פס"ד בתביעה רכושית בין בני זוג בעניין קביעת מקור הכספים ששימשו לקניית בית מגורים

השופט חננאל שרעבי

1. עסקינן בערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט ניר זיתוני) מיום 15.3.2020 בתיק תמ"ש 56051-07-15 העוסק בתביעה רכושית בין בני זוג, הצדדים דנן.
2. במרכז הערעור עומד בית מגורים ברחוב ... בעיר ... (להלן: "הבית"), שנרכש על ידי המשיב (בחוזה הרכישה רק שמו מופיע כ"קונה") ביום 14.9.2011, בתקופת נישואי הצדדים בפעם השנייה (כפי שיפורט להלן).

השאלה לגבי הבית היא – האם הוא חלק מנכסיהם המשותפים של הצדדים ולכן שוויו צריך להיות מאוזן באופן מלא ביניהם מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "החוק"), או שמא הבית נרכש על ידי המשיב כנכס עסקי בו למערערת אין חלק ונחלה, ולכן לא צריך להיות מאוזן בין הצדדים מכוח החוק?

רקע

3. הצדדים נישאו לראשונה כדמו"י בשנת 2000. מנישואים אלה נולדו להם שתי בנות, ילידות השנים 2000 ו- 2002. נישואיהם אלה עלו על שרטון, והם התגרשו בגט פיטורין בשנת 2002.

במסגרת גירושיהם אישר בית הדין הרבני הסכם גירושין שנערך בין הצדדים ביום 15.12.2002  (להלן: "הסכם 2002").

בהסכם 2002 נקבעו נושא משמורת הקטינות אצל האם, זמני שהות של האב (המשיב) עם הקטינות וגובה דמי המזונות שיישא האב בגין הקטינות.

מעבר לכך, בסעיף 11 להסכם 2002 מצוין כדלקמן:

"מלבד האמור בהסכם זה מוותרים הצדדים על כל טענה ותביעה צד כנגד משנהו וכל צד הוא הבעלים של כל נכס מכל סוג ומין שיש לו/או שהיה לו / או יגיע לו בעתיד ואשר לא צוינו לגביו הוראות מיוחדות בהסכם זה".

4. תקופה קצרה לאחר הגירושין חזרו הצדדים לחיות יחד, מחיים משותפים אלו נולדו להם שלושה ילדים נוספים ילידי השנים 2006, 2010 ו- 2014.

בדיעבד בית הדין הרבני קבע כי הצדדים נשואים כדמו"י לאחר החזרה לחיים משותפים,  כאשר הנישואין השניים הם משנת 2005.

5. להשלמת התמונה ייאמר, כי המשיב (כיום) הוא בעל מניות יחיד בחברה בשם "..." (להלן: "החברה").

אמנם בחלק מהזמן מאז יסוד החברה, מניות החברה היו על שם המשיב ואימו ולאחר מכן, עד שנת 2013, הועברו על שם אחותו של המשיב (דברי ב"כ המשיב בפנינו בישיבת יום 2.11.2020, עמ' 2 לפרו' שו' 29-30), אך סבורני כי אין מחלוקת כי הבעלים האמיתי של החברה לכל אורך שנותיה הוא המשיב.

עמד על כך גם השופט קמא בסעיף 53 לפסק הדין בקובעו כי:

"... מכלל האמור אני קובע כי אין מקום לטענת הנתבע (המשיב דנן – ח"ש) כי החברה... נמצאת בבעלותו רק החל משנת 2013".

6. ביום 13.9.2011 חתמו הצדדים על הסכם חיים משותפים (להלן: "הסכם 2011"). בהסכם זה נקבע, בין היתר, כי מניות החברה ונכסיה, לרבות הכנסותיה ורווחיה, בהווה ובעתיד, יהיו בבעלותו הבלעדית של המשיב במקרה של פרידת הצדדים. היינו נכסי החברה, מכל ומין שהוא, לא יאוזנו בין הצדדים במקרה של פרידה (סעיף 5 להסכם 2011);
7. יום לאחר הסכם 2011, בתאריך 14.9.2011, נחתם הסכם מכר לרכישת המקרקעין עליהם בנוי הבית (מוצג ו' למוצגי המערערת בערעור) – (להלן: "הסכם המכר").

               הצדדים להסכם המכר היו כדלקמן:

               המוכרת – גב' ...;

הקונה – אלמוני (המשיב דנן).      

               תיאור המקרקעין בהסכם המכר נרשם כך (ה"הואיל" הראשון):

"הואיל והמוכרת הינה החוכרת והמחזיקה הבלעדית של בית בן 3 חדרים, מטבח ושירותים בשטח של כ-70 מ"ר, מחסן וגינה הבנוי על חלקה בשטח של 1508 מ"ר, אשר הוא בית מס' ..., ברחוב ..., בער ...., הידוע כחלקה XXX, בגוש XXX...".

מחיר רכישת המקרקעין, כנקוב בהסכם המכר, היה סך של 900,000 ₪ (סעיף 5.1 להסכם המכר), שישולם על ידי הקונה (המשיב) בתשלומים המפורטים בסעיף 5 להסכם המכר.

סוכם גם כי מס הרכישה בגין רכישת המקרקעין ישולם על ידי הקונה, וכי מסירת החזקה במקרקעין תימסר לקונה (המשיב) במועד חתימת הסכם המכר ובכפוף לתשלום מלוא התמורה (סעיף 7.1 להסכם המכר).            

בסופו של יום נרשמו המקרקעין על שמו של המשיב בלשכת רישום המקרקעין ביום 21.3.2013 לפי שטר XXX, כעולה מנסח רישום מקרקעין מיום 16.10.2013 (שצורף כמוצג ט' למוצגי המערערת).

8. יצויין כבר עתה, כי עולה מהסכם המכר בצורה די ברורה כי הסכם הרכישה הוא בין המוכרת (הגב' ...) לבין המשיב. לכאורה, ולפי הסכם המכר, המקרקעין והבית הבנוי עליהם, לא נרכשו על ידי החברה, שכלל לא מוזכרת בהסכם המכר, אלא על ידי המשיב באופן אישי.

במצב דברים זה תמוהה קביעת השופט קמא בסעיף 8 לפסק הדין כי:

"כמו כן, אין חולק כי יום לאחר החתימה על הסכם 2011, בתאריך 14.9.11, רכשה החברה מקרקעין ברח' ... בעיר ..., עליו קיים המבנה ששכר הנתבע עד למועד הרכישה לשם ניהול ותפעול החברה".

לכאורה עובדה זאת, והערעור דנן בנקודה זאת מלמד על כך, שנויה במחלוקת. הרי על פניו לכאורה, וכעולה מהסכם המכר, אין קשר בין החברה למקרקעין ולבית הבנוי עליהם, וכי שנים לא מועטות גרו בני הזוג עם ילדיהם בבית, בו מתגורר המשיב עד היום (סעיף 15 לעיקרי הטיעון של המערערת).

9. הצדדים התגרשו שוב בגט פיטורין בתאריך 20.3.2017.

פסקי הדין בעניינם של הצדדים

10. במסגרת התביעה הרכושית (התיק קמא) ניתן פסק דין ראשון ביום 6.8.2017 על ידי המותב שדן אז בתיק קמא, כב' השופט ניצן סילמן (להלן: "פסק דין א' ").

במסגרת פסק דין א' נקבע כדלקמן:

• הסכם 2002 תקף;
• הסכם 2011 אינו תקף ונגוע בחוסר תום לב מצד הנתבע (המשיב דנן);
• נלמדת גמירות דעת מהסכם 2002 (התקף) להפרדה רכושית בין הצדדים בכל הנוגע לפעילות החברה ונכסיה.
• המקרקעין שנרכשו והבית הבנוי עליו הינם נכס עסקי של החברה (לנימוקים שהובילו את בית משפט קמא (כב' השופט סילמן) להסיק מסקנה זאת אתייחס להלן), ולכן לא צריכים להתאזן מכח החוק;
• למרות האמור בסעיף קטן ד' לא ניתן להתעלם מהשבחת המקרקעין בעצם שיפוץ/בניית הבית מחדש. שיפוץ או בניה מחדש זאת של הבית הבנוי על המקרקעין המהווה נכס פרטי, נעשתה מהכנסת המשיב מעבודתו, ולכן הינה (ההשבחה בלבד) נכס בן איזון (ייאמר כבר כעת כי מונה שמאי, חנן אזולאי, לשום את ההשבחה, הכוללת את שווי עבודות הבניה והשיפוצים שבוצעו בבית. שומת ההשבחה עמדה על שיעור של 730,000 ₪. מכוח חוות הדעת קיבלה המערערת מהמשיב סך של 365,000 ₪).

11. על פסק דין א' ערערו שני הצדדים (ערעור וערעור שכנגד) לבית משפט זה (עמ"ש 56313-10-17). במסגרת הערעור, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט, לה ניתנה תוקף של פסק דין ביום 9.7.2018 (להלן: "פסק הדין בערעור"), כדלקמן:

"שמענו את הצעת ההרכב והיא מקובלת עלינו. מקובל עלינו כי הדיון בתיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שיכריע בכל השאלות והמחלוקות הרכושיות המתעוררת ובהינתן הקביעה של ערכאת הערעור לפיה הסכם 2002 אינו חל על מערכת היחסים של הצדדים הנובעת מנישואיהם שהוכרו על ידי בית הדין הרבני – הנישואין השניים משנת 2005.

בית משפט קמא ישוב וידון במחלוקות הרכושיות שבין הצדדים ויכריע בהן על פי שיקול דעתו ובהתאם לראיות שהונחו לפניו.

בית משפט קמא יהיה רשאי כמובן, אם ימצא לנכון, למנות שמאי או מומחה אחר לשם הכרעה באותן מחלוקות.

בית משפט קמא יתן פסק דינו על סמך הראיות שהובאו לפניו, ויתר הכרעתו מחדש בהתאם להסכמות אלה...".

במסגרת פסק הדין בערעור הדגישה ערכאת הערעור כי:

"על יסוד המוסכם אנו קובעים כי הסכם 2002 אינו חל על היחסים הרכושיים של הצדדים החל ממועד נישואיהם בשנת 2005, כפי שהוכרו על ידי בית הדין הרבני".

12. לאחר פסק הדין בערעור חזר עניינם של הצדדים להתברר בבית משפט קמא אך בפני מותב אחר (כב' השופט ניר זיתוני), לאור העובדה כי כב' השופט סילמן עבר לכהן בערכאה זאת.

               בסעיפים 28-32 לפסק דין ב' הגדיר השופט זיתוני את המצופה ממנו לאחר פסק הדין בערעור במילים הבאות:

"אין מחלוקת כי בין השנים 2000 עד 2005 חל הסכם ממון משנת 2002 – הסכם ממון אשר מעיד על הפרדה רכושית בין התובעת לנתבע. יודגש שוב, הדבר נובע מהסכמת הצדדים שהושגה בבית המשפט המחוזי.

בתקופה שבין השנים 2005 ועד גירושי הצדדים בשנת 2017 יש לבחון שוב אם ישנה מסגרת חוזית המחייבת את הצדדים המעידה על הפרדה רכושית או יש להחיל את הכלל לפי חוק יחסי ממון או כל מסגרת משפטית מחייבת אחרת בנסיבות העניין...

יוער כאן, כי כב' המותב הקודם במסגרת פסק הדין... ביצע אבחנה בין נכס חיצוני ופירותיו לבין השבחת אותו נכס במהלך חיי הנישואין והגיע למסקנה כי המגרש שנרכש והבנוי עליו הינו נכס עסקי, שהתובעת ויתרה על זכויותיה בו, ואינו בר איזון (ההדגשה שלי – ח"ש)

אולם, שווי השבחת המקרקעין בעצם בניית בית המגורים המהווה נכס פרטי, מהכנסת הנתבע מעבודתו, הינו בגדר נכס בר איזון.

לאור האמור, מונה  שמאי... וכן התובעת קבלה את חלקה בהשבחה בהתאם, על כך אין עוררין.

חרף קביעתו זו של המותב הקודם אם יימצא שוב כי אין תוקף להסכם החיים המשותפים יש לבחון האם התובעת עמדה בנטל להוכחת שיתוף ספציפי בחברה וכליה החל משנת 2005 ועד למועד הקרע".

אמירות אלה של כב' השופט זיתוני, ובעיקר הקטע המודגש בקו, הקימו בליבי חשש כי יצא מנקודת הנחה שיכול לסמוך על קביעת המותב בפסק דין א' כי  "המגרש שנרכש והבנוי עליו הינו נכס עסקי של החברה, שהתובעת ויתרה על זכויותיה בו, ואינו בר איזון". בבחינת השתק פלוגתא בין הצדדים.

חשש זה התגבר בתוכי לנוכח התייחסותו הלקונית בפסק הדין לשאלת רכישת המקרקעין בסעיף 106 לפסק דין ב' כדלקמן:

"... גם כאשר נרכש נכס מקרקעין מושא המחלוקת (המגרש) הוא נרכש מכספי החברה ולא נרשם ע"ש הצדדים יחד. לא למותר לציין כי בכל הנוגע לרכישת המגרש התובעת לא טענה אחרת ולא הוכיחה מקורות מימון משלה...".

זאת ללא התייחסות להסכם המכר, לשונו והמשמעות הנובעת ממנו, עליה עמדנו בהרחבה בסעיפים 7-8 לעיל, והעובדה כי כספי הרכישה שולמו מחשבונו הפרטי של המשיב (ולא מחשבון החברה), הגם שיתכן כי הועברו לחשבונו הפרטי של המשיב מכספי החברה (ונרחיב בכך להלן).

לטעמי לא כך המצב. עיון בתיק הערעור (על פסק דין א') מלמד כי בסעיף 20 להודעת הערעור שם טענה המערערת, היא המערערת דנן, כי "טעה בית המשפט קמא כאשר קבע כי 'המגרש והבנוי עליו... הינו נכס עסקי כשאין חולק על העובדות כדלהלן...הנכס רשום על שם המשיב ולא החברה...התמורה בעד הנכס שולמה בשיקים אישיים של המשיב... הנכס מופיע בהצהרת ההון של המשיב כ'דירת מגורים'... הנכס אינו מופיע בספרי החברה – גם לא בפירוט נכסי החברה (טופס יא)".

גם במסגרת טענותיה בפני הרכב הערעור שם טענה ב"כ המערערת (שמופיעה גם בפנינו בערעור זה) כי: "לאור השנים הארוכות, הנישואין, הילדים, השיתוף, מרשתי מבקשת מחצית מהרכוש שנצבר. לטענתנו זה המגרש לרבות הבנוי עליו שנרכש בשנת 2011 כשהם נישאו, על זה אין מחלוקת ב-2005 בפעם השנייה...מה שמרשתי רצתה ותמיד ידעה שמובטח לה זה בית, דירה ב[עיר]" (עמ' 1 לפרו' שו' 11-16).

היינו – על הפרק בערעור על פסק דין א' עמדה גם קביעת בית המשפט קמא כי המקרקעין על הבנוי בהם נקנו כנכס עסקי של החברה.

לכן במסגרת הצעת בית המשפט והסכמות הצדדים בערעור על פסק דין א', שקיבלו תוקף של פסק דין, נקבע כי התיק יוחזר לבית משפט קמא לדון:

"בכל השאלות והמחלוקות הרכושיות המתעוררת ובהינתן הקביעה של ערכאת הערעור לפיה הסכם 2002 אינו חל על מערכת היחסים של הצדדים הנובעת מנישואיהם שהוכרו על ידי בית הדין הרבני – הנישואין השניים משנת 2005.

בית משפט קמא ישוב וידון במחלוקות הרכושיות שבין הצדדים ויכריע בהן על פי שיקול דעתו ובהתאם לראיות שהונחו לפניו" (עמ' 2 לפרוטוקול הערעור שם שו' 1-9).

במסגרת זאת, היה צריך בית משפט קמא לדון מחדש גם בקביעת בית המשפט בפסק דין א', כי המקרקעין על הבנוי בהם (הבית) נרכשו על ידי החברה, והינם בגדר נכס עסקי שבבעלות החברה.

סבורני כי גם השופט זיתוני הבין זאת, שכן ציין בסעיף 38 לפסק הדין כי:

"התיק הוחזר לדיון מחדש בכל המחלוקות המתעוררות בין הצדדים בתביעה הרכושית בהסתייגות אחת ויחידה והיא הסכמת הצדדים כי הסכם הממון משנת 2002 אינו חל על תקופת הנישואין השנייה משנת 2005.  למעט קביעה זו, בית משפט זה נדרש לדון מחדש בכל המחלוקות הרכושיות המתעוררות בין הצדדים, בזו הלשון נרשמה ההסכמה בבית המשפט המחוזי...".

למרות זאת חוששני, כפי שנראה להלן, שעל אף הבנה זאת, לא התעמק השופט זיתוני במקורות המימון של רכישת הבית ו/או בעובדה כי החברה כלל לא נזכרת בהסכם המכר, כמצויין בסעיפים 7-8 לעיל, ובכך עלול להיגרם למערערת עיוות דין בכל הקשור לזכויות אפשריות שלה בית.

להלן נבחן אם בית משפט קמא במסגרת פסק דין ב' אכן דן מחדש ובחן את כל הראיות בסוגיית רכישת המקרקעין והבנוי עליהם, לרבות מימון הרכישה.

13. במסגרת פסק דינו שניתן ביום 15.3.20 קבע כב' השופט זיתוני כדלקמן:

               א.           מועד הקרע בין הצדדים הוא ביום 28.7.2015;

ב.            החברה, על אף "גלגולי" המניות השונים (ראו סעיף 5 לעיל) היא בבעלות המשיב בלבד מיום הקמתה;

ג.            הסכם 2011 אינו תקף;

ד.            החברה היא "נכס חיצוני" שאינו בר איזון בין הצדדים (המשיב הקים את החברה עוד טרם נישואי הצדדים), והמערערת לא הוכיחה כוונת שיתוף ספציפי מצד המשיב לטובתה בחברה ובנכסיה, לרבות בבית;

ה.           על אף האמור בס"ק (ד), השבחת החברה עם השנים היא משותפת ובת איזון (ולשם כך מונה מומחה בתחום ראיית חשבון, לבצע את שווי השבחת החברה מתחילת תקופת הנישואין השניה ועד למועד הקרע).

ו.            זכויות סוציאליות של הצדדים בתקופת הנישואים השניה יאוזנו בהתאם לחוק.

ודוק – אין בפסק דין ב' ניתוח ברור, מפורט ומנומק אם הבית הוא נכס עסקי של החברה. הוא אשר ציינתי לעיל, השופט זיתוני יצא מנקודת הנחה, כך לטעמי, שזה המצב, לנוכח הקביעה העובדתית האומרת זאת בפסק דין א' (ראו סעיף 10(ד) לעיל). כך עשה לטעמי בניגוד להסכמות הצדדים ופסק הדין בערעור על פסק דין א' כמובהר לעיל.

טענות המערערת בערעור זה

14. כאמור ערעורה של המערערת מתמקד בזכויות בבית, כהגדרתו לעיל. לטענתה היא זכאית למחצית משווי הבית ולא רק להשבחת מבנה בית המגורים, כקביעת בית משפט קמא במסגרת פסק דין א'.
15. בנדון טוענת המערערת כי הבית אינו נכס עסקי של החברה ומעולם לא היה כזה. הבית גם לא נרכש מכספים של המשיב שהיו ברשותו טרם נישואיו למערערת, אלא מכספים שמקורם בהשתכרות/הכנסות המשיב מעבודתו בחברה בתקופת הנישואין.
16. להמחשת טענותיה מדגישה המערערת כי:

א.           חוזה רכישת הבית היה על שם המשיב באופן אישי. היינו הבית נרכש באופן אישי על ידי המשיב ולא על ידי החברה;

ב.            כספי הרכישה שולמו מחשבונו האישי של המשיב, ממנו אף נוהל משק הבית המשותף של הצדדים;

ג.            אפילו מקור הכספים בחשבונו של המשיב הוא מהחברה, הרי עסקינן בכספים שהועברו למשיב מהחברה כהכנסה הנובעת מעבודתו בחברה (שכר עבודה ו/או דיבידנד ו/או זכויות אחרות, פנסיוניות סוציאליות ואח', המגיעות לו) שהופקו ונצברו במהלך נישואי הצדדים ולכן יש לאזנם במסגרת יחסי הצדדים. מכאן כי גם הזכויות בבית צריכות להיות מאוזנות תמורתם.

ד.            הבית שימש למגורי הצדדים, כשחלק מתקופת נישואיהם נוהלה החברה מקרוואן שעמד בשטח בית המגורים;

ה.           בספרי החברה ובדוחותיה אין אזכור כלל של הבית בכל צורה שהיא.

17. לאור כל האמור לעיל, טוענת המערערת כי אין הצדקה להחריג את הבית מהרכוש בן האיזון שבין הצדדים, ויש לקבוע כי מכח החוק, היא זכאית למחצית שווי הבית.

טענות המשיב בערעור זה

18. המשיב הגיש עיקרי טיעון ובו פירט טענותיו לגבי הערעור.
19. טוען המשיב כי המערערת כבר קיבלה במסגרת פסק דין א' את שווי השבחת הבית ודי בכך. טענותיה כיום לקבלת מחצית שווי הבית מהוות מקצה שיפורים.
20. הערעור מכוון נגד קביעות עובדתיות (כי המקרקעין על הבנוי בהם מהווה נכס עסקי שאינו בן איזון) בהן ממעטת ערכאת הערעור להתערב.
21. הגם שנקבע בפסק דין ב' כי הסכם 2011 אינו תקף, הריהו מביע את אומד דעת הצדדים, כי למערערת אין חלק בחברה על נכסיה, לרבות המקרקעין על הבנוי בהם.
22. בכל אופן ביום חתימת הסכם רכישת הבית לא היה "בית", כי אם רק עסק (של החברה). הבית נבנה לאחר מכן, ואת ההשבחה הנובעת מהבניה כבר קיבלה המערערת במסגרת פסק דין א' כאמור.

דיון והכרעה

23. טרם ש"נצלול" לבחינת טענות הצדדים נזכיר לקוראים שני מושגי יסוד. האחד מתחום דיני חברות, והשני מתחם יחסי ממון בין בני זוג.
24. חברה בע"מ היא בגדר אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה. במסגרת זאת קיימת הפרדה בין הבעלות והשליטה. היינו – עם הקמת החברה כל המשאבים הכלכליים שהושקעו בה עוברים לבעלות החברה בעצמה, וכך היא ממשיכה להתנהל, עצמאית, תוך הפרדה מבעלי המניות שבה. החברה היא הנהנית מן הכח לשלוט בנכסיה (ראו לענין זה, אירית חביב-סגל, דיני חברות, כרך א', 2007, פרק ג').
25. הזכות לאיזון בין בני זוג בפקיעת הנישואין קבועה בסעיף 5 לחוק, שלשונו כדלקמן:

          (א)   עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1)    נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

(2)    גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

(3)    נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

היינו  - כל נכס שנצבר בתקופת הנישואין ואינו בגדר "נכס" שהיה לאחד מבני הזוג ערב הנישואין, או שהתקבל במתנה או בירושה בתקופת הנישואין אצל אחד מבני הזוג, צריך להיות מאוזן במסגרת יחסי הצדדים. 

26. לאור שני היסודות הנ"ל נבחן הערעור דנן.

               השאלות הדורשות הכרעה בערעור זה הן שתיים עיקריות, כדלקמן:

• האם הוכח כי הבית הוא נכס עסקי של החברה?
• האם הוכח כי הבית נרכש מ"כספים חיצוניים", שאינם בני איזון?

שתי השאלות האלה תתבררנה להלן תוך יציאה מנקודת הנחה עובדתית שנקבעה בפסק דין ב', כמו גם בפסק דין א', כי החברה ונכסיה הינם בגדר "נכס חיצוני" שבבעלות המשיב, ולכן לא יאוזנו במסגרת יחסי הצדדים.

בקביעה עובדתית זאת לא מצאתי לנכון להתערב, מכח הפסיקה הידועה כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אלא אם כן מדובר בטעות בולטת בפסק הדין העלולה לגרום לעיוות דין, וזה אינו המצב בענייננו [ראו בענין זה למשל - ע"א 749/18 עזבון דיב אבו ג'נימה נ' עזבון מוסע ודיע אבו ג'נימה (26.7.2020)].

שאלה א' -  האם הוכח כי הבית הוא נכס עסקי של החברה?

27. הקביעה הראשונה בנדון הינה של כב' השופט סילמן בפסק דין א', שם צויין כדלקמן:

"47.       המגרש ומבנה העסק -

הנתבע הוכיח כי התמורה בגין המגרש שרכש בשנת 2011 שולמה מכספי החברה, ואין חולק כי על המגרש היה בנוי מבנה העסק אותו שכר הנתבע משך כ- 20 שנה.

עו"ד הררי העיד כי המוכרת של נכס המקרקעין דרשה שהתמורה תשולם בשק בנקאי ולא שקים של החברה, ועל כן, למיטב זכרונו, סוכם בין הצדדים, כי הנתבע יתן למוכרת שקים של החברה, ויבצע העברה בנקאית.

עו"ד הררי הוסיף כי הוא זוכר שצולמו שקים של החברה, וייתכן כי לאחר מכן, הנתבע ביצע העברה של כספים מהחברה לחשבונו, ואז למוכרת.

(ראה פרוטוקול מיום 14.9.16 עמ' 43-44)

הנתבע העיד כי התמורה עבור הנכס בסך של 900,000 ₪ הועברה מחשבון החברה לחשבונו ואז בוצעה העברה למוכרת. (פרוטוקול מיום 16.1.17 עמ' 63)

48. ניתן לדמות את המגרש ומבנה העסק לרכישת ציוד לניהולה ותפעולה השוטף של החברה, כגון [...].

על כן, המגרש והבנוי עליו במועד הרכישה מהווים נכסים עסקיים, אשר התובעת כאמור, ויתרה על זכויותיה בהם מסגרת ההסכם.

49. לאור האמור, דין תביעתה של התובעת לפירוק שיתוף במקרקעין ולאיזון זכויות בכל הנוגע לחברה, נכסיה וכליה – להידחות בזאת".
50. כב' השופט סילמן התבסס בעיקר בקביעתו זאת על מקור מימון עסקת רכישת הבית מכספי החברה, אך לא נתן את דעתו לעובדות הנובעות לכאורה מהסכם המכר עצמו עליהן עמדנו בסעיפים 7-8 לעיל, ומהן עולה לכאורה כי רוכש הבית הוא המשיב אישית ולא החברה.

               העובדה המוזכרת על ידי כב' השופט סילמן כי החברה שכרה את המבנה שעל המקרקעין לצרכיה במשך קרוב ל-20 שנים אינה רלוונטית לטעמי לצורך קביעת זהות הרוכש, הנקבעת בהתאם להסכם המכר.

29. כאמור לטעמי השופט זיתוני קיבל קביעות אלה כהווייתן, כאילו היו בבחינת השתק פלוגתא בין הצדדים, למרות שאין הדבר כך לאחר פסק הדין בערעור על פסק דין א', ועמדנו על כך לעיל.

לאחר פסק הדין בערעור על פסק דין א' היה מקום לבחון גם את שאלת היות הבית נכס עסקי של החברה מחדש, וכב' השופט זיתוני לא עשה כן.

אני אעשה כן להלן.

30. לטעמי בנוסף לעובדה כי בהסכם המכר נרשם המשיב באופן אישי כרוכש הבית (ולכאורה די בכך בכדי לשלול את היותו נכס עסקי שנרכש על ידי החברה), לא ניתן לקשר בכל דרך אחרת את החברה לרכישת הבית האמור.

               נזכיר את מושג היסוד המפורט בסעיף 24 לעיל, כי חברה בע"מ היא בעלת אישיות משפטית נפרדת מבעליה, והבעלות על נכסיה היא שלה.

               ככל שהחברה היתה רוכשת את הבית כנכס עסקי היינו רואים על כך אסמכתא בספרי החברה, אך אין הדבר כך (ראו טענות המערערת בנדון, שצויינו אף בסעיף 16(ה) לעיל).

               לתיק המוצגים מטעמה הגישה המערערת כמוצג י' את דוחות החברה לשנים 2013-2014, ואין בהם כל אזכור של הבית כנכס מנכסי החברה.

               ההיפך – הבית הוזכר כנכס מנכסי המשיב בהצהרת הון שהגיש המשיב באופן אישי למס הכנסה ביום 31.12.2013, שם הגדיר את "הבית" כדירת מגורים, ואף פירט כי רכשו בסכום של 900,000 ₪ בשנת 2011 (מוצג ח' לתיק המוצגים מטעם המערערת).

31. במצב דברים זה לא ניתן לקבוע כי הבית הוא נכס עסקי של החברה, כקביעה בפסק דין א' (שבוטלה למעשה בערעור על פסק הדין) וכנקודת היציאה של השופט זיתוני בפסק דין ב'. הבית נרכש על ידי המשיב, והוא רשום כבעל הזכויות בו בלשכת רישום המקרקעין (ראו דברינו בסעיף 7 לעיל).

ודוק – כעולה מנסח רישום המקרקעין מיום 16.10.20 (מוצג ט' למוצגי המערערת) עסקינן במקרקעין מוסדרים המהווים ראיה חותכת לתוכנם בהתאם לסעיף 125(א) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, וראיה זאת לא נסתרה על ידי המשיב. היינו – הוא רשום כבעלים של הבית. הוא – ולא החברה.

ב"כ המשיב בטיעוניו בפנינו ציין כי "חטאו של האיש שבמקום לרשום את הנכס על שם החברה הוא רשם את זה על שמו" (עמ' 3 לפרו' שו' 8).

אני אדגיש ואציין כי אין מדובר ב"חטא". זהו המצב העובדתי לאשורו. הבית נרכש כנכס אישי של המשיב ולא כנכס עסקי על ידי החברה.

32. לכן במענה לשאלה א' – אמליץ לחבריי לקבוע כי לא הוכח על ידי המשיב כי הבית הוא נכס עסקי של החברה. ההיפך – הוכח כי הבית נרכש כנכס אישי של המשיב.

שאלה ב' - האם הוכח כי הבית נרכש מכספים "חיצוניים" שאינם בני איזון?

33. במסגרת שאלה ב' נבחן את השאלה, אם הבית נרכש מכספים "חיצוניים", שאינם בני איזון.
34. אין מחלוקת כי כספי רכישת הבית (900,000 ₪) שולמו למוכרת (הגב' ...) מחשבונו הפרטי של המשיב בבנק הפועלים באופן הבא (מוצג ז' למוצגי המערערת):

               א.           500,000 ש"ח בהעברה בנקאית לחשבונה של המוכרת;

               ב.            400,000 ₪ בשיק בנקאי לטובת המוכרת.

35. טען המשיב, כי הגם שכספי הרכישה שולמו מחשבונו, הם הועברו לו על ידי החברה. היינו למעשה החברה שילמה על הרכישה. היות שהחברה היא נכס חיצוני, גם כספיה נותרים "כסף חיצוני". לכן הגם שהבית נרכש על ידי המשיב ונרשם על שמו בלשכת רישום המקרקעין, היות שהוא שולם מ"כסף חיצוני" גם הבית הוא בגדר "נכס חיצוני".
36. טענה זאת של המשיב ברמת העיקרון מקובלת עלי.

               מקורות מימון של נכס חלופי לנכס חיצוני רלוונטיים לקביעת הנכס החלופי כנכס חיצוני. זאת בלבד שהנכס החלופי מומן כולו ממימוש (או מכספי) הנכס החיצוני. לעומת זאת אם הנכס החלופי מומן בחלקו מנכס חיצוני ובחלקו האחר מהכנסות שוטפות במהלך הנישואין, או מהלוואה שסולקה מתוך הקופה המשותפת, עשוי הנכס החלופי להיכלל במסגרת השיתוף בכלל הנכסים. במקרה האחרון, ככל שהחלק מהמקורות המשותפים של בני הזוג יהיה גדול יותר כך תהיה הנטייה לכלול את הנכס החלופי במסגרת השיתוף (ראו לענין זה: נסים שלם, יחסי ממון ורכוש הדין והפסיקה, מהדורה שניה מעודכנת ומורחבת, תשע"ט-2019, כרך ראשון, עמ' 227 – להלן: "שלם").

37. לצורך הדיון בערעור זה אני מוכן לצאת מנקודת מוצא עובדתית, בה אין מקום להתערב, שנקבעה על ידי כב' השופט סילמן בפסק דין א' ואומצה על ידי השופט זיתוני בפסק דין ב', כי מקור כספי רכישת הבית הוא מהחברה.

אך בכך לא סגי. כל כסף שמועבר מהחברה (שהינה כאמור בעלת אישיות משפטית נפרדת) לבעל מניות בה, צריך להיות "צבוע" חשבונאית בצבע ברור (מהות הכספים), ויש מספר אפשרויות לכך, כדוגמת:

מדובר בשכר עבודה;

מדובר בפדיון זכויות סוציאליות;

מדובר בהחזר הלוואת בעלים של החברה;

מדובר בהלוואה של החברה לבעליה;

מדובר בחלוקת דיבידנד של החברה לבעל מניותיה;

38. לכל אחת מן האפשרויות הנ"ל יכולה להיות השפעה על ראיית הבית, שנרכש תוך תקופת הנישואין השניה, כחלק מהרכוש המשותף שיש לאזנו (בין בחלקים שווים ובין בחלקים שאינם שווים), הגם שהבית נרשם על שם המשיב בלבד.

               קחו למשל מצב בו הכספים שהעבירה החברה למשיב לצורך רכישת הבית הם בגין שכר עבודה ו/או פדיון זכויות סוציאליות שנצברו בתקופת הנישואין של בני הזוג. כי אז הינם חלק מרכוש הצדדים המשותף שצריך להיות מאוזן על פי החוק. במקרה כזה למערערת צריך להיות חלק ונחלה אף בבית עצמו הגם שנרשם על שם המשיב בלבד, ולא רק בהשבחתו כקביעת השופט סילמן בפסק דין א', שכן הבית נרכש גם בכספים משותפים (וצריך לבחון במקרה כזה את שיעור חלקה של המערערת בבית).

               דוגמא אחרת – בהנחה שהכספים שהעבירה החברה למשיב לשם רכישת הבית הם כספי דיבידנד שנצברו בתקופת הנישואין, האם למערערת חלק בכספי דיבידנד זה אם לאו, וכיצד זה ישפיע, אם בכלל, על זכויותיה בבית, הגם שנרשמו על שם המשיב בלבד (ראו דיון נרחב בשאלה כיצד יש לראות דיבידנדים מחברה שמניותיה הן נכס חיצוני בשלם פרק 22).

39. במסגרת ישיבת הערעור בפנינו נשאל ב"כ המשיב לענין זכויותיה של המערערת בהכנסות המשיב מהחברה, והשיב כדלקמן:

"לשאלת בית המשפט האם דיבידנדים משכורות היא לא מקבלת? אני משיב שהיא מקבלת מחצית" (עמ' 2 פרו' שו' 35).

המשיך ושאל בית המשפט את ב"כ המשיב, אם יסתבר כי כספי רכישת הבית, שמקורם בחברה, הינם למעשה כספים להם זכאי המשיב כמשכורת או דיבידנד, האם אז לא מגיעות זכויות למערערת גם בבית, והשיב:

"לשאלת בית המשפט כשהיה חוב של החברה לאיש, בגדר משכורות ודיבידנד ובזה הוא קנה את דירת המגורים אז למה לא מגיעה לה מחצית? אני משיב שאני לא יודע שזה חוב, אני לא חושב שזה חוב, היא אף פעם לא הייתה חלק מהחברה, היא מובדלת לחלוטין, וזה נקבע מפורשות לאור הפרדות הרבות שהיו להם" (עמ' 3 לפרו' שו' 1-4).

תשובה זאת של ב"כ המשיב מלמדת כי נקודה זאת ("הצבע" של כספי החברה שהועברו למשיב לשם רכישת הבית) לא לובנה כלל בפסק דין ב' (גם לא בפסק דין א'), ומן הראוי היה כי תלובן. אני מניח כי נקודה זאת לא לובנה, כיוון שבית משפט קמא, הן בפסק דין א' והן בפסק דין ב', יצא מנקודת הנחה כי עסקינן בנכס עסקי של החברה, מסקנה ששינינו בפסק דין זה, כמפורט לעיל.

תשובה לשאלת מהות הכספים שהועברו מהחברה למשיב וששימשו לרכישת הבית תיתן תשובה מדויקת יותר לזכויות המערערת בבית, אם בכלל, ואם כן באיזה שיעור חלוקה.

40. לטעמי נטל הראיה והשכנוע להראות מהי מהות הכספים שהועברו מהחברה לידי המשיב לשם רכישת הבית, מוטל על המשיב. זאת כיוון שהוא בעל השליטה בחברה, ובידיו בלבד היכולת להראות ראייתית מהי מהות הכספים האמורים.

               לכן טענתו של ב"כ המשיב בפנינו בישיבת יום 30.11.20, כי המערערת היתה צריכה להוכיח את מהות הכספים האמורים (היינו כי הם כספי עבודה של המשיב, ומשכך משותפים), אינה מדויקת.

               בכל אופן גם אם נאמר כי נטל ההוכחה מוטל על המערערת, סבורני כי עמדה בו, כפי שאראה להלן.

41. כפי שציינו, שאלת מהות הכספים שהועברו מהחברה לידי המשיב לשם רכישת הבית לא לובנה כלל בבית משפט קמא.

               המשיב בחקירתו הנגדית ביום 25.11.19 בבית משפט קמא נשאל על מהות הכספים שהועברו לחשבונו על ידי החברה לשם רכישת הבית, אך לא נתן תשובה ברורה, אלא ציין כי:

"...כל חיי עבדתי מגיל 17 חסכתי זה בא מחשבון החברה. מחשבון החברה כי זה לא עסקי זה עובר ככה להעביר ככה" (עמ' 24 לפרו' שו' 2-3).

במילים אחרות, וזו פרשנות שלי, 'החברה ואני זה אותו דבר, אותו כיס', בהיותו בעל השליטה בה. כאמור גישה זאת אינה נכונה ואינה עולה בקנה אחד עם עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ, עליו עמדנו בסעיף 24 לעיל.

42. על מנת שלא לקפח את המשיב, עליו כאמור נטל ההוכחה להראות את מהות הכספים שהועברו מהחברה לידיו לשם רכישת הבית, החלטנו ביום 12.11.20 לאפשר לצדדים להשלים טיעון בנקודה זאת של מהות הכספים שהועברו מחשבון החברה לחשבון המשיב בסך של 900,000 ₪ (או בקירוב לסכום זה), לשם רכישת הבית. כן אפשרנו למשיב להגיש כל חומר חשבונאי רלוונטי לעניין מהות הכספים האמורים, כפי שנרשמו בספרי החברה במועדים הרלוונטיים להעברתם בשנת 2011.

כאמור נהגנו בדרך זאת לשם הזהירות ורגישות העניין, ומכח סמכותנו לפי סעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, על פיו:

"לבית משפט הדן בערעור על פסק דין או החלטה של בית משפט לעניני משפחה, יהיו הסמכויות הנתונות, לפי חוק זה, לבית המשפט לעניני משפחה, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור".

43. כפועל יוצא מהחלטה זאת הגיש המשיב ביום 23.11.20 השלמת טיעון ומסמכים, שתמציתם כדלקמן:

א.           מספר העברות כספים עיקריות מחשבון החברה לחשבונו הפרטי של המשיב שימשו לצורך רכישת הבית כדלקמן:

1. העברה מיום 7.12.10 על סך של 650,000 ₪;
2. שתי העברות על סך של 7100 ₪ וסכום נוסף של 160,000 ש"ח, שתיהן ביום 22.9.11;
3. במהלך שנת 2010 העביר המשיב מחשבון החברה לחשבונו הפרטי סכום של כ- 25,000 ₪ במשיכות חודשיות של 2500 ₪ כל אחת;
4. במהלך שנת 2011 העביר המשיב מחשבון החברה לחשבונו הפרטי סכום של כ- 30,000 ש"ח ₪ במשיכות חודשיות של 2800 ₪ כל אחת;

ב.            חיבור סכומי העברות הנ"ל ייתן סך של 879,200 ₪, הקרוב מאוד לסכום רכישת הבית בסך של 900,000 ₪ בשנת 2011.

ג.            המשיב גם צירף אישור רואה חשבון מר יצחק סלמה מיום 21.11.20 (להלן: "אישור רואה החשבון") בו התייחס לשתי משיכות משמעותיות בלבד שנמשכו מחשבון החברה, ונרשמו בכרטיסו הפרטי של המשיב בחברה כמשיכות בעלים, כדלקמן:

               סך של 167,100 ₪ ביום 22.9.11;

               סך של 650,000 ₪ ביום 7.12.10;

               סך הכל  - 817,100 ₪.

• צורפה גם כרטסת הנהלת חשבונות של המשיב כבעל מניות בחברה, בה רשומות לכאורה המשיכות האמורות של המשיב מחשבון החברה.

44. עוד ראוי לציין בהקשר זה שתי נקודות חשובות:

א.           באישור רואה החשבון נרשם כי שתי המשיכות שפירט באישורו, בסך מצטבר של 817,100 ₪, "לא נרשמו כדיבידנד".

ב.            המשיב בהשלמת טיעוניו בכתב ציין כי: "עיון בדוחות המצורפים מלמד כי הכספים שנמשכו מהחברה על ידי המשיב הינם בגדר משיכה או הלוואת בעלים ואינם בגדר שכר עבודה או כיוצא בזה" (סעיף 6 להשלמת הטיעונים בכתב מטעם המשיב).

               יחד עם זאת, בדיון שקיימנו ביום 30.11.20 חזר בו ב"כ המשיב מהטענה כי עסקינן בהלוואה שקיבל מהחברה, אלא ציין כי: "לשאלה האם זו הלוואה אני אומר שזה יכול להיות הלוואה אבל זה לא הלוואה. אין הסכם הלוואה" (עמ' 4 לפרו' שו' 21).

               בהמשך אף שב וציין ב"כ המשיב את שנרשם באישור רואה החשבון כי לא מדובר אף בכספי דיבידנד (עמ' 4 לפרו' שו' 22).

45. אם כן המשיב מודה כי כספי החברה שהועברו אליו אינם כספי דיבידנד ואף אינם כספי הלוואה של החברה אליו.

               אם כן הדרא קושיה לדוכתא מה מהות הכספים שהועברו? 

46. עיון באישור רואה החשבון מלמד לכאורה על הבדל בינו לבין הנטען על ידי המשיב בהשלמת הטיעונים שהגיש לנו.

               בעוד שרואה החשבון מייחס שתי משיכות משמעותיות לכאורה שהועברו לרכישת הבית (שהרי זו הייתה מטרת בקשתנו למסמכים משלימים), בסכום כולל של 817,100 ₪, המשיב מייחס סכומים נוספים לכך – אף משיכות חודשיות בסכומים של 2500 ₪ ו-2800 ₪ בשנים 2010-2011 בסכומים מצטברים של 55,000 ₪ (ראו סעיף 43(א)(3)+(4) לעיל).

               הבדל זה משמעותי, שכן רואה החשבון לא ראה במשיכות החודשיות האמורות כמשיכה חריגה, ועובדה זאת מלמדת לכאורה (כך ניתן להניח בסבירות ראויה המספקת למשפט אזרחי) כי עסקינן במשיכות על חשבון שכר עבודה/משכורת, לנוכח תדירות המשיכות (מידי חודש) וסכום המשיכות.

               בנדון המשיב לא צירף כל מסמך המלמד על שכרו החודשי כשכיר בחברה ותשלומו בפועל.

נזכיר את דבריו של בית המשפט בפסק דין א' לענין שכרו של המשיב בחברה, כדלקמן:

"הנתבע אמנם טען להכנסה חודשית של 5,500 ₪ וצירף תלושי שכר בהתאם, אולם, כבר בפסיקה למזונות זמניים הטלתי ספק באשר לאמינות גרסתו, משאין חולק כי עיקר עול פרנסת המשפחה, גם אליבא הנתבע עצמו, הוטל על שכמו, וספק רב אם המקור לסיפוק צרכי חמישה קטינים היה בהכנסה העולה מהתלושים.

משמדובר בעסק יחיד לא די בהצגת תלושי שכר בכדי להעיד על גובה הכנסתו, אלא יש צורך בהגשת דפי חשבון בנק, דוחות רווח והפסד וכו'.

מדפי חשבון הבנק שהמציא הנתבע עולה, כי הנתבע צבר הון לא מבוטל ובחשבונו תנועות בהיקף של מאות אלפי שקלים, המעידות על הפקדות בסכומים גבוהים בהרבה מההכנסה לה הוא טוען,  ופיקדונות של מאות אלפי שקלים.

כך למשל, ביום 2.4.15 העביר הנתבע סך של כ- 260,000 ₪ לפיקדון, בחודש 5/15 הופקדו לחשבון הבנק של הנתבע שקים בסך של כ- 136,000 ₪, והועברו לפיקדון עוד 80,000 ₪. בחודש 6/15 הועבר סך נוסף של 40,000 ₪ לפיקדון.

כמו כן, עפ"י דו"חות רווח והפסד לשנים 2013-15 עולה כי, רווחי החברה עולים בהתמדה.

בנוסף, בבעלות הנתבע נכס מקרקעין בשטח של 1.5 דונם עליו בנה הנתבע בית רחב מידות, כאשר לא נטען ולא הוכחה נטילת משכנתא, דבר אשר יש בו כדי להעיד על אמידותו של הנתבע" (ציטוט מסעיפים 67-69 לפסק דין א').

מדברים אלה עולה לכאורה כי שכרו החודשי הפורמלי של המשיב בחברה הוא 5500 ₪ (וכנראה הרבה מעבר לכך, כפי שציין בית משפט קמא בקטע המצוטט בפסק דין א', ולכך נחזור בהמשך), אך לפחות לפי הודאת המשיב משכורתו כשכיר בחברה היא 5500 ₪ לחודש.

משכך סביר לייחס את המשיכות החודשיות החוזרות ונשנות בשנים 2010 ו-2011 בשיעור של 2500 ₪ ו-2800 ₪ כמשיכות על חשבון משכורתו הפורמלית של המשיב. זאת הסיבה כנראה מדוע לא נכללו משיכות אלה באישור רואה החשבון, כמשיכות של המשיב, כבעל מניות או בעל השליטה (האמיתי) בחברה בשנים אלה לצורך רכישת הבית, בדיוק כפי שעשה לגבי שני הסכומים האחרים שהזכיר באישורו.

כך גם נאמר בפסיקה – משיכות חוזרות ונשנות מהחברה יטו להיחשב כמשיכות שכר [ע"מ 44903-01-15 ליברמן נ' פקיד שומה נתניה, פסקה 28 (8.11.2016)] – (להלן: "ענין ליברמן").

מסקנה זאת היתה צפויה גם בעיני המשיב. לכן בהשלמת טיעוניו ציין כי אף אם נראה רק משיכות שני סכומים עיקריים מחשבון החברה לשם רכישת הבית (והכוונה למשיכת סך של 650,000 ₪ ביום 7.12.10 ו-160,000 ₪ ביום 22.9.11) עדיין עסקינן בסכום של 810,000 ₪ הקרוב מאוד לסכום רכישת הבית בשנת 2011 בשיעור של 900,000 ₪ (סעיף 5.5. להשלמת הטיעונים).

47. יחד עם זאת אמשיך ואבדוק את גרסת המשיב בהנחה כי אכן משך סכומים מהחברה (בדגש לשני הסכומים המשמעותיים בשיעור של 810,000 ₪ או כנקוב באישור רואה החשבון בשיעור של 817,100 ₪).

               כספים אלה נרשמו כמשיכות שאינן דיבידנד ואינן הלוואה, בכרטיסו של המשיב, כבעל מניות בחברה (עובדה תמוהה כשלעצמה, נוכח העובדה שנטענה על ידי המשיב עצמו כי בשנים הרלוונטיות (2010-2011) אחותו היתה בעלת המניות היחידה בחברה ולא הוא, שכן העברת המניות מאחותו אליו התבצעה בשנת 2013 (ראו סעיף 5 לעיל). אך לצורך הדיון הנדון נניח עובדה תמוהה זאת בצד, שכן בית משפט קמא כבר קבע שבכל השנים, גם כשלא היה בעל מניות בחברה, המשיב היה בעל השליטה האמיתי בה, ועמדנו על כך בסעיף 5 לעיל).

               עסקינן בסכומים אדירים שהועברו מהחברה למשיב למעשה סתם כך, ללא סיבה (הלוואה או דיבידנד או כל דבר אחר), אלא רק, כך ניתן להניח, לשם רכישת הבית.

               בטיעוניה בפנינו בישיבת יום 30.11.20 הפנתה ב"כ המערערת לחוזר מס הכנסה 07/2017, על פיו משיכה מחברה דוגמת זאת דנן, כשיש יחסי עובד מעביד בין החברה לבעל המניות, יש לסווג כ"הכנסה מעבודה" על פי סעיף 2.2 לפקודת מס הכנסה (ראו סעיף 2.4 לחוזר זה).

48. סעיף 3(ט1) לפקודת מס הכנסה גם מציין כי משיכת כספים העולים בשנת המס על סכום של 100,000 ₪ על ידי בעל מניות מהותי לצרכי רכישת דירה שעיקר השימוש בה הוא לצרכיו הפרטיים של בעל המניות המהותי, לרבות תכולתה, יש לראותה כדלקמן (לפי סדר עדיפות):

               כדיבידנד (עדיפות ראשונה);

               אם אין עסקינן בדיבידנד וקיימים יחסי עובד מעביד בין החברה לבעל המניות – כהכנסה מעבודה (עדיפות שניה);

49. הפסיקה גם אומרת דברים דומים, על פיהם:

"ברגיל, משיכות של בעל שליטה מחברה בשליטתו, בפרט בחברה שבה בעלים בודד או ספורים, לפרקי זמן ארוכים, תהווה הכנסה חבה במס. ... שימוש תדיר בקופת החברה לשם רכישות פרטיות או משיכות חוזרות ונשנות שאינן מושבות בתוך פרק זמן קצר (בהתאם לנסיבות) אינן אלא משיכות שכר. עקרון המיסוי בדבר צדק אופקי המצוי בבסיס שיטת מס טובה מוביל לשלילת העדפת סיווג משיכות מסוג זה כהלוואה..." (עמ"ה 1077/06 אמבולנס חנוך ואח' נ' פקיד שומה, ציטוט מפסקה 21 (23.11.2003); כן ראו דברים דומים בענין ליברמן פסקה 28).

50. במקרה דנן כאמור משך המשיב, בעל המניות המהותי בחברה, סך של 810,000 ₪ לפחות לשם רכישת הבית. משיכות אלה נלקחו בשנים 2010-2011 כמפורט באישור רואה החשבון ובכרטיסו של המשיב בחברה.

המשיב לא פירט בהשלמת טיעוניו כי משיכות אלה הוחזרו לחברה ואין לכך גם תיעוד במסמכים שצורפו להשלמת טיעוניו של המשיב. נזכיר כי כיום אנו כ-10 שנים לאחר ביצוע המשיכות. 

משאין עסקינן, כך לגרסת המשיב עצמו, בדיבידנד או בהלוואה, כי אז ובהתאם לסעיף 3(ט1), סעיף 2.2 לפקודה והפסיקה (שאוזכרה לעיל), יש לזקוף סכומים אלה שמשך המשיב כהכנסה מעבודתו בחברה.

51. ב"כ המשיב שהבין כנראה את הקושי האמור הניצב בפני המשיב, ציין בישיבת יום 30.11.20 כי:

"לכן אני אומר זה מאוד קשה שבית משפט כאן מעלה טענה שנקודת המוצא היא שזה שכר עבודה, הרי אם לאדם יש חברה אפשר לקבוע מה השכר הראוי שמגיע לו עבור עבודה לתוך החברה, עדיין יכולים להצבר רווחים בחברה, בגין המוניטין שלה שקיים, צורת ההגד הזאת של עבודה, קיימת משנת 1994 על שם אחותו, אלו עובדות" (עמ' 6 לפרו' שו' 11-14).

               נשכחו כנראה מב"כ המשיב שתי עובדות חשובות:

א.           אין מקום לבחון במקרה דנן שכר ראוי, שכן נטל הראיה והשכנוע לענין רמת שכרו המדויקת והאמתית של המשיב בחברה, מוטל עליו, והוא לא עמד בכך;

ב.            אמרתי את דבריי בסעיף קטן א' לעיל, גם בהתייחס לדבריו של בית משפט קמא בפסק דין א' המוזכרים בסעיף 46 לעיל, על פיהם המשיב לא חשף למעשה את מלוא המסמכים שילמדו על רמת הכנסתו האמתית מהחברה (בבחינת הכנסה מעבודה), שהינה גבוהה הרבה יותר מרמת ההכנסה המדווחת. הדגיש בית משפט קמא בפסק דין א' (בקטע המצוטט לעיל) כי בחשבונו של המשיב רואים תנועות במאות אלפי ₪ ובסכומים אלה יש גם פיקדונות. כל אלה מלמדים לכאורה על הכנסה ניכרת שבהחלט עשויה להגיע לכדי מאות אלפי ₪ בשנה.

52. במצב הדברים האמור, ולאור כל האמור לעיל, יש לומר כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להראות כי הכספים שהועברו לחשבונו מחשבון החברה ושימשו לרכישת הבית תוך תקופת הנישואים השנייה הינם כספים חיצוניים. ההיפך שוכנעתי, וכך לטעמי הוכח, כי עסקינן בכספים שקיבל מהחברה כהכנסה מעבודה, שהינם בני איזון במסגרת יחסיו עם עם המערערת.

               מכאן – מששימשו כספים בני איזון אלה אלה לרכישת הבית (ודוק – עסקינן בבית מגורים) יש לקבוע כי המערערת זכאית לקבל מחצית משווי הבית מכח החוק ואיזון המשאבים.

53. אפשר להסתכל על מצב הדברים מזווית ראיה אחרת, שתביא לאותה תוצאה.

               כאמור, הבית נרכש תוך תקופת הנישואין השנייה, ואף שופץ והורחב משמעותית בתקופה זאת מכספים בני איזון.

               זאת הסיבה שבית משפט קמא קבע בפסק דין א' (ראו סעיף 10(ה) לעיל), הגם שראה בבית נכס עסקי של החברה (מסקנה שאומצה בפסק דין ב' אך שונתה בפסק דין זה, כמפורט לעיל), כי לא ניתן להתעלם מהשבחת המקרקעין בעצם שיפוץ/בניית הבית מחדש תוך תקופת הנישואין השנייה. זאת כיוון ששיפוץ או בניה מחדש של הבית הבנוי על המקרקעין המהווה נכס פרטי, נעשו מהכנסת המשיב מעבודתו, ולכן הינה (ההשבחה בלבד) נכס בן איזון (וכאמור מונה שמאי, חנן אזולאי, לשום את ההשבחה, הכוללת את שווי עבודות הבניה והשיפוצים שבוצעו בבית. שומת ההשבחה עמדה על שיעור של 730,000 ₪. מכוח חוות הדעת קיבלה המערערת מהמשיב סך של 365,000 ₪).

               עתה משקבענו כי הבית נרכש מלכתחילה כנכס אישי של המשיב (להבדיל מנכס עסקי של החברה), שיפוצו והשבחתו תוך כדי תקופת הנישואין השנייה מכספים בני איזון (הכנסת המשיב מעבודה) מהווה "דבר מה נוסף", מעבר לחיים משותפים/נישואין המלמד על כוונת שיתוף מצד המשיב את המערערת בבית זה. זאת אפילו היינו רואים את כספי הרכישה של הבית ככספים חיצוניים, כיוון שהועברו אליו על ידי החברה.

               לענין הוכחת "דבר מה נוסף" כמלמד על כוונת שיתוף בנכס חיצוני, ראו:

               בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665, 672-671;

בג"צ 5416/09 פלונית נ' פלוני ואח' (10.2.10, סעיף יז).

בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.12).

               במקרה כזה (ראיית הכספים המועברים של החברה ככספים חיצוניים, וכאמור דעתי אינה כזאת, אך בחרתי לבחון גם אפשרות זאת) אכן נטל ההוכחה מוטל על המערערת להוכיח כוונת שיתוף בבית שנרכש מכספים חיצוניים. אך משעסקינן בנכס המהווה בית מגורים ולנוכח שנות הנישואין על שתי תקופותיהן (כ-15 שנים, עד מועד הקרע, כמפורט לעיל)) והקמת משפחה בת חמישה ילדים, יש מקום להקל בנטל ההוכחה המוטל על המערערת בנדון (ראו שלם, עמ' 175), והיא עמדה בנטל זה.

               סבורני כי השיפוץ הנרחב של הבית תוך תקופת הנישואין השנייה, שהובילה את בית משפט קמא בפסק דין א' לזכות את המשיבה במחצית שווי השבחת הבית, כיוון שנעשתה בכספים משותפים (תוך הנחה כי עסקינן בנכס עסקי), מלמדת לכאורה כי הוכחה כוונת שיתוף ("דבר מה נוסף") בבית הפרטי (ולא העסקי) הזה של המשיב המשמש כבית מגורי המשפחה.

סוף דבר

54. לאור כל האמור לעיל אמליץ לחבריי להרכב לקבל הערעור ולהורות כדלקמן:

א.           לקבוע כי הוכח שהבית, כהגדרתו לעיל, אינו נכס עסקי של החברה אלא נכס אישי של המשיב, וכך נרכש מלכתחילה;

ב.            לקבוע כי חלקה של המשיבה בבית הוא בשיעור של 50%, ולכן זכאית למחצית משוויו (בניכוי הסכום שכבר קיבלה בגין השבחת הבית, כמפורט לעיל);

ג.            להחזיר התיק להמשך דיון לבית משפט קמא לנוכח הקביעות בפסק דין זה;

ד.            לחייב המשיב בהוצאות ערעור זה ובשכר טרחת באת כוחה של המערערת בסכום כולל של 10,000 ₪ שישולם תוך 30 ימים מיום מתן ערעור זה, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק דין זה ועד ליום התשלום המלא בפועל. 

השופט סארי ג'יוסי [אב"ד]

אני מסכים.

השופטת אספרנצה אלון

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח. שרעבי.

מותר לפרסום ללא שמות הצדדים ובהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ט"ז כסלו תשפ"א, 02 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.