פס"ד שעניינו שיתוף ספציפי בבית שקיבלה האישה במסגרת עזבון

התביעה הרכושית (תלה"מ 21129-03-23)

רקע עובדתי

1. הצדדים נישאו ביום 4.5.2011 ונולדו להם שלושה ילדים.

2. על שם אביה המנוח של התובעת (להלן: האב) היה רשום בית ברח' ק', בה' (להלן: הבית). הצדדים התגוררו בבית עם האב ממועד נישואיהם.

3. ביום 30.1.2013 נפטר האב.

4. בבנק x סניף ה' התנהל (עוד לפני נישואי הצדדים) חשבון על שם התובעת בלבד (חשבון מס' xxx, נספח טז' לתצהיר התובעת, להלן: חשבון התובעת). מיד לאחר פטירת האב, ביום 31.1.2013, הועבר מחשבון האב לחשבון התובעת סך של 210,000 ₪. לטענת התובעת, מדובר בכספים, שהאב חסך עבורה. חשבון התובעת היה חשבון פעיל, ששימש לצרכים שוטפים של המשפחה, לרבות העברות כספים לחשבון משותף של הצדדים, שהתנהל באותו סניף (חשבון מס' yyy, להלן: החשבון המשותף). החשבון המשותף התנהל לכתחילה (לפני נישואי הצדדים) על שם הנתבע בלבד. התובעת הצטרפה לחשבון, כשנה לאחר נישואי הצדדים (בחודש אפריל 2012, עדות התובעת בעמ' 29 שו' 25). לטענת התובעת, כל הכספים שהיו בחשבונה הועברו לחשבון המשותף. בחודש דצמבר 2014 נסגר חשבון התובעת.

5. ביום 29.10.2013 חתמו התובעת ושני אחיה (להלן: האחים) על "הסכם חלוקת העיזבון" (נספח ה' לתצהיר התובעת, להלן: הסכם חלוקת העיזבון), לפיו שני אחיה של התובעת הסתלקו מעיזבון האב לטובתה. למרות ההסתלקות הוסכם, שהתובעת תשלם לכל אחד מאחיה, בגין חלקו בבית, סך של 557,300 ₪. עוד הוסכם, שנכסים אחרים כלשהם, הכלולים בעיזבון האב, יחולקו בחלקים שווים בין האחים.

6. ביום 26.3.2014 ניתן צו ירושה לפיו התובעת יורשת את מלוא עיזבון האב.

7. ביום 15.7.2014 פדו הצדדים ניירות ערך, שהתנהלו באמצעות החשבון המשותף, בסכום של כ- 406,000 ₪ (נספח 4 לתצהיר הנתבע). סכום זה שימש לסילוק הלוואה מובטחת במשכנתא, בסך של כ- 404,000 ₪, שרבצה על הבית (להלן: המשכנתא של האב).

8. ביום 3.6.2015 פדו הצדדים ניירות ערך, שהתנהלו באמצעות החשבון המשותף, בסכום של כ- 200,000 ₪, על מנת לשלם לאחים על חשבון המגיע להם לפי הסכם חלוקת העיזבון.

9. ביום 15.6.2015 נטלו הצדדים הלוואה מובטחת במשכנתא על הבית, בסכום של 800,000 ₪ (נספח כא1 לתצהיר התובעת, להלן: המשכנתא המשותפת), על מנת לשלם לאחים את המגיע להם לפי הסכם חלוקת העיזבון. החזרי המשכנתא שולמו מהחשבון המשותף.

10. משך השנים הושכרה יחידת דיור סמוכה לבית (להלן: יחידת הדיור) ושכר הדירה הופקד לחשבון המשותף.

11. בקיץ 2022 פרץ משבר ביחסי הצדדים והתובעת הגישה בקשה ליישוב סכסוך. ביום 9.3.2023 הגישה התובעת תביעה, לפיה היא זכאית ל"מחצית מכל רכושו של הנתבע...שצבר במהלך הנישואין". התובעת עתרה "להורות על סילוק ידו של הנתבע מהבית הנמצא ברחוב ק', ה', אשר בבעלותה המלאה והבלעדית של התובעת" (לשון סעיף 29 לכתב התביעה).

12. ביום 29.5.2023 הוסכם דיונית, שטענת הנתבע, לשיתוף ספציפי בבית, תוכרע ללא צורך בהגשת תביעה נפרדת.

    טענות הצדדים

13. טענות התובעת הן, בתמצית, כלהלן:

    1. התובעת ירשה שליש מהזכויות בבית מאביה. כספים ששולמו לאחים עבור זכויותיהם בבית, מקורם בכספים שצברה התובעת טרם הנישואין ובכספי ירושה. יתרת התשלום לאחים מומנה באמצעות המשכנתא המשותפת, שהחזריה שולמו מדמי השכירות של יחידת הדיור וכן באמצעות סיוע מאמה של התובעת. לאחים מגיע סך נוסף של כ- 100,000 ₪, אך הם וויתרו עליו לטובת התובעת. סיכומו של דבר (כך התובעת), זכויות התובעת בבית מקורן בירושה ובמתנה. בהתאם נרשם הבית על שם התובעת בלבד.

    2. על מנת לזכות בחלק כלשהו בבית, על הנתבע להציג הסכם בכתב, כמתחייב מסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

    3. היה ידוע לכל בני המשפחה ובכללם לנתבע, שהבית הוא בית ילדותה של התובעת וכוונת האב הייתה, שהיא תמשיך להתגורר בו. לא הייתה כל כוונה להקנות לנתבע זכויות כלשהן בבית.

    4. לא בוצעו במהלך הנישואין השקעות מהותיות כלשהן בבית.

    5. הנתבע לא הוכיח קיומו של "דבר מה נוסף" כמשמעותו בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.2012).

14. טענות הנתבע הן, בתמצית, כלהלן:

    1. כספים ששני הצדדים צברו לפני הנישואין הופקדו לחשבון המשותף ובאמצעותם נפרעה המשכנתא של האב.

    2. כספים שירשה התובעת הופקדו לחשבון המשותף ועורבבו עם כספים אחרים, לרבות משכורתו של הנתבע וכספים שהפקידה אמו.

    3. חלק מהכספים, שהתובעת זקפה כתשלום לאחיה (הפקדה בסך של 113,052 ₪ מיום 14.6.2015) הינם כספי ירושה של האחים, שהועברו להם באמצעות החשבון המשותף.

    4. הוכח שיתוף מלא של הצדדים בכל מישורי החיים, לרבות הצטרפות התובעת לחשבונו של הנתבע וניהול משק הבית המשותף מחשבון זה. השיתוף המלא התבטא, בין השאר, בהפקדת סך של 280,000 ₪, אותו חסך הנתבע טרם הנישואין, לחשבון המשותף, בהעברות כספים מחשבון התובעת לחשבון המשותף ובהפקדת משכורתו של הנתבע לחשבון זה. כספי הצדדים עורבבו ולא הייתה אבחנה והפרדה.

    5. הצדדים התכוונו לרכוש יחד דירה ואף הגישו בקשה לאשר הלוואה על סך של 750,000 ₪. רכישה זו לא יצאה אל הפועל, אך הצדדים מימשו את רצונם לרכוש נכס משותף על ידי רכישת חלקם של האחים בבית.

    6. שני הצדדים הם לווים במשכנתא המשותפת. מאחר, שהתובעת לא עבדה באופן מסודר ורציף, היא לא הייתה מקבלת את הלוואה לבדה.

    7. דמי השכירות בגין יחידת הדיור לא כיסו את החזרי המשכנתא ואלה שולמו מאמצעי הצדדים, שברובם הינן הכנסות הנתבע.

       דיון והכרעה

15. כבר בפתח הדברים, אסיר מן הדרך את טענת התובעת, לפיה בהיעדר הסכם בכתב, אין לנתבע פתחון פה. התובעת תומכת את יתדותיה בדברי כב' השו' וילנר בבע"מ 1270/23 פלונית נ' פלוני (06.09.2023) ). להבנתי, אין בדברים אלה כדי לסייע לתובעת, משני טעמים: ראשית, ההתייחסות לקשר בין דרישת הכתב, לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, לבין שיתוף ספציפי, לא נדרשה להכרעה בפרשה האמורה (כאמור בסעיף 21 סיפא לפסק הדין). לפיכך, לא מדובר בהלכה. שנית וזה העיקר - לא נקבע, שהסכם בכתב הוא תנאי להכרה בזכויות מכוח שיתוף ספציפי, אלא, שכאשר נטען להסכם קונקרטי, היות הצדדים בני זוג, לא מאיינת את דרישת הכתב (סעיף 24 לפסק הדין). התניית זכויות מכוח שיתוף ספציפי, בקיום הסכם בכתב, תעקר מתוכן את ההלכות, שהכירו בזכויות אלה. הכרה זו, על הסימנים שנתנו בה בפסיקה, הורתה בהיעדרו של הסכם בכתב. לכן, בין השאר, כונו הזכויות מכוח שיתוף ספציפי, "זכויות שביושר" (דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (24.06.2021), סעיף 34 לפסק דינה של כב' הנשיאה חיות).

16. הרקע ההיסטורי-פסיקתי של הלכת השיתוף הספציפי תואר בבע"מ 1270/23 הנ"ל. ההלכות בנושא, לרבות בכל הנוגע לבית מגורים, סוכמו בדנג"ץ 8537/18 הנ"ל (כן ר' פסק דינה המקיף של חברתי, כב' השו' הלר כריש, בתלה"מ (משפחה תל אביב-יפו) 3438-06-21 פלונית נ' פלוני (30.07.2023) ). עיקרו של דבר – על התובע להצביע על עובדות, בקשר לנכס עצמו ובקשר ליחסים הזוגיים והמשפחתיים בכללותם, המבססות כוונת שיתוף בנכס, שאינו בר איזון. מדובר ב"דבר מה נוסף", מלבר הנישואין כשלעצמם (בע"מ 1398/11 הנ"ל). דוגמא מובהקת, היא השקעה כספית, שאיננה בטלה בשישים, לרבות, על דרך נטילת משכנתא משותפת (שם). לעניין בית מגורים, נטל השכנוע מכביד פחות (בע"מ 1059/17 פלוני נ' פלונית (09.02.2017), בג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (18.11.2018), דנג"ץ 8537/18 הנ"ל ואחרים). בסופו של יום, הורתן של זכויות מכוח שיתוף ספציפי, הוא בהסכמה שבהתנהגות (כב' השו' מינץ, בבג"צ 4602/13 הנ"ל, כב' השו' שטיין בדנג"ץ 8537/18 הנ"ל). הסימנים שנתנו בפסיקה, לנסיבות בהן יוכר שיתוף ספציפי, הן המסד העובדתי לגיבושה של הסכמה זו (לרבות מכוח עקרון תום הלב, כנורמה משלימה).

17. לפיכך, השאלה המרכזית היא, האם עלה בידי הנתבע להוכיח עובדות, המבססות מסקנה, לפיה הצדדים ראו בבית נכס משותף? לעניין זה יש לדייק בשניים: ראשית, אומד דעת הצדדים נבחן בהתייחס להתרחשויות, בזמן אמת, במהלך נישואיהם ולא לעת משבר (סעיף 25 לפסק דינה של כב' השו' ברק-ארז בדנג"ץ 8537/18 הנ"ל). שנית, בחינת אמות המידה להכרה בשיתוף ספציפי, אין משמעותה פנקסנות מתמטית או חשבונאית. שאלת השיתוף הספציפי צריכה להיבחן בראיה רחבה, הכוללת אמות מידה כספיות-כלכליות, כמו גם אמות מידה זוגיות-משפחתיות. מבחנו של השיתוף הספציפי אינו מבחן טכני, ואינו בבחינת תוצאת צבירה מספרית של נתונים, סכומי השקעה, שנות מגורים וכיו"ב נתונים (עמ"ש (מחוזי באר שבע) 38713-10-15ב. א. ק נ' א. א. ק (07.03.2016) ). ניסיון לבצע מעין 'הנדסה לאחור' של ההתנהלות הכספית בין בני זוג, על דרך פנקסנות, על מנת לקבוע, מי תרם מה ומתי - חוטאת להתנהלות המאפיינת בני זוג נשואים. אכן, השאלה מכיסו של מי יצאו סכומי הכסף אשר שימשו למימון בניית הבית או שיפוצו, אינה השאלה היחידה אף לא העיקרית בהקשר זה (דנג"צ 8537/18 הנ"ל, סעיף 44 לפסק דינה של כב' הנשיאה חיות. כן ר' לעניין הלכת השיתוף: בע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית (10.08.2023), סעיף 21 לפסק דינה של כב' השו' וילנר, בע"מ 4623/04פלוני נ' פלונית, סב(3) 66, 75 (2007), ע"א 2280/91 רחמים אבולוף נ' מזל אבולוף, מז(5) 596, 602 (1993), להלן: עניין אבולוף).

18. בשים לב לאמות המידה דלעיל, עלה בידי הנתבע להוכיח, אומד דעת שיתופי בנוגע לבית. זאת, בין השאר, משום שהנתבע הוכיח, שרכישת חלקם של האחים בבית נעשתה ממשאבים משותפים, הכוללים, הן כספים שצבר כל אחד מהצדדים טרם הנישואין והופקדו לחשבון המשותף והן את כספי המשכנתא המשותפת. ביתר פירוט:

    1. כספים בחשבון התובעת היו, למעשה, כספים משותפים - לא נשמרה הפרדה בין חשבון התובעת לחשבון המשותף. גם חשבון התובעת שימש, עד סגירתו בחודש דצמבר 2014, לצרכי הבית והמשפחה. הדבר עולה מהתנועות בחשבון, לרבות: חיובי כרטיסי אשראי, משיכות מזומן, הפקדת קצבת הילדים, והעברות מחשבון התובעת לחשבון המשותף וגם להיפך (העברה מיום 4.8.2011 מחשבון הנתבע, בטרם הפך לחשבון המשותף, העברות מיום 7.10.2014, 3.12.2014 – עמ' 128, 149 לנספחי תצהיר התובעת). הדברים אמורים ביתר שאת, מעת שהתובעת הצטרפה לחשבון שהתנהל על שם הנתבע (בשנת 2012), שהפך לחשבון משותף. מאותה עת התנהלו הן חשבונה של התובעת והן החשבון המשותף כקופה משפחתית אחת. לפיכך, כספים נפרדים, שהופקדו לחשבון התובעת, הופקדו, למעשה, לקופה המשפחתית ושימשו לצרכי המשפחה. לא בכדי טוענת התובעת: "בדצמבר 2014 העברתי את יתרות הכספים שהיו בחשבון פרטי שלי בחלקים, בסך של 270,800 ₪ בסך הכל וחשבוני נסגר" (סעיף 27 ג לתצהירה, ההדגשה לא במקור). השימוש, שעושה התובעת במונח "בחלקים" נובע מן העובדה, שלא בוצעה עברה של הסך הנטען, מחשבון התובעת לחשבון המשותף, בחודש דצמבר 2014, או קודם לכן. מהתנועות בשני החשבונות עולה, שהתובעת הפקידה כספים נפרדים לחשבונה, אך אלה לא נשמרו בנפרד. הם שימשו לצרכים שוטפים, בין כאלה ששולמו מחשבון התובעת ובין על ידי העברתם לחשבון המשותף, למימון אותם צרכים. המסקנה המתבקשת היא, שכספים נפרדים של התובעת, שהופקדו לחשבונה, איבדו את צביונם כנפרדים והפכו משותפים. זאת, הן לנוכח שימוש בכספים אלה לצרכים שוטפים והן, משום שחשבון התובעת היה כזה רק בכותרת, אך בפועל שימש כחשבון משותף, לכל דבר ועניין. לפיכך, יש לראות גם בכספים הנפרדים של התובעת, שהופקדו לחשבונה ככספים משותפים. ממילא שימוש בכספים אלה לשם רכישת הבית איננו בגדר השקעה נפרדת של התובעת.

    2. שיתוף בכספים נפרדים, לנוכח הפקדתם לחשבון המשותף - אין חולק, שכל הכספים הנפרדים, להם טוענת התובעת, הופקדו לחשבון המשותף. הלכה וותיקה היא, כי חזקה על כספים  המצויים בחשבון משותף, שהם שייכים לשני בעלי החשבון, בחלקים שווים (ע"א 1967/90ישראל גיברשטיין נ' הלן גיברשטיין, מו(5) 661, 667 (1992) ). הלכה זו יפה ביתר שאת, לגבי חשבון משותף של בני זוג (עמ"ש (מחוזי חיפה) 48060-05-21 נ.א נ' א.ק (12.08.2021), סעיף 34 לפסק הדין. ריקרדו בן אוליאל, חשבון בנק משותף - הערכה ביקורתית, משפטים י (תש"ם) 439, 460). הדברים קל וחומר, לגבי שיתוף בכספים של בן הזוג "המצטרף". אכן, הצטרפות לחשבון בן הזוג והפקדת כספים בו, מהווה ראיה ברורה וחד משמעית לכוונת שיתוף באותם כספים. אמנם, ייתכן, שחשבון משותף ישמש רק "צינור" להעברת כספים ליעד אחר, שאז הפקדתם לחשבון המשותף יכול ולא תשנה את מהותם הנפרדת (ר' תה"ס (משפחה ירושלים) 24751-06-15 ד.ס נ' ט.ט.ס (19.07.2016) ). מצב דברים כזה אפשרי, כאשר ניתן להוכיח עקיבה ברורה, משמע הפרדת הכספים הנפרדים מכספים אחרים בחשבון המשותף. במקרה זה, כספים נפרדים של התובעת (בין כאלה שהועברו מחשבונה ובין כאלה שהופקדו ישירות לחשבון המשותף), הופקדו באופן, שלא מאפשר "לצבוע" אותם. לכן, נאלצה התובעת להניח את טיעונה, בדרך של התחשבנות לאחור, להבדיל מעקיבה ברורה. כאמור לעיל, התחשבנות כזו חוטאת לכוונת השיתוף, העולה מהפקדת הכספים וערבובם בכספים אחרים ואיננה עולה בקנה אחד, עם הרתיעה הפסיקתית, מפנקסנות והתחשבנות בדיעבד (דנג"ץ 8537/18 הנ"ל, עניין אבולוף). לנוכח האמור, כספים נפרדים של התובעת, שהופקדו לחשבון המשותף, הפכו, עם הפקדתם, לכספים משותפים. התובעת הודתה בכך, הלכה למעשה, בעדותה, לאמור: "היו לנו חסכונות משותפים...אני באתי עם רוב הכסף והעברתי אותו לחשבון המשותף איך שלא תסתכלי תקראי לזה משותף" (עמ' 11 שו' 3-9). לכן, אין בידי לקבל את הטענה, לפיה יש להתייחס לסכומים, שהפקידה התובעת לחשבון המשותף (לטענתה כ- 270,000 ₪, שהופקדו לשיעורין וכספי ירושה), כהשקעה נפרדת ברכישת הבית. נהפוך הוא: יש לראות בכספים אלה, שהתערבבו עם כספים אחרים (לרבות כספים נפרדים של הנתבע, כפי שיבואר להלן), כהשקעה משותפת של הצדדים ברכישת הבית.

    3. השקעה קונקרטית של הנתבע ברכישת הבית - הנתבע הוכיח, שסכום של כ- 280,000 ₪, היה בחשבונו, סמוך לנישואי הצדדים (כעולה מסיכום התייעצות, עם יועץ/ת השקעות של הבנק מחודש אוגוסט 2011, נספח 2 לתצהיר הנתבע). אין חולק, שכספים אלה, היו חלק מסכום של 404,606 ₪, שהועבר ביום 15.7.2014 מהחשבון המשותף לחשבון האב, לשם פירעון המשכנתא של האב. עובדה זו מהווה השקעה, שאיננה בטלה בשישים, ברכישת הבית. לא למותר לציין, שהתובעת התחמקה בעדותה מלהודות, שהסכום הנפרד דלעיל הוא כסף נפרד של הנתבע (עמ' 21-23). עם זאת, לא היה לתובעת הסבר למקור הכספים ולכן היא העידה: "זה כספים משותפים כנראה" (עמ' 22 שו' 32). גם לפי גרסה זו, לפחות מחצית רעיונית של הסכום האמור, מהווה השקעה כספית של הנתבע ברכישת הבית. לא למותר לציין, את עדות הנתבע, שנתנה באופן ספונטני, לפיה גם התובעת פגשה את יועץ/ת ההשקעות (עמ' 80 שו' 2). עדות זו, שאין לי סיבה לפקפק בה, מוכיחה ביתר שאת, שהצדדים התייחסו לכספים נפרדים (של הנתבע והתובעת, כאחד) כמשותפים.

    4. טענת ההשבה או "ההלוואה" - התובעת מודעת לקושי לטעון, שפירעון המשכנתא של האב (סכום של 404,606 ₪!) מהחשבון המשותף, לא מהווה השקעה משותפת ברכישת הבית. לכן היא טוענת, שהדבר נעשה "תוך ידיעה ברורה של הצדדים כי עתידים להיכנס לחשבון המשותף כבר בחודשים העוקבים כספי פיצויים וחסכונות שלה מלפני הנישואין שיכסו את התשלום...לכן מבחינת התובעת היה מדובר בסוג של "הלוואה" שנלקחה מהחשבון המשותף" (ההדגשה לא במקור). מדובר בטענה, שאין בידי לקבל, מכמה טעמים: ראשית, כוונת שיתוף נלמדת מהתנהלות הצדדים בפועל, הנבחנת במשקפיים אובייקטיביים, להבדיל מכוונות סובייקטיביות נסתרות (השוו, ע"א 3589/23 שרה קדוש נ' יפים גנדלר (01.08.2023), סעיף 26 סיפא לפסק הדין). נטילת משכנתא משותפת מעידה בקול ברור, אודות כוונת שיתוף. שנית, טענתה של התובעת, היא דוגמא יפה, להתחשבנות לאחור ופנקסנות, שלא הולמת יחסים בין בני זוג ונדחתה בפסיקה. כאשר נכס נרכש באמצעים משותפים, לא ניתן להלום התחשבנות בדיעבד, מי תרם לקופה המשותפת וכמה. הדברים קל וחומר, כאשר מדובר על מעין "החזר הלוואה", שהינו זר לחלוטין ליחסים רכושיים בין בני זוג. שלישית, התובעת לא הניחה תשתית ראייתית כלשהי לטענה (כאמור, חריגה ומוזרה, כשלעצמה), לפיה מדובר במעין הלוואה. גם אם אלך לשיטת התובעת, לפיה היה צפי להפקדתם של כספי ירושה בחשבון המשותף, לא מדובר בהלוואה (עם מירכאות או בלעדיהן). נהפוך הוא: כספים משותפים שימשו לכיסוי המשכנתא של האב, וכספי ירושה הופקדו לחשבון המשותף ובכך הפכו, כשלעצמם, למשותפים. הן תנועות המשיכה והן תנועות ההפקדה מדברות בשפה של שיתוף ואינן מתיישבות עם טענת "הלוואה". רביעית, התובעת לא הראתה שסך נטען של 270,000 ₪ הופקד לחשבון המשותף לאחר פירעון המשכנתא של האב. נהפוך הוא: העברות כספיות, מחשבון התובעת לחשבון המשותף, תומכות במסקנה, שהסכום (לפחות בחלקו וככל הנראה ברובו), הועבר לשיעורין, לצרכים שוטפים. לפיכך, אין בסיס עובדתי לטענת ההשבה. אשר על כן, גרסת התובעת, באשר להחזר הכספים לחשבון המשותף, על דרך השבה או "הלוואה", נדחית. דחיית טענת "ההלוואה" מחזקת, כשלעצמה, את עמדת הנתבע. זאת, משום שטענת "הלוואה" מהווה הודאה, שכספים של הנתבע / כספים משותפים שימשו לפירעון המשכנתא של האב. אם לא כן, מדוע יש להשיבם?! ממילא, משנדחתה טענת "ההלוואה", נותרה רק ההודאה המשתמעת ממנה.

    5. הנתבע היה לווה במשכנתא המשותפת - אין חולק, שזכויות האחים בבית נרכשו באמצעות המשכנתא המשותפת, שהחזריה שולמו מהחשבון המשותף. רכישה כזו היא סממן מובהק של שיתוף (בע"מ 1398/11 הנ"ל). אף אין חולק, ששני הצדדים הם לווים בהלוואה המובטחת במשכנתא המשותפת. עובדה זו מבססת, ביתר שאת, כוונת שיתוף. התובעת טוענת, "שהסיבה היחידה בגינה ההלוואה הייתה רשומה על שם שני הצדדים היא סיבה טכנית, ובשל דרישת הבנק בהיות הצדדים נשואים" (סעיף 59 לסיכומי התובעת). אין בידי לקבל טיעון זה, משני טעמים: ראשית, השאלה איננה, מה הטעם, בעטיו הבנק המלווה דרש, שהנתבע יהיה לווה. השאלה היא, מה היה אומד דעת הצדדים, כאשר הסכימו לכך. הסכמת הנתבע להיות לווה, מצד אחד, וידיעת התובעת, שהוא לווה עמה, מצד אחר, מבססות אומד דעת של שיתוף. זאת, בין שהדבר נבע מדרישה "טכנית" של הבנק, ובין אם לאו (השוו, עמ"ש (מחוזי מרכז) 57806-07-20 פלונית נ' פלוני (23.05.2021) ). שנית, התובעת לא הניחה ראיה כלשהי לטענתה, לפיה מדובר בדרישה "טכנית" בלבד, בעוד הנסיבות מבססות מסקנה הפוכה. בכלל זה: החזרי המשכנתא חייבו את החשבון המשותף, אליו הופקדה כל השנים משכורתו של הנתבע, שעבד בקביעות. התובעת, לעומת זאת, לא עבדה באופן קבוע, כפי שהיא מצהירה: "במשך השנים התמודדתי עם מחלה קשה במעי ועם מחלת FNF, כל זאת לצד גידול הילדים לבדי. בשל מצבי זה לא עבדתי, וקבלתי באופן זמני קצבה חודשית מהלשכה לביטוח לאומי על סך של 3,200 ₪" (סעיף 8 לתצהיר התובעת בנושא המזונות וכן סעיפים 11-13 לתצהירה המשלים של התובעת). העובדה, שהנתבע היה המפרנס העיקרי, עולה גם מבקשת הלוואה, שהגישו הצדדים, כאשר בדקו אפשרות לרכוש נכס אחר (נספח 3 לתצהיר הנתבע). במסמך זה, מיום 16.11.2012, נכתב, שהתובעת "לא עובדת". המסקנה המתבקשת היא, שדרישת הבנק להוספת הנתבע, כלווה נוסף, לא הייתה "טכנית" אלא מהותית – העובדה שעיקר הכנסות הצדדים נבעו מעבודת הנתבע. בבחינת נהפוך הוא, גם אילו הלכתי לפי שיטתה של התובעת, לא היה בכך כדי לסייע לה. הרי ככל שדרישת הבנק המלווה הייתה "טכנית", כטענת התובעת והיה בידה ליטול הלוואה כלווה יחידה, מיד תישאל השאלה, מדוע לא עשתה כן?! במילים אחרות, לפי גרסת התובעת, היא בחרה ליטול הלוואה ביחד עם הנתבע, למרות שהיה בידה ליטול את ההלוואה בלעדיו. בחירה נטענת זו מוכיחה, כשלעצמה, כוונת שיתוף. טענת התובעת, לפיה המשכנתא המשותפת מחייבת כיום את חשבונה, איננה ראיה לדרישות הבנק בעת מתן ההלוואה. בנוסף, לא הוכח, באילו תנאים התיר הבנק לשנות את חשבון החיוב.

    6. החזרי המשכנתא המשותפת בוצעו מאמצעים משותפים - לעניין החזרי המשכנתא המשותפת, טוענת התובעת: "במשך השנים החזר המשכנתא החודשי שולם על ידי התובעת באמצעות הנכס עצמו, שכאמור כולל יחידת ידור מושכרת, ואת היתרה אימה של התובעת סייעה ועודנה מסייעת רבות להחזיר" (סעיף 58 לסיכומי התובעת). אין בידי לקבל טיעון זה, מכמה טעמים: ראשית, כמבואר לעיל, הצדדים פרעו את המשכנתא של האב באמצעות כספים משותפים. ללא השקעה משותפת זו, לא ניתן היה לקבל שכר דירה מיחידת הדיור. ממילא שכר הדירה, שהינו פרי של השקעה משותפת, משותף אף הוא. לכן, לא התובעת שילמה את החזרי המשכנתא המשותפת, אלא הצדדים עשו כן, באמצעות שכר הדירה המשותף. שנית, גם אילו שכר הדירה היה כסף נפרד של התובעת, הרי הוא הופקד לחשבון המשותף. כאמור לעיל, הפקדה זו מבססת חזקה של שיתוף בשכר הדירה. גם מטעם זה, כסף משותף שימש להחזר משכנתא משותפת. שלישית, אין חולק, שבמשך כל השנים היה פער בין החזרי המשכנתא המשותפת לבין שכר הדירה. כעולה מדפי החשבון, פער זה שולם מאמצעי הצדדים, באמצעות החשבון המשותף. לא הוכח, שאמה של התובעת שילמה את הפער האמור. אמה של התובעת אכן הפקידה כספים לחשבון המשותף, אך גם אמו של הנתבע עשתה כן. מדובר בסיוע שכיח של הורים לילדיהם והקישור בינו לבין החזרי המשכנתא דווקא, מלאכותי. יצוין, שאם התובעת הודתה בעדותה, שסיוע בהחזרי המשכנתא המשותפת גופה, החל לאחר שהצדדים נפרדו (עמ' 61 שו' 14). לפיכך, נדחית הטענה, לפיה כספים נפרדים שימשו להחזרי המשכנתא המשותפת.

    7. רצון לרכוש נכס משותף - התובעת מודה, שלפני רכישת הבית, הלכו הצדדים יחדיו, על מנת לראות דירה, שהוצעה למכירה (סעיף 22 לתצהירה המשלים). לטענת התובעת, דובר בנכס להשקעה ועד מהרה התברר, שלצדדים אין את האמצעים הדרושים (שם). בעדותה ניסתה התובעת להמעיט, ביתר שאת, במשמעות הדברים וטענה, שרק התלוותה לנתבע ("אני התלוויתי לא'" – עמ' 54 שו' 24). אין בידי לקבל גרסה זו. בעת הרלוונטית הצדדים התגוררו בבית האב ולא הייתה למי מהם דירה. בנסיבות אלה, אך טבעי הוא, שהצדדים יבקשו לרכוש דירה משותפת. לעניין זה, אין הבדל של ממש, בין דירה, שאמורה לשמש למגורי הצדדים, לבין דירה הנרכשת כהשקעה. זו כזו מהוות רכישה משותפת של הצדדים. יתירה מזו, לא אחת נרכשת דירה, שלא משמשת למגורים, כצעד ראשון, לקראת רכישת דירת מגורים. כוונת הצדדים לרכישת דירה הייתה רצינית, כמוכח בבקשה לאישור הלוואה בסך של 750,000 ₪ (נספח 3 לתצהיר הנתבע). טענת התובעת, שהנתבע עשה כן על דעת עצמו איננה רצינית. הטענה אף סותרת את עדות הנתבע, שאין לי סיבה לפקפק בה, לפיה התובעת הייתה הרוח החיה, מאחורי היוזמה לרכוש דירה והיא קבעה את הביקור בה (עמ' 82 שו' 5-6). עוד העיד הנתבע, שלא מדובר בדירה היחידה, שהצדדים ראו, לצורך רכישה (עמ' 83 שו' 6-9). המסקנה המתבקשת היא, שהצדדים, באופן טבעי, ניסו לרכוש דירה משותפת בשלהי שנת 2012. עם פטירת האב, זמן קצר לאחר מכן, נפתחה בפני הצדדים הדרך לרכישת הבית, שקרמה עור וגידים עם חתימת הסכם חלוקת העיזבון. כוונת הצדדים לרכוש נכס משותף, משתלבת היטב, עם רכישת משותפת של הבית. העיד על כך חברו של הנתבע, מר ל': "הם דיברו שהם בדיוק בתהליך של הקנייה של הבית...מהאחים שלה וזה היה הבית שלהם כאילו הם לא רוצים לחפש משהו אחר זה היה השיח הראשוני" (עמ' 98 שו' 19-20).

    8. ציפיות מכוח היות הנתבע מפרנס עיקרי - כאמור לעיל, הנתבע היה המפרנס העיקרי, מאחר, שבניגוד לתובעת, הוא עבד בקביעות וברציפות כל השנים. גם עובדה זו תומכת באומד דעת של שיתוף, מצד אינטרס הציפיה ועקרון תום הלב. יפים לכאן, בשינויים המחויבים, הדברים הבאים: כאשר מדובר בבני זוג שאחד מהם נושא לבדו בעול הפרנסה, ואילו בן הזוג השני עסוק בניהול משק הבית המשותף ובגידול הילדים, אך מנגד הוא הבעלים הרשום היחיד של דירת המגורים, הדבר תומך במסקנה כי נוצרה אצלו כוונה לשיתוף ספציפי של בן הזוג המפרנס, בדירת המגורים. קשה להלום טענה בדבר קיומה של הפרדה רכושית בנסיבות שכאלה, כאשר עול הפרנסה מוטל כל כולו על בן הזוג האחד, ואילו דירת המגורים רשומה בשלמותה על שם בן הזוג האחר (פש"ר (מחוזי ת"א) 63598-10-18עו"ד שגיא שוורץ, נאמן בפשיטת רגלו של דניאל סנדרובסקי נ' רייצ'ל דואק- סנדרובסקי(22.12.2019) ).

    9. נסיבות היקפיות, לרבות אורח חיים שיתופי - מדובר בבית מגורי הצדדים, הן לפני נישואיהם והן לאחריהם, שהינו נכס המקרקעין היחיד של הצדדים, המהווה גם את עיקר רכושם. מדובר בנישואין שנמשכו למעלה כ- 12 שנים, במהלכם נולדו לצדדים שלושה ילדים, שאינם מכירים בית אחר. חיי הנישואין התאפיינו בשיתוף מלא, לרבות איחוד חשבונות הצדדים והתנהלות מחשבון משותף משך שנים.

    10. נפקות הרישום וחוזה השכירות - אינני מתעלם מטענת התובעת, לפיה כל הזכויות בבית נרשמו על שמה בלבד. עם זאת, אינני סבור, שמדובר בעובדה המטה את הכף. כב' הנשיאה חיות התייחסה לנושא זה בדנג"ץ 8537/18, לאמור: המצב הרישומי של הנכס, בהיותו נכס מקרקעין, אכן נושא משקל לא מבוטל, אך גם הוא אינו סוף פסוק ואין בו לעצמו כדי להכריע את הכף. ניסיון החיים מלמד כי תיתכנה סיבות שונות לכך שבית נרשם או נותר רשום על שם אחד מבני הזוג, אף שהתגבשה ביניהם כוונת שיתוף. במקרה זה, רישום הבית על שם התובעת היה פועל יוצא של הסכם חלוקת העיזבון, שהינו הדרך הפשוטה ביותר (אף הזולה, מבחינת חבויות מס) להעברת זכויות בין יורשים. לפיכך, רשום הבית על שם התובעת, כשלעצמו, איננו נסיבה הנושאת עמה, בנסיבות העניין, משקל נכבד. הוא הדין, מקל וחומר, בנוגע לטענת התובעת, לפיה חוזה השכירות לגבי יחידת הדיור נושא את שמה בלבד. מאחר, שהתובעת הייתה רשומה כבעלים של הבית, אך טבעי הוא שהיא תצוין בחוזה השכירות כמשכירה. לעובדה זו אין נפקות של ממש, בכל הנוגע לשיתוף, ביחסים בין הצדדים לבין עצמם, כפי שהעיד הנתבע בגילוי לב: "היא הייתה בשבילי הכל, אני סמכתי עליה על הכל" (עמ'92 שו' 27).

    11. טענת הוויתור של האחים / מתנה - אני ער גם לטענת התובעת, לפיה האחים וויתרו לה על סך של 100,000 ₪. לטענת התובעת מדובר במתנה, שאיננה מתיישבת עם כוונת שיתוף. אכן, ההלכה היא, שעל מנת לבסס כוונת שיתוף בנכס שהתקבל במתנה, יש להניח ראיות בעלות משקל גדול יותר (בע"מ 1398/11 הנ"ל). ברם, במקרה זה, לא מדובר בנכס שהתקבל במתנה, אלא בוויתור נטען של האחים על חלק לא גדול מהמגיע להם (כ- 9% כל אחד). וויתור נטען זה, שבא אל העולם, לאחר שכבר שולם לאחים החלק הארי של המגיע להם – איננו מעיד מאומה אודות כוונת השיתוף לכתחילה. כמבואר לעיל, את אומד דעת הצדדים יש לבחון בעת סילוק המשכנתא של האב ונטילת המשכנתא המשותפת. במועד זה האחים עדיין לא וויתרו על מאומה. לכן, אין בכוחו של הוויתור הנטען, כדי לגרוע מאומד דעת שיתופי שהתגבש לפניו. לא למותר לציין, שלפי תצהירי האחים, הם הסכימו לא לקבל את יתרת הכספים המגיעה להם, מאחר שהתובעת "לא הצליחה לשלם לי את מלוא חלקי לפי הוראות הסכם העיזבון" (סעיף 4 לתצהירי האחים). מאחר, שהצדדים התנהלו מקופה משותפת בלבד, חוסר "ההצלחה" לפרוע את יתרת התשלום, היא של שני הצדדים. לפיכך, הטיעון, לפיו האחים וויתרו לתובעת, מלאכותי. בפועל, ככל שמדובר במתנה על דרך וויתור, היא נתנה, למעשה, לשני הצדדים.

19. מסקנתי עד הנה – אופן רכישת זכויות האחים בבית והיחסים הזוגיים בכללותם, מעידים בקול ברור, שהצדדים רכשו את הבית במשותף.

     

20. כאן אנו באים לשאלה, האם כוונת השיתוף מתייחסת גם לחלק (1/3) אותו ירשה התובעת מאביה? בנסיבותיו של המקרה, התשובה היא בחיוב. ביתר פירוט:

    1. בבע"מ 1983/23 הנ"ל, הביעה כב' השו' וילנר את דעתה, לפיה, גם נכסים שחל עליהםשיתוף ספציפימכוח הדין הכללי (בדומה לנכסים עליהם חלה הלכת השיתוף, מושא הדיון באותה פרשה – שב"י) יש לחלק בין בני הזוג באופן שוויוני. להבנתי, דברים אלה (שנאמרו אגב אורחא, כאמור בסעיף 54 לפסק הדין) מצביעים על הכלל (חלוקה שווה) מבלי לשלול לחלוטין יוצאים מן הכלל (חלוקה לא שווה). זאת, בין השאר, לנוכח השוני בתשתית הנורמטיבית, המונחת בבסיס הלכת השיתוף (מושא הדיון בבע"מ 1983/23 הנ"ל), לעומת הדין בדבר שיתוף הספציפי. הלכת השיתוף מושתתת, בעיקרו של דבר, תפיסה ערכית-נורמטיבית, שלפיה בני זוג שפועלים במאמץ משותף תורמים באופן שוויוני לרווחת המשפחה, ואין לאמוד את השקעתם במונחים כספיים (שם). השיתוף הספציפי, לעומת זאת, מושתת על יסודות חוזיים וקנייניים (כב' השו' ברק-ארז בדנג"ץ 8537/18). השיתוף הספציפי כשמו כן הוא - אומד דעת קונקרטי בנוגע לנכס ספציפי. ככל שכך, מדובר בהסכמה, שתוכנה "יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים" (סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. יתירה מזו, משעה, ששיתוף ספציפי נלמד מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (להבדיל מנורמה כללית בדבר שיתוף), תוכן ההסכמה ("החוזה") עשוי לגלות רגישות לאותן נסיבות.

    2. לעניות דעתי, יש להבין את דברי כב' השו' וילנר בבע"מ 1983/23 הנ"ל באופן בא: דרך המלך היא שיתוף ספציפי על דרך חלוקה שווה. לכן, משהורם נטל השכנוע בדבר קיומו של שיתוף ספציפי, הנחת המוצא היא, שמדובר בשיתוף בחלקים שווים. מסקנה זו נעוצה בניסיון החיים, המלמד, שבני זוג לא מתחשבנים, באשר לאחוזי הבעלות בנכס כזה או אחר.

       מסקנה זו, מתכתבת עם ההלכות האמורות לעיל, לפיהן בני זוג לא נוהגים התחשבנות ופנקסנות וכן עם ההלכה, לפיה חלוקה שווה של נכסים משותפים, היא, לרוב, גם שוויונית וצודקת (ר', למשל, בבע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (07.01.2014), סעיף 5 לפסק דינו של כב' השו' הנדל). שיתוף ספציפי, בחלקים לא שווים, יכון, רק במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר עולה בידי הטוען לכך, להניח ראיות משכנעות. באופן זה, תיתרם הוודאות ביחסים הרכושיים של בני זוג, מצד אחד, אך תתאפשר (במקרים לא שכיחים) קביעת שיתוף ספציפי בחלקים לא שווים.

    3. במקרה זה, עלה בידי הנתבע לשכנע, שמתקיים בבית שיתוף ספציפי. לפיכך, על התובעת לשכנע, מדוע שיתוף זה לא יהיה בחלקים שווים. נסיבה, שעשויה להיות רלוונטית היא, ששליש מהזכויות בבית לא נרשם על שם התובעת מכוח הסכם חלוקת העיזבון, אלא התקבל בירושה. אני סבור, שבנסיבות המקרה, חלוקת הבית לחלק משותף, שנרכש על ידי הצדדים ולחלק אחר, שהתקבל בירושה, היא מלאכותית. בסופו של יום, מדובר בנכס אחד לגביו הוכחה כוונת שיתוף ואין כל ראיה, שכוונה זו יוחדה לחלק מסוים בבית. כוונה כזו לא מתיישבת עם השיתוף שאפיין את התנהלות הצדדים באופן כללי ולגבי הבית באופן פרטני. בכלל זה ראוי לציין, שהצדדים סילקו את המשכנתא של האב (ממשאבים משותפים), הגם, שמשכנתא זו, רבצה גם על חלק הבית, אותו ירשה התובעת! עובדה זו, תומכת ביתר שאת במסקנה, שאין להפריד, בין זכויות שהורתן בירושה לבין זכויות אחרות.

21. אשר על כן, עתירתו של הנתבע לקבוע, שהבית הוא נכס משותף, מתקבלת. כפועל יוצא ועל מנת למנוע מחלוקות עתידיות, על הנתבע להשיב לתובעת מחצית מההפרש בין החזרי המשכנתא המשותפת, לבין שכר הדירה, שהתקבל בגין יחידת הדיור, ממועד הקרע (כפי שיפורט להלן).

22. הצדדים מסכימים, שהם שותפים, בחלקים שווים, בכל הזכויות שנצברו במהלך נישואיהם (סעיף 29א לכתב התביעה, סעיף 56ג לכתב ההגנה). הצדדים ריכזו את טענותיהם בנושא הבית ולכן, לא התייחסו למועד הקרע ולא פרטו, באופן מספק, את הזכויות מושא האיזון הרכושי. אשר למועד הקרע, אכריע בהתאם לראיות שלפניי – התובעת הגישה הליך יישוב סכסוך ביום 4.8.2022. ברם, הצדדים המשיכו לגור תחת קורת גג אחת עד ליום 12.2.2023 בו ניתן צו הגנה במעמד צד אחד. ביום 15.2.2023 הוסכם, שהנתבע יעזוב את הבית. עד חודש פברואר 2023 (כולל) המשיך הנתבע להפקיד את משכורתו לחשבון המשותף. לנוכח האמור, נחה דעתי לקבוע את מועד הקרע ליום 15.2.2023.

23. לפיכך, נפסק, שכל הנכסים והזכויות, שנצברו מיום נישואי הצדדים (4.5.2011) ועד ליום 15.2.2023 , הם בני איזון. צד המעוניין בכך יגיש הליך לפי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 אגב פירוט הנכסים מושא האיזון המבוקש.

    תביעת המזונות (תלה"מ 20031-03-23)

24. לצדדים שלושה ילדים, שהינם כיום כבני 12, 10 ו- 7 שנים (להלן: הילדים).

25. בהתאם להסכמת הצדדים, מיום 29.5.2023, הסדרי השהות של הנתבע עם הילדים מתקיימים, פעמיים בשבוע אחר הצהריים ובכל סוף שבוע שני, מיום ו', עד מוצאי שבת. הסדרים אלה מתנהלים בבית הצדדים, כך שמתקיים מעין "nesting" חלקי. עוד הוסכם, שהנתבע ישלם למזונותיהם הזמניים של הילדים, סך של 3,400 ₪ לחודש וכן 60% מהוצאות שפורטו.

26. לטענת התובעת, היא משתכרת סך של 4,000 ₪ לחודש בגין עבודה ב- 60% משרה. התובעת הוכרה, על ידי המוסד לביטוח לאומי, כבעלת נכות רפואית בשיעור של 40% (נספח ב' לתצהירה). עם זאת, התובעת לא זכאית לקצבת נכות. אין חולק, שלתובעת תואר ראשון בקרימינולוגיה, אך במה במידה אין חולק, שהיא לא עבדה באופן רציף במהלך הנישואין. מאחר, שהתובעת עובדת ב- 60% משרה, ללא ראיות של ממש בדבר פגיעה תפקודית בכושר ההשתכרות, נחה דעתי לאמוד את השתכרותה הפוטנציאלית בסכום הקרוב לשכר מינימום (העדכני) – 6,000 ₪ לחודש.

27. הכנסתו הממוצעת של הנתבע לחודשים ינואר-יולי 2023 הייתה בסך של 10,041 ₪ לחודש.

28. לפיכך, יחס הכנסות הצדדים הוא 60% הנתבע, 40% התובעת (בקרוב).

29. מאחר, שהצדדים היו חלוקים באשר לבעלות בבית, יש קושי להתייחס להסדרי השהות בעתיד. לאור ההסדרים המתנהלים כיום והעובדה, שמטעמים כאלה ואחרים, התובעת שהתה עם הילדים לא מעט גם בעבר, כמו גם לאור טענת התובעת עצמה, לפיה עם מציאת מקום מגורים יוכל הנתבע "לקחת חלק פעיל יותר בהסדרי השהות, ואף להוסיף זמני לינה של הקטינים בבית האב" (סעיף 13 לסיכומיה) - נראה סביר בעיניי לקבוע, שכאשר הנתבע יוכל לשכור דירה למגוריו, הילדים ישהו אצלו לפחות פעם בשבוע, כולל לינה ובכל סוף שבוע שני, מיום ו' עד יום א'. ככל שכך, מדובר על יחס הסדרי שהות של 70%-30% לערך.

30. התובעת העמידה את צרכי כל קטין על סך של 2,600 ₪ לחודש (לא כולל מדור), ללא הבדל מהותי בין הילדים (סעיף 13 לכתב התביעה). לא מצאתי תימוכין של ממש לסכום האמור ובשים לב להכנסות הצדדים בעבר, הוא נראה גבוה. לפיכך, נחה דעתי לפסוק את המזונות, בהתאם להלכה, לפיה צרכיו ההכרחיים של קטין, השוהה בשני בתים, הם בסך של כ- 2,250 ₪ לחודש. להערכתי, החלוקה בין הצרכים תלויי השהות לבין שאינם כאלה היא 50%-50%.

31. לפי הנתונים שלעיל, על הנתבע לשלם למזונותיו של כל ילד סך של {(1,125 x 0.6) + [1,125 x (0.6-0.3) ] } 1,000 ₪ לחודש (בקרוב).

32. לא ניתן להתייחס להוצאה בגין מדור, מאחר שלא ברור, עד מתי יתגוררו הילדים בבית ואיזו הוצאה בגין מדור תהא לכל אחד מהצדדים. כיום משולם מדורם הרעיוני של הילדים באמצעות חיוב הנתבע במחצית המשכנתא (בקיזוז מחצית שכר הדירה, בגין יחידת הדיור). לפיכך, לא יהיה מנוס מלהידרש לנושא זה כאשר אופק המדור יתבהר.

     

33. בראי כל האמור לעיל, ראוי להורות, שעד שהילדים יחלו ללון בדירת הנתבע, הוא ימשיך לשלם את המזונות הזמניים, שהוסכמו. לאחר מכן, ישלם הנתבע סך של 3,000 ₪ לחודש ובנוסף הוצאה בגין מדור, שתיקבע בעתיד. בראיה רחבה ומשום שבדעתי להורות, שקצבת הילדים תשולם לתובעת, בנוסף למזונות, לא מצאתי הצדקה, לחלק הוצאות בריאות וחינוך, בחלקים שונים.

    אחריות הורית (תלה"מ 19173-03-23)

34. לפי ההלכה המנחה, רצוי לקבוע אחריות הורית מאשר "משמורת" (עמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 13008-02-21 א' ק' נ' מ' ע' ק' (18.05.2021), עמ"ש (מחוזי מרכז) 19292-11-20 פלונית נ' פלוני (23.05.2021) ).

35. להבנתי, לרבות מאופן התנהלות הסדרי השהות עד כה (למרות 'חריקות' לעיתים), אין סיבה להחרגת משפחה זו מהכלל האמור. הצדדים, בהגינותם, לא טוענים האחד כנגד תפקודו ההורי של האחר ולכן אין סיבה לסטות מדרך המלך, של אחריות הורית משותפת. אשר להסדרי השהות, אלה ייקבעו (בהיעדר הסכמה) לאחר שיתברר היכן יגורו הצדדים והקשור בכך. אין באמור לעיל, כדי לגרוע מהזכות להניח הליך מתאים ולעתור במסגרתו להגשת תסקיר, שלא התבקש במסגרת הליכים אלה.

    סופו של דבר

36. אשר על כן נפסק כלהלן:

    1. הבית ברח' ק', בה' (גוש xxx חלקה yyy), משותף לצדדים, בחלקים שווים.

    2. שכר הדירה, המשולם בגין יחידת הדיור, ישמש לפירעון החזרי המשכנתא הרובצת על הבית. בהפרש יישאו הצדדים, בחלקים שווים.

    3. הנתבע ישיב לתובעת, מהכספים הראשונים שיקבל בגין הבית, מחצית מההפרש בין שכר הדירה דלעיל לבין החזרי המשכנתא, מחודש פברואר 2023 ועד לחודש מרץ 2024 (כולל). החל מחודש אפריל 2024 ואילך, יישאו הצדדים בפועל במחצית ההפרש (כאמור בסעיף 36.2 לעיל).

    4. כל הנכסים והזכויות, שנצברו מיום נישואי הצדדים (4.5.2011) ועד ליום 15.2.2023 , הם בני איזון. צד המעוניין בכך יגיש הליך לפי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, אגב פירוט הנכסים מושא האיזון המבוקש.

    5. הילדים יהיו באחריות הורית משותפת. עד החלטה אחרת, ינהגו הסדרי השהות הנוהגים כיום.

    6. עד לחודש בו יחלו הילדים ללון בדירת הנתבע, הוא ימשיך וישלם את המזונות הזמניים שהוסכמו ביום 29.5.2023. לאחר מכן, ישלם הנתבע, לידי התובעת, למזונותיו של כל ילד, סך של 1,000 ₪ לחודש (3,000 ₪ לחודש לשלושת הילדים), עד הגיע כל ילד לגיל 18 או עד שיסיים תיכון, לפי המאוחר. במהלך שירות צבאי (חובה) / שירות לאומי, ישלם הנתבע שליש מסכום המזונות ששולם ערב השירות. המזונות יהיו צמודים למדד שיתפרסם ביום 15.4.24 ויעודכנו מדי 3 חודשים, ללא תשלום הפרשים בין העדכונים. בנוסף, יישאו הצדדים, בחלקים שווים, בהוצאות הבאות: הוצאות רפואיות שאינן מכוסות על ידי קופת החולים, טיפול פסיכולוגי לבת, שיעורי עזר (בהמלצת יועץ/צת בית הספר), קייטנות בחופשת הקיץ (לפי עלות קייטנה עירונית). קצבת הילדים תשולם לידי האם ותשמש לחוגים וצרכים אחרים שלא נמנו לעיל. מענק הלימודים ישולם בפועל לידי האם, אך ישמש לצרכי החינוך של הילדים (בהתאם לחוזרים רשמיים של בית הספר). ככל שאין די במענק הלימודים, יישאו הצדדים בהפרש בחלקים שווים.

    7. בראי התוצאה, לא מצאתי מקום לחייב בהוצאות.

       תואיל המזכירות לסגור את התיקים.

       ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

       ניתן היום, ב' ניסן תשפ"ד, 10 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.