פס"ד הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי

האם הוכחה כוונת שיתוף ספציפי בבית המגורים של הצדדים הרשום על שם המשיבה בלבד ואשר ניתן לה בירושה מסבתה? והאם יש לחייב את המערער בגין שימושו בבית המגורים?

לסוגיות אלו ולכאלו המסתעפות מהן, אנו נדרשים בערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפ"ת (כב' הש' ש. שי)  מיום 7.3.23, במסגרתו קבע בית המשפט, בין השאר, כי לא הוכחה כוונת שיתוף ספציפי בבית המגורים בו התגוררו הצדדים, על אף שיפוץ מסיבי בעלות ניכרת שנעשה בו, וכי המערער זכאי אך ורק למחצית השבחה שנוספה לבית המגורים בעקבות השיפוץ וכן להחזר של מחצית התשלומים אותם שילם בגין המשכנתא שנלקחה לצרכי אותו שיפוץ. מאידך, חויב המערער לשאת בדמי שימוש החל מיום עזיבת המשיבה את בית המגורים ועד ליום פינויו בפועל, כאשר שיעור דמי השימוש הראויים יקבע על ידי שמאי שמינה בית המשפט לצורך כך.

הנדרש לנדון

1. הצדדים נישאו ביום 10.12 והתגרשו ביום 8.11.21. לצדדים שני ילדים קטינים ילידי 2013 ו – 2016. אלא שהקרע בין הצדדים חל עובר לגירושיהם ובית המשפט קבע את מועד הקרע ליום 1.12.19  (ראו החלטה מיום 27.7.20 לעניינה יורחב בהמשך הדברים).

בתחילה התגוררו הצדדים ב*** בדירה שכורה בסמוך למקום מגורי הורי המשיבה.  בשנת 2013, בסמוך למועד לידת בתם הבכורה, שכרו הצדדים בית מגורים פרטי ב***, ואחר זמן עברו להתגורר בישוב ***.

2. בנובמבר 2014 נפטר אביה של המשיבה ובהתאם לצוואת סבתה ז"ל, צוואה שנכתבה על דרך יורש אחר יורש, וכן בהתאם להסכם יורשים שנחתם בין המשיבה לאחיה, ירשה המשיבה בית מגורים השייך לסבתה ב**** (להלן – בית המגורים).

בשנת 2017 נטלו הצדדים משכנתא בשיעור של כמיליון ₪ וזאת לצורך שיפוץ בית המגורים. בית המגורים נרשם על שמה של המשיבה בלבד. במהלך חודש יוני 2018 לאחר ביצוע השיפוץ עברו הצדדים עם ילדיהם להתגורר בבית המגורים. 

בשל קרע שהתגלע בין הצדדים עזבה המשיבה את בית המגורים בחודש אוקטובר 2021, היינו כחודש קודם לגירושיהם בפועל, כאשר עוד קודם לכן, ביום 1.12.19 פתחה המשיבה בהליך ישוב סכסוך שלא צלח. 

3. בית משפט קמא נדרש ל 4 תביעות רכושיות בין הצדדים ואשר כולן נוגעות בדרך זו או אחרת לבית המגורים ובקצירת האומר - תלה"מ 33568-04-20  - עניינו בתביעת המערער למתן פסק דין הצהרתי, במסגרתו עתר להורות שבית המגורים בו התגוררו הצדדים יחדיו, עובר לפתיחת ההליך המשפטי, הוא נכס משותף, על אף שניתן לאישה בירושה ולמרות שנרשם על שמה בלבד, וכן לאיזון משאבים כולל ברכוש הצדדים.  תלה"מ 1372-05-20  - שעניינו בתביעת המשיבה למתן סעד הצהרתי לפיה היא הבעלים היחיד של בית המגורים. תלה"מ 37639-08-20 - תביעת המשיבה   לסילוק ידו של המערער מבית המגורים. ותלה"מ 39044-11-20  - תביעת המשיבה לדמי שימוש ראויים. בנוסף נדרש בית המשפט לשתי תובענות בעניין ילדיהם הקטינים של הצדדים בהן לא נרחיב שכן הערעור אינו נוגע אליהן. 

4. ביום 7.20 התקיים דיון בכלל התובענות ובמסגרתו אושרו, בין השאר, הסכמות הצדדים כדלקמן –

"מוסכם כי מועד הקרע – דצמבר 2019.

מוסכם כי ימונה מומחה לצורך מתן חוות דעת בדבר איזון משאבי הצדדים, זכויות וחובות, לתקופה שממועד הנישואין ב-31.10.12 ועד 01.12.19, מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך.

אנחנו נודיע לבימ"ש על זהות מומחה מוסכם בתוך 7 ימים, לאחר בדיקת זמינות ועלויות. בהעדר הסכמה בימ"ש יקבע את זהות המומחה.

מוסכם כי כל הוצאות אחזקת הבית, חשמל, מים יועברו על שם האם. הצדדים יפעלו לשם כך.

מוסכם כי אף אחד מהצדדים לא ימנע מהצד השני שימוש מלא בבית ובכל המצוי בו.

מוסכם כי ימונה שמאי למתן חוות דעת בדבר שווי הנכס ברחוב ...., לפני השיפוץ ושוויו לאחר השיפוץ, היינו, שווי השבחתו. מוסכם כי לצורך כך ימונה השמאי, מר אייל שבת."

חוות דעת השמאי הוגשה ביום 16.9.20 (להלן - חוות הדעת) במסגרתה נקבע, בין השאר, כי שווי הנכס, היינו בית המגורים עם המגרש עליו הוא בנוי עומד על 2,670,000 ₪ לפני השיפוץ (שווי המגרש 1,995,000 ₪ במעוגל, חניה מקורה – 27,000 ₪ במעוגל ושווי הבית – 647,000 ₪ במעוגל). ואילו לאחר השיפוץ שווי הנכס מגיע כדי 3,160,000 ₪ במעוגל (שווי הקרקע 1,995,000 ₪ במעוגל, שווי חניה מקורה – 42,000 ₪,  שווי הבית – 1,010,000 ₪ במעוגל), היינו ההפרש בשווי הנכס קודם לשיפוץ ולאחריו הוא 490,000 ₪. 

5. בכל הקשור לתובענות הרכושיות נטען על ידי המערער כי הוא זכאי למחצית הזכויות בבית המגורים בשל כוונת שיתוף ספציפי בבית המגורים, וזאת בהתייחס לעובדה שהבית שימש כבית המגורים של הצדדים בו גידלו את ילדיהם. לטענתו, בתחילה שקלו הצדדים לרכוש דירה למגוריהם בדרך של נטילת משכנתא שתרבוץ על דירת המגורים אותה, כאמור, קיבלה המשיבה בירושה מסבתה, ואולם בסוף, בעצת המשיבה, הוחלט ליטול משכנתא משותפת לצורך ביצוע שיפוץ מסיבי בבית המגורים והכשרתו למגורי הצדדים, תחת רכישת דירה חדשה, כך גם המערער הוא זה שניהל את כל שלבי השיפוץ לרבות משא ומתן עם בעלי המקצוע והתשלום להם.

זאת ועוד, לטענת המערער, המשיבה הבהירה לו מפורשות כי הבית ישמש כבית מגוריהם המשותף, מה גם שהצדדים לא חתמו על הסכם ממון המחריג את בית המגורים, על אף תניה מפורשת בהסכם בין יורשים שערכה עם אחיה, לפיכך יש לראות בו רכוש המשותף לצדדים. 

6. המשיבה טענה, מאידך, כי עסקינן בבית אשר הגיע לה בירושה מסבתה, וכי מעולם לא התכוונה לשתף בו את המערער. היא אכן חפצה לערוך הסכם ממון עם המערער המחריג את הבית אך המערער סירב וטען כי אין בכך כל צורך שכן הבית שייך לה, מתוך שכך היא נרשמה כבעלת הזכויות היחידה בבית ולא נרשמה כל הערת אזהרה באשר לזכויות המערער בו. הצדדים החליטו לשפץ את הבית לצרכי מגורים בשל מצבו הרעוע וכי זו הייתה האפשרות הטובה ביותר להשיג מדור לצדדים, לא היה באפשרותם לרכוש דירה חדשה והיא סירבה כי דירת הירושה בה זכתה תשועבד לצורך רכישת דירה שכזו. המשכנתא נלקחה יחד עם המערער כי זו הייתה מדיניות ודרישת הבנק, ואולם המשיבה היא זו ששילמה בפועל את תשלומי המשכנתא והמערער נרשם כלווה אך ורק בפן הטכני פרוצדורלי, הצדדים התגוררו בפועל יחדיו בבית המגורים פחות משנתיים כאשר המשיבה נאלצה לעזוב את הבית נוכח התנהלותו של המערער ואי היכולת לדור עמו בכפיפה אחת, כאשר הוסכם והובהר כי אין בעזיבתה בכדי להשפיע על הטענות הנוגעות לזכויות בבית. 

פסק דינו של בית משפט קמא

7. בכל הקשור לתביעתו של המערער להצהיר כי הוא זכאי למחצית הזכויות בבית המגורים מכוח הלכת השיתוף הספציפי (תלה"מ 33568-04-20) מצא בית המשפט לדחות את התביעה.

בית המשפט ראה בבית המגורים נכס חיצוני כהגדרתו בסע' 5 (א)  לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 (להלן- חוק יחסי ממון) וככזה אין להחיל לגביו את איזון המשאבים הנזכר בחוק. עוד נקבע כי לא הוכחה כוונת שיתוף ספציפי לגבי בית המגורים ולא הוכח אותו "דבר מה נוסף" הנדרש לצורך הוכחת השיתוף הספציפי.

8. כך, קבע בית המשפט כי המערער לא הצליח לשכנע כי חתימתו על מסמכי משכנתא משותפת יש בה כדי להעיד על כוונת שיתוף, וזאת אחר שמצא כי השקעת הכספים במסגרת החזרי המשכנתא לא נעשתה לשם צבירת זכויות בנכס, אלא לכל היותר, לשם השבחתו ועל מנת שהמשפחה תוכל לעבור ולהתגורר בו כאפשרות מדור נוחה יותר. כך, לא שוכנע בית המשפט מעצם העובדה שהמערער ניהל את שיפוץ הבית ומהיותו של השיפוץ שיפוץ מסיבי שכלל הרחבת הבית הוספת חדרים, החלפת הגג וריצוף הבית, כפי שהוכח מעדות הקבלן המבצע, כי הדבר מעיד באופן מלא על כוונת שיתוף בנסיבות העניין, הן בהתייחס לתקופת הנישואין הקצרה בכלל, ותקופת המגורים הקצרה בית, בפרט, רישומו של הבית לאחר קבלת הזכויות בו על שם המשיבה בלבד, אי עריכת הסכם ממון, העדר עדות ברורה לפיה המשיבה אכן אמרה למערער כי היא מבקשת לשתפו בבית, פרק הזמן הקצר בו התגוררו הצדדים יחדיו בבית - שעמד על כשנתיים וחצי, כאשר בפרק זמן זה מערכת היחסים בין הצדדים הייתה עכורה שעה שהמערער טען כנגד המשיבה כי היא אינה נאמנה לו, וכן הבהרת המערער כי הוא טיפל בענייני השיפוץ אך ורק כיוון שכך היה נוח יותר לצדדים וכי אם המשיבה "הייתה לוקחת את המשוכות לידיה הוא היה מפנה לה מקום". בית המשפט סבר כי במהלך חיי נישואין כל צד מביא את חוזקותיו לפיכך המערער הוא זה שנטל על עצמו את ניהול השיפוץ. 

9. כך, לא שוכנע בית המשפט כי ההחלטה על נטילת משכנתא לשם שיפוץ ומגורים בבית המגורים החליפה את כוונתם לרכוש דירה משותפת, שכן לא צורפו כל מסמכים להוכחת טענה זו. המערער לא הרים את הנטל, לא צירף מסמכים לטענות אלה, לא זימן עדים ואף לא מסר גרסה לעניין עלות לכאורית לרכישת הדירה בחדרה, לכן לא ניתן לייחס לטענה זו משקל. כך לא הוכח כי הצדדים היו יכולים לרכוש דירה באמצעות משכנתא באותו סדר גודל שלקחו לצורך שיפוץ בית המגורים.

10. עוד קבע בית המשפט כי המערער לא הרים את נטל השכנוע כי טענות המשיבה, לפיהן ביקשה ממנו לחתום על הסכם ממון לא היו ולא נבראו וזאת למרות שהמשיבה מסרה מספר גרסאות לעניין זה, שכן המשיבה הציגה כי בהסכם יורשים בין אחיה הוסכם כי הירושה תעבור לידיה כנגד עריכת הסכם ממון, מה שמחזק את טענתה כי אכן פנתה למערער לצורך עריכת הסכם שכזה. בית המשפט פירש את העדר החתימה על הסכם ממון על ידי המערער לחובתו כדבר המוכיח כי ויתר על רצונו, ככל שהיה, לזכויות בבית המגורים, שהרי על פי לשונו הפשוטה של החוק בית המגורים הוא של המשיבה וכי המערער יכול היה להבטיח את זכויותיו הנטענות בעריכת הסכם ממון. כך לא נטען ולא הוכח כי הייתה מניעה כלשהי ברישום זכויות על שם האיש בבית המגורים, ומשבחרו הצדדים בזמן אמת שלא לעשות כן, יש בכך כדי להעיד על כוונתם האמתית.  

11. עוד קיבל בית המשפט את טענות המשיבה כי חיי הנישואין של הצדדים לא התנהלו על מי מנוחות, בלשון המעטה, כבר מאז לידתה של הבת ת. (2013) ואף הסתיימו מבחינתה כאשר הילדה הגיעה לכתה א'. גם המערער טען בסיכומיו כי יחסי הצדדים היו עכורים (סעיף 70 לסיכומים), ואם כן בית המשפט שוכנע כי מדובר היה בחיי זוגיות שאינן "טובים במיוחד". עוד מצא בית המשפט כי לא הוכח שבתא המשפחתי הייתה אוירה של מאמץ משותף. לבני הזוג היו חשבונות בנק נפרדים, ולטענת המשיבה הם אף חילקו ביניהם את ההוצאות באופן שאינו שוויוני והמערער הדיר אותה מהעניינים הכספיים. גם המערער טען כי המערערת ביקשה לערוך הפרדה כלכלית בשל חובות שהיו לה עוד לפני הנישואין. יחד עם זאת, קבע בית המשפט קמא, כי לא ניתן לייחס בעלות נפרדת של מי מהם לחשבון אחד, שכן, בני הזוג העבירו כספים מחשבון אחד לשני על פי הצורך, לשם ניהול כספי משותף של התא המשפחתי.

12. מכלל האמור,  קבע בית המשפט כי אין למערער זכויות בבית המגורים ודחה את תביעתו לעניין זה ומנגד קיבל את  תביעת המשיבה לפס"ד הצהרתי (תלה"מ 1372-05-20), וקבע כי היא הבעלים היחיד של הזכויות בבית המגורים. 

מאידך, הכיר בית המשפט בזכותו של המבקש למחצית מההשבחה שנגרמה לבית המגורים כתוצאה מהשיפוץ. שאלת שווי ההשבחה הופנתה לשמאי, שמונה על ידי בית המשפט, וזה הגיש חוות דעת, לה לא התנגדו הצדדים, ממנה עולה, כי שווי ההשבחה עומד על סך של 490,000 ₪, נכון לעת מתן חוות הדעת – מ- 9/2020.

לפיכך נקבע, כי המערער זכאי למחצית השבח, היינו, סך 245,000 ש"ח, בערך נומינאלי.

לבד מכך מצא בית המשפט כי יש למערער זכות לקבל מחצית מדמי המשכנתא ששולמו במשותף. בית המשפט קבע כי אף שהתשלומים שולמו לכאורה מחשבון הבנק של המשיבה, הרי שהם שולמו מכספים המשותפים לצדדים ואשר נצברו במהלך הנישואין, כמו כן קיבל בית המשפט את גרסת המערער כי כספי הלוואת המשכנתא נכנסו לחשבון המשיבה והועברו לחשבונו הפרטי של המערער בכדי לנהל את הוצאות השיפוץ. כאשר גם המשיבה העידה כי המערער נהג להעביר את משכורתו לחשבון הבנק שלו, משם היה יורד סכום ההלוואה, ואת היתרה העביר לחשבונה, ובהמשך אף הוסיפה כי היו תקופות שהייתה מעבירה כספים מחשבונה לחשבונו. לפיכך נקבע, כי תשלומי המשכנתא ששולמו מאז התשלום הראשון ועד ליום הקרע בין הצדדים, שנקבע בהסכמה ליום 1.12.19, הם משותפים ומעת שנקבע כי אין למערער זכויות בבית המגורים, על המשיבה להשיב למערער את חלקו בתשלומי המשכנתא מיום נטילתה ועד למועד הקרע, בערך נומינאלי.

נוכח דחיית עיקר תביעתו בעניין זה חויב המערער בהוצאות משפט בסך של 50,000 ₪.

13. לעניין תביעת המשיבה לסילוק ידו של המערער מבית המגורים (תלה"מ 37639-08-20) ותביעתה לדמי שימוש בגין שימושו הבלבדי של המשיב בבית המגורים (תלה"מ 39044-11-20) קבע בית המשפט כי משנקבע כי אין למערער זכויות בבית המגורים עליו לפנותו תוך 30 יום וכי יש לחייבו בדמי שימוש לתקופה בה התגורר בבית המגורים לבדו, היינו מיום 10.21.

בית המשפט סבר כי על המערער לשאת בדמי השימוש בגין מגוריו בבית המגורים כולו וזאת למרות שבתביעתה תבעה המשיבה לכאורה דמי שכירות בגין מגורים בחדר אחד, וזאת בשל כך שבנדון התקיימו התנאים למתן סעד שלא התבקש (וראו, כדוגמה, ע"א 7409/22), לצורך כך הורה בית המשפט לצדדים לפנות לשמאי לצורך הערכתו את שיעור דמי השכירות הראויים בנכס. כמו כן חויב המערער בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ₪ בגין תביעה זו. 

תמצית טענות המערער

14. שגה בית משפט קמא בדחייתו את טענות המערער לשיתוף ספציפי בבית המגורים וזאת שעה שהוכחו העובדות הבאות - נלקחה משכנתא משותפת על שם הצדדים ללא הגבלת סכום, לצורך ביצוע שיפוץ מסיבי בנכס והכשרתו למגורי התא המשפחתי, הבית רשום במועצה ובחברת החשמל גם על שם המערער, הוכח כי ההחלטה להתגורר בבית המשופץ הייתה של שני הצדדים במשותף, הוכח כי המשיבה לא דרשה את חתימת המערער על הסכם ממון למרות שבמסגרת צוואת סבתה הוענק לה הבית כנגד עריכת הסכם ממון וכי בניגוד לגרסאות המשיבה ששונו מעת לעת התנהלות הצדדים הייתה משותפת באמצעות חשבון בנק של שם המשיבה אליו הופקדו מלוא הכנסות הצדדים.

15. שגה בית משפט קמא שהתעלם מחוסר אמינותה של המשיבה, אשר הציגה שש גרסאות שונות לסיבת אי חתימת הסכם הממון ובחקירתה טענה כי "כל הגרסאות נכונות", וכן התעלם מכך שביקשה להסתיר ראיות ובכללן את צוואת אביה וסבתה וכן הסכם חלוקת העיזבון עם אחיה, מהם עלה כי תנאי לקבלת הירושה היה חתימה על הסכם ממון ועל אף האמור בחרה המשיבה לא לחתום על הסכם ממון וכן נמנעה מלזמן עדים רלבנטיים ובכללם האדריכלית, מנהל הפרויקט – מר יריב כהן, או מי מאחיה, והסתפקה בעדותה שלה. 

16. פסק דינו של בית משפט קמא עומד בניגוד להלכות הנוגעות לכוונת שיתוף ספציפי ואינו הגיוני ולכל הפחות היה על בית המשפט לקבוע חלוקה של הזכויות בדרך של "שותפות מוחלשת" או לחלופי חילופין לקבוע שיתוף ב"בית הצף" היינו בבית ללא המגרש שעליו, שכן הוכח כי הבית לא היה ראוי למגורים. 

בכל מקרה לא היה מקום להשית על המערער הוצאות משפט בשיעור של 50,000 ₪ בגין התביעה הרכושית. 

17. שגה בית המשפט בחייבו את המערער בדמי שימוש ראויים כאשר הוכח שהמשיבה עזבה את בית המגורים מרצונה ואחר שהוטל בהסכמה צו הרחקה הדדי. כך שגה בית המשפט בקביעתו כי המערער נדרש לפנות את בית המגורים תוך 30 יום, פרק זמין שאינו סביר לפינוי בנסיבות העניין. ואף כאן לא היה מקום לחייב את המערער בהוצאות משפט בסך של 15,000 ₪.

תמצית טענות המשיבה

18. לא נפלה כל טעות שבדין בפסק דינו של בית משפט קמא. אין מקום להתערבות בקביעתו העובדתית והמשפטית של בית משפט קמא ולפיה המערער לא הוכיח קיומו של "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף ספציפית, וכן לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענה זו (סע' 73 ו – 83 לפסק הדין). אין בנימוקי הערעור כדי לסתור את הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. כך אין מקום להתערב בקביעות בית המשפט לפיהן – הצדדים התגוררו יחדיו בבית המגורים פחות משלוש שנים,  לא הייתה קיימת בבית הצדדים אוירה של שיתופיות, המערכת הזוגית הייתה עכורה כאשר המערער מאשר כי חשד במשיבה כי היא בוגדת בו ואינה נאמנה לו, הבית נרשם על שם המשיבה בלבד, המשכנתא נלקחה לצורך שיפוץ בלבד ולא לשם רכישת הנכס ולא נערך הסכם ממון. הפיצוי שניתן למערער בנסיבות אלו בגין מחצית ההשבחה ומחצית התשלומים ששילם במשכנתא הוא מעל ומעבר, שכן המערער התגורר בבית ואם התשלומים ששילם די בהם לזכותו בשבח הבית מדוע יש לזכותו גם בהחזרי המשכנתא? 

19. יש לתת את הדעת כי על פי דו"ח השמאי שמונה על ידי בית המשפט הרי שעיקר השווי של הנכס אותו ירשה המשיבה הוא במגרש, אשר הוערך על ידי השמאי בשווי של 1,994,425 ₪, כאשר שווי המגרש עם הבית הוא 2,670,000 ₪ ולאחר השיפוץ 3,160,000 ₪. ברי כי המשכנתא נלקחה אך ורק לצורך שיפוץ הבית להבדיל מהמגרש כך שבדין פסק בית משפט קמא למערער אך ורק את חלקו בהשבחת הבית.  

20. בדין לא נקבעה למערער זכות קניינית בבית. לא הייתה כל מניעה לרשום את הבית על שם הצדדים זאת במיוחד לאחר שנמחקה הערת האזהרה על הבית. זאת ועוד כאשר נשאל המערער באופן ישיר מדוע לסברתו הבית המשותף לא השיב כי המשיבה אמרה לו כך, ובית המשפט אף קבע עובדתית כי הדבר לא נאמר על ידי המשיבה.

21. בדין חייב בית המשפט את המערער בדמי שימוש. המשיבה לא עזבה את בית המגורים מרצונה ולמעשה הדבר נכפה עליה לצורך שמירת טובת הקטינים ולאחר שהובהר בהחלטת בית משפט קמא מיום 10.21 כי אין ביציאתה מהבית כדי לגרוע מזכויות וטענות הצדדים. יתר על כן, כיוון שהצדדים גרושים החל מיום 8.11.21, היינו כחודש אחר עזיבת המשיבה את הבית, אף קיימת מניעה הלכתית למגוריהם המשותפים, זאת לבד מן ההלכה ולפיה כאשר בני הזוג מסוכסכים אין ללמוד מעזיבתו של אחד מהם ויתור על זכויותיו הקנייניות בנכס ובכלל זה הזכות לשכר ראוי.  
22. בדין פונה המערער מן הנכס בהעדר כל זכות בו.

****

אחר שעיינו בטענות הצדדים מצאנו לקבל הערעור באופן חלקי בלבד, זאת ביחס  לאופן חלוקת השבחת הנכס, ביחס לאופן החיוב בדמי שימוש וביחס לשיעור ההוצאות, הכול כפי שיובהר להלן –

השיתוף הספציפי – קיצורה של הלכה

23. הלכת השיתוף הספציפי התפתחה בפסיקה לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן - חוק יחסי ממון), בו הוציא המחוקק מכלל איזון המשאבים נכסים חיצוניים שהיו לצדדים ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין (סע' 5 (א) (1)  לחוק יחסי ממון.

כידוע,  טרם חקיקתו של חוק יחסי ממון חלה הלכת חזקת השיתוף שהיא יציר הפסיקה (ולמעשה היא ממשיכה לחול על מי שנישאו טרם כניסת חוק יחסי ממון לתוקף ביום 1.1.1974 וכן לגבי ידועים בציבור), אשר עיקרה בכך, כי יש בקיומם של חיי נישואין תקינים בכדי להקים חזקה שקניינו של בן זוג אחד – הן נכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין והן נכסים שהביא בן הזוג עמו לנישואין – ייחשב כמשותף לו ולבן או בת זוגו, גם אם הזכויות בנכס רשומות על שמו של אחד מהם בלבד. חזקת השיתוף יצרה הסדר שיתוף "קנייני מיידי" זאת, בשונה מהסדר השיתוף האובליגטורי הדחוי הקבוע בחוק יחסי ממון. 

לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון התעוררה השאלה האם הסדר איזון המשאבים הקבוע בו יכול לדור בכפיפה אחת עם חזקת השיתוף. בתחילה הובעו בעניין זה דעות שונות (וראו ע"א 1945/91 יעקובי נ' יעקובי (1992)), ואולם עד מהרה התקבעה בפסיקה עמדתה של כב' הש' ט' שטרסברג-כהן, יש להחיל על נכסים חיצוניים את הוראות "הדין הכללי", אשר יותאם להקשר הזוגי שבו הוא חל (ע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי,  (2002) (להלן - עניין אבו-רומי)), גישה המכונה על דרך הכלל בפסיקה - "הלכת השיתוף הספציפי" שעיקרה הוא כי אין מניעה מכוח הוראת סע' 4 לחוק יחסי ממון (ובלשונו  - "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני") כי בן-זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו שבידיו זכויות בנכס הרשום על שם בן-הזוג האחר ושהיה בבעלותו ערב הנישואין. וכפי שהדברים סוכמו על ידי כב' הנשיאה א. חיות בעניין דנג"ץ  8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2021) (להלן: דנג"ץ הבגידה):

    "... תכליתה של הלכת השיתוף הספציפי צנועה בהרבה מזו של חזקת השיתוף: היא לא נועדה לשמש "כלל-על" של דיני המשפחה אשר חולש על נכסי בני הזוג. היא כלי משפטי המאפשר הכרה בקיומו של שיתוף בנכס ספציפי, וזאת מכוח הדין הכללי. השיתוף שנוצר מכוחה מבטא סוגי שיתוף שמוכרים בדין הכללי, על ענפיו השונים, "תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין, כשם שבמישורי משפט אחרים מגמשת את עצמה הפרשנות המשפטית לסיטואציות המיוחדות שבהן מיושם הדין הרלוואנטי"

24. בצד האמור הובהר בפסיקה כי לא כל מערכת זוגית כוללת בהכרח שיתוף בנכסים חיצוניים וכי יש צורך בהוכחת "דבר מה נוסף" לצורך החלתו של שיתוף, היינו, יש להוכיח קיומן של נסיבות מסוימות מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין גם אם הם ארוכים ומתנהלים על מי מנוחות.

באשר להגדרתו, מהותו והיקפו של אותו "דבר מה נוסף" הובהר בפסיקה, כי עסקינן במבחן עובדתי התלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית,  פסקה 6 (2010); בג"ץ  287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים,  פסקה 14 (‏2016); ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לחוות דעתו של השופט עמית (2011)). לצד זאת, הובהר בפסיקה כי ביסודה של הלכת השיתוף הספציפי עומדת מידה מסוימת של "עמימות אינהרנטית" וכי גבולותיה, היקפה ומבחניה אינם חדים והם משתנים מנסיבה לנסיבה (בג"ץ  2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה ח' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (‏2011)). על אף שכך, ניתן לומר כי בעקרון הקריטריונים והמבחנים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות, האחת מתייחסת לנכס עצמו (טיבו של הנכס, עלות ומידת ההשקעה המשותפת בו), והאחרת לבני הזוג (האם מדובר בנישואים ראשונים, אורך הנשואים, טיב מערכת היחסים, קיומם של ילדים וכיוצ"ב וראו, כדוגמה, חוות דעתו של כב' הש' עמית בעניין בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (2012) (להלן – עניין אלמונית) לגביו נרחיב בהמשך הדברים.

25. ביחס לנסיבות הקשורות בנכס ניתנה חשיבות רבה בפסיקה להיות הנכס הספציפי בית המגורים של בני הזוג, מתוך תפישה לפיה בית המגורים אינו נכס ככל הנכסים והוא מהווה גולת הכותרת של תא המשפחתי (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, (1994); רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ,  (2006); בעמ 5939/04 - פלוני נ' פלונית, (2004)).

נוכח מעמדה הייחודי של דירת מגורי בני הזוג נקבע כי יש להקל במשקל הראיות החיצוניות המוכיחות את כוונת השיתוף וזאת לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג (ראו פסקה 37 לפסק דינה של הנשיאה חיות בדנג"ץ הבגידה וכן פסק דינו של השופט עמית בעניין אלמונית).

26. גם באשר למועד התגבשות הזכות מכוח הלכת השיתוף הספציפי, התקשתה הפסיקה למצוא מועד מסוים קבוע, וקבעה כי זכות זו מתגבשת בשלב מסוים על ציר חיי הנישואין (עניין בן גיאת הנ"ל, פסקה 24 לפסק דינו של השופט עמית), כאשר לא פעם יידרש חלוף הזמן לצורך קביעה כי אכן התגבשה הזכות הנזכרת.

27. במאמר שפורסם לאחרונה סיכם המלומד פרופ' שחר ליפשיץ את הגישות השונות ביחס להלכת השיתוף הספציפי (ש. ליפשיץ, אחרית דבר – מה למדנו מדנג"ץ הבוגדת, מחקרי משפט ל"ד התשפ"ד – 2023) והעמידן על שלש גישות עיקריות – גישה הסכמית מצמצמת, גישה קניינית וגישה קהילתית - משפחתית או גישה קישורית, כפי שכונתה על ידו בעבר. נבהיר את עניינן של הגישות בתמצית –

• הגישה ההסכמית המצמצמת – מקורה בעניין אבו רומי הנ"ל בו נקבע, כאמור, כי בן זוג עשוי לשתף את משנהו בנכס שהיה ברשותו עובר לנישואין ואינו בר איזון מכוח הוראת סע' 5 לחוק יחסי ממון. כאמור, באותה עניין הדגישה כב' הש' שטרסברג כהן כי כאשר השיתוף הוא בנכס חיצוני ומבוסס על הדין הכללי נדרשת הוכחה ממשית וחיובית לכוונת השיתוף ואין להסתפק בעצם קיומם של חיי נישואין גם אם הם ארוכים ומלווים בגידול ילדים וגם אם הנכס המדובר הוא דירת המגורים של הצדדים. על פי הגישה הנזכרת ניתן לוותר על החסם של דרישת הכתב, המצביעה על כוונת השיתוף, בקיומה של ראיה חלופית, דוגמת השקעה ממשית משותפת בנכס או ראיות בעל פה המעידות על כוונת שיתוף בנכס חיצוני. דומה כי הלכת אבו רומי קובעה וגודרה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין אלמונית הנ"ל בו נפסק כי "על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים – אף אם ממושכים – קיומו של 'דבר מה נוסף' שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי" (פס' 17 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; כאמור, השופט י' עמית הציע באותו עניין רשימת פרמטרים אשר יש להביא בחשבון לצורך הכרעה בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת מגורים, וראו שם, פס' 2 לפסק דינו).

• הגישה הקניינית, לפיה יש להפעיל את השיתופיות אף ללא קשר לכוונה הסובייקטיבית של הצדדים ולעיתים אף בהיפוך לה (ראו - ח. דגן וד. הקר הלכת השיתוף הספציפי לקראת המערכה הרביעית בבג"ץ 4602/13 מחקרי משפט לב 519 (2019)). גישה זו מבקשת לשנות למעשה את ברירת המחדל הקיימת בחוק יחסי ממון ולקבוע כי גם אם מדובר בנכס שאינו בר איזון, הרי שבהעדר התניה נוגדת בהסכם ממון פורמלי יוחל הסדר של שיתוף וזאת ביחס לנכס שהוא נכס משפחתי מהותי דוגמת דירת מגורים. ודוק, גישה זו מתנגדת להבחנה בין סוגים שונים של נישואים – ראשונים או שניים, נישואים המתאפיינים בשיתוף אל מול כאלה המאופיינים בחלוקה והפרדה.

לסברתנו, גישה זו לא מצאה לה שביתה בפסיקת הערכאות השונות (ועיינו, כדוגמה ענין אלמונית הנ"ל ודנג"ץ הבגידה הנ"ל ואולי ניתן למצוא רמז לה בגישתו הייחודית של כב' הש' שטיין באותו עניין לפיה הפרמטר העיקרי הוא תקופת הנישואין כאשר כל שנת נישואין מקנה אחוז מסוים נוסף של שיתופיות) ואפשר שהסיבה לכך היא, בין השאר, העובדה כי היא עומדת בהיפוך מוחלט ובהתנגשות חזיתית עם הוראות חוק יחסי ממון ותכליתן ולמעשה קובעת כי נכס שהמחוקק קבע כי יוחרג מאיזון מתקיימת לגביו חזקה כי דווקא יש לשתפו.

• גישת הקהילה המשפחתית או הגישה הקישורית, גישה שפותחה על ידי המלומד ליפשיץ עצמו ואשר אצבעות מאמצות לה ניתן למצוא אף בפסיקה, גישה אשר בבסיסה עומדים "תנאי סף קישוריים" – היינו נישואים ראשוניים ממושכים, העדר ילדים מבני זוג קודמים, יחסים אישיים תקינים לאורך חיי הזוגיות וקיומו של אורח חיים שיתופי. עיקרה של הגישה זו היא בהנחה שקיומם של "תנאי הסף הקישוריים" יביא בהכרח לשיתופיות בנכסים המוגדרים כנכסי המאמץ המשותף או אז לא יבחן מקורו ההיסטורי של כל נכס  (רמזים לאימוץ גישה זו ראו בדברי כב' הש' צ. זילברטל בעניין אלמונית, דברי כב' הש' עמית בבג"ץ 4602/13 פלונית נ. בד"ר הגדול (2018) ודברי כב' הש' רובינשטיין בעניין בע"מ 1059/17 פלוני נ. פלונית (2017)).

28. על פי ניתוחו של פרופ' ליפשיץ במאמרו הנזכר, הרי שבדנג"ץ הבגידה הנ"ל דחו מרבית השופטים, במפורש או במשתמע, את הגישה ההסכמית המצמצמת בעלת הגוון המתנתי (לפיה בן זוג נותן כמתנה לבן זוגו את השיתוף בנכס מסוים) ואת הגישה המרחיבה הקניינית, המשנה את ברירת המחדל ונכונה להפעיל את השיתוף גם בניגוד לאומד דעת הצדדים ולמצגים שהוצגו בזמן אמת מזה ודבקו דווקא בגישה הקישורית.

אנו כשלעצמנו, סבורים כי  הגישה הקישורית והגישה ההסכמית הן קרובות ואחיות  זו לזו ולמעשה הן מהוות גישה שלובה השלטת בכל הקשור לשיתוף ספציפי, כאשר האבחנה בין הגישות תתבטא, לרוב, בכמות ואיכות הראיות הנדרשות לנו על מנת שנוכל לומר כי הוכחה כוונה סובייקטיבית לשיתוף ספציפי עד כדי כך שאף הצופה האובייקטיבי יהא משוכנע כי לכך כיוונו בני הזוג. במילים אחרות, לסברתנו, חסידי הגישה ההסכמית וחסידי הגישה הקישורית מתנבאים בקול אחד כל אחד כפי נוסחו, טעמו והדגשיו שלו, אך העולה מהדברים הוא אחד  -  בהתקיים תנאי סף מסוימים, אפשר להניח את קיומו של שיתוף ספציפי ואין צורך להוכיח באופן פוזיטיבי את הסכמת הצדדים לעניין, וכי השיתוף הספציפי יוכח במבחנים שיביאו אותנו למסקנה באשר לשיתוף אובייקטיבי ולאו דווקא סובייקטיבי של אותם בני זוג. בצד זה אין לשכוח כי לאורך כל הדרך הנטל להוכחת השיתוף הספציפי מוטל על הטוען לו (לעניין אחרון זה ראו את עמדת כבוד השופטת ברק-ארז בדנג"ץ הבגידה לעיל, לפיה, היא נוטה לקבוע כי על הבעלים הרשום של הנכס הנטל, במהלך הנישואין, להבהיר, כי אין ברצונו לשתף בנכס).

29. התייחסות ספציפית ניתנה במאמרו לעיל של הפרופ' ליפשיץ ל"נכסים מעורבים", היינו נכסים שאינם בני איזון אך הושבחו ממקורות משותפים של בני הזוג במהלך חיי הנישואין, דוגמת מבנה שמקורו חיצוני אך הוא הושבח ושופץ במהלך הנישואין ממקורות משותפים. לגבי נכס כאמור, ניתן לטעון כי מעצם ההשבחה והשיפוץ הוכח אותו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף ספציפי (ראו המבחנים בפסקה 32 לפסק דינה של כבוד הנשיאה חיות בדנג"ץ הבגידה ואלו שנקבעו על ידי השופט עמית בעניין אלמונית), ואולם הפרופ' ליפשיץ ואף חלק מבתי המשפט המחוזיים (ראו למשל עמ"ש (ת"א) 43761-03-14 פלוני נ' אלמוני (2015)), התייחסו לאפשרות לערוך בנכס מעורב חלוקה רעיונית בין הרכיב הפרטי (שאינו בר איזון) לבין התוספת או ההשבחה, כאשר התוספת תחשב כנכס בר איזון ושוויה יחולק בהתאם לאמות המידה המרחיבות של חוק יחסי ממון. היינו, התוספת או ההשבחה יחולקו בהתעלם מטיב היחסים שבין הצדדים ומצגיהם השונים ולעומת זאת, הרכיב המקורי יוותר מחוץ לאיזון ותבחן קביעת שיתופיות בו על פי המבחנים שנזכרו בפסיקה, דוגמת ענין אלמונית הנ"ל והוכחת קיומו של אותו "דבר מה נוסף" (ליפשיץ, שם, עמ' 18). וכאן ראוי להפנות לדברים החשובים לעניינו אותם כותב פר' ליפשיץ במאמרו הנזכר –

"...לדעתי הגם שתוספת רכיב משותף משמעותי לנכס פרטי היא אינדיקציה חשובה לכוונת שיתוף בכלל הנכס, אין היא יכולה לחתור תחת הרציונל הבסיסי של הלכת השיתוף הספציפי. לפיכך במקרים שבהם מצגי הצדדים מלמדים באופן חד משמעי שלא הייתה הסכמה לשיתוף כולל ושאי הסכמה זו הייתה ברורה לשני הצדדים, ניתן יהיה לקבוע שיתוף בתוספת ובשבח, לא יהיה ראוי לקבוע שיתוף כללי גם ברכיבים הפרטיים כאשר השיתוף מנוגד באופן ברור וחד משמעי להסכמות הצדדים ולמצגים שהועברו בניהם" (הדגשה שלנו) 

למעשה, למסקנה זו הגיע בית משפט קמא בעניין דנן, עת קבע כי המערער זכאי למחצית בשבח שהביא השיפוץ שעשו הצדדים לבית המגורים אך אין הוא זכאי לשיתוף ברכיב הפרטי – הקרקע והבית עצמו. להלן, בהמשך הדברים, נברר האם צדק בית משפט קמא במסקנתו זו. 

30. מכל מקום ועל מנת להשלים את התמונה, ראוי להוסיף ולתת את הדעת בסוגיה לה אנו נדרשים, אף לפסק דינה של כב' הש' י. וילנר בעניין בע"מ 1983/23 פלוני נ. פלונית (2023). באותו עניין עמדה כב' הש' וילנר על השוני בין החלת "חזקת השיתוף" לבין "איזון משאבים" והבהירה, כי נכסים משותפים לבני זוג לפי הלכת השיתוף יחולקו בניהם לעולם בחלקים שווים וכי אין לסטות מחלוקה כאמור אלא בהוראה בחקיקה, שאינה קיימת כיום  בדין הישראלי. לגישתה, חזקת השיתוף מקימה שיתוף קנייני וכי אין לפגוע בקניינו של אדם אלא על פי חוק ומשכך, הגישה לפיה ניתן לחלק את הנכסים המשותפים לבני זוג עליהם חלה חזקת השיתוף,  ביחס שאינו שוויוני, שייקבע בכל מקרה ומקרה בהתאם ל"תחושת הצדק", תביא לפגיעה בקניין שלא על פי חוק ומשכך, אינה אפשרית וכי היא אף תחתור תחת הרציונל האומר שאין לאפשר לבני הזוג "תחרות" באשר ל"איכות תרומתו, של כל אחד מהם לחיי הנישואין או למשק הבית המשותף". שונים הדברים בנוגע לחלוקה בין בני זוג נשואים ע"פ הוראת סע' 8 (2) לחוק יחסי ממון המאפשרת, בנסיבות מסוימות, סטייה מחלוקה מחצה על מחצה. כב' הש' וילנר הוסיפה והבהירה כי אין בכוחו של סע' 8 (2) לחוק כדי לשמש מקור בדין המתיר לקבוע חלוקה לא שוויונית בין בני זוג שחלה לגביהם חזקת השיתוף, שכן הסדר איזון המשאבים קובע חיוב אובליגטורי לתשלומי איזון בין בני הזוג, שאין בו כדי לשנות את זכויות הקניין של מי מבני הזוג בנכסיהם, זאת להבדיל מאופייה הקנייני של חזקת השיתוף, בה כאמור לא ניתן לפגוע - אלא על פי חוק. ואולם וזה עיקר - בהערת אגב (אוביטר) מוסיפה כב' השופטת וילנר ומציינת לענייננו, בנוגע לבני זוג עליהם חל החוק, כי נראה שגם נכסים שאינם בני איזון שחל עליהם שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי, יש לחלק בין בני הזוג באופן שוויוני בלבד, ובלשונה –

"דומה כי בעיקרו של דבר, הטעמים שפורטו לעיל – לכך שאין לקבל גישה המאפשרת חלוקה לא שוויונית של רכוש משותף לפי הלכת השיתוף – כוחם יפה אף ביחס לחלוקת נכס שחל עליו שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי. מכל מקום, הפסיקה שעניינה שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי, נוגעת כאמור לזוגות שהלכת השיתוף לא חלה בעניינם בשל תחולתו של חוק יחסי ממון, וזאת בשונה מענייננו. לפיכך, השאלה האמורה אינה מתעוררת במקרה דנן, ומשכך איני נדרשת להכריע בה באופן ממצה" (עוד ראו לעניין זה פסק דיננו בעניין עמ"ש (מרכז) 61868-07-22 ש.א נ.  א. ג. (2023).

ומן הדין נבוא לנדון.

31. עניין יום ביומו שערכאה משפטית מתלבטת בשאלה האם הוכחו הנסיבות המלמדות על כוונת שיתוף ספציפי וזאת בשל אותה עמימות שהזכרנו ביחס למבחני וגבולות הלכה זו, וכדברי כב' הש' א. רובינשטיין בבע"מ  10734/06  פלוני נ. פלונית (2007) -

"'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעיתים קשה לכמת את ההשקעות ואת 'ההתנהגות ההשקעתית', אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה" 

32. כאמור, בפסיקה מוצעת משרעת רחבה של מבחנים, שאינם מהווים רשימה סגורה, לבחינת קיומה של כוונת שיתוף ספציפית. כב' הש' עמית בעניין אלמונית מונה מבחנים רבים ובכללם – סוג הנכס, היינו - האם מדובר בדירת מגורי בני הזוג או נכס אחר, האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין, האם הדירה התקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה, והדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה. האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו. אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה), אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה), האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף, האם בוצע שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג, התנהגות הצדדים - אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף ונסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

 המבחנים הנזכרים נועדו להקל על יצירת וגיבוש ההתרשמות של בית המשפט באשר לקיומה  של כוונת שיתוף בפועל בין הצדדים, ואולם התרשמות זו מטיבם של דברים בנויה אף על נימים דקים שבתחושתו ותפיסתו של היושב בדין, בגדר "אין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו " (סנהדרין ו,ב).

33. מטבעם של דברים חלקם של הפרמטרים שהוצעו על ידי כב' הש' עמית מתקיימים בנדון וחלקם אינם בנמצא - מחד, עסקינן בדירה שניתנה בירושה כאשר נותנת הירושה, סבתה של המשיבה, התכוונה לתתה אך ורק לנכדתה – המשיבה, מתוך שכך אף דרשה לערוך הסכם ממון כתנאי לירושה (הירושה הגיעה בסופו של דבר לידי המערערת בשל הסכם יורשים שנחתם בין האחים). הסכם ממון לא נערך בין הצדדים ואלו חלוקים באשר לטעמו של דבר  – לטענת המשיבה, הסיבה לכך היא סירובו של המערער תוך התחייבותו כי אין צורך בהסכם ממון שכן מדובר בנכס שממילא שייך למשיבה שכן התקבל בירושה, ואילו לטענת המערער – נוכח הסכמתה של המשיבה לשיתוף ויתרה על עריכת ההסכם המוציא את הנכס מכלל שיתוף. כך עסקינן בחיי נישואין שלא האריכו ימים ואף לא התנהלו על מי מנוחות, בהתייחס, בין השאר, לטענותיו של המערער כלפי המשיבה כי בגדה בו עם אחרים, טענות שעלו דווקא בתקופה הקצרה (כשנתיים וחצי בלבד) בה התגוררו יחדיו ובהתייחס לכך שהמשיבה עזבה את הבית אחר שמצאה כי אין ביכולתה לשהות עם המערער תחת קורת גג אחת, דבר שיש בו להעיד על עצימות הסכסוך בניהם בתקופה בה התגוררו יחדיו בבית המגורים. גם התקופה בה השתתף המערער בפועל בתשלומי המשכנתא קצרה ביותר והוא לא המשיך לשלמם אחר עזיבת המשיבה את הבית דבר שאף בו יש ללמד כי לא ראה בזכויות בבית כזכויות המשותפות אף לו, שאם לא כן וודאי היה משתתף בתשלום מתוך הנחה שבסופו של יום הזכויות תחולקנה בין הצדדים בניכוי יתרת המשכנתא. 

34. מאידך, עומדות מנגד מספר עובדות הקשורות זו בזו שלא ניתן להתעלם מהן, ועיקרן השקעה כספית משמעותית בהיקף של כמיליון שקלים בשיפוץ הבית והתקנתו למגורי התא המשפחתי. כך נלקחה משכנתא משותפת, על ידי שני הצדדים בסכום ניכר ומשמעותי שנועדה לצורך אותו שיפוץ מהותי, ובנוסף הוכח כי המערער היה הכוח המניע והדומיננטי בניהול השיפוץ, בהתקשרות עם הקבלן ובעיצוב הבית.
35. ואולם לטעמינו שקלול של כלל המבחנים הנזכרים, ובמיוחד התקופה הקצרה בה עשו הצדדים שימוש משותף בבית המגורים המשליכה אף על מידת ההשקעה הכספית (שאינה גבוהה) שהושקעה על ידי המערער בבית, וכן טיבו של הנכס –בית מגורים הניצב על קרקע רחבת ידיים (שטח הקרקע 380 מ"ר כאשר שטח הבית הבנוי הוא 165 מ"ר כעולה מחוות דעת השמאי), כאשר השיפוץ בכללותו נעשה בבית ולא במגרש עצמו, הביאו אותנו לקבוע כי יש לראות בנכס זה כנכס מעורב, וכי ההשקעה שנעשתה לצורך השבחת המבנה נופלת לגדרי חוק יחסי ממון כחלק שיש לאזנו, לעומת המגרש עצמו אשר מהווה בכללותו נכס חיצוני לגביו יש לבחון האם התקיימה כוונת שיתוף ספציפי.

36. שוכנענו, כי העובדה שהצדדים בחרו כי רק המשיבה תירשם כבעלים של הנכס מעידה על כך כי שני הצדדים ראו בה כבעלים הבלעדית של הנכס. שוכנענו כך, שכן, הצדדים נטלו הלוואת משכנתא משותפת בסכום משמעותי של כמיליון ₪, לה ערב המערער, על אף ההתחייבות המשמעותית שנטל על עצמו המערער בגין ההשקעה בנכס, הוא לא עמד על כך כי ירשם כבעלים בלשכת רישום המקרקעין ומשכך, הגענו למסקנה, כי הוא לא ראה עצמו כבעל זכות בנכס.

בית המשפט קמא קבע, כי לא הוכח כי המשיבה הביעה באופן ישיר לפני המערער כי היא מסכימה לשתף אותו בזכויותיה במקרקעין. אף המערער, כאשר נשאל בחקירתו הכיצד הבין שהבית משותף הוא הצביע על נסיבות ששכנעו אותו בכך אך לא טען כי המשיבה ציינה דבר שכזה באוזניו באופן מפורש (עמ' 52 ש' 16-20 לפר').

ודוק; אין אנו סבורים כי יש הכרח כי יוכח שבעל הזכות הרשום הבהיר לבן זוג שאינו רשום כי הוא מתכוון לשתפו בזכויות בנכס, ובהחלט יכול כי יקבע כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפי בנכס אף מבלי שהוכחה אמירת שיתוף אשר מטיבם של דברים אינה נאמרת בציבור ובהעדר עדים לרוב הצדדים יחלקו האם נאמרה אם לאו, אך בנסיבות העניין כאן, וכאמור, נוכח תקופת המגורים המשותפת הקצרה, נוכח השקעה הכספית המינורית של המערער בנכס, כפי שנרחיב להלן, כמו גם העובדה כי בחר ליטול הלוואה משמעותית מבלי שעמד על כך שכנגדה ירשם כבעל זכויות במקרקעין, מצאנו, כי לאי אמירה פוזיטיבית יש משקל מה במידת הסתמכותו של המערער על היקף זכויותיו בנכס.

37. על פניו נראה, כי הצדדים הסכימו בניהם כי בית המגורים ישמש למגורי המשפחה בהעדר אפשרות ריאלית אחרת לרכוש נכס למגוריהם, וכך התרשם למעשה בית משפט קמא. יש לזכור כי עד למועד הנזכר התגוררו הצדדים בדירות שכורות וכעת נקרתה לפניהם ההזדמנות להתגורר בבית תוך תשלום החזרי משכנתא תחת תשלום דמי שכירות חודשיים, אך אין באמור לבדו - ללמד על שיתופיות בנכס בכללותו – נכס שעל פי הוראות חוק יחסי ממון הוא בגדר נכס חיצוני.

ועוד נבהיר ונדגיש - יכול שקביעתנו הייתה משתנה אילו היו הצדדים מתגוררים בנכס משך שנים רבות ופורעים את מלוא חוב המשכנתא במשותף. במקרה שכזה יש ממש בטענה, כי השקעה של כמיליון ₪ בנכס היא כה משמעותית עד שהיא הופכת את הנכס המעורב לכזה שלא ניתן להבחין עוד בין החלק שאינו בר איזון לחלק שעניינו שיפוץ או השבחה וכי השנים המשותפות של המגורים בו, לצד ההשקעה הכספית המשמעותית, מגבשים יחדיו את אותו "דבר מה נוסף". אלא שכאן, השקיע המערער חלק זניח בלבד בנכס. סכום השיפוץ מומן מהלוואת המשכנתא ששולמה על ידי המערער במשך תקופה קצרה בלבד ועיקרה עתיד להיות משולם על ידי המשיבה (בפן העובדתי נמצא כי המערער השתתף בהחזרי המשכנתא במידה מצומצמת ביותר, לתקופה של כשנתיים וחצי עת נשא בהחזרים בשיעור של כ- 60,000 ₪). 

38. בנסיבות אלה, על מנת לבחון את כוונת השיתוף הספציפי, אין ליתן משקל לסכום השיפוץ אלא לחלק בסכום השיפוץ ששולם על ידי המערער, וחלק זה, לאור מועד פרידת הצדדים הינו זניח ואינו עומד, בתאם למבחנים שנקבעו בעניין אלמונית בקריטריונים המהווים את אותו "דבר מה נוסף" (ראו לעניין זה בפסקה 21 לפסק דינו של השופט דנציגר בעניין אלמונית):

"כאמור, הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי "דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי" (הדגשה שלנו).

ולענייננו, לא ניתן לטעון כי השקעה של 60,000 ₪ היא "השקעה כספית רצינית" המעידה על כוונת שיתוף, ומאידך, ניתן גם ניתן לטעון כי היא בטלה בשישים.

39. לעובדה כי המערער הוא זה שטיפל בשיפוץ בכללותו יש משקל בעינינו בכל הנוגע לאיזון בין הצדדים בחלק ההשבחה. לסברתנו, בהתחשב בעובדה כי עסקינן בנכס מעורב הרי שלעניין זה תהא השפעה על אופן חלוקת ההשבחה, כפי שיובהר להלן.

כאמור, בנכסים מעורבים יש לחלק בין החלק המהווה נכס חיצוני לבין החלק המושבח שהוא בגדר נכס בר איזון על פי הוראות חוק יחסי ממון. האיזון על פי חוק יחסי ממון מאפשר ליתן ביטוי אף לתחושות הצדק וההגינות בחלוקת הנכסים עת נראה כי החלוקה מחצה על מחצה אינה הוגנת בנסיבות העניין. כך הוראת סע' 8 (2)  לחוק יחסי ממון מורה כי בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת רשאי בית המשפט לבקשת בן הזוג, בין השאר –

"לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג"

אנו סבורים, כי עצם מעורבותו של המערער בהליך השיפוץ הן באופן פיזי בנוכחותו בהליך השיפוץ והן בקשר הבלעדי עם הקבלן וכלל בעלי המלאכה וכן נכונותו של המערער ליטול משכנתא משותפת בסכום גבוה לצרכי שיפוצו של הבית והכנתו למגורי הצדדים לתקופה ארוכה, יש בה להצדיק, בהינתן כי הזכויות בנכס בכללותו נותרות בידי המשיבה בלבד, חלוקה לא שוויונית של ההשבחה שבאה לנכס בעקבות השיפוץ הנזכר, השבחה אשר דו"ח השמאי העריכה בשיעור של 490,000 ₪ נכון ליום 16.9.20- מועד עריכת חוות הדעת. לפיכך לסברתנו ראוי להורות על חלוקה בשיעור של 75% משווי ההשבחה (היינו 367,500 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.9.20 לטובת המערער. 

40. הסעד אותו אנו מוצאים לתת למערער כאמור, הוא נגזרת של בקשתו החלופית לאיזון לא שוויוני בנכס, איזון שאנו מוצאים לעשות אך ורק לגבי חלק ההשבחה וממילא חל לגביו חוק יחסי ממון וניתן להחיל לגביו איזון לא שיוויוני מכוח סע' 8 (2) לחוק. לעניין זה נוסיף ונאמר כי קביעתנו הנזכרת הגיונה בצידה אף בשל העובדה שהשקעתו של המערער התייחסה למעשה למבנה עצמו, להבדיל מהמגרש, וכעולה מדו"ח השמאי שווי הנכס בניכוי המגרש עומד על כ 670,000 ₪ כך שהצעתינו הנזכרת בערכה הכספי עולה בערך כדי מחצית משווי הבית, ללא המגרש, כפי שעתר המערער בסעד החלופי המבוקש בערעורו.

נזכיר, כי איזון שאינו שוויוני, כפי שמצאנו לקבוע ביחס לחלק ההשבחה, לא ניתן היה לבצע, באם היינו קובעים כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפי בנכס במלואו, וזאת בהתייחס  לאמרת כבוד השופטת וילנר בבע"מ בע"מ 1983/23 הנזכר לעיל. מצאנו, כי קביעה לפיה זכאי המערער למחצית משווי הנכס בכללותו הייתה מביא לתוצאה בלתי צודקת בנסיבות העניין כאן.

41. מאידך, איננו מוצאים להתערב בקביעת בית המשפט להחזר מחצית מדמי המשכנתא ששולמו בעבר על ידי המערער בהעדר ערעור על קביעה זו.

42. בכל הקשור לסוגיית חיובו של המערער בדמי שימוש ראויים אף כאן אנו סבורים כי יש מקום למידה של התערבות בקביעת בית משפט קמא. בית משפט קמא סבר כי על המערער לשאת במלוא דמי השימוש הראויים החל מחודש אוקטובר 2021, מועד עזיבת המשיבה את הבית, כאשר כפי שצוין מעלה, הצדדים התגרשו בחודש נובמבר 2021 כך שבכל מקרה היו נאלצים להפריד את מגוריהם בסמוך. אכן צדק בית המשפט בקביעתו כי המשיבה זכאית לדמי שימוש מעת עזיבתה את הבית שכן עזיבתה נעשתה על רקע התחדדות היחסים בין הצדדים כאשר, כעולה מתסקירי הרווחה היה במגוריהם המשותפים כדי לפגוע בשלוות ילדיהם וטובתם. עזיבתה של המשיבה את הבית הייתה במודע בהתחשב בצרכי הקטינים תוך שצוין באופן ברור בהחלטת בית המשפט שאין בכך לפגוע בזכויותיה הקנייניות לרבות טענתה לדמי שימוש.

43. בצד האמור, לסברתנו לא היה מקום לחייב את המשיב במלוא דמי השימוש הראויים אלא בסכום מופחת יותר שכן בבית המגורים התגוררו אף הקטינים בעת שהייתם עם המערער (יומיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני), וכן נוכח העובדה כי תביעת המערערת עמדה על סך של 3,500 ₪ בלבד. בפני תביעה זו ובסכום זה, התגונן המערער. לפיכך, בהתחשב בנתון זה ואף בכך שהשבחת בית המגורים נועדה על מנת שישמש אף למגורי המשיב בבית אנו סבורים כי יש להעמיד את חלקו של המערער בתשלום של 50% בלבד מדמי השימוש החודשיים. נוכח העובדה כי המשיבה עתרה בתביעתה לחיוב המערער בסך של 3,500 ₪ לחודש ולא בסך שלמעשה נפסק כנגד המערער בפסיקת בית משפט קמא, הגבוה מכך, יש להורות כי המערער יחויב בסך של 50% מדמי השימוש הראויים ובכל מקרה לא למעלה מ- 3,500 ₪ לחודש אותם תבעה המשיבה.

44. אף בנוגע לשיעור ההוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט קמא אנו סבורים כי לאור התוצאה אליה הגענו, יש מקום להפחיתם, כך שיעמדו על סך של 15,000 ₪ תחת 50,000 ₪ שנפסקו לחובת המערער בתלה"מ 33568-04-20, לא מצאנו להתערב בשיעור ההוצאות שנפסק בתובענה לדמי שימוש (תלה"מ 39044-11-20).

45. המערער יפנה את בית המגורים בתוך 60 יום ממועד מתן פסק הדין.

סוף דבר

46. הערעור על קביעת בית משפט קמא לפיה למערער זכויות בבית המגורים נדחה. בצד זה מתקבל הערעור בנקודות הבאות –

זכויותיו של המערער בהשבחה שבאה לבית המגורים יהיו בשיעור של 75% ולא מחצית כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא בפסק דינו וזאת מכוח הוראת סע' 8 (2)  לחוק יחסי ממון.  היינו בסך של 367,500 ₪ (490,000 ₪ *75%) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.9.20 (מועד הכנת חוות הדעת).

שיעור דמי השימוש בו יחויב המערער יעמוד על 50% מדמי שימוש ראויים כפי שיקבעו על ידי השמאי שמונה על ידי בית משפט קמא החל ממועד עזיבת המשיבה את הבית (חודש אוקטובר 2021) ועד למועד הפינוי בפועל ובכל מקרה הסכום בו יחוב המערער לא יעלה על סך של 3,500 ₪ לחודש. 

סכום ההוצאות בתלה"מ 33568-04-20 יופחת ל- 15,000 ₪.

המערער יזוכה בתשלומי המשכנתא ששילם בפועל בהתאם לפסק דינו של בית המשפט קמא.

47. בהתחשב בהוצאות בהן חויב המערער בבית משפט קמא ובעובדה שערעורו התקבל באופן חלקי בלבד, לא מצאנו לעשות צו להוצאות בהליך דנן.

הערובה שהופקדה על ידי המערער תושב לידיו באמצעות בא כוחו. 

ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים. 

ניתן היום, י"א שבט תשפ"ד, 21 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.