פס"ד ערעור על בקשה לקיום צוואה לטובת מנהל בית אבות

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 7.4.24 (כב' השופט ארז שני בת"ע 63758-05-21) שדחה את בקשת המערער לקיים את צוואת המנוחה פ' ג' ז"ל מיום 6.8.15 וקיבל את התנגדות המשיבים לקיומה.

א.רקע עובדתי

1.המנוחה פ' ג' ז"ל (להלן: המנוחה), שהייתה אלמנה וערירית, התגוררה בדיור מוגן "בית בלב תל אביב" (להלן: בית בלב) החל משנת 2000 ועד לפטירתה ביום 8.1.21, כשהיא בת תשעים וחמש.

2.ביום 9.4.2000 ערכה המנוחה צוואה במסגרתה העניקה מנות מעיזבונה לכמה נהנים ואת יתרת עיזבונה היא צוותה לשלושה גופים, כשלכל אחד מהמשיבים 4 ו – 5 היא צוותה שליש מיתרת עיזבונה.

3.ביום 23.9.11 ערכה המנוחה צוואה חדשה במסגרתה צוותה לתת מנות מעיזבונה לכמה נהנים, ביניהם המשיבים 2-5, ובנוגע ליתרת עיזבונה היא הורתה שיוקם הקדש לצורך סיוע ותמיכה בנזקקים בהוד השרון ולמטרות נוספות (שתי הצוואות הנ"ל - להלן: הצוואות הקודמות).

4.ביום 6.8.15 ערכה המנוחה צוואה במסגרתה הורישה את מלוא עיזבונה למערער, שהיה בזמנו מנהל בית בלב ואם הוא לא יהיה בחיים בעת פטירתה, היא הורתה ששנים משלושת בניו, א' ונ', יזכו בכל עיזבונה (להלן: הצוואה האחרונה או הצוואה).

5.ביום 14.12.15 המנוחה נפלה בדירתה ונחבלה. ביום 21.12.15 הוגשה ע"י בית בלב בקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה ונטען שעקב נפילתה מצבה הקוגניטיבי התדרדר והיא אינה מסוגלת לדאוג לצרכיה. בד בבד, הוגשה בקשה למתן צו זמני במעמד צד אחד, האוסר על המערער לעשות כל שימוש בייפוי הכוח שהמנוחה העניקה לו, לרבות בקשר לחשבונות הבנק של המנוחה, כרטיסי האשראי שלה ויתר נכסיה. לבקשה צורפה חוות דעת של ד"ר בראל מיום 17.12.15 שקבע כי המנוחה "אינה מסוגלת לנהל את ענייניה ולדאוג לצרכיה, הן מבחינה גופנית והן מבחינה פיננסית".

6.ביום 3.1.16 מונה למנוחה אפוטרופוס זמני לגוף ולרכוש ולאחר מכן, המינוי נהפך למינוי קבע והיה בתוקף עד לפטירת המנוחה. עם שחרורה של המנוחה מהאשפוז עקב הנפילה, המנוחה עברה למחלקה הסיעודית בבית בלב וגרה שם עד לפטירתה.

7.המערער שימש כמנהל בית בלב בין השנים 2011-2015 וביום 24.1.21 הוא הגיש בקשה לקיום הצוואה האחרונה.

8.בית בלב הגיש התנגדות לקיום הצוואה האחרונה וטען בין היתר להשפעה בלתי הוגנת, למעורבות המערער בעריכת הצוואה וכן להפרת קודים אתיים ומוסריים מצדו של המערער, לאור תפקידו כמנהל בית הדיור המוגן שבו התגוררה המנוחה.

9.המערער הגיש בקשה לסילוק ההתנגדות של בית בלב על הסף, בין היתר עקב היעדר זכות עמידה. בית המשפט קמא קיבל את עמדת בית בלב שזכותה להיות חלק מההליך ואולם המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו. ביום 3.4.22 קיבלתי את הבקשה וקבעתי שבית בלב לא יהיה צד להליך (רמ"ש 37707-12-21).

10.ביום 19.5.22 הודיע המשיב 1 שהוא מאמץ את התנגדות בית בלב לקיום הצוואה.

11.המשיבים 2-5 הגישו התנגדות לקיום הצוואה האחרונה ובקשו לקיים את הצוואה השנייה, מיום 23.9.11. ביום 11.10.21 החליט בית המשפט קמא שלאור העובדה שהמערער היה מנהל בית בלב במועד שהמנוחה ערכה את הצוואה לטובתו, נוצרת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת ולכן הנטל לסתור אותה עובר לכתפי המערער, שהוא הזוכה היחיד על פי הצוואה האחרונה.

12.המערער טען בין היתר שהמתנגדים לא הרימו את הנטל הכבד לפסילת הצוואה האחרונה שלא נפל בה כל פגם והוא הוכיח מעל לכל ספק סביר שלא קיימת אף עילת התנגדות. לטענתו, הצוואה האחרונה משקפת את רצונה החופשי של המנוחה ואין כל מניעה חוקית שאדם יצווה את עיזבונו למנהל הדיור המוגן שהוא מתגורר בו. לדבריו, הוא היה האדם הקרוב ביותר למנוחה והמנוחה הייתה אישה עקשנית ותובענית שידעה לעמוד על שלה ולא ניתן היה לתמרן אותה ולהשפיע עליה. המערער טען שהמנוחה הייתה עצמאית, הייתה בקשר עם אנשים אחרים ונוצר בינה לבינו קשר חם, אמיץ ועמוק, כמו בין אמא לבן. לדבריו, הוא היה היחיד שהיה עמה בקשר והוא כלל לא ידע שהמנוחה רוצה להוריש לו, עד שעורכת הדין שערכה את הצוואה ביקשה ממנו את מספר ת.ז. שלו ושל ילדיו. לדבריו, אין לתת משקל לעדות שני עדי הקיום לצוואה, מאחר שהם מעוניינים לשמור על מקום עבודתם בבית בלב והם רצו להשביע את רצון מעסיקם.

13.המשיבים טענו שעל פי נהלי בית בלב אסור לעובדיו לקבל טובת הנאה כלשהי מהדיירים ואין זו הפעם הראשונה שהמערער מעורב בהכנת צוואה של דייר. לטענתם, בין המנוחה למערער נוצרו יחסי תלות מאחר שלא היה לה קשר עם אחרים למעט עמו, המערער היה מעורב בעריכת הצוואה והוא זה שיצר קשר עם עורכת הדין שערכה את הצוואה, הציג בפניה אישור רפואי, בחר את העדים, הראה לעורכת הדין היכן ניתן להדפיס את המסמך במשרדי בית בלב והוא זה שמילא את הפרטים על גבי ההמחאה לתשלום שכר טרחתה של עו"ד אביבי שערכה את הצוואה. לטענתם, המנוחה לא חתמה על הצוואה בפני שני העדים ולפחות אחד מהעדים אף לא ידע שמדובר בצוואה. בנוסף נטען, שהמנוחה סבלה מהתדרדרות פיזית וקוגניטיבית ומצבה בעת עריכת הצוואה האחרונה היה שברירי והמערער לא עמד בנטל ולא סתר את החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת.

14.בית המשפט קמא קיבל את ההתנגדות לצוואה האחרונה והורה על ביטולה (להלן: פסק הדין). המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש את הערעור שלפנינו.

ב.תמצית פסק הדין

1.העד לצוואה מר מגורי (להלן: מגורי) הצהיר בתצהירו, כי כשנכנס לדירת המנוחה, נכחו בה מלבד המנוחה ועורכת הצוואה עו"ד אביבי (להלן: עו"ד אביבי), גם המערער. לטענתו, עו"ד אביבי לא הסבירה לו את מהות ההליך והוא לא ראה את המנוחה חותמת על הצוואה וחתימת העדה השנייה, גב' מינה שניר (להלן: שניר) שעמדה מחוץ לדירת המנוחה, כבר הופיעה על גבי הצוואה.

2.מגרסאות שני העדים לצוואה עולה כי המערער "ככל הנראה לא היה נוכח בחדרה של המנוחה...המבקש היה נוכח מחוץ לחדרה, ייתכן כי מאחורי דלת הדירה". לא מדובר בנוכחות פסולה אבל לא מדובר בנוכחות סתמית אלא ב"נוכחות אשר הלכה למעשה ניצחה על סדר הדברים, קרי, קריאה לעדים, כל אחד בתורו, וידוי כי כל אחד חותם ולא מעבר. מעורבות יתר זו של נהנה על פי צוואה, די בה כדי לפגום בצוואה".

3.הליך החתימה על הצוואה האחרונה היה מהיר, העדים לצוואה לא שוחחו עם המנוחה ושניר לא הייתה מודעת לתוכנו של המסמך. לא נמצאו סתירות בין עדויות עדי הקיום ולא נמצאו סתירות בין הנטען בתצהירם לבין עדותם. במקרה דנן, המנוחה כלל לא תקשרה עם העדים לצוואה ואף לא חתמה בפניהם על גבי הצוואה. קיימת סתירה בין עדותם של עדי הצוואה לבין לעדותה של עו"ד אביבי בשאלה האם המערער נכח בחדר כשהמנוחה חתמה על הצוואה ויש לקבל את גרסת עו"ד אביבי שהיא מנוסה בעריכת צוואת ואין כל היגיון שהיא הייתה מאפשרת למערער להישאר בחדרה של המנוחה כשהצוואה נחתמה.

4.אולם, "טוב היה לו הייתה נוקטת עו"ד אביבי משנה זהירות, ולעניין הנוכחות, גם הימצאות המבקש מאחורי דלת חדרה של המנוחה, די בכך כדי להעיד כי קיים חשש למעורבות. למעשה, המבקש "אירגן" את העניין כולו". בכל הנוגע לעדי הצוואה "הפרטים הקטנים עליהם העידו, זהים יתר על המידה ודי בכך כדי לסבור כי מי מהם תיאם האחד עם השני".

5.באישור הרפואי שהוצג לעו"ד אביבי מיום 17.7.15, על פי בקשתה, מהמערער, ושבו תואר מצב המנוחה, נאמר שהמנוחה "עצמאית בתפקודה וצלולה...מתמצאת בזמן ובמקום באופן קבוע". באישור רפואי זה אין התייחסות ליכולתה של המנוחה לערוך פעולות משפטיות כגון צוואה. חוות הדעת "דלה" ונראה שמדובר במסמך מעקב רפואי שוטף, כשלמנוחה לא נערך מבחן כשירות שבדק את מצבה הקוגניטיבי כגון מבחן מיני מנטל. לא ניתן להסיק ממסמך זה שמדובר באדם שיש ספק בנוגע לכשרותו. יחד עם זאת, באותו מועד המנוחה הייתה כבת תשעים ומצב של אדם בגילה עלול להשתנות גם בטווח של ימים. עו"ד אביבי לא הקפידה לקבל תעודה רפואית עדכנית ליום החתימה על הצוואה כפי שהיה מצופה ממנה.

6.קיימים אפוא "פגמים לא מעטים אשר נפלו בצוואת המנוחה. אלו אינם פגמים טכניים או קלים או כאלו שיש בידי סעיף 25 לחוק הירושה לתקנם... במצב דברים זה, כאשר קיים פגם צורני ואפילו קל, נטל השכנוע עובר למבקש קיום הצוואה להוכיח כי מדובר בצוואה אמיתית". ככל שנותר ספק האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, בית המשפט לא יקיים את הצוואה. במקרה דנן "לא מצאתי כי מדובר בפגם אשר נופל בין המקרים אשר אינם מותירים ספק באשר לרצונה של המנוחה".

7.קיימות נסיבות שמעוררות ספק בדבר רצונה של המנוחה ונטל השכנוע, בנוסף לנטל הבאת הראיות, רובץ לפתחו של המערער ועליו להוכיח שלא הייתה השפעה בלתי הוגנת ולא הייתה מעורבות שלו בעריכת הצוואה.

8.גרסת העדים לצוואה "למרות שאינה מוקפדת, אינה שקרית. שני העדים לא זוכרים שהמנוחה חתמה בפניהם על הצוואה. אף אחד מהם לא העיד שהמנוחה הצהירה בפניהם דבר כלשהו כפי שנכתב בהצהרת העדים. לא מצאתי כי יש למי מהם אינטרס כלשהו להעיד או להצהיר דבר שקר ומצאתי בעדותם זו כעדות מהימנה ואותנטית". מצופה היה שעו"ד אביבי תקפיד שהצהרת העדים תשקף את מה שאירע בפועל, במיוחד כשמדובר במצווה שנמצאת בבית אבות ומורישה את כל עיזבונה לאדם שאינו קרוב משפחתה. "לכך יש להוסיף את התמיהות אשר עלו באשר לנוכחות המבקש במעמד הצוואה בחדרה של המנוחה, או שמא חיכה מחוץ לחדרה על יד הדלת. בשני המקרים אין הדבר בבחינת התנהלות תקינה ויש בה אבק של מעורבות".

9.המערער קיבל מהמנוחה ייפויי כוח רפואי וכן ייפוי כוח לבצע פעולות בחשבונה בבנק. בין המנוחה למערער שהיה מנהל בית בלב, "התקיימה מערכת יחסים ייחודית ויוצאת דופן שכן המבקש דאג באופן אישי לעזור למנוחה בכל נושא, לרבות רכישת מוצרי מזון בסיסיים ותרופות, לא כך באשר לשאר הדיירים אשר לא זכו ליחס דומה. מכאן ניתן להסיק כי המנוחה הייתה "בת ערובה" של המבקש אשר סיפק את כל צרכיה ותלויה בו תלות מלאה".

10.המנוחה הייתה אדם בודד ולא חברותי. היא הייתה חסרת משפחה וחברים זולת המערער שניצל זאת "והערים על המנוחה". למנוחה לא היו כל קשרים עם אנשים אחרים. המערער היה מעורב בעריכת הצוואה באופן ברור וחד משמעי הפוסל את הצוואה. המערער היה מודע למצבה הכלכלי האיתן של המנוחה, לבדידותה ולמצוקתה ומעל בתפקידו ובחובתו המקצועית והמוסרית לפעול במסירות ובנאמנות לטובתה. המערער ניצל את מצוקתה ויצר מערכת יחסים בלעדית וייחודית שאף דייר אחר לא זכה לה. המערער מונה למיופה כוח רפואי וכללי, הוא פעל בחשבון הבנק שלה וניצל את תפקידו ומרותו על מנת לרתום את יתר עובדי בית בלב למלא אחר רצונותיה ובסופו של דבר תכנן ופעל לעריכת צוואה לטובתו.

11.הצוואה האחרונה "נערכה בנסיבות חריגות, מלוות תמיהות רבות, תוך שמעלה ספקות רבים באשר למערכת היחסים בין המנוחה למבקש. באלו יש כדי לתהות שמא ניצל המבקש את מעמדו ותלותה של המנוחה בו, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף, על מנת להשפיע על המנוחה לערוך צוואה לטובתו...מדובר בעצם בתוכנית פעולה של המבקש שנועדה להוביל לנטילת רכוש המנוחה". המערער ידע שקיימות מגבלות אתיות האוסרות עליו לקבל כל טובת הנאה מהמנוחה וכללים אלו החלים על כל עובדי בית בלב, חלים עליו ביתר שאת, במיוחד כשהוא מנהל הדיור המוגן והוא "ביודעין עבר והתעלם מהן".

12.אין ספק שהמנוחה הייתה תלויה במערער "הרבה מעבר לתלות מוחלטת". היותה של המנוחה ערירית וללא משפחה ואולי אף ללא חברים, אפשרו למערער "למלא אחר אותו חלל ולשלוט (כמעט) שליטה מלאה על ניהול חייה של המנוחה". המערער היה מעורב בענייניה הרפואיים של המנוחה ובענייניה הכספיים. הוא נוכח בפגישת ייעוץ בבנק והיה לו ייפוי כוח בחשבונה. המערער היה מעורב בכלל ענייניה "עד כדי יצירת תלות מלאה, מקיפה ויסודית של המנוחה בו". המערער רצה לשמור שהמנוחה תהיה בשליטתו, במיוחד בנוגע להיבטים הכספיים.

13.מצבה של המנוחה, היותה נטולת כל משפחה, מהווה אינדיקציה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, בהיות המנוחה "נוחה" להשפעה. המערער היה "המוציא והמביא" בעניינה, נתן הוראות לעובדים לבצע את בקשותיה ופעל "ביד רמה ובאופן בלעדי ומוחלט". המנוחה הייתה נטולת קשרים חברתיים ושניר העידה שהייתה "דיירת אנטיפתית". המנוחה הייתה קושרת קשר רק עם אנשים שיכלו להועיל לה. המערער עמד לרשותה ומילא את כל מבוקשה, דבר שהוא עשה רק ביחס אליה ולא עם אף דייר אחר בבית בלב.

14.המערער ניצל את האמון המוחלט שהמנוחה העניקה לו ו"עשה שימוש לרעה באותה תלות ובמערכת היחסים ההדוקה בינו לבין המנוחה, שימוש אשר הוביל לידי עריכת הצוואה לטובתו". בצוואות הקודמות שערכה המנוחה היא לא הורישה את עיזבונה לאדם אחד או לגוף אחד, אלא העניקה אותו לכמה וכמה אנשים וגופים. לכן, יש קושי בהגיונה של הצוואה האחרונה שבמסגרתה היא העניקה את רכושה רק למערער. בנוסף, בצוואות הקודמות יש פירוט של נכסי המנוחה ובצוואה האחרונה אין פירוט ונאמר רק "רכושי מכל סוג". בנוסף, בצוואה האחרונה אין כל התייחסות לחלקת הקבר שהיא רכשה ליד בעלה המנוח ולרצונה שתוקם על קיברה מצבה זהה, כפי שנקבע בצוואות הקודמות.

15.המנוחה לא הכירה אף אחד מבני משפחתו של המערער ולכן לא ברור מדוע שתבקש להוריש להם את עיזבונה אם המערער לא יהיה בחיים במועד פטירתה. בנוסף, מדוע שתוריש המנוחה רק לשניים משלושת ילדי המערער? המערער טען שלאחד מילדיו יש בעיה ולכן לא רצה שהוא יהיה יורש. ברור שמידע זה היה יכול להימסר למנוחה רק מהמערער מראש ומכאן שהוא ידע היטב מה היה תוכן הצוואה האחרונה, בניגוד לתצהירו. נראה שהמערער רצה להבטיח את עיזבון המנוחה לבני משפחתו ו"כיוון שכך ייקרו הדברים". המנוחה לא ביטאה את רצונה בפני מי שנמצא בחדר במועד החתימה על הצוואה, למעט בפני עו"ד אביבי לפי גרסתה.

16.ימים ספורים לאחר שנחתמה הצוואה האחרונה, פעל המערער להעביר את תיק ניירות הערך של המנוחה לסניף בנק הקרוב לבית בלב ואולם החשבון השוטף, נותר בסניף המרוחק. המערער טען שזה היה רצון המנוחה למרות שההיגיון מחייב שדווקא קיימת תועלת להעביר את החשבון השוטף והפעיל לסניף קרוב ולא את חשבון תיק ההשקעות. "מה טעם, כדי לנהל תיק השקעות, בפרט לאישה בגילה, יש צורך בקרבה לבנק? דווקא כספיה הנזילים, כמו הכנסות שוטפות חודשיות, טעם רב יש כי אלו יהיו בסניף הקרוב למקום מגוריה. לטעמי, העברה זו נועדה לצורך "ניטרול" הכספים והעברתם לבנק אחר...ולצורך "שליטתו"...".

17.המערער הוא זה שיצר את הקשר עם עו"ד אביבי לצורך עריכת הצוואה האחרונה והיא הכירה את המערער מנסיבות של עריכת צוואה לדייר קודם בבית בלב. באותה צוואה ירש המערער סכום מעיזבונו. במקרה דנן, המערער ביקש מהעדים לצוואה שפנה אליהם על מנת שישמשו כעדים, ושהיו עובדיו, שלא לדבר על אירוע עריכת הצוואה. ברור שהמערער ידע מראש שהמנוחה רוצה להעניק לו רכוש בצוואה שהרי אם לא ידע, מדוע לא הציע שהוא עצמו ישמש כאחד העדים? אין אם כן לקבל את גרסתו שלא ידע מה יהיה כתוב בצוואה.

18.העדים לצוואה נבחרו ע"י המערער בקפידה, על מנת שיישמרו לו אמונים, יעשו כדברו, לא יישאלו שאלות מיותרות ולא ישתפו אחרים בעניין זה. המערער בחר עדים "נוחים" שלא ידווחו למי מהנהלת המוסד על מה שנעשה. היה מצופה גם מעו"ד אביבי לתת דעתה על כך ולנקוט משנה זהירות, ביודעה שהנהנה היחיד על פי הצוואה הוא המערער והעדים הם שניים מעובדיו.

19.הצוואה נערכה, נוסחה, נחתמה ואף הודפסה במהלך פגישה אחת עם המנוחה. לא התקיימה כל פגישה מקדימה עם המנוחה שבמהלכה מסרה את רצונה "אלא הכול נעשה כחטיבה אחת ובמועד אחד", כשעו"ד אביבי כלל לא הכירה את המנוחה לפני כן. לא מובן מדוע עו"ד אביבי לא שימשה כעדה בעצמה, למרות שבצוואה אחרת שהיא ערכה בבית בלב לדייר אחר היא שימשה כעדה למרות שלא הייתה לה חותמת. "תהיות אלו מובילות לכך שהמבקש היה מעורב מעורבות עמוקה בצוואתה של המנוחה ובפעולות שקדמו והיו סביבה, ואף היה בעל אינטרס לעריכת הצוואה באופן בו נעשתה".

20.בנוסף קיימים ספקות שעלו מעדויות עדי הצוואה "אשר מהן יש ללמוד על סתירות רבות באשר לנוכחות מי מהם בחדרה של המנוחה, עת השני היה נוכח אם לאו, הימצאות המבקש בדירת המנוחה או "רק" מחוץ לדירה ועוד...המבקש ניצח על עריכת הצוואה, מתחילת התיאום ועד ל"תוצר הסופי"".

21.מעורבות המערער הייתה "מעורבות עמוקה, מתחילה ועד לפרט האחרון ולא הסתכמה רק בתיאום הגעתה של עו"ד אביבי...אלא אף במסירה לעו"ד אביבי את פרטיו שלו, את פרטי ילדיו, את תיאום והגעתם של עדי הקיום ולבסוף את הסדרת תשלום שכר טרחתה של עו"ד אביבי". המערער הוא זה שכתב את הסכום על ההמחאה ששולמה לעו"ד אביבי מחשבון המנוחה, הוא שסיכם עם עו"ד אביבי את שכר טרחתה "ולמעשה הוא המוציא והמביא לעניין זה".

22.קיימת "טביעת אצבעות" מובהקת של המערער בעריכת הצוואה ולכן יש לפוסלה. מעורבות זו יש בה גם כדי לחזק את המסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת "ודי בכך על מנת להביא לפסילת הצוואה, קל וחומר בצירוף כלל הנסיבות המתוארות". לכן, ההתנגדות מתקבלת, המערער ישלם לאוצר המדינה הוצאות בסך של 150,000 ₪ ו"לאור הפגיעה בבית בלב ולנוכח הצורך בהגישו את ההליך", המערער ישלם לו הוצאות בסך 25,000 ₪.

ג.תמצית טענות המערער

1.טעה בימ"ש קמא שלמרות שקבע שהמערער היה האדם הכי קרוב למנוחה, הוא העניש אותו מאחר שהיה מנהל הדיור המוגן שבו התגוררה, ובחר שלא לכבד את רצונה ואף חייב אותו בהוצאות בסכום עתק.

2.טעה ביהמ"ש כשקבע שהמערער השפיע על המנוחה באופן בלתי הגון, תוך התעלמות מוחלטת מתצהיר מנכ"לית בית בלב גב' יולי גת, שהצהירה שביום 7.12.15, היא שוחחה עם המנוחה והמנוחה אמרה לה שהצוואה וייפוי הכוח שהעניקה למערער "בוצע בהסכמתה ובהתאם לרצונותיה". ביהמ"ש קמא התעלם מכך שהמנוחה הייתה אישה דעתנית, עקשנית ונוקשה שלא ניתנת להשפעה, ובמועד עריכת הצוואה האחרונה היא לא הייתה מבודדת ולא נותקה מאחרים.

3.טעה ביהמ"ש קמא שהסתמך על עדות מגורי, למרות שקבע שהוא לא אמר אמת בשני נושאים שהם בלב ההליך – נוכחות המערער בחדר וידיעתו שמדובר בצוואה. ביהמ"ש קמא קבע מאידך, שעדות עו"ד אביבי מהימנה ולפיכך לא ברור כיצד הוא אימץ את עדותו של מגורי על פני עדותה של עו"ד אביבי וקבע שנפל פגם בעריכת הצוואה.

4.טעה ביהמ"ש קמא כשקבע שעל אף שלא נפל פגם בצוואה, נפל פגם "בהליך" ולכן עובר נטל השכנוע אל המערער ולא רק נטל הבאת הראיות.

5.המערער לא גנב דבר, המנוחה - שהייתה אדם בוגר וכשיר - יזמה את עריכת הצוואה לטובת המערער והמערער כלל לא ידע את תוכנה המלא בעת עריכתה. אין שום סעיף בחוק המגביל אדם מלהעניק את עיזבונו למנהל הדיור המוגן שבו הוא מתגורר.

6.ביהמ"ש קמא התעלם משאלת המפתח - מה היה רצונה של המצווה? ביהמ"ש רצה "למגר" תופעה של עריכת צוואות לטובת עובדי דיור מוגן ובכך מנע את קיום רצונה של המנוחה להעניק את מלוא עיזבונה לאדם שהיה הכי קרוב אליה אף לאחר שעזב את עבודתו בבית בלב – המערער.

7.ביהמ"ש קמא אף התעלם מעדות המטפלת של המנוחה גב' ביניאשוילי ששהתה עמה יום יום במשך כחמש שנים במשך שעות רבות, והיא העידה על הקשר החם שבין המנוחה למערער ועד כמה המנוחה אהבה אותו והוא היה מסור לה. ביהמ"ש קמא זקף לחובתו של המערער את העובדה שהוא היה מסור למנוחה ודאג לה אף לאחר שהוא פוטר מבית בלב. הדבר היחיד שנמצא לחובת המערער היא העובדה שהוא היה מנהל הדיור המוגן במועד עריכת הצוואה. העובדה שהיו כללים אתיים או משמעתיים בדיור המוגן האוסרים על קבלת טובת הנאה מדייר, לא יכולה למנוע מלקיים את רצונו של המצווה.

8.אין חולק שבצוואה לא נפל פגם צורני והתקיימו כל מרכיבי היסוד ולכן, נטל השכנוע מוטל על המתנגד. הנטל היחיד שהועבר לכתפי המערער הוא נטל הבאת הראיות. ביהמ"ש קמא שגה הן לגבי קביעתו בנוגע להעברת נטל השכנוע והן לגבי אי תחולת סעיף 25 לחוק הירושה. במקרה דנן, המערער הביא ראיות למכביר ואילו המשיבים הכמינו עדים וראיות ואף נמנעו מחקירה נגדית של חלק מעדי המערער.

9.המערער זימן לעדות את עורכת הצוואה עו"ד אביבי, את המטפלת של המנוחה גב' ביניאשוילי, את האחות הראשית של בית בלב גב' גרבר והוא עצמו לא נחקר על רוב האמור בתצהירו. כל עוד לא שונה החוק ואין איסור על מנהל דיור מוגן לרשת דייר, היה צריך לקיים את הצוואה.

10.רוב ממצאי ביהמ"ש קמא מבוססים על עדויות מגורי ושניר שעדויותיהם התגלו כלא נכונות וקרסו בחקירתם ואילו עדי המערער לא נסתרו. לכן, כל קביעה בפסק הדין שהסתמכה על עדות העדים לצוואה, דינה להתבטל. מאחר שנטל השכנוע מוטל על המשיבים, כל ספק ראייתי פועל לרעתם.

11.ביהמ"ש קמא לא קבע ממצא לפיו היה פגם בהליך והוא קיבל את עדות עו"ד אביבי שהמערער לא שהה בחדר במועד חתימת הצוואה. טעה ביהמ"ש קמא כשקישר בין כללי האתיקה בבית בלב לשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת וכן כשקבע שהמנוחה הייתה תלויה במערער. כיצד ניתן לקבוע שהייתה תלות של המנוחה במערער שביקר אותה פעם בשבוע למשך שעה? הוכח שהמנוחה הייתה אישה עקשנית ודעתנית שאיש לא יכול היה לשלוט בה. פסק הדין לא מבוסס על חומר הראיות אלא על רצונו של בית המשפט "למגר" תופעה לפיה דייר מצווה את רכושו למנהל בדיור מוגן.

12.המערער סולק מעבודתו בדיור המוגן בחודש דצמבר 2015 ולכן אפילו אם הייתה השפעה בלתי הוגנת במועד עריכת הצוואה ארבע חודשים לפני כן, המנוחה יכולה הייתה לשנות את צוואתה ולכן חל סעיף 31 לחוק הירושה שקובע שאם עברה שנה מיום שהתקיימה השפעה בלתי הוגנת והיא כבר פגה, והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה בפגם זה בכדי לבטל את הצוואה.

13.לא הוכח שלאחר שהמערער עזב את הדיור המוגן נמשכה אותה מערכת יחסים תלותית של המנוחה במערער. הוכח שהמנוחה הייתה כשירה לשנות את צוואתה לפחות עד שנת 2019. למנוחה היו גם קשרים עם אנשים אחרים והמערער לא בודד אותה. כל אותם נהנים בצוואות הקודמות לא ביקרו את המנוחה אפילו פעם אחת ולא הוכחה כל השפעה בלתי הוגנת מצד המערער.

14.טעה ביהמ"ש קמא שזקף לחובת המערער את אי זימונה של גב' גת לעדות. שהרי, תצהירה הוגש מטעם בית בלב בהליך הבקשה למינוי אפוטרופוס והיה על המשיבים לזמנה. כמו כן, העובדה שעניינים מסוימים שנזכרו בצוואות הקודמות כגון בנושא קבורתה או מצבתה לא נזכרו בצוואה האחרונה, אינה פוגמת בכשרותה של הצוואה ואיש לא נחקר על כך. אין גם כל פגם בכך שעו"ד אביבי לא חתמה כעדה לצוואה וביקשה משני אנשים אחרים לשמש כעדים.

15.טעה ביהמ"ש קמא כשחייב את המערער בהוצאות בסך של 150,000 ש"ח על לא עוול בכפו וחייב אותו גם לשלם 25,000 ₪ לבית בלב, למרות שלא היה בעל דין. מכל הנימוקים הנ"ל יש לבטל את פסק הדין.

ד.תמצית טענות המשיבים

1.יש לדחות את הערעור. צדק ביהמ"ש קמא כשקבע שנטל השכנוע בדבר היעדרה של השפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה מצד המערער בעריכת הצוואה, מוטל על כתפי המערער. זאת, לאור קיומה של החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. לא נפלה כל טעות בפסק הדין.

2.מעדויותיהם של מגורי ושניר עולה שהליך החתימה על הצוואה נעשה בכוונה ע"י המערער באופן חפוז, טכני ובלתי רציני ועדי הצוואה לא יכלו להעיד על גמירות דעתה של המנוחה והאם היא משקפת את רצונה. ביהמ"ש קמא קבע שעדותם מהימנה ואותנטית. הוכח שהצוואה לא נערכה בהתאם לסעיף 20 לחוק הירושה. המנוחה לא חתמה על הצוואה בפניהם ולא הצהירה בפניהם שזו צוואתה.

3.המערער משיג על ממצאי עובדה ומהימנות ועל פי ההלכה, ערכאת הערעור לא תתערב בהם למעט במקרים חריגים. ביהמ"ש קמא ניתח באופן מעמיק את העדויות והראיות ומקרה דנן לא נופל בגדרי המקרה החריג המצדיק התערבות. לאור עדי קיום הצוואה, נפל פגם מהותי באופן עריכת הצוואה. שהרי, המנוחה לא הצהירה בפניהם שזו צוואתה כמתחייב מסעיף 20 לחוק הירושה.

4.אין להתעלם מכך שעדי הצוואה נבחרו ע"י המערער והם היו עובדים הכפופים לו ונתונים למרותו. הוכח שהמערער היה מודע לכך שהמנוחה הייתה אישה אמידה וכן לבדידותה ומצוקתה, הוא מעל בחובתו המקצועית והמוסרית וניצל את מצוקתה בכך שיצר עמה מערכת יחסים בלעדית וייחודית שאף דייר נוסף מבין מאה הדיירים שגרו בבית בלב לא זכה לה. המערער מונה למיופה כוח רפואי וכלכלי שלה, פעל בחשבון הבנק שלה וניצל את תפקידו ומעמדו לרתום עובדים נוספים בדיור המוגן על מנת למלא אחר רצונותיה ובסופו של דבר, תכנן ופעל לעריכת צוואה לטובתו.

5.מצבה של המנוחה בעת עריכת הצוואה היה שברירי. הוכח שהמנוחה הייתה בודדה ומיעטה לפתח קשרים עם אחרים. עובדה זו שימשה כר פורה לפיתוח תלות רבה במערער אותה הוא ניצל היטב. בניגוד לטענת המערער, אם סבר שעדות גב' יולי גת מהווה חיזוק לטענתו, היה עליו לזמנה לעדות. תלותה של המנוחה במערער הייתה כה גדולה, עד כדי כך שכשהיא נפלה, היא מיאנה להתפנות לבית חולים לפני שתשוחח על כך עם המערער.

6.עורכת הדין אביבי נמנעה מלחתום כעדה לצוואה ותירוצה שלא הייתה לה חותמת, נסתרה כשהתברר שחתמה כעדה לצוואה של דייר אחר, ללא חותמת.

7.צדק ביהמ"ש קמא כשקבע שהמערער היה מעורב בעריכת הצוואה. הוכח שהמערער פנה אל עו"ד אביבי בשל היכרות מוקדמת שהייתה לו עמה וכשהיא הגיעה לדירת המנוחה, הוא ליווה אותה והציגה בפניה. המערער בחר בעדי הצוואה שהיו כפופים לו והעביר לעו"ד אביבי את פרטיהם ואת פרטיו ופרטי ילדיו. בתום הקלדת הצוואה, המערער הראה לעו"ד אביבי היכן ניתן להדפיס את הצוואה בדיור המוגן. המערער אף מילא את הפרטים על גבי ההמחאה לתשלום שכר הטרחה מחשבונה של המנוחה. הוכח שהחתימה של העדים על הצוואה נעשתה באופן טכני ומהיר, כשכל אחד מהעדים נכח לבד בחדרה של המנוחה.

8.לעומת הצוואות הקודמות שבהן המנוחה נתנה הוראות בנוגע לקבורתה ולמצבה שתונח על קברה והיא אף צוותה שלא יישאו הספדים בהלווייתה, מינתה מנהל עיזבון והורתה על שריפת המסמכים והצילומים שבביתה, בצוואה האחרונה היא כלל לא הזכירה שערכה צוואות קודמות ולא קבעה אף אחת מההוראות הנ"ל שפורטו בצוואות הקודמות.

9.על פי סעיף 25 לחוק הירושה ניתן לקיים צוואה שנפל בה פגם רק אם הוכח ברמת וודאות גבוהה שהיא משקפת את רצון המצווה ובמקרה דנן, לא עמד המערער בנטל.

10.אין להתערב גם בסכום ההוצאות שנפסקו. התנהל הליך ארוך וממושך והתקיימו כמה ישיבות הוכחות. מכל הנימוקים הנ"ל, יש לדחות את הערעור.

ה.דיון והכרעה

1.הלכה היא כי: "אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעת עובדות שקבעה ערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים. כלל זה מבוסס על הרציונל לפיו הערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדויות ועל כן יש לה יתרון על פני ערכאת הערעור אשר מתרשמת מהן באופן עקיף בלבד" (רע"א 9304/17 פלוני נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (4.1.2018)).

2.כפי שנקבע בע"א 6798/16 לייבוביץ נ' יורש (26.9.2017):

"כידוע, אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הערכאה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים".

ראו גם: ע"א 913/20 עלי חליאלה נ' חאלד טאהא (9.6.22); ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי (30.12.21); ע"א 8506/15 ריכטמן נ' כהן (10.4.18).

3.מקרה דנן לא נמנה עם המקרים המצדיקים התערבות בממצאים העובדתיים ואולם יש לבחון האם צדק ביהמ"ש קמא במסקנות המשפטיות שהסיק מהעובדות שהוכחו בפניו. לצורך כך, יש לבחון שאלות אלו: האם נפל פגם בצוואה? ככל שנפל פגם, האם ניתן לקיימה למרות הפגם? האם המערער נטל חלק בעריכתה והאם הוכח שהצוואה נערכה מחמת השפעה בלתי הוגנת?

4.הצוואה האחרונה שערכה המנוחה היא צוואה בעדים. סעיף 20 לחוק הירושה קובע כי: "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו, העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

5.בית המשפט קמא קבע ביחס לעדות עדי הצוואה כי: "למרות שאינה מוקפדת, אינה שקרית. שני העדים לא זוכרים שהמנוחה חתמה בפניהם על הצוואה. אף אחד מהם לא העיד שהמנוחה הצהירה בפניהם דבר כלשהו כפי שנכתב בהצהרת העדים. לא מצאתי כי יש למי מהם אינטרס כלשהו להעיד או להצהיר דבר שקר ומצאתי בעדותם זו כעדות מהימנה ואותנטית" (עמ' 23 לפסק הדין). בפסק הדין נקבע כי: "המנוחה כלל לא תקשרה עמם, אף לא חתמה בפניהם על גבי הצוואה" (עמ' 39). מאחר שנקבע שהמנוחה לא הצהירה בפני העדים שזו צוואתה ולמעשה לא אמרה באוזני העדים דבר, נפל פגם בצוואה מאחר שלא התקיים הרכיב הנדרש שבו על המצווה להצהיר בפני העדים שזו צוואתו. לפי דברי העדים, הם נכנסו לחדר ורק חתמו היכן שנאמר להם לחתום ולא היה בינם לבין המנוחה כל שיח ושיג.

מגורי הצהיר כי: "לא ראיתי את המנוחה חותמת בפועל, חתימתה של גב' שניר הייתה כבר על המסמך והיא לא הייתה נוכחת בתהליך" (סעיף 6 לתצהירו) והמנוחה לא אמרה על מה היא חתמה (עמ' 39 שורה 32 עד עמ' 40 שורה 2). לדבריו, כל האירוע היה כמה דקות (עמ' 40 שורה 15) "לא הזכירו את המילה צוואה" (עמ' 42 שורה 13) והמנוחה לא אמרה לו דבר (עמ' 52 שורות 13-21). שניר הצהירה כי: "...המעמד כולו היה מהיר מאוד ואני עשיתי הכול בעמידה...לא שוחחתי עם המנוחה במהלך שהותי בחדר לגבי מהות המסמכים" (סעיפים 9-10 לתצהירה). בעדותה אמרה שניר שהיא לא ראתה את המנוחה חותמת על הצוואה (עמ' 59 שורות 23-25 ועמ' 60 שורה 21), המנוחה לא דיברה איתה (עמ' 67 שורות 28-35) ו"זה היה עניין של אולי דקה וחצי שהייתי שם ויצאתי" (עמ' 68 שורה 1).

משנקבע שנפל פגם בצוואה, יש לבחון האם מדובר בפגם שניתן לתקנו לפי סעיף 25 לחוק הירושה או שמדובר במרכיב יסוד כהגדרתו בסעיף 25 לחוק הירושה שלא ניתן לתקנו אף אם לבית המשפט לא היה ספק שהצוואה "משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה". בסעיף 25 הנ"ל נקבע ש"מרכיבי היסוד" בצוואה בעדים הם ש"הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים". מה פשר המונח "הביאה בפני שני עדים"?

6.בדנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני (2005) קבע כב' השופט מצא כי:

"אכן, הדרישה כי המצווה הביא את צוואתו בפני שני עדים היא דרישת סף. משמעותה המעשית היא כי על בית המשפט להיווכח כי המצווה הציג לפני עדים את צוואתו, והללו – שראו את המסמך ושמעו את דברי המצווה – מצהירים (או מעידים) לפני בית המשפט כי המסמך שקיומו התבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפניהם".

מכאן, שבמקרה שבו המצווה לא הציג את הצוואה בפני העדים ולא אמר להם שזו צוואתו, לא מתקיים מרכיב יסוד ואין בפנינו צוואה.

7.כפי שנקבע בעמ"ש 44175-10-16 ר.ב. נ' ע.מ. (30.11.17):

"המאפיין החשוב ביותר של צוואה בעדים הוא תפקידם של העדים ... תנאי בל יעבור הוא שיש שני עדים לצוואה במובן זה שהמצווה הצהיר לפניהם שזו היא צוואתו". באותו מקרה נקבע שמאחר שלא הוכח שהמצווה הביא את הצוואה בפני שני עדים, לא התקיים מרכיב היסוד בצוואה בעדים ולא ניתן היה לתקן את הפגם לפי סעיף 25 לחוק הירושה (בקשת רשות ערעור על פסק דין זה נדחה בבע"מ 10223/17 ע.מ. נ' ר.ב. (8.4.18)).

במקרה דנן אימץ ביהמ"ש קמא את גרסת העדים לצוואה וביכר את עדותם על פני עדות עורכת הצוואה עו"ד אביבי (למרות שביחס לנושאים אחרים העדיף ביהמ"ש קמא דווקא את גרסת עו"ד אביבי ולא את גרסת העדים כגון בשאלה האם המערער נכח בחדר בעת החתימה (עמוד 20 לפסה"ד)), והיות ששני העדים הצהירו והעידו במפורש שהמנוחה לא אמרה באוזניהם דבר והם אף לא ראו את המנוחה חותמת על הצוואה, הרי שהצוואה לאו שמיה צוואה ולא ניתן לקיימה. יודגש כי אף עו"ד אביבי לא הצהירה ולא העידה שהמנוחה אמרה בפני העדים שזו היא צוואתה. עו"ד אביבי הצהירה בניגוד לעדות עדי הצוואה, כי היא קראה את הצוואה באוזני המנוחה והעדים ו"מייד לאחר מכן המנוחה חתמה על הצוואה ושני העדים חתמו אף הם באותו מעמד" (סעיף 12 לתצהירה). ואולם, היא לא העידה כלל שהמנוחה אמרה בפני העדים שזו היא צוואתה.

כפי שקבע כב' השופט ואגו בעמ"ש 57029-05-18 מ.ס. נ' א.ה (29.11.18):

"כאשר, אין בית המשפט יכול להכשיר צוואה בעדים, הלוקה בפגמים, משלא התקיים אפילו מרכיב היסוד האמור, לא תועיל ההשתכנעות בכך, שהצוואה שיקפה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח. אותה "מקבילית כוחות" אינה ניתנת ליישום, בשל העדרו של תנאי סף, שבלתו אין".

8. לפיכך, משבמקרה דנן נקבע שהצוואה לא הובאה בפני העדים וקיים פגם באחד ממרכיבי היסוד בצוואה, לא ניתן היה לקיים את הצוואה ולו מסיבה זאת, כפי שקבע בצדק ביהמ"ש קמא. לאור קביעה זו, אין צורך לדון ביתר העילות לפסילת הצוואה. למעלה מן הצורך, ואף שכאמור גם עו"ד אביבי לא הצהירה ולא העידה שהמנוחה אמרה בפני העדים שזו צוואתה, אדון גם ביתר טענות ההתנגדות שבגינן נקבע שאין לקיים את הצוואה.

9.לפיכך, נבחן האם צדק ביהמ"ש קמא כשקבע שהוכח שהמערער נטל חלק בעריכת הצוואה כמשמעותה בסעיף 35 לחוק הירושה?

כפי שנקבע בבע"מ 1801/16 פלוני נ' פלוני (30.3.16) ביחס לסעיף 35 הנ"ל: "בהמשך התפתחה בפסיקה גישה המפרשת את העילה באופן רחב יותר, ומאפשרת לבית המשפט להכליל מקרים רבים יותר על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה במבחן השכל הישר".

מדובר ב"ביטוי גמיש, המתמלא תוכן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה". יש לבחון את מכלול האירועים במבט רחב תוך התחשבות בכל הנסיבות והזיקות (ראו: שאול שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית עמ' 311-318; עמ"ש 756-06-20 א.ד. נ' ד.ח (21.1.21) ועמ"ש 51377-12-23 מ.ע. נ' עזבון המנוח מ.ע. (17.7.24)).

כפי שנקבע בבע"מ 384/19 פלוני נ' פלונית (5.6.19): "מצוות המחוקק אינה דורשת הוכחת קשר סיבתי בין פעולת העד והלוקח חלק ובין ההוראה המטיבה עמו. התוצאה היא כי על הנהנה להתרחק מפעולת עשיית או עריכת הצוואה. תוצאה זו מגנה על המצווה ומהווה הרתעה ראויה כנגד מעורבות במלאכת עריכת הצוואה על ידי גורם שעשוי להרוויח מכך".

10.נבחן את יישומה של ההלכה הנ"ל על מקרה דנן:

עו"ד אביבי העידה שהמערער הוא זה שהתקשר אליה וביקש ממנה להגיע למנוחה על מנת לערוך לה צוואה והמנוחה כלל לא דיברה איתה טרם שהיא הגיעה אליה לפגישה אחת ויחידה (עמ' 20 שורות 10-11). המערער ליווה את עו"ד אביבי לחדרה של המנוחה והציג אותה בפניה (עמ' 21 שורת 25-27 לעדותה). עו"ד אביבי ביקשה מהמערער להביא שני עדים לצוואה והמערער זימן את שני העדים שהיו עובדיו בבית בלב. מגורי היה מנהל משק בית ושניר הייתה אם הבית ומנהלת הקבלה, "יד ימינו" של המערער (עמ' 62 שורות 14-18). המערער אף העביר לעו"ד אביבי אישור אודות מצבה הרפואי של המנוחה (עמ' 25 שורות 12-13) ובעת שהעדים נכנסו לחדרה של המנוחה, המערער עמד במסדרון מחוץ לחדרה (סעיף 7 לתצהיר שניר ועמ' 59 שורות 1-3). מגורי העיד שלאחר שחתם כעד על הצוואה, המערער אמר לו שלא ייספר לאיש על האירוע ש"יישאר פה" (סעיף 6 לתצהירו) ו"תשאיר את זה בינינו, לא לדבר ולא לקשקש" (עמ' 50 שורה 4).

11.ביהמ"ש קבע כי: "מעורבותו המלאה של המבקש בעריכת הצוואה הייתה מלאה, ברורה וחד משמעית וכזו הפוסלת את הצוואה". נקבע גם שהמערער בחר "בקפידה" את העדים לצוואה שהיו כפופים לו ואשר "יישמרו לו אמונים, ייעשו כדברו, לא ישאלו שאלות מיותרות וככל הנראה לא ישתפו אחרים בעניין זה. אלו ידעו כי כנהוג וכמצופה, אל להם להיתפס בסירוב לבקשת המבקש, שכן מי יודע מה תהיה משמעות הסירוב לעשות את דבריו". עו"ד אביבי התקשרה למערער וביקשה ממנו את פרטי ת.ז. שלו ושל ילדיו והמערער העביר לה אותם, כשהוא ציין רק שניים משלושת ילדיו מאחר שרצה שרק שניים מהם יקבלו את עיזבון המנוחה ולא שלושתם, אם הוא לא יהיה בחיים בעת פטירתה. המערער אף הפנה את עו"ד אביבי לחדר במשרדי בית בלב על מנת שתוכל להדפיס את הצוואה לצורך החתמת המנוחה וזאת לבקשת עו"ד אביבי שהגיעה עם המחשב הנייד שלה לחדרה של המנוחה והייתה צריכה מדפסת. המערער הוא זה שכתב את ההמחאה לעו"ד אביבי בגין שכר טרחתה בחדרה של המנוחה, כשהמנוחה רק חתמה על ההמחאה. העובדה שהמנוחה לא הייתה מסוגלת לכתוב את ההמחאה בעצמה, והיא רק חתמה על ההמחאה ונזקקה לכך שהמערער יבצע פעולה פשוטה של כתיבת כמה מילים על ההמחאה, מלמדת עד כמה המנוחה הייתה חלשה באותו מועד ועובדה זו תומכת במסקנה שמי שארגן את כל הליך עריכת הצוואה היה המערער.

12.לאור העובדות הנ"ל קבע ביהמ"ש כי המערער: "ניצח על עריכת הצוואה, מתחילת התאום ועד ל"תוצר הסופי". המסקנה היא כי מעורבות המבקש הייתה מעורבות עמוקה, מתחילה ועד לפרט האחרון ולא הסתכמה רק בתיאום הגעתה של עו"ד אביבי לערוך צוואה למנוחה, אלא אף במסירה לעו"ד אביבי את פרטיו שלו, את פרטי ילדיו, את תיאומם והגעתם של עדי הקיום ולבסוף את הסדרת תשלום שכר הטרחה של עו"ד אביבי. מכלול פעולות אלו של המבקש מגיע לכדי מעורבות בעריכת צוואה המצדיקה את פסילת הצוואה".

13.אין להתערב בקביעות נחרצות אלו של ביהמ"ש קמא. מכלול הפעולות שביצע המערער בכל הנוגע להכנת הצוואה מלמדת שהוא זה שלמעשה "הפיק" את הצוואה ואף אם כל אחת מהפעולות שהוא ביצע כשלעצמה לא מהווה נטילת חלק בעריכתה, צדק ביהמ"ש קמא כשקבע שמקבץ כל הפעולות שבוצעו ע"י המערער הם בגדר נטילת חלק בעריכת הצוואה. יפים לעניינינו דברי ביהמ"ש בעמ"ש 7764-01-23 מ.ו. נ' ח.ו. (22.2.24): "כלל התמיהות הרבות שוזר מארג של חוטים רבים הרוקמים מצג ברור של נטילת חלק בייזומה ועריכתה של הצוואה".

14.נותר לבחון האם צדק ביהמ"ש קמא כשקבע שיש לפסול את הצוואה גם בעקבות השפעה בלתי הוגנת של המערער כלפי המשיבה כמשמעותה בסעיף 30(א) לחוק הירושה?

15.ביהמ"ש קמא קבע שהתקיימו יחסי תלות בין המנוחה למערער. בין היתר נקבע כי: "בין המנוחה למבקש, כמנהל מוסד לדיור מוגן, התקיימה מערכת יחסים ייחודית ויוצאת דופן שכן המבקש דאג באופן אישי לעזור למנוחה בכל נושא, לרבות רכישת מוצרי מזון בסיסיים ותרופות, לא כך באשר לשאר הדיירים אשר לא זכו ליחס דומה. מכאן ניתן להסיק כי המנוחה הייתה "בת ערובה" של המבקש אשר סיפק את כל צרכיה ותלויה בו תלות מלאה... אין כל ספק כי המנוחה הייתה תלויה במבקש, הרבה מעבר לתלות מוחלטת".

16.המערערת הייתה אישה ערירית, ללא משפחה ולא היו לה חברים אף מקרב הדיירים בדיור המוגן. נקבע כי: "בין המנוחה למבקש נרקמה מערכת יחסים ייחודית, בלתי שגרתית ושונה ממערכת יחסים השגורה בין צדדים כדוגמת מקרה זה, כאשר למעשה, המבקש היה מעורב בכל ענייניה של המנוחה עד כדי יצירת תלות מלאה, מקיפה ויסודית של המנוחה בו... אין כל ספק שלמבקש הייתה שליטה מוחלטת בעניינה הרכושיים של המנוחה, עד כדי תלות מוחלטת... המבקש, אשר למעשה פעל בדרך, אם תרצה בדרך ערמומית, על מנת לגרום למנוחה להיות תלויה בו בכל דבר, ניצל תלות זו, כמו גם את האמון המוחלט שהמנוחה נתנה בו ולטעמי עשה המבקש שימוש לרעה באותה תלות".

17.כפי שנאמר בספרם של שוחט, פיינברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית, 2014 בעמ' 126: "נטל השכנוע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת בצוואה שהינה תקינה מבחינה פורמאלית מוטל על המתנגד לקיומה... נטל זה מוטל על המתנגד גם אם מערכת הנסיבות מלמדת על קיומה של תלות יסודית ומקיפה של המצווה בנהנה. מערכת נסיבות כאמור, יש בה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל שכמו של מבקש הקיום, אך לא את הנטל הסופי, הוא נטל השכנוע". (ראו גם: רמ"ש 27644-11-17 מ.מ.ח. נ' ת.מ. (26.3.18)).

18.במקרה דנן, כפי שמפורט בהרחבה בפסק הדין, אף אם היה מדובר בצוואה ללא פגמים - וכאמור קיים פגם מהותי במרכיב היסוד בצוואה - המשיבים הרימו את נטל השכנוע לפיו קיים ספק גדול מאוד האם הצוואה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה ואין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש קמא שהתבססה על מכלול העובדות שנפרשו בפניו. יש לדחות גם את טענת המערער לפיה במקרה דנן יש להחיל את סעיף 31 לחוק הירושה הקובע שאם חלפה שנה מאז שהתקיימה השפעה בלתי הוגנת והמצווה יכול היה לבטל את הצוואה ולא ביטל אותה, "לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה". שהרי, במקרה דנן, מצבה הקוגניטיבי של המנוחה התדרדר מאז נפילתה שאירעה כארבעה חודשים לאחר עריכת הצוואה (בדצמבר 2015) כעולה מחוות דעתו של ד"ר בראל שצורפה לבקשה למינוי אפוטרופוס, מונה לה אפוטרופוס לגופה ולרכושה והיא כבר לא הייתה כשירה לערוך צוואה אחרת.

19.סיכומו של דבר: אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש קמא לפיה בצוואה חסר מרכיב יסוד ולפיכך הצוואה אינה בגדר צוואה בעדים, והמשיבים הוכיחו שהמערער היה מעורב באופן משמעותי ביותר בעריכת הצוואה והצוואה אף נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצדו כלפי המנוחה. אין גם כל הצדקה להתערב בגובה ההוצאות שנפסקו לחובת המערער לאור היקף ההליך. אכן, לא היה לכאורה מקום לפסוק הוצאות לטובת בית בלב שלא היה חלק מההליך ואולם המערער לא צירף אותו לערעור ולכן לא ניתן להתערב אף ברכיב זה. לפיכך, אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות בסך של 40,000 ₪. הערובה שהפקיד המערער, על פירותיה, תועבר למשיבים בחלקים שווים, על חשבון ההוצאות.

_______________

נפתלי שילה, שופט

השופט שאול שוחט, סגן הנשיא – אב"ד:

אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי הש' שילה.

קביעתו כי לא התקיים, בנסיבות המקרה שלפנינו, מרכיב היסוד של צוואה בעדים לפי סעיף 20 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: החוק) – "והביאה לפני שני עדים" (סעיף 25(ב)(2) לחוק – מקובלת עלי.

מרכיב יסוד זה – "והביאה לפני שני עדים" – עניינו התהליך שמחבר בין המצווה, הכתב והעדים. פרשנותו של מרכיב זה נגזרת מהדרישה בדבר נוכחותם של שני עדים כמרכיב קונסטיטוטיבי (יסודי) בצוואה בעדים לפי סעיף 20 לחוק. בדנ"א 7818/00 אהרון נ' אהרוני פ"ד נט(6) 653 קבע הש' מצא את משמעותו המעשית של ההיגד "והביאה": המצווה מציג את המסמך שמהווה את צוואתו לפני שני העדים ככזה, כצוואתו שלו, ושני העדים, שראו את המסמך ושמעו את דברי המצווה שהציג לפניהם את המסמך כצוואתו, מצהירים שהמסמך שקיומו מתבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפניהם. תהליך זה, שקושר כאמור בין המצווה, הכתב והעדים צריך שייעשה בין אם המסמך נושא את חתימת המצווה והעדים ובין אם לאו. רק משהוכח בפני בית המשפט באמצעות תצהירי העדים ו/או עדותם לפניו כי המצווה הציג את המסמך לפניהם כצוואתו וכי המסמך שקיומו מתבקש הוא הצוואה שהמצווה הציג בפניהם כצוואתו – התקיים מרכיב היסוד של "הביאה לפני שני עדים" (שאול שוחט, "פגמים בצוואות" מהדורה שלישית עמ' 89). היסוד העובדתי של הצהרת המצווה שזו צוואתו והיסוד הראייתי שהעדים מאשרים שהמצווה הצהיר וחתם כאמור – ס' 20 לחוק – כשלעצמם, אינם בגדר מרכיבי יסוד ברם הם חלק בלתי נפרד ממרכיב היסוד "והביאה", על פי הפרשנות שנתנה להיגד זה בפסיקה, מקום ואין ראיות אחרות להתקיימות יסוד זה בתהליך עשיית צוואה.

מהעובדות שנגלו לפני בית משפט קמא, עובדות אותן חזר ובחן חברי כב' הש' שילה, עולה בבירור, כי בנסיבות המקרה שלפנינו התהליך שקושר בין המנוחה, לכתב ולשני העדים שחתומים על הצוואה לא התקיים.

על כך שהתהליך הזה לא התקיים בנסיבות המקרה שלפנינו מלמדת גם מי שערכה את הצוואה, שאת גרסתה מבקש המערער להעדיף על פני גרסת שני העדים (אותה גרסה שבית משפט קמא מצא לאמץ). עורכת הצוואה מפרטת בסעיף 12 לתצהירה את התהליך האמור. ציטוט: "לאחר הדפסת הצוואה, ביקשתי ממר ...לבקש מהעדים להגיע לדירתה של המנוחה, ושם, בטרם חתימתה של המנוחה על הצוואה, קראתי שוב באזני כל הנוכחים, קרי המנוחה ושני העדים את הצוואה, ומיד לאחר מכן המנוחה חתמה על צוואתה, ושני העדים חתמו אף הם באותו מעמד". האמור בתצהירה של עורכת הצוואה, מפיה שלה, מאשר את ליבת גרסתם של העדים לצוואה – המנוחה הייתה מעין ניצבת בתהליך האמור. עורכת הצוואה, שלא שימשה כעדה לצוואה, הקריאה את הצוואה בנוכחות המנוחה והעדים ולאחר מכן כולם ניגשו למלאכת החתימה. מי שהציג את הצוואה זו מי שערכה אותה ולא המנוחה. המנוחה לא הצהירה שזו צוואתה ולא הציגה אותה לפני העדים כצוואתה. אין מילה אחת בתצהיר ממנה ניתן ללמוד שהמנוחה תקשרה עם העדים בכל הנוגע למסמך עליו חתמה, בין במלל בין בהתנהגות, גם אם חתמה בפניהם ולפניהם. העדים, בעדותם, לא אישרו שהמנוחה הצהירה בפניהם דבר או שעשתה פעולה כלשהי ממנה יכלו להסיק כי היא מאשרת בפניהם שהמסמך עליו היא חותמת הוא צוואתה, לא במעמד החתימה ולא קודם לכן (העדים נחשפו למסמך הצוואה רק במעמד החתימה).  כך עולה, כאמור, מגרסת עורכת הצוואה בתצהירה. עדותה של עורכת הצוואה בבית המשפט גם לא שינתה דבר. להיפך. עורכת הצוואה טוענת כי העדים משקרים כשהצהירו שהם לא נכחו בו זמנית בעת חתימת הצוואה ולמעשה אף אחד מהם לא ראה, לטענתם, את המנוחה חותמת. היא לא טוענת שהם משקרים כשהצהירו שהמנוחה לא תקשרה עמם בכל הנוגע למסמך עליו חתמה (עמ' 21 לפרוט' קמא ש' 34-32). אשר לתהליך עצמו היא מעידה כי המנוחה חתמה בפניה בנוכחות העדים ואחרי שהמנוחה חתמה העבירה להם עותקים והם חתמו (עמ' 22 לפרוט' קמא ש' 35-30). התקשורת היחידה של העדים הייתה עם עורכת הצוואה "שאלתי אם הם מכירים את (המנוחה) הם אמרו שכן. כמובן שהסברתי את הצוואה ואמרתי שהיא צריכה לחתום בפניהם כי הם העדים. היא חתמה והם חתמו" (עמ' 23 לפרוט' קמא ש' 2-1). גם כאן אין עדות ממנה ניתן ללמוד שהמנוחה, המנוחה ולא עורכת הצוואה, הציגה לפני העדים את המסמך כצוואה והצהירה שזו צוואתה שלה. מי שעשתה כן, ככל שעשתה, היא עורכת הצוואה.

דברי אלה הם בגדר למעלה מן הנדרש שכן שבית משפט קמא דחה את גרסת עורכת הצוואה באשר לנסיבות עריכתה ואימץ, מנגד, את גרסת העדים, תוך קביעת ממצאי מהימנות, ומקובלת עלי מסקנתו של חברי הש' שילה כי המקרה שלפנינו אינו מצדיק התערבות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא.

משכך, אין מנוס מהקביעה כי לא התקיים מרכיב היסוד של והביאה והמסמך שלפנינו לא ניתן לקיימו כצוואה.

והערה נוספת.

חברי הש' שילה הגדיל עשות ובחן את יתר הפגמים שנטען כי נפלו בצוואה בהנחה שהמסמך בר קיום כצוואה. גם בעניין זה אני מסכים עם מסקנותיו. אבקש לציין בהקשר זה פעולה אחת שעשה המערער שלדידי מדובר בעריכת הצוואה ממש. גם אם תאמר שהמנוחה הייתה זו שבקשה להוריש לילדיו של המנוח "כיורש במקום יורש" ועורכת הצוואה ששמעה זאת ממנה התקשרה למערער ובקשה את שמות ילדיו ואת מספרי תעודות הזהות שלהם – המערער בחר להעביר לה שמות ופרטים רק של שניים משלשת ילדיו מאחר שהוא רצה שרק שניהם יקבלו את עיזבון המנוחה ולא שלשתם אם הוא לא יהיה בחיים בעת פטירתה. בתשובה לשאלה מדוע מסר פרטים של שני ילדים בלבד השיב "יש לי בן עם בעיות אישיות קשות, שהאחים שלו מטפלים בו" (עמ' 36 לפרוט' קמא ש' 26-24). זוהי לטעמי מעורבות בעריכה, ובהוראות התכניות של הצוואה. פעולה זו של המערער, בצירוף שאר הפעולות שנקט בהן המערער, עליהן עמד בהרחבה חברי הש' שילה, מחייבות את קביעת בית משפט קמא כי יש לדחות את בקשת הקיום גם מחמת מעורבות.

_______________

שאול שוחט, שופט

סגן הנשיא, אב"ד

השופטת עינת רביד:

אני מסכימה.

_______________

עינת רביד, שופטת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נפתלי שילה.

פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתנה היום, י"ט שבט תשפ"ה, 17 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.