ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' הרשמת הבכירה ורדה שוורץ) בתא"מ 49434-12-17, מיום 14.5.2019 לפיו נדחתה תביעת המערערת נגד משיב 1 ונגד משיבה 2, שנגדה הגיש משיב 1 הודעה לצד שלישי.
הרקע העובדתי כמעט אינו שנוי במחלוקת. המערערת עוסקת בהשכרת כלי רכב. בתאריך 15.11.2016 נחתם בין משיב 1 למערערת הסכם, לפיו שכר ממנה רכב מסוג מאזדה ליום אחד תמורת 290 ₪. בהמשך הוארך משך השכירות עד 20.11.2016. להבטחת התחייבויותיו על פי הסכם השכירות, חתם משיב 1 על שטר חוב לפקודת המערערת.
המשיב אשר הועסק כטבח במסעדה, החנה את הרכב ביום 17.11.2016 סמוך למסעדה בה הועסק. באותו לילה התפתחה מהומה במסעדה, אשר במהלכה נדקר אדם למוות. בעקבות האירוע, סגרה המשטרה את הזירה ותפסה גם את רכבה של המערערת לצורכי חקירה.
המשיב ובעל המסעדה נעצרו אף הם לחקירה, והמשיב שוחרר ביום 26.11.2016 למעצר בית.
בדיון המעצר ביקש המשיב לשחרר את הרכב, אך המשטרה סירבה בטענה כי הוא עדיין בבדיקה. הרכב הוחזק על ידי המשטרה עד 12.1.2017 ושוחרר לידי המערערת.
העילה לתפיסת הרכב והחזקתו היתה פגיעה שבוצעה על ידי מאן דהוא במצלמות האבטחה במסעדה, והמשיב אשר נמלט מזירת האירוע נחקר בקשר לכך.
אין חולק, כי המשיב לא היה מעורב באירוע הדקירה, ועד עצם היום הזה לא הוגש נגדו כתב אישום בשל החשד להשמדת ראייה ושיבוש הליכי חקירה. אמנם, תיק החקירה טרם נסגר מאחר שהאשם ברצח לא הועמד לדין, אולם נראה כי למשיב אין כל קשר להתרחשות.
על פי הראיות שהוצגו בבית משפט קמא ב- 28.12.2016, לאחר בחינת נסיבות המקרה, הוחלט על שחרורו של הרכב אלא שההודעה על החלטת השחרור נמסרה למעסיקו של המשיב, ורק לאחר שהמערערת ערכה בירורים ופנתה לגורמים שונים בשאלות בענין זה, נמסר הרכב לידה.
ההליך בבית משפט השלום נפתח בהגשת בקשה לביצוע של שטר החוב עליו חתם המשיב, אשר הסכום שמולא בו היה 23,600 ₪ שחושב כדלקמן:
290 ₪ x 51 ימים = 14,370 ₪.
לסכום זה התווסף חיוב עבור ימי שבת בסך 640 ₪ ו- 7,867 ₪ קנס בגין אי החזרת הרכב במועד.
לאחר שהתקבלה התנגדותו של המשיב לביצוע השטר, הוגשה על ידו הודעת צד ג' נגד המדינה.
בפסק דינה, הדוחה את התביעה (למעט חיוב ב- 303 ₪ עלות גרירת הרכב מהמשטרה), קבעה כב' הרשמת כי ביצוע החוזה סוכל ונמנעה ממשיב 1 היכולת להשיב את הרכב ולפיכך, לא הפר את חוזה השכירות בהסתמך על הוראת סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.
(להלן: "חוק החוזים תרופות)".
משנדחתה התביעה נגד הנתבע-המשיב, נדחתה גם ההודעה לצד ג' נגד המדינה.
במאמר מוסגר ציינה כב' הרשמת, כי המדינה התרשלה כלפי המערערת בכך שבמועד בו החליטה על השבת הרכב – 28.12.2016 , לא הודיעה לבעלת הרכב או למשיב על ההחלטה לשחרר את הרכב אלא לבעל המסעדה שאין לו כל קשר לחוזה השכירות, או לרכב ובשל כך, התעכבה השבת הרכב 15 ימים. אך כאמור, משנדחתה התביעה, נדחתה גם ההודעה לצד ג'.
בערעורה מלינה המערערת על העוול שנגרם לה על לא עוול בכפה, הן בכך שנקבע על ידי בית משפט קמא שהמשיב אינו חייב לפצותה והמדינה אשר נהגה בשרירות, לא חויבה בשל רשלנותה.
המשיבים תומכים בעמדת בית המשפט קמא והמדינה מפנה להוראת סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט-1969 המורה כיצד על בעל תפוס לנהוג שעה שהוא טוען לזכות בחפץ ומבקש את השבתו.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, החלטתי כי דין הערעור להתקבל.
אמנם, מקובלת עלי מסקנת בית משפט קמא לפיה חלות על תפיסת הרכב והחזקתו במשטרה, הוראות סעיף 18(א) לחוק החוזים תרופות. ראו גם ע"א 5054/11 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' עו"ד יעקב אמסטר (ניתן ביום 7.3.2013) "טענת הסיכול, נדגיש, נוגעת לנסיבה אשר בעקבותיה קיומו של החוזה הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי מן המוסכם". באותו ענין הנסיבה המסכלת היתה ההחלטה להקפיא תכנית בניה בשל חקירה פלילית.
בענייננו, הנסיבה המסכלת היתה תפיסת הרכב ממקום חנייתו במסגרת חקירת מקרה רצח שאירע בסמוך.
משנתפס הרכב, ביצוע ההתחייבות להחזרתו ב- 20.11.2016 לא התאפשרה. כמו כן, לא ניתן היה לצפות את התרחשות האירוע המסכל, החורג מכל הציפיות ביחס לשימוש ברכב והתקלות העשויות להתרחש בשל כך.
כפי שהובהר בענין הולילנד:
"הגישה הרווחת בפסיקה קבעה, כי כמעט כל אירוע ניתן לצפייה, בחינת "הכל צפוי" [פרידמן וכהן, בעמ' 443; ושלו בעמ', 628-629 סורקים שורה ארוכה של פסקי דין בהם לא הוכרו מאורעות שונים – החל מירידת גשמים שלא בעונתם ע"א 736/82 כפר חסידים, מושב עובדים דתי בע"מ נ' אברהם, פ"ד לט(2( 490 (1985)), וכלה בגירוש אזרחים ישראליים מאוגנדה כתוצאה מהפיכה שם ע"א 101/74 חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופתוח בע"מ נ' פיתוח מקורות מים (ארצות חוץ) בע"מ, פ"מ ל(3) 661 (1976)) – ככאלה שנקבע כי היו צפויים; וראו גם: זמיר וכץ-קריכלי, בעמ' 348, ושם בה"ש 36). עם זאת, דומה כי בפסק הדין בעניין רגב (ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506 (2000), להלן: עניין רגב) נקבע מבחן גמיש יותר המחיל את מבחן הצפיות לא על עצם צפיות האירוע המסכל, אלא על ההשלכות המעשיות של האירוע על מהות היחסים החוזיים (שלו, בעמ' 630; זמיר וכץ-קריכלי בעמ' 353-351; ופרידמן וכהן, בעמ' 445-445 אף מעלים את ההצעה, לפיה יש להחליף את מבחן הצפיות במבחן הסיכון – היינו האם מדובר באירוע הנופל בגדרי "מתחם הסיכון" של התחייבויותיו של צד להסכם)."
משכיר הרכב והשוכר אינם יכולים לצפות כי במסגרת היחסים החוזיים ביניהם, הכוללים שימוש ברכב ותשלום תמורתו, ייתפס הרכב רק בשל העובדה שחנה סמוך לזירת פשע.
כמו כן, התקיים בענייננו גם התנאי השלישי להחלת סעיף 18(א) הנ"ל. אין חולק, כי משיב 1 לא היה יכול למנוע את הנסיבות המסכלות.
יפים דברים אלה לתקופה שבין מעצרו של המשיב ב- 18.11.2016 ועד לדיון בשחרורו ביום 26.11.2016, עת לגרסתו ביקש את שחרור הרכב. משלב זה היה המשיב מודע לחשדות נגדו ולנסיבות תפיסת הרכב, והיה עליו לפעול להשבתו בדרכים שנקבעו בסעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) הקובע:
"מסירת התפוס לפי צו
34. על פי בקשת שוטר שהוסמך לכל על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן – שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט – הכל בתנאים שייקבעו בצו."
לגרסת המשיב עצמו הוא הסתפק בפניה לאיש משטרה עלום, אשר הבהיר לו כי רק בעל הרכב רשאי לפנות ולבקש שחרורו.
עיון בסעיף 34 מעלה, כי הדיון בבקשות להשבת התפוס יכול להתנהל לבקשת כל אדם התובע זכות בחפץ. גם המערערת לא פעלה כפי שהיה עליה לנהוג ולא פנתה לבית משפט בבקשה לשחרור הרכב. הפעולות בהן נקט מנהל המערערת לגרסתו, פניה למאן דהוא שיסייע בידו בקבלת הרכב אינה הדרך בה היה עליו לנקוט.
מן המקובץ עולה, כי החל מתאריך 26.11.2016, לא פעלו המערערת והמשיב 1 כפי שהיה עליהם לפעול, ולא פנו בבקשה לשחרור הרכב. משכך, לא ניתן להחיל את הוראת סעיף 18(א) לחוק החוזים תרופות ביחס לתקופה זו.
לאור האמור לעיל, אני קובעת כי על המשיב 1 לשלם למערערת דמי שכירות עבור 42 ימים בסך 12,180 ₪.
לנוכח מחדלה של המערערת, אשר לא פעלה להשבת הרכב כמפורט לעיל, לא מצאתי לחייב את המשיב בקנס החוזי בשל הפרת החוזה.
לאור קביעתה של כב' הרשמת כי המדינה התרשלה באי השבת הרכב במועד בו הוחלט, כי ניתן לשחררו, עליה לשפות את המשיב 1 בסכום של 4,350 ₪ (15 ימים x 290 ₪).
המשיבים ישלמו למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
העירבון שהופקד יוחזר למערערת על ידי בא כוחה.
ניתן היום, ט"ז אדר תש"פ, 12 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.
