה

בחודש 9/2020 רכשו הצדדים דירת מגורים משותפת ברחוב **** ורשמו אותה בלשכת רישום המקרקעין ע"ש שתיהן בחלקים לא שווים בהתאם ליחס ההשקעה של כל אחת בדירה כדלהלן: לאה – 16/25 (המהווים 64% מזכויות הבעלות) רחל – 9/25 (המהווים 36% מזכויות הבעלות). נסח טאבו צורף על ידי שתי הצדדים לכתבי טענותיהן ולתצע"ר שלהן.

עניינה של התביעה הוא עתירתה של לאה לפסק דין הצהרתי לשינוי ברישום זכויות הבעלות בדירה. לטענתה של לאה רישום הזכויות הנכון והנדרש הוא 82% לאה ו-18% רחל, במקום אופן הרישום הנוכחי בלשכת רישום המקרקעין.

לאחר בחינת טענות הצדדים, עדויותיהן וראיותיהן - דין התביעה להידחות מהטעמים שיפורטו להלן.

לטענת לאה בכתב התביעה הצדדים הסכימו כי רישום הבעלות יהיה בהתאם לחלק היחסי שכל אחת מהצדדים שילמה בפועל לשם רכישת הדירה ללא התחשבות בהלוואת המשכנתא שנטלו הצדדים. לטענתה בשל טעות של רחל הלוואת המשכנתא הובאה בחשבון בחישוב הזכויות וכתוצאה מכך זכויות הבעלות אשר נרשמו בלשכת רישום המקרקעין אינן משקפות את יחס ההשקעה הנכון שהינו לשיטתה 82% לאה ו-18% רחל. על כן יש להורות על תיקון המרשם מכוח חוק החוזים טעות הטעייה וחוסר תום לב וכן מכוח חוק עשיית עשר ולא במשפט.

לטענת לאה היא גילתה את הטעות רק בחודש 4/2022 לקראת פרידת הצדדים ולא בסמוך לרישום בשל נסיבות שונות (לידת בנה, סגר בשל הקורונה ונוכחות אביה בפגישת החתימה על ההסכם לרכישת הדירה). בכתב התביעה טענה לאה כי כאשר הבחינה בטעות פנתה לרחל אשר הסכימה לתיקון אך "משכה את הזמן" (כך בלשונה בכתב התביעה).

בתצע"ר שינתה לאה חלק מגרסתה וטענה כי הרישום בלשכת רישום המקרקעין הוא תוצאה של הטעיה מכוונת מצד רחל, אשר ניצלה את האמון שנתנו בה לאה ובני משפחתה והעבירה במתכוון חישוב מטעה לאביה של לאה איש מבוגר בן 77 אשר "נפל בפח" ואישר את החישוב.

בסיכומים טענה לאה מספר טענות. לטענת לאה לאור אישור הסכם המכר הפלוגתא בתיק הינה האם הייתה טעות חישוב. לאה זנחה את טענתה להטעייה מכוונת של רחל ושבה לטעון כי מדובר בטעות חישובית של רחל. לטענת לאה בהיעדר גרסה מצד רחל יש לקבל את גרסת לאה ולהיעתר לתביעה. כמו כן טענה לאה כי תכלית החוזה בין הצדדים הייתה לחלק את הזכויות בדירה לפי יחס ההשקעה כעתירת לאה וכי יש להיעתר לתביעה לאור סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים וחוק עשיית עושר ולא במשפט – אך לא פירטה ולא פירשה בעניין זה.

תצהיר אביה של לאה, מר *** – להוכחת גרסתה לגבי הטעייה מצידה של רחל צירפה לאה לתצע"ר תצהיר מאת אביה, בו טען האב כי הוטעה ע"י רחל שערכה את החישוב וכללה בתוכו את המשכנתא, ולאחר שרחל הגיעה לביתו והסבירה לו ולאשתו את חישוב חלוקת הזכויות הוא העלה על הכתב את החישוב המוטעה ושלח לצדדים.

לטענת רחל מדובר בתביעת סרק נעדרת עילה אשר יש לדחותה ולהותיר את המרשם על כנו. רחל מכחישה את גרסת לאה לגבי הרישום, וטוענת שהחישוב ובהתאם הרישום בלשכת רישום המקרקעין נכונים ומשקפים את החלק ששילמה כל אחת לשם רכישת הדירה מכלל מקורות המימון, ובכלל זה חלקה של כל אחת בהלוואת המשכנתא שנטלו הצדדים במשותף ונפרעת ע"י שתיהן בחלקים שווים.

רחל מכחישה את קיומו של הסכם בין הצדדים לפיו חישוב הבעלות בדירה יהיה ללא התחשבות במשכנתא וטענה כי מכיוון שמדובר בעסקה במקרקעין ממילא הסכם כאמור נדרש להיות בכתב בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין. על כן יש לדחות את הטענה כי יש לשנות את אחוזי הבעלות.

רחל מכחישה כי היא מי שחישבה את אחוזי הבעלות וטענה כי אביה של לאה שהיה מעורב בכל פרטי עסקת רכישת הדירה והגיע לכל פגישה עם הצדדים, ערך את החישוב בטרם החתימה על הסכם המכר והעביר את החישוב שערך בכתב ידו לאישור הצדדים באמצעות הודעת וואטסאפ.

לטענת רחל החישוב ואחוזי הבעלות שנרשמו בהתאם אושרו הן ע"י לאה והן ע"י באת-כוחן של לאה ורחל בעסקה, שהינה מכרה של משפחתה של לאה וייצגה את הורי לאה בעסקאות נדל"ן קודמות.

לטענת רחל ככל שישנה טעות בחישוב – אותה היא מכחישה – יש לראות בה טעות בכדאיות העסקה, אשר נגרמה בשל רשלנות מצד לאה שהסתמכה על החישוב של אביה, ובהתאם לפסיקה אינה מהווה עילה לבטלות עסקה.

כמו כן לטענת רחל יש לדחות את התביעה גם לאור הסכמת הצדדים בסעיף 8 להסכם חיים משותפים לפיה הרישום מהווה ראיה מכרעת לגבי שיעור הבעלות של הנכס הרשום בהיעדר מסמך בכתב. בתצע"ר טענה לאה כי הסכם החיים המשותפים אינו תקף מאחר שלא הוגש לאישור בית המשפט ומכל מקום ההסכם אינו מונע הגשת התביעה לתיקון הרישום בשל טעות והטעיה.

כאמור ביום 14.11.23 אושר הסכם מכר הדירה בין הצדדים במסגרתו רכשה לאה את חלקה של רחל בדירה וכעת המחלוקת הנדרשת להכרעה הינה לגבי שיעור חלקם של הצדדים בתמורת המכר – האם בהתאם למרשם או בהתאם לתיקון המבוקש בכתב התביעה.

בהתאם לסעיף 125(א) לחוק המקרקעין לרישום בפנקס המקרקעין יש חשיבות רבה מבחינה קניינית והוא מהווה ראיה חותכת לתכנו וזו לשונו:

"(א)רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969".

סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969 (להלן: "פקודת ההסדר") הרלבנטי לענייננו קובע כך:

"תיקון פנקס

93. שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט ראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר".

על פי לשון הסעיף תיקון המרשם על פי סעיף 93 לפקודת ההסדר יעשה רק במקרים בהם בית המשפט שוכנע כי הרישום הושג במרמה או שזכות שהייתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה.

בפסיקה נקבע כי משיקולי אמינות המרשם ויציבות זכויות רשומות במקרקעין, יש לפרש בצמצום את הוראת סעיף 93 ולהגביל את השימוש בה:

"11. [..] בפסיקת בית-משפט זה נאמר לא פעם, שאת הוראת סעיף 93 יש לפרש בצמצום ולהגביל את השימוש בה למקרים יוצאים מן הכלל (ראו, מתוך רבים אחרים, את האמור בע"א 4415/90 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח מוחמד נימר בכר [פורסם בנבו] [3], ובע"א 171/89 עזבון המנוח פאוז עבד אלהאדי ז"ל נ' עזבון המנוח אברהים סלים מוסלם ז"ל [פורסם בנבו] [4], על האסמכתאות המאוזכרות בהם). טעמה והגיונה של גישה זו הינם גלויים וברורים. מטרתו של הסדר מקרקעין היא לקבוע ולרשום כראוי את הזכויות בקרקע המוסדרת. הכלל הוא, שהרישום בפנקס החדש של מקרקעין מוסדרים "יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום..." (סעיף 81 רישה לפקודה), וכן שה"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו..." (סעיף 125(א), רישה, לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). תכליתו הברורה של הכלל האמור היא להבטיח את אמינות המרשם וכן את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים. ואולם, אף שככלל, הרישום של זכויות במקרקעין מוסדרים מהווה סוף פסוק, מותיר החוק פתח לתקיפת הרישום. סעיפים 93-97 לפקודה, המגדירים את עילות התקיפה, מיועדים לספק מענה למקרים חריגים שבהם מוצדק לתקן את הרישום. הכלל כפוף אפוא לחריגים, וכפיפות זו באה לידי ביטוי בכלל גופו". (ההדגשות בקו – הוספו).

ראו: ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה ואח', פ"ד נג(3) 49 (1999), 60-61.

לגבי תיקון המרשם בטענת מרמה נקבע בפסיקה כי על התובע לפרט בכתב התביעה את טענתו ואת העובדות עליהן מסתמך ולא לטעון בעלמא בלבד:

"עילה נוספת הקבועה בסעיף 93 לפקודה היא עילת התרמית. לפי הסעיף ניתן להורות על תיקון הפנקס, אם "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה". כאמור, ננקטה בפסיקה פרשנות מצמצמת ביחס לעילות לתיקון הרישום, כולל עילת התרמית. טעות של פקיד ההסדר, אפילו רשלנית היא, אין די בה כדי לבסס טענה כי רישום הזכות היה במרמה (ע"א 4415/90 מדינת ישראל נ' בכר, פ"ד מו(5) 200 (1992); וכן ראו, ע"א 72/89 ערטול נ' נויסר, פ"ד מה(4) 7 (1991)). הטוען, כי רישום זכות בפנקס המקרקעין הושג במרמה אינו רשאי להסתפק בהשמעת הטענה בעלמא. עליו לפרט את טענתו ולפרש את העובדות עליהן הוא נסמך (ראו, ע"א 681/88 הנ"ל, עמ' 659; רע"א 5436/02 הנ"ל, עמ' 727-726; השוו, תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי). במקרה דנא, הסתפקו המשיבים באמירה כללית כי זכותם קופחה וכי לא ברור "על בסיס מה בוצעה ההפקעה וכיצד נשמרו זכויות התובעים" (סעיפים 15, 23 ו-31 לכתב התביעה). המשיבים לא טענו כלל, ובוודאי לא במפורש ובפירוט הנדרש, כי התקיימה עילת התרמית." (ההדגשות בקו – הוספו).

ראו: רע"א 8771/09 מנהל מקרקעי ישראל נ' הוישל ג'דוע חסאן ואח' פיסקה 7 לפסק הדין (12.10.2010(/

לאחר בחינת טענות הצדדים שמיעתם ובחינת חומר הראיות עולה שלאה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה. יתרה מכך, רחל הוכיחה בראיות מזמן אמת כי הייתה הסכמה מפורשות לאופן רישום הזכויות כפי שנרשם בלשכת רישום המקרקעין.

מכתב התביעה לא ברור מהי העילה ומה המקור החוקי שבגינו מתבקש התיקון. בכתב התביעה לא נטענה ולא נרמזה טענת מרמה. כל שנטען הוא טעות חישוב שעשתה רחל. כמו כן נטען כי רחל הסכימה לתיקון הטעות אולם משהתמהמה לעשות כן נדרשה לאה להגיש את התביעה.

במסגרת תצע"ר טענה לאה (לאחר שנחשפה לגרסתה של רחל בכתב ההגנה) לראשונה כי הטעות, אשר בעטייה עתרה לתיקון המרשם, נעשתה ע"י רחל במתכוון. אולם גם כאן לא טענה במפורש לתיקון המרשם בעילת מרמה אלא להטעיה מכוונת מצידה של רחל בחישוב שעשתה בניגוד להסכמת הצדדים, הסכמה אשר הוכחשה ע"י ידי רחל.

לאה לא נימקה את הסיבה שבגינה הושמטה מכתב התביעה הטענה להטעיה מכוונת מצד רחל. לאה לא עתרה בשום שלב לתיקון כתב התביעה ובסיכומיה שוב לא טענה להטעיה מצד רחל גם הפעם ללא נימוק.

כל אלו מעוררים ספק משמעותי לגבי גרסתה של לאה.

את רכישת הדירה מימנו הצדדים באמצעות הון עצמי אשר כל אחת השקיעה ובתוספת כספי הלוואת משכנתא שאותה נטלו במשותף ופרעו מדי חודש בחלקים שווים. הבעלות בדירה נרשמה בחלקים לא שווים בהתאם ליחס ההשקעה של כל אחת במימון הדירה.

טענתה של לאה כי הצדדים הסכימו שלא להביא בחשבון את כספי המשכנתא סותרת את הרישום בלשכת רישום המקרקעין, את הסכם המכר של הדירה שרכשו הצדדים, ואת ההסכם לחיים משותפים בין הצדדים. אין כל ראיה המעידה על טענה זו של לאה. לאה טוענת כי בחישוב הזכויות בדירה צריך להתעלם מתשלום המשכנתא בחלקים שווים על ידי הצדדים. למעשה משמעות טענתה היא הפחתה במחצית של זכויותיה של רחל מ-36% ל18% (והעלאה במקביל ב-50% את זכויותיה בדירה ל-82% מ-64%).

הטענה בסיכומים של לאה כי הייתה הסכמה לחלוקה של 18%-82% הינה לא נכונה, ועובדה כי נדרש היה להגיש תביעה, ויש בה מידה לא מבוטלת של ניסיון להפוך את היוצרות וליצור יש מאין מול בימ"ש. לאה לא הוכיחה בכל צורה שהיא כי הייתה הסכמה של רחל בזמן אמת לזכויות של 18% מחלקה בדירה.

גרסתה זו של לאה אינה מפורטת ואינה נתמכת בראיות. לאה לא פירטה לגבי הנסיבות בהן לטענת התקבלה ההסכמה, לא העלתה טעם כלשהו להסכמה זו ולא הביאה עדויות בעניין זה ולא צירפה ראשית ראיה המעידה על הסכמת הצדדים ועל כן לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת טענתה.

בחקירתה אישרה לאה כי הצדדים לא ערכו ביניהן הסכם בכתב, למעט הסכם החיים המשותפים והסכם מכר הדירה בו, ואישרה שנרשמו אחוזי בעלות זהים לאחוזי הרשומים בלשכת רישום המקרקעין (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24 עמ' 30 שורות 32-33 עמ' 31 שורות 1-4).

לעומת זאת רחל הביאה ראיות המעידות ומחזקות כי הדברים סוכמו מפורשות על ידי הצדדים וכי הרישום משקף את ההסכמה במדוייק ומזמן אמת.

להוכחת גרסתה צירפה רחל שלוש הודעות וואסטאפ ששלח אביה של לאה ביום 2.9.20 לצדדים:

בחקירתו אישר אביה של לאה כי שלח את שלוש ההודעות וכי הפתקית המצולמת בהודעה – שבה רשומות הזכויות בדירה - היא בכתב ידו (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24, עמ' 19 שורות 13-15).

טענה להטעיה מכוונת מצד רחל – כאמור לאחר שנחשפה לאה לגרסתה של רחל לפיה אביה של לאה ערך את החישוב הרחיבה את גרסתה וטענה כי החישוב שערך אביה של רחל הוא תוצאה של הטעיה מכוונת מצידה של רחל.

על אף שלאה זנחה טענה זו בסיכומיה, אתייחס גם לטענה זו אשר הוקדש לה תצהיר מאת אביה של לאה וחלק נכבד מדיון ההוכחות.

מהודעות הוואטסאפ שצורפו לכתב ההגנה של רחל עולה כי חישוב אחוזי הבעלות של הצדדים נערך על פתק בכתב ידו של אביה של לאה אשר צילום שלו נשלח ע"י האב בתחילה לבאת כוחן של הצדדים בעסקת המכר ולאחר מכן לאישורן של הצדדים עצמן.

החישוב מפורט מבואר אינו מורכב אינו מצריך ידע מיוחד ומובן וברור. לצד כל נתון מספרי מופיע הסבר לגבי מהותו, שמות הצדדים ואחוז הבעלות של כל אחת מהן בדירה. הכל כתוב בצורה מסודרת וברורה. בחישוב נכתב בבירור כי חלקה של כל אחת בכספי המשכנתא בסך של 700,000 ₪ מסוכם ביחד עם ההון העצמי שהביאה כל אחת מהן לרכישת הדירה.

אף אחת מהצדדים לא העלתה כל טענה כנגד חישוב זה בזמן אמת. יתרה מכך, אביה של לאה כתב בהודעתו כי ככל שהצדדים יאשרו כך יירשם.

גרסתו של האב בעדותו כי החישוב נעשה ע"י רחל, הועבר לאישורו והוחזר על ידו לאישורן של רחל ולאה אינה סבירה ואינה מהימנה. האב אישר בחקירתו כי החישוב נערך בכתב ידו ונשלח על ידו לאישור הצדדים טרם החתימה על העסקה (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24, עמ' 19 שורות 13-15). האב נשאל בחקירתו מדוע עשה זאת אם רחל ערכה את החישוב השיב תשובות מתחמקות הזורעות ספק בגרסתו (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24 עמ' 20 שורות 32-34 עמ 21 שורות 1-7 ושורות 17-25).

גרסת האב ולאה כי רחל ערכה את החישוב והאב העלה אותו על הכתב בלבד. וגם אם אניח כי כך היה לא הובעה כל התנגדות על ידי מי מהם לחישוב זה.

האב העיד בתצהיר ובעדותו כי רחל הגיעה לביתו באופן מיוחד ללא ילדיה, הסבירה לו ולאשתו את אופן החישוב ערכה את החישוב בפניהם והוא העלה אותו על הכתב. רחל מכחישה גרסה זו מכל כל. לא הובאה על ידי האב או על ידי אימה של לאה שכלל לא העידה כל עדות מזמן אמת או עדות אובייקטיבית המעידה על פגישה זו ועל הכתבת התנאים הללו על ידי רחל.

אביה של לאה לא טען כי רחל הונתה אותו בהסבר או שהציגה בפניו נתונים מטעים ולא פירט כיצד הוטעה על ידי רחל.

בחקירתו אישר אביה של לאה כי היה מעורב בחמש עסקאות נדל"ן למצער שלו ושל ילדיו (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24, עמ' 11 שורות 25-27 ועמ' 12 שורות 1-10), וההתרשמות הינה כי הוא בקיא בתחום. עוד התרשמתי מחקירת האב כי היה גורם מעורב בעסקת רכישת הדירה של הצדדים. האב אישר כי עמד בקשר עם עורכת הדין שייצגה את הצדדים בעסקה בנוגע להתקדמות העסקה, שילם אגרות שונות שהיו קשורות לעסקה והיה בקיא בנוגע לפרטי העסקה ולהתקדמותה (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24 עמ' 21 שורות 28-34 עמ' 22 שורות 1-6 ושורות 21-22).

שוכנעתי כי האב הבין את אופן החישוב והוא היה מקובל עליו במועד עריכתו בזמן אמת, ללא כל סייג.

גם מעורבותה של עורכת הדין אשר ייצגה את הצדדים בעסקה ומוכרת היטב לאב ובפרט ההודעה בה היא מאשרת את אחוזי הבעלות אשר נרשמו, מחזקת את המסקנה כי אין המדובר בהטעיה מצידה של רחל כי אם בחישוב שנעשה על דעת הצדדים.

על כן שוכנעתי כי גרסתה של רחל כי הצדדים הסכימו על אחוזי הבעלות שגם נרשמו בהתאם להון העצמי שהביאה כל אחת וחלקה במשכנתא היא הנכונה.

לכל אלה יש להוסיף כי בהסכם לחיים משותפים קבעו הצדדים מפורשות כי הרישום יהווה ראיה מכרעת לגבי הבעלות או שיעורה בקשר לנכס הרשום אלא אם הסכימו בנות הזוג בכתב אחרת:

לאה התעלמה לכל אורך ההליך מסעיף זה ולמעשה אף התכחשה לו. ההסכם בין הצדדים שריר וקיים והוכח כי הצדדים נהגו בזמן אמת על פי האמור בו והרישום שיקף את הסכמתן לגבי הזכויות בדירה.

בהסכם רכישת הדירה מיום 10.9.2020 (צורף כנספח א' לכתב ההגנה של רחל) צויין כי תמורת הדירה הינה בסך של 2,520,000 ₪. זכויות הצדדים נרשמו בזמן אמת בחלוקה הלא שיוויונית. בנסח הטאבו שצורף על ידי שתיהן עולה כי הרישום היה בהתאם למה שסוכם:

יודגש כי גם לאה צירפה לכתב התביעה את נסח הטאבו ואת אופן רישום הזכויות בו (נספח א' לכתב התביעה).

חלוקת הזכויות כפי שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין זהה ומתיישבת עם הראיות שצורפו על ידי רחל לגבי אופן רישום וחלוקת הזכויות בפועל בין הצדדים. לא נערך כל מסמך אחר בין הצדדים. בהעדר מסמך אחר בין הצדדים ולאור סעיף 8 להסכם בין הצדדים יש לכבד ולקיים את האופן בו נרשמו הזכויות בדירה. לאה לא התמודדה עם עניין זה כלל.

גרסתה של רחל מתיישבת עם הגיונם של דברים ועם הסכמות הצדדים בזמן אמת ובהתאם להסכם. עדותה של רחל הייתה ברורה ועקבית ונתמכה בראיות מהימנות מזמן אמת.

הצדדים נטלו משכנתא במשותף וההחזרים החודשיים שולמו על ידי הצדדים בחלקים שווים. התנהלות כלכלית זו מתיישבת עם טענת רחל לפיה יש להביא בחשבון את המשכנתא בחישוב אחוזי הבעלות ואינה מתיישבת עם טענת לאה ואביה כי יש להתעלם מהמשכנתא בחישוב אחוזי הבעלות של הדירה.

בנוסף לכך אם נלך לפי שיטתה של לאה בחלוקת התמורה ובהפחתת זכויותיה של רחל ל-18% יוצא שרחל על פניו שילמה עבור חלקה בדירה סך של 200,000 ₪ והיום לשיטתה של לאה אמורה לקבל לאחר המכר סך של 166,614 ₪ בלבד – קרי לצאת מופסדת מהעסקה כשאין מחלוקת כי שווי הדירה עלה מעת הרכישה (2,520,000 ₪) ועד למכר (2,800,000 ₪) בכ-300,000 ₪. כיצד יכול להיות אם כן שרחל תצא בהפסד? לאה לא הביאה כל הסבר מניח את הדעת לכך.

אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

הוצאות ההליך - לאור התוצאה אליה הגעתי ובשים לב לנימוקי פסק הדין, להיקף ההליכים ולהתנהלות הצדדים אני מחייבת את לאה לשאת בהוצאות רחל בגין תביעה זו בסך של 35,100 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

המזכירות תסגור את תלה"מ 44378-01-23.

פסק דין בתלה"מ 44378-02-23 – התביעה הרכושית שהוגשה על ידי רחל

במסגרת התביעה הרכושית שהוגשה על ידי רחל יש מספר נושאים רכושיים הדורשים הכרעה וטענות של לאה בנושאים הרכושיים שנטענו במענה לכך. הנושאים יידונו להלן כסדרם.

א. דמי שימוש ראויים לרחל על שימושה של לאה בדירה

1. רחל עותרת לחיוב לאה בדמי שימוש ראויים בהתאם להערכת שמאי בגין מגוריה הבלעדיים בדירת המגורים המשותפת בניכוי תשלומי משכנתא ששילמה לאה. רחל העריכה את שכ"ד ע"ס של 8,000 ₪.

   לטענת רחל הצדדים הסכימו כי רחל תעזוב את הדירה ולאה תמשיך להתגורר בה במשך תקופה קצרה במהלכה יפנו הצדדים לקבלת חוות דעת שמאי ובתוך חודש מקבלת חוות הדעת תודיע לאה האם בכוונתה לרכוש את חלקה של רחל בדירה. ככל שהצדדים לא יסכימו עד למועד זה על רכישת חלקה של רחל בדירה ע"י לאה תשלם לאה לרחל דמי שימוש ראויים. כמו כן הוסכם כי לאה תשלם את מלוא המשכנתא וביטוח המשכנתא כאשר מתגוררת לבדה בדירה.

   כמו כן לאחר עזיבת רחל את הדירה לאה החליפה צילינדר בדלת הכניסה של הדירה ומנעה מרחל שימוש בדירה.

    

2. לטענת לאה בכתב ההגנה רחל אינה זכאית לדמי שימוש מהטעמים הבאים: לאה לא מנעה מרחל להתגורר בדירה אשר בה חדר פנוי ורחל אכן שהתה בדירה כרצונה גם לאחר עזיבתה; רחל החליטה באופן חד צדדי לעזוב את הדירה ובכך אילצה את לאה לשאת לבדה בתשלומים גבוהים עבור אחזקת הדירה וכן לשאת לבדה בתשלומי המשכנתא וזאת בעת שלאה מחוסרת עבודה. לאה אישרה שהחליפה צילינדר אך לטענתה לאחר זמן קצר השיבה את הצילינדר הישן.

   בסיכומיה הוסיפה לאה כי יש לדחות את העתירה מהטעם שרחל לא עתרה למינוי שמאי שיעריך את שווי דמי השכירות.

   שאלת החבות - האם רחל זכאית לתשלומים עבור דמי שימוש?

    

3. הבסיס המשפטי לחיוב בעלים משותפים (לרבות בן/בת זוג) בתשלום דמי שימוש בגין שימוש בלעדי בדירת מגורים נעוץ בשלושה יתדות עיקריים: חיוב ישיר מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969; חיוב ישיר מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט; חיוב מכוח סעיפים 39, 61 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973.

    

4. בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (20.1.93), החיוב בדמי שימוש ראויים קם רק אם השותף השתמש באופן בלעדי, שימוש אשר מנע שימוש מיתר השותפים. יחד עם זאת העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים – אפילו מרצונו – אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה ובכלל זה את הזכאות לקבלת שכר ראוי עבור השימוש (השווה: בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (9.4.06)).

    

5. בעמ"ש 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני (21.4.13) סקר כבוד השופט שנלר את הפסיקה לחיוב דמי שימוש של בן הזוג שנותר בדירה המשותפת:

   • בתי משפט המחוזיים וכן בתי המשפט לענייני משפחה, הכירו משך השנים באפשרות של חיוב בתשלום דמי שימוש ראויים, בין בני זוג, הגם תוך התחשבות השפעת היותם בני זוג הן על עצם החיוב והן על שיעורו.

   • לכאורה, מצד אחד קיימת התעשרות של בן הזוג הנותר בדירה ומצד שני, לכאורה, אין מקום להפוך את בן הזוג הנשאר לשוכר בעל כורחו.

   • לאור חקיקת חוקי היסוד, יש לבחון את הנסיבות הן בהיבט של העילה הקניינית והן בהיבט של עילת עשיית עושר ולא במשפט.

   • אין מקום לקבוע מסמרות ויש לבחון כל מקרה לנסיבותיו, לא כל שכן, לנוכח הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 לפיה בית המשפט רשאי לפטור מחובת השבה אם ראה "...נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

   • גם התנהלות שיש בה משום חוסר תום לב, תהיה לה השפעה על קביעת החבות או הפטור.

   • באשר למועד בו מסתיימת החבות, בדרך כלל המועד הקובע יהיה מועד פינוי הדירה בפועל.

      

6. כעת יש לבחון את אמות המידה הללו לענייננו.

    

7. המועדים הרלוונטיים לבחינה:

   ביום 1.11.22 עזבה רחל את דירת המגורים ועברה להתגורר בשכירות. לאה נותרה להתגורר בדירה. יום זה נקבע למועד הקרע בין הצדדים.

   ביום 8.11.22 הגישה רחל בקשה לי"ס.

   ביום 15.12.22 הגישה רחל בקשה דחופה לקביעת זמני שהות.

   ביום 31.1.23 הגישה לאה את התביעה לשינוי רישום הבעלות בדירה.

   ביום 20.2.23 הגישה רחל את התביעה לדמי שימוש.

   ביום 20.4.23 ניתן צו פירוק שיתוף לדירת הצדדים ולמינוי ב"כ הצדדים לכונסי נכסים למכירת הדירה.

   ביום 12.9.23 זכתה לאה בהתמחרות מול צד ג' לרכישת הדירה בהתאם לשווי של 2.8 מילון ש"ח.

   ביום 29.10.23 חתמו הצדדים על הסכם מכר הדירה.

   ביום 14.11.23 אושר הסכם המכר.

    

    

8. זכויות הצדדים בדירת המגורים משותפות. רחל עזבה את דירת המגורים בחודש 11/22 ולאה נותרה להתגורר בדירה. הליך י"ס נפתח בחודש 11/22 ובחודש 12/22 הוגשה בקשה דחופה לקביעת זמני שהות של הקטינים. בחודש 1/23 הגישה לאה את תביעתה. לאור ההסלמה בסכסוך ותחילת ההליכים בין הצדדים לאה יכולה הייתה לצפות שרחל תעמוד על זכותה לתשלום דמי שימוש ראויים. רחל לא ויתרה בהתנהגותה על דמי השימוש.

    

9. לאה לא הביאה ולו ראיה המעידה כי רחל יצרה מצג כלשהו כי היא מוותרת על זכות זו. לכך יש להוסיף כי רמת הסכסוך בין הצדדים גבוהה, שבלתי סביר כי רחל הייתה מוותרת על זכות זו ללאה. לא היה כל מצג אליו הפנתה לאה ממנו יכולה הייתה להסיק כי היא ויתרה על זכות זו. אדרבא לאה אף הודתה כי בשלב כלשהו החליפה צילינדר לדלת הכניסה.

    

10. בסיכומיה התייחסה לאה קצרות לנושא דמי השימוש ועתרה לדחיית התביעה מהטעם שרחל לא עתרה למינוי שמאי להערכת שווי דמי השכירות וכן מהטעם שלא מנעה מרחל להתגורר בדירה וכי עזיבת רחל נעשתה ללא תיאום עמה תוך שהיא נאלצת לשאת לבדה במלוא ההוצאות הגבוהות של אחזקת הדירה ועל כן אין לחייב אותה בדמי השימוש כלל.

     

11. בענייננו לא רק שהוכח כי המצב בדירה חייב הפרדת מגורים מיידית ונדרשת בשל פרידת הצדדים אלא שהדבר עלה בשורה של החלטות שעסקו במצב הקטינים. עזיבתה של רחל את הדירה הייתה התנהלות סבירה, נדרשת וחיונית.

    המשך החיים המשותפים היה בלתי נסבל והפרדת המגורים הייתה סבירה. על עוצמת הקונפליקט תעיד גם בקשה דחופה לקביעת זמני שהות אשר הוגשה במסגרת הליך יישוב הסכסוך. הפרדת מגורים של צדדים ניצים, בפרט כאשר יש להם ילדים קטינים משותפים, הינה פעולה שיש לברך עליה. אך בצד זה עלולה להיווצר, גם אם לא באופן מיידי כפי שעמדה על כך הפסיקה, חבות בדמי שימוש לבן הזוג שנשאר בדירה המשותפת.

     

12. יתרה מכך, לאה לא הבחינה בנימוקיה בין התקופות השונות.

     

13. לשני הצדדים זכויות בדירה. רחל עזבה את הדירה בחודש 11/2022 ולאה נותרה להתגורר בה ואף רכשה את חלקה של רחל במסגרת הליך כינוס. הסכם המכר אושר כבר ביום 14.11.23.

     

14. בנסיבות הללו זכאית רחל לקבל דמי שימוש עבור חלקה. ברי כי לאור רמת הקונפליקט בין הצדדים לא יכלו הצדדים להמשיך להתגורר ביחד ובנסיבות הללו הוכחה החבות בדמי השימוש.

     

15. האיזון הנכון והצודק – גם בעילה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט - בין טענות הצדדים ייעשה באמצעות קביעת מועדי החיוב ושיעורם.

     

16. אשר על כן אני קובעת כי לרחל זכות לדמי שימוש ראויים בגין שימושה של לאה בחלקה בדירה (36%).

     

17. כעת יש לבחון לגבי איזו תקופה זכאית רחל לדמי שימוש ובאיזה שיעור.

     

    תקופת החיוב

18. משהגעתי למסקנה כי רחל זכאית לקבלת דמי שימוש, כעת יש לבחון את תקופת החיוב, דהיינו ממתי עד למתי קיימת לתובעת זכאות לקבלת דמי שימוש.

     

19. בכתב התביעה עתרה רחל לדמי שימוש ממועד הפרידה ולא ציינה עד מתי. בתצע"ר עתרה לדמי שימוש ממועד הפרידה ועד לחודש 1/24 ובסיכומים ממועד הפרידה ועד למועד מתן פסק הדין.

     

20. לאחר שבחנתי את מלוא הנסיבות והראיות אני סבורה כי רחל זכאית לדמי שימוש החל ממועד הגשת התביעה ע"י לאה (תלה"מ 78429-01-23) ועד למועד אישור הסכם המכר. שוכנעתי כי היה על לאה לצפות כי הישארותה בדירה תוך הגשת תביעה לצמצום חלקה של רחל בדירה עלולה להביא עימה גם את חיובה בדמי שימוש. חיוב בדמי שימוש אינו עונשי אלא מכוח דיני עשיית עושר והקניין. שעה שלאה עמדה על מימוש זכויותיה כפי שראתה לנכון, היה עליה לצפות כי גם רחל תעמוד על מימוש זכויותיה בקבלת דמי שימוש עבור חלקה בדירה.

     

21. בנימוקי הפסיקה שהובאו לעיל אין מקום לחיובה המיידי של בת הזוג שנשארה בדמי שימוש מהמועד בו בחרה התובעת לצאת מהדירה, כאשר המועד נבחר על ידה ועל פי רצונה. פרק זמן של שלושה חודשים, בפרט לאור ההליכים המשפטיים שהתנהלו ואופיים הוא פרק זמן סביר אשר לאה יכולה היתה לצפות כי רחל תעמוד על מימוש זכותה לדמי שימוש לאחר מכן. אף רחל יכולה הייתה לצפות כי לא תזכה מיד לחיובה של לאה בדמי שימוש.

     

22. אין עילה להמשך החיוב של לאה בדמי שימוש לאחר אישור הסכם המכר וביצוע התשלום גם אם הוחזק בנאמנות. רחל לא נימקה עניין זה ומה העילה לכך באופן משכנע. על כן אני קובעת כי החיוב יסתיים במועד אישור הסכם המכר.

     

23. על כן אני קובעת כי החבות בדמי שימוש של לאה לרחל תהיה החל מחודש 2/2023 ועד למועד אישור הסכם המכר ביום 14.11.23 (קרי מחצית חודש 11/23) – סה"כ 9 חודשים ועוד מחצית חודש.

     

24. אשר על כן ולאור הנימוקים לעיל, אני קובעת כי תקופת החיוב בדמי שימוש תהיה החל מיום 1.2.23 ועד למועד אישור הסכם המכר ביום 14.11.23 (חצי חודש).

     

    שיעור דמי השימוש

     

25. כעת יש לקבוע את שיעור דמי השימוש.

     

26. רחל העריכה את דמי השימוש בסך של 8,000 ₪ לחודש. לא הוגשה חוו"ד לגבי דמי השימוש ולאה לא חלקה על שיעור דמי השימוש. אשר על כן אני מעמידה את דמי השימוש ע"ס של 8,000 ₪ לחודש. חלקה של רחל על פי חלקה בדירה (36%) הוא בסך של 2,880 ₪ לחודש.

     

     

    סיכום

     

27. אשר על כן אני נעתרת לתביעה לדמי שימוש באופן חלקי וקובעת כי לאה חבה לרחל דמי שימוש ראויים בסך של 2,800 ₪ לחודש החל מיום 1.2.23 ועד ליום 14.11.23 (חצי חודש ועל כן מחצית מהחיוב) – סה"כ החיוב הינו 25,920 + 1,440 ₪ = 27,360 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה החל מחודש 12/23 ועד לתשלומם בפועל.

     

    ב. איזון זכויות בהתאם לחוות דעת המומחית וטענות להתחשבנויות ע"י לאה

     

בכתב התביעה עתרה רחל למינוי מומחה אשר יישום ויאזן את כלל זכויות הסוציאליות של הצדדים ובכלל זה אופציות וחסכונות אשר נצברו בתקופת החיים המשותפת וזאת בהתאם לסעיף 14 להסכם החיים המשותפים של הצדדים.

בכתב ההגנה הסכימה לאה למינוי מומחה שיערוך חוו"ד וביקשה כי בחוות הדעת יבחנו גם הרכיבים שלהלן:

ביום 12.7.23 הוגשה חוו"ד מומחית מטעם ביהמ"ש לאיזון משאבים במסגרתה נקבע כי על לאה לשלם לרחל תשלומי איזון באחת משתי חלופות – תשלום מיידי או תשלום נדחה:

ביום 17.7.23 אישרתי את הסכמת הצדדים כי שאלות הבהרה למומחית תוגשנה עד ליום 13.9.23.

ביום 12.9.23 הודיעה ב"כ של רחל כי חוות הדעת מקובלת עליה ואין לה שאלות הבהרה וביקשה להורות ללאה להודיע באיזו חלופה בוחרת. ע"ג התגובה ניתנה החלטה כי בימ"ש ממתים לעמדת ב"כ של לאה.

ב"כ של לאה לא הגיש תגובה והתייחס לחוות הדעת לראשונה במסגרת התצע"ר מטעם לאה אשר הוגש ביום 9.1.24.

הצדדים הגישו תצע"ר במקביל.

בתצע"ר מטעמה הודיעה רחל כי היא בוחרת בחלופה הראשונה – תשלום מיידי.

בתצע"ר מטעמה הודיעה לאה כי היא בוחרת בחלופה שניה – תשלום דחוי, אולם טענה כי מתוך הסכום אשר עליה להעביר לידי רחל בהתאם לחוות הדעת יש להפחית סך של 72,000 ₪ אשר אינם ברי איזון מכיוון שהועברו מחשבונה לקופ"ג להשקעה בחברת אנליסט וזאת בהתאם לסעיפים 7-10 להסכם החיים המשותפים של הצדדים. להוכחת טענתה צירפה לאה 2 הוראות העברה מחשבון הבנק שלה לחברת אנליסט מחודש 12/21 (נספח 4 לתצע"ר). כמו כן טענה לאה במסגרת התצע"ר כי על רחל להשיב מחצית מכ-20,000 ₪ שהיו מיועדים לחסכונות הילדים. לאה לא צירפה ולו ראשית ראיה לגבי טענה זו.

לתצע"ר לאה צורפו כנספח שאלות הבהרה אשר נטען כי נשלחו למומחית ובהן נשאלה לגבי שני רכיבים בלבד: קופ"ג של לאה ע"ס 72,000 ₪ וכספים שנפדו מקרן השתלמות של רחל. כמו כן צורף חלק בלבד מתשובת המומחית כדלהלן:

בסיכומיה טענה לאה כי מהסכום שעליה להעביר ללאה יש לקזז סך של 72,000 ₪ מהטעמים שלהלן: הוכח כי אלו כספים שהיו בידי לאה טרם תקופת השיתוף וכן הוכח כי מדובר בהשקעה פרטית של לאה ולא זכויות סוציאליות שהתקבלו מהמעסיק.

שני הצדדים לא הוסיפו בחקירתן מעבר לטענותיהן בכתב כמפורט לעיל. לחקירת לאה בעניין זה ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24 עמ' 30 שורות 10-14 ועמ' 38 שורות 2-4. לחקירת רחל בעניין זה ראו: עמ' 66 שורות 31-34 ועמ' 67 שורות 1-30.

בכל הנוגע לנוסח ההסכם הרי שסעיף 14 להסכם קבע לגבי הזכויות הסוציאליות כי תהיינה משותפות ותאוזנה בין הצדדים:

לאה לא התייחסה לסעיף זה כלל אלא הפנתה לסעיפים אחרים בהסכם, שאין בהם לשפוך אור להכרעה בעניין זה. בנספחים שצורפו על ידה לרבות שאלות ההבהרה שנשלחו למומחית לא צירפה מסמכים מקוריים אובייקטיבים אלא טבלה שנוסחה על ידה. יתרה מכך, היא לא פנתה בכל בקשה בעניין זה לבימ"ש לתיקון חוו"ד/ הוספה ולא ביקשה גם להעיד את המומחית.

לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ועיון בחומר הראיות אני קובעת כי יש לקבל את מסקנות חוות הדעת ככתבן וכלשונן מהטעמים שלהלן.

אף אחת מהצדדים לא ביקשה לחקור את המומחית על חוות הדעת ומטעם זה בלבד יש לקבל את מסקנות חוות הדעת במלואן.

שאלות ההבהרה למומחית צורפו לתיק בית המשפט באיחור ניכר, ארבעה חודשים לאחר המועד שנקבע בהסכמה למשלוח שאלת הבהרה. מעיון בחומר שצורף לתצע"ר עולה כי לתיק צורפו מסמכים חלקיים לא מתוארכים כדבעי אשר לא ברור באיזה מועד נשלחו למומחית ולא ברור האם הועברו לצד שכנגד. כמו כן בשום שלב לא התבקשה החלטת בית המשפט ע"י לאה בהתאם לבקשת המומחית בתשובתה לתיקון או הוספה של חוו"ד. על כן יש לראות את לאה כזונחת טענה זו.

גם לגופם של דברים לא מצאתי כי יש בהם די על מנת להעתר לטענות לאה.

לגבי הסך של 72,000 ₪ שנטען ע"י לאה כי יש לקזז מחיוביה של לאה בהתאם לחוות הדעת – בכתב ההגנה לא נטען כי סכום זה אינו בר איזון ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה. כמו כן מדובר בכספים שהועברו במהלך תקופת החיים המשותפים לא הוכח כי הם נצברו עובר לתקופת השיתוף ולא הוכח כי הוחרגו ממצבת הכספים המשותפים והטענה כאמור נטענה רק בשלב מאוחר.

לגבי הסך של 20,000 ₪ שנטען ע"י לאה שרחל צריכה להשיב – הטענה נטענה בכתב ההגנה אך לא צורפה ולו ראשית ראיה התומכת בגרסתה של לאה.

יוער כי במסגרת כתב ההגנה עתרה לאה לבחון במסגרת חוות הדעת רכיבים נוספים אולם בהמשך ההליך זנחה את טענותיה למעט העניינים שפורטו לעיל ועל כן איני נדרשת להם במסגרת פסק הדין.

כעת נותר להכריע לגבי מועד תשלומי האיזון בהתאם לחלופות בחוות הדעת.

בחוות הדעת הוצעו שתי חלופות: היוון זכויות ותשלום מיידי ע"ס 79,198 ₪ (להלן: "החלופה הראשונה") או לחילופין תשלום מיידי של נכסים נזילים ע"ס 43,997 ₪ ותשלום נדחה במועד גמלת הזכויות של נכסים שאינם נזילים ע"ס 36,292 ש"ח (להלן: "החלופה השנייה") כדלהלן:

רחל מבקשת לפעול בהתאם לחלופה הראשונה. לאה מבקשת לפעול בהתאם לחלופה השנייה.

לאחר בחינת כלל טענות הצדדים ושמיעתם ולאור הכרעת פסק דין במכלול העניינים הרכושיים של הצדדים ומההתרשמות את הצדדים במסגרת ההליכים שהתנהלו בפניי, לאור גילן ולאור גובה סכום האיזון - שוכנעתי כי מקרה זה נופל במסגרת החריגים בהם יש להורות על איזון משאבים מיידי, קרי תשלום חד פעמי בהתאם לחלופה הראשונה של חוות הדעת וסיום הקשר הכלכלי בין הצדדים כעת ללא התחשבנות עתידית.

בתמ"ש (נצ') 7801-11-08 ח.צ. נ' מ.צ. מפרט כב' השופט ג'יוסי את השיקולים בין הבחירה באיזון מיידי לאיזון דחוי:

"13. באשר לדרך איזון המשאבים, קובע סעיף 6 לחוק יחסי ממון, כי :

(ג) באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הוא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים.

סעיף 6(ד) הוסיף וקבע, כי "בהחלטתו לפי סעיף קטן (ג) יתחשב בית-המשפט או בית-הדין בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת ילדיהם הקטינים, ובאופן שימנע ככל האפשר –

(3) פגיעה בצבירת הזכויות הסוציאליות של אחד מבני הזוג.

כן יש לציין, כי סעיף 8 לחוק יחסי ממון מאפשר לבית המשפט ב"נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" לסטות מהכלל שנקבע בסעיף 5 לחוק; ודוק, מטרתו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, הינה להקנות לבית המשפט שיקול דעת לביצוע איזון משאבים צודק בין בני זוג, מתוך גמישות והתחשבות בשיקולים של צדק והוגנות (השווה ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 614)."

ובהמשך:

25. בית המשפט ער לחסרונות שבשיטה של איזון זכויות דחוי, שהם למעשה יתרונותיה של השיטה של איזון זכויות מיידי וחד פעמי. על אלה אעמוד בקצרה:

ראש לכל, בשיטה של איזון דחוי נשמר למעשה קשר בין הצדדים על אף שהתגרשו זה מזו. בעוד שהשיטה של תשלום מיידי, מקלה על הפירוד של בני הזוג ומאפשרת אף ניתוק כלכלי מוחלט ביניהם ומאפשרת בכך רצף שיקומי (השווה הגישה האחרת הנהוגה בין היתר באנגליה, של Clean break –ראה תמ"ש 21382/01); בנוסף לכך, היא מונעת פתיחת ההסדר הכלכלי ביניהם בעתיד בעת הפרישה ובתוך זה לעשות כל חודש חישובים לגבי חלקו של אחד מהצדדים בפניסה של האחר. וכמו שקבע בית המשפט בתמ"ש (י-ם) 21382/01 "הדרך של היוון מאפשרת את הכריתות המוחלטת של היחסים הכלכליים בין הצדדים". (ההדגשות בקו – הוספו).

ראו: תמ"ש (נצ') 7801-11-08 ח.צ. נ' מ.צ. (18.10.2011), סעיפים 13 ו-25 לפסק הדין.

שוכנעתי כי לאור גילן של הצדדים, רמת הקונפליקט ביניהן, הבאה לידי ביטוי גם בהימשכות ההליכים, חוסר אמון רב, סכום האיזון בחלופה הראשונה, שאין בו על מנת למוטט את לאה כלכלית ואפשרות מיטיבה יותר לשתי הצדדים לסיים פרק זה בחייהן ולהתחיל בפרק חדש – כי כל הנתונים תומכים בפרידה סופית, מיידית וחד פעמית בין הצדדים בהתאם לחלופה הראשונה בחוות הדעת.

כלל הנתונים שכנעוני בתמונה הכוללת של הסכסוך הנמשך בין הצדדים כי טובת שתיהן היא בפרידה סופית, מיידית וחד פעמית ולא היוותרות התחשבנויות לאורך השנים שוב ושוב ושוב. גם הסכום שנקבע בחוו"ד בחלופה הראשונה הוא סכום אפשרי ללאה לתשלום בפרט בהתחשב במכלול ההתחשבנויות בין הצדדים. אני סבורה כי בנתוני הצדדים יש מקום והכרח לסטות מהכלל של התחשבנות רק במועד הבשלת כל זכות וזכות ובחירה בחלופה השניה.

אשר על כן אני מורה בהתאם לחלופה הראשונה של חוות הדעת לאה תעביר לרחל תשלום איזון חד פעמי כולל בסך של 79,198 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. מעבר לכך תישאר כל אחת מהצדדים הבעלים של כל הנכסים וההתחייבויות הרשומות על שמה.

טענותיה של לאה להתחשבנויות נוספות – נדחות.

ג. מיטלטלין בדירת המגורים

לטענת רחל, בעת עזיבתה את הדירה המשותפת נותרו כל המיטלטלין שהיו בדירה לשימושה הבלעדי של לאה, אשר התירה לה ליטול פריטים בודדים בלבד והיא נאלצה לרכוש מיטלטלין חדשים לשימושה. רחל עתרה לחייב את לאה בסך של 50,000 ₪ כשיפוי לרכישת מיטלטלין ומכשירי חשמל. כמו כן עתרה לחייב את לאה להעביר לידיה את דרכוני הקטינים מסמכים של הקטינים תמונות דיגיטליות של הקטינים וכונן חיצוני השייך לה.

לטענה לאה, רחל נטלה מהדירה חפצים כפי רצונה ולאחר מכן שלחה ללאה רשימה של מיטלטלין נוספים אך לא טרחה לקחת אותם מהדירה. בכתב ההגנה ובתצע"ר הציעה לאה לרחל לקחת את כלל המיטלטלין המצויים בדירה תמורת סך של 37,000 ₪ ובסיכומים העמידה את הסכום ע"ס של 20,000 ש"ח.

בחקירתה חזרה רחל על גרסתה שלא נסתרה ע"י לאה לפיה לקחה מספר מצומצם של פריטים ועיקר המיטלטלין המשותפים נותרו בדירה לשימושה של לאה (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24, עמ' 56 שורות 24-30, עמ' 57 שורות 14-28). לאה לא נחקרה בעניין זה.

לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתם ועיון בחומר הראיות שוכנעתי כי עיקר המיטלטלין המשותפים נותרו בדירה לשימושה הבלעדי של לאה.

אשר על כן בנסיבות המקרה ובכלל זה פרק הזמן שחלף מאז פרידת הצדדים ומשלא פורטו מיטלטלין בעלי שווי מיוחד ולאור הערכתה של לאה (ובכך הלכתי לקראתה בקבלת גרסתה) את שווי כלל המיטלטלין שנותרו בדירה בסך שבין 20-37 אלף ₪, אני מורה כי לאה תעביר לרחל סך של 12,000 ₪ שהינו סכום השווה לכמחצית הערכת לאה את שווי המיטלטלין וכן לאומדן שווי של מיטלטלין סבירים עבור משפחה.

לגבי דרכונים ותמונות הקטינים פסק דין זה אינו המסגרת המתאימה לדון בכך. יחד עם זאת אני תקווה שב"כ הצדדים יואילו לסייע לצדדים לקדם הסכמות לסיום כלל המחלוקות לטובת הצדדים והקטינים.

אשר על כן אני מורה כי לאה תעביר לרחל תשלום עבור חלקה במיטלטלין סך של 12,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל.

ד. רכב

לטענת רחל בחודש 11/22 היא מכרה את הרכב שבבעלותה **** שנת 2012 יד שלישית קילומטראז' של 251,000 תמורת סך של 6,000 ₪ בהתאם להסכם מכר שצירפה (צורף כנספח ט' לתצע"ר רחל). זאת לאחר שלאה סירבה לרכוש ממנה את הרכב. בהתאם חלקה של לאה בתמורה עומד ע"ס 3,000 ₪ והיא עותרת לקזז סכום זה מחיובי לאה כלפיה.

לטענת לאה בסיכומיה רחל מכרה את הרכב ללא שעדכנה את לאה והיא עותרת לחייב את רחל להעביר לה סכום השווה למחצית שווי הרכב במועד הקרע בהתאם למחירון לוי יצחק. לתצע"ר צירפה בנספח 9 מחירון מפורטל הרכב שם סימנה כי שווי הרכב 19,800 ₪. מעבר לכך לא הוכחו הדברים כדבעי.

לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתן ועיון בחומר הראיות ומשלא הובאו גרסה וראיות נגדיות לשווי הרכב שוכנעתי כי הרכב נמכר תמורת סך של 6,000 ₪, וכי לאה זכאית למחצית הסכום.

אשר על כן רחל תעביר ללאה סך של 3,000 ₪ עבור חלקה ברכב. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. סכום זה יקוזז מהסכומים שחייבת לאה לרחל.

ה. חשבון בנק משותף

רחל עותרת להורות על סגירת חשבון הבנק המשותף של הצדדים בבנק **** סניף **** מספר **** אשר אינו פעיל וצובר ריביות חובה.

לאה הסכימה בסיכומיה לסגירת החשבון.

אשר על כן לאור הסכמת הצדדים אני מורה כי הצדדים תסגורנה את חשבון הבנק המשותף בתוך 10 ימים ויפעלו בשיתוף פעולה לשם כך. כספים המופקדים בחשבון יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים ויתרת חובה ככל שקיימת תיפרע ע"י הצדדים בחלקים שווים.

ו. טענותיה של לאה לחיובה של רחל במס רכישה של דירת המגורים

בכתב ההגנה (סעיף 5(ב)(5)) בתצע"ר ובסיכומיה עתרה לאה לחייב את רחל להשיב לה סך של 16,952 ₪ בגין מחצית ממס הרכישה אותו שילמה במלואו לבדה בעת רכישת דירת הצדדים. לאה צירפה תדפיס תנועות בחשבון בנק (נספח 7 לתצע"ר) מחודש 10/20 ובו שורה "תשלום מיסי מקרקעין" ע"ס 13,904 ₪. בחקירתה טענה לאה כי הצדדים סיכמו בע"פ כי יישאו במס הרכישה בחלקים שווים (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24 עמ' 41 שורות 20-31).

לטענת רחל בסיכומיה, לאה לא עתרה לסעד במסגרת כתב הטענות שהגישה ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה. טענה זו של רחל אינה נכונה כמפורט לעיל ועל כן נדחית.

בחקירתה אישרה רחל כי לא השתתפה בתשלום מס הרכישה. לטענתה אביה של לאה הודיע לצדדים כי ישלם את מס הרכישה עבורן, והוא אכן שילם אותו באמצעות חשבונה של לאה. כמו כן עד למועד הגשת התביעה לאה או אביה לא ביקשו מרחל להשיב את חלקה בתשלום (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24 עמ' 54 שורות 8-19).

לכתב ההגנה בתלה"מ 78429-01-23 צירפה רחל הודעת וואטסאפ מיום 9.7.20 מאת אביה של לאה לפיה הוריה של לאה ישלמו את מס הרכישה עבור הצדדים (ואת שכ"ט של עו"ד של העסקה לרכישת דירת המגורים) (צורף כנספח ו' לתצע"ר של רחל):

בחקירתו טען אביה של לאה כי התכוון לשלם את המס, אך לא היה לו מספיק כסף באותה העת, ועל כן לאה נשאה בתשלום (ראו: פרוטוקול מיום 17.3.24 עמ' 23 שורות 9-13).

לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעתן ועיון בחומר הראיות שוכנעתי כי לאה הוכיחה כי היא זו ששילמה את תשלום מס הרכישה בגין רכישת הדירה המשותפת. רחל לא טענה כי אינה צריכה לשאת בתשלום יחד עם זאת לא הוכח כי הצדדים הסכימו לשלם את המס בחלקים שווים. על כן בהתאם לחלקה בדירה עליה לשאת ב-36% מהסכום שלגביו הובאה ראיה שהינו 13,904 ₪ בלבד.

אשר על כן רחל תעביר ללאה סך של 5,005 ₪ עבור חלקה במס הרכישה. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. סכום זה יקוזז מהסכומים שחייבת לאה לרחל.

ז. החזר חלקה של רחל במשכנתא

בתצע"ר עתרה לאה לחייב את רחל להשיב לה את חלקה בהחזרי המשכנתא וביטוח המשכנתא בסך של 41,020 ₪ אשר שולמו ע"י לאה בתקופה שבין 1.11.22 – 14.11.23 המועד בו עזבה רחל את הבית ועד לאישור הסכם המכר בין הצדדים בהתאם למסמך שצירפה. בסיכומיה העמידה לאה את חלקה של רחל בהחזרי המשכנתא ע"ס של 20,510 ₪.

רחל לא הכחישה כי עליה לשאת במחצית מהחזר המשכנתא עד למועד אישור הסכם המכר אולם לטענתה שילמה את חלקה בהחזרי המשכנתא בחלק מהתקופה וכן נשאה בתשלומי ריביות בגין פיגור בתשלום מצד לאה. לטענתה התשלומים ירדו מהחשבון המשותף עד לביטול כרטיסי האשראי בחודש 8/2023.

אשר על כן החל ממועד הקרע ועד ליום 14.11.23 תשולם המשכנתא על ידי שתי הצדדים בחלקים שווים (תשלום שוטף + ביטוח). ההתחשבנות תתבצע באמצעות הצגת אסמכתאות תקפות לתשלום מהבנק לגבי כל תשלום ותשלום. תשלומים שבוצעו מהחשבון המשותף – ייחשבו כתשלום שבוצע במשותף ולא נדרשת התחשבנות נוספת לגביו. בת הזוג שתמצא חייבת לשניה עבור תשלומי המשכנתא תשא בתשלום זה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. כל הסכומים של שתי הצדדים יחושבו בכפוף להצגת אסמכתאות. ככל ותהיינה מחלוקות הן תתבררנה בהוצאה לפועל.

אין מניעה לקזז את סכום המשכנתא מכלל הסכומים שנקבעו לעיל בפסק הדין.

לסיכום

אשר על כן בכל הנוגע לעתירות ולנושאים שנדונו בתביעה הרכושית אני מורה בסיכומו של דבר כדלהלן:

א. דמי שימוש ראויים לרחל על שימושה של לאה בדירה - אשר על כן אני נעתרת לתביעה לדמי שימוש באופן חלקי וקובעת כי לאה חבה לרחל דמי שימוש ראויים בסך כולל של 27,360 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה החל מחודש 12/23 ועד לתשלומם בפועל.

ב. איזון זכויות בהתאם לחוות דעת המומחית וטענות להתחשבנויות ע"י לאה - בהתאם לחלופה הראשונה של חוות הדעת לאה תעביר לרחל תשלום איזון חד פעמי כולל בסך של 79,198 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. מעבר לכך תישאר כל אחת מהצדדים הבעלים של כל הנכסים וההתחייבויות הרשומות על שמה. טענותיה של לאה להתחשבנויות נוספות – נדחות.

ג. מיטלטלין בדירת המגורים - לאה תעביר לרחל תשלום עבור חלקה במיטלטלין סך של 12,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל.

ד. רכב - רחל תעביר ללאה סך של 3,000 ₪ עבור חלקה ברכב. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. סכום זה יקוזז מהסכומים שחייבת לאה לרחל.

ה. חשבון בנק משותף - הצדדים תסגורנה את חשבון הבנק המשותף בתוך 10 ימים ויפעלו בשיתוף פעולה לשם כך. כספים המופקדים בחשבון יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים ויתרת חובה ככל שקיימת תיפרע ע"י הצדדים בחלקים שווים.

ו. טענותיה של לאה לחיובה של רחל במס רכישה של דירת המגורים - רחל תעביר ללאה סך של 5,005 ₪ עבור חלקה במס הרכישה. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. סכום זה יקוזז מהסכומים שחייבת לאה לרחל.

ז. החזר חלקה של רחל במשכנתא - החל ממועד הקרע ועד ליום 14.11.23 תשולם המשכנתא על ידי שתי הצדדים בחלקים שווים (תשלום שוטף + ביטוח). ההתחשבנות תתבצע באמצעות הצגת אסמכתאות תקפות לתשלום מהבנק לגבי כל תשלום ותשלום. תשלומים שבוצעו מהחשבון המשותף – ייחשבו כתשלום שבוצע במשותף ולא נדרשת התחשבנות נוספת לגביו. בת הזוג שתמצא חייבת לשניה עבור תשלומי המשכנתא תשא בתשלום זה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הקרע ועד לתשלום בפועל. כל הסכומים של שתי הצדדים יחושבו בכפוף להצגת אסמכתאות. ככל ותהיינה מחלוקות הן תתבררנה בהוצאה לפועל.

אין מניעה לקזז את סכום המשכנתא מכלל הסכומים שנקבעו לעיל בפסק הדין.

הוצאות ההליך – לאור התוצאה אליה הגעתי ובשל כך שקיבלתי חלק מטענות כל אחת מהצדדים, לא מצאתי כי יש מקום לחייב בהוצאות מי מהצדדים, וכל אחת תישא בהוצאותיה.

המזכירות תסגור את תלה"מ 44378-02-23.

ניתן היום, כ"ב אב תשפ"ד, 26 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.

פסק הדין מותר לפרסום ללא כל פרט מזהה בהחלטה מיום 2.2.2024.

הערת בימ"ש - השמות בפסק הדין שונו לצורכי נוחות וקריאה.