הבעל טען כי היה "הרוח החיה" מאחורי שיפוץ הבית שהאישה ירשה מאביה ולכן הוא זכאי למחצית. בית המשפט קבע שניהול שיפוץ אינו מעיד על כוונת שיתוף. הוא יתפנה מהנכס, אבל לא בידיים ריקות
גבר שתבע בעלות על מחצית מבית שרשום על שם גרושתו חויב לצאת ממנו תוך חודש – כך קבע לאחרונה בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה. השופטת שירלי שי דחתה את טענת האיש, מתמחה במשפטים, לבעלות על הבית מתוקף אחריותו על השיפוץ שהביא להשבחת הנכס. עתירת האישה לסילוק ידו מהבית ולחיובו בדמי שימוש ראויים התקבלה.
הצדדים היו נשואים במשך תשע שנים ונולדו להם שני ילדים. באמצע 2018 עברו בני המשפחה לגור בדירה שקיבלה הנתבעת בירושה, אולם כשנה וחצי בלבד לאחר מכן חוו הצדדים משבר ביחסים שבעקבותיו עזבה האישה את הבית. באפריל 2020 הגיש הבעל את תביעתו להכרה בבית כנכס משותף בעוד האישה הגיבה בהליכים משלה שעניינם, בין היתר, סילוקו מהבית וחיובו בדמי שימוש ראויים ממועד יציאתה מהבית.
לטענת התובע הוא והנתבעת קיבלו החלטה משותפת לשפץ את הבית ולעבור לגור בו, במקום לקנות דירה חדשה. לצורך כך הם לקחו משכנתה משותפת ונשאו בהחזריה יחדיו. לדברי התובע הוא היה הרוח החיה והאחראי הכמעט בלעדי על פרויקט השיפוץ, באופן שמעיד על כוונת שיתוף ומקנה לו זכויות בנכס.
מנגד טענה האישה שהבית רשום על שמה וכי החזרי המשכנתה שולמו מחשבונה הפרטי. לדבריה, היא מעולם לא אמרה לתובע שמדובר בנכס משותף. האישה הסבירה שעזבה את הבית בגלל "טרור תמידי" שהפעיל כלפיה התובע. בנסיבות אלה היא ביקשה לדחות את תביעת האיש ולקבל את עתירותיה לסילוקו מהבית ולחיובו בדמי שימוש.
אין הסכם ממון
השופטת שי קבעה שאין בעצם השיפוץ כדי להעניק לתובע זכויות בנכס. לדבריה גם בהנחה שהוא היה הרוח החיה בביצוע השיפוץ ואיש הקשר המרכזי מול הקבלן – אין בכך כדי להעיד על כוונת שיתוף.
בתוך כך השופטת ציינה שהתובע – שהחל באותה תקופה את לימודי המשפטים – לא התעקש על עריכת הסכם ממון שיעגן את חלקו בנכס. בכך, נימקה, הוא למעשה ויתר על רצונו לזכויות בבית שהרי ברירת המחדל בחוק רואה את האישה כבעלים בלעדי, שכן הנכס התקבל בירושה.
שיקול נוסף שהעלתה השופטת הינו תקופת המגורים הקצרה. לדבריה הצדדים התגוררו בבית פחות משלוש שנים. היא כתבה שלדעתה "תקופת המגורים המשותפת עד מועד הקרע, שהינה כשנתיים וחצי בלבד, קצרה באופן שאינה מטה את הכף לטובת כוונת שיתוף ספציפית".
עוד ציינה השופטת כי התובע לא הוכיח אווירה כללית של שיתוף בבית. כך, בני הזוג ניהלו חשבונות בנק נפרדים על רקע חובות של האישה מלפני הנישואים. במצב בו הצדדים מנהלים התחשבנות בנוגע לעניינים כלכליים מלפני הנישואים, נימקה השופטת, לא סביר שהתובע הסתמך על זכותו בבית המגורים.
השופטת הוסיפה שהתובע לא הוכיח כי גרושתו אמרה לו שמדובר בבית שיהיה גם שלו. היא ציינה שמעדות האישה עולה דווקא תמונה הפוכה. כך, האישה העידה שהסיבה שהיא והתובע בחרו לשפץ את הבית במקום לקנות אחד חדש הייתה מכיוון שלא רצתה לחלוק עמו שום בית משותף.
לפיכך השופטת קבעה שהבית שייך לאישה ושעל התובע לפנותו תוך 30 יום ולשלם לה דמי שימוש ראויים ממועד עזיבתה.
עם זאת, התובע לא יצא בידיים ריקות. השופטת פסקה כי לאור העובדה שהאיש והאישה נשאו בהחזר תשלומי המשכנתה שנטלו יחדיו במשותף, מחצית משווי השבחת הבית שנוצרה בעקבות השיפוץ – כרבע מיליון שקל – וכן מחצית מהחזרי המשכנתה ששולמו, יועברו לתובע באמצעות הנתבעת.
- ב"כ האיש: עו"ד אורי זמברג
- ב"כ האישה: עו"ד רם יוגב
עו"ד מירב בלאיש
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.