פס"ד דוחה תביעה לשיתוף ספציפי בדירת מגורים שהיא נכס חיצוני

התובע עותר להחלת הלכת השיתוף וכוונת השיתוף הספציפי על דירה שנרכשה על ידי האישה בגירושיה מבעלה הקודם, לאור חיי זוגיות ממושכים החל מהשנים שחיו כידועים בציבור עד לנישואיהם וכלה במועד הקרע.

א-רקע

1. הצדדים יהודים אשר נישאו ביום 6.3.2014.

2. עוד לפני שנשאו נולדה הקטינה המשותפת ביתם היחידה ילידת 4.11.11.

3. הנתבעת נפרדה מבעלה הקודם ב- 8/10 ומועד הגירושין היה ביום 3.6.11.

4. במסגרת הסכם הגירושין שאושר ביום 13.10.10 רכשה הנתבעת את מחצית זכויותיו בדירה בXXX, XXXהידועה כגוש XX חלקה XX תת חלקה X ולשם כך נטלה על עצמה את מלוא המשכנתא (להלן" הדירה").

5. הדירה נרשמה על שם הנתבעת.

6. בחודש מאי 2012 עבר התובע לגור עם הנתבעת והקטינה בדירה.

7. בחודש דצמבר 2018 יצאה הנתבעת עם הקטינה מהדירה לבית הוריה, התובע נותר לגור בה עד למכירתה ביום 28.10.20.

8. הנתבעת והקטינה עברו לגור בבית שכור בחודש דצמבר שנת 2019.

9. הצדדים התגרשו בסוף שנת 2021.

10. המחלוקת העובדתית ביחס למועדי תקופת החיים המשותפים, תחילתה וסיומה.

11. התובע טוען לתקופת שיתוף בת 15 שנים תחילה כידועים בציבור משנת 2005 (עוד בהיותה נשואה לאחר) ולכל הפחות 10 שנים מתקופת גירושי הנתבעת מבעלה הקודם, ובהמשך כזוג נשוי משנת 2014 ועד למועד הקרע במועד פתיחת הליך י"ס ה-15.11.20.

12. הנתבעת טוענת כי החלו לגור יחדיו בדירתה ב- 5/12 ומועד הקרע חל במחצית שנת 2015 לקראת שנת 2016 כאשר הפסיק לקיים עמה חיי אישות ועבר לישון בסלון.

13. בתביעה לאיזון משאבים שהגיש התובע ביום 24.2.21 עתר להורות על ביצוע איזון בכלל הרכוש והנכסים השייכים לצדדים ואשר נרכשו על ידם במהלך חייהם המשותפים ובמאמץ משותף כשעיקר יהבו הופנה לגבי הדירה.

14. יצוין כי בין הצדדים התנהלו הליכים נוספים בענייני הקטינה לגבי חלוקת זמני שהות ומזונותיה שהם יידונו בנפרד.

15. באשר לבקשת הנתבעת למחיקת נספחי הסיכומים, אפנה לשלוש החלטות שיצאו תחת ידי

    האחרונה מיום 7.4.23, בה נדחו בקשות שהגיש התובע לצירוף מסמכים נוספים כראיות מטעמו לאחר שלא צורפו לתצהיריו, והפניתי להחלטות קודמות מנומקות שנתנו בעניין זה עוד ביום 20.2.23 :

    "בנותני את דעתי לעקרונות שהותוו בהלכה הפסוקה – סיום חקירת התובע, צירוף ראיות נוספות...העדר הסבר מדוע לא צורפו הראיות לתצהירי התובע, הגם שמועד דיון ההוכחות נדחה מספר פעמים על פני תקופה של שנה ומחצה והיה סיפק בידו להמציאם, העדר הסבר לחשיבות צירופם של המסמכים להכרעה שבמחלוקת, אזי אני דוחה את הבקשה ומורה על הוצאת המסמכים מהתיק.

    לא יהא זה למותר לציין, כי אין בהחלטתי זו למנוע מהתובע לעשות שימוש במסמך זה או אחר מתוך 115 המסמכים שצורפו במסגרת הבאת ראיות הזמה".

16. בקשת רשות ערעור שהוגשה נדחתה מן הטעם כי לא מדובר במקרה הבא בגדר החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור על החלטת ביניים של הערכאה קמא. "זאת בפרט, עת שבהמ"ש קמא בהחלטתו עוד מיום 20.2.23 לא סגר את הדלת בפני המבקש להגיש בקשה להבאת ראיות הזמה" (רמ"ש (נצ') 26090-05-23).

17. כשבועיים לאחר הגשת סיכומי התובע, הגישה הנתבעת בקשה למחיקת הנספחים שצורפו לסיכומיו בצורה גורפת.

18. התובע טען כי אין להסכים עם דרישה כוללנית למחיקה גורפת של כלל הסיכומים כאשר ברור שאף לשיטת הנתבעת ישנם נספחים רלוונטיים שמותרת הגשתם.

19. בהחלטתי מיום 11.10.23 קבעתי כי בסיכומיה תציין הנתבעת אלו מסמכים צורפו שלא כדין.

20. בסיכומי הנתבעת לא פורטה הבעייתיות ביחס לכל מסמך אלא נדרש לפסול באופן גורף את כל נספחי התובע שאינם החלטות בית משפט או תסקירי עו"ס.

21. התובע בסיכומי התשובה צירף התייחסות לנספחים שלצירופם התנגדה הנתבעת, והסביר את הלגיטימיות בהגשתם בטעמים הבאים: אסמכתאות שהוצגו בדיון ההוכחות והנתבעת אישרה את העובדות, אסמכתאות מזימות שהוצגו בחקירת הנתבעת, ראיות שאושרה הגשתן על ידי בית משפט בדיון ההוכחות או שהנתבעת לא התנגדה להגשתן, מסמכים שצורפו לכתבי בי דין לאורך ההליך.

22. כאמור בהחלטות צוין כי הדלת לא נסגרה בפני התובע וכי עומדת לו הזכות להציג ראיותיו שהינן ראיות הזמה.

23. לאחר שעיינתי במסמכים שצורפו כנספחים לסיכומי התובע, הריני מתירה את חלקם הואיל ונדרשה התייחסות הנתבעת אליהם בחקירתה הנגדית והינם רלוונטיים ובחלקם ניתן לראות ראיות הזמה שהותרה הגשתן בהחלטתי מיום 20.2.23. לא מתירה הגשת נספחים ערוכים (ס-18), מסמכים המוצגים לראשונה ולא בזמן חקירתה הנגדית ו/או מסמכים שאינם רלוונטיים ו/או כל אותם נספחים שאינם בגדר ראיות הזמה (ס-1, ס-9, ס-17, ס-19, ס-25, ס- 27 וס-29) ואלו לא יהוו חלק ממסכת הראיות בתיק.

24. אציין כי נקטתי בגישה מרחיבה מעבר למגבלות הפסיקה, כדי למנוע כל טענה של מניעת חקר בירור האמת ועשיית דין צדק.

     

    ב-טענות התובע

25. לגרסתו, מערכת היחסים בין הצדדים החלה בשנת 2005, בעוד האישה הייתה נשואה והתובע היווה עבורה משענת בשעות משבר בינה לבין בעלה הראשון. בשנת 2007 החלו לנהל מערכת יחסים זוגית. ב-2011 נולדה הקטינה וב-2012 עבר להתגורר בדירתה של הנתבעת והם התנהלו כמשפחה לכל דבר. בשנת 2014 נישאו ובשנת 2018 עזבה הנתבעת את בית המגורים המשותף ועברה להתגורר בבית הוריה יחד עם הקטינה.

26. למעשה, לאחר 5 שנים בהם ניהלו מערכת יחסים, במהלכם התגרשה מבעלה הראשון ובמסגרת פירוק השיתוף ביניהם, החליטו הצדדים לרכוש יחד את חלקו בדירת המגורים. לטענתו, לצורך כך, שולמו 80,000 ₪ שהם חלקה של הנתבעת בדירה כאשר 50% מסכום זה היה הון עצמי של התובע ו-50% הנותרים נלקחה כהלוואה ממקום עבודתה של הנתבעת והחזריה שולמו על-ידי שני הצדדים. לדידו, העובדה שהבית רשום על שם הנתבעת אינה מעלה ואינה מורידה מזכותו לשותפות בו, הסביר כי הרישום על שם הנתבעת בלבד נעשה מתוקף הנאמנות כבני זוג.

27. התובע טוען כי הראיה לכך שהיה שותף להליך רכישת בית המגורים הינה כי ביום 14.10.10 נטל הלוואה בסך של כ-25,000 ₪, אשר לא נעשה בה שימוש עד ליום 6.1.2011, בו משך את מלוא הסכום, ו-5 ימים לאחר מכן חתם בעלה הראשון של הנתבעת על קבלת תשלום בסך של 35,000 ₪. לגרסתו, סמיכות הזמנים בין משיכת ההלוואה לחתימת הגרוש על קבלת התשלום מהווה ראיה כי היה שותף לרכישה.

28. עוד טוען כי גם לאחר הרכישה, ביצעו הצדדים שיפוץ ששולם מכיסו וכלל עבודות חשמל, סיוד וצבע, אינסטלציה, מזגנים, הובלה וכו'. לגרסתו, הדירה נזקקה להשבחה ואילולא השיפוץ שערך מכספו, לא הייתה נמכרת בסכום כה גבוה. הוסיף כי במהלך השנים ולאחר נישואיהם נערכו עוד מספר שיפוצים בבית המגורים אותם מימן בעצמו. לטענתו, גם את תשלומי האחזקה השוטפים כגון חשמל, מים ארנונה, כלכלה, בילוי ופנאי הוא שילם בגפו וזאת בנוסף לתשלום המשכנתא שנטלו יחדיו ושילמו במשותף במשך השנים.

29. לטענת התובע, גילה להפתעתו כי הנתבעת מכרה את בית המגורים ללא ידיעתו וביקשה ממנו להתפנות, ומשכך נאלץ לשכור דירה עבורו ועבור הקטינה.

30. התובע טוען כי שווי בית המגורים היה בסך של 400,000 ₪ ביום רכישתו, ואילו היום הדירה הושבחה ושוויה הינו 950,000 ₪.

31. עוד הוסיף כי ביולי 2011 אף רכש לנתבעת רכב לשימושה הפרטי בסך של כ- 85,000 ₪ ולאחר תאונת דרכים שעברה הנתבעת (ציין כי כספי התביעה הועברו לחשבונה) רכש עבורה רכב נוסף בסך של 140,000 ₪ לשימושה הבלעדי שנלקחו כהלוואה אשר משולמת על ידו עד היום.

32. לטענת התובע, בתחילת 2011 הם התחילו לנהל חיי משפחה ביחד בתוך הבית. קודם לכן, ניהלו מערכת יחסים כחמש שנים לפני גירושיה כידועים בציבור, החל משנת 2005, אז נהגו לבלות בצימרים ובבתי מלון והסביבה כולה ידעה אודות הקשר ביניהם.

33. בשנת 2020 ביקשה ממנו הנתבעת לחתום על הסכם ממון, ולאחר שהלה סירב, הבהירה לו כי היא מעוניינת להתגרש. עד אז לטענתו, ניהלו משק בית משותף לכל דבר ועניין וכלל הנכסים שצברו ברבות השנים הם במשותף תוך כוונת שיתוף, ומשכך יש לחלק את הרכוש בחלקים שווים ביניהם.

34. התובע עותר לקביעות כי תחילת תקופת השיתוף ביניהם עוד בטרם הנישואין סמוך לגירושי הנתבעת מבעלה הראשון אשר נמשכה עד למועד הליך י"ס.

    עוד עותר לכך כי במסגרת איזון המשאבים תיכלל מלוא התמורה של הדירה בשל העובדה כי הוכחה כוונת שיתוף בה, שכן הוא שילם מכספו חלק מהתשלום לבעלה הראשון, נשא יחד עמה בהוצאות המשפחתיות ובכללם החזר המשכנתא, השקיע מכספו ומרצו באחזקת ושיפוץ הדירה לאורך השנים, וכי הנתבעת לא הציגה לו מעולם כוונה לשימור הדירה כנכס חיצוני לנישואיהם. בנוסף, למינוי אקטואר לצורך חלוקת הזכויות הסוציאליות פנסיות וביטוחים שצברו הצדדים.

     

    ג-טענות הנתבעת

35. לטענת הנתבעת, הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית מוחלטת ולא הייתה כל כוונת שיתוף בנכסים שהיו להם לפני ובמהלך החיים המשותפים.

36. לגרסתה, לכל היותר הם חיו ביחד שלוש שנים, ממאי 2012 ועד יוני 2015 שאז התובע זנח את הזוגיות, חדל לקיים עמה יחסי אישות ונהג לישון בסלון והנישואין הפכו לחסרי משמעות, כאשר התובע הפך לדייר בביתה הנהנה משירותי אוכל חם וכביסות.

37. עוד טוענת כי מעולם לא היה להם חשבון בנק משותף ולא שיתפו בהכנסותיהם, זכויותיהם וחובותיהם. כל מה שאיחד ביניהם היה ההורות המשותפת לקטינה. כשהרתה התגוררו הצדדים בנפרד בערים שונות בצפון ובמרכז, ולאחר לידת הקטינה עברה להתגורר בבית הוריה כשהתובע המשיך להתגורר במרכז ולהגיע לביקורים. רק כאשר הייתה הקטינה בת 8 חודשים עבר להתגורר עמה בדירתה, כאשר המשבר ביחסים ביניהם החל מאמצע שנת 2015 תחילת 2016.

38. ביחס לדירה טענה הנתבעת, כי מדובר ברכושה הפרטי מנישואיה הראשונים וחלק מהרכוש המשותף שהיה לה עם בעלה הקודם אותה רכשו בעמל משותף. גם לצורך מימון רכישתה, נטלה משכנתא יחד עם בעלה הקודם בסיוע של אביה. לאחר גירושיה, קנתה את חלקו בדירה ואף נאלצה לעשות ויתורים רבים על זכויותיה כמו למשל על חלקה ברכב המשותף ועל מזונות אישה. הנתבעת נטלה על עצמה לשאת בהחזר המשכנתא ולתובע לא היה כל קשר להליך פירוק השיתוף מנישואיה הראשונים.

39. הנתבעת דחתה את טענותיו של התובע לביצוע שיפוצים בדירה. לדבריה, התובע מעולם לא השקיע כספים בשיפוץ ובאחזקת הדירה, למעט שינויים קוסמטיים מזעריים כמו התקנת מזגן, בניית גדר ופרגולה ותיקוני צבע, והצדדים אף לא קבלו עזרה מהוריו.

40. לגרסתה, גם כאשר ביקשה מהתובע סיוע כלכלי בשל עול ההלוואות עקב גירושיה, הלה דחה את בקשתה.

41. באשר לרכבים, טענה כי הוכח שבמהלך החיים המשותפים התובע רכש לעצמו רכבים ומכר אותם בתמורות ששולשלו לכיסו, וכי בתקופה בה עשתה שימוש ברכב האחרון היא שילמה עבור ביטוחים, טסטים ודלק.

42. הנתבעת עותרת לדחיית התביעה להסדר איזון משאבים ולקביעה כי הצדדים התנהלו תוך הפרדה רכושית מוחלטת מתוך כוונה ברורה שכל צד לא ישתף את האחר בנכסיו ובזכויותיו. ובפרט לקבוע כי הדירה אינה בת איזון. בנוסף, לחייב את הנתבע בהוצאות חריגות ושכ"ט עו"ד בשים לב לנזק שנגרם לה בשל עליית מחירי הדיור, בהיותה מנועה מאז מכירת הדירה בשנת 2020 לרכוש בית אחר בשל עיקול שהוטל לבקשת התובע, ולאור העובדה כי התובע צירף לסיכומיו מסמכים רבים חדשים המשתרעים על פני 179 עמודים שלא היו חלק מהראיות ולא הוגשו במהלך המשפט בניגוד להחלטות בית משפט שאסרו על צירוף מסמכים חדשים, ובניגוד להלכה הפסוקה שאף ראתה בכך מנהג פסול שיש להרתיע מעשות כן ע"י הטלת הוצאות מתאימות.

     

    ד-הסוגיות שבמחלוקת

43. הצדדים ניהלו חיים משותפים עוד טרם נישואיהם. יש לקבוע מהו מועד תחילת הקשר המחייב ביניהם כידועים בציבור ומהו מועד הקרע לאחר נישואיהם, כדי לדעת את משך השנים שחיו בזוגיות.

44. יש לקבוע האם לגבי הדירה שהינה נכס חיצוני הוכחה כוונת שיתוף וכך גם לגבי נכסים אחרים או שמא הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית.

45. על תקופת היותם ידועים בציבור חל המשטר הרכושי של הלכת השיתוף.

    לפי הלכת השיתוף, בני זוג שחיים יחד ומקיימים משק בית משותף, מתקיימת לגביהם חזקה שרכוש שנצבר מהלך החיים המשותפים, הוא רכוש משותף לשניהם בחלקים שווים - כל עוד לא הוצגו ראיות שכוונתם הייתה אחרת ושהם שמרו על הפרדה (בע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 20 לפסה"ד של השופטת וילנר מיום 10/08/2023; בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מח (2) 221, )252.

    הלכת השיתוף עניינה שותפות קניינית, שוויונית ומיידית בנכסים שבהם לפי הדין הכללי הזכות שייכת רק לאחד מבני הזוג. הזכות שייכת במחציתה, כבר במהלך החיים המשותפים לבן הזוג השני (פסקה 25 לפסה"ד בבע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית, שאוזכר לעיל).

46. ואולם, הצדדים מסדו את הקשר ביניהם בנישואין, על כן נשללת טענת ארעיות הקשר ביניהם או היות הקשר בלתי מחייב, באופן שמצריך בחינת "כוונת שיתוף רכושית". 

47. למעשה בחינת מועד היותם ידועים בציבור רלוונטית למספר השנים שהצדדים התגוררו בדירה, כפרמטר מתוך שלל עניינים, להוכחת אותו "דבר נוסף" שעשוי להוכיח כוונת שיתוף ספציפי.

48. הואיל והצדדים נשאו לאחר ה- 1.1.74 הם יכולים לתבוע זכויות ברכוש הן מכוח הלכת איזון המשאבים והן מכוח טענתם לשותפות בנכס או בנכסים ספציפיים כאשר שתי התביעות יכולות לדור בכפיפה אחת.

49. בענייננו, על התובע שאינו רשום, להוכיח מכח הדין הכללי שיש לו זכויות בדירת המגורים שהינה "נכס חיצוני" לפי דוקטרינת "כוונת השיתוף הספציפי".

     

    ה-ההלכה לעניין קביעת מערכת יחסים של ידועים בציבור

50. שני תנאי סף לקיומה של מערכת יחסים של ידועים בציבור: האחד – חיי משפחה והשני – ניהול משק בית משותף (ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1)617; ע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרן, פ"ד לט(2)690).

51. אחד המבחנים המרכזיים שנקבע בפסיקה לצורך בחינת קיומו של התנאי הראשון, "חיי משפחה", הוא תקופת חיים משמעותית. תקופת חיים משמעותית מהווה אינדיקציה לאומד דעתם של הצדדים לקיים קשר קבוע ארוך טווח נושא חובות וזכויות הדדיות, ולפיכך היא נדבך בעל משקל רב בבחינת קיומם של "חיי משפחה".

    התנאי השני ניהול, "משק בית משותף", הוא פועל יוצא מחיי המשפחה המשותפים כמקובל בין בעל ואשה הדבקים זה בזה בקשר של גורל חיים. לעניין זה יש להתחקות אחר מאפיינים הקיימים בניהול משק בית ע"י בני זוג נשואים, כגון מגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיו"ב.

    (פרשת פלונית הנ"ל; רע"א 9755/04 ביטון נ' קצין התגמולים (פורסם במאגרים).

52. הפרמטרים שנקבעו בפסיקה לצורך ההכרעה בשאלה זו:

    "מגורים משך שנים ארוכות תחת קורת גג אחת המשמשת להם מעון משותף, בה הם מעבירים עתותיהם;

    יציאות ובילויים יחד, לבד ועם אחרים;

    דאגה האחד למשנהו מי במימון ומי בביצוע מטלות הבית;

    מבחן סובייקטיבי ודינמי – "אין לך מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים. שונים הדברים מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וגורמים אחרים שלא נצליח למנותם ולמצותם".

    תמ"ש (קריית גת)40302-06-17, 65209-12-15 (פורסם במאגרים ביום 3/06/2019).

53. בעניין נטל ההוכחה לקיומם של יחסי "ידועים בציבור" נקבע בפסיקה, כי בשלב הראשוני נטל ההוכחה רובץ לפתחו של הטוען למעמד של "ידוע בציבור".

    (ע"א 714/88 נירה שנצר נ' יובל ריבלין, פ"ד מה(2)89).

54. נוכח המשקל הרב שהוענק בפסיקה לתפיסה הסובייקטיבית של יחסי בני הזוג בינם לבין עצמם, ניתן לבסס כמובן הממצאים על עדותם של בני הזוג בכל הנוגע לתפיסתם את מערכת היחסים ביניהם, אך יש לעשות כן בזהירות ולהתייחס בחשדנות מסוימת כלפי עדותו של מי מהם המבקש לשלול קיומה של מערכת היחסים הנטענת.

55. (תמ"ש (טב') 234-01-11 ס.ע. נ' נ.א., פורסם במאגרים).

56. מכאן שישנה גם חשיבות כיצד קרוביהם של בני הזוג רואים את מערכת היחסים של בני הזוג.: אם למשל חבריהם ומשפחותיהם של שני בני הזוג כלל לא הכירו את בן או בת הזוג האחר, אזי זה עשוי להוות אינדיקציה לכך שמדובר בבני זוג שאינם בהכרח ידועים בציבור אשר קשרו את גורלם איש עם רעותו.

     

    ו-הקשר בין הצדדים בין השנים 2005 עד 2012

57. להצהרת התובע מערכת היחסים ביניהם החלה בשנת 2005 בעוד הנתבעת נשואה, ובשנת 2010 התגרשה מבעלה הראשון. הם התגוררו החל מסוף 2011 בדירה.

    החל מיום ההיכרות הראשון שלהם ובמהלך שנות נישואיהם חיו חיים טובים ומאושרים.

    בילו בטיולים משותפים בארץ ובעולם (סעיפים 1-5 לתצהיר).

    להצהרת הנתבעת, הכירה את התובע כשעבד כשליח בחברה והוביל סחורה לחנות שבה עבדה. מדובר בהיכרות שאין לה שום משמעות מלבד היכרות רגילה בין שני אנשים.

    הקשר ביניהם החל בסמוך לאחר גירושיה מבעלה הראשון.

    היא התגוררה עם בעלה הראשון בדירתם עד לחודש 11/2010 ולתובע לא היה מעמד כלשהוא.

    להצהרתה, התובע לא היה שותף להחלטה להתגרש מבעלה הראשון ולא לרכישת חלקו בדירה.

    הקשר עם התובע התחיל לאחר גירושיה מבעלה הראשון ב- 10/2011, והיא הרתה את הקטינה בסמוך לאחר מכן, ממש בתחילת הקשר עם התובע.

    בתקופת ההיריון התובע התגורר ועבד במרכז בעוד היא התגוררה בבית הוריה והייתה סמוכה על שולחנם.

    הקטינה נולדה ב- 11/2011 כשהייתה עוד בבית הוריה.

    כשהקטינה הייתה בת 8 חודשים, עזב התובע את דירתו השכורה במרכז והם עברו עם הקטינה לגור בדירתה בצפון.

    כך שלגרסתה רק בשנת 2012 נכנס התובע לחייהן כשהתחילו שלושתם לגור בדירה.

    (סעיפים 7-16 לתצהירה).

58. התובע בסיכומיו מייחס לצדדים קשר של ידועים בציבור בשנים 2005-2010 בתקופה כאמור בה הייתה נשואה לבעלה הראשון שעמו חלקה משק בית משותף בדירה.

59. כהוכחה לטענתו, מפנה לתמונה שהוצגה בדיון ההוכחות בו נראים הצדדים בשנת 2007 ביחד בג'קוזי. הנתבעת נשאלה על כך, והשיבה כי לא היה כל קשר אינטימי עם התובע בשנת 2007 ושללה כל הסקת מסקנה אחרת (עמ' 33 ש' 2-11).

60. התובע מצידו לא הביא כל ראייה לניהול חיי משפחה ומשק בית משותף עם הנתבעת עד למועד עזיבתו של בעלה הראשון את הדירה, אירוע שחל בין החודשים 8-11 לשנת 2011, וגם לא לאחר מכן, וזאת עד לתחילת מגוריו המשותפים בדירה עם הנתבעת והקטינה.

61. התובע נשאל על כך בחקירתו, ואישר כי נכון לאותה תקופה הם נפגשו וטיילו אך לא ניהלו משק בית משותף.

    "ש. אני מראה לך את התגובה שנתת לבקשה לביטול העיקול. סעיף 2 לבקשה אתה אומר שחלקת עם האישה חיים משותפים של 15 שנה. איך?

    ת. מה איך?

    ש. איך חלקתם 15 שנה כאשר עברתם לגור בדירה שלה בשנת 2012

    ת. ידועים בציבור, תקופה של חיים ביחד סך הכל פחות או יותר.

    לשאלת בית משפט

    ש. איך היית ידוע בציבור כאשר היא נשואה?

    ...

    ש. בעלה ידע שאתה איתה?

    ת. אין לי מושג מה ידע. אולי היה בחו"ל

    המשך:

    ש. ניהלת משק בית משותף כאשר היתה נשואה לבעלה?

    ת. נפגשנו, טיילנו.

    לשאלת בית משפט

    ש. חיית איתה באותו בית? ישנת איתה באותה מיטה שישנה עם בעלה? איך היא נשואה ואתה מנהל איתה משק בית? בישלת לה ארוחות

    ת. לא בישלתי ארוחות

    ש. ישנת באותה מיטה שחלקה עם בעלה

    ת. קרה.

    המשך:

    ש. אמרת שחלקת איתה חיים משנת 2005. אתה אומר שכן?

    ת. כן

    ש. בעודה אישה נשואה?

    ת. כל אחד רואה את זה בזוית אחרת.

    ש. גרתם יחד משנת 2005

    ת. טיילנו ביחד, אכלנו ביחד, ישנו ביחד.

    לשאלת בית משפט

    ש. יש הבדל בין לטייל לבין לחיות ביחד. זה שהיה לכם כיף ביחד זה בסדר גמור.

    ת. אני רואה את זה ככה וזכותי לראות את זה. עם כל הכבוד זה תקופה די ארוכה".

    (עמ' 11 עד עמ' 12 ש' 9)".

62. התובע גם לא הביא עדים מטעמו שיעידו כיצד הם ראו את מערכת היחסים של בני הזוג.

    "ש. בקרבו של איזה ציבור אתם ידועים?

    ת. עשינו פגישות ביחד, המשפחה שלה לפחות אמה ידעה. זה מספיק? או אתה רוצה לפתוח הכל?

    ש. היא הייתה נשואה והייתה ידועה בציבור שלך?

    ת. כן

    ש. כל הציבור ידע?

    ת. מה זה ציבור?

    (עמ' 8 ש' 9-19).

63. התובע טען כי בסוף חודש 12/10 כחצי שנה טרם גירושיה, מימן עבור שניהם חופשה זוגית בחו"ל בעלות של 5376 ₪, ובחקירתה אישרה הנתבעת כי הייתה בחו"ל עמו, אך לא אישרה את התאריך (עמ' 32 ש' 17-31). עוד טוען כי ביום 24.6.11 רכש לשימושה רכב מסוג הונדה אותו רשם על שמה והוצג לעיונה רישיון רכב (נ/1). הנתבעת טענה בעדותה כי לא ידעה שהרכב נרכש על שמה ואחר כך אמרה שרשום גם על שם הנתבע (עמ' 33 ש' 4 עמ' 36 ש' 5).

64. בחודש 2/2011 הרתה הנתבעת.

65. התובע הפנה לאסמכתאות על רכישות שלו לטובת הקטינה המשותפת בזמן בו התגורר בעיר אחרת, ואף טען בסיכומיו כי אותה תקופה הייתה לנה המשפחה לסירוגין במרכז ובעיר מגורי הנתבעת בצפון.

66. לעניין זה העידה הנתבעת כי הקשר ביניהם עד למגורים המשותפים בדירה בחודש 5/12 היה : "כל סוף שבוע סוג של שותפים על בסיס רומנטי. ובשנת 2012 הוא נכנס לבית".

    (עמ' 32 ש' 17). ובהמשך : "מחודש מאי 2012 זה נקרא מערכת יחסים שרואים אחד את השנייה יום יום" (עמ' 36 ש' 1-2).

67. לעניין השימוש ברכב, העידה כי אין בכך כדי להעיד על חיים משותפים, כי היא שילמה בגין השימוש ברכב עלות טסט ודמי ביטוח, ובהמשך הרכב נמכר ותמורתו הועברה לתובע (עמ' 36 ש' 3-8).

68. הנתבעת העידה כי עד שמלאו לקטינה שמונה חודשים, התובע לא טיפל בקטינה שכן הוא גר בעיר אחרת במרכז והיא גרה אצל הוריה בצפון. והוא זה שביקר אותן בסופ"ש.(עמ' 37 ש' 6-7).

    הנתבעת הופנתה לרכישות של התובע בסופרמרקטים ובבית קפה בשנת 2010, ולקבלות על רכישות בחנות צעצועים, כראייה לכך שנכח גם במהלך השבוע, ובתגובה לכך העידה שאין לכך קשר אליה, שכן במסגרת עבודתו סיפק פעמיים בשבוע סחורה לחנות בעיר מגוריה (עמ' 37 ש' 15-16).

69. אני סבורה כי לא די ברכישת רכב על שמה של הנתבעת (שבסופו של דבר נמכר והתמורה הועברה לכיסו של התובע) ומספר קבלות על רכישות בסופרמרקטים וחנות צעצועים, כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על התובע למתן הצהרה על היות הצדדים ידועים בציבור.

70. גם רכישת מתנות, תשלומים עבור שלוש טיסות לחו"ל וטיולים אינם מעידים על קשר מחייב, שהרי מדובר בהוצאות שהן חלק בלתי נפרד מהליך חיזור ובניית קשר.

71. אני מוצאת כי הקשר בין הצדדים בתקופת הביניים החל מ- 12/10 ועד לחודש 5/12 היה רומנטי ולא כשל ידועים בציבור, שכן הוא נעדר סממן של קשירת גורל וניהול משק בית משותף. הצדדים לא גרו תחת קורת גג אחת המשמשת להם מעון משותף, הצדדים לא דאגו האחד למשנהו מי במימון ומי בביצוע מטלות הבית והתובע לא סייע בגידול הקטינה לאחר לידתה אלא בכלל גר בעיר אחרת במרכז.

72. התובע אישר בחקירתו כי עבר לגור עם הנתבעת בדירה רק לאחר שהדירה התפנתה מהשוכרים בה (עמ' 9 ש' 13-17). עפ"י הסכם השכירות (מוצג נ' 1) השכירות הסתיימה ביום 10.5.12 וסמוך לכך עבר התובע לגור בדירה.

73. המפנה ביחסים של הצדדים חל בחודש מאי 2012 אז נכנס התובע לחייהן של הנתבעת והקטינה כששלושתם גרו יחד תחת אותה קורת גג והתנהלו כמשפחה אחת.

74. לאור האמור, אני קובעת כי החל מחודש 05/2012 הצדדים הינם "ידועים בציבור" עד לנישואיהם בשנת 2014.

     

     

    ז-האם הוכחה כוונת שיתוף ספציפי

75. האם הוכחה כוונת שיתוף ספציפי בדירה הרשומה על שם הנתבעת שנקנתה על ידה מהגרוש במסגרת הסכם הגירושין שאושר ביום 13.10.10.

76. הלכת השיתוף הספציפי התפתחה בפסיקה לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, בו הוציא המחוקק מכלל איזון המשאבים נכסים חיצוניים שהיו לצדדים ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין (סע' 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון).

77. עיקרה של "הלכת השיתוף הספציפי" הוא כי אין מניעה מכוח הוראת סע' 4 לחוק יחסי ממון הקובע ש"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני", כי בן-זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו שבידיו זכויות בנכס הרשום על שם בן-הזוג האחר ושהיה בבעלותו ערב הנישואין.

78. בצד האמור הובהר בפסיקה כי לא כל מערכת זוגית כוללת בהכרח שיתוף בנכסים חיצוניים וכי יש צורך בהוכחת "דבר מה נוסף" לצורך החלתו של שיתוף. דהיינו, יש להוכיח קיומן של נסיבות מסוימות מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין גם אם הם ארוכים ומתנהלים על מי מנוחות.

    (דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2021).

79. בעמ"ש (מרכז –לוד) 22552-04-23 מיום 21.1.24 סוכמו עיקרי כללי השיתופיות שהתוו בפסיקה כדלקמן:

    • באשר להגדרתו, מהותו והיקפו של אותו "דבר מה נוסף" הובהר בפסיקה, כי עסקינן במבחן עובדתי התלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (2010); בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 (‏2016); ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לחוות דעתו של השופט עמית (2011)). לצד זאת, הובהר בפסיקה כי ביסודה של הלכת השיתוף הספציפי עומדת מידה מסוימת של "עמימות אינהרנטית" וכי גבולותיה, היקפה ומבחניה אינם חדים והם משתנים מנסיבה לנסיבה (בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה ח' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (‏2011)).

    • על אף שכך, ניתן לומר כי בעקרון הקריטריונים והמבחנים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות, האחת מתייחסת לנכס עצמו (טיבו של הנכס, עלות ומידת ההשקעה המשותפת בו), והאחרת לבני הזוג (האם מדובר בנישואים ראשונים, אורך הנשואים, טיב מערכת היחסים, קיומם של ילדים וכיו"ב וראו, כדוגמה, חוות דעתו של כב' הש' עמית בעניין בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (2012) (להלן – עניין אלמונית).

    • ביחס לנסיבות הקשורות בנכס ניתנה חשיבות רבה בפסיקה להיות הנכס הספציפי בית המגורים של בני הזוג, מתוך תפישה לפיה בית המגורים אינו נכס ככל הנכסים והוא מהווה גולת הכותרת של תא המשפחתי (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, (1994); רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, (2006); בעמ 5939/04 - פלוני נ' פלונית, (2004)).

      נוכח מעמדה הייחודי של דירת מגורי בני הזוג נקבע כי יש להקל במשקל הראיות החיצוניות המוכיחות את כוונת השיתוף וזאת לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג (ראו פסקה 37 לפסק דינה של הנשיאה חיות בדנג"ץ וכן פסק דינו של השופט עמית בעניין אלמונית).

    • גם באשר למועד התגבשות הזכות מכוח הלכת השיתוף הספציפי, התקשתה הפסיקה למצוא מועד מסוים קבוע, וקבעה כי זכות זו מתגבשת בשלב מסוים על ציר חיי הנישואין (עניין בן גיאת הנ"ל, פסקה 24 לפסק דינו של השופט עמית), כאשר לא פעם יידרש חלוף הזמן לצורך קביעה כי אכן התגבשה הזכות הנזכרת.

80. בבע"מ 1398/11, אלמונית נ' אלמוני, פורסם בנבו מיום 26.12.12, כב' השופט עמית מציע שורת מבחנים, שאינם מהווים רשימה סגורה, לבחינת קיומה של כוונת שיתוף ספציפית. ובכללם – סוג הנכס, היינו - האם מדובר בדירת מגורי בני הזוג או נכס אחר, האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין, האם הדירה התקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה, והדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה. האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו. אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה), אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה), האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף, האם בוצע שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג, התנהגות הצדדים - אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף ונסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

     

    ח-האם היו מצגים והבטחות מצד הנתבעת שהדירה שייכת גם לתובע

81. התובע לא טען וגם לא הוכיח כי הנתבעת הקנתה לו זכויות כלשהן בדירה.

    "לשאלת בית משפט....

    ש. היא אמרה לך שהיא נותנת לך חצי מהזכויות שלה בבית.

    ת. לא דיברנו על זה. הכל משפחה. זה תוכניות.

    ש. אמרה שתיתן לך חצי מהדירה?

    ת. לא דיברנו על זה .יש דברים בבטן שאנשים לא מעלים בכלל".

    (עמ' 9 ש' 34 עד עמ' 10 ש' 1).

82. בחקירתו הנגדית נשאל מכוח מה הוא סבור כי יש לו זכויות בדירה, והשיב על כך שהשקיע בדירה, לקח הלוואה והעביר לנתבעת, חיו בדירה חיי משפחה עם תכניות .

    " ש. תסביר לי ולבית המשפט, מכח מה מתי גילית שמכח מה אתה טוען שיש לך זכויות בדירה של האישה? מכח מה. למה אתה סבור שיש לך זכות בדירה שלה שהיא קנתה לפני הנישואין?

    ת. השקעתי בבית הזה, גרנו כמשפחה המון שנים. התחלנו להשקיע ולחיות שם. המון שנים, זה משנת 2010.

    לשאלת בית משפט

    ש. נכנסת לדירה רק בשנת 2012.

    ת. ההחלטה הייתה של שנינו להשכיר את זה והשכרתי דירה איתה ביחד עשיתי שיפוץ כדי שהבית יהיה ראוי להשכרה כי היה מוזנח מאוד מאז אני לוקח את התקופה כביכול כי חיינו חיי משפחה, תכנונים, בחודש ינואר פב 2011 נכנסה להריון, היו תוכניות היתה השקעה, גם לקחת חלק של הבית, לקחתי הלוואה כמה שהייתי יכול העברתי לה, כל הזמן זה השקעה חיים משותפים זה תוכניות".

    (עמ' 9 ש' 21-33).

83. התובע הודה בחקירתו כי סוגיית הזכויות בדירה כלל לא עלתה בשיחות ביניהם :

    ש. עניין הדירה לא עלה בשיחות ביניכם נכון?

    ת. נכון.

    ....

    ש. היו לך טענות על זכויות בדירה אז?

    ת. לא דיברנו על הזכויות בכלל, או על הבית בכלל".

    (עמ' 13 ש' 21-22 וש' 31-32).

84. וזאת הגם שהוא חשב בזמנו שיש לו זכויות בדירה שלה :

    מכוח : "שאני חי, אני משקיע, אני מפרנס את המשפחה.

    ש. משקיע במה?

    ת. בהכל. מא' עד ת'".

85. גם אביה של הנתבעת בתצהירו הצהיר כי התובע מעולם לא אמר לו כי יש לו זכויות בדירה, אדרבא כשהוא שאל אותו ישירות האם לטענתו יש לו חלק בדירה שלה, השיב לו התובע : "מה פתאום זאת הדירה שלה".

86. בעניינו לא הוכח באופן פוזיטיבי הסכמת הצדדים לעניין קיומו של השיתוף הספציפי בדירה.

87. מעדותו עולה כי הנתבעת אף בקשה ממנו לחתום על הסכם ממון, כשהתערערו היחסים ביניהם ואז הוא החליט לפתוח בהליך כנגדה (עמ' 12 ש' 23-26).

88. הנתבעת מצידה נשאלה האם לא חשבה להחתים אותו על הסכם ממון לפני שעברו לגור ביחד בדירה והשיבה : "לא. כי לא ידעתי. כי קניתי את הרכוש עם בעלי הראשון וברגע שהתגרשנו יש ניירת שאני שילמתי לו עבור הנכס ואני המשכתי לחיות ולשלם משכנתא. וסילקתי את המשכנתא" (עמ' 53 ש' 33-35). והסבירה בהמשך כי ביקשה שיחתום על הסכם ממון בשנת 2020 בזמן מכירת הדירה הואיל ובקשה אישור עקרוני מהבנק ליטול משכנתא לרכישת בית אחר, ואכן התובע חתם על מסמכים בבנק בחודש יולי והדירה נמכרה בחודש נובמבר (עמ' 54 ש' 17 עד ש' 36).

89. זאת ועוד בבקשה שהגיש התובע בהליך י"ס להטלת עיקולים זמניים לא טען דבר לכוונת שיתוף מצידה של הנתבעת, רק בכתב תשובתו לבקשתה לביטול העקולים טען לראשונה כי שיפץ את הדירה שלוש פעמים, נתן לה סכום של כסף לרכישת חלקו של הגרוש בדירה וכי נטל יחד עמה משכנתא אותה שילמו ביחד כל השנים.

    כבוד הרשמת שדנה בבקשה לביטול העיקול קבעה בהחלטתה מיום 3.1.23 כי :

    "המבקש לא טען בבקשתו לצו עיקול וכן, בתגובה לבקשה לביטול צו העיקול לכוונת שיתוף ספציפית בנכס חיצוני זה – הדירה. מה גם שהנטל על המבקש להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בדירה זה וכן להביא ראשית ראייה לדבר מה נוסף, מכוחו נוצר מצג או כוונת שיתוף ספציפית בדירה מטעם המשיבה, והמהווה תנאי לשיתוף ספציפי בנכס חיצוני זה, כאשר אין די בחיים המשותפים ובעצם הנישואין על מנת לייצר זכויות בעלות.

    הגם שהטענה לכוונת שיתוף ספציפית לא נטענה בבקשה לצו עיקול ובתגובה לבקשה לביטול הצו, כאמור לעיל, הרי גם לאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו לתיק וכן, לאחר שהצדדים נחקרו בפני , הגעתי למסקנה כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו ומלבד טענתו הכללית כי בני הצדדים חיו חיים משותפים, לא הביא ראשית ראייה כלשהי ל"דבר מה נוסף" להוכחת כוונת השיתוף הספציפית. בעניין זה מפנה לעדותו (עמ' 2 שורה 30-32 לפרוטוקול הדיון)".

90. נתתי אמון בעדות הנתבעת, כי לא יצרה מצג בפני התובע שיש לה כוונה לשתף אותו בדירה, וגם התובע אישר בעדותו כי לא היה כל שיג ושיח ביניהם בעניין זה. מעדותה עולה כי חשבה שהואיל וקנתה מהגרוש את חלקו בדירה, סברה כי הדירה שלה. בקשתה מהתובע לחתום על הסכם ממון נולדה רק בעקבות דרישת הבנק.

91. עם זאת, יש לבחון האם השיתוף הספציפי יוכח במבחנים שיביאו אותנו למסקנה באשר לשיתוף אובייקטיבי ולאו דווקא סובייקטיבי של אותם בני זוג, כאשר הנטל להוכחת השיתוף הספציפי מוטל על התובע.

     

    ט-האם התובע השתתף ברכישת חלקו של הגרוש בדירה 

92. התובע טוען בסיכומיו כי הוצגה על ידו תשתית ראיות נסיבתיות המרכיבות יחד תמונה שלמה לפיה המסקנה היחידה המתבקשת היא כי היה שותף וסייע בתשלום עבור רכישת חלקו של הגרוש, כך שלמעשה הצדדים רכשו יחדיו את הדירה אשר לימים נרשם על שמה של הנתבעת מתוקף הנאמנות ביניהם כבני זוג.

93. התובע נסמך על ההשתלשלות האירועים שלגרסתו ניתן להסיק ממנה כי ההלוואה שנטל אותה עת היא לטובת רכישת חלקו של הגרוש בדירה.

94. בסיכומיו מפנה לעובדות הבאות: למחרת אישור הסכם הגירושין, ביום 14.10.10 נטל הלוואה בסך של 25,000 ₪ מחשבונו (נספח ס-11), ביום נטילת ההלוואה היה מצוי ביתרת זכות של כ- 7000 ₪ (נספח ס- 12) ובמשך 3 חודשים לא עשה כל שימוש בכספי ההלוואה והיא נותרה בחשבונו (נספח ס-13), וביום 6.1.11 משך את מלוא סכום ההלוואה 25,000 ₪ (נספח ס-14).

    לטענתו, 5 ימים לאחר מכן, ביום 11.1.11 חתם הגרוש על קבלת תשלום מהנתבעת על סך של 35,000 ₪ (נספח ס-15).

95. לגישתו לא צירפה הנתבעת ולו בדל של ראייה מהיכן נטלה את מלוא הכספים לטובת הרכישה.

96. בתצהירו מסר התובע גרסה שונה לעניין הסכום שהעביר לה, שתפח ליותר מכפליים לסך של 40,000 ש"ח: "במסגרת הגירושין החלטנו לרכוש את הדירה שבה התגוררה הנתבעת עם בעלה הראשון ושילמנו סך של 80,000 ₪ חלקה של הנתבעת בבית כאשר כ- 50% מהסכום שולמו מהון עצמי שאני הבאתי ו- 50% היא לקחה הלוואה מהעבודה שלה והיא שולמה בתשלומים במהלך החיים המשותפים שלנו" (סעיף 14 לתצהיר).

97. ובחקירתו בבקשה למתן צו עיקול העיד כי העביר לתובעת 35,000 ₪ (פרוטוקול מיום 7.3.21 עמ' 10ש' 35-36).

    " נאמר לי שהיא צריכה לשלם 80,000 ₪ לבעלה הקודם לטובת הגירושין. באותו רגע אמרתי שאני אעזור לה ונתתי לה 35,000 ₪".

98. התובע לא ידע להסביר מדוע לא ציין בבקשה לצו עיקול כי העביר לתובעת סכום של 40,000 ₪ (פרוטוקול מיום 3.1.23 עמ' 10 ש' 30-36).

99. הנתבעת הצהירה בתצהירה כי לרכישת חלקו של הגרוש בדירה שילמה מיגיעה אישית שלה וגם בוויתורים על חלקה ברכוש משותף, כך למשל על הרכב, על מזונות אישה ונטלה על עצמה את החזרי המשכנתא כמו גם תשלום מלוא ההוצאות של שניהם עד ליום הגירושין (נספח 6) ובחקירה הנגדית חזרה על כך "שוויתרה על רכב ועל הוויזות שמשיכה לשלם" (פרוטוקול מיום 28.5.23 עמ' 56 ש' 7-8).

100. ובהמשך הצהירה כי טענת התובע שנתן לה כספים לרכישת חלקו של הגרוש היא שקרית, ונטענה מאוחר יותר (סעיף 64).

101. הנתבעת צירפה לתצהירה שני אישורים מהגרוש שקיבל כספים עבור רכישת חלקו בדירה, ביום 13.10.10 סך של 50,000 ₪ וביום 11.1.11 סך של 35,000 ₪ (נספח 5).

102. בעדותה אישרה כי הדירה נרכשה על ידה ועל ידי הגרוש בשנת 2005 בסכום של 390,000 ₪ דאז וניטלה על ידם משכנתא בסך של 250,000 ש"ח, ובנוסף סכום של 100,000 ₪ מומן על ידי הוריה (עמ' 56 ש' 23-35 ועמ' 57 ש' 7).

103. גם אביה הצהיר בתצהירו כי העבירו שיקים בנקאיים בסכום של כ- 82,814 ₪ למוכר לצורך רכישת הדירה לראשונה.

104. עוד העידה כי הכספים בגין חלקו של הגרוש בדירה הועברו לו במזומן שהוחזק בכספת אצל הוריה (עמ' 58 ש' 15-24).

105. יצוין כי אביה של הנתבעת שהיה עד מטעמה, לא נשאל בחקירתו הנגדית מאומה בעניין הכספת ע"י ב"כ התובע. גם לא לעניין הצהרתו כי מעולם לא שמע מפיו טענה כי יש לו זכויות בדירה.

106. בעדותה של הנתבעת הופרכה הטענה של התובע כי יש קשר בין משיכת כספי ההלוואה שנטל ביום 6.1.11 בסך של 25,000 ₪ אל מול העובדה כי הנתבעת העבירה סך של 35,000 ₪ ביום 11.1.11 לגרוש שלה.

107. אני קובעת כי גרסתו של התובע שהעביר לנתבעת כספים כדי לרכוש את חלקו של הגרוש בדירה אינה עקבית לגבי הסכומים, אינה נתמכת בראיות ממשיות על העברת הכספים בפועל לידיה ו/או לחשבונה, וכי מדובר בגרסה מתפתחת, משמדובר בטענה מהותית שלא צוינה בבקשה להטלת עיקול אלא עלתה לראשונה רק בחקירתו. משכך, אינני נותנת אמון בגרסתו כי העביר לנתבעת כספים לצורך רכישת חלקו של הגרוש בדירה.

      

     י-האם התובע השקיע באחזקת הדירה ושיפוצה

108. גרסתו של התובע ביחס להשקעותיו המשמעותיות בדירה ושיפוצה הצטמקה לענייני אחזקה והוספת גדר קלה ופרגולה, שבטלים בשישים לנוכח שווי הדירה.

109. במסגרת הליך העיקול שהוגש על ידו בתיק י"ס טען לראשונה בתשובתו לבקשת הנתבעת לביטול העיקול כי שיפץ את הדירה שלוש פעמים וכי יחד עמה נטל משכנתא אותה "שילמו יחד כל השנים".

     ואלו טענותיו להשקעותיו בדירה בהליך העיקול:

     "במהלך שנות הנישואין משפץ הבעל פעמים רבות את הדירה המשותפת, החליף מטבח קומפלט בעלות של 22,000 ₪ בנה פרגולה בסכום של למעלה מ- 10,000 ₪, גדר מעל 5000 ₪, גינה שלמה בסכום של 30,000 ₪ וכל הנדרש ולא חסך בעלויות הכול מכיסו" (סעיף 21 לתגובה).

     "לא זו בלבד ברבות השנים "שכחה" המבקשת "בהגינותה" הרבה לרשום כי המשיב הוא זה שהשקיע עשרות אם לא מאות אלפי שקלים לרבות השנים בדירת הצדדים...מטבח קומפלט בסך של 22,000 ₪...פרגולה מעל 10,000 ₪, גדר מעל 5000 ₪...גינה מעל 30,000 ש"ח (סעיף 39 לתגובה).

     "..הוא זה אשר שיפץ את הדירה מא' עד ת' 3 פעמים לבדו ומחשבונו בלבד" (סעיף 41 לתגובה) פעם ראשונה כאשר רכשו את הדירה מבעלה הראשון לטובת השכרת הבית, הפעם השנייה כשהשוכרים עזבו ובפעם השלישית בשנה האחרונה לבקשתה של האישה (סעיף 42 לתגובה).

     רק בשיפוץ הראשון המשיב ביצע עבודות חשמל מקיפות...סייד וצבע, החליף אינסטלציה שלמה, רכש מזגנים באלפי שקלים (סעיף 43 לתגובה).

110. כבוד הרשמת שדנה בבקשה לביטול העיקול על הדירה שהוטל לבקשת התובע קבעה כי :

     "גם טענת המבקש כי בנה, השקיע ושיבח את הדירה לא נתמכה בראשית ראייה שכן, כל שצורף היה הצעות מחיר בלבד מה גם שטענה זו נסתרה בחקירה הנגדית (כאשר כאמור טענה זו עלתה רק בתגובה לבקשה לביטול הצו) .

     המבקש נשאל איפה הראיות לשיפוצים שעשה בדירה והשיב כי יש דברים שניתן להוכיח ויש דברים שלא, עת נשאל כי השיפוצים היו צבע השיב כי "לגבי המטבח צודק" וכי לגבי הטענה כי החליף מטבח קומפלט, השיב כי "גם הטובים טועים".

111. טענותיו להשקעותיו ושיפוצים שערך בדירה בסך מאות אלפי שקלים הצטמקו עד מאוד במסגרת ההליך הרכושי, בבחינת מה שהתחיל בקול תרועה רמה הסתיים בקול ענות חלושה.

112. בתצהירו לא אוזכרו טענות אלה לשיפוצים מקיפים ולא הוצגו ראיות ואסמכתאות לטענתו להשקעתו בסך "עשרות אם לא מאות אלפי שקלים" בדירה.

     וכך בסעיף 19 לתצהירו : " נשאתי במשך השנים בכל התשלומים לתיקונים שנדרשו לדירה שלנו, בניתי פרגולה וגדר, השבחתי את הגינה, החלפתי צנרת מים ואינסטלציה, רכשתי מזגן, צבע ושיפוץ של הבית עד כי בזמן מכירת הבית היה שוויו 950,000 ₪ כאשר ערכו ביום הקנייה כ- 400,000 ₪".

113. בחקירתו הנגדית אישר כי מספר מסמכים שצירף לתגובתו לבקשה של הנתבעת לביטול העיקול זמני המעידים לכאורה על שיפוצים, לא צורפו בשנית לתצהיר עדותו הראשית, כי זה הוכח כלא אקטואלי (עמ' 10 ש' 8-10).

114. ובהמשך העיד כי מדובר ב "דברים כמו תיקון בידוד של הגג, איטום של הבית המון דברים זה בשוטף".

115. על דעת עצמו ובניגוד להוראות בית משפט צירף האיש 30 מסמכים (דפי אשראי) לסיכומיו (נספח ס 21), אשר לטענתו מעידים על עבודות אחזקה ושיפוץ שעשה בבית לאורך השנים ובכך חסך עשרות אלפי שקלים לצדדים.

116. כימות כל הסכומים שמרקר שנרכשו בחנויות בנייה ומשתלות לפרק זמן של שנתיים מחודש 7/12 עד 7/14 מביאנו לסכום של 10,018 ₪ בלבד.

117. הנתבעת העידה כי התובע לא עשה שיפוץ בדירה אלא תיקוני צבע בלבד, בנה פרגולה וגדר על דעת עצמו התקנת מזגן והחלפת ברז (עמ' 60 עד 61 לפרוטוקול מיום 28.5.23).

     וכי שיפוץ כללי לבית נערך בשנת 2005 יחד עם בעלה הראשון (עמ' 61 ש' 30)

118. גם מעדותה של העדה, מכרה של הנתבעת עוד ממועד נישואיה משנת 2002, עולה כי בשנת 2005 הנתבעת ובעלה הראשון רכשו דירה יחד, שיפצו והשקיעו בה. לטענתה בשנת 2012 התובע נכנס לגור עם הנתבעת בדירה והיא העידה כי כשהתארחה אצלם לא ראתה שום שינוי שנעשה בדירה ומחוצה לה מאז התקופה שהייתה נשואה (עמ' 3 ש' 17-18, ש' 32 ועמ' 4 ש' 16-19).

119. אני קובעת כי התובע לא הוכיח שביצע שיפוצים של ממש בדירה אלא מדובר בעזרה בתחזוקה שוטפת. כל בני זוג שחיים יחד בדירה תורמים תרומה מסוימת לבית, אך כל עוד מדובר בתרומה זניחה לעומת שווי הבית אין בכך כדי ליצור את כוונת השיתוף הספציפי.

     זאת ועוד, היה ונכיר בשיפוץ קוסמטי בדמות בבניית פרגולה, תיקוני צבע, החלפת ברז והתקנת מזגן כמקימים כוונת שיתוף ספציפי בדירה, אזי לא ניתן יהיה לשמור על הפרדה רכושית.

     בנוסף, יש לזכור כי אל מול התרומה הלא משמעותית מבחינה כלכלית עשה התובע שימוש חינם בדירה ללא תשלום דמי שימוש, ועל כן אין מדובר בנסיבות המקימות שיתוף.

      

     יא-התנהלות הכלכלית של הצדדים – הפרדה רכושית

120. בין הצדדים נשמרה הפרדה רכושית מוחלטת במהלך כל שנות יחסיהם המשותפים ממועד היותם ידועים בציבור וגם לאחר נישואיהם.

121. כל צד הפקיד הכנסותיו לחשבון בנק נפרד.

122. לא היה שימוש של צד מסוים באמצעי תשלום של הצד האחר.

123. כל צד שילם את הוצאותיו האישיות וההלוואות שנטל.

124. לא היה דיווח של צד למשנהו על מצבו הכלכלי.

125. הנתבעת שילמה לבדה את החזרי המשכנתא.

     מדובר במשכנתא שניטלה על ידי הנתבעת ובעלה הקודם בשנת 2005, ולאחר גירושיה המשיכה לשלמה לבד מחשבונה.

126. אמנם, בתחילה טען התובע כי נטל משכנתא יחד עמה ששולמה על ידם במשותף, אך לאחר מכן חזר בו מטענתו זו.

     "ש. אני אומר לך מה טענת. טענת בהליכים שהתנהלו במסגרת העיקולים שהטלת על הדירה של האישה, טענת כי שניכם לקחתם משכנתא בסך של 250,000 ₪. וכי שניכם שילמתם אותה. כי שניכם רכשתם את הבית. את הטענה הזאת לא רואה בתצהיר שלך. אתה חוזר בך מהטענה הזאת?

     ת. כן.

     ש. אז לא לקחת משכנתא עם האישה?

     ת. פיזית לא הייתי רשום.

     ש.אז היית איתה בבנק ולקחת משכנתא?

     ת. לא הייתי איתה בבנק".

     ...

     ש. אתה שילמת משכנתא עם האישה

     ת. אנו משפחה

     ש. מאיזה חשבון היא ירדה.

     ת. חשבון שלה

     ....

     ש. המשכנתא נלקחה על ידה ועל ידי בעלה הראשון.

     ת. במקור".

     (עמ' 15 ש' 33-36, עמ' 16 ש' 4-5, 11-18).

127. מרבית הוצאות הקטינה והכלכלה שולמו על ידי הנתבעת כפי שעולה מאסמכתאות שצורפו על ידה בהליך המזונות ובנספחים לתצהיריה.

128. התובע שילם רק הוצאות החזקת הבית הכוללים ארנונה, מים וחשמל וכן חלק מהוצאות הרפואיות והחינוכיות של הקטינה ( ראה עדות הנתבעת עמ' 46 ש' 35 ועמ' 51 ש' 19-23). לתצהירו צירף אסמכתאות רק על תשלומי הוצאות החזקת הבית הללו.

129. בסיכומיו טען התובע כי שילם עבור שלוש נסיעות לחו"ל משותפות, וניסה להיתלות בחודש ספציפי בו בחר בשנה מסוימת כדי להוכיח שנשא בהוצאות המשפחה. שוב אחזור על קביעותיי כי אין בכך כדי להצביע על כל זיקה לזכויות בדירה.

130. אמנם המשכנתא שולמה על ידי הנתבעת במהלך חייהם המשותפים בדירה.

     ואולם, הנתבעת העידה כי הבהירה לתובע שעליו לתרום למגוריו חינם בדירתה.

     "הוצאות הארנונה וחשמל שולמו על ידי התובע כי זה הבית שלי ושנינו ידענו כי זאת תהיה תרומתו קטנה ככל שתהיה. היה ברור לתובע כי אם לא היה בית הוא יצטרך לשלם גם מחצית מדמי השכירות של בית סביר וגם הוצאות האחזקה שלו לכן הוא היה שבע רצון מההסדר" (סעיף 24).

131. בתצהירה הוסברה ההתנהלות: "מהר מאוד התובע הבהיר את עצמו לגמרי ואמר במילים אלה או אחרות כי אין הוא יכול או מוכן לכל סיוע וכי כל אחד ידאג לעצמו או כל אחד עם שלו, ואכן כל התנהלנו מאז ועד הפירוד. לשנינו היה מאוד ברור כי רכושי הוא רכושי ורכושו הוא רכושו, וברור שאין שותפות האחד ברכושו של השני..." (סעיפים 20-21).

132. התובע לא הוכיח כי ישנה הסכמה בדבר התנהלות כלכלית לפיה יש לראות את תשלומי המשכנתא על ידי הנתבעת כחלק מתחשיב פנימי ביניהם ביחס להוצאותיהם. הצדדים לא התייחסו לשכרו של כל אחד מהם כהכנסה משותפת שנצטברה במאמץ משותף, אדרבא התרשמתי כי הייתה חלוקה ברורה מה התובע משלם עבור מגוריו ללא תמורה בדירת הנתבעת.

133. חיזוק לכך גם נלמד מהעובדה כי התובע לא הביע כל התנגדות למכירת הדירה על ידי הנתבעת, ואף הושיט לה עזרה, בכך שחתם לה על מסמכים שיסייעו בידה לקבל משכנתא כדי לרכוש עבורה בית אחר, ואף הציג הדירה לקונים פוטנציאליים.

     אמנם, במסגרת תגובתו לבקשת הנתבעת לביטול עיקולים ובסעיף 31 לכתב תביעתו, טען כי הנתבעת מכרה את הדירה ללא שיתופו וללא ידיעתו והודיעה לו במפתיע כי :"מכרה את ביתם המשותף ועליו לפנותו", אלא שמעשיו והתנהלותו מעידים כי שלא כגרסתו הייתה השתלשלות האירועים. עוד מסתבר כי בניגוד לעדותו כי הנתבעת עזבה את הדירה ועברה לגור עם הקטינה ביישוב אחר, והוא נותר שם כדי לסדר את הדירה ולעשות תיקונים קוסמטיים שתהיה ראויה להשכרה (עמ' 13 ש' 24-25) הקונה של הדירה הצהירה כי הבית היה הרוס וב"כ התובע ויתרה על חקירתה הנגדית (ש' 27-32) : "קבענו מול התובע שידע על מכירת הבית ונתן לנו אפשרות לסייר בבית וכיו"ב עד לקנייתו ...מאוחר יותר אני ובעלי קנינו את הבית מהנתבעת ואחר כך לאור מצבו הפיסי עשינו בו את השיפוץ שהיה בכוונתנו לעשות".

      

     יב-האם הייתה עזרה מההורים של התובע

134. התובע הצהיר כי במהלך השנים, הם קבלו כספים לטובת החיים המשותפים שלהם ולצורך שיפוץ הדירה מאביו (סעיף 22). בתגובתו לבקשה לעיקול טען כי שנשא ב- 90% מהוצאות הבית בעזרה של 400,000 ₪ מהוריו" (סעיף 47). צורף תצהיר מאביו כי : "לצורך עבודות שיפוצים בדירה העביר לצדדים במהלך השנים מספר פעמים כסף כהלוואה שהוחזר לו ואפילו העברתי בפעם האחרונה 150,000 ₪ בהעברה בנקאית לצורך בניית תוספת לבית שתוכננה והוחזרה לי כשלא בוצעה הבנייה" (סעיף 4).

135. התובע לא התייחס לעזרת אביו בסיכומיו וזנח את טענתו.

136. יצוין כי לא הוצגו ראיות על ידי התובע ואביו על העברת כספים במזומן לנתבעת, ובעדותו התובע לא היה עקבי לגבי הגורם שעזר הוריו או אביו, הסכומים שנתנו והמועדים (עמ' 18-17).

137. בנסיבות אני קובעת כי לא הוכחה קבלת עזרה כספית מהורי התובע.

      

     יג-זוגיות קצרת מועד ויחסים דיסהרמוניים בשלוש שנים האחרונות

138. בבע"מ 1398-11 (מיום 26.12.12) קיימת מחלוקת האם יש לתת משקל במסגרת הדיון בשאלת השיתוף הספציפי בדירת המגורים, לנישואין טובים יותר או פחות, בהתאם למידת השיתוף הרגשי ששרר בין בני הזוג.

     בעוד כבוד השופט דנציגר סובר כי : "ניסיון החיים מלמדנו כי חיי הנישואין אינם עשויים מקשה אחת וכל זוג מעצב את החיים המשותפים בדרכו. בוחנים אנו בהקשר זה רק אם חיי הנישואין היו "נישואין הרמוניים 'סבירים'" [כדברי השופט א' רובינשטיין בבע"מ 5939/04...ולפיכך סבורני כי אין מקום לקבוע שבכל מקרה שבו שרר נתק רגשי בין בני הזוג תוסק המסקנה שחיי הנישואין לא התאפיינו באווירת שיתוף. ראוי לשמור על הבחנה בין שיתוף רגשי לבין שיתוף כלכלי. סבורני כי רק במקרים חריגים שבהם התאפיינו הנישואין בדיסהרמוניה מוחלטת מתחילתם ועד סופם - ולא די בתחושת בדידות של מי מבני הזוג לעניין זה - יהיה מקום לרף ראייתי מחמיר כפי שמציע חברי".

     הרי שכבוד השופט זילברטל החזיק בדיעה שונה: "נוכח האופן בו תיארה המבקשת עצמה את חיי הנישואין, שהתאפיינו בחוסר שיתוף קיצוני, ברמה הבין-אישית הבסיסית, המסקנה בדבר קיום שיתוף כלכלי בדירת המגורים יכולה לנבוע, אם בכלל, אך ורק מראיות ישירות ובעלות משקל המצביעות על שיתוף כאמור".

139. בכתבי טענותיו טען התובע כי היחסים בינו לבין הנתבעת היו "מורעלים", לא תקינים, מנותקים, מלאי איבה ושנאה, האשמות בבגידות ועוד.

140. בכתב התביעה טען כי : "אישה שמעולם לא דאגה לתובע כרעייה דואגת ואוהבת...לא הכינה אוכל, לא ערכה קניות...לא אישה שניתן להגדירה כאשת בית...העדיפה לשבת במרפסת לעשן...ולדבר בנייד" (סעיף 77 לתביעה הרכושית).

141. בתגובה לבקשה לביטול העיקול טען כי: "אישה שתלטנית המסרסת את הגברים שלצידה" (סעיף 3), "אישה שמאז ומתמיד צרכה סמים אך בשנה החולפת למיטב ידיעת המשיב צורכת סמים וכדורים מסוג "קלונקס" במקביל ומאבדת שליטה ולא אחת אף את הכרתה" (סעיף 76), "מדובר באישה חזקה ושתלטנית מאוד כך במידה והמשיב היה מתנגד למילה כלשהי הייתה תוקפת אותו מילולית, מקטינה ומסרסת אותו עד שיתרצה למבוקשה מעת לעת" (סעיף 14).

142. ואף טען להיותה אישה לא נאמנה שמתרועעת עם גברים אחרים בזמן שהיא איתו:

     "...חרף העובדה כי המבקשת בגדה בו ואף ניהלה רומן עם בחור המתגורר באיטליה (המדובר על רומן אחד עליו יודע, לגבי קשרים נוספים מאמין שקיימים אך אין לו כל הוכחה אליהם אך לא יופתע אם יגלה עוד כי מבין ומכיר כי כפי שאשתו לא הייתה נאמנה לבעלה הראשון כך גם לא תהיה נאמנה לו" (סעיף 22).

143. בתצהירו שינה התובע את גרסתו וטען כי היו להם "יחסים טובים ומאושרים".

     "החל מיום ההיכרות הראשון שלנו ובמהלך שנות הנישואין שלנו, חיינו חיים טובים ומאושרים. בילינו בטיולים משותפים בארץ ובעולם..."(סעיף 5).

144. בעדותו נשאל כיצד טוען דבר והיפוכו על מערכת היחסים עם הנתבעת, והשיב על כך :"אין קשר אחד לשני" (עמ' 12 ש' 18). בנוסף אישר כי היה לה מאהב בזמן שהייתה עמו (עמוד 14-15).

145. בסיכומיו טען כי השיתוף הכלכלי ביניהם נמשך שנים רבות, אף לאחר שהנתבעת עברה להתגורר ביישוב אחר בלעדיו.

146. התובע מאשר כי הקרע והפירוד הכלכלי ביניהם החל עוד קודם לגירושיהם, ורק עם ניסיונה של הנתבעת להחתימו על הסכם ממון וניסיונותיה למכירת הדירה מאחורי גבו, אשר בעקבותיהם הוגשה בקשה להליך י"ס.

147. לגרסתו, טענותיה כי כבר בסמוך לנישואין נפסק השיתוף, הוכחו כשקריות, הואיל והמשיכו להתנהל בשיתוף כלכלי זמן רב לאחר מכן, בילו חופשות משותפות בחו"ל, רכשו מתנות אחד לשני, ואף לאחר עזיבתה לבית הוריה ולאחר מכן ליישוב קרוב, המשיכו לראות ביחסיהם יחסי שיתוף.

148. התובע מבקש לקבוע את מועד הקרע ליום פתיחת הליך י"ס ה- 15.11.20.

149. הנתבעת טענה באופן עקבי בכל כתבי טענותיה כי היחסים ביניהם החלו מתדרדרים בשנת 2015-16 כשנה וחצי אחרי נישואיהם.

150. לטענתה הקשר ביניהם נמשך ממאי 2012 ועד אמצע שנת 2015 תחילת 2016, מועד הקרע חל בתקופה זו כאשר התובע לגרסתה הפסיק לקיים עמה יחסי אישות.

151. בתצהירה טענה כי :"בשנת 2015-2016 שנה וחצי אחרי החתונה התובע ניתק כל קשר פיסי עימי. לא יחסי אישות ולא אחרים ולקח את עצמו לישון בסלון. בסוף שנת 2018 קרסתי וברחתי לאמא שלי- לבית ההורים שלי" (סעיף 25) וכן : "הנישואין ...הפכו לנטולי משמעות ונפסקו בפועל כבר בתקופה של 2015-16" (סעיף 27).

152. בעדותה חזרה על כך שבשנת 2015 הופסקו יחסי אישות : "הוא עבר לגור בסלון ואני נשארתי בחדר". (עמ' 42 ש' 6).

153. יצוין כי האיש לכל אורך כתבי טענותיו, תצהירו, עדותו וסיכומיו לא התייחס לטענה של הנתבעת בדבר הריחוק הפיסי ביניהם.

154. עם זאת, למרות טענותיו ליחסים "מורעלים" וטענותיה ל"ניתוק רגשי ופיסי", המשיכו לגור תחת אותה קורת גג עד לשנת 2018.

155. בסוף שנת 2015 רכש לה התובע שרשרת בסך של 2000 ₪ והיא רכשה לו צמיד.

     הנתבעת אישרה בעדותה את רכישת התכשיטים ההדדית ובאותו המשפט הוסיפה על הריחוק הפיזי (עמ' 43 ש' 1-10).

     "ש. אדם שמרגיש שאין לו שום המשך זוגי יקנה לך בסך של 2000 ₪?

     ת. לי כן"

156. כך גם היו שלוש נסיעות משותפות לחו"ל (בשנים 2015, 2018 ו- 2019 האחרונה לטובת טיפול לקטינה במימון הנתבעת ) הנתבעת עשתה שימוש ברכב שרכש התובע עד לשנת 2021, אם כי שילמה עבור ביטוחים, טסטים ודלק והרכב נמסר לתובע בתחילת ההליך ונמכר על ידו ותמורתו נשארה אצלו. בחודש נובמבר לשנת 2018 הנתבעת עברה עם הקטינה לבית הוריה ובחודש יוני 2019 היא שכרה דירה נפרדת ביישוב.

157. חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 קובע בסעיף 5 א כדלקמן:

158. "5.א (א) הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן:

     (1) חלפה שנה מיום שנפתח אחד מההליכים האלה:

     (א) הליך להתרת נישואין;

     (ב) תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג, לרבות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין המשותפים לבני הזוג לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר זכויות בני הזוג ברכוש, בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים לפי פרק זה או בקשה לפי סעיף 11;

     (2) קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה; בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה האמורה בפסקה זו אם ניתנה החלטה שיפוטית המעידה על קיומו של קרע בין בני הזוג".

159. דהיינו, החוק קבע שלושה מצבים המאפשרים הקדמת מועד האיזון - חלוף שנה מיום שהוגשו סוגים שונים של תביעות משפטיות בין בני הזוג, קרע ביחסים הזוגיים, ו/או תקופת פירוד של תשעה חודשים מתוך שנה.

160. בענייננו המחלוקת היא לגבי המועד שבו קיים קרע בין בני הזוג לפי סעיף 5א (א) (2) לחוק.

161. ככלל צד המבקש לקבוע מועד מוקדם יותר שעל פיו יבוצע איזון המשאבים, הוא הנושא בנטל להצביע על נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

162. ב-תמ"ש (פ"ת) 38559-05-11 ת.ס נ' ד.ס (פורסם במאגרים) (2013) סיכם כב' השופט צ' ויצמן את פסיקות בתי המשפט בכל הנוגע לקביעת מועד הקרע בין בני זוג, כדלקמן: "כך נקבע שעל בית המשפט לבחון, בין השאר, מתי חל שבר בלתי ניתן לאיחוי ביחסי הצדדים או מתי הגיעו הנישואין לסיומם "דה פקטו"? מהו המועד בו החלו בני הזוג בפועל להפריד רכושם ולהתנהל התנהלות כלכלית עצמאית ללא קשר לבן הזוג האחר? האם החל להתפתח קשר זוגי בין מי מבני הזוג עם צד שלישי המלמד על ריקון חיי הנישואין מתוכן? וכיוצ"ב...ודוק, אותו "מועד" אחריו אנו תרים צריך שיצביע באופן ברור על "קרע שאינו ניתן לאיחוי", על "שבירת כלים" מוחלטת, רגע ממנו אין חזרה ותקומה למערכת הזוגית של הצדדים, רגע אשר ממנו והלאה יהא ברור כי בני הזוג נוהגים בניהם כמו זרים – "שלי שלי ושלך שלך"".

163. ובעמ"ש (חי') 23541-01-17 פלונית נ' פלוני (9.8.17), הובהר כי הקרע ייתכן במספר מישורים: "קרע פיזי – ובכלל זה יציאה מבית המגורים, הפרדת מגורים, נקיטה בהליכים משפטיים. קרע כלכלי – ובכלל זה הפסקת ניהול משק הבית במשותף. קרע זוגי – ובכלל זה הפרת נאמנות מצד בן הזוג, אלימות בין בני הזוג, הגשת תלונה במשטרה על אלימות ועוד. לבית המשפט שיקול דעת בנדון, בהתאם לנסיבות המקרה שבפניו".

164. כעיקרון, עזיבת אחד הצדדים את הדירה המשותפת, לא בהכרח מהווה מועד קרע לצורך חישוב איזון משאבים. קרע פיזי לבדו אינו מספיק, לפי הפסיקה, מועד הקרע נקבע במקום בו לא הייתה כל תקווה לחידוש מערכת היחסים בין הצדדים והשכנת שלום בית.

165. לדעתי, צריכה להיות גמירות דעת, לקיומו של קרע סופי שאינו ניתן לאיחוי, רגע ממנו אין חזרה ותקומה למערכת הזוגית של הצדדים.

166. לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים, התרשמתי כי מערכת היחסים בין הצדדים הייתה דיסהרמונית החל משנת 2016, חל ריחוק פיסי ונתק רגשי ביניהם, התובע חשד בבגידתה בו, והם חלקו חדרי לינה נפרדים. אך הם המשיכו להתנהל ביחד כמשפחה בשביל הקטינה המשותפת.

167. אף כשעזבה הנתבעת את הדירה לבית הוריה, עדיין סבר התובע כי הסיבה לכך הוא רצונה לנוח שם ולהסתייע בעזרתם לגידול הקטינה, רק עם בקשתה של הנתבעת לעבור לגור בדירה שכורה לבד עם הקטינה בלעדיו, הבין שהיא חותרת לכיוון פרידה.

168. מועד הקרע נקבע על פי הבנתם של שני הצדדים כי קשר הנישואין לא יהיה עוד.

169. אני פוסקת כי מועד הקרע חל ביום 1.6.19.

170. יוצא אפוא כי החל מחודש 05/2012 הצדדים הינם "ידועים בציבור" עד לנישואיהם בשנת

     2014 וחיו ביחד עד ליום 1.6.19. סה"כ 7 שנים, כאשר בשלוש השנים האחרונות מצויים בנתק רגשי ופיסי.

      

     יד-אחרית דבר

171. קביעותיי העובדתיות הינן כי : הייתה הפרדה רכושית מוחלטת במהלך כל שנות יחסיהם המשותפים ממועד היותם ידועים בציבור וגם לאחר נישואיהם, משך חיי הזוגיות 7 שנים, כאשר בשלוש השנים האחרונות, היו מצויים בנתק רגשי ופיסי.

     התובע לא הוכיח שביצע שיפוצים של ממש בדירה אלא מדובר בעזרה בתחזוקה שוטפת ובנייה קלה של פרגולה וגדר, תרומה זניחה לעומת שווי הבית, לא הוכח כי התובע העביר לנתבעת כספים לצורך רכישת חלקו של הגרוש בדירה, ולא הוכח סובייקטיבית ואובייקטיבית כי הנתבעת יצרה מצג בפני התובע שיש לה כוונה לשתף אותו בדירה.

172. לאור כל המכלול, אני פוסקת כי לא הוכח בפני כוונת שיתוף ספציפי בדירה.

     אני קובעת כי הצדדים התנהלו מתוך הפרדה רכושית מתוך כוונה שכל צד לא ישתף את האחר בנכסיו, בזכויותיו ובחובותיו.

173. על כן, אני מורה על דחיית התביעה לאיזון משאבים.

174. לאור דחיית התביעה, אני מורה כי הנתבע יישא בהוצאות התובעת ושכ"ט עוה"ד בסך של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ אשר ישולמו תוך 60 יום ממתן פסק הדין, ולא יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למלוא פירעונם.

175. להמציא לצדדים ולסגור ההליך.

176. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

      

     ניתן היום, ט' כסלו תשפ"ה, 10 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.