פס"ד הצהרתי בנוגע לזכויות בנכס הרשום ע"ש אחד מבני הזוג

לפניי תביעת האיש למתן סעד הצהרתי לפיו דירת המגורים הרשומה על שם האישה, היא דירה המשותפת לשני הצדדים.

בין הצדדים נותרות פתוחות תביעת הקטינים ותביעת המזונות, אשר לא אדון בהן במסגרת פסק דין זה, וזאת כפי שיפורט להלן.

העובדות שאינן במחלוקת

1. פסק דין זה עוסק במחלוקת הצדדים בעניין בעלותם על דירת המגורים, בה התגוררו הנמצאת ברחוב --- בגוש --- חלקה --- (להלן: "הדירה" או "דירת המגורים"), הדירה רשומה על שם האישה בלשכת רישום המקרקעין בהתאם לזכייתה בפרויקט "מחיר למשתכן".
2. הצדדים יהודים, נישאו כדמו"י ביום 21.11.16 ומנישואיהם נולד ביום -- קטין, כיום בן כ--.
3. נישואי הצדדים הינם נישואיהם השניים, לאישה בת אחת מקשר קודם המתגוררת עמה ולאיש שתי בנות מקשר קודם, המתגוררות בעיקר בבית גרושתו.
4. ביום 21.6.16, ועוד טרם נישאו הצדדים, קיבלה האישה תעודת זכאות על זכייתה בדירה בפרויקט "מחיר למשתכן" (ההודעה צורפה כנספח 1 לתצהיר העדות הראשית (להלן: "תע"ר") של האישה).
5. ההסכם לרכישת הדירה, בו מופיע שמה של האישה כרוכשת הדירה, נערך ביום 4.9.16. ההסכם נערך מול חברת ס' בע"מ, יזמית הפרוייקט. עורך הדין שייצג את חברת ס' בע"מ בפרוייקט הוא עוה"ד ט' (להלן: "עוה"ד ט'").
6. ביום 6.5.19 חתמה האישה מול עוה"ד ט' על תצהיר העברת מחצית מהזכויות בדירה לאיש (תצהיר נותנת המתנה של האישה ותצהיר מקבל המתנה של האיש צורפו כמוצג עת/1).
7. לאחר שהושלמה בניית דירת המגורים, הצדדים עברו להתגורר בה ביום 16.5.19.
8. בהתאם להסכם המכר, דירת המגורים נרשמה בשנת 2021 על שם האישה.
9. הצדדים נפרדו והאיש עזב את בית המגורים ביום 15.10.21 ועבר להתגורר בבית אמו. כיום האיש נשוי בשלישית לאישה בשם --, והם מתגוררים יחדיו.
10. טרם נישאו הצדדים, הם התגוררו יחד בדירה, אותה שכרה האישה ב---.

השתלשלות ההליכים בתיקי הצדדים

11. בין הצדדים התנהל הליך יישוב סכסוך בבית הדין הרבני שנסגר בלא הסכמות (1345363/1).
12. ביום 12.1.22 הגיש האיש תביעתו דנן.
13. ביום 8.2.22 הגישה האישה תביעה לחיוב האיש במזונות הקטין.
14. ביום 19.7.22 הגיש השמאי דן ברלינר (להלן: "השמאי") חוות דעת שמאית בעניין דירת המגורים, לפיה שוויה של דירת המגורים הוא 1,750,000 ₪ (להלן: "חוות הדעת השמאית").
15. ביום 19.9.22 הגיש האיש תביעה לקביעת אחריות הורית משותפת.
16. ביום 4.12.22 הוגשה חוות הדעת האקטוארית של האקטואר ירון ואקנין (להלן: "האקטואר"), בה אוזנו זכויות הצדדים (להלן: "חוות הדעת האקטוארית").
17. תצהירי עדות ראשית (להלן: "תע"ר") מטעם הצדדים הוגשו. לאחר הגשת התע"ר, הצדדים השלימו מסמכים נוספים בהתאם להחלטותיי.
18. ביום 8.5.23 התקיימה ישיבת הוכחות בכל תיקי הצדדים, במסגרתה נחקרו הצדדים על התע"ר מטעמם.
19. ביום 16.7.23 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה נחקר עוה"ד ט' על ידי הצדדים.
20. סיכומי הצדדים בכל שלושת התיקים המתנהלים בין הצדדים הוגשו.
21. לאחר מועד הגשת הסיכומים, הוגשו שני תסקירים משלימים מטעם העו"ס לסדרי דין בעניין זמני השהות של הצדדים עם הקטין, והאיש ביקש לחקור את העו"ס לסדרי דין על התסקיר מיום 10/6/24, מועד חקירת העו"ס לסדרי דין נקבע לפגרה ונדחה לבקשת ב"כ האיש.
22. נוכח העובדה כי האיש עומד על זימונה של העו"ס לסדרי דין וחקירתה טרם התקיימה, התרשמתי כי לא ניתן לתת בשלב זה פסק דין בתיק הקטינים ותיק המזונות, שכן אלה שלובים זה בזה, ועל כן, פסק דין זה ניתן בנושא הבעלות על דירת המגורים בלבד.

טענות האיש

23. האיש עתר למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא זכאי להירשם כבעלים של מחצית דירת המגורים מכוח הלכת השיתוף הספציפי.
24. האיש טען כי למרות שתקופת נישואי הצדדים הייתה קצרה, אורח החיים של הצדדים שכלל שיתוף בכל יתר הנכסים, ניהול משק בית משותף, השקעות משותפות בדירת המגורים, הבאת ילד לעולם ומגורים משותפים בדירת המגורים, מלמד כי הייתה כוונת שיתוף בדירת המגורים.
25. האיש טען כי במקרה זה על האמור לעיל מצטרפות ראיות נוספות, הדוא"ל ששלחה האישה לעוה"ד ט' ולמשרד השיכון ובו ביקשה לרשום כי הדירה משותפת והמשכנתא משותפת, תצהירי מתנה לאיש, אשר הצטברותן מעידה על כוונת שיתוף בדירת המגורים.
26. האיש פירט כי ביום 6.7.16, במועד הזכייה בהגרלה, שלחה האישה לאיש הודעה בה כתוב: "*מאמי, אני לא מאמינה זכינו*" (נספח ג' לתע"ר האיש). בנוסף, האישה הודתה כי האיש נשא בהון הראשוני לרכישת הדירה בסך 2,000 ₪ דמי הרשמה וכן 65,000 ₪ מקדמה לקבלן. בנוסף, טען, כי הצדדים שילמו 300,000 ₪ על הדירה ממתנות שקיבלו לחתונתם, וכן רכשו ביחד, באמצעות קרנות ההשתלמות של האישה ומחשבון האיש את כל תכולת הבית, כולל מזגנים, מוצרי חשמל, ארונות קיר וכו'. בנוסף, ביום 19.4.17 כתבה האישה לאיש הודעה במסגרתה תיארה את הסכומים שהם העבירו יחד על הדירה. האיש טען כי הסבריה של האישה, במועד חקירתה הנגדית, בהקשר זה היו מבולבלים ומתחמקים, כאשר האישה לא הביאה לעדות את מי מבני משפחתה על מנת שיחזקו את גרסתה.
27. האיש הדגיש כי הצדדים נטלו משכנתא משותפת לדירה מבנק מזרחי טפחות בסך 570,000 ₪ ושילמו אותה מחשבונם המשותף וכן הדגיש כי קיימת ראיה ברורה וישירה והיא תצהיר המתנה שערכה האישה במסגרתה נתנה מחצית מהדירה לאיש, כאשר פרטים בהקשר זה נחשפו, לטענתו, בדיון ההוכחות במסגרתו נחקר עוה"ד ט' על תצהירו.
28. בנוסף, טען האיש, כי מסירת הדירה נעשתה מהקבלן לאיש, והוא חתם על טופס המסירה ועדכן בכך את האישה.
29. האיש טען כי מיום שנכנסו הצדדים להתגורר בדירה, שילמו יחד את המשכנתא על הדירה מחשבונם המשותף, ורק לאחר שנפרדו, העבירה האישה את התשלום לחשבונה בלבד, האיש טען כי האישה משלמת לבדה כיום את תשלום המשכנתא במלואו המתקזז מול דמי השימוש הראויים שזכאי האיש לקבל בגין חלקו בדירה.
30. האיש סיכם כי השקעותיו בנכס הן אינן זניחות, הוא נשא בסך של 65,000 ₪, במקדמה בגובה 2,000 ₪, בסך של 100,000 $ (כ-250,000 ₪) שקיבלו במתנה לחתונתם, בתוספת נטילת המשכנתא המשותפת ששולמה מהחשבון המשותף, יחד עם תצהירי מתנה וקבלת המתנה, מכתב לוועדת חריגים, קבלת הדירה מהקבלן ע"י האיש ורכישת כל תכולת הדירה על ידו.
31. האיש טען כי יש לדחות טענות האישה כי סך בגובה 300,000 ₪ הם כספים שלה, שקיבלה כמתנה במזומן במטבע זר מבני משפחתה עבור רכישת הדירה עבורה. לטענתו, האישה לא הוכיחה טענתה ולא הביאה תצהירים מבני משפחתה על מנת שיתמכו בטענתה הנ"ל. האיש טען כי הוריה של האישה התייצבו לכל פגישה ודיון ועדיין האישה בחרה שלא לזמנם להעיד לטובתה.

טענות האישה

32. בתחילת סיכומיה, טענה האישה, כי האיש נקט במניפולציות והצגת מצגי שווא במהלך חיי הנישואין, כגון התחזותו ל"סוכן מוסד" או יציאתו מהארץ עם אישה אחרת כאשר הוא טוען בפניה כי הוא משרת במילואים. לטענתה, האיש נהג להיעדר מהבית פעמים רבות מבלי לתת הסברים, והסתבר לה כי ההיעדרויות באו על רקע בגידותיו הרבות של האיש בה וניהול מערכות עם מספר נשים, ביניהן אשתו הנוכחית.
33. האישה טענה כי ההתחייבות להעברת הזכויות בדירה היא בלתי חוקית ונוגדת את תקנת הציבור ואין להכשיר הקניית זכויות במקרקעין בדיעבד ובניגוד לתנאים וקריטריונים שנקבעו על ידי המדינה לצורך קבלת זכאות לדירת מחיר למשתכן.
34. האישה הדגישה כי אין חולק כי היא החלה בהליך ההשתתפות בהגרלת מחיר למשתכן עוד טרם הכירה את האיש, כאשר השתתפותה הייתה על דרך המקרה, עת ניגשה למשרד הבינוי השיכון בחיפה לצורך הארכת הסיוע בדמי השכירות, ואז הוצע לה על ידי אחת הפקידות להגיש בקשה, על כן, טענה כי כאשר ביום 21.6.16 קיבלה הודעה על זכאות, לא הייתה לזכייתה כל קשר לאיש או למערכת היחסים ביניהם.
35. האישה טענה כי מתחילת ההליך האיש ניסה לכופף את העובדות לתוצאה הרצויה מבחינתו, ועל כן, אין זה מפתיע כי הגיש לבית המשפט רק חלק נקודתי מההתכתבויות בין הצדדים, כאשר ההתכתבות אינה משקפת את כלל המסרים שהעבירו ביניהם הצדדים לאורך השנים. לטענתה, האיש מחק את כל היסטורית השיחות ביניהם בשעה שהחליף לה את הטלפון הנייד.
36. האישה טענה כי ניסיונו הציני של האיש להיאחז בהודעת טקסט בודדת הינו מגוחך, כאשר כל רצונה של האישה היה בשותף לשמחתה.
37. האישה טענה כי לאורך החקירה הנגדית, האיש מסר גרסה חלקית, רצופה באי דיוקים ושקרים של ממש והשיב בצורה מתחמקת לשאלות ב"כ האישה.
38. האישה טענה כי היא השתתפה במכרז לבדה, זכתה במרכז, הוציאה תעודת זכאות, חתמה על הסכם הרכישה ותשלומי המשכנתא, שילמה הון עצמי, ולא שינתה חזית כמו האיש.
39. האישה טענה כי האיש התחמק, ולא נתן תשובה בקשר לתמורה שהתקבלה ממכירת דירתו שהייתה שייכת לו ולאשתו הראשונה, כאשר שאלה זו חיונית ורלוונטית לשאלת עמידתו בתנאי הסף של מחיר למשתכן ולשאלת חוקיות או הכשרתם בדיעבד של הסדרים הנעשים בין צדדים ושאלת עמידותם בתנאי הסף האמורים.
40. האישה טענה כי תשובותיו של האיש מתכתבות עם גרסתה כי האיש לא שיתף אותה במידע אודות הנעשה בחשבונות הבנק שלו כמו גם בנוגע לגורל הזכויות בדירה שהייתה בבעלותו, וזאת להבדיל מהאיש אשר ידע הכל אודותיה הודות לשקיפות המלאה בה התנהלה מולו.
41. האישה טענה כי ההון בגובה 350,000 ₪ אשר שולם עבור דירתה, מקורו בכספי מתנה אותם קיבלה האישה מבני משפחתה לרבות הוריה וכן קרובי משפחה המתגוררים ברוסיה וארה"ב, וזאת ניתן ללמוד בכך כי הסכום התקבל בדולרים. האישה טענה כי האיש לא הציג ראיה לכך כי הכסף הוקנה גם לו, כאשר האישה טענה כי הכספים הוקנו לה במטרה אחת בלבד, לצורך רכישת דירת המגורים בה היא זכתה במסגרת "מחיר למשתכן".
42. האישה טענה כי היא נשאה לבדה בתשלומי המשכנתא על דירת המגורים, כאשר האיש הקפיד לאורך כל שנות הנישואין כי תשמר הפרדה כספית, שעה שלא הפקיד את כל הכנסותיו לחשבון המשותף, אלא אך ורק לחשבונות בנק הרשומים על שמו, מבלי שמסר לאישה מידע כלשהו על כספים אלה.
43. האישה טענה כי רישום הדירה על שמה מהווה ראיה מוחלטת לבעלותה הבלעדית בדירה, ראיה זו תומכת באופן מובהק בגרסתה שלא נסתרה על ידי האיש בשום צורה, שהיא זו שנטלה את הלוואת המשכנתא וכי נאמר לצדדים באופן מובהק כי רק לאישה יש זכויות בדירה חרף העובדה כי האיש צורף כלווה במשכנתא, לטענתה, יכלה לקחת לווה אחר שיירשם במקום האיש, אולם האיש "דחף" עצמו והתעקש להירשם כלווה, על מנת שבבוא היום יוכל לטעון לזכויות בדירה.
44. האישה טענה כי עוה"ד ט' שייצג את חברת "ס' בע"מ" היזמית של פרויקט מחיר למשתכן ידע או היה צריך לדעת כי הוא מנוע מלהחתים את הצדדים על תצהירי המתנה, שכן בהסכם המכר נכתב כי חל איסור מפורש על העברת הזכויות בדירה למשך 5 שנים.
45. האישה טענה כי העובדה כי החתמת התצהירים נערכה ע"י עוה"ד ט' אשר ייצג את חברת ס' בע"מ בעת החתמת האישה על הסכם הרכישה, איננה מקנה לפעולה תוקף משפטי מחייב, ואיננה גורעת מבטלותה הן במישור דיני החוזים והן במישור הרגולטיבי בכל הנוגע לתנאי הזכאות ושמירתם.
46. האישה טענה כי חרף העובדה שמדובר בהעברת דירה בין בני זוג, עדיין מדובר על הפרת התנאי של מחיר למשתכן, ועל כן, אין לקבל תצהירים אלה, ואת תשובותיו של עוה"ד ט' בהקשר זה.
47. האישה טענה כי יש לבטל את תצהיר המתנה בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 לפיו חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – דינו להתבטל. האישה טענה כי גם אם הצדדים רוצים, אסור להם להסכים על עניינים העומדים בסתירה לחוקים וכללים שהינן בעלי אינטרס ציבורי.
48. האישה טענה כי גם האיש יכול היה להשתתף במכרז כמשפר דיור, ויחד עם האישה להירשם כבעל זכויות בפרויקט, על כן, יש לדחות את ההסבר שנתן בסעיף 8 לתע"ר מטעמו.
49. האישה טענה כי האיש נתן בהקשר זה בחקירתו הנגדית הסבר מתפתל, מתחמק וסותר את גרסת תצהירו, ועל כן, ניתן ללמוד מכך על המניפולטיביות של האיש במסגרתה הוא חותר להגיע בכל דרך ובכל מחיר לתוצאה הרצויה מבחינתו גם במחיר של אי אמירת אמת על דוכן העדים.
50. האישה טענה כי האיש הודה בכך כי הרווח מהחתונה היה 4,000 ₪ בלבד, ועל כן, לא ברורה טענתו כי הדירה נקנתה מכספים שקיבלו הצדדים לחתונתם.
51. עוד טענה האישה כי האיש לא הציג ראיה לכך ששילם סך בגובה 65,000 ₪, האישה טענה כי האיש מציג מה שנוח לו ואינו מציג מה שלא.
52. האישה טענה כי יש לדחות את תביעת האיש בנוגע לתוקף תצהירי ההעברה המהווים התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, וזאת בשל נסיבות חתימת התצהירים, פגמים ברצון והיעדר גמירות דעת מצד האישה.
53. האישה טענה כי חששה למצוא את עצמה גרושה פעם שניה, ועל כן, עשתה כל שביכולתה על מנת לנסות ולשמר את התא המשפחתי אותו שמה בראש מעייניה ונכנעה ללחציו הבלתי פוסקים של האיש בכך שהגיעה עמו למשרדו של עוה"ד ט' לחתום על תצהירים. האישה טענה כי משלוח מסמך הבקשה למשרד השיכון נעשה בניסוח האיש והיא אולצה לעשות זאת תוך איומים מצד האיש כי יעזוב את הבית אם לא תעשה כן.
54. האישה טענה כי האיש לא הציג ולו בדל ראיה לסתירת גרסתה של האישה לפיה לאורך כל התקופה בה הצדדים היו נשואים זל"ז, האיש הביע חוסר רצון מוחלט בשיתוף רכושי, דאג להפרדת חשבונות בנק וגם לחשבון המשותף אותו פתחו הצדדים בבנק יהב בשנת 2021, בחר שלא להפקיד את מלוא משכורתו ולא היה מוכן לחשוף את מה שנותר לו מבחינה ממונית לאחר גירושיו.
55. האישה טענה כי האיש לא סתר טענתה לפיה רק היא נשאה במלוא החזרי המשכנתא על דירת המגורים.
56. האישה טענה כי גם כאשר גרו בדירה השכורה, האיש חי על חשבונה.
57. האישה טענה כי האיש הודה במסגרת חקירתו הנגדית כי הוא ניסח לאישה, בהודעת ווטסאפ, את המכתב למשרד הבינוי והשיכון, וטען כי מיותר להציג בפני בית המשפט את התכתובת הנ"ל. על כן, טענה האישה כי האיש בחר שלא להציג בפני בית המשפט את כלל ההתכתבויות בין הצדדים, ובכך התעקש להציג ראיות באופן סלקטיבי על מנת להסתיר מבית המשפט את מה שלא נוח לו.
58. האישה טענה כי העובדה כי האיש רצה שיפקידו הכנסותיהם לחשבונות נפרדים מעידה כי האיש הוא מי שרצה את ההפרדה הרכושית.
59. האישה טענה כי בשל כל טענותיה האמורות, היא לא גמרה בדעתה לחלוק עם האיש את הדירה, ובאין גמירות דעת, נפלו פגמים ברצונה, והיא רשאית לחזור בה מהתחייבותה.
60. עוד טענה האישה כי היא רשאית לחזור בה ממתן המתנה בהתאם לסעיף 5 לחוק המתנה, כך טענה, כי האיש לא שינה מצבו לרעה בהסתמך על התחייבותה והיא לא וויתרה על זכותה לחזור בה ממתן המתנה. על כן, הדגישה האישה, כי המתנה לא הושלמה ועל כן, היא יכולה לחזור בה ממתן המתנה. האישה הדגישה כי כלל לא חתמה על ייפוי כח בלתי חוזר.
61. האישה טענה כי בקשר לסך בגובה 65,000 ₪ ניתן לרפא זאת ע"י חיוב האישה לשלם לאיש את הסך הנ"ל בצירוף הצמדה למדד המחירים לצרכן מיום התשלום עד ההשבה.

דיון והכרעה

הדין החל - כללי

62. הצדדים נישאו בשנת 2016, כך שעל יחסיהם הכלכליים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "החוק").
63. סעיף 4 לחוק קובע כי:

"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".

64. מאחר ולא נערך הסכם ממון בין הצדדים, חל עליהם ההסדר הקבוע בסעיף 5 לחוק ואשר מבחין בין נכסי המאמץ המשותף לבין נכסים חיצוניים הקובע:

"(א)       עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט:

(1)         נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

                             ...

(ג)          בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות".

65. לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, נכסים שהיו לאחד הצדדים טרם נישואיהם מוחרגים מאיזון הנכסים הכולל. יחד עם זאת, הדברים אינם כה ברורים והחזקה המופיעה בסעיף ניתנת לסתירה. לצד הוראות חוק יחסי ממון, קבעה הפסיקה כי יכול שתיווצר שותפות בין בני זוג מכוח דינים אחרים, עקב מתנה או הסכמה לשיתוף, בין במפורש ובין על פי התנהגות וזאת במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון (ראו: בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (26.10.11)).
66. בפסיקה של בית המשפט העליון נקבע, כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית ב"נכס חיצוני" מכוח הדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיו"ב – כאשר נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב"נכס החיצוני" וכאשר כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו (ראו: בע"א 2084/91 ,1915/91 ו- 3208/91 יעקובי נ' יעקובי ואח', קנובלר נ' קנובלר, פ"ד מט(3) 529 (1995), רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002) ("עניין אבו רומי"), ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 614 (2005)).
67. נקודת המוצא היא כי בית המשפט יורה על שיתוף בנכסים מקום בו הוכחה כוונת שיתוף בראיה פוזיטיבית של ממש. (ראו: ע"א 686/85 מערבי נ' מערבי, פ"ד מ(2) 631 (1986)) שומה על בית המשפט לתור אחר הכוונה האמיתית של בני הזוג. כלומר, האם הוכחה הסכמה אמיתית בין בני הזוג לשיתוף במהלך חייהם, שאז ניתן לקבוע שיתוף גם על בית המגורים שאינו רשום על שם שני בני הזוג מסיבות כאלו ואחרות. (ראו: ע"מ (חיפה) 316/05 פלוני נ' פלונית (22.2.07)).
68. השאלה האם עלה בידי בעל דין לא רשום להוכיח מכח הדין הכללי שיש לו זכויות בנכס מכח דוקטרינת "כוונת השיתוף הספציפי" היא שאלה שבעובדה. יש לבחון את הנתונים והעובדות בכל מקרה לגופו ולתור אחר "דבר מה נוסף". בפרט יש לבחון את כוונת הצדדים, ציפייתם הלגיטימית, ההסכמות שהוסכמו ונסיבות החיים ביחס לנכס הספציפי. כעולה מהפסיקה, רף הנטל ביחד לדירת מגורים הופחת ונאמר כי ניתן להסתפק בהבטחות ומצגים אקטיביים והסתמכות. ראו בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, (26.12.2012) (להלן: "בע"מ 1398/11"), ופסיקה נוספת שתצוטט להלן.
69. בהקשר הפסיקה שתובא לעיל בפרק זה, אציין כי חלק לא מבוטל ממנה הופיע בהרחבה גם בסיכומיו של האיש.
70. בבחינת שיתוף ב"בית מגורים", הושם בפסיקה דגש על אופיו הייחודי של בית המגורים כנכס משפחתי מובהק וכנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג, כך שיש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בו. יחד עם זאת, נקבע שלא די בקיומם של חיי נישואין, אף אם הם ממושכים, כדי לקבוע שהייתה כוונה לשיתוף בבית מגורים שהינו "נכס חיצוני", כך, נקבע כי בסופו של יום מדובר בהכרעה תלוית נסיבות קונקרטיות (ראו: בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004) (להלן: "בע"מ 5939/04"); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (14.3.2007); בע"מ (ירושלים) 818/05 פלונית נ' פלוני (8.5.06) וכן ראו מאמרו של המלומד שחר ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227, 264-261 (2009) (להלן: "מאמרו של ליפשיץ").

בעניין אבו רומי נפסק בהקשר זה:

"לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי. שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון.

...

על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים".

71. להכרה בשיתוף בבית מגורים יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים, כך בבע"מ 1398/11 נקבע כי:

"במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף".

72. בנוסף, כידוע, "טמיעתו ברכוש המשותף של נכס שנפל לאחד מבני-הזוג ממקור חיצוני – אף אם מדובר בטמיעה רעיונית ומעשית, ולאו דווקא בטמיעה פיזית או פורמאלית – עשויה להעיד על הסכמה משתמעת בין בני-הזוג לשיתוף בן-הזוג האחר גם בנכס זה. אך התשובה לשאלה כלום הנכס החיצוני אמנם נטמע ברכוש המשותף, חייבת להיגזר מבחינת נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון." (ראו ע"א 4151/99 בריל נ' דב בריל, פ"ד נה(4) 709 (2001)). מכאן, יש לבחון האם הקפידו הצדדים על הפרדה רכושית בין הזכויות שלהם המוחרגות לפי חוק יחסי ממון.
73. נקבע בפסיקה, כי עת נדרש בית המשפט לבחינת השיתוף בין בני הזוג, נבחנים בין היתר איכות חיי הנישואין, היינו, קיומם של יחסי נישואין תקינים והרמוניים, משך תקופת הנישואין, האם אלה נישואין ראשונים או שניים, טיב הנכס, מקור הנכס וההשקעות שבוצעו בו על ידי שני הצדדים ונסיבות וראיות מהן ניתן להסיק על כוונה או השערה לשיתוף בנכס חיצוני (ראו לעניין זה: תמ"ש (קריות) 46279-03-16 א.ב נ' א.ו.ב (27.6.21), להלן: "תמ"ש 46279-03-16").
74. עוד ייבחנו כוונת הצדדים, ציפייתם הלגיטימית, אינטרס ההסתמכות וכיבוד רצונם. במאמרו של ליפשיץ, הציע חמישה עקרונות לבחינת הכללת נכס חיצוני, ולהלן אביא עיקרם כפי שצוטטו בעמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 1279/07 פלונית נ' פלוני (28.6.2010):

"ראשית, שימור ההבחנה בין נכסי המאמץ המשותף לנכסים החיצוניים בעת שעסקינן באיזון המשאבים, וכי נכסים מלפני הנישואים, בהתאם להוראות החוק, שווים לא יאוזן.

שנית, גם פירות אשר הם בגדר השבחה טבעית, דינם כדין הנכס החיצוני. עם זאת, השבחתם של נכסים פרטיים ייחשבו לנכסים בני איזון בשני מצבים. הראשון, כאשר השבחת הנכס הפרטי דורשת מאמץ מתמשך במהלך הנישואים, כגון השבחת ערך של חברה פרטית על-ידי בעל המניות העובד גם כמנהל בחברה. השני, עירוב נכסים – ערבוב הפירות המופקים מהנכסים הפרטיים או ערבוב תחליפי הנכס הפרטי עם כלל הנכסים הזוגיים ילמדו על כוונת שיתוף בפירות הנכסים הפרטיים או אפילו בנכסים הפרטים עצמם ולכן הפירות והתחליפים ייחשבו משותפים.

שלישית, נטל ההוכחה על הטוען לקיומה של כוונת שיתוף בנכס חיצוני, תוך הוכחת נסיבות עובדתיות קונקרטיות מעבר לנישואים ולמגורים המשותפים כגון שיתוף משאבים כללי בין בני הזוג, ערבוב כספים ממקורות שונים והצהרות הדדיות מפורשות שמהן ניתן ללמוד על כוונה לשתף.

רביעית, אם אחד מהצדדים מיזג רכושו הפרטי ברכוש המשותף, לא יהיה זה צודק כי הדבר לא ייעשה כן ברכושו של בן-הזוג האחר.

חמישית, ככל שמדובר בדירת המגורים המשפחתית או בנכס משפחתי מובהק אחר, ובנסיבות של נישואים ראשונים, אורח חיים תקין, נישואים ממושכים לתקופה העולה על עשרים שנה, אזי ברירת המחדל לכוונה לשיתוף מכוח הדין הכללי, ויוטל על הבעלים הרשום להוכיח שלא כן הדבר וכי כך גילה דעתו".

75. בבע"מ 1398/11 דלעיל, הציע כב' השופט עמית רשימת פרמטרים לבחינה, שהושארו בצריך עיון בחוות הדעת המחייבת של כב' השופט דנציגר, הפרמטרים הם:

"לטעמי, לצורך משקלו של אותו "דבר מה נוסף" הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג.

מבלי לקבוע מסמרות, אציין להלן מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:

( - ) האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.

( - ) האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.

( - ) האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.

( - ) אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

( - ) אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

( - ) האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.

( - ) שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.

( - ) התנהגות הצדדים - אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.

( - ) נסיבות ספציפיות נוספות כגון  יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

מובן כי הפרמטרים המנויים לעיל  - ואשר חלקם "מושך" לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו."

76. לבסוף, אפנה לבע"מ 2991/13 פלונית נ' פלוני (21.8.2013), בו קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

"בסופו של יום, השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף בנכס ספציפי היא שאלה עובדתית תלוית נסיבות (בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם) [פורסם בנבו]). אין חולק, שההכרעה אינה פשוטה כל עיקר ונבחנת "בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת או המשתמעת), וכן לנסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי".

77. במקרה זה, אין מחלוקת כי האישה היא מי שהגישה לבדה את ההצעה לרכישת הדירה בפרוייקט "מחיר למשתכן", ודירת המגורים נרשמה על שמה בהתאם להסכם שערכה עם החברה היזמית. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע כי רישום הזכויות במקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לזהות הבעלים של המקרקעין. מטרת הסעיף להגן על אמינותו של המרשם, וכך לשון הסעיף, שכותרתו 'כוח ההוכחה של רישום':

"(א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 95 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין...".

78. הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות במקרקעין הוא נטל כבד, והוא, כאמור, מוטל על כתפי הצד המבקש לסתור את הרישום, במקרה זה על כתפי האיש. יחד עם זאת, כפי שפורט לעיל, נטל זה פוחת כאשר מדובר על דירת מגורים ובהתאם לפרמטרים שנסקרו לעיל.

מהכלל אל הפרט

79. במקרה זה התרשמתי כי יש לקבל התביעה ולהצהיר כי הדירה בבעלות שני הצדדים, אפרט להלן קביעתי.
80. בדרך כלל בתביעות מעין אלו, עולה הצורך להתחקות אחר רצון הצדדים, כפי שניתן להבינו מראיות חיצוניות, ואולם במקרה זה, התרשמתי, כי ניתן ללמוד את רצונם המפורש של הצדדים, ואת הדרך בה ראו את דירת המגורים, ממסמכים מפורשים, בהם מביעים הצדדים את רצונם כי הדירה תהא משותפת לשניהם חרף רישומה על שם האישה.
81. בהקשר זה אפנה תחילה לראיות מפורשות מהן עולה כי אומד דעת הצדדים היה שיתוף ספציפי בדירת המגורים, ואדחה טענות האישה בעניין חוסר גמירות דעתה, ולאחר מכן אבחן את יתר הראיות אשר גם מהן התרשמתי שיש ללמוד כי הצדדים ראו בדירת המגורים – דירה המשותפת לשניהם.
82. הראיות המעידות על כוונת הצדדים הישירה בקשר לדירת המגורים:

• תצהיר המתנה. תצהיר עליו חתומה האישה, אשר עוה"ד ט', נציג חברת ס' בע"מ, אימת חתימתה, בו נכתב:

"זכיתי במכרז במסגרת פרוייקט מחיר למשתכן" של משרד הבינוי כזכאית להירשם כבעלת הזכויות...

הנני נשואה לא'א'... החל מיום 21.11.16, קיבלתי את הדירה לאחר טופס 4 כאמור ואנו מתגוררים בדירה זו יחד כזוג נשוי.

הריני מעבירה בזאת לבעלי הנ"ל מחצית מזכויותיי בדירה הנ"ל ללא תמורה.

תצהירי זה ניתן בתמיכה להעברת מחצית הזכויות בדירה הנ"ל ללא תמורה לבעלי כאמור לעיל...". (הוגש כמוצג עת/1).

• תצהיר מקבל המתנה של האיש. תצהיר הופכי לתצהיר האישה, שנחתם באותו יום בו נחתם תצהיר המתנה.
• פניה של האישה למשרד השיכון על מנת להוסיף את האיש כבעל דירת המגורים. האישה פנתה ביום 2.5.21 לוועדת החריגים של משרד השיכון במכתב נושא כותרת "שינוי שם והוספת שמו של בעלי על הדירה" בו נכתב:

"שמי י'א'... ברישום הדירה אצלכם מופיע שמי י'י'.

זכיתי בעבר בהגרלה של דיור למשתכן בהגרלה 112 ב---...

יש לציין כי אנו מתגוררים בדירה למעלה משנתיים ובדירה אנו מתגוררים, הח"מ בעלי ו-2 ילדינו.

פניינתי אליכם הינה בנושא בקשה לשינוי שם בעלות הדירה לשמי המעודכן בתוספת שמו של בעלי.

מצרפת צילום תעודת זהות לצורך אימות שמי.

מצרפת אישור מהבנק ששנינו רשומים בעלי המשכנתא...". (נספח י' לתע"ר האיש).

83. נוכח המסמכים הנ"ל, התרשמתי כי רצונם של הצדדים היה באופן חד משמעי כי הדירה תהא דירה המשותפת לצדדים. מניחה אני כי לו הדירה לא הייתה נרכשת דרך "מחיר למשתכן", היו הצדדים רוכשים הדירה מלכתחילה יחד, והדירה כיום הייתה רשומה על שם שניהם, כפי שניסו הצדדים לפתור בעזרת הפניה לוועדת החריגים ועריכת תצהיר המתנה.
84. התרשמתי כי ראיות אלה תומכות בכך כי הצדדים ראו עצמם כבעלי הדירה יחד, חרף העובדה כי האישה היא מי שהשיגה לצדדים את הזכאות להשתתף.
85. התרשמתי כי אין משמעות לעובדה אִם האיש יכל גם הוא להשתתף במרכז או לא, או אִם האישה הכירה את האיש כאשר שלחה את המסמכים הראשוניים לצורך השתתפותה במכרז, ומה רצתה אותו שלב, מה שקובע הוא איך ראו עצמם הצדדים ביחס לדירה כאשר היו בני זוג בקשר משמעותי, במועד בו זכתה האישה בהגרלה, כאשר אין מחלוקת כי מרגע התשלומים, האיש כבר היה בתמונה, נכח עת נחתם הסכם הרכישה ואף שילם את סכומי הרכישה הראשוניים כפי שיפורט להלן ולא נטען או הוכח כי הצדדים התחשבנו ביניהם על תשלומיו, כפי שיפורט להלן.
86. אכן משך נישואי הצדדים התקינים לא היה ארוך, ומדובר בנישואין שניים של שני הצדדים, אולם, התרשמתי כי האישה בחרה לראות בדירת המגורים כדירה כנרכשת לטובת התא המשפחתי המוקם, ומשותפת לצדדים, כאשר יש לזכור כי מסירת הדירה נעשתה לבני הזוג כזוג נשוי, והם עברו להתגורר בה יחדיו וזאת לא הייתה דירה אשר נרכשה זמן ארוך טרם הכירו הצדדים.
87. את כוונת הצדדים יש לבחון במועד ההתקשרות, תהיה זו מתנה, הלוואה או כל התקשרות חוזית במועד ההתקשרות ולא בדיעבד. ראו תמ"ש (ראשון לציון) 52666-11-10 א.ל. נ' א.ל., 23.6.2013:

"הכוונה אצל צדדים המתקשרים בחוזה היא מבחן אובייקטיבי (מבחן האדם הסביר), והדגש מושם על גילויה החיצוני של ההסכמה ולא על הכוונות הפנימיות או המחשבות המלוות אותה.

כשעסקינן בהסכם המתנה, המבחן האובייקטיבי נותר על כנו ואינו מאבד מתקפותו. אולם היות ומדובר בחוזה חד צדדי, שביצועו מוטל על צד אחד בלבד והוא אינו יוצר חיובים הדדיים של המתקשרים בו – הרי שמייחסים משקל שונה לרצון המקבל ולרצון הנותן, הדגש מושם במיוחד על רצון הנותן ועל גמירות דעתו בזמן יצירת החוזה, ולכך ניתן משנה חשיבות. אינטרס ההסתמכות של הניצע אשר זוכה ככלל למעמד בכורה, מפנה את מקומו במידה מסוימת לרצונו של נותן המתנה שלרצונו ניתן משקל יתר וההגנה על אינטרס המקבל פוחתת. רק כאשר המצג האובייקטיבי שייצר נותן המתנה מצביע בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתו להעניק את המתנה זאת בניגוד לכוונתו הסובייקטיבית ניתן משקל יתר על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה  (ע"א 6296/05 כהן שלעיל, שם; ע"א 3601/96 בראשי שלעיל, שם).

שאלת כוונתו וגמירות דעתו של המעניק הינה שאלה שבעובדה, אשר את התשובה לה ניתן ללמוד ממכלול הנסיבות העובדתיות ונסיבות כל מקרה, לרבות: התנהגות הצדדים, דברים שנאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריו, תוכן החוזה ואף ניסיון החיים וכללי ההיגיון (ע"א 6296/05 כהן שלעיל, שם)" (ההדגשה לא במקור, ג.ס.ב.).

88. לעניין מסמך הפניה של האישה למשרד השיכון טענה האישה כי האיש הפעיל עליה לחץ לעשות זאת, והיא פנתה אל וועדת החריגים בשל כך כי רצתה לשמור על נישואיה השניים (ראו טענותיה מעמ' 25 ש' 3 עד 7 לפרו' וש' 29 -32 לפרו'), בהקשר זה, טענה האישה כי האיש הכתיב לה את נוסח הפניה למשרד השיכון. האיש במועד חקירתו הנגדית טען כי הצדדים ניסחו יחד את ההודעה, והודה כי הוא שלח לאישה לבסוף את הנוסח, וכך טען: "אני שלחתי לה כן. אבל ערכנו את זה יחד. היא מעבירה פעם אחת למשרד השיכון ופעם שניה היא מעבירה עם התשובה של משרד השיכון למשרד עו"ד ט'. אז מיותר להציג את זה כך, יש תכתובות." (עמ' 17 ש' 31-33 לפרו'), האיש סירב להציג את התכתובת בפני בית המשפט בטענה כי איננו צריך (עמ' 18 ש' 1 לפרו').
89. חרף האמור לעיל, לא התרשמתי כי מעצם זה שהאיש ניסח את הבקשה למשרד השיכון ניתן להוכיח כי האישה הייתה נתונה תחת לחץ ולא גמרה בדעתה לשתף עם האיש את הדירה, כאשר מלוא התנהלות הצדדים בכל ההיבטים והפעולות השונות, שביצעו, מעידה על כי הצדדים ביקשו להיות שותפים בדירת המגורים. האישה לא טענה בשום שלב לאחר שחתמה על התצהיר כי חתמה על התצהיר רק כתוצאה מלחץ וכפייה, ולא ביקשה לבטלו "... ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו [לה] שפסקה הכפיה" (סעיף 20 לחוק החוזים). האשה שמרה טענותיה רק למועד שלאחר פרידת הצדדים, במסגרת תביעת האיש שבכותרת.
90. בנוסף, נוכח העובדה כי אלה נישואיהם השניים של הצדדים, ניתן היה דווקא לצפות מהצדדים להבין את משמעות השיתוף או היעדר השיתוף, נוכח ניסיונם הקודם של הצדדים, כאשר יש להניח כי לנישואין שניים מגיעים עם פחות תמימות ויותר צורך להגן על הרכוש הקיים. האישה בחרה שלא להחתים את האיש על הסכם ממון לפיו הדירה היא דירה שלה, האישה הסכימה שהאיש יהיה לווה יחד איתה בהסכם המשכנתא, נתנה לו לשלם את התשלום הראשון והוא מי שקיבל את מפתחות הדירה. לא התרשמתי כי האישה בהתנהלותה גילתה דעתה כי בחרה לשמור על הפרדת הרכוש בין הצדדים.
91. להלן אבחן ראיות נוספות מהן ניתן להתרשם כי בין הצדדים התנהל שיתוף ספציפי בדירת המגורים, כאשר ראיות נוספות אלה, ברובן ראיות התנהגותיות, מעידות כי רצונה של האישה כפי שהובע בתצהיר המתנה, הינו תואם התנהלות הצדדים בפועל בהתאם לאינדיקציות מהן ניתן ללמוד שיתוף בהתאם לפסיקה:

• הודעת הזכייה של האישה לאיש בה כתבה לו "זכינו". בתאריך שלא נכתב בגוף ההודעה בשעה 17:42 העבירה האישה לאיש את ההודעות בדבר הזכיה בהגרלת מחיר למשתכן וכתבה לו: "*מאמי אני לא מאמינה זכינו*" "חיימי שלי אני לא מאמינה" (נספח ג' לתע"ר האיש). גם מהודעות אלה ניתן להתרשם כי האישה ראתה את בני הזוג כשותפים לזכייה. ראיתי טענת האישה כי מדובר בהודעה אחת מתוך רבות, וכי האיש לא צירף את מלוא התכתובת בין הצדדים, וכי שלחה הודעה זו רק כדי שישמח בשמחתה, "התשובה שאני זכיתי ואנחנו הרווחנו. יש הבדל" (עמ' 22 ש' 19 לפרו'). לא אוכל לקבל טענותיה אלה. התרשמתי כי הודעה זו מצטרפת לכלל הראיות הרבות אשר תומכות בכך כי כבר לאחר רכישת הדירה, ראו עצמם הצדדים כבעלי הדירה במשותף. בנוסף, לא התרשמתי בראיה הכללית של התיק כי הודעת האישה הוצאה מהקשרה, כאשר לא התרשמתי כי היה על האיש להביא לעיוני מאות הודעות מאותם חודשים רק כדי להגיש בפניי את התכתובת הנ"ל שצירף. האישה לא עתרה לקבלת מלוא ההודעות ממכשיר האיש או מחברת התקשורת, הגם שהעניין עלה בדיון ההוכחות, וניתנה החלטה כי תוגש בקשה.
• מסמכי המשכנתא בהם רשומים שני בני הזוג כלווים. האיש צירף מסמך אגף רישוי והסדר מקרקעין נושא כותרת: "שטר משכנתה בדרגה ראשונה" בו נרשם כי שני הצדדים הם לווים בהתאם לשטר המשכנתא. גם הסכמי ההתקשרות עם הבנק למשכנתאות מעידים כי שניהם חייבים מול הבנק. במסמך מיום 7.11.21 פורט כי הלווים הם שני הצדדים, וכי גובה הלוואת המשכנתא הוא 570,366 ₪ (צורף כנספח ד' לתע"ר האיש). האישה טענה בהקשר זה כי האיש "דחף" את עצמו להירשם כלווה יחד איתה, כי ניסה "לזרוק חכה" לצרכים עתידיים. לא אוכל לקבל טענתה הנ"ל של האישה כאשר התרשמתי כי השיתוף הוכח לא רק בשל פרט זה, אלא בשל מלוא התנהלות הצדדים ורצונה המפורש של האישה אשר הובע בתצהירה, בהודעתה ובכל התנהלות הצדדים (נספח ה' לתע"ר האיש). ככל שביקשה לשמר את זכותה הבלעדית בדירה היה עליה לפעול בהתאמה בעניין לאורך כל הדרך, אף אם לא דאגה לחתימת הסכם ממון.
• דמי רישום להגרלת מחיר למשתכן ע"ס 2,000 ₪ ותשלום בסך 65,000 ₪. האיש צירף צ'ק מיום 4.9.16 מחשבונו, בו הוא משלם סך של 2,000 ₪ ל"ס' בע"מ" עבור דירת המגורים (נספח ו' לתע"ר האיש). נראה כי תשלום זה ששולם עוד בשנת 2016, והעובדה שהאישה לא טענה כי החזירה לאיש תשלום זה, תומכת בכך כי האיש היה שותף בהליך רכישת דירת המגורים עוד מהשלבים הראשונים. יודגש כי הצ'ק שולם עוד טרם נישאו בני הזוג והתרשמתי כי מתוך מטרה כי יהיו שותפים במלוא רכישת הדירה. בהקשר זה יודגש כי האישה הגישה לתיק בית המשפט מסמך נושא כותרת "פרוטוקול בחירת דירה – מחיר למשתכן" מיום 4.9.16, בו נבחרה הדירה אותה היא מתכננת לרכוש ועלותה – 946,444 ₪, ובסופו נכתב כי במועד החתימה משולם סך בגובה 2,000 ₪ (נספח 2 לתע"ר האישה). על כן, התרשמתי, כאמור, כי עוד מתחילת הליכי רכישת הדירה, האיש היה מעורב, גם אִם בשל ההגבלות, לא יכול היה להירשם אותו שלב כבעל הדירה בפועל יחד עם האישה. כמו כן לא היה חולק כי האיש משך מחשבונו צ'ק לטובת האשה בסך 65,000 ₪ ביום 19.9.16 (נספח ז' לתע"ר האיש, חקירת האשה, עמ' 22, ש' 2-25 לפרו').
• המפתח לדירת המגורים נמסר לאיש. ביום 16.5.19 שלח האיש במסרון בווטסאפ לאישה תמונה שלו מחזיק במפתח לדירת המגורים, האישה הגיבה בחזרה: יייייששש" והאיש כתב: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", והאישה השיבה "אמן" ושמה "מדבקת ווטסאפ" של "חלומות מתגשמים" (נספח ח' לתע"ר האיש). התרשמתי כי גם מהתנהלות זו ניתן לרשום כי היחס של שני הצדדים לדירת המגורים הוא יחס של דירה המשותפת להם, כאשר תצהיר המתנה היה המשך ישיר להתנהלותם, על מנת שהתנהלותם בפועל תקבל גם ביטוי רשמי. בנוסף, הוגש ע"י האיש פרוטוקול מסירת הדירה עליו הוא חתום, מוצג נ/1.
• האיש היה עם האישה עת נחתם הסכם רכישת דירת המגורים. האישה הודתה בטענה זו במסגרת חקירתה הנגדית (עמ' 26 ש' 28-29 לפרו'). באותו מועד שילם האיש את התשלום הראשוני עבור דירת המגורים בגובה 2,000 ₪.
• מסמך ששלחה האישה לאיש ובו חישוב גובה המשכנתא שיצטרכו לקחת לצורך התשלום על הדירה. ביום 27.4.23 התרתי לאיש לצרף תכתובת ווטסאפ שהתנהלה בין האישה לאיש ביום 19.4.17 בה נכתב במספר הודעות: "שמי, עשיתי עכשיו חישוב. כל הסכום שהעברנו עד היום: 67000 + 17,000 ₪ + 291,700 ₪ = 375,700 ₪" "המשכנתא שצריך לקחת זה 570,744 ₪" בתגובה להודעות אלה, האיש מצרף לאישה מסמך PDF נושא כותרת 17000 שלא ברור מה תוכנו. התרשמתי כי גם ממסמך זה ניתן ללמוד כי הצדדים התנהלו יחד, בשיתוף בכל הקשור להליכי רכישת דירת המגורים והתייחסו לדירה ולמשכנתא אותה נטלו באופן משותף.
• האישה היא מי ששילמה את שכ"ט עוה"ד ט'. האיש צירף קבלות לפיהן האישה נשאה בתשלום שכר טרחת עוה"ד על תצהיר המתנה בשני תשלומים בסך 1,750 ₪ כל אחד ביום 6.5.19 וביום 10.6.19 עבור "העברת זכויות ללא תמורה מחצית דירה", "העברת מחצית מדירה 12 בניין אביב לא'א'" (מוצג עת/2).
• התשלומים עבור הדירה. סקירת התשלומים עבור הדירה, ממנה ניתן להתרשם כי בוצעו ברובם ממקורות משותפים, תעשה בסעיף הבא של פסק הדין.
• חקירת עוה"ד ט'. עוה"ד ט' העיד בפניי ביום 16.7.23, להלן עיקרי עדותו על חתימת האישה על תצהיר המתנה:

"בגדול כפי שמופיע בתצהיר הגב' י'א' היא זכתה בזמנו במכרז למחיר למשתכן... בסמוך לרישום הדירה היא פנתה אלי ואמרה שהיא נישאה ורוצה לצרף את בן זוגה הדירה נרכשה במסגרת מחיר למשתכן יש הגבלה בהעברה ובכל עיסקה לתקופה של 5 שנים אלא אם עוברים ועדה של משרד השיכון. ולכן ערכנו את התצהיר העברה ללא תמורה לבין בן זוגה ב- 6.5.19, ויעצנו לה לפנות לו. חריגים של מ. השיכון כדי לקבל אישור כי לחברה אסור לעשות העברה אלא באישור הועדה לחריגים. אני יודע שהיא פנתה והועדה אמרה שהיא לא מאשרת העברה בתקופת ההגבלה אלא אם מדובר במכירה בתנאים מסויימים כמו גירושין וצד אחד חייב להעביר או מקרה מיוחד של מחלה. אבל במקרה זה אמרו שצריך להעביר את הדירה על שמה ורק לאחר תקופת ההגבלה להשתמש תצהיר העברה ואז להעביר את מחצית הזכויות על שם בן הזוג בטאבו.  זו היתה תשובת ו. חריגים [הכוונה לועדת חריגים, ג.ס.ב.] ולכן הנושא הוקפא וכך זה נשאר עד שהתחילו הליכים של גירושין ופנו אלי בעניין מהות התצהיר. לשאלת ביהמ"ש אני מתייחס לתצהיר העברה ללא תמורה.".

בנוסף, עוה"ד ט' טען כי במסגרת תצהיר המתנה הוא ייצג את החברה ולא את האישה (עמ' 30 ש' 6 לפרו) וטען כי התצהיר הוכן לצרכי ועדת החריגים ולא פוגע בתקנון מחיר למשתכן הכולל הגבלת מכירת הדירה בחמש השנים שלאחר רכישתה, וכך טען:

"כן, אבל רק כאשר מדובר במכירה רגילה כלפי צד שלישי. במסגרת מחיר למשתכן לא סתם הוקמה ו. חריגים זוגות מתגרשים לפעמים ויש בעיות עם המשכנתא שהבנק מקשה על קבלתה. ועדת חריגים מדי פעם מאשר ובמקרה זה היא כבר קיבלה את הדירה וזו העברה ללא תמורה, העיסקה מסתיימת ברישום. היינו מכיון שהיא רצתה להעביר ולקבל אישור הכנו את התצהיר עבור ו. חריגים ומעבר לכך לא עשינו דבר לא דיווח למס שבח ולא יפוי כח וכדו'." (עמ' 30 ש' 22-26).

התרשמתי כי עדות עוה"ד ט' תומכת בכך כי רצונה של האישה היה כי מחצית הדירה תהא של האיש, לא התרשמתי כי האישה לא גמרה בדעתה עת ביקשה לתת מחצית הדירה לאיש, ועוה"ד ט' לא העיד כי הסיבה לכך שהאישה חתמה על התצהיר אותו היא ביקשה ועליו היא שילמה – זה בשל לחץ מהאיש.

• האיש הוא חלק מוועד הבית של דירת המגורים. האישה הודתה בטענה זו בעמ' 26, ש' 12-13 לפרו' ובקשה לצרפו כוועד הבית צורפה כנספח י"ב לתע"ר האיש. אין בכך כי האיש היה בוועד הבית כדי להוות אינדיקציה חזקה לכוונת השיתוף, אבל גם לעובדה זו יש משקל המחזק טענותיו של האיש.

92. דרך נוספת ממנה ניתן להתרשם על כוונת שיתוף, היא תשלומים משותפים של הצדדים על הנכס לגביו נבחן השיתוף. אבחן להלן את מקורות המימון לדירת המגורים שבפניי.

• האיש שילם ביום 4.9.16 את התשלום הראשוני על הדירה בסך 2,000 ₪, לאחר שנבחרה דירת המגורים אותה ביקשה האישה לרכוש לפי סדר הזכיה (האישה זכתה  בהגרלה של מחיר למשתכן במקום מספר 23).
• האיש שילם תשלום בגובה 65,000 ₪ עבור הדירה, אשר האיש מכנה "מקדמה" (נספח ז' לתע"ר האיש). האיש צירף שיק מיום 19.6.19 שנרשם לטובת האישה, אשר מהווה תשלום ראשוני עבור הדירה. האישה לא הכחישה כי תשלום זה שולם ונועד לצורך תשלום על דירת המגורים "נכון הון עצמי של 65 אלף ₪ מקדמה היה כסף של א'" (דברי האישה בעמ' 22 ש' 24 לפרו'). יודגש כי האישה לא טענה ולא הוכיחה כי השיבה לאיש את תשלום זה, אף אישרה בסיכומים, אם כי כטענה חלופית את חובתה להשיב לו את הסכום (סעיף 82(ב) לסיכומים). בנוסף, תשלום זה שולם מספר חודשים טרם נישאו הצדדים, ועל כן, תשלום זה מחזק את התרשמותי כי הצדדים בחרו ב"זמן אמת" של מועד רכישת הדירה כי הדירה תהא דירה משותפת שתירכש מכספים משותפים ותשמש את שניהם.
• האישה צרפה מסמך נושא כותרת "אישור תשלום ע"ח הנכס הנרכש" מחברת ס' בע"מ בו נרשם כי האישה העבירה תשלום עבור הדירה ע"ס 374,151 ₪. האיש טען כי סך זה שולם מכספים שהיו לצדדים במזומן מכספי מתנות חתונה בגובה 100,000 $ שקיבלו הצדדים ממשפחתה של האישה, "מקשת של משפחה שיש לה בארה"ב וברוסיה. הם אספו ונתנו מתנה לחתונה. והכסף זה הומר ונכנס למשכנתא המשותפת בסוף" (עמ' 15 ש' 13-14 לפרו'). האישה מנגד טענה כי מדובר בכספים שהתקבלו מהמשפחה שלה, עבורה, לצורך רכישת דירת המגורים, והפנתה לחקירתו הנגדית של האיש במסגרתה טען כי לא זוכר כמה כספים "הרוויחו" מהחתונה (עמ' 14 ש' 15-22 לפרו'). האישה לא הביאה לעדות מי מבני משפחתה, אשר לטענתה, העבירו לה כספים אלה לצורך רכישת הדירה לצורך הוכחת טענתה, ולא התרשמתי כי האישה הוכיחה טענתה כי הכספים נועדו רק לה. בנוסף, גם לו הכספים היו כספי מתנה לאישה לצורך רכישת דירת המגורים, הרי שהתרשמתי כי האישה בחרה לשתף עם האיש כספים אלה אשר אין מחלוקת כי לכל הפחות חלקם הופקד גם בחשבונו מאביה "על מנת לעשות העברה לקבלן" (דברי האישה בעמ' 23 ש' 17-20 לפרו'). בנוסף, יובהר כי בהתאם לתכתובת בין הצדדים מיום 19.4.17 (אליה התייחסתי בסעיף 91ו' דלעיל) , התרשמתי כי האישה ראתה בתשלום זה, תשלום ששולם במשותף על ידי שני הצדדים.
• המשכנתא עבור דירת המגורים (שניטלה בגובה 570,366 ₪) שולמה מהחשבון המשותף של הצדדים (ראו נספח 4 לתע"ר האישה) עד לחודש 12/21, בו נפרדו הצדדים והאישה העבירה את המשך תשלום המשכנתא לחשבונה הפרטי בבנק דיסקונט. האישה טענה כי בפועל הצדדים התנהלו בהפרדת חשבונות וגם החשבון המשותף היה חשבון שרק היא התנהלה ממנו. תדפיס חשבון הבנק של החשבון המשותף אותו צרפה האישה מתייחס לתאריכים שמיום 1.1.20 ועד 3.12.21, ניתן להתרשם כי מהחשבון משולם החזר המשכנתא, לחשבון נכנסת הכנסתה של האישה, המזונות שמקבלת האישה וקצבת הילדים. בשנת 2021 ניתן לראות כי בחודשים מסוימים מפקיד האיש לחשבון את מלוא הכנסתו. לטענה זו של האישה אתייחס בהמשך פסק הדין. יובהר כי ניתן ללמוד על כוונת שיתוף בדירת המגורים, גם מכך שהחזר הלוואת המשכנתא נעשה מהחשבון המשותף לצדדים, וכמובן מצירופו של האיש כצד להסכם המשכנתא.
• האיש צירף קבלות על רכישות מוצרי חשמל ומזגנים שביצע עבור דירת המגורים בעלות של אלפי שקלים, כך רכש האיש מקרר, מיקרו, מיקסר, תנור, כיריים ועוד. יודגש כי התשלום עבור המזגנים עמד ע"ס 11,500 ₪, כאשר מזגן הינו מכשיר חשמלי אשר נותר בבית המגורים, משביחו ומהווה חלק ממנו (נספח ט' לתע"ר האיש).

93. התרשמתי כי יש לדחות את טענת האישה להיעדר גמירות דעת בשל התנהלות הצדדים שפורטה לעיל, לפיה ניתן ללמוד כי גם ללא תצהיר המתנה התייחסו הצדדים לדירת המגורים כשייכת לשניהם. בנוסף, האישה, כאמור, לא בחרה לפעול לביטול התצהיר מיד לאחר שהרגישה שה"כפיה" הוסרה.
94. אני דוחה טענותיה של האישה כי יש לפסול את תצהיר המתנה או לבטל את עסקת המתנה בשל כך שתצהיר המתנה נעשה בניגוד לתקנת הציבור (בשל ההסכם עליו חתמה האישה מול משרד השיכון במסגרת תכנית "מחיר למשתכן" המונע את העברת הדירה ב-5 השנים הראשונות לרכישתה). התרשמתי כי גם אִם תצהירי המתנה אינם מחייבים מאחר ונערכו בניגוד להסכם "מחיר למשתכן" וללא אישור ועדת החריגים, הרי שעריכת תצהירי המתנה מראה, כפי שקבעתי לעיל, איך ראו הצדדים את בעלותם על הדירה, וניתן ללמוד מהתצהירים בהצטבר לשאר הראיות על רצונם של הצדדים כי דירת המגורים תהא דירה משותפת לשניהם. אין מחלוקת כי כיום חלפו להן כבר חמש שנים מיום רכישת הדירה ואין מניעה לשנות את הרישום בהתאם לרצונם של הצדדים עת נחתם ההסכם לרכישת הדירה והתנהלותם בפועל.
95. בנוסף, האישה הקדישה חלקים נרחבים בסיכומיה לכך שהיא מי שהגישה בנפרד את הבקשה להשתתף בהגרלה של מחיר למשתכן והבקשה לא הייתה בקשה משותפת עם האיש. בהקשר זה התרשמתי כי גם אם את הבקשה הגישה האישה לבדה, הרי שמועד קבלת זכאותה היה חודשים ספורים טרם נישאה לאיש, וההסכם לרכישת הדירה נחתם בסמוך למועד נישואיהם, בנוכחות האיש ותוך כדי שהאיש משלם את התשלום הראשון. התרשמתי כי כבר בשלב זה נשא האיש בתשלומים עבור הדירה ושני הצדדים ראו עצמם כשותפים ברכישה. התרשמתי כי לא ניתן לשלול את טענת האיש כי הצדדים ניסו לשנות את רישום זכיית האישה כך שהיא תהיה של שניהם נוכח כך ששניהם היו שותפים ברכישת הדירה ובתשלומים עליה בפועל, אולם ככל הנראה לא ניתן להם לעשות זאת באותו שלב ועל כן, חתמו הצדדים על תצהיר המתנה, וכך טען בפניי האיש:

"אם אני זוכר נכון נפגשנו לחברת מ' או חברה אחרת שמטפלת, התחלנו תהליך ראשוני, זה ירד, לפעול להמיר את הזכאות של י' לזכאות זוגית ולבסוף החלטנו שנגבה את זה תחת י'ט', ורישום משותף וכך עשינו, דבר שלא יצא לפועל בסוף." (עמ' 9 ש' 18-20 לפרו').

96. יודגש כי גם אם הצדדים לא בדקו אפשרות בה תהיה לשניהם זכאות לרכישת הדירה, כנטען ע"י האישה, הרי שהתרשמתי כי הצדדים ראו בזכיית האישה כזכייה המשותפת לשניהם ומיועדת לשמש כביתם המשפחתי החדש, ועל כן, לא טרחו להגיש מסמכים מחדש על מנת לבחון זכיה משותפת ומצאו, באמצעות תצהיר המתנה, דרך בה יוכל האיש לשמור על זכויותיו בדירה.
97. ראיתי טענותיה של האישה כי האיש רצה שיתנהלו בהפרדה רכושית ולא הפקיד רוב הזמן הכנסתו לחשבון המשותף שפתחו הצדדים עם נישואיהם, וכי האישה איננה יודעת דבר על הכנסתו ועל התשלום אשר קיבל תמורת מכירת הדירה שהייתה בבעלותו ובבעלות גרושתו, ואולם, לאור הראיות הרבות המעידות על כוונת שיתוף בדירת המגורים, לא ראיתי בכך טעם לקבוע כי לא היה בין הצדדים שיתוף ספציפי בדירת המגורים והצדדים גם לא ביקשו כי איזון הזכויות הכולל ביניהם (למעט בעניין דירת המגורים) ייעשה באופן שונה מהקבוע בחוק יחסי ממון.
98. בהקשר זה, האיש טען בפניי כי חרף העובדה כי משכורתו הופקדה רוב הזמן בחשבון נפרד: "בכל חודש בחודשו או טיולים לחו"ל או הוצאות חודשיות הכל ירד ממני מהחשבון בחדרה". (עמ' 13 ש' 1-2 לפרו'). התרשמתי כי אין בכך כי לצדדים היה גם חשבון נפרד, כדי לקבוע כי הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית. אין מחלוקת כי האיש הפקיד הכנסתו לחשבון המשותף רק בארבעת החודשים האחרונים של הקשר הזוגי (עמ' 12 ש' 26-27 לפרו').
99. יובהר כי ככל והאישה הייתה מוכיחה כי הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית (מה שלא התרשמתי כי הוכח), הרי היה בטענות אלה חיזוק לטענות נגד הטענות לשיתוף ספציפי, ואולם בהנחת ראיות האישה מול ראיות האיש על מאזניים, הרי שראיות האיש הינן כבדות משקל בצורה משמעותית מראיות האישה עד שהתרשמתי כי הוכחה הכוונה לשיתוף ספציפי על דירת המגורים באופן חד ומובהק הן בשל רצון הצדדים העולה מתצהיר המתנה ומהתכתובת בין הצדדים, הן מהתנהלות הצדדים ופעולותיהם במספר הזדמנויות ומסמכים במסגרתה התרשמתי כי שני הצדדים ראו עצמם כבעלי הדירה (האיש היה מעורב בהליך רכישת הדירה עוד משלביה הראשונים ובסוף ההליך הוא מי שקיבל את המפתח עבורה) והן בשל התשלומים שהועברו עבור הדירה כפי שפורט לעיל.

100. נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את תביעת האיש לסעד הצהרתי וקובעת כי יש לרשום את שני הצדדים כבעלי דירת המגורים בחלקים שווים.

סיכום וקביעות נוספות

101. אני קובעת כי דירת המגורים הנמצאת ברחוב --- בגוש --- חלקה --- שייכת לצדדים בחלקים שווים ויש לתקן את רישום הדירה באופן זה בלשכת רישום המקרקעין.

102. פועל יוצא מהאמור לעיל, הוא שעל האיש להיות שותף בתשלום המשכנתא על דירת המגורים מהמועד בו החלה האישה לשלם את החזר המשכנתא מחשבון פרטי.

103. ראיתי בקשת האיש כי יש לקבוע כי דמי השימוש עבור דירת המגורים יתקזזו מול מחצית תשלום המשכנתא, לא אוכל לקבל בקשתו הנ"ל של האיש ללא הסכמתה של האישה וללא שנשמעה עמדתה לכך. בהקשר זה יודגש כי האיש לא הגיש תביעה לקבלת דמי שימוש ראויים על הדירה, ואין בידי כל נתונים המתייחסים לגובה דמי השימוש הראויים (בהקשר זה לא הוגשה בפניי חוות דעת שמאית). הצדדים יכולים להגיע להסכמה מעין זו ביניהם או להגיש תביעה נפרדת.

104. בנוסף, במהלך ניהול הליך זה, הוגשה, בהסכמת הצדדים, חוות דעת אקטוארית לאיזון זכויות הצדדים, הצדדים לא התייחסו לחוות דעת זאת בסיכומיהם, ולא ברור אִם קיימות ביניהם מחלוקת בהקשר חוות הדעת. יובהר כי חוות דעת זו הוגשה על מנת לסייע לצדדים להגיע להסכמות, אך ללא שהוגשה תביעה לאיזון משאבים, תביעת האיש הוגשה כתביעה לסעד הצהרתי בלבד. במסגרת סיכומיהם התייחסו הצדדים אך ורק לסעד ההצהרתי בעניין דירת המגורים, למעט בקשת האיש בסוף סיכומיו כי יש לתת תוקף לחלופה השניה בחוות הדעת האקטוארית ולחתום על הפסיקתות שהוגשו.

105. נוכח העובדה כי תביעה זו לא הוגשה לפירוק השיתוף, וכאמור לא הוגשה תביעת איזון משאבים איני קובעת את אופן פירוק השיתוף, וככל שלא תושג הסכמה, ייאלץ המעוניין להגיש תביעה נפרדת.

106. סוף דבר - התביעה לסעד הצהרתי מתקבלת.

107. לא בלי התלבטות, ועל מנת לא להעמיק את הקרע בין הצדדים שהינם הורים לילד, התביעה מתקבלת ללא צו להוצאות.

108. פסק הדין יהיה מותר לפרסום, לאחר השמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה, לא לפני 10 ימים ממסירתו לב"כ הצדדים.

המזכירות תדוור את פסק הדין לב"כ הצדדים, ותסגור את התיק שבכותרת בלבד.

ניתן היום,  י"ח אב תשפ"ד, 22 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.