פס"ד בתביעות בעניין איזון משאבים, מזונות קטינים, פירוק שיתוף וקביעת זמני שהות

 

1. בפניי התנהלו 6 תביעות, 4 מהן תביעות רכושיות, אחת תביעה למזונות קטינים ואחת תביעה בעניינם של הקטינים.

 

2. התביעות הרכושיות כולן בגין אותו הנכס, בית המגורים בו התגוררו הצדדים יחדיו, אשר רשום על שם האישה בלבד, המצוי ברחוב ה--- ב----, הידוע כחלקה -- בגוש -- (להלן: "בית המגורים"), תביעה אחת של האיש ו- 3 תביעות של האישה כפי שיפורט להלן:

 

• תלה"מ 33568-04-20 - תביעת האיש למתן פסק דין הצהרתי, במסגרתו עתר להורות שבית המגורים בו התגוררו הצדדים יחדיו, עובר לפתיחת ההליך המשפטי, הינו נכס משותף, על אף שניתן לאישה בירושה וחרף היותו רשום על שמה בלבד.
• תלה"מ 1372-05-20 - תביעת האישה למתן סעד הצהרתי לפיה היא הבעלים היחיד של בית המגורים.
• תלה"מ 37639-08-20 - תביעת האישה לסילוק ידו  של האיש מבית המגורים.
• תלה"מ 39044-11-20 - תביעת האישה לדמי שימוש ראויים.

 

3. בנוסף ובמקביל, 2 תביעות נוספות:

 

• תלה"מ 1344-05-20 - תביעת האישה למזונות הקטינים.
• תלה"מ 1358-05-20 - תביעת האישה בעניין הקטינים.

4. הואיל והצדדים הגישו תביעות האחד כנגד השני, לשם הנוחות, הצדדים יקראו בפסק דין זה – האישה והאיש.

 

5. לאחר שהתקיימו דיוני הוכחות הציע בית המשפט לצדדים הצעת פשרה בכל ההליכים.

 

6. משלא הייתה הסכמה של שני הצדדים, להצעת הפשרה, הגישו הצדדים סיכומים בכל התביעות, ומכאן פסק דין זה.

 

• רקע עובדתי בתמצית

 

7. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י, ביום x.2012 והתגרשו במהלך שנת 2021.

 

8. מנישואי הצדדים נולדו להם שני ילדים:

הבת הבכורה, -- --, ילידת 2013, בת כ -10 שנים, נכון למועד כתיבת פסק הדין.

הבן הצעיר ----, יליד 2016 בן כ – 7 שנים, נכון למועד כתיבת פסק הדין.

(להלן: "הקטינים" ו/או "הילדים")

 

9. האישה רשומה כבעלת הזכויות בבית המגורים אותו קיבלה בירושה.

 

10. במהלך 2017, נטלו הצדדים משכנתא לכל מטרה, בסך של כ- 1 מיליון ₪, למשך כ- 30 שנים.

 

11. הצדדים חתמו על הסכם התקשרות עם קבלן לשם ביצוע השיפוץ בבית המגורים.

 

12. במהלך יוני 2018 עברו הצדדים והקטינים להתגורר בבית המגורים.

 

13. במהלך אוקטובר 2021, האישה עזבה את בית המגורים.

 

• הליכים משפטיים – החלטות מקדמיות

 

14. ביום 1.12.2019 הגישה האישה בקשה ליישוב סכסוך, הליך אשר נסגר ביום 18.3.2020.

 

15. ביום7.2020 התקיים דיון בפני המותב הקודם הדן בתיק, חברתי כב' השו' עידית בן-דב ג'וליאן, בכלל ההליכים (שהיו פתוחים באותה עת תלה"מ 33568-04-20, 1372-05-20, 1358-05-20, 1344-05-20) במסגרתו הצדדים הגיעו להסכמות שקיבלו תוקף של החלטה, כדלקמן:

"מוסכם כי כל עוד הצדדים מתגוררים תחת קורת גג אחת חלוקת האחריות ההורית כלפי הילדים תהיה כדלקמן:

הילדים יהיו באחריות האב בימים ראשון ושלישי מהמסגרת החינוכית ועד לשינה.

בנוסף בכל סוף שבוע שני ביום שישי מהמסגרת החינוכית עד הלינה ובכל השבת.

בסוף השבוע הקרוב הילדים יהיו עם האם.

מוסכם כי האב ישלם לידי האם מידי חודש סך 3,000 ₪ עבור מזונות הקטינים. האם תישא בהוצאות אחזקת הבית והקטינים, כולל הוצאות חינוך, בי"ס, גן, חוגים, הוצאות רפואה, למעט הוצאות רפואיות חריגות.

אין הסכמה של האם לתשלום חוג קרב מגע לילדה.

הסכום ישולם לאם בהוראת קבע מחשבון הבנק של האב, בעשירה בכל חודש.

כל אחד מההורים יעדכן את ההורה השני בכל עניין שנוגע לילדים.

כל החלטה בעניין הילדים, לרבות חינוך ובריאות תתקבל במשותף ובהסכמה.

מוסכם כי אף אחד מן הצדדים אינו רשאי להוציא מיטלטלין מהבית.

מוסכם כי מועד הקרע – דצמבר 2019.

מוסכם כי ימונה מומחה לצורך מתן חוות דעת בדבר איזון משאבי הצדדים, זכויות וחובות, לתקופה שממועד הנישואין ב-31.10.12 ועד 01.12.19, מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך.

אנחנו נודיע לבימ"ש על זהות מומחה מוסכם בתוך 7 ימים, לאחר בדיקת זמינות ועלויות. בהעדר הסכמה בימ"ש יקבע את זהות המומחה.

מוסכם כי כל הוצאות אחזקת הבית, חשמל, מים יועברו על שם האם. הצדדים יפעלו לשם כך.

מוסכם כי אף אחד מהצדדים לא ימנע מהצד השני שימוש מלא בבית ובכל המצוי בו.

מוסכם כי ימונה שמאי למתן חוות דעת בדבר שווי הנכס ברחוב ה--- - ---, לפני השיפוץ ושוויו לאחר השיפוץ, היינו, שווי השבחתו.

מוסכם כי לצורך כך ימונה השמאי, מר אייל שבת."

[ראו פרוטוקול דיון מיום 27.7.2020]

 

16. במסגרת הדיון, בהסכמת הצדדים כאמור, מונה השמאי, מר איל שבת, לצורך בחינת שווי השבחת הנכס נשוא המחלוקת (להלן: "השמאי"). כמו כן, בהסכמת הצדדים, מונה רו"ח יניב בוכניק ממשרד בר לב כמומחה מטעם ביהמ"ש למתן חוות דעתו בשאלת איזון משאבי הצדדים, זכויות וחובות, לתקופה שממועד הנישואין 31.10.12 ועד מועד הקרע המוסכם 1.12.19.

 

17. בהמשך, בהתאם להודעה מוסכמת מטעם הצדדים, מינויו של רו"ח יניב בוכניק בוטל ומונה תחתיו רו"ח נתן שטרנפלד (להלן: "האקטואר").

 

• פסק דין בתלה"מ 1358-05-20 - תביעת האשה בעניין קטינים

 

18. האישה הגישה תביעה בעניין הקטינים ובה עתרה כי האחריות ההורית תהיה מסורה לה, תוך קביעת זמני שהות לאיש.

 

19. האיש טען מנגד, כי יש להורות על אחריות הורית משותפת וזמני שהות שווים.

 

20. במסגרת הדיון הראשון שהתקיים בין הצדדים, ביום 27.7.2020, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יחלקו זמני שהות עם הקטינים, בבית המגורים, תוך שימשיכו לגור תחת קורת גג אחת.

 

21. בהמשך לדיון קדם משפט נוסף, שהתקיים ביום 28.2.2021, מינה בית המשפט אפוט' לדין לקטינים וכן הוזמן תסקיר מאת שירותי הרווחה ב---.

 

22. ביום 19.4.2021 הוגשה עמדת האפוט' לדין, תוך שהמליצה: "..יש לשמור בשלב זה על חלוקת הזמנים הקיימת מבחינת אחריות הורית ואיסוף ממסגרות. חלוקה זו מאפשרת נוכחות של שני ההורים עם הילדים והמשך התקשרות משמעותית של הילדים עם שניהם, לצד קביעות ויציבות בתקופה מבולבלת זו של חייהם...". ובהמשך, "... נושא זמני השהות יישקל בשנית לקראת הפרדת הבתים, לאחר שייבדקו תנאי המגורים של ההורים וייבדק מצבם של הקטינים באמצעות גורמי החינוך והטיפול. בשלב זה מומלץ על הפניית המשפחה למסגרת טיפולית (אפשרי גם דרך קופ"ח) לצורך קבלת טיפול רגשי לילדים והדרכה הורית לשני ההורים".

 

23. המלצות האפוט' לדין קיבלו תוקף של החלטה ביום 5.5.21, באופן שחלוקת הזמנים כפי שהוסכמה בין הצדדים, במעמד הדיון ביום 27.7.2020, נותרה על כנה.

 

24. ביום 30.5.2021 הוגש תסקיר משירותי הרווחה ובו הומלץ להותיר את החלטת בית המשפט, לעניין חלוקת זמני שהות כל עוד הצדדים מתגוררים תחת קורת גג אחת, בעינה, כאשר עם הפרדת המגורים של ההורים ניתן יהיה להעריך מחדש את נושא האחריות ההורית וזמני השהות, בהתאם למצבם הנוכחי ולכוחותיהם של ההורים.

 

25. ביום 28.6.2021 נתן בית המשפט תוקף של החלטה להמלצות התסקיר.

 

26. בדיון שהתקיים ביום 5.10.2021, בנוכחות הצדדים והאפוטרופסא לדין, ציינה זו האחרונה כי הפרדת מגורי ההורים מאוד חשובה. אולם לא רק, בדיון זה תיארה האפוטרופסא לדין את מצבם של הילדים, שאינם מטופלים רגשית, על אף החלטות בית המשפט, והציעה שהמשפחה כולה תפנה למרכז הדסים, בהפניית העו"ס, לטיפול משפחתי כולל.

 

27. באותו הדיון ביקשה האישה לעזוב את בית המגורים אם בית המשפט יתן לה אישור שעזיבתה את הבית אינה פוגעת בזכויותיה בו. בסופו של הדיון הגיעו הצדדים להסכמות בדבר שינוי ימי זמני השהות, אולם באופן שהחלוקה נותרה שוויונית.

 

28. בית המשפט קבע כי אין מניעה להעתקת מקום מגורי האישה, וביום 10.2021 הוציא החלטה מסודרת בעניין זה, לרבות בעניין חלוקת זמני השהות, כפי שהוסכמו בדיון.

 

29. ביום 28.11.2021 הוגש סיכום הערכה של הקטינים מהמרפאה לבריאות הנפש ילדים ונוער – שרונים, בסופו נרשם כי הקטינים שניהם מגיבים למורכבות המשפחתית בה מצויים, ומומלץ מאוד שהמשפחה כולה תשולב בטיפול שיתמקד בקשרים ביניהם ובהסדרת המבנה החדש בעקבות גירושי ההורים.

 

30. ביום 1.12.2021 הוגש על ידי העו"ס לסדרי דין "עדכון בדבר המלצות טיפוליות" בו נרשם כי על מנת לדייק בהמלצות הטיפוליות תתקיים ועדת תכנון טיפול והערכה.

 

31. ביום 13.2.2022 הוגש עדכון נוסף ממנו נלמד כי הצדדים החלו תהליך טיפולי במרכז הייעוצי והם נמצאים בשלב גיבוש התוכנית הטיפולית. ביום 23.2.2022 הוגש סיכום ועדת תכנון טיפול והערכה כאשר החלטות הוועדה היו הפניית המשפחה ל"מרכז ייעוצי הדסים" לצורך טיפול להורים ולילדים. וכן צוין כי התכנסות הוועדה בעוד שנה לוועדת מעקב. שני ההורים הסכימו לתוכנית הטיפול.

 

32. ביום 31.8.2022 הוגש תסקיר משלים כאשר ההמלצות היו כדלהלן:
33. האישה ביקשה לזמן את העו"ס לסדרי דין לעדות, וזו נחקרה בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 4.12.2022. העו"ס נשאלה במהלך החקירה שוב ושוב, על ידי ב"כ האישה, האם היא חושבת שבתיק זה צריכה להיות הורות משותפת והיא ענתה "כן" [ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.12.2022 עמוד 38 שורות 24-29].
34. גם כאשר ניסה ב"כ האישה להקשות על העו"ס בשאלה מה מיוחד בתיק זה שהיא עומדת על ההמלצה להורות משותפת, השיבה באופן ברור, שאינו משתמע לשתי פנים, כי שני ההורים נחווים כהורים טובים ומעורבים בחיי הקטינים. הילדים אוהבים את שני הוריהם ואוהבים להיות אצל כל אחד מהם [ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.12.2022 עמוד 39 שורות 8-11].

 

35. בהמשך, וחרף העובדה שהוסכם כי כל אחד מהצדדים מביא הורות אחרת, הבהירה העו"ס כי טובת הקטינים לגדול עם שני הוריהם [ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.12.2022 עמוד 41 שורות 8-14].

 

36. במהלך חקירתה שב ושאל ב"כ האשה את העו"ס מה היא עשתה כדי שמערכת היחסים בין ההורים תשתפר, והאם לאחר כל מה שהוצג בפניה, לרבות תקריות בין ההורים, היא עדין חושבת שההמלצה להורות משותפת היא נכונה? העו"ס בעדותה הבהירה אודות הזמן ההשקעה והמשאבים הרבים שהצדדים מקבלים במרכז הטיפולי, תוך שציינה כי על ההורים למנף את הטיפול לטובת כל המשפחה, וקבעה כי אף על פי כן טובת הקטינים הינה להיות באחריות הורית משותפת כאשר ההמלצה היא לזמני שהות שוויוניים [ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.12.2022 עמוד 42 שורות 1-15].

 

37. נראה כי במצב דברים זה, ולאור כל שפורט לעיל, אין ספק כי יש ליתן פסק דין לפיו האחריות ההורית הינה משותפת וזמני השהות המתקיימים היום, שהינם כאמור שוויוניים, ימשיכו להתקיים באותה מתכונת.

 

38. ראשית, מאז הפרדת מגורי הצדדים, לפני למעלה משנה וחצי, חלוקת זמני השהות בין הצדדים שוויונית ומתנהלת כסדרה.

 

39. שנית, זו הייתה ההמלצה, והמלצה חד משמעית, של כלל הגורמים שהיו מעורבים בתיק, במיוחד של העו"ס, לאחר שבחקירתה חזרה על אותה עמדה ונימקה את המלצותיה לדבעי.

 

40. שלישית, האישה לא הצליחה לשכנע את בית המשפט, שחרף כל מה שהוצג בפניו, עליו לשנות את ההסדרים הקיימים היום ולסטות מהמלצות הגורמים המקצועיים.

 

41. נכון כי המלצות גורמי הרווחה אינן מהוות סוף פסוק, כפי שחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט אינה "בבחינת 'כזה ראה וקדש', והן מהוות כלי עזר עבור בית המשפט בבואו להחליט בנושא הנידון בפניו, ובמקרה של קטינים, בראי טובתם, תוך בחינת מכלול העובדות והנסיבות של המקרה שנדון בפניו, אולם אין זה המקרה שעל בית המשפט ליתן החלטה שונה מזו שהומלצה על ידי העו"ס. במקרה דנן המלצות גורמי הרווחה אך מחזקות את המסקנה אליה הגיע בית המשפט, לאחר שבחן את מכלול הנסיבות.

 

42. לא נעלמו מעיני בית המשפט טענותיה של האישה בדבר ההבדל בין חלוקת זמני שהות שוויוניים לשוויון בנשיאה בנטל.

 

43. ועל כן בית המשפט מבהיר לצדדים כי על כל אחד מהם מוטלת אחריות מלאה לדאוג לטובתם של הקטינים, על כל המשתמע מכך, בוודאי כשהם שוהים עימו. טובת הקטינים אינה רק סיפוק צורכיהם הבסיסיים, האכלתם והשכבתם לישון. טובת הקטינים הינה גם להיות ערני לצרכיהם הנוספים, להקשיב להם, לשוחח עימם, להביא אותם לפעילויות בהם הם נוטלים חלק, לשהות עימם בחוליים ולטפל בהם, לקחתם לרופאים, ועוד ועוד ועוד.

 

44. אין, ולא צריכה להיות, חלוקה בין ההורים, כל אחד מהם אחראי על הכל. אין התנערות מאחריות, והיא לא מסתיימת גם כאשר הילדים מצויים אצל ההורה השני. הילדים לעולם יהיו ילדיהם המשותפים של הצדדים, גם כאשר הוריהם החליטו להיפרד, ועליהם לשתף פעולה בעניין הקטינים תוך שימת טובתם בראש סדר העדיפות.

 

45. הצדדים בענייננו קיבלו מתנה בדמות טיפול במרכז ייעוצי "הדסים" שעולה למערכת כסף רב, וכפי שהעידה העו"ס "המשפחה בעצם מקבלת מאיתנו מעטפת נרחבת עם כספים עצומים שמוציאים לטובת המשפחה. החל מוועדות תכנון וטיפול שמתכנסות לבדוק מה הטיפול המיטבי, הפנינו את המשפחה למרכז ייעוצי "הדסים" הכולל הדרכה להורות עבור כל אחד מההורים וטיפול עבור כל אחד מהילדים. מכיוון שזו תולדה של הועדה, התקציב עלינו ומסתכם ב- 4,000 ₪, זו משפחה שאנחנו מאמינים בה ועולה לנו לשנה כ- 48,000 ₪ שזה הרבה כסך. מאחר ואנחנו מאמינים שהמשפחה צריכה מעטפת נרחבת אנחנו נותנים זאת בשמחה" [ראו: פרוטוקול הדיון מיום 4.12.2022 עמוד 39 שורות 11-17], ומצופה כי לא רק שהם יעריכו זאת, הם גם ישפרו את דרכיהם.

 

46. לסיום אצטט את דבריה היפים של העו"ס בתום חקירתה כדלהלן: "אני מלווה אתכם יותר משנה וחצי והתקווה שלי כלפיכם שתדעו באמת להניח את הקונפליקט ביניכם בצד ובאמת ובתמים להתמקד בטובת הילדים, יש לכם ילדים מקסימים אבל מושפעים מהקונפליקט ביניכם. אם אתם כהורים רוצים לראות אותם גדלים למבוגרים עם ביטחון ואמון בעולם, אתם צריכים לגייס את כל הכוחות ולשתף פעולה ביניכם" [ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.12.22, עמ' 43 שורות 1-23].

 

47. ולבית המשפט רק נותר להצטרף לדברים אלה ולקוות כי אכן אלה יפלו על אוזניים קשובות.

 

48. לאור כל האמור לעיל הריני מורה כי האחריות ההורית על הקטינים משותפת, וזמני השהות יהיו בחלוקה המפורטת בתסקיר מיום 31.8.2022 סעיף 7, עמודים 11-13 .

 

49. כמו כן הריני מורה לצדדים להמשיך ולשתף פעולה במרכז הדסים, לטובתם ולטובת ילדיהם הקטינים.

 

50. לאור התוצאה אליה הגעתי, האשה תישא בהוצאות האיש, בגין הליך זה, בסך של 20,000 ₪.

 

• פסק דין בתלה"מ 33568-04-20 - תביעת האיש לפס"ד הצהרתי, פירוק שיתוף ואיזון משאבים

 

51. האיש כאמור מעלה, עתר להורות על בעלותו במחצית הזכויות בבית המגורים, האישה עתרה לסילוק ידו מבית המגורים, לחיובו בדמי שימוש ולמתן פסק דין לפיו היא הבעלים הבלעדי של בית המגורים. שלושת תביעות האישה תלויות בהכרעה בתביעת האיש, אשר על כן אדון תחילה, בפרק זה, בתביעת האיש.

 

תמצית טענות האיש:

 

52. מדובר בנכס משותף של הצדדים, לאחר שהוכחה כוונת שיתוף ספציפית על כל היבטיה.

 

53. הצדדים התגוררו יחדיו, עם ילדיהם בבית המגורים.

 

54. הצדדים שקלו לרכוש דירת מגורים משותפת ולממנה באמצעות מישכון בית המגורים.

 

55. לבסוף, הצדדים נטלו משכנתא משותפת לשם ביצוע שיפוץ מסיבי בבית המגורים.

 

56. הצדדים קיבלו החלטה משותפת לשפץ את בית המגורים ולעבור להתגורר בו תחת לרכוש דירת מגורים משותפת.

 

57. האיש היה הרוח החיה והאחראי, הכמעט בלעדי, על פרויקט השיפוץ.

 

58. האישה אמרה לאיש כי מדובר בבית מגורים משותף ויש לראות בכך כוונת שיתוף ספציפית.

 

59. הצדדים לא חתמו על הסכם ממון אשר החריג את בית המגורים.

 

תמצית טענות האשה:

 

60. מדובר בנכס שקיבלה בירושה, מכח צו קיום צוואה של אביה ז"ל, שביקש בצוואתו לממש את צוואת אימו ז"ל (סבתה של האישה).

 

61. הנכס רשום בלשכת רישום המקרקעין בבעלותה בלבד.

 

62. מעולם לא נאמר לאיש כי מדובר בנכס משותף, נהפוך הוא, האישה ביקשה במספר מועדים שונים לחתום עם האיש על הסכם ממון, אולם האיש סרב בטענה כי אין צורך, שהרי על פי החוק הנכס של האישה, ואין לו כוונה לדרוש זכויות בו.

 

63. האיש ניסה לשדל את האישה לשעבד את בית המגורים ולרכוש דירה ב--- אולם האישה הבהירה לאיש כי אין בכוונתה לשעבד את בית המגורים.

 

64. האישה החליטה שהצדדים יעברו להתגורר בבית המגורים אולם בשל מצבו הרעוע החליטה לשפצו. אין מדובר בשיפוץ מסיבי (חרף העובדה שנעשה בהיקף גדול יותר מזה שהיה מתוכנן) ולראיה כספי השיפוץ בסך 1 מיליון ₪ השביחו את הנכס ב- 490,000 ₪ בלבד.

 

65. המשכנתא שנלקחה מהבנק נלקחה יחד עם האיש רק משום שזו הייתה מדיניות הבנק, ומדובר בעניין פרוצדוראלי טכני גרידא.

 

66. האישה שילמה את כל תשלומי המשכנתא מחשבונה הפרטי ורישומו של האיש כלווה במשכנתא לא מקנה לו זכות קניינית ובית המגורים שייך לה בלבד.

 

67. הצדדים התגוררו בבית המגורים פחות משנתיים.

 

68. האישה נאלצה לעזוב את בית המגורים בשל טרור תמידי שהפעיל עליה האיש.

 

דיון והכרעה

 

69. סע' 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") מחריג מהזכות לאיזון נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שנתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין. הנכסים הנ"ל כונו בפסיקה "נכסים חיצוניים" (ראו למשל ע"א 4181/99, 4151/99 בריל נ' בריל). ברם, הפסיקה חזרה וקבעה כי אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי, לרבות בנכס שנרכש ע"י מי מבני הזוג לפני הנישואין או שנתקבל בירושה, ובמיוחד ביחס לדירת מגורים (וראו למשל ע"א 7687/04 ששון נ' ששון).

 

70. במקרה שלפנינו אין מחלוקת כי בית המגורים ניתן בירושה וכך אין מחלוקת כי הזכויות בו רשומות במלואן על שם האישה. משכך פני הדברים, על פי חוק יחסי ממון וכן על פי חוק המקרקעין, מדובר בנכס בבעלות יחידה של האשה.

 

71. יחד עם זאת, בתחום דיני המשפחה, הפסיקה קבעה כי חרף חוק יחסי ממון, ככל שתוכח כוונת שיתוף ספציפית בקיומו של "דבר מה נוסף", במיוחד בדירת מגורים, שהינה גולת הכותרת של הנכסים המשפחתיים, יכול ובית המשפט ישתכנע כי הזכויות בנכס, על אף שהתקבל בירושה אצל צד אחד, יחולקו בין הצדדים.

 

72. מלבד עצם קיומם של חיי נישואין, אף אם ממושכים, יש להראות נסיבות עובדתיות מהן ניתן להסיק, מכוח הדינים הכלליים, הקניית זכות באותו נכס חיצוני. נסיבות עובדתיות אלה זכו, ברבות השנים, להיקרא "דבר מה נוסף". לדוגמא, ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, נקבע, בין היתר, כי לצורך הוכחת הנסיבות המיוחדות, את אותו 'דבר מה נוסף', יש לפרש באופן מרחיב וליברלי, שתואם את המאגר הרכושי של בני הזוג, וביתר שאת יש להקל עת מדובר בדירת המגורים, בוודאי כשזו מהווה את הנכס היחיד או העיקרי של בני הזוג.

 

73. אקדים את המאוחר ואומר כי במקרה דנן, וכפי שיפורט להלן, וחרף העובדה כי מדובר בבית מגורים, האיש לא הוכיח את קיומו של "דבר מה נוסף", כזה שיעיד על כוונת שיתוף ספציפית, והוא לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענה זו.

 

74. בית המשפט שמע ארוכות את טענות האיש, שלשיטתו תומכות ב"דבר מה נוסף" ואף על פי כן סבר כי אין בהם כדי לסטות מהוראות חוק יחסי ממון, הקובעות במפורש כי נכסי ירושה אינם רכוש משותף, ועל כן תביעתו למתן פסק דין הצהרתי נדחית.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

75. בע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת הישוב בע"מ (פורסם בנבו 11.8.11) (להלן: פס"ד בן גיאת) נחלקו כב' השופט עמית וכב' השופט רובינשטיין בשאלה האם יש להבחין בין שיתוף מכוח הדין לבין שיתוף ספציפי, ככל שעסקינן בדירת מגורים. לדעת כב' השופט עמית מדובר בחזקה נורמטיבית ולא חזקה עובדתית הסכמית.

 

76. בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו 8.9.04) קבע כב' השופט רובינשטיין כי: "מהו איפוא שיעור הדברים? רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה פורמלית בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובמיוחד דירת המגורים... בעיני בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפייה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי... ואכן, ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהיתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו, גן של ורדים, בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תתגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, במיוחד על נכס כמו דירת מגורים קן המשפחה".

 

77. באשר לדירת מגורים נפסק כי "כאשר הנכס "החיצוני" הינו דירת המגורים, הודגש אופייה וייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד", ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם..." [ראו: בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.12) פסקה 15 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר (להלן: פס"ד אלמונית)].

 

78. בפס"ד אלמונית דן בית המשפט העליון בשאלה מתי נכס חיצוני, במיוחד בית מגורים, יכול להפוך לנכס משותף מכוח הדין הכללי (דיני חוזים, קניין, נאמנות וכדו'). כב' השופט דנציגר קבע שיש להוכיח קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. במקרים רבים, השקעות כספיות של בן הזוג שאינו רשום, הטוען לשיתוף, מהווה את אותו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף.

 

79. כב' השופט עמית פירט בפס"ד אלמונית מספר פרמטרים שיש להביא בחשבון כאשר דנים בשאלה האם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים. בין היתר יש לבחון האם הדירה נרכשה על ידי בן הזוג לפני הנישואין או במהלכם; האם הדירה התקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה; האם גם לבן הזוג השני יש נכס חיצוני שהביא עמו לנישואין והוא נותר רשום על שמו; אורך התקופה בה הייתה הדירה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה; אורך חיי הנישואין עד לקרע; האם ניטלה הלוואה או משכנתא אשר שולמה לאורך השנים על ידי שני בני הזוג; האם נעשה שיפוץ מסיבי או תוספת בנייה שמומנה ע"י שני בני הזוג; האם הייתה אווירה כללית של שיתוף ומאמץ משותף ונסיבות ספציפיות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

 

80. פרמטרים אלו אינם מהווים רשימה סגורה וכל מקרה נבחן לגופו, בהתאם לנסיבותיו הספציפיות. [ראו: פרופ' שחר ליפשיץ, השיתוף הזוגי (2016) עמ'  171-200]

 

81. בבג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (פורסם בנבו 18.11.18)‏ ציין כב' השופט עמית (שהיה בדעת מיעוט בפסק הדין ואולם הפך לדעת הרוב בדיון הנוסף שנערך בדנג"צ 8537/18, פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פורסם בנבו 24.6.21) כי: "השאלה אם יש להחיל במקרה מסוים שיתוף ספציפי בדירת המגורים היא שאלה מעורבת של עובדה ומשפט... קיימת משרעת של דעות וגישות בסוגיה של שיתוף ספציפי בדירת מגורים. יש המקלים ויש המחמירים בכמות הראיות הנדרשות... את ההבדל בין הגישות ניתן להסביר בנקודת המוצא: המחמירים רואים את משטר השיתוף בנכסים כמבוסס על מודל הסכמי, בעוד שהמקלים רואים את משטר השיתוף כמבוסס על מודל נורמטיבי, שמצידו מבוסס על עקרונות ושיקולים של צדק, הגינות ושוויון. ממודל זה קצרה הדרך להכרה במודל הקישורי, מודל המתחשב באופי המיוחד של היחסים הזוגיים, ככזה המחייב הכרה נרחבת בשיתוף בין בני זוג, לרבות החלתה גם על נכסים שהובאו לנישואין...".

 

82. בדנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ( פורסם בנבו 24.6.21) ציינה כב' הנשיאה חיות כי: "חשיבות מיוחדת הוקנתה לאורך השנים להיות הנכס הספציפי בית המגורים של בני הזוג, מתוך תפישה לפיה בית המגורים אינו נכס ככל הנכסים ואין לראות בו "רכוש על דרך הסתם"... מלומדים שונים סבורים כי בית המגורים הוא נכס הקשור בנימי אישיותו של בעליו, עד כדי כך שחלק מזהותו העצמית משתקף בנכס זה, שהופך לחלק מה"אני" שלו... בהתאם, בפסיקה הובעה דעה כי בית המגורים מרכזי הוא לאישיות הפרט ולהגשמתו העצמית... וכי הבית הוא אחד הנכסים החומריים החשובים ביותר שיש לאדם, ואולי החשוב שבהם... היטיב להגדיר זאת הנשיא (בדימ') א' ברק: "דירת המגורים המשותפת של בני הזוג מחייבת התייחסות שונה מזו של כלל הזכויות והחובות של בני הזוג. לדירת המגורים שמור מעמד מיוחד. דירת המגורים היא נכס הקשור באופן ישיר לנישואיהם של בני הזוג".

 

ומן הכלל אל הפרט:

 

83. בבואו של בית משפט זה לבחון את השאלה האם האיש, במקרה דנן, הרים את נטל ההוכחה, תוך היצמדות לפסיקה לפיה "יש להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת מגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם...." (בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני ( פורסם בנבו 26.12.12) פיסקה 15 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר (להלן: פס"ד אלמונית)), הוא מצא כי יש להשיב לה בשלילה. עם כל הכבוד להקלה בהרמת הנטל, אין בכך בכדי לאפשר לכל בעל דין לטעון לזכויות בנכסים, שמוגדרים באופן מפורש בדין, כנכסים שאינם משותפים. כאמור, מדובר בשאלה מעורבת של עובדה ומשפט, יש המקלים ויש המחמירים בכמות הראיות הנדרשות, ובמקרה דנן, לא הוצגו בפני בית המשפט, די והותר ראיות אשר יטו את הכף להכרעה שונה מהדין.

 

האיש לא הצליח לשכנע כי חתימה על מסמכי משכנתא משותפת יש בה כדי להעיד על כוונת שיתוף   

 

84. הצדדים אכן חתמו על מסמכי הבנק לשם נטילת משכנתא.

 

85. אין חולק כי המדובר בהלוואה מובטחת במשכנתא לשם שיפוץ נכס הירושה שקיבלה האישה, ולא לשם רכישת הזכויות בו, כך שגם לשיטת האיש, השקעת הכספים במסגרת החזרי המשכנתא לא נעשתה לשם צבירת זכויות בכנס, אלא לכל היותר, לשם השבחתו.

 

86. האישה טענה כי לאחר שלא אושרה לה משכנתא באופן בלעדי, ומאחר ובני הזוג נשואים, והמדיניות של הבנק מחייבת נטילת משכנתא ע"ש שני הצדדים, היות האיש שותף למשכנתא הינו עניין פרוצדורלי טכני גרידא, ואף חזרה על אותה טענה בחקירתה [ראו: פרוטוקול דיון מיום 4.12.22 עמ' 48 ש' 25-28].

 

87. האיש מנגד טען כי גרסת האשה לא רק שלא נטענה קודם לכן ומהווה שינוי חזית אסור, אלא לא הוכחה ולו בראשית ראיה. ולשיטתו, חתימת שני הצדדים על הלוואה מובטחת במשכנתא לא נובעת מדרישות הבנק. מוסיף האיש וטען כי משעה שהוסכם כי הוא יהיה לווה משותף ולא נעדר זכויות החותם על כתב ויתור, הרי שהוכח שיתוף בנכס.

 

88. אף לא אחד מהצדדים תמך טענותיו באסמכתאות, לרבות מאת הבנק הממשכן.

 

89. מהעובדות אשר הונחו בפני בית המשפט עולה תמונת מצב לפיה מדובר בהחלטה משותפת לשפץ את הבית, אולם אין בכך כדי להעיד באופן נחרץ על כוונת שיתוף ספציפית.

 

האיש לא הצליח לשכנע כי ניהולו את הליך השיפוץ, מעיד באופן מלא על כוונת שיתוף –

 

90. האיש זימן לעדות את הקבלן אשר היה אחראי על עבודות השיפוץ (להלן: "הקבלן").

 

91. הקבלן העיד כי האיש פנה אליו דרך האינטרנט לשכור את שירותיו. הקבלן אף העיד כי שופץ בית ישן, הוספו חדרים, שברו קירות, הוחלף כל הריצוף, שונו הפתחים של מעטפת הבית, הוגדלו יציאות לגינה, שונו החלונות, הוחלף הגג, הוגדלה הפרגולה ולמעשה "חוץ מלבנות שלד, עשינו הכל" [ראו: פרוטוקול 7.12.22 עמוד 39 שורות 17-26].

 

92. עוד העיד הקבלן כי השיפוץ נערך כ- 6 עד 7 חודשים [ ראו: פרוטוקול 7.12.22 עמוד 39 שורה 28].

 

93. כשנשאל הקבלן האם זוכר מה היו עלויות הבניה השיב קרוב למיליון [ראו: פרוטוקול 7.12.22 עמוד 40 שורות 1-2].

 

94. הקבלן נשאל על ידי ב"כ האיש האם בהתרשמות שלו זה היה בית של האיש והאישה והוא השיב כי ראה את האישה פעם ראשונה באמצע ההליך, אם לא בסוף, ודיבר רק עם האיש תוך שההתנהלות שלו עד ממש לקראת הסוף הייתה מול האיש והאישה הצטרפה רק בסוף [ראו: פרוטוקול 7.12.22 עמוד 40 שורות 1-8].

 

95. בהמשך העיד הקבלן, לגבי אופן התשלום שקיבל "זה התנהל כך, הגשתי דרישה של התשלום למנהל הפרויקט שהגיש אותה לxxx, xxx התקשר אלי אמר קיבלתי תודה רבה, ויעשה לי העברה. ובאותו הרגע היה מעביר לי את הכסף" [ראו: פרוטוקול דיון מיום 7.12.22, עמ' 41 שורות 14-15].
96. האיש בסיכומיו טען כי עדות הקבלן הייתה עניינית, ברורה, חדה וסדורה, הן לגבי היקף השיפוץ והן לגבי היותו של האיש האחראי הבלעדי על הקשר עימו, לרבות אחראי על התשלום, ועדות זו תומכת ומחזקת את גרסת האיש לגבי כוונת שיתוף ספציפית בבית המגורים.

 

97. עוד הוסיף האיש כי בניגוד אליו, שהביא כאמור עד לתמוך בטענותיו, האישה בחרה שלא להביא עדים מטעמה והעדר זימון עדים מקים חזקה שיפוטית, על פיה זימונם של עדים אלה, היה פועל כנגדה.

 

98. גם אם בפועל אכן כך התנהלו הצדדים, והאיש היה הרוח החיה בביצוע הפרויקט, והקשר הישיר עם הקבלן, כפי שאכן עלה בעדות הקבלן, היה ברוב הזמן מול האיש, אין בכך בכדי להעיד על כוונת שיתוף.

 

99. דווקא האיש בעדותו הבהיר מדוע אין בעובדה כי הוא זה שניהל את פרויקט השיפוץ בכדי להעיד על כוונת שיתוף ספציפית.

 

100. כך למשל, העיד האיש כי הוא אומנם נטל על עצמו את פרויקט השיפוץ אולם לו האישה הייתה לוקחת את המשוכות לידיה הוא היה מפנה לה מקום. [ראו פרוטוקול דיון מיום 7.12.22 עמ' 51 שורות 18-21].

 

101. כך גם הודה האיש בחקירה כי האישה ידעה על השיפוץ, מה היה בבית, ותפקידה לא היה מינורי, והוא זה שניהל את הפרויקט, כי "היה נכון לעבוד ככה" במיוחד כאשר האישה לא הייתה נוכחת [ראו: פרוטוקול דיון מיום 7.12.22, עמ' 51 שורות 19-21].

 

102. האיש הודה בחקירה כי לא עצר את חייו על מנת להשקיע את כל כולו, זמנו וכוחו בפרויקט, כי אם המשיך לעבוד במהלך כל התקופה במשרה מלאה. וכך ענה לשאלה האם עבד בזמן השיפוץ: "ברור, חד משמעית, משרה מלאה" [ראו: פרוטוקול דיון מיום 12.22 עמוד 44 שורות 19-20].

 

103. עוד העיד האיש כי על מנת שהשיפוץ לא יפגע ביכולתו לנהל את החיים ולעבוד, נשכרו שירותיו של איש מקצוע, שנכח בבית המגורים ברמה יומיומית, במהלך השיפוץ [ראו: פרוטוקול דיון מיום 7.12.22, עמ' 51 שורות 16-17].

 

104. האיש גם העיד כי הקשר עם הקבלן היה איתו, כדי "לנהל את הדבר הזה שהיה מאוד גדול", כאשר לאישה היה את הראש שלה [ראו: פרוטוקול דיון מיום 7.12.22, עמ' 52 שורות 25-26].
105. חיי זוגיות מאופיינים בשיתוף, ולא רק כלכלי, כאשר כל אחד מהם מביא, או לכל הפחות אמור להביא, את חזקותיו לתא המשפחתי. נראה כי זו הסיבה העיקרית שהאיש נטל על עצמו את פרויקט השיפוץ ולא בשל אמירה, כזו או אחרת, של האישה (שלא הוכחה) כי מדובר בנכס משותף.

 

האיש לא הצליח לשכנע את בית המשפט כי מגורי הצדדים יחד, בבית המגורים, יש בהם כדי להעיד על כוונת שיתוף

 

106. הצדדים התגוררו בבית המגורים, מאז כניסתם, ועד להגשת הבקשה ליישוב סכסוך, פחות מ- 3 שנים.

 

107. הפסיקה אכן נתנה משקל למגורים משותפים בבית, אולם תוך מתן משקל למספר שנות המגורים.

 

108. בית משפט סבור, כי במקרה דנן, תקופת המגורים המשותפת, עד מועד הקרע, שהינה כשנתיים וחצי בלבד, קצרה באופן שאינה מטה את הכף לטובת כוונת שיתוף ספציפית.

 

109. יתר על כן, מדובר גם בנישואין קצרים, וזו אף לשיטת האיש. בסעיף 70 לסיכומיו טען האיש כי מדובר בתקופת נישואין קצרה יחסית, ובשל עובדה זו יש להורות על איזון המשאבים באופן של היוון.

 

110. בכל הכבוד, לא ניתן לאחוז את המקל בשתי קצותיו, ולטעון מחד טענות מרחיקות לכת לענין שיתוף בנכס ירושה, בו התגוררו הצדדים כשנתיים וחצי בלבד, ומאידך לטעון שתשע שנים של נישואים הינה תקופה קצרה, כזו שמצדיקה לסטות מהדין לגבי אופן ביצוע איזון המשאבים.

 

האיש לא הצליח לשכנע כי ההחלטה על לקיחת משכנתא לשם שיפוץ ומגורים בבית המגורים החליפה את כוונתם לרכוש דירה משותפת

 

111. האיש טען כי ההחלטה לוותר על רכישת דירה ב--- ולעבור לגור ב---- תוך שיפוץ מסיבי והפיכת הבית הרעוע לבית חלומות יש בה כדי להעיד כי בית המגורים הינו משותף. לשיטתו של האיש הצדדים החליטו יחדיו ליטול משכנתא לשיפוץ בית המגורים במקום לקנות באמצעותה דירה משותפת.

 

112. האיש לא הרים את הנטל, לא צירף מסמכים לטענות אלה, לא זימן עדים ואף לא מסר גרסה לענין עלות לכאורית לרכישת הדירה ב---, לכן לא ניתן לייחס לטענה זו משקל .

 

113. מנגד, טענה האשה כי הסיבה שהצדדים לא קנו את הדירה ב במשותף, היתה כי לא רצתה לחלוק עם האיש שום בית משותף בטאבו וטענה זו לא נסתרה [ראו פרוטוקול דיון מיום 4.12.22, עמ' 46 שורות 33-34].

 

114. בסופו של יום, לא ברור האם הצדדים היו יכולים לרכוש דירה לבעלותם באמצעות משכנתא באותו סדר גודל, האם היה בידם הון עצמי בסיסי לרכישת דירה לבעלותם, והאם היו מקבלים משכנתא לרכישת דירה חדשה.

 

115. השקעת הצדדים בכסף ובמאמץ, בשיפוץ בית המגורים, אינה מוכיחה על אומד דעתה של האשה לשיתוף ספציפי, אולם מעבר לכך, בית המשפט לא שוכנע כי אומד דעתו של האיש היה כזה שיש לו זכויות בבית המגורים, ועל כן נטל על עצמו את פרויקט השיפוץ. כן ניתן להניח כי ביצוע השיפוץ נעשה נוכח רצונם של הצדדים לשפר את תנאי המגורים שלהם ולהתאים אותם לצרכיהם ולצרכי ילדיהם. בענין זה אף העידה האשה כי המדרגות בבית היו שבורות והיה צריך להיוולד תינוק [ראו פרוטוקול מיום 4.12.22, עמ' 47 שורות 10-11].

 

האיש לא הצליח לשכנע כי טענות האשה לפיהן ביקשה ממנו לחתום על הסכם ממון לא היו ולא נבראו

 

116. האשה אכן מסרה מספר גרסאות למועד בקשתה לחתימה על הסכם ממון, ובחרה להתמודד עם השאלה מדוע קיימות 4 גרסאות שונות, עם התשובה, כולן נכונות. למרות שקשה לקבל תשובה זו, האיש לא העלה גרסה משכנעת יותר מטעמו, וכאשר האשה הציגה הסכם בין האחים, המחייב אותם להחתים את בני זוגם על הסכם ממון, המשקל לעדותה עולה על משקל עדותו של האיש.

 

117. האשה ניסתה להוכיח שהאיש ידע, עוד יותר טוב מהאדם הסביר, את הוראות החוק, משום שלמד משפטים באותה עת, ואף אמר לה "אני יודע שזה שלך, לא אגע בזה בחיים, אין לך מה לעשות הסכם ממון. בא לאחים שלי ואמר להם גם את זה" [ראו פרוטוקול מיום 4.12.22, עמ' 44 שורות 7-10].

 

118. טענות האשה למספר מועדים בהם ביקשה לחתום על הסכם ממון, שלא נחתם בסופו של יום, יכולות להעיד כי ויתרה על כך, יחד עם זאת אין בכך בכדי להעיד כי אמרה לאיש במפורש שוויתרה על זכויותיה בבית המגורים. האשה העידה כי בסופו של דבר מתוך מקום של כנות וכבוד, שזה לטעמה בסיס בין בני זוג, היא ויתרה [ראו פרוטוקול דיון מיום 4.12.22 עמ' 44 שורות 10-11] ולא משום סיבה אחרת.

 

119. כשנשאלה האשה באופן מפורש מה אמר לה האיש בכל פעם שביקשה ממנו לערוך הסכם ממון, השיבה: "הוא יודע מה שייך לי הוא יודע מה שייך לי הוא לא יבקש לעולם משהו שלא שייך לו". כשנשאלה האם אמר מה מבחינתו שייך לו, ענתה: "לא, הוא אמר מה שייך לי, שהוא יודע שהבית שייך לי הוא לעולם לא יגע בו..." [ראו פרוטוקול דיון מיום 4.12.22 עמ' 56 ש' 12-16].

 

120. את אי חתימת האיש על הסכם ממון, על אף שלטענתו מעולם לא נדרש לכך, ניתן לפרש דווקא לרעתו. האיש למעשה ויתר על רצונו, ככל שהיה, לזכויות בבית המגורים, שהרי על פי החוק בית המגורים הינו של האשה. משסבר אחרת, יכול היה האיש, באותה העת, לעמוד על רצונו לזכויות בבית המגורים, באמצעות חתימה על הסכם ממון. זאת ועוד, לא נטען ולא הוכח כי היתה מניעה כלשהי ברישום זכויות על שם האיש בבית המגורים, ומשבחרו הצדדים בזמן אמת שלא לעשות כן, יש בכך כדי להעיד על כוונתם האמיתית.

 

121. האמור מתחזק שבעתיים נוכח הסרת הערת האזהרה, שהיתה על בית המגורים, לצורך לקיחת המשכנתא [ראו פרוטוקול דיון מיום 4.12.22 עמ' 52 שורות 18-20].

 

האיש לא הצליח לשכנע את בית המשפט כי האשה אמרה לו שמדובר בבית מגורים משותף

 

122. טענות האיש כאילו האשה אמרה לו כי מדובר בבית שיהיה גם שלו, לא הוכחו. כל טענות האיש לגבי כוונת שיתוף נאמרו בכלל לגבי רכישת ריהוט, השכרת דירת מגורים ולקיחת המשכנתא [ראו פרוטוקול דיון מיום 7.12.22 עמ' 51 שורות 1-9].

 

123. יתר על כן, משנשאל האיש מה גרם לו להבין שהבית שלו, לשיטתו, לא השיב כי האשה היא זו שאמרה לו זאת, לא טען כי זה מה שדובר בין הצדדים או היה ברור להם מראש, לא טען כי זה היה המצג שהוצג לו, אלא בחר לחזור על ענין השיפוץ ואף הוסיף כי מעבר ל---, הינו מעבר קיצוני [ראו פרוטוקול דיון מיום 7.12.22 עמ' 52 שורות 16-18].

 

124. גם אם אקבל את טענות האיש כאילו האשה לא ביקשה ממנו מעולם לחתום על הסכם ממון, טענות קשות להוכחה, לא השתכנעתי כי אמרה לו שהנכס שלו.

 

125. יכול להיות שהאשה שתקה. אולם לא מן הנמנע כי גם האיש שתק, וכל אחד ממניעיו שלו, על אף שנראה כי המניעים דומים, מניעי נוחות.

 

126. לאשה היה נוח שלא לדבר על זה וכך גם לאיש. לאשה היה נוח שהאיש עסוק בענייני השיפוץ, תוך ידיעה כי מדובר בנכס שלה, ולאיש היה נח לגור בבית מגורים משופץ, תוך ידיעה כי מדובר בנכס של האשה.

 

127. בכל מקרה, האיש לא הצליח לשכנע כי הוא ניהל את חייו תוך הבנה ברורה שבית המגורים הינו נכס משותף, לא רק משום שלא נאמר לו כך, גם משום שלא התנהגו בענין זה כך.

 

128. ואולי אף מעבר לכך. האשה בעדותה סיפרה כי חיי הזוגיות לא התנהלו על מי מנוחות, בלשון המעטה, כבר מאז לידתה של הבת --- ואף הסתיימו מבחינתה כאשר הילדה הגיעה לכתה א' – [ראו פרוטוקול דיון מיום 4.12.22 עמ' 50 שורות 27-34]. האיש במקביל, טען בסיכומיו כי יחסי הצדדים היו עכורים – סעיף 70, כך שדברי הצדדים בענין זה נאמרו בהלימה, ויש בכך כדי להעיד על חיי זוגיות שלא טובים במיוחד.

 

129. בית המשפט ער לפסיקה לפיה העובדה שהיו עליות ומורדות בחיי הנישואין, והם לא היו תמיד "גן של ורדים", אינה גורעת מזכויות (כפי שקבע כב' השופט דנציגר בפס"ד אלמונית (דעת הרוב)), אולם במכלול הנסיבות שבמקרה דנן, יש לכך משקל.

 

130. בנוסף לאמור לא הוכיח האיש שהאווירה בבית היתה של מאמץ משותף. לבני הזוג היו חשבונות בנק נפרדים, והאשה אף טוענת שהם חילקו ביניהם את ההוצאות באופן שאינו שוויוני והאיש הדיר אותה מהעניינים הכספיים. האיש טען מנגד, שדווקא האישה ביקשה לערוך הפרדה כלכלית בשל חובות שהיו לה עוד לפני הנישואין. במצב בו הצדדים מנהלים התחשבנות בקשר עם עניינים כלכליים מלפני הנישואין, לא סביר שהאיש הסתמך על זכותו בבית המגורים.

 

131. לסיכום חלק זה יאמר כי בית המשפט סבור כי על צדדים להסדיר את יחסיהם הרכושיים, לרבות, ואולי אף במיוחד, בכל מה שקשור לבית/דירת מגורים, מראש ולא לנסות לשכתב אותם בדיעבד. במיוחד נכון הדבר כאשר עומדת לצדדים היכולת, הזכות והרשות, לעשות כן. כוונות הצדדים מוטב שיועלו על הכתב ובהסכם. שינוי בעלות בנכס מקרקעין מוטב שיעשה ברישום. וכאשר אין מניעה שכזו, וחרף העובדה שניתן לערוך הסכם ממון ו/או להסדיר שינוי ברישום, לא נעשה דבר, סבור בית משפט זה, כי נטל ההוכחה גדל.

 

132. משהגעתי לכלל מסקנה כי האיש לא הרים את נטל ההוכחה, וכי בית המגורים הינו נכס בבעלות בלעדית של האשה, אין עוד צורך לדון בתביעת האשה לפס"ד הצהרתי, בתלה"מ 1372-05-20, שהינה הבעלים של בית המגורים, אלה להורות על קבלת התביעה.

 

133. בטרם שאפנה לתביעות הרכושיות הנוספות, נותר לי לדון בשני נושאים נוספים, שעלו בתביעת האיש, האחד ההשבחה, והשני תשלומי המשכנתא.

 

השבחה

 

134. אין מחלוקת כי באמצעות הלוואת המשכנתא שנלקחה, והשיפוץ שעשו הצדדים בבית המגורים, בית המגורים הושבח.

 

135. שאלת שווי ההשבחה הופנתה לשמאי, שמונה על ידי בית המשפט, וזה הגיש חוות דעת, לה לא התנגדו הצדדים, ממנה עולה כי שווי ההשבחה עומד על סך של 490,000 ₪, נכון לעת מתן חוות הדעת – מ- 9/2020.

 

136. הצדדים חלוקים על שאלת היקף השיפוץ, כאשר האיש טען כי מדובר בשיפוץ מסיבי ואילו האשה טענה כי מדובר בשיפוץ גדול אך לא מסיבי.

 

137. קבלן השיפוצים שהוזמן לעדות העיד, כפי שפורט לעיל, כי מדובר בשיפוץ מסיבי.

 

138. יתר על כן, גם האשה בעדותה העידה, בשונה מטענותיה בכתבי הטענות, כי מדובר בשיפוץ גדול, אומנם לא כמו שהאיש טען, ולא מהיסוד, אבל בשיפוץ גדול [ראו פרוטוקול דיון מיום 4.12.22 עמ' 51 שורות 28-34].

 

139. ובסיכומיה, סעיף 31ה', הוסיפה וטענה האישה כי "לכל היותר זכאי הנתבע למחצית מההשבחה בנכס – הא ותו לא".

 

140. משאין מחלוקת כי עצם השיפוץ השביח את בית המגורים, ולולא הוא, שווי בית המגורים היה נמוך ב- 490,000 ₪, בית המשפט קובע כי יש לזקוף את מחצית השבח לאיש, בערך נומינאלי.

תשלומי משכנתא

 

141. בית המשפט לא יכול לקבל את טענות האשה כי היא זו ששילמה את המשכנתא לבדה, משום שאלה נפרעו מחשבון הבנק שלה, וזאת ממספר סיבות.

 

142. הראשונה שבהן – מדובר בזוג נשוי, שלא קבע בהסכם ממון הפרדה רכושית כלשהי, ומשכך, גם חשבונות בנק פרטיים, בוודאי כאלה ששימשו בשגרה את התא המשפחתי, הינם רכוש משותף.

 

143. אולם לא רק, הצדדים העידו שניהם כי התנהלו בשני החשבונות באופן של העברת כספים, כך שלא ניתן לייחס בעלות בלעדית נפרדת של מי מהם לחשבון אחד.

 

144. האיש העיד כי המשכנתא נכנסה לחשבון של האשה ואז הכספים הועברו לחשבון הפרטי כדי שיהיה כסף לניהול הוצאות השיפוץ [ראו פרוטוקול דיון מיום 7.12.22 עמ' 51 שורות 12-14]. האשה העידה כי האיש נהג להעביר את המשכורת שלו לחשבון הבנק שלו בפועלים ב---, משם היה יורד סכום העיקול, ואת היתרה העביר לחשבונה, ובהמשך אף הוסיפה כי היו תקופות שהיתה מעבירה כספים מהחשבון שלה לחשבון שלו  [ראו פרוטוקול דיון מיום 4.12.22 עמ' 52 שורות 9-13].

 

145. לאור האמור לעיל תשלומי המשכנתא, מאז התשלום הראשון, ועד ליום הקרע בין הצדדים, שנקבע בהסכמה ליום 1.12.2019, הינם משותפים.

 

146. אשר על כן, ומשבית המשפט קבע כי לאיש אין זכויות בבית המגורים, על האשה להשיב לאיש, את חלקו בתשלומי המשכנתא – את מחצית מהסכום הכולל של תשלומי המשכנתא החודשיים, ששולמו לבנק, מיום לקיחתה ועד למועד הקרע, בערך נומינאלי.

 

איזון משאבים

 

147. במסגרת תביעת האיש לפס"ד הצהרתי עתר האיש גם לפירוק שיתוף במיטלטלין המשותפים של הצדדים ולאיזון משאבים.

 

148. בפני בית המשפט הונח דוח אקטואר, מאת רו"ח שטרנפלד, מיום 27.1.2021, מפורט למשעי (להלן: "דוח האקטואר").

 

149. האשה הגישה לאקטואר שאלות הבהרה, ותשובות לשאלות אלו הוגשו על ידי האקטואר ביום 28.2.2021. לדברי האיש, נשלחה מטעמו שאלה טרומית אחת.

 

150. אף לא אחד מהצדדים עתר לחקור את האקטואר והנתונים בדוח לא השתנו, פרט לטעות של סיכול ספרות בעמוד 12 לחוות הדעת, שתוקנה בצירוף למתן התשובות לשאלות ההבהרה.

 

151. הצדדים חלוקים בחלופה לפיה יאוזנו המשאבים.

 

152. האיש עותר לחלופה א' – חלופת ההיוון. לשיטתו נוכח היחסים העכורים בין הצדדים, הפער הכלכלי שביניהם, תקופת הנישואין הקצרה יחסית, העובדה כי האשה נטלה הלוואות ללא ידיעת האיש מבלי שאלה שימשו את התא המשפחתי, מן הראוי לפעול לפי חלופת ההיוון, ולחייב את האשה לשלם לו סך של 69,341 ₪ נומינאלי.

 

153. האשה עותרת לחלופה ב' – איזון על בסיס מימושן וקבלתן בפועל.

 

154. החוק בענין זה הינו החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד – 2014, הקובע את מועד ביצוע האיזון. בית המשפט לא השתכנע כי זה המקרה לסטות מהדין ולהורות על חלופת ההיוון.

 

155. דוח האקטואר כלל לא רק הזכויות הסוציאליות של הצדדים, כי אם גם את חשבונות הבנק של הצדדים, חובות וזכויות לרבות יתרות הלוואה, ואת שווי רכבי הצדדים, והכל על פי הסכמות הצדדים מיום 27.7.2020 שקיבלו תוקף של פס"ד, לפיהן המומחה יתן חוות דעת בדבר איזון משאבי הצדדים, זכויות וחובות, לתקופה שממועד הנישואין ב- 31.10.2012 ועד 1.12.2019, מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך.

 

156. האיש בסיכומיו טען כי הלוואה שנלקחה על ידי האשה, הינה חוב של האשה בלבד, משום שכספים אלה שימשו אותה לצרכיה האישיים, אולם לא הוכיח טענה זו. יתר על כן, בכתב תביעתו עתר להורות על שיתוף מלא בכל הנכסים והזכויות הרשומים בתביעה, בין היתר, בבנקים השונים.

 

157. בכל מקרה, משניתנה הסכמה שקיבלה תוקף של פס"ד בקשר להיקף עבודת האקטואר, ומשדוח האקטואר כלל את כל הנכסים של הצדדים, אין לבית המשפט צורך לדון בטענות מי מהצדדים לגבי רכוש/כספים/זכויות לרבות הלוואות, שכבר נלקחו בחשבון בדוח האקטואר.

 

158. לאור האמור לעיל, בית המשפט נותן תוקף של פסק דין לחלופה ב' שבדוח האקטואר, ועל הצדדים לפעול על פי חלופה ב', כאשר האיזון נחלק למספר חלקים, והכל כמפורט בעמודים 15-16 לדוח האקטואר.

 

המיטלטלין והרכבים-

 

159. האשה עתרה לחלוקת המיטלטלין. האיש עתר לפירוק שיתוף במיטלטלין.

 

160. משהצדדים אף לא הצליחו להגיע להסכמות בענין כה פשוט, ביום 31.10.2021 ניתנה החלטה שיפוטית בענין אופן ביצוע חלוקת המיטלטלין, והחלטה נוספת ביום 12.4.2022 המורה לצדדים לפעול על פי ההחלטה מיום 31.10.2021.

 

161. ככל שהצדדים עדיין לא הצליחו להגיע להסכמות בענין זה, הריני להורות כדלהלן: האישה תעשה 2 רשימות שיכללו יחדיו את מלוא המיטלטלין של הצדדים, והאיש יבחר רשימה אחת.

 

162. גם בענין הרכבים ניתנו מספר החלטות, החלטה ביום 31.10.21 ניתנה על יסוד הסכמות הצדדים מיום 5.10.2021 והחלטה ביום 12.4.2022 בה נקבע כי על הצדדים לפעול על פי ההחלטות הקודמות.

 

163. לאור התוצאה אליה הגעתי, ישא האיש בהוצאות האשה, בסך של 50,000 ₪, בגין הליך זה.

 

• פסק דין בתלה"מ 37639-08-20 - תביעת האשה לסילוק יד ממקרקעין, ובתלה"מ 39044-11-20 - תביעת האשה לדמי שימוש

 

164. האשה הגישה תביעה לסילוק ידו של האיש מבית המגורים ותביעה לדמי שימוש. האיש עתר לסילוק התביעה על הסף. ביום 9.11.2020 ניתנה החלטת בית המשפט באשר לבקשת האיש לסילוק התביעה שהגישה האישה כנגדו, ונקבע כדלקמן:
165. האשה הגישה כתב תביעה מתוקן לסילוק יד ממקרקעין ובמקביל תביעה לדמי שימוש ראויים.

 

166. במסגרת ההליך הגישה האשה בקשה ליציאת האיש מבית המגורים ובית המשפט קבע בהחלטה מיום 1.12.2020 כדלהלן:

 

167. בכתב התביעה לסילוק יד פירטה האשה אודות התנהלות האיש, שלשיטתה מחייבת את הפרדת מגורי הצדדים. האשה טענה כי ביקשה מהאיש לצאת מביתה אך הוא סרב בתוקף והדרך היחידה שתאפשר לה חיים תקינים ושלווים הינה יציאתו מביתה ומכאן תביעתה.

 

168. האשה הוסיפה וטענה כי משהיא הבעלים הבלעדי של בית המגורים, ברגע שיחסי הצדדים עלו על שרטון ונקבע יום הקרע, נוכחותו של האיש בביתה צריכה להיות בהסכמה, ומשביקשה את יציאתו והוא סרב, יש להורות על פינויו מביתה.

 

169. בנוסף, האשה תבעה לחייב את האיש בדמי שימוש על החודשים בהם התגורר בביתה מבלי לשלם מאומה.

 

170. בכתב התביעה לדמי שימוש טענה האשה כי יש לחייב את האיש בדמי שימוש ראויים בגין כך שלן בחדר בביתה, תוך שימוש במיטלטלין הקיימים בביתה, צורך חשמל/מים/גז, צופה בטלוויזיה משתמש באינטרנט וכדומה.

 

171. לחלופין, עתרה האשה לחייב את האיש לשלם דמי שימוש ראויים עבור נוכחותו בביתה, בדומה לשכירות חדר, כאשר לשיטתה, שכירות חדר בדירת שותפים, בבית הדומה לביתה, הינו בסך של כ- 3,500 ₪ בחודש, בתוספת חשבונות כנדרש.

 

172. האיש מנגד טען כי לא היתה לאשה כל מניעה להמשיך ולהתגורר בבית המגורים והיא אף הודתה כי בחרה מרצונה לעזוב ולעבור להתגורר בבית אימה.

 

173. האיש מפנה להלכה הקובעת כי מקום בו בוחר בן זוג לעזוב את בית המגורים המשותף, אין בהחלטתו זו כדי להפוך את בן הזוג שנותר בדירה כשוכר בעל כורחו.

 

174. עוד הוסיף כי האשה, עת התגוררה בבית אימה, לא שילמה דמי שכירות חודשיים, בעוד הוא שילם דמי מזונות.

 

175. ולבסוף טען האיש כי פסיקת דמי שימוש תוביל אותו לחרפת רעב, בעוד שמנגד לא נגרם לאשה שום נזק.

 

176. משקבעתי כי אין לאיש זכויות בבית המגורים, אין ספק כי עליו לפנותו, אשר על כן תביעתה של האשה לסילוק ידו של האיש מבית המגורים מתקבלת.

 

177. משהאיש המשיך לעשות שימוש בבית המגורים, יש לדון בשאלה האם יש לחייבו בדמי שימוש ראויים.

 

178. לא השתכנעתי כי יש לחייב את האיש בדמי שימוש, לתקופה בה הצדדים התגוררו תחת קורת גג אחת, כאילו שכר חדר בדירת שותפים, יחד עם זאת, במקרה דנן, סבור בית המשפט הנכבד, כי יש לחייב את האיש, בדמי שימוש ראויים בסכום מלא, ולא רק בגין שימוש בחדר אחד, מאז עזיבת האשה את ביתה.

 

179. סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע חובתו של שותף במקרקעין, המשתמש במקרקעין המשותפים לשלם ליתר השותפים שכר ראוי עבור השימוש על פי חלקם במקרקעין, ובלשון החוק: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

 

180. ההיגיון שבבסיס החיוב הנו, כי פטור מתשלום יהא בבחינת מתן גושפנקא לעשיית עושר ולא במשפט (ראו: ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד). בפרשת זרקא (ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (20.1.1993)) נקבע, כי החיוב קם רק כשהשותף שהשתמש במקרקעין באופן בלעדי מנע את השימוש בהם מיתר השותפים. הלכת זרקא רוככה מעט, אך שרירה וקיימת.

 

181. בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלונית (22.10.06) קבע כב' השופט א. רובינשטיין, כי אין פירושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו. מנגד, נפסק כי העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים אפילו מרצון אין בה כשלעצמה כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה ובכלל זאת על הזכות לשכר ראוי עבור דמי שימוש.

 

182. במקרה שלפניי נכונים הדברים ביתר שאת, שעה שדחיתי את תביעת האיש לפס"ד הצהרתי, ולמעשה לאיש אין זכויות קנייניות בבית המגורים.

 

183. בכל אותה עת בה התגורר האיש בבית המגורים, נמנעה למעשה האשה מלעשות שימוש בו לטובתה, או לחלופין להשכרתו לאחר ולקבלת דמי שכירות, והיא נאלצה להתגורר בבית אימה.

 

184. לא נעלמו מעיני טענות האיש כי האשה עזבה מיוזמתה, ויכולה היתה לשוב בכל רגע, אולם במקרה דנן, ולאחר שבית המשפט נחשף להתנהלות הצדדים בביתם, ההשפעה הרעה על ילדיהם הקטינים, והמלצות הגורמים המקצועיים שהיו בקשר עם הצדדים והקטינים, שלטובת הקטינים טוב יעשו הצדדים, שיפרידו את מגוריהם תחת קורת גג אחת, ויפה שעה אחת קודם, עשתה האשה טוב שעזבה את בית המגורים, ואם לא לטובת הצדדים, לכל הפחות לטובת ילדיהם.

 

185. כאמור מעלה, בפני בית המשפט התנהל הליך גם בענין הקטינים, במסגרתו הוגשו לא מעט תסקירים, חוות דעת וכיוצ"ב, מהם עלה כי המשך מגורי הצדדים תחת קורת גג אחת אינה מטיבה עם הילדים. כך למשל נכתב בתסקיר העו"ס מיום 2.3.2021 (טרם הפרדת מגורי הצדדים):

ובהמשך –

186. משכך היו פני הדברים טענות האיש כאילו האשה יכולה היתה לשוב הביתה, וזו סיבה מספיק טובה שלא לחייבו בדמי שימוש, דינן להידחות. בית משפט זה סבור שמצוקת הקטינים מהווה סיבה מספיק טובה להפריד את המגורים, בוודאי לא פחות טובה, מעילות אחרות המצדיקות פרידה פיזית ובאופן מיידי. דווקא בחירתה של האשה, לחסוך מילדיהם הקטינים של הצדדים, את המשך המגורים תחת קורת גג אחת, רק בשל ההליך המשפטי, תוך ויתור על נוחיותה ומעבר לגור בבית אימה, ראויה לברכה ובוודאי שהיא אינה צריכה להיענש על כך.

 

187. בית המשפט ער לעובדה כי האשה עתרה לחייב את האיש בדמי שימוש ראויים לחדר אחד בלבד, אולם ההלכה הנוהגת, אומנם במקרים חריגים, הינה שניתן להעניק לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה וזאת בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד המקורי שהתבקש, כל העובדות הדרושות להענקת הסעד נתבררו בפני בית המשפט והצדק או הצורך ללבן את המחלוקות מחייבים את מתן הסעד אף שלא התבקש (ראה ע"א 7409/22 מיום 2.3.2023 אשר מפנה לפסיקות בענין זה). במקרה דנן, התקיימו שלושת התנאים במצטבר, ונהיר כי משהאיש התגורר בבית המגורים לבדו, ואין לו זכויות קנייניות בו, יש לחייבו בדמי שימוש ראויים מלאים.

 

188. לאור כל האמור לעיל אני מורה על פינויו של האיש את בית המגורים וזאת בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, וחיובו בדמי שימוש ראויים, החל מיום עזיבת האשה את בית המגורים ועד ליום פינויו את בית המגורים בפועל, בגובה שייקבע על ידי השמאי, שערך את חוות הדעת השמאית.

 

189. על הצדדים לפנות לשמאי, לשם השלמת חוו"ד, באופן של קביעת שווי דמי שימוש ראויים, חודשיים, בבית המגורים.

 

190. לאור התוצאה אליה הגעתי, האיש ישא בהוצאות האשה, בסך של 15,000 ₪, בגין הליך זה.

 

• פסק דין בתלה"מ 1344-05-20 - תביעת האשה למזונות הקטינים

 

191. האשה הגישה תביעת מזונות ומדור בה עתרה להורות לאיש לשלם לה, עבור מזונות 2 ילדיהם הקטינים של הצדדים, סך של 3,220 ₪. בנוסף, עתרה לחייב את האיש לשלם סך של 3,052 ₪ בגין חלקם של הקטינים בהוצאות המדור ואחזקת המדור ולשאת במחצית הוצאות החינוך והבריאות החריגות, ככל שיחולו.

 

192. עוד עתרה האשה בתביעתה שקצבת הילדים תתווסף לדמי המזונות ותשולם לידה.

 

טענות האשה בתמצית:

 

193. האיש מתמחה במשפטים.

 

194. משכורתו החודשית, למיטב ידיעתה, הינה בסך 6,500 ₪ בממוצע.

 

195. על מנת לקבוע את דמי המזונות על בית המשפט להתייחס לפוטנציאל השתכרותו של האיש ולא לפי הכנסתו הנוכחית אשר משקפת מעין שלב ביניים בו נמצא.

 

196. האשה אחות בהכשרתה, עובדת בהוסטל של צעירים על הספקטרום האוטיסטי ומרצה בבית הספר לסיעוד בבית חולים מאיר.

 

197. משכורתה החודשית כ- 11,000 ₪ בממוצע.

 

198. הוצאות מדור ואחזקת מדור הוערכו על ידי האשה בסך של 7,630 ₪ (כולל משכנתא בסך של 6,000 ₪) ועל האיש לשאת ב- 40% מסך ההוצאות.

 

199. הוצאותיה של הקטינה --- מסתכמות בסך של 2,935 ₪, והוצאותיו של הקטין --- מסתכמות בסך של 3,505 ₪. חלקו של האיש – 50%.

 

טענות האיש בתמצית:

 

200. האיש עובד ברשות האכיפה, מחלקת גביית מזונות, וזאת לצד לימודי המשפטים והכנסתו הקבועה הינה בסך של 6,000 ₪.

 

201. הכנסת האיש מזה שנים, עומדת בממוצע על סך של 6,000-6,500 ₪, לעיתים באמצעות שתי עבודות.

 

202. הכנסות האשה גבוהות מאלה להן טוענת ומסתכמות בכ- 13,000 ₪ לפחות.

 

203. פירוט הוצאות הקטינים ואחזקת הבית מנופח ומגמתי. הצדדים חיים ברמת חיים צנועה והוצאותיהם והוצאות הילדים, בהתאם.

 

204. בשל חלוקת זמנים השווה, יש לקבוע גם שווין בנטל ולהורות על סילוקה של התביעה.

 

דיון

 

205. בדיון שהתקיים ביום 5.10.21 נקבע כי הצדדים יגישו טענות בענין חלוקת הוצאות צרכי הקטינים בין ההורים לאחר הפרדת מגורים תוך התייחסות לפירוט צרכי כל אחד מהקטינים, בצירוף אסמכתאות.

 

206. ביום 7.11.2021 ניתנה החלטה למזונותיהם הזמניים של הקטינים, בה נקבע כי כל אחד מהצדדים יישא במלוא צרכיהם תלויי השהות של הקטינים כשהם עימו, לרבות הוצאות החזקת הבית. להשלמת השתתפות האב בצרכי הקטין, ישלם האיש לאשה סך של 350 ₪ ועד הגיע הקטין לגיל 6 סך של 800 ₪, אשר יופחתו לסך של 350 ₪ עם הגיעו לגיל 6.

 

207. עוד נקבע כי האיש ישלם לאשה, עבור חלקם של הקטינים בהחזר המשכנתא שמשלמת האם סך של 1,160 ₪, והצדדים יישאו בחלקים שווים במלוא הוצאות החינוך והבריאות של הקטינים.

 

208. בדיון ההוכחות נשאלה האשה מה שעות עבודתה ומה היקף הכנסותיה מהעבודה הנוספת שלה והיא השיבה שקוראים לה כ- 4 קריאות בשבוע והיא מקבלת 200 ₪ לקריאה [פרוטוקול דיון מיום 4.12.2022 עמוד 55 שורות 10-11].

 

209. עוד נשאלה האשה כמה פעמים במהלך השנה היתה בחופשות עם הילדים והיא השיבה פעם או פעמיים [פרוטוקול דיון מיום 4.12.2022 עמוד 55 שורות 12-13].

 

210. האשה נשאלה מה גובה המזונות שהיא מבקשת, והשיבה: "אני מעדיפה לא לענות על זה. מבחינתי הסכום שהוא משלם היום. הוא משלם היום 350 ₪ לילד ועוד איזה סכום של אלף ומשהו הוצאות משכנתא. מספיק לי...." [פרוטוקול דיון מיום 4.12.2022 עמוד 56 שורות 6-9].

 

211. בסיכומיה, חזרה על טענותיה לגבי מימוש מלוא פוטנציאל ההשתכרות, בעוד שהאיש בוחר שלא לממשו. האשה טענה כי בחירתה לעבוד במספר עבודות, כדי להגדיל את הכנסותיה, כאשר חלוקת הזמנים בין הצדדים שוויונית, בעוד האיש "עומד ומביט מהצד", לא צריכה לבוא בעוכריה.

 

212. האשה עתרה להותיר את דמי המזונות שנקבעו בהחלטה למזונות זמניים ע"ס 700 ₪ עבור שני הקטינים וסך של 1,160 ₪ עבור חלקם במדור, על כנם.

 

213. האשה טענה כי קיים סיכוי שעם מתן פסק הדין יממש האיש את מלוא יכולת ההשתכרות שלו ועל כן דמי המזונות להם עותרת מהווים את האיזון הנדרש.

 

214. מנגד, האיש עתר לדחות את תביעת המזונות ולהשית על האשה את חיוב המזונות.

 

215. לטענת האיש עתירת האשה לחיוב האיש בדמי מזונות בסכום הגבוה ממשכורתו הינה עילה לדחות את התביעה.

 

216. יתר על כן טוען האיש, כתב התביעה לא נערך בהתאם להוראות הדין, שכן האשה לא עשתה אבחנה בין הצרכים עד גיל 6 ומעל גיל 6.

 

217. עוד הוסיף האיש וטען כי הודאתה של האשה בחקירתה כי מסתפקת במזונות הזמניים כאשר תביעתה הינה לסכום גבוה יותר, מעידה כי תביעתה מוגזמת מנופחת ואין לה זכות קיום.

 

218. האיש טען כי הכנסות האשה, על פי הצהרתה, עולות על הכנסותיו, כאשר יחס ההכנסות הינו 70% לאשה ו- 30% לאיש, ועל כן, משהצדדים חולקים אחריות הורית משותפת וזמני שהות שוויוניים, על האשה לשלם לאיש, בגין הוצאות שאינן תלויות שהות, סך שלא יפחת מ- 630 ₪ לחודש ובהוצאות בהן חולקים עליה לשאת בשיעור של 70%.

 

הכרעה:

 

219. משבא בית המשפט לקבוע את מזונותיהם של הקטינים, הוא מבסס את הכרעתו על הכנסות הצדדים, גיל הילדים, צרכי הקטינים, חלוקת זמני שהות, פוטנציאל השתכרות, ובמקרה דנן, בשל גילם של הילדים, בהתבסס על הלכת בע"מ 919/15, הקובעת, בין היתר, כי "בגילאי 6-15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשתם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמרות הפיזית בפועל ובשים לב למכלול נסיבות המקרה".

 

220. ובמקרה דנן, נוכח הכנסות הצדדים בפועל, לרבות הפוטנציאל הקיים ו/או הלא ממומש, ומשחלוקת הזמניים שוויונית והאחריות ההורית משותפת, אין מקום לחיוב במזונות.

 

221. על שני ההורים לשאת בחלקים שווים בכלל הוצאות הקטינים, הוצאות שאינן תלויות שהות לרבות הוצאות עבור ביגוד והנעלה, הוצאות רפואיות מכל מין וסוג שהוא, לרבות הוצאות שוטפות (תרופות, דמי קופ"ח) והוצאות חריגות (טיפולי שיניים, משקפיים, פסיכולוג, וכיוצ"ב), הוצאות חינוך לרבות ציוד בתחילת שנה ובמהלכה, אבחונים, שיעורי עזר, תנועת נוער, חוגים, קייטנות וכיוצ"ב.

 

222. בהוצאות תלוי השהות, ישא כל אחד מהצדדים בהוצאות הקטינים שהם עימו.

 

223. תשלומי המוסד לביטוח לאומי בגין הילדים, לרבות קצבת ילדים וכל קצבה אחרת, ישולמו לידי האם.

 

224. ההחלטה למזונות הינה מיום מתן פסק דין זה.

 

225. את עתירת האיש לחיוב האשה במזונות הקטינים יש לדחות ועל הסף, הן לאור האמור בפרק זה ואף נוכח העובדה שאין תביעה מצידו.

 

226. בשל התוצאה אליה הגעתי האשה תישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪, בגין הליך זה.

 

• סיכומו של דבר:

 

227. לאור כל האמור לעיל הריני קובעת כדלהלן:

 

• תביעת האיש למתן פס"ד הצהרתי נדחית ותביעת האשה לפס"ד הצהרתי מתקבלת, על פי ההוראות כדלהלן:

 

• האשה תעביר לאיש מחצית מסכום ההשבחה, כאמור בדוח השמאי, בסך של 245,000 ₪, בערך נומינאלי.

 

• האשה תשיב לאיש מחצית מסך תשלומי המשכנתא ששולמו, מהתשלום הראשון ועד למועד הקרע, בערך נומינאלי.

 

• הצדדים יפנו לשמאי, וזאת בתוך 7 ימים, אשר יישום את שווי דמי השימוש הראויים בבית המגורים, ויישאו בעלויות השלמה זו, בחלקים שווים.

 

• האיש ישלם לאשה את מלוא דמי השימוש הראויים, כפי שייקבעו על ידי השמאי בדוח המשלים, מיום עזיבתה את בית המגורים ועד ליום פינויו בפועל את בית המגורים.

 

• האיש יפנה את בית המגורים בתוך 30 ימים.

 

• המיטלטלין יחולקו כאמור בסעיף 161 לעיל.

 

• הצדדים יפעלו לפי חלופה שניה בדוח האקטואר.

 

• הצדדים יבצעו חישוב בתשלומים שחייבים זה לזו (השבחה, משכנתא ודמי שימוש), על פי פסק דין זה, והצד שחייב ביתר, ישלם לצד השני את ההפרש, בתוך 30 יום ממתן חוו"ד השמאי, וככל שסכום זה לא ישולם בזמן, הוא ישא הפרשי ריבית והצמדה.

 

 

 

 

 

• האחריות על הקטינים משותפת וחלוקת זמני השהות ימשיכו להתנהל כפי שהם היום, וכאמור בסעיף 48 לעיל. בנוסף, יפעלו הצדדים כאמור בסעיף 49 לעיל.

 

• מזונות הקטינים - כל אחד מהצדדים יישא במזונות הקטינים כשהם מצויים עימו, ובהוצאות שאינן תלויות שהות, יישאו הצדדים בחלקים שווים, כמפורט בסעיף 221 לעיל.

 

 

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

 

 

ניתן היום,  י"ד אדר תשפ"ג, 07 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.