פש"ר 33439-01-13 ב. נ' כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום ואח'

לפניי ערעור על הכרעת הנאמן בתביעת חוב שהגישה המערערת, מי שהייתה אשתו של החייב. תביעת החוב הוגשה בגין מזונות, בסכום של כ-894,000 ₪ ואושרה חלקית בסכום של 179,190 ₪.

טענות המערערת

1. טוענת המערערת כי בטרם הגירושין והמשבר בזוגיות, גרה המשפחה בוילה מפוארת וברמת חיים גבוהה. בהתאם לכך, סכום מזונות האישה שנקבע בהסכם הגירושין בסך 12,000 ₪ בחודש, שיקף את רמת החיים של המערערת וילדיה. נטען שהחייב אינו מתגורר עוד עם המערערת אלא חי עם בת זוג אחרת, ולהם ילד משותף.

    

2. טוענת המערערת כי החייב לא שילם כל סכום על חשבון המזונות. דירת בני הזוג נמכרה, המשכנתא סולקה והיתרה בסך 1,200,000 ש"ח אמורה להתחלק בין החייב מערערת. המערערת מצאה עצמה חסרת בית.

    

3. מוסיפה המערערת וטוענת כי טענת הנאמן לפיה היא לא המציאה מסמכים שנדרשו על ידי הנאמן, אינה נכונה וכי המציאה את כל המסמכים. לטענתה, שגה הנאמן בכך שביטל בהכרעתו פסק דין של בית הדין הרבני אשר אישר את הסכם הגירושין בין בני הזוג וקבע סכום מזונות המהווה חמישית מהסכום עליו הסכימו הצדדים. נטען, כי דמי המזונות לקחו בחשבון כי החייב נותר עם כל המיטלטלין ועם העסק המשפחתי.

    

4. מוסיפה המערערת וטוענת, כי בהסכם הגירושין נרשם כי החייב ישלם 12,000 שח בחודש עבור מזונות האישה אך הואיל ולא צוינו בהסכם מזונות ילידים, הרי המדובר הוא במזונות ילדים (כפי שנראה בהמשך, טענה זו אינה נכונה בעליל שכן בהסכם קיים פרק שלם הדן במזונות הילדים).

    

   טענות הנאמן

5. הנאמן הפנה להסכם הגירושין משת 2008, אשר גם אושר באותה השנה, לפיו על החייב לשלם למערערת מזונות אישה בסך 12,000 ₪ ומזונות ילדים בסך 1,500 ש"ח עבור כל ילד. המדובר היה בשני קטינים. למרות זאת, טוען הנאמן, נמנעה המערערת מלבקש קציבת מזונות בהליך פשיטת הרגל.

    

6. טוען הנאמן כי המערערת נדרשה להמציא מסמכים נוספים לצורך הכרעה בתביעת החוב אך היא לא עשתה כן. אלה הופיעו לראשונה במסגרת הערעור ועדיין חסרים מסמכים שנדרשו ומידע רב.

    

7. נטען כי המדובר הוא בפסק דין שמאשר הסכם בין הצדדים, ואין חובה לאשר אותו כמות שהוא בהליכי פשיטת רגל. נטען, כי מחובתו של הנאמן לבחון את תביעת החוב בהתאם לכללים שנוהגים באותו הדין.

    

8. טוען הנאמן כי עת אושר פסק הדין, החייב כבר היה חדל פירעון וחזקה על המערערת כי ידעה זאת וכי הסכומים אשר נקבו הצדדים בהסכם הגירושין אינם ראליים לתשלום על ידי החייב. הסכום שנקבע בהסכם נקבע שלא בתום לב, תוך ידיעה כי סכום מזונות זוכה לדין קדימה על פני נושים אחרים. נטען כי בא כוח החייב ייצג את החייב גם בעבר, דבר שתומך במסקנה הנ"ל.

    

9. הנאמן טוען כי מצא לנכון לאשר את מזונות הקטינים בלבד, כפי שהוסכם עליו בהסכם הגירושין וזאת לאחר שבחן את הדין החל. לשיטתו, לא היה מקום לקבוע מזונות לאישה כלל, שכן על פי הדין העברי, בעל חייב במזונות אשתו רק עד להתרת קשר הנישואין.

    

10. כן טען הנאמן כי המערערת לא צירפה כל אסמכתא לטענותיה בדבר הוצאותיה הרבות. כן ביקש להדגיש, כי התקופה שנקבעה לתשלום מזונות האישה, 12,000 ₪ בחודש במשך 7 שנים ולאחר מכן, במשך 5 שנים נוספות, 5,000 ₪ בחודש, אינה הגיונית ותומכת בכך שהמדובר הוא בהסכם שלא בתום לב.

     

    דיון והכרעה

11. כידוע, לא בנקל יתערב בית המשפט בהכרעתו של הנאמן בתביעת חוב. במקרה שלפניי, סבור אני כי הכרעתו ראויה, ואף מידתית במובן זה שגם אם היה דוחה לחלוטין את תביעת החוב, אשר הוגשה בשל חוב מזונות האישה ולא בשל חוב מזונות הקטינים, ספק אם היה מקום להתערב בכך. המנהל המיוחד מצא לנכון לאשר תביעת חוב בשל חוב מזונות הקטינים, ולא לשלוח את המערערת ריקם.

     

12. אני מקבל את טענת הנאמן כי בנסיבות העניין, הוא לא היה רשאי להסתפק בקביעה כי המדובר הוא הסכם גירושין שאושר על ידי בית הדין הרבני וכי עליו לכבד את ההסכם ככתבו וכלשונו. עיון בפרוטוקול הדיון של בית הדין הרבני מעלה כי לא הייתה כל התייחסות, אפילו לא מינימאלית, לתוכנו של ההסכם, וזאת למרות החריגות הרבה שבהוראותיו. מכאן כי בהחלט היה על הנאמן להעמיק ולחקור בדבר הוראות ההסכם, ואם לא היה עושה כן, יתכן כי היה חוטא כלפי נושיו האחרים של החייב.

     

13. הסכם הגירושין הוא תמוה, לשון המעטה, לפחות בכל מה שנוגע לנושא המזונות. אין ספק כי כאשר נחתם ההסכם, וממילא כאשר אושר, היה החייב כבר נתון בחובות. כך מצא הנאמן והדבר עולה אף מהסכם הגירושים עצמו, שהרי סעיף 9 שבו מציין כי החייב פיזר שיקים ללא כיסוי מהחשבון המשותף וכי המערערת, ומן הסתם גם החייב, היו כבר מוגבלים בחשבון. על כן, ההסכמה בדבר תשלום מזונות האישה, לאחר הגירושין, מקום בו הדין האישי אינו מחייב את החייב לכך, ועוד בסכומים נדירים של 12,000 ₪ בחודש, ולאחר מכן 5,000 ₪ בחודש, והכל במשך 12 שנה מהגירושין, עם אפשרות לקבל בנוסף גם מזונות עבור הילדים, כאשר המשלם, החייב, נתון בחובות, מעוררת ספקות רבים לגבי כנות ההסכמה ותום הלב שמונח בבסיסה. האפשרות שהעלה הנאמן כי המדובר הוא ברצון של בני הזוג ליצור העדפת נושים, אינה אפשרות מופרכת.

     

14. תישאל גם השאלה מדוע לא מצאה המערערת לנכון לגבות, במהלך שנים רבות, חלק מהמזונות להם הייתה זכאית לכאורה.

     

15. תמיהה נוספת עולה הפרק בהסכם הדן במזונות הילדים: נקבע כי הסכום הוא 1,500 ₪ בחודש לקטין אך הוא יחול רק אם הבעל לא ישלם את מזונות האישה. הגדילו הצדדים להסכים כי ".. אולם אין בתשלום סך 1,500 ₪ לקטין כדי לפגוע בזכות האישה לגבות מזונותיה במקביל והיה ויפסיק הבעל לשלם מזונותיה, מזונות האישה תהיה רשאית האם לגבות את מזונות ילדיה ואת מזונותיה במקביל לכל התקופה בה הפסיק מזונותיה היא". קיים קושי להבין את אשר הסכימו עליו הצדדים אך פשוטם של הדברים הוא, באופן תמוה, כי אם הבעל לא ישלם את מזונות האישה, עליו יהיה לשלם גם את מזונות הילדים וגם את מזונות האישה, ואם ישלם את מזונות האישה, הוא פטור מלשלם את מזונות הילדים. אם כן, לאישה כדאי גם כדאי שהבעל לא ישלם את מזונותיה, כי אז תקבל את שני סוגי המזונות! קשה למצוא את ההיגיון שמאחורי הדברים ומכל מקום, למרות שניתנה למערערת הזכות להשיב לתגובת הנאמן, היא לא מצאה לנכון לעשות כן.

     

16. עוד עולה מההסכם כי, כפי הנראה, לאמיתו של דבר, אין המדובר הוא במזונות האישה אלא בהתחשבנות כזאת או אחרת בין בני הזוג. הדבר נרשם מפורשות בסעיף 9 להסכם הגירושין. פירוט לאותה התחשבנות לא ניתן, לא בהסכם וגם לא בכתב הערעור. פרט לטענות כלליות, ללא ביסוס כלשהו, בדבר רמת חיים גבוה, הוצאות ותשלומים רבים שהוטלו על המערערת, הישארותו של החייב עם מיטלטלין ועסק וכיוב', אין בערעור כל פירוט ראוי.

     

17. גם באופן הגשת תביעת החוב אני מוצא טעם לפגם, לשון המעטה, אם לא היעדר תום לב, שכן נרשם שם כי היא התביעה מוגשת בגין מזונות הילדים, למרות שהמערערת ידעה גם ידעה כי תביעתה הנה בגין מזונות אישה, בהתאם לאותו הסכם גירושין. סכום מזונות הילדים בהסכם הגירושין, כפי שראינו, הנו שונה לגמרי ונמוך בהרבה.

     

18. אשר על כן, רק חסד עשה הנאמן עם המערערת, משמצא לנכון לאשר תביעת חוב לפי מרכיב מזונות הקטינים ולא לדחות את תביעה החוב לחלוטין.

     

      

    סוף דבר

19. הערעור נדחה.

     

20. אני מחייב את המערערת לשלם הוצאות משפט, לקופת פשיטת הרגל, בסכום של 2,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

     

     

    ניתן היום, ד' טבת תשע"ז, 02 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.