פס"ד תביעה לשיתוף ספציפי דירות לפני נישואין וקביעה כי בית מגורים הינו משותף

בפניי שני הליכים שנפתחו על ידי התובע:

1. ההליך הראשון בתלה"מ 40392-06-22, כאשר מהות התביעה הוגדרה על ידי התובע כך: "קביעת הנכסים ברי האיזון ואיזון המשאבים בין הצדדים, הצהרה על הנכס הרשום ע"ש הנתבעת כנכס משותף, לחילופין הנכס אשר היה ע"ש התובע טרם הנישואין כנכס השייך רק לתובע" (להלן: "התביעה הרכושית"). במסגרת התביעה הרכושית עתר התובע, בקשר לנכסי המקרקעין, לסעדים, בסדר הזה, כדלהלן:

   1. מתן פסק דין הצהרתי לפיו מחצית הדירה בXXXX, הרשומה על שם הנתבעת שייכת לשני הצדדים שווה בשווה.

   2. לחלופין, וככל שהנתבעת תתנגד לעתירה, ליתן פסק דין הקובע כי הבית בYYYY אשר נרכש על ידי התובע ממכירת דירה אשר הייתה שייכת לו טרם הנישואין והמשכנתא משולמת רק על ידו, אולם רשום כיום על שם שני הצדדים, שייך רק לתובע.

2. ההליך השני בתלה"מ 71433-01-23, כאשר מהות התביעה הוגדרה על ידי התובע כך: "שכר דירה ראוי לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט, לחילופין סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, על שימוש בלעדי של הנתבעת בבית המגורים הרשום ע"ש התובע" (להלן: "התביעה לדמי שימוש"). במסגרת התביעה לדמי שימוש עתר התובע לחייב את הנתבעת בשכר דירה ראוי, החל מיום 12.5.22 עבור שימושה הבלעדי בבית המגורים הרשום על שמו, בYYYY.

    

לא בכדי בית המשפט מציין כבר בפתח הדבר איך בחר התובע להגדיר את תביעותיו, ומהם הסעדים להם עתר. כפי שניתן לראות, בתביעה הרכושית עותר התובע להצהיר כי הנכס הרשום על שם הנתבעת הוא נכס משותף, ולחלופין, במידה ובית המשפט יקבע כי הנכס הרשום על שם הנתבעת אינו משותף, לקבוע כי בית המגורים הרשום על שם שני הצדדים, שייך רק לו.

בעניין זה לא ניתן שלא לציין כי במסגרת התביעה הרכושית טען התובע כי בית המגורים רשום במשותף, ומאחר ונרכש טרם הנישואין ומכספים ממכירת דירה שהייתה בבעלותו טרם הנישואין, יש להורות כי חרף הרישום יקבע כנכס בבעלות שלו. אולם בהמשך ההליך, ולאחר ש"גילה" כי בית המגורים רשום על שמו, עתר לבעלות מלאה בו, בטענה נוספת שיש לקבוע את הבעלות גם על פי הרישום.

בית המשפט סבור שיש בבחירתו של התובע לעתור לסעדים כפי שעתר, הן בעניין הסדר כאשר העתירה הראשונה היא לגבי הנכס שבבעלות הנתבעת ורק בהתאם לתוצאה להכריע בנכס שרשום על שמו (בגינו הלכה למעשה לא היה חייב להגיש תביעה) והן בעניין ההגדרה (בית המגורים שרשום על שם שני הצדדים), בכדי להעיד על הבעלות בנכסים, כפי שיפורט בהמשך.

בכל מקרה, פסק הדין ידון בעתירות על פי סדרן, כדלהלן:

1. האם הנכס הרשום על שם הנתבעת הוא נכס משותף או לאו?

2. האם בית המגורים הרשום על שם התובע הינו נכס משותף או לאו?

3. האם יש לחייב את הנתבעת בדמי שימוש על מגוריה בבית המגורים הרשום על שם התובע, או לאו, ואם כן מכוח מה?

    

   רקע כללי בתמצית:

    

הצדדים נישאו ביום x.x.2013 ומנישואים אלה הביאו לעולם 2 ילדים משותפים:

נ', יליד x.x.2015 וה', יליד x.x.2016 (להלן: "הקטינים").

כחודש לפני נישואיהם נרכש בית המגורים בו התגוררו הצדדים וילדיהם, ברחוב ---- YYYY (להלן: "בית המגורים").

בית המגורים רשום בבעלות התובע.

כחלק ממימון רכישת בית המגורים, נטלו הצדדים יחדיו משכנתא מבנק לאומי (להלן: "המשכנתא").

על שם הנתבעת רשומה דירה ברח'---- XXXXהידועה כחלקה --- בגוש----, המחולקת לשתי דירות (להלן: "הדירות בXXXX"), אשר מושכרות בדמי שכירות חודשיים, לצדדי ג'.

במהלך חיי הנישואין ניהלו הצדדים חשבונות בנק נפרדים. מחשבון הבנק של התובע נפרעו תשלומי המשכנתא החודשיים, ודמי השכירות מהדירות בXXXX הופקדו חלקם בחשבון הבנק של הנתבעת וחלקם בחשבון בנק של תובע.

ביום 12.05.2022 הגישה הנתבעת בקשה לצו הגנה, בהליך קשור ה"ט 25650-05-22, בטענה כי התובע נהג כלפיה באלימות. התובע הכחיש את טענות הנתבעת אולם בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 15.05.2022 הגיעו הצדדים להסכמות כדלקמן:

"מוסכם כי יינתן צו הדדי האוסר על הצדדים להטריד זה את זה בכל דרך שהיא, לאיים או לנקוט באלימות מכל מין וסוג שהוא. מבלי להודות בכל טענה מטענות הצד האחר מוסכם כי המשיב לא יחזור לבית הצדדים וכי יינתן צו לפירוק השיתוף בנכס המקרקעין של הצדדים בYYYY.

ב"כ הצדדים ישוחחו ביניהם על מנת לקדם את מכירת הנכס וככל שלא תהא התקדמות בתוך 30 יום תוגש בקשה למינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים.

המשיב מתחייב שלא לנהל כל מעקב אחרי המבקשת בכל דרך שהיא.

המשיב יפגוש בקטינים בכל סוף שבוע שני מיום ו' עם סיום מסגרת החינוך ועד ליום א' בבוקר.

עוד יפגוש המשיב בקטינים בימים ב' ו – ד' מסיום מסגרת החינוך ועד למחרת בבוקר". 

הסכמות אלה קיבלו תוקף של פסק דין. מאז, מתגוררים בבית המגורים, הנתבעת והקטינים בלבד.

תלה"מ 40392-06-22 – תביעה רכושית

תמצית טענות התובע:

לפני נישואי הצדדים רכש התובע, בסיוע כספי הוריו, דירה בZZZZ.

בתקופה בה הצדדים החליטו להינשא, הם תכננו למכור את הנכסים שהיו רשומים על שם כל אחד מהם, ולהשתמש בכספים לרכישת נכס משותף, עבור מגוריהם המשותפים, ואף החלו באיתור הנכס המיועד.

בסופו של יום סיכמו הצדדים שימכרו רק את הדירה של התובע בZZZZ ואילו הדירות בXXXX יהוו ביטחון לצורך תשלומי המשכנתא והשקעה עתידית של הצדדים.

בהתאם להסכמות אלה מכר התובע את הדירה בZZZZ בסכום של 800,000 ₪ ובסכום שהתקבל בתוספת משכנתא נרכש בית המגורים, אשר נרשם בתחילה על שם התובע בלבד.

המשכנתא ותשלומי הארנונה עבור בית המגורים שולמו תמיד מחשבון הבנק של התובע.

בשנת 2016 התובע משך כספי פיצויים שקיבל מעבודתו בגובה של 80,000 ₪ ולקח הלוואה נוספת של 40,000 ₪ לצורך שיפוץ יחידת הדיור הצמודה לבית המגורים.

לאחר תקופה מסוימת הנתבעת ביקשה שמחצית בית המגורים ירשם על שמה ולבקשת התובע שגם הדירות בXXXX ירשמו מחציתן על שמו, השיבה הנתבעת כי משיקולי מס לא ניתן או לא כדאי לשנות את הרישום, אולם הצהירה כי הדירות משותפות לצדדים. התובע האמין לנתבעת ולא סירב שמחצית בית המגורים ירשם על שם הנתבעת.

הצהרת הנתבעת לגבי שיתוף התובע בדירות בXXXX באה לידי ביטוי גם בהתנהגותה בפועל במהלך כל שנות הנישואין. כך למשל חלקו הצדדים בדמי השכירות של הדירות בXXXX, כאשר דמי השכירות של יחידה אחת הופקדו בחשבון הבנק של התובע ודמי השכירות של יחידה שניה הופקדו בחשבון הבנק של הנתבעת.

בנוסף, התובע היה האחראי לטפל בכל הקשור לדירות בXXXX, בין היתר דאג לפרסום השכרתן, חתם מול שוכרים על רוב הסכמי השכירות ופעל כבעל הזכויות בהן. שילם את חשבונות החשמל של השוכרים מחשבון הבנק הפרטי שלו, טיפל בכל התקלות שנוצרו במהלך השנים, ביצע אינספור עבודות תחזוקה, חשמל, אינסטלציה, גינון צבע ועוד, וביצע שיפוצים לרבות קירות חדשים, שיפוץ מטבחים, שיפוץ גגות, התקנת מזגנים ושיפוץ של הגינה.

כוונת השיתוף בדירות בXXXX ברורה, ללא צל של ספק – כך לטענת התובע.

מעבר לכך שתנאי הלכת כוונת השיתוף מתמלאים במקרה דנן, טוען התובע כי גם זעקת ההגינות מובילה לקביעה כי הדירות בXXXX שייכות הלכה למעשה לשני הצדדים בחלקים שווים.

תמצית טענות הנתבעת:

התובע עותר לסעד בעניין בית המגורים, על אף שניתן לגביו פסק דין, על פי הסכמות הצדדים עצמם, הקובע כי יינתן צו לפירוק שיתוף, הצדדים ידברו ביניהם על מנת לקדם את מכירתו וככל שלא תהא התקדמות בתוך 30 ימים, תוגש בקשה למינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים (פסק דין מיום 15.5.2022 בה"ט 25650-05-22).

לטענת הנתבעת מדובר בבית מגורים משותף, שנרכש חודש אחד בלבד לפני נישואי הצדדים ונרשם על שם התובע מטעמי מיסוי בלבד שכן היא כבר הייתה בעלת נכס מקרקעין.

לראיה, הצדדים נטלו משכנתא משותפת מבנק לאומי, בה רשומה הנתבעת כחייבת מעת נטילתה.

המשכנתא על בית המגורים משולמת על ידי הצדדים שניהם, כאשר חלקה של הנתבעת משולם באמצעות שיקים חודשיים, שהיא מקבלת בגין השכרת דירה אחת בXXXX, שבבעלותה, המופקדים לחשבונו של התובע.

עוד טוענת הנתבעת כי גם היא השקיעה כספים רבים בבית המגורים, כך למשל שילמה על רכישת מזגנים, עצים לגינה, שיפוץ הבריכה ושיפוץ חדש האמבטיה.

לטענת הנתבעת, הדירות בXXXX הן דירות בבעלות בלעדית שלה, שכן נרכשו כ- 10 שנים לפני נישואי הצדדים ועוד לפני היכרותם. הכספים שמימנו את רכישת הדירות בXXXX מקורם מכספי ביטוח בגין נכות/פציעתה של הנתבעת בתאונת דרכים בהיותה ילדה ולא כספים שהגיעו ממאמץ משותף של הצדדים.

לשיטתה של הנתבעת הצדדים אף חתמו על הסכם ממון בעניין זה, אשר הבהיר את כוונתם והסכמתם, שהדירות שבבעלותה אינן נכס משותף, ואילו הבעלות בבית המגורים משותפת, אולם התובע גנב קלסר של מסמכים מבית המגורים, בו היה גם הסכם הממון.

לטענת הנתבעת עלויות השיפוץ להן טוען התובע, כאילו השקיע בבית המגורים, לא גובו במסמכים ואין לה מידע לגביהם, יחד עם זאת לשיטתה כל הוצאה שהתובע הוציא, הוא דרש ממנה לקבל את מחצית ההוצאה, וכך פעלה.

לטענת הנתבעת התובע מעולם לא ביקש ממנה לרשום את שמו כבעלים בזכויות הדירות בXXXX מאחר וידע כי אין לו כל זכויות בהן.

כתשובה לטענות התובע בקשר לטיפול שלו בדירות בXXXX, לרבות מול שוכרים, משיבה הנתבעת כי היא זו שטיפלה בכל מה שקשור לדירות, פרסמה אותן להשכרה, הכינה את חוזי השכירות, ופעילות התובע בקשר לדירות אלה הייתה בגדר סיוע בלבד. לעניין השיפוץ לו טוען התובע טוענת הנתבעת כי התובע לא עשה שיפוצים רבים בדירות בXXXX וכל שעשה היה תיקונים מינוריים שהינם בגדר סיוע מינימאלי.

עוד מוסיפה וטוענת הנתבעת כי בדיון בו ניתן פסק הדין לפירוק השיתוף בבית המגורים, התובע לא עתר לפירוק שיתוף בדירות בXXXX ולא בכדי, אלא משום שידע כי הן רכוש בלעדי של הנתבעת.

לשיטתה של הנתבעת כוונת השיתוף הספציפי בבית המגורים מוכחת, ואילו לגבי הדירות בXXXX לא הייתה מעולם כוונת שיתוף ספציפי וכל טענה אחרת בעניין זה משוללת מכל יסוד.

דיון והכרעה

ראשית יצוין כי הצדדים שניהם זגזגו בין טענות להפרדה רכושית לבין טענות לשיתוף מלא. כשרצו לחזק את טענות ההפרדה, טענו כי ניהלו חשבונות בנק נפרדים והתחשבנו על כל הוצאה. כשרצו להוכיח שיתוף, טענו כי "ההוצאות יצאו מקופה משותפת".

אשר על כן, יאמר באופן ברור, כבר בתחילת פרק זה, כי על הצדדים במקרה דנן חל חוק יחסי ממון, הקובע באופן מפורש כי ללא הסכם ממון, כל הרכוש שנצבר על ידי מי מהצדדים, החל מיום נישואיהם, משותף.

לאור האמור טענות מי מהצדדים כאילו העברות כספים מחשבון בנק של צד אחד לחשבון בנק של הצד השני, מעידות על הפרדה רכושית, דינן להידחות. גם טענות לגבי תשלומי משכנתא מחשבון בנק של צד אחד בלבד, שכאילו מעידות על הפרדה רכושית, נדחות. יחד עם זאת בפועל הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים, וסביר להניח שנוכח זאת לא מצאו צורך להחזיק חשבון בנק נוסף, שבו יתנהלו כספים השייכים לנכסים הנפרדים.

בהקשר זה יאמר כי לא נעלמה מעיני בית המשפט טענת הנתבעת להסכם ממון, שנגנב לשיטתה על ידי התובע, אל מול הכחשת התובע לקיומו של הסכם כזה. מאחר ולא הוכח בפני בית המשפט, ואף לא בראשית ראיה, קיומו של הסכם, אין לטענות אלה כל משקל בהכרעה.

נכסים משותפים מהם?

סע' 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") מחריג מהזכות לאיזון, נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שנתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין. הנכסים הנ"ל כונו בפסיקה "נכסים חיצוניים" (ראו: למשל ע"א 4181/99, 4151/99 בריל נ' בריל, פורסם במאגרים אלקטרוניים ביום 04.07.2001). ברם, הפסיקה חזרה וקבעה כי אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי, לרבות בנכס שנרכש ע"י מי מבני הזוג לפני הנישואין או שנתקבל בירושה, ובמיוחד ביחס לדירת מגורים (וראו: למשל ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פורסם במאגרים אלקטרוניים ביום 16.02.2005).

במקרה דנן, השאלה עולה הן לגבי בית המגורים, שעובדתית נרכש לפני הנישואין ורשום על שם התובע, והן לגבי הדירות בXXXX, אשר נרכשו לפני נישואי הצדדים ורשומות על שם הנתבעת.

יחד עם זאת אין כל דמיון בין בית המגורים לדירות בXXXX, ועל כן פסק הדין יעסוק בכל נכס בנפרד.

הדירות בXXXX – התובע לא הצליח להוכיח כי הדירות בXXXX הן נכס משותף

התובע לא הצליח לשכנע את בית המשפט כי מכלול הנסיבות מטות את הכף לקבוע, שחרף היותן של הדירות בXXXX דירות שנרכשו על ידי הנתבעת טרם הנישואין, ורשומות על שמה בלבד, יש לראות בהן כמשותפות לצדדים. ומדוע?

1. אין מחלוקת כי הדירות נרכשו זמן רב לפני הנישואין – כ- 10 שנים. מדובר בזמן רב לכל הדעות.

2. אין מחלוקת כי הדירות נרכשו במימון כספים שהיו בבעלות הנתבעת לפני הנישואין, מכספים שקיבלה בגין תאונה שעברה (ראו פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 88 שורות 27-33 ועמוד 89 שורות 1-3). מדובר בכספים שלא יכולה להיות מחלוקת לגביהם שאין להם כל קשר למאמץ משותף.

3. אין מחלוקת כי התובע לא השקיע כספים במימון רכישת הדירות כלל וכלל. כך גם לא שולמה משכנתא על דירות אלה במהלך הנישואין (ראו פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 32 שורות 8-9).

4. אין מחלוקת כי הצדדים לא התגוררו, לאחר נישואיהם, ולו יום אחד בלבד, בדירות אלה (ראה פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 32 שורות11-14), ועל כן מדובר בדירות שניתן להגדירם תחת ההגדרה של "דירות להשקעה" בלבד.

5. כשנשאל התובע איך הגיע למסקנה שיש שיתוף בדירות בXXXX, השיב "בהתחלה אלה היו המילים שלה, כל הזמן אמרה "שהדירות בXXXX הם של כולנו", הבית בYYYY יהיה של כולנו, הכל של כולנו, הכל יש שיתוף בהכל בעצם" (ראו פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 32 שורות11-14). כאשר לטענת התובע הגיע למסקנה של שיתוף בדירות בXXXX מאמירות הנתבעת מבלי שיש לו כל ראיה תומכת בטענה זו, כאשר הנתבעת מכחישה אותה מכל וכל, נהיר כי לא ניתן לקבל טענה זו, או לכל הפחות ליתן לה משקל מספיק.

6. טענות התובע שפעל וסייע בהשכרתן של הדירות בXXXX, הגם שהן נכונות, אינן עולות במשקלן לכדי הוכחת כוונת שיתוף ספציפי. לא מן הנמנע כי כחלק מחלוקת התפקידים של התא המשפחתי, סייע התובע לנתבעת, ופעל על מנת להשכירן. עדותה של הנתבעת לפיה היא הייתה עסוקה בגידול הילדים והתובע, שהיה פנוי יותר, יכול היה לסייע בהשכרתן, נשמעה אמינה ונורמטיבית (ראו פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 64 שורות 1-8). מול עדותה האמינה של הנתבעת עדותו של התובע לגבי השעות בהם דאג לסידורים הקשורים לדירות בXXXX הייתה בעייתית (פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 42 שורות 14-20).

7. התובע מפנה לעובדה ששמו היה רשום על הסכמי השכירות תחת הכותרת "הבעלים ובעל הזכויות והחזקה הייחודית והמחזיק בפועל" וטוען כי יש בכך בכדי להעיד על בעלותו. הנתבעת מנגד טענה כי שמו נכתב כבעלים שאחרת צדדי ג' לא היו חותמים איתו על הסכם שכירות. יש הגיון בדברי הנתבעת ובית המשפט אינו מקבל את טענות התובע בענין זה, בוודאי לא באופן שהרישום על הסכמי שכירות מעיד על בעלות.

8. טענות התובע שדמי שכירות של דירה אחת מבין השתיים הופקדה לחשבון הבנק שלו ויש בכך כדי להעיד על כוונת שיתוף, לא שכנעו את בית המשפט, שהרי לו כך היה הדבר מדוע לא הופקדו בחשבון הבנק שלו מלוא דמי השכירות או לכל הפחות, לעיתים כך ולעיתים כך. גם אם בית המשפט לא יקבל את טענות הנתבעת לפיהן חלקה בתשלום המשכנתא, שנפרעה מחשבון הבנק של התובע, בוצע באמצעות העברת דמי שכירות של אחת הדירות לחשבונו, אזי אין בערבוב כספי דמי השכירות, די על מנת להוכיח, כוונת שיתוף בנכס חיצוני, שאינו דירת מגורים. למעלה מן הצורך יאמר כי על אף שבית המשפט אינו מקבל את טענות הצדדים לגבי הפרדה רכושית, באמצעות ניהול חשבונות בנק נפרדים, שני הצדדים העידו כי פעלו באופן שוטף בהתחשבנות מי שילם מחשבונו על איזו הוצאה משכך, גרסת הנתבעת בעניין זה, עושה יותר שכל, מאשר גרסת התובע.

9. גם טענות התובע לפיהן טיפל בתחזוקה השוטפת של הדירות בXXXX ואף ערך בהן שיפוץ, אין בהן כדי לקבוע כוונת שיתוף ספציפי. ראשית, לא הוצגו בפני בית המשפט ראיות התומכות בטענות לשיפוץ, בוודאי לא שיפוץ מסיבי, שניתן ללמוד ממנו על השקעות כספיות בהיקפים רחבים. נהפוך הוא, התובע אומת עם מספר חשבוניות שצירף לתצהירו, על מנת להוכיח לשיטתו השקעות בעבור שיפוצים מהותיים בדירות בXXXX, אולם בעדותו נמצא כי חלק מהחשבוניות הן חשבוניות על הוצאות שהוצאו לטובת שיפוץ/תיקון בית המגורים, וחלק מהחשבוניות לא ברור על מה הוצאו או שכתוב עליהם "YYYY" (ראו פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 40 שורות 17-20, עמוד 41 שורות 10-12, ושורות 21-22, עמוד 42 שורות 1-2). שנית, דאגה לאחזקה שוטפת אין בה כדי להעיד על כוונת שיתוף, ושוב, לא מן הנמנע כי מדובר בחלוקת תפקידים של התא המשפחתי, לפיה התובע, כבעל ידע גדול יותר מזה של הנתבעת, או ניסיון בתיקונים, דאג לתיקון תקלות ו/או תחזוקה שוטפת. שלישית, טענות לגבי שוכרים שהיו עם התובע בקשר, לטענתו, שהוא זה שניהל איתם את המו"מ, לא נתמכו בראיות ואלה (השוכרים) לא הובאו לעדות (ראו פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 56 שורות 30-33) וכידוע בעל דין שנמנע מלהביא ראיה שעשויה לתמוך בטענותיו, חזקה שראיה זו, לו הובאה, הייתה פועלת לרעתו (ראו: ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4), 602; ע"ע (ארצי) 133/99 מרג'ה – מתכת סדום תעשיות (1989) בע"מ, פד"ע ל"ח, 223). יובהר כי בית המשפט מאמין לתובע כי סייע לנתבעת בהשכרת הדירות בXXXX, יחד עם זאת אין בכך בכדי להעיד על שותפות בהן.

בעמ"ש 22552-04-23 ס.ל. נ' ל (פורסם במאגרים אלקטרוניים ביום 21.01.2024) מבהיר בית המשפט את הצורך בהוכחת "דבר מה נוסף" לגבי נכסים חיצוניים כדלהלן: "הובהר בפסיקה כי לא כל מערכת זוגית כוללת בהכרח שיתוף בנכסים חיצוניים וכי יש צורך בהוכחת "דבר מה נוסף" לצורך החלתו של שיתוף, היינו, יש להוכיח קיומן של נסיבות מסוימות מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין גם אם הם ארוכים ומתנהלים על מי מנוחות. ניתן, אפוא, לנסח את הדברים באופן בו "הלכת השיתוף הספציפי" אינה בגדר כללו של דבר אלא אך ורק בגדר טענה הנדרשת להוכחה".

באשר להגדרתו, מהותו והיקפו של אותו "דבר מה נוסף" הובהר בפסיקה, כי מדובר במבחן עובדתי התלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה (ראו: בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (2010); בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 (‏2016); ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לחוות דעתו של השופט עמית (2011)).

לצד זאת, הובהר בפסיקה כי ביסודה של הלכת השיתוף הספציפי עומדת מידה מסוימת של "עמימות אינהרנטית" וכי גבולותיה, היקפה ומבחניה אינם חדים והם משתנים מנסיבה לנסיבה (ראו: בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה ח' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (‏2011)). על אף שכך, ניתן לומר כי בעקרון הקריטריונים והמבחנים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות, האחת מתייחסת לנכס עצמו (טיבו של הנכס, עלות ומידת ההשקעה המשותפת בו), והאחרת לבני הזוג (האם מדובר בנישואים ראשונים, אורך הנשואים, טיב מערכת היחסים, קיומם של ילדים וכיוצ"ב) וראו, כדוגמה, עמדתו של כב' הש' עמית בעניין בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים אלקטרוניים 26.12.2012 ).

במקרה דנן אין מדובר בדירת מגורים, שהוגדרה בפסיקה כגולת הכותרת של התא המשפחתי ולגביה יש תנאים מקלים, אין מדובר בנכסים שהתקבלו במהלך הנישואין כי אם בנכסים שהיו בבעלות הנתבעת שנים רבות לפני הנישואין. לא נלקחה משכנתא משותפת לשם מימון דירות אלה, התיקונים שנעשו לא מגיעים לכדי הגדרה של שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית בהיקף כספי גדול. הצדדים לא התגוררו בדירות אלה ולא הוכח מצג של שיתוף בין הנתבעת לתובע.

כמפורט לעיל ובראי הפסיקה, לא הצליח התובע להוכיח כי הדירות בXXXX עולות לכדי נכסים משותפים ועל כן עתירתו בעניין זה נדחית.

בית המגורים

העובדות עליהן אין מחלוקת הן שבית המגורים נרכש לפני הנישואין ורשום על שם התובע בלבד, יחד עם זאת מאז רכישתו, בשנת 2012 ועד ליום 12.05.2022 (יום מתן צו ההגנה), קרי במהלך כעשר שנים, התגוררו בו הצדדים יחד עם ילדיהם הקטינים. הלכה למעשה זה בית המגורים היחיד בו התגוררו הצדדים עם ילדיהם המשותפים.

לבית מגורים ניתנה חשיבות רבה בפסיקה מתוך תפיסה לפיה הוא אינו נכס ככלל הנכסים והוא מהווה את גולת הכותרת של התא המשפחתי (ראו: ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, (1994); רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, (2006); בעמ 5939/04 - פלוני נ' פלונית, (2004)).

בעמ"ש 22552-04-23 ס.ל. נ' ל (פורסם במאגרים אלקטרוניים ביום 21.01.2024) נקבע כי "נוכח מעמדה הייחודי של דירת מגורי בני הזוג נקבע כי יש להקל במשקל הראיות החיצוניות המוכיחות את כוונת השיתוף וזאת לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג (ראו פסקה 37 לפסק דינה של הנשיאה חיות בדנג"ץ הבגידה וכן פסק דינו של השופט עמית בעניין אלמונית). גם באשר למועד התגבשות הזכות מכוח הלכת השיתוף הספציפי, התקשתה הפסיקה למצוא מועד מסוים קבוע, וקבעה כי זכות זו מתגבשת בשלב מסוים על ציר חיי הנישואין (עניין בן גיאת הנ"ל, פסקה 24 לפסק דינו של השופט עמית), כאשר לא פעם יידרש חלוף הזמן לצורך קביעה כי אכן התגבשה הזכות הנזכרת".

ובהמשך –

"כאמור, בפסיקה מוצעת משרעת רחבה של מבחנים, שאינם מהווים רשימה סגורה, לבחינת קיומה של כוונת שיתוף ספציפית. כב' הש' עמית בעניין אלמונית מונה מבחנים רבים ובכללם – סוג הנכס, היינו - האם מדובר בדירת מגורי בני הזוג או נכס אחר, האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין, האם הדירה התקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה, והדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה. האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו. אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה), אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה), האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף, האם בוצע שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג, התנהגות הצדדים - אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף ונסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני".

במקרה דנן לא הצליח התובע לשכנע את בית המשפט כי בית המגורים, על אף שהוא רשום בבעלותו, הוא נכס שאינו בר שיתוף. כפי שניתן לראות, מתקיימים לגביו פרמטרים רבים שנקבעו בפסיקה המוכיחים כוונת שיתוף ספציפית, כדלהלן:

1. בית המגורים נרכש בסמוך מאוד למועד הנישואין (כחודשיים לפני).

2. טענות הצדדים לגבי מי חיפש את בית המגורים, מי מצא אותו, ומי התנהל מול עורך הדין מנוגדות. לטענת התובע הראה לנתבעת את בית המגורים רק לאחר שכבר בחר בו (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 57 שורות 22-33). לטענת הנתבעת הלכו לראות כמה בתים יחד, בין היתר את בית המגורים והיא זו שאמרה לתובע שהיא אוהבת אותו, שהוא פינתי ועל כן יש בו פרטיות, ולאחר מכן אף הלכו יחד לעו"ד אז חתם התובע על הסכם הרכישה, והלכו יחדיו לבנק ושניהם חתמו כלווים במשכנתא (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 87 שורות 26-31, עמוד 88 שורות 1-2 ושורות 14-19). יחד עם זאת, אף לא אחד מהצדדים הביא את עורך הדין או את מוכר הדירה לעדות, ומשכך, לא תינתן לעדות מי מהצדדים, בענין זה, משקל בהכרעה. יחד עם זאת, מועד רכישת הדירה, שכל כך סמוך למועד הנישואין, מעלה את הסיכוי כי הבחירה בבית המגורים הייתה משותפת.

3. הצדדים התגוררו בבית המגורים יחדיו, במהלך כל שנות נישואיהם כ- 10 שנים, ובו גידלו את ילדיהם המשותפים.

4. הצדדים נטלו משכנתא משותפת על בית המגורים, והנתבעת נרשמה כלווה שווה לתובע, ועוד בטרם הצדדים נישאו (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 26 שורות 23-33). גם מועד לקיחת המשכנתא המשותפת, כאמור עובר לנישואין, וגם העובדה שנלקחה יחדיו, מעידה כי המחויבות של הנתבעת לגבי המשכנתא שוות ערך לזו של התובע. יתר על כן, התובע העיד כי את הביטוח על המשכנתא משלמת הנתבעת (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 27 שורות 3-12).

5. טענות הנתבעת כי נשאה במחצית תשלום המשכנתא, על אף שזה נפרע מחשבון הבנק של התובע, באמצעות העברת דמי השכירות של אחת מהדירות בXXXX, נשמעה הגיונית, במיוחד נוכח טענות הצדדים שניהם כי במהלך הנישואין התחשבנו ביניהם על כל שקל שמי מהם הוציא (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 58 שורות 15-26, עמוד 59 שורות 12-15).

6. טענת התובע בסיכומיו כאילו הנתבעת נרשמה כלווה נוספת של המשכנתא רק לאחר שהבהירה לו שגם הדירות בXXXX משותפות לא הוכחה ואף הייתה שונה מהטענה שהעלה בכתבי הטענות ובעדותו. כפי שניתן לראות בתחילה העיד התובע כי "חתמנו אחרי זה על המשכנתא ביחד בגלל שהיא אומרת שהכל יהיה בשבילנו בשביל המשפחה" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 57 שורות 32-33) ורק לאחר שנשאל שוב אם זו הסיבה השיב כי המשכנתא משותפת בגלל שהנתבעת אמרה לו "שאי אפשר שרק 1 יחתום על המשכנתא" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 88 שורות 20-26). אל מול טענה זו טענת הנתבעת כי בית המגורים לא נרשם על שמה מטעמי מס בלבד (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 88 שורות 20-26),עושה שכל, שהרי באותה העת הייתה רשומה על שמה דירה. לא נעלמה מעיני בית המשפט טענת התובע כי טענה זו של הימנעות מתשלום מס יכולה לחול גם לגביו כסיבה לאי רישום הדירות בXXXX על שמו, אולם בית המשפט אינו יכול לקבל אותה, שהרי רכישת בית המגורים נעשה לאחר שהנתבעת כבר הייתה בעלים של הדירות בXXXX.

גם לעמדתו הראשונית של התובע, כפי שנטענה בתחילת ההליך, לפיה בית המגורים רשום במשותף, יש משמעות, גם אם התובע טעה. נראה, כי לא בכדי טען התובע כי מדובר בבית משותף, ואף לא סבר כי טרם העלאת טענה זו מוטב לבדוק את העובדות. לא יהיה זה מופרך לומר כי הבחירה של התובע לטעון בראשית כי מדובר בנכס משותף, יש בה כדי להעיד על תפיסתו את הבית, על הרגשתו ועל מחשבותיו.

זאת ועוד, לא מעט במהלך החקירה בחר התובע לעשות שימוש במילים המעידות על שיתוף כמו "עשינו" שיפצנו" בקשר לבית המגורים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 18.9.2024 עמוד 23 שורות 12-13).

ואם לא די בכך, לו היה בטוח התובע כי בית המגורים הינו נכס בבעלותו בלבד, מירב הסיכויים שלא היה קושר את עתירתו לשיתוף בדירות בXXXX לשיתוף בבית המגורים, ועל כן בית המשפט בחר, כבר בפתח הדברים, להצביע על סדר העתירות.

למעלה מן הצורך יאמר כי לטענות רבות של הצדדים לא ניתן משקל בפסק דין ולא במקרה. כך לגבי טענות הנתבעת בקשר להסכם ממון עליו חתמו הצדדים, שהועלם על ידי הנתבע - טענות אלה לא הוכחו ואף לא בראשית ראיה. כך גם לגבי טענות התובע (בסיכומיו) בקשר לגבי הצעות פשרה כאלה או אחרות שהציעה הנתבעת – גם אם היו כאלה אין בהן כדי להעיד על אופן האיזון שיש לבצע, דבר וחצי דבר. לא חייבת להיות הלימה בין הצעת פשרה במהלך ההליך לבין טענות משפטיות, ואין צורך להסביר למה. יתר על כן יאמר כי גם הצעות בית המשפט, שמועלות כפשרה במהלך ההליך, שמטרתם סיום ההליכים וייתור המשכם, לא בהכרח יבואו לידי ביטוי בפסק הדין, שהרי זה משמעותם – פשרה.

ליתר העתירות:

במסגרת כתב התביעה עתר התובע לסעדים נוספים כמפורט להלן:

1. חלוקת שווי רכבים.

2. השבת מחצית הכספים שהוברחו על ידי הנתבעת.

3. חלוקת מיטלטלין הן בדירות בXXXX והן בבית המגורים.

4. חלוקת הכספים ואיזון הזכויות סוציאליות.

בדיון שהתקיים ביום 3.4.2023 הגיעו הצדדים להסכמות, שניתן להן תוקף של פסק דין, כדלהלן:

1. מועד הקרע לשם ביצוע כל האיזונים – x.x.2022.

2. מינוי אקטואר לשם הגשת דוח איזון זכויות החל מיום הנישואין x.x.2013 ועד למועד הקרע x.x.2022.

3. ינתן צו גילוי מסמכים הדדי מלא לכל גורם.

בדיון שהתקיים ביום 21.9.2023 הגיעו הצדדים להסכמות נוספות, שלהן ניתן תוקף של החלטה, כדלהלן: התובע יפעל להקפאת המשכנתא, וככל שההקפאה מחייבת תשלום חודשי כלשהו, התובע ישא בו. בתום ההליך וכחלק מפסק הדין, בית המשפט יכריע מי ישא בעלויות הכרוכות בביצוע הקפאת המשכנתא לרבות בענין התשלומים ששילם מי מהצדדים.

אשר על כן על בית המשפט נותר להכריע בסעדים כמפורט לעיל:

רכבים – מאחר שאין מחלוקת כי מדובר ברכבים משותפים, כאשר כל אחד מהצדדים עושה שימוש ברכב אחר, יבצעו הצדדים איזון, על פי מחירון לוי יצחק במועד הקרע. הנתבעת לא הוכיחה כי קיבלה הלוואה מאחותה לשם רכישת הרכב הרשום על שמה ועל כן אין מקום להפחית סכום זה משווי הרכב במסגרת האיזון.

הברחות כספים – התובע טוען כי הנתבעת הבריחה כספים והוציאה עשרות אלפי שקלים שלא לצרכי המשפחה, ללא כל תיאום עימו, לפיכך עותר להשיב לו מחצית הכספים. מלבד העובדה כי התובע לא הוכיח הברחות כספים, קריאת סיכומי התובע לא מצביעים על הסכומים להם עותר. למעלה מן הצורך יאמר כי מתן מתנות בדמות כספים לבני משפחה אינו עולה לכדי הברחות כספים וכך גם לא העברות של "מעשרות", שלא לומר נסיעות לחו"ל.

הכלב – במסגרת כתב התביעה לא נדרש כל סעד הנוגע לכלב, ועל כן ומבלי להיכנס לטענות הצדדים, מדוע הכלב הלך לעולמו, את העתירות לגביו כפי שנתבקשו בשלב מאוחר יותר של ההליך – בסיכומים, יש לדחות. למעלה מן הצורך יאמר כי הסכומים שנדרשו לא גובו במסמכים.

מיטלטלין – התובע טוען לחלוקה שוויונית של כל המיטלטלין בבית המגורים וכן בדירות בXXXX לפי שתי רשימות שיוכנו על ידו, כפי שאף צורפו על ידו לתיק. מנגד, לטענת הנתבעת דין עתירת התובע לסעד זה להידחות שכן טענותיו כאילו הוא זה שרכש את הציוד והמיטלטלין לא רק מוכחשות אלא שהן אף לא הוכחו. הנתבעת מציינת כי היא זו שרכשה את רוב הציוד והריהוט לבית המגורים, אשר נתמכו על ידה בקבלות במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמה. אשר על כן אין לקבל את שווי המיטלטלין כפי שטוען לו התובע, שהרי אין מדובר בהערכה של שמאי מקצועי. לפיכך, בית המשפט קובע כי תבוצע חלוקה שוויונית במיטלטלין שבבית המגורים בלבד, באופן שיפורט מטה.

במסגרת בקשה מס' 12 שהוגשה על ידי התובע, עתר הוא להשבת כספים. בית המשפט קבע כי ידרש לבקשה, לאחר קבלת עמדת הנתבעת, במסגרת פסק הדין. אשר על כן אדון בכל אחד מהסעדים לחוד תוך התייחסות לטענות הנתבעת:

1. השבת מחצית מתוך הסכום של 1,726 ₪ בגין עלויות התיקונים של המזגן בדירה בXXXX, שנשא התובע. לטענת התובע על הנתבעת להשיב סכום זה שכן מדובר בהוצאה אשר משרתת את השוכרים לאורך תקופת השכירות ועל הנתבעת לשאת בה. הנתבעת סירבה לדרישתו של התובע בטענה שמדובר בתשלום לתקופה הקודמת למועד שבו היא זכאית לקבל דמי שכירות ולכן על התובע לשאת בתשלום לבדו. הנתבעת מדגישה כי הואיל והתובע קיבל את מלוא דמי השכירות הרי שעליו לשאת בעלויות התיקון.

   מאחר והצדדים חלקו את דמי השכירות של הדירות בXXXX הריני מורה לנתבעת להשיב לתובע את מחצית ההוצאה.

2. השבת תשלומי הארנונה, מים ואגרת שמירה בסך של 10,782.7 ₪ בגין בית המגורים בתקופה שלא התגורר בבית, בין 05/22 לבין 10/22 (כולל). לטענתו של התובע, הואיל והנתבעת עשתה שימוש בלעדי בבית המגורים והוא לבדו נשא בהוצאות ארנונה, מים ואגרת שמירה הרי שעליה להשיב לו את הסכום. מנגד, לטענת הנתבעת, התובע על אף הסכמתו לפירוק השיתוף, עיכב את פירוק השיתוף, שכן לולא העיכוב, הבית היה נמכר, התובעת הייתה רוכשת דירה קטנה יותר ולא היה צורך בכל העלויות הכרוכות באחזקת בית גדול.

   לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים בסוגית השבת הוצאות ארנונה כאמור, מצאתי לנכון כי על הנתבעת לשאת בהוצאה זו, נוכח השימוש הבלעדי שעשה בתקופה זו, הגם שהעיכוב היה בעטיו של התובע.

3. השבת הוצאות רפואיות והרדמת הכלב המשותף. עתירתו של התובע לא כללה סעד בגין הכלב ועל כן אינני נדרשת לסעד זה.

   תלה"מ 71433-01-23 – דמי שימוש

    

משקבע בית המשפט כי בית המגורים הוא נכס משותף, נשאלת השאלה האם יש להיעתר לתביעת התובע לחיובה של הנתבעת בדמי שימוש? ואם כן באיזה שיעור?

במסגרת עתירות כתב התביעה, עתר התובע לחייב את הנתבעת בדמי שימוש על פי עשיית עושר ולא במשפט ולחילופין לחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים בגין השימוש הבלעדי שעשתה ועושה בבית המגורים.

בסיכומיו זנח התובע את הטענה של "עשיית עושר ולא במשפט". יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך יאמר כי אין זה המקרה לחיוב על פי עשיית עושר ולא במשפט מאחר וחיוב בדמי שימוש, מקורו, בין היתר בחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979.

כב' השופט שנלר בעמ"ש 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים אלקטרוניים ביום 24.04.2013) מתייחס לסוגייה דנן תוך התייחסות לחיוב דמי שימוש וקובע כי: "דומני, כי אין מקום לקבוע מסמרות וכי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. כאמור, יסוד העילה הקניינית, דהיינו העילה מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין, מבוסס אף הוא על יסוד עשיית עושר ולא במשפט לא בכדי בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979 נקבע כי בית המשפט רשאי לפטור מחובת השבה אם ראה בית המשפט "...נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". יתר על כן, נראה כי גם התנהלות שיש בה משום חוסר תום לב, תהיה לה השפעה על קביעת החבות או הפטור".

לטענת התובע הנתבעת סירבה לאפשר לו לעשות שימוש בבית המגורים, בדרך של חלוקה זמנית לשתי יחידות נפרדות. יתר על כן, טוען התובע, כי הציע לנתבעת להשכיר את בית המגורים, עד להכרעה בתיק הרכושי, ולשכור דירה קטנה יותר, והיא לא הסכימה, בטענה שלא רצתה "לטרטר את הילדים".

לשיטתו של התובע אין שום סיבה חוקית או הלכתית שהנתבעת תיהנה לגור בבית גדול עם בריכה ללא תשלום דמי שימוש.

לטענת הנתבעת יש לדחות את עתירת התובע לדמי שימוש משמנע בעצמו את פירוק השיתוף בו ואף מנע מהנתבעת לעבור ולהתגורר מחוץ לYYYY, לאחר שהגישה בקשה לשנות את מקום מגורי הקטינים.

לולא התובע היה מעכב את פירוק השיתוף בבית המגורים, יכולה הייתה הנתבעת, כך לטענתה, לרכוש בית קטן יותר מבית המגורים, אשר עלויות אחזקתו היו נמוכות יותר.

לטענת הנתבעת השימוש של התובע בבית המגורים נמנע בשל התנהגותו האלימה ובהסכמתו למתן צו הרחקה ובכך למעשה ויתר על השימוש בו.

יתר על כן התובע מתגורר בבית הוריו, נטול חיובים ואינו נושא כלל בהוצאות אחזקה, ועל כן לא הייתה לו כל בעיה לעכב את פירוק השיתוף.

אם לא די בכך, טוענת הנתבעת, שהתובע עושה שימוש בבית באמצעות קבלת מחצית דמי השכירות שמתקבלת מהשכרת יחידת הדיור בקומת המרתף של בית המגורים, וכן באמצעות הותרת ציוד שלו המאוחסן בקומה השלישית של בית המגורים.

דיון והכרעה –

כאמור ברקע העובדתי ביום 15.05.2022 ניתן צו לפירוק שיתוף בבית המגורים בתיק קשור שמספרו ה"ט 25650-05-22 .

התובע הגיש תביעה לביטול פסק הדין, במסגרת הליך שמספרו תלה"מ 4818-10-22 ומשכך לא בוצע פירוק השיתוף בבית.

תביעתו של התובע נדחתה בפסק דין מיום 25.11.24.

לפיכך, בית המשפט מקבל את טענת הנתבעת כי התובע, בהתנהלותו, גרם לדחיית פירוק השיתוף בבית המגורים.

לא יעלה על הדעת שמחד ימנע התובע את פירוק השיתוף, ומאידך ובאותה נשימה, יעתור לחייב את הנתבעת בדמי שימוש בגין מגוריה בבית המגורים.

לא נעלמה מעיני בית המשפט טענת התובע כי הציע לנתבעת להשכיר את בית המגורים לצד ג', אולם טענה זו לא הוכחה.

יתר על כן, כנטען על ידי הנתבעת, התובע מנע ממנה העתקת מקום מגורים, וגם בכך למעשה כפה עליה את הישארותה בבית המגורים. בעניין זה נשאל התובע מדוע הגיש בקשה שהנתבעת לא תעבור דירה, ותשובתו הייתה שהגיש בקשה שהילדים יישארו בבית המגורים. מיותר לומר כי התשובה לא ענתה לשאלה.

רק מהטעמים המפורטים לעיל, נהיר כי לא נכון, במקרה דנן לחייב את הנתבעת בדמי שימוש. אולם מעבר לזה, התובע הורחק מבית המגורים, בצו הגנה שניתן ביום 12.05.22, במעמד צד אחד.

בדיון שהתקיים בהליך צו הגנה, במעמד הצדדים, הסכימו הצדדים כי התובע לא ישוב להתגורר בבית המגורים, מבלי שנטענה טענה לדמי שימוש.

הלכת זרקא (ראו ע"א 1492/90 נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן פארס, פורסם 20.01.1993) אשר תקפה ושרירה גם כיום, אשר עניינה בחובת השותף, אשר עושה שימוש בנכס מקרקעין, לשאת בשכר ראוי בעד השימוש שהוא עושה ליתר השותפים, עפ"י סעיף 33 לחוק המקרקעין, אינה חלה במקרה דנן. גם בלי להיכנס לטענות מי מהצדדים לגבי אלימות כן או לא של התובע כנגד הנתבעת, מתן צו הגנה, בוודאי בהסכמה, מוכיח כי לא הנתבעת היא זו שמנעה את השימוש שיכול היה לעשות התובע, בבית המגורים.

נוכח כל המפורט לעיל בית המשפט דוחה את תביעת התובע לחיוב הנתבעת בדמי שימוש.

לסיכום שני ההליכים יחדיו:

1. בית המגורים והדירות בXXXX - בית המשפט דוחה את סעדי התביעה המפורטים בסעיפים 1-2 לכתב התביעה הרכושי (תלה"מ 40392-06-22) וקובע כי הדירות בXXXX הן דירות בבעלות מלאה ובלעדית של הנתבעת, כפי שהן רשומות, ואילו בית המגורים הוא נכס משותף, בחלקים שווים.

2. פירוק שיתוף בבית המגורים - מאחר וקיים צו פירוק שיתוף לבית המגורים, אין מקום ליתן אותו שוב. על הצדדים לפעול לשם פירוק השיתוף בפועל, ומכירת בית המגורים, וחלוקת תמורתו בניכוי חוב המשכנתא, בחלקים שווים.

3. דמי שימוש - בית המשפט דוחה את תביעת התובע לחיוב הנתבעת בדמי שימוש (תלה"מ 71433-01-23).

4. רכבים – איזון מלא כאמור בסעיף 62 לעיל.

5. מיטלטלין – חלוקת המיטלטלין המצויים בבית המגורים תעשה על פי 2 רשימות שיבצע התובע, שיכללו את כל התכולה, והנתבעת תבחר אחת מהן.

6. זכויות סוציאליות – ניתן תוקף של פסק לחוו"ד אקטואר ועל הצדדים לפעול על פי איזון זכויות בהתאם לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד – 2014.

7. הברחות כספים – אף לא אחד מהצדדים הוכיח הברחות כספים ועל כן עתירת התובע ברכיב זה נדחית.

8. תשלומים שונים – על הנתבעת להשיב לתובע מחצית הסכום מתוך 1,726 ₪ כמפורט בסעיף 66 א' לעיל. על הנתבעת להשיב לתובע את הוצאות הארנונה ששולמו על ידי התובע בתקופה המפורטת, כאמור בסעיף 66 ב' לעיל. העתירה להשבת הוצאות עבור הרדמת הכלב נדחית, כמפורט בסעיף 66 לעיל.

    

הוצאות – בהתאם לרוח תקנות סד"א תשע"ט-2018 ובהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ (פורסם במאגרים אלקטרוניים ביום 24.02.2022) נקבע כי: "ככלל, יש לפסוק לבעל דין שזכה בהליך הוצאות ריאליות, בכפוף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. שיעור ההוצאות "נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר נתונים, ביניהם: אופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטרחה ששולם בפועל או שבעל הדין התחייב לשלמו" (רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ, פסקה 10 והאסמכתאות שם [פורסם בנבו] (28.12.2020)). תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות) מעגנות את הפסיקה בנושא ההוצאות, וקובעות כי אלה נועדו לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך (תקנה 151(א)), וכי בקביעת שיעורן, על בית המשפט להתחשב, בין היתר, "בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש" (תקנה 153(ג), וראו בעבר תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). התקנות החדשות מעבירות מסר שלפיו ברירת המחדל היא פסיקת הוצאות ריאליות (לצד הכרה במצבים המצדיקים אי חיוב בהוצאות, וראו הסיפא של תקנה 152), והכלי של הוצאות משפט הוא אחד הכלים שהתקנות החדשות מעמידות לרשות בית המשפט לשם ניהול ההליך באופן יעיל על רקע מטרות התקנות, ולהרתעה מפני נקיטת הליכי סרק או הליכים בלתי מידתיים (תקנה 4; לפסיקת הוצאות על פי התקנות החדשות בסוגים שונים של מקרים, ראו ההפניות אצל יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי – מורה נבוכים 644 (2021))."

נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין מנוס מחיוב התובע בהוצאות משפט. לאחר ששקלתי את אורך ההליך, מספר הבקשות שהוגשו, הדיונים שהתקיימו, והעובדה שהתיק התנהל עד תומו, כולל הגשת סיכומים ומתן פסק דין, הריני מורה על חיוב התובע בסך של 55,000 ₪ שישולם לידי הנתבעת בתוך 30 ימים מהיום. ככל שהסכום לא ישולם במועד תצורף לו ריבית שקלית מיום הגשת התביעה ועד למועד הפירעון.

המזכירות תסגור את שני התיקים שבכותרת.

פסק הדין יפורסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, י"ד טבת תשפ"ה, 14 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.