גבר תבע לקבל 50% מדירות אשתו לשעבר ולחלופין להורות שבית המגורים המשותף יועבר אליו. אלא שהבית הזה כבר היה רשום על-שמו, והוא יצא קירח מכל הכיוונים
אישה הגיעה לנישואים עם שתי דירות בבעלותה, אותן השכירה לאחרים. סמוך לחתונה רכשו בני הזוג בית נוסף שנרשם על-שם הבעל, ובו התגוררו והולידו ילדים. לאחר פרידתם הגיש הבעל תביעה לבית המשפט למשפחה בפתח תקווה להכיר בו כבעלים על מחצית מנכסי פרודתו, ולחלופין להורות שבית המגורים "השייך לשניהם" יועבר על-שמו. השופטת שירלי שי דחתה את שתי בקשותיו.
תחילת הפרשה ב-2003 אז רכשה הנתבעת, באמצעות כספים שקיבלה בשל פציעתה בתאונת דרכים, דירה אותה פיצלה לשתיים. כעשור לאחר מכן, ב-2013, היא נישאה לתובע. חודשיים טרם חתונתם רכשו בני הזוג את בית מגוריהם ורשמו אותו על-שם הבעל. ברבות השנים הם הביאו לעולם שני ילדים, כיום בני 9 ו-10, ובהמשך נפרדו על רקע טענת האישה לאלימות.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט סמוך למשבר הזוגי, ביוני 2022, עתר הבעל להצהיר עליו כבעלים של חצי מהדירות של פרודתו, ולחילופין להעביר אליו את בית המגורים "הרשום כיום על שני הצדדים". לטענתו הבית נקנה מכספים שהתקבלו כתוצאה ממכירת דירה שהייתה לו טרם הנישואים, וממשכנתה שירדה מחשבונו. אשר לדירות האישה, טען ש"כוונת השיתוף לגביהן ברורה, ללא צל של ספק".
מנגד טענה האישה שדירותיה הן שלה בלבד, מאחר שנקנו שנים רבות טרם החתונה מכספה. היא סיפרה בהקשר הזה שהיא ובעלה אף חתמו על הסכם ממון, אלא שלטענתה התובע גנב אותו ולכן היא לא יכולה להציגו בבית המשפט. אשר לבית המגורים טענה הנתבעת שמדובר בנכס משותף שנרשם רק על-שם התובע מטעמי מיסוי, שכן בבעלותה כבר היה נדל"ן.
מעיד על רחשי לבו
השופטת שי דחתה הן את תביעתו העיקרית של הבעל, והן את זו החלופית. אשר לבקשתו לקבל חצי מדירות פרודתו, קבעה השופטת שהוא נחל כישלון חרוץ בהוכחת כוונת שיתוף לגביהן. היא ציינה שמדובר בנכסים שנרכשו זמן רב לפני הנישואים מכספי פיצויים של האישה, ולא בשל מאמץ משותף של בני הזוג. יתרה מכך, נימקה השופטת, הצדדים לא התגוררו בדירות אלה אחרי נישואיהם אפילו יום אחד.
בהקשר לכך השופטת שוכנעה אמנם כי התובע עזר לפרודתו מעת לעת להשכיר את דירותיה, ואף סייע לה עם תחזוקתן השוטפת, אך קבעה שמעשים אלו אינם מבססים כוונת שיתוף המקנה לו מחצית מהדירות.
בכל הנוגע לתביעה החלופית שמה השופטת זרקור על פליטת הפה של הבעל, לפיה בית המגורים "שייך לשניהם" הגם שבפועל רשום בטאבו על-שמו בלבד. "נראה כי לא בכדי טען התובע כי מדובר בבית משותף, ואף לא סבר כי טרם העלאת טענה זו מוטב לבדוק את העובדות. לא יהיה זה מופרך לומר כי הבחירה של התובע לטעון בראשית כי מדובר בנכס משותף, יש בה כדי להעיד על תפיסתו את הבית, על הרגשתו ועל מחשבותיו", כתבה.
ואולם, גם לגופו של עניין קבעה השופטת כי בניגוד לדירות האישה, בנוגע לבית המגורים קיימות אינדיקציות חזקות לכוונת שיתוף מצד הבעל, המקנה לאישה מחצית מהנכס. כך למשל, העובדה שהבית נרכש סמוך מאוד לפני החתונה, שנלקחה עליו משכנתה משותפת ושהצדדים גרו בו לאורך כל הנישואים עם ילדיהם, מוכיחות לדברי השופטת שהלכה למעשה הוא משותף.
לפיכך נקבע שבית המגורים יחולק שווה בשווה ושדירות האישה יישארו בבעלותה הבלעדית, תוך חיוב התובע ב-55,000 שקל הוצאות משפט לטובתה.
- ב"כ התובע: עו"ד ידידיה מנדל
- ב"כ הנתבעת: עו"ד רויטל מגל
עו"ד אבי לוי
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.