צ. ש. ל. נ' י.ג (מנהל עיזבון)

 האפוטרופא לדין לקטינים: עורכת דין קרן ארקין

ההליך

1. עניינה של התובענה בבקשת התובע למתן סעד הצהרתי ולפיו קיים "שיתוף ספציפי" בדירה נשוא התובענה.

    

2. סעיף 1 לסיכומי התובע תיאר את תמונת המצב המשפחתית כך:

    

   "הצדדים ורקע: התובע אלמן מא. ק. ז"ל ("...", "האשה" או "המנוחה"). התובע וא.. ילידי שנת ... משנת 1999 התובע וא... בני זוג. בשנת ... נישאו ומנישואיהם נולדו הנתבעים 1-3 הם ילדיהם הקטינים המשותפים ("הילדים"). בשנת 2020 שמה א... קץ לחייה."

    

3. 9 תיקים קשורים רשומים בנוסף לזה הנוכחי, בהם תביעת התובע למזונות מן העיזבון (ת"ע 45309-10-21), שם קבעתי בפסק דין חלוט כי לא רק שהתובע מנסה לשלול חלק מירושת ילדיו, להקטין חלק ילדיו בירושה ולהוציא כספים שונים מחוץ לעיזבון, אלא שהוא משך סך נכבד מן העיזבון, מתוך זכויותיה הסוציאליות של המנוחה, ועוד. האמור מטיל צל מסויים על כוונות התובע.

    

   בתובענה נוספת (ת"ע 39985-10-21) ניסה האב להשתלט על כספי ילדיו; בתובענה אחרת (ת"ע 31023-11-21) ניסה הוא להקטין היקף העיזבון ובנוספת (תמ"ש 17722-02-21) ביקש הוא לקבל כ- 552,000 ₪ מכספי העיזבון, תביעה הגלומה גם בכאן.

    

    

4. למעשה, כלכלית נתפס האב כמי שמנסה ליטול מילדיו (היורשים) רב ככל האפשר, בעילות "מן היקב ומן הגורן", וכדי צורך במינוי אפוטרופוס לדין ליורשים, בנוסף למנהל העיזבון, הגיעו הדברים.

    

5. כעת טוען התובע, כי דירה שאין עורר כי רשומה היתה על שם המנוחה – שלו היא, במחצית.

    

   טענות התובע, בתמצית

6. הצדדים היו בני זוג משנת ..., ועד פטירת המנוחה, 21 שנים לאחר מכן; 18 שנה היו הצדדים נשואים.

    

7. למעלה מ- 16 שנים התגוררו הצדדים בדירה עד שעברו לדירה אחרת.

    

8. דמי השכירות מהדירה נכנסו לחשבון משותף, ממנו שולמו דמי אחזקה ושיפוץ לדירה ולבניין בו היא מצויה.

    

9. הדירה נרכשה במהלך הנישואין; בין המנוחה ובין התובע שררו יחסי שיתוף, ומשכורתם הופקדה לחשבון משותף. בעצם, הצדדים אחזו בשני חשבונות משותפים.

    

10. הדירה בתחילה הושכרה על-ידי בני הזוג והיא נרכשה בשנת 2004, אגב שיפוץ, בשווי 15% משווי הדירה.

     

11. מס הרכישה שולם מחשבון משותף, ושיפוץ בשווי 5% נוספים משווי הדירה נעשה בשנת 2008, גם הותקנה מעלית בבניין.

     

12. עבודות בבניין נעשו גם בשנים 2018-2019.

     

13. החשבון המשותף שימש לשיפוץ דירה אחרת של המנוחה, ובהתאם להסכם בין הצדדים פרעה המנוחה לתובע רק 159,000 ₪ ע"ח כספים שנמשכו מהחשבון המשותף, וכי היא חבה לחשבון המשותף סך 535,462 ₪. התובע הוא בעל החשבון המשותף ולכן מגיע לו כל הסכום ולא מחצית.

     

     

    טענות הנתבע, בתמצית

14. הצדדים שמרו על הפרדה רכושית וניהלו חשבונות נפרדים לצד חשבון משותף.

     

15. למעשה, כשחפצו הצדדים בשיתוף, רשמו שיתוף ובאין שיתוף הפקידו כספים ממקורות חיצוניים.

     

16. המנוחה קיבלה באותו בניין 3 דירות, מירושת הוריה, והחזיקה אותם בבעלות נפרדת.

     

17. לתובע דירה נפרדת, קיימת דירה משותפת ולתובע גם כ- 5,500,000 ₪ נפרדים.

     

18. התובע משך סך 150,000 ₪ מכספי העיזבון, כספי ילדיו, ועד היום לא הציג אסמכתא כי הפקיד הכספים לטובת ילדיו.

     

19. הדירה והכספים צוו על-ידי המנוחה לילדי הצדדים, והתובע אפילו קיבל זכות מגורים באחת מדירות המנוחה בנוסף לכך שקיבל סך 3,000,000 ₪ בחשבון המשותף שצווה לו, וכן סך 292,000 ₪ אשר צוו לו מזכויות המנוחה, מעבודתה.

     

20. הדירה אינה רק נכס חיצוני ופרי הורי המנוחה. הסב המנוח אפילו ציווה בצוואתו, לאחר נישואי הצדדים, על היות הדירה לא משותפת.

     

21. כספי רכש הדירה נשמרו בנפרד וניתנו למנוחה כמתנה מהוריה, וגם כאשר נשכרה הדירה מהורי המנוחה, לא חתם התובע כשוכר על חוזה השכירות ולא ערב לחוזה.

     

22. לא הוסכם בין המנוחה לבין התובע על שיתוף, דיווח המס לא כלל את התובע.

     

23. לבני הזוג דירה אחרת, משותפת.

     

24. צוואת המנוחה גם ראתה במגורי התובע במי מדירותיה, בר רשות ללא תמורה.

     

25. גם מנוסח הסכם הממון ומהמשא ומתן אשר קדם לו, ניתן ללמוד כי מפורשות הוסכם על אי שיתוף בדירה נשוא התובענה.

     

26. מכתב התובע למנהל העיזבון מיום 04.04.2021 מעיד גם הוא כי התובע לא ראה עצמו שותף לדירה.

     

27. השקעות בשיפוץ היו מזעריות, ובדירה אחרת כאשר נערך בה שיפוץ יסודי, ערכו הצדדים הסכם.

     

28. טענות התובע כי משיכות כספים הועברו דווקא לקבלן שיפוצים לא הוכחו.

     

29. מימון מעלית ושיפוץ 2008 נעשו על-ידי המנוחה, וכן עבודות הבינוי בבניין, כך גם מס הרכישה.

     

30. ההסכם לעניין השבת כספים בוצע במלואו ולא מגיע לתובע דבר.

     

    דיון והכרעה

    מעט על הדין

31. שוב נזכיר את הכלל הישן שבתלמוד, לאמור "המוציא מחברו עליו הראיה" (וראה: ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", נג(4), 526 {פמ"מ – 29.08.1999}).

     

32. המונח "שיתוף ספציפי" נועד, בעצם, ליצור צדק בסיטואציה בה בני זוג רוכשים דירה למגוריהם בטרם נישאו או הפכו לרוכשים בפועל, בנכס שנרכש על-ידי מי מהם, בטרם הזוגיות (וראה: בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני {פמ"מ – 26.12.2012} {להלן: "בע"מ 1398/11"}).

     

33. מאליו ברור כי יציר פסיקה זה, המנוגד במידת מה ללשון החוק, דורש נטל הוכחה מוגבר (וראה: בג"צ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים, סב(1), 235 {פמ"מ – 13.12.2006}).

     

34. ההלכה היסודית היא כמובן ב"בע"מ 1398/11", פסק דין אשר ניתן בדעת רוב ובו נאמר, אגב הרציו, בין השאר כך:

    "ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' דנציגר, בהסכמת השופט י' עמית ובניגוד לדעתו החולקת של השופט צ' זילברטל (לגבי יישום הדין בלבד)), קיבל את הערעור, מהטעמים הבאים:

    כאשר מדובר בטענה לשיתוף בדירת מגורים שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין ותחת משטר של חזקת השיתוף, גישת הפסיקה נטתה לגמישות רבה והכירה ביתר קלות בטענת שיתוף בנכס "חיצוני" מכוח נישואין משותפים ארוכי שנים.

    אולם, באשר לבני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם (כבענייננו) ולנוכח הוראת סעיף 5(א) לחוק – המוציא ממאסת הנכסים המשותפת נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג טרם הנישואין – הודגש בפסיקה, כי לשם הכרה, מכוח דין כללי, בשיתוף בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים. היינו, על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי.

    מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף. יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעייה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה [כפי שהתרחש בעניין יעקובי]. עם זאת, על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס אין צורך להציב רף הוכחה גבוה של הטעייה אקטיבית, ודי במצגים נמשכים בדבר כוונה למכור את דירת המגורים ולרכוש דירה חדשה משותפת, כפי שהתרחש במקרה דנן. בן הזוג הרשום שמציג מצגים נמשכים כאלה יהיה מנוע מלטעון בדיעבד כי לא די בהם כדי לבסס כוונת שיתוף ספציפית בנכס.

    במקרה דנן, כוונת הצדדים למכור את דירת המגורים ולהשתמש בכספי התמורה בצירוף החסכונות המשותפים, כדי לרכוש דירה חדשה משותפת – כפי שנקבע על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה – מהווה "דבר מה נוסף" אשר בצירוף חיי הנישואין הארוכים שהתאפיינו ככלל בשיתוף, על אף העליות והמורדות, מעידים על כוונת שיתוף ספציפית בדירת המגורים.

    השופט י' עמית מסכים לאמור. ומוסיף, כי לטעמו, לצורך משקלו של אותו "דבר מה נוסף" הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג. מבלי לקבוע מסמרות, הוא מציין מספר פרמטרים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו – אשר יש להביא בחשבון בבחינת השאלה האם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים."

     

     

     

     

35. וכך, וספציפית אמר בית המשפט העליון בגוף פסק הדין:

     

    "זאת ועוד, המנגנון הקבוע בחוק יחסי ממון הינו בעיקרו מנגנון דיספוזיטיבי ובני הזוג רשאים להתנות עליו ולעצב מראש הסדר אחר כראות עיניהם על ידי עריכת הסכם ממון בכתב ובכפוף לאישורו בדרך הקבועה בחוק (סעיפים 2-1 לחוק). כאשר הצדדים לא עורכים מראש הסכם ממון, או כאשר נכרת הסכם ממון אך הוא שותק בנוגע לסוגיות שמוסדרות בחוק, יחול מניה וביה המנגנון הקבוע בחוק (סעיף 3 לחוק). הנה כי כן, לשונו של החוק ברורה וכך גם תכליתו: בעומדנו בנקודת הסיום של הנישואין, עלינו לנקוט, ככלל, במנגנון חלוקה שוויונית של כלל נכסי בני הזוג – למעט אותם נכסים שהוחרגו מהחלוקה מכוח החוק או מכוח הסכמת הצדדים – כאשר מטרתנו להביא לאיזון כלכלי בין בני הזוג ולצמצם את חוסר השוויון הגלום ביחסי הממון ביניהם אשר סיבותיו הינן, לרוב, חיצוניות [ראו עניין יעקובי בעמ' 553]. למען שלמות התמונה יוער כי בחוק נקבע גם חריג לכלל החלוקה השוויונית הקבוע בסעיף 5(א) לחוק, ובית המשפט מוסמך להורות על חלוקה בלתי שוויונית כאשר ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (סעיף 8 לחוק).

     

    14.במוקד דיוננו מצויה דירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג (המשיב) טרם הנישואין וששימשה למגוריהם במהלך שנות נישואיהם. כאמור, הנחת המוצא הינה כי נכס שמצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בנקודת הפתיחה (ערב הנישואין) נותר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום (התרת הנישואין) ואינו נכלל במאסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק. בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס "חיצוני" שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין [ראו: עניין אבו רומי בעמ' 183; עניין יעקובי בעמ' 561 (הנשיא מ' שמגר) ובעמ' 621 (השופט ט' שטרסברג-כהן); עניין ששון בעמ' 615; בע"מ 10734/06 [פורסם בנבו] בפסקה ה(1)]. נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו "המוציא מחברו". יודגש כי טענת אחד מבני הזוג לזכויות בנכס שנרכש על ידי בן הזוג השני טרם הנישואין יכולה להתבסס על הדין הכללי, אך לא על חזקת השיתוף, אשר לגביה נקבע שאינה חלה במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון [ראו: דעת הרוב בעניין יעקובי בעמ' 589-585; עניין אבו רומי בעמ' 183-182; בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית ([פורסם בנבו], 14.6.2006)]."

    ...

    "אשר לשאלה מהן אותן נסיבות עובדתיות "נוספות" שיוכיחו כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי, נקבע כי:

     

    "'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף."

    (ראה: "בע"מ 1398", שם).

     

36. על עניין אחד אין מחלוקת, כאמור – שיתוף ספציפי בנכס חיצוני נשלט על-ידי שיקולי הגינות וצדק.

     

37. ברור ונדמה לכל, שאין דומים שניים שיחסיהם הגיעו אל קיצם והם מבקשים צדק ממוני שוויוני ואיזון ראוי לעומת מצב בו הלך בן זוג לבית עולמו, הוריש ביד רחבה לבן זוגו מנכסיו החיצוניים, הסתמך על צוואתו ולא חזה כי בן זוגו יבקש לפגוע בירושת ילדיו.

     

38. על סוגיית חובת הורה ובן זוג לנהוג לא רק תום לב, אלא גם הגינות, עמדתי כבר בעבר (וראה: תה"ס (ת"א) 963-07-13 ש. מ. נ' ו. מ. {פמ"מ – 16.02.2017}).

     

39. השאלה שלפניי היא האם תביעה לצדק בפניי, שמא התחכמות משפטית, המנסה לעשות עושר ולא במשפט, על גב הפסיקה.

     

    מן הכלל אל הפרט

    השבה לחשבון

40. הרעיון של התובע הוא בערך כך: "משהושקעו כספים בנכסי המנוחה מכספים בחשבון משותף, צריכה היתה המנוחה להשיבם, ואלו לא הושבו במלואם".

     

41. לשיטתו של התובע, אין מגיעה לו מחצית מאותם כספים שלא השיבה כביכול המנוחה, אלא את כל הכספים, אף שהמקור הוא חשבון משותף, הואיל והוא ירש מכוח צוואת המנוחה את החשבון המשותף ולכן, לשיטתו, הוא יורש את כל ההתחייבויות לו, משל היה החשבון אישיות משפטית נפרדת, והרי יודעים אנו כי בעלות בחשבון אינה מפרה את הזכות לאיזון משאבים.

     

42. אומר, כי לטעמי לא צריכה המנוחה לחוב לתובע עצמו, כאשר העניקה לו בצוואתה מהחשבון יותר ממחצית, שהרי מדובר בחשבון "משותף".

     

43. בעת הענקת החשבון המשותף בצוואה לתובע, התכוונה מן הסתם המנוחה להענקת החשבון עצמו, לאמור היתרות שבו ולא הענקת זכויות תביעה "בשם החשבון".

     

44. כאשר מוגשת תובענה לא הוגנת, לאמור על כל הסכום, נתפס התובע כמי שמנסה, בחוסר תום לב, לתבוע רב ככל האפשר.

     

45. לשיטת הנתבע, טענות התובע לעניין חוסר תפקודה של המנוחה לעניין השיפוץ אינן אלא אי אמת. ועוד לשיטתם, המנוחה לא רק שילמה את הסך המגיע לקבלן לעניין השיפוץ נשוא התובענה הכספית, אלא פרעה סך 30,000 ₪ מעבר לכך (וראה סעיף 61).

     

46. לשיטת הנתבע, הועבר על-ידי המנוחה לחשבון המשותף סך 165,000 ₪ (ולא סך 154,000 ₪).

     

47. נחה דעתי כי לא הוכחה עלות שיפוץ, מעבר לסך 300,000 ₪, מכספים משותפים.

    סך 165,000 ₪ הושב על-ידי המנוחה וסך 150,000 ₪ נמשך על-ידי התובע, מכספי העיזבון.

     

48. אעיר עוד, כי ההסכם שנערך בין התובע לבין המנוחה לעניין השבת כספים משותפים אשר מימנו השיפוץ מכספי המנוחה, רק מחזק את הטענה בדבר הפרדה רכושית מלאה בין הצדדים.

     

49. לטעמי, יש לראות בתובע, לעניין זה, כמי שלא רק שלא הצליח להוכיח צדקת תביעתו הכספית, אלא כמי שניסה להוליך שולל ולפגוע בירושת ילדיו שלו.

     

50. רכיב זה בתובענה נדחה.

     

    הראוי לקבוע שיתוף ספציפי

51. נפתח, אולי, שוב בפסק הדין המאלף (וראה: ע"א 6460/21 פרץ נ' כהן {פמ"מ – 18.06.2023}), הקובע כי זה היוצר "ערפל ראייתי" (או בודה ראיות), לא ייאמן ולא יזכה לסעד.

     

52. ברור שבחיי המנוחה לא ביקש התובע ממנה ראיה כלשהי בדבר שיתוף ספציפי, או אפילו רמז למנוחה שזו כוונתו.

     

53. בעדותו טען התובע (עמוד 14) כי המנוחה והוא מעולם לא שוחחו על כך שהדירה תהא משותפת. במילים אחרות: על פני עשרות שנות נישואין, מעבר דירות, שיפוצים וכו' לא ניצל התובע שום הזדמנות לקבע "זכויותיו" בדירה נשוא התובענה.

     

54. יסוד הדין הישראלי לעניין שיתוף נעוץ בהבנה (אשר מצאה ביטוי בחזקת השיתוף, ואחריה גם בחוק יחסי ממון), לפיה בין בני זוג מתקיים חוזה מכללא בדבר מאמץ משותף, גם אם לא שוויונית בצבירת נכסים, יהא רישומם כאשר יהא (וראה: ע"א 4306/12 פלונית נ' בנק לאומי לישראל {פמ"מ – 15.07.2018}).

     

55. מכאן גם סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), המוציא מכלל שיתוף נכס שאינו פרי מאמץ משותף.

     

56. השקעה רבתי בנכס משותף יכול ותביא כמובן לחלוקה לא שוויונית, על-פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון (וראה: א. רוזן צבי, "יחסי ממון בין בני זוג" {התשמ"ג}).

     

57. כאמור, נושא השיתוף הספציפי בנכס חיצוני הוא בדיוק הקצה ההפוך של האמור לעיל, לאמור שותפות בנכס שלא רק רישומו טרם הנישואין אינו על שם שני הצדדים. מכאן נדרש שאותו "דבר מה" הנזכר בפסיקה ירמז על מאמץ רכישה משותף, אגב חיי הצדדים.

     

58. שוב אזכיר, כי שיתוף ספציפי קשור בהגינות, ואין מדובר בדירת מגורי הצדדים, שהרי דירת מגורים דווקא אופיינית לאפשרות לקבוע שיתוף ספציפי.

     

59. לצדדים דירה אחת משותפת, התובע זכה במגורים באחת מדירות המנוחה ובמנה מעיזבונה.

    אי הכרזה על שיתוף ספציפי לא יקפחנו כלכלית, מה גם שהוא עצמו אמיד הוא.

     

60. מטיב צוואת המנוחה ניתן על נקלה ללמוד שהמנוחה הסתמכה על כך שהתובע יקבל את שציוותה לו וילדיה את השאר, ולא נמצאה שום ראיה לסבור כי המנוחה תחשוב שהתובע ינסה ליטול מחלק הילדים.

     

61. מסקנה זו נתמכת בכמה – למשל, בהצהרת המנוחה לרשויות המס, בה הודיעה שהדירה אינה משותפת; בכך שהדירה נרכשה מכספי הורי המנוחה; בכך שהתובע לא נזכר בהסכם השכירות שקדם לרכישת הדירה מהורי המנוחה; מצוואת אבי המנוחה ועוד.

     

62. למעשה, התובע אינו עוסק בפועל בסוגיית ההגינות ומטעמים מובנים, כל עניינו של התובע בטענות ולפיהן קם לו אותו "דבר מה" חמקמק בשל השקעותיו הכספיות בשיפוץ הדירה ועובדת מגורי המשפחה בה בעבר.

     

63. אומר, כי כאשר עוברת המשפחה דירה, כפי שאירע כאן, אין רואים עוד בדירה דירת מגורים.

     

64. נשאל, האם הוכיח התובע השקעה משמעותית בדירה (והרי את דירתו השכיר).

     

65. אגב דנג"צ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פמ"מ – 24.06.2021), כבר נקבע, כי ההשקעה הכספית אינה העיקר להוכחת דבר מה נוסף.

     

66. באותו פסק דין, אשר כונה "בג"צ הבוגדת", אמר בית המשפט העליון בין השאר כך:

    "26.הלכת השיתוף הספציפי התפתחה בפסיקה לאחר חקיקתו של חוק

    יחסי ממון, בו קבע המחוקק, בין היתר, כי:

     

    העדר תוצאות במשך הנישואין

    4. אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני."

     

     

67. בהמשך לקבוע בע"א 1915/91, הלכה המכונה בפינו "יעקובי וקנובלר", המשיך בית המשפט העליון בדנג"צ "הבוגדת" ואמר כך:

     

    "באותו עניין סברה השופטתט' שטרסברג-כהן, בדעת יחיד, כי על נכסים חיצוניים יש להחיל את הוראות "הדין הכללי", אשר יותאם להקשר הזוגי שבו הוא חל:

     

    "[...] אם קיים רכוש שנרשם על שם אחד אלא שהרישום איננו משקף אל נכון את הבעלות האמיתית בו, או שקיים רכוש בלתי רשום שלא ניתן לזהות של מי הוא, יש לקבוע את הבעלות לאשורה לפי הדין הכללי, שיפורש בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף שבה חיים השניים שהרכוש  נצבר על-ידיהם. [...] על-מנת לקבוע את זכויות כל אחד מבני הזוג ברכוש במהלך חיי הנישואין, ניתן לפנות לדיני החוזים, לדיני הקניין, לדיני הנאמנות, לדיני השליחות, לדיני עשיית עושר ולא במשפט, לעקרון תום הלב ולכל אותם כלים הנתונים בידינו, כדי לקבוע בעלותאמיתיתולא פורמאלית ברכוש" (שם, בעמ' 621; ההדגשה במקור).

     

    29.גישה זו אומצה בשלב מאוחר יותר כדעת הרוב בע"א 8672/00אבו-רומי נ' אבו-רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002) (להלן:עניין אבו-רומי), והפכה למה שמכונה על ידינו כיום "הלכת השיתוף הספציפי" (לתיאור יישומה של הלכה זו ופרשנותה בפסקי הדין שבאו אחריה (ראוליפשיץ, השיתוף הזוגי, בעמ' 181-175). עיקרה של הלכה זו, כפי שפורטה בענייןאבו-רומי, הוא כי:

     

    "מכוח סעיף 4 לחוק יחסי ממון, הדין החל על בני-הזוג במהלך חיי הנישואין באשר לזכויותיהם ברכוש הוא הדין הכללי. מכאן, שלכאורה, במסגרת סעיף 4 אין מניעה שבן-זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו כי בידיו זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחר ושהייתה בבעלותו ערב הנישואין. [...] בהקשר של קביעת הבעלות על רכוש בני-הזוג ראוי ליתן פרשנות רחבה לדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות, דיני השליחות, דיני עשיית עושר, עקרון תום-הלב ועוד – באופן התואם את התא המשפחתי שבו מצוי המאגר הרכושי של בני-הזוג" (ענייןאבו-רומי, בעמ' 183).

     

     

    במילים אחרות, תכליתה של הלכת השיתוף הספציפי צנועה בהרבה מזו של חזקת השיתוף: היא לא נועדה לשמש "כלל-על" של דיני המשפחה אשר חולש על נכסי בני הזוג. היא כלי משפטי המאפשר הכרה בקיומו של שיתוף בנכס ספציפי, וזאת מכוח הדין הכללי. השיתוף שנוצר מכוחה מבטא סוגי שיתוף שמוכרים בדין הכללי, על ענפיו השונים, "תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין, כשם שבמישורי משפט אחרים מגמשת את עצמה הפרשנות המשפטית לסיטואציות המיוחדות שבהן מיושם הדין הרלוואנטי" (ענייןיעקובי וקנובלר, בעמ' 621).

     

    30.בענייןאבו-רומיהודגש, עם זאת, כי לא כל מערכת זוגית כוללתבהכרחשיתוף בנכסים חיצוניים. וכדברי השופטתשטרסברג-כהן:

     

    "לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון. סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות, כי 'איןבכריתתהנישואין אובקיומםכשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני' (ההדגשות שלי - ט.ש.כ.). על מנת שתוקננה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג השני, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות בנוסף לעצם קיום הנישואין מהן ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בדירת המגורים" (שם, בעמ' 183; ההדגשות במקור).

     

    בהתאם לכך, הוכר בפסיקה תנאי לתחולת הלכת השיתוף הספציפי, אשר זכה לכינוי "דבר מה נוסף". דרישה זו נותנת ביטוי להבנה כי בחירתם של בני הזוג לשזור את נתיבי חייהם בדרך של נישואין אין משמעה כי הם התכוונו בהכרח לשתף אתכלנכסיהם זו עם זה. לשם ההכרה בשיתוף בין בני זוג בנכס חיצוני יש, אפוא, להראות כי מתקיימות נסיבות מסוימות ("דבר מה נוסף") מעבר לעצם קיומם של חיי הנישואין.

     

     

    31.באשר למהות הדרישה ל"דבר מה נוסף", בפסיקה הובהר כי מדובר במבחן עובדתי שתלוי בנסיבות המקרה (בע"מ 4545/09פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (7.1.2010);  (בג"ץ 287/16פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 (‏27.3.2016) (להלן:בג"ץ 287/16)). לאורך השנים הועלו בפסיקה נסיבות עובדתיות שונות שנקבע כי יש לשקול בעת יציקת תוכן לדרישת ה"דבר מה הנוסף" (ראו, בין היתר: ע"א 7750/10בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לחוות דעתו של השופטעמית(11.8.2011) (להלן:עניין בן גיאת); בע"מ 1398/11אלמונית נ' אלמוני, פסקאות 21-17 לחוות דעתו של השופטי' דנציגר(26.12.2012) (להלן:עניין אלמונית); בג"ץ 287/16, פסקה 14; בע"מ 1059/17פלוני נ' פלונית, פסקה ו' (‏9.2.2017) (להלן:בע"מ 1059/17); בע"מ 10734/06פלוני נ' פלונית, פסקה ה' (14.3.2007) (להלן:בע"מ 10734/06); בע"מ 1477/13פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (6.8.2013); וכן ראו תיק (גדול) 883179/2פלונית נ' פלוני(28.11.2016); תיק (גדול) 842067/5פלוני נ' פלונית(29.5.2017)). לצד זאת, הודגש בפסיקה כי ביסודה של הלכת השיתוף הספציפי עומדת מידה מסוימת של "עמימות אינהרנטית" (בג"ץ 2533/11פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה ח' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז)א' רובינשטיין(‏26.10.2011) (להלן:בג"ץ 2533/11)), ולפיכך לא ניתן לקבוע רשימה סגורה של קריטריונים לתחולתה (בע"מ 10734/06, פסקה ה').

     

     

     

     

    32.בהכללה, ניתן לחלק את השיקולים שנמנו בפסיקה עד כה לשתי קטגוריות עיקריות:שיקולים הקשורים בנכסשלגביו נטענת כוונת שיתוף, לצדשיקולים הקשורים בבני הזוגעצמם. בין השיקולים הקשורים בנכס ניתן למנות את מקור הנכס (אם נקנה או התקבל כמתנה או כירושה, וככל שנקנה, מי מימן את הרכישה); את השאלה אם הנכס הגיע לידי בעליו לפני הנישואין או במהלכם; את השאלה אם ניתנו לבן הזוג הטוען לשיתוף בטוחות כגון הערת אזהרה; את התנהלותם הכספית-כלכלית של בני הזוג באשר לנכס, למשל אם לקחו משכנתא במשותף למימון הרכישה או הבנייה; את שאלת קיומן של השקעות כספיות בנכס מטעם בן הזוג הטוען לשיתוף; את השתתפותם של שני בני הזוג (בין בכסף ובין בעמל) בשיפוץ משמעותי שבוצע בנכס, בתכנונו או בבנייתו; הבטחות או מצגים אקטיביים מצד בן הזוג הרשום כלפי משנהו; וככל שמדובר בבית המגורים של בני הזוג – את משך הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס. במסגרת הקטגוריה השנייה, שעניינה שיקולים הקשורים בבני הזוג, התחשבה הפסיקה במשך נישואיהם של בני הזוג; באופי יחסיהם ובשאלה אם התקיימה אפילו מידה חלקית של הרמוניה, "גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים'" (בע"מ 1059/17, פסקה ז'; וראו גם ענייןאלמונית, פסקה 27 לחוות דעתו של השופטדנציגרופסקה 2 לחוות דעתו של השופטצ' זילברטל); בהתנהלותם הכלכלית של בני הזוג ובשאלת קיומה של "אווירת שיתוף" ביניהם; בשאלה אם לבן הזוג הטוען לשיתוף יש נכס חיצוני אחר שנותר רשום על שמו; ובשאלת קיומם של ילדים משותפים. עוד נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת כוונת שיתוף בנכס ספציפי מונח לפתחו של בן הזוג הטוען לשיתוף, וזאת מכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (ענייןאלמונית, פסקה 14 לפסק דינו של השופטי' דנציגר)."

     

68. לטעמי, יש לקבוע כי בכל הנוגע בשיקולים הקשורים בבני הזוג, ובנסיבות הכוללות, יהא זה בלתי צודק או הוגן לחלוטין להורות כפי דרישת התובע.

     

69. אעיר, כי גם אם השקיע התובע דבר מה לפני כ- 15 או 20 שנה בשיפוץ הנכס, נשאלת השאלה גם האם הוכיח תביעתו.

     

     

     

70. לשיטתו של התובע הושקעו כספי שיפוץ בהחלפת דלת, מזגנים וחומרי בניה בשנת 2003, וכך בשנת 2008 הושקעו כ- 37,500 ₪ שהם, לשיטתו, 5% משווי הדירה בשנת 2003, וכן כאמור, הותקנה, לשיטת התובע, מעלית בבניין, וכן נעשה בו שיפוץ לפני כ- 16 שנה.

     

71. מגורי הצדדים, בשעתו, בדירה אינם מעלים ואינם מורידים, שכן הצדדים התגוררו גם בדירה שבבעלות התובע, לגביה אינו טוען לשיתוף.

     

72. כפי דעת מנהל העיזבון בסיכומיו, סבור אני כי מדובר בשיפוץ בטל בשישים, שככל שהקים לתובע זכות השבה או שיתוף, זכה לפיצוי בעיזבון המנוחה. השבה זו בצדק לא נתבעה, שהרי התובע נבנה לאורך השנים מנכסי המנוחה.

     

73. כתב מנהל העיזבון מסעיף 49 לסיכומיו, כך:

    .......

     

74. מסמכים שנערכו בדיעבד, פרי עטו של התובע, אינם ראיה מהימנה, ומשיכות כספים מן הבנק, בלא הקשר לקבלות ולחשבוניות עבור שיפוץ, גם הם אינם ראיה מהימנה.

    טענות מנהל העיזבון מקובלות איפוא עלי.

     

75. סבור אני, מכל הטעמים לעיל, שגם התובענה לשיתוף ספציפי דינה דחיה.

     

76. סכומי התביעה עולים למעשה (מחצית דירה, בצירוף למעלה מ- 500,000 ₪) קרוב לסך 2,000,000 ₪ לפחות – ומכאן יש גם לגזור את סך ההוצאות.

     

    סוף דבר

     

77. התובענה, על כל רכיביה, נדחית.

     

     

     

78. התובע יישא בהוצאות הנתבע, קרי מנהל העיזבון וילדיו שלו, בחלקים שווים, בסך

    125,000 ₪.

     

79. מתיר פרסום פסק דיני זה, ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.

     

80. המזכירות תסגור את התיק.

     

     

     

    ניתן היום, י"ח אלול תשפ"ג, 04 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.