האישה הותירה שלושה ילדים קטינים ובעל, שביקש להצהיר על שיתוף ספציפי בדירה הרשומה על שמה. בית המשפט התרשם שהאב מנסה לנגוס בחלקם של הילדים בירושה
השופט ארז שני דחה לאחרונה התביעה שהגיש אדם נגד מנהל העיזבון של אשתו המנוחה. האישה התאבדה לפני כשלוש שנים. השופט כתב שהאיש מנסה ליטול מילדיו (היורשים) כמה שיותר וגם התביעה הנוכחית היא חלק ממהלך זה. הוא קבע שאין בטענות הבעל בעניין שיפוץ הדירה או מגורים משותפים כדי לבסס שיתוף בנכס, בפרט כשלאורך חיי הנישואים הארוכים הוא לא תבע את חלקו.
התובע ואשתו המנוחה ניהלו זוגיות משנת 1999, ונולדו להם שלושה ילדים (כיום עדיין קטינים). לפני כשלוש שנים שמה האישה קץ לחייה.
במסגרת תביעה קודמת שהגיש האיש למזונות מהעיזבון נקבע בפסק דין שלא רק שהתובע מנסה לשלול חלק מירושת ילדיו, להקטין את חלקם בירושה ולהוציא כספים שונים מחוץ לעיזבון, אלא שהוא אף משך סכום נכבד מהעיזבון, מתוך זכויותיה הסוציאליות של המנוחה.
השופט ארז שני כתב כי "כלכלית נתפס האב כמי שמנסה ליטול מילדיו (היורשים) רב ככל האפשר, בעילות 'מן היקב ומן הגורן', וכדי צורך במינוי אפוטרופוס לדין ליורשים, בנוסף למנהל העיזבון, הגיעו הדברים".
בתביעה הנוכחית טען האלמן שהצדדים היו נשואים 18 שנה וגרו בדירה נשוא המחלוקת במשך 16 שנים עד שעברו לדירה אחרת.
הוא ציין שדמי השכירות מהדירה נכנסו לחשבון משותף, ממנו שולמו דמי אחזקה ושיפוץ לדירה ולבניין בו היא מצויה. הוא הוסיף שבינו לבין המנוחה שררו יחסי שיתוף, ומשכורתם הופקדה לחשבון משותף.
מנהל העיזבון טען מנגד כי לא מדובר בנכס משותף. הוא ציין שהצדדים שמרו על הפרדה רכושית וניהלו חשבונות נפרדים לצד חשבון משותף. הוא הוסיף שהמנוחה קיבלה באותו בניין 3 דירות, מירושת הוריה, והחזיקה אותן בבעלות נפרדת. כמו כן, התובע איש אמיד, יש לו דירה נפרדת וקיימת גם דירה נוספת משותפת לבני הזוג. זאת, לצד כ-5,500,000 שקל שבבעלות התובע.
עוד לדברי מנהל העיזבון, הדירה והכספים ניתנו בצוואת המנוחה לילדי הצדדים, והתובע אפילו קיבל זכות מגורים באחת מהדירות האחרות של המנוחה בנוסף לכך שקיבל 3,000,000 שקל בחשבון המשותף שצווה לו, וכן סך 292,000 שקל אשר צוו לו מזכויות המנוחה, מעבודתה.
"בטל בשישים"
השופט ארז שני מבית המשפט למשפחה בתל אביב דחה את התביעה וציין שבחיי המנוחה לא ביקש ממנה התובע ראיה כלשהי בדבר שיתוף ספציפי בנכס, או אפילו רמז שזו כוונתו. "על פני עשרות שנות נישואין, מעבר דירות, שיפוצים וכו' לא ניצל התובע שום הזדמנות לקבע 'זכויותיו' בדירה נשוא התובענה", כתב.
השופט הוסיף שמצוואת המנוחה ניתן ללמוד כי הסתמכה על כך שהתובע יקבל את מה שציוותה לו וילדיה יקבלו את השאר, ואין שום ראיה לכך שהמנוחה חשבה שהתובע ינסה ליטול לעצמו מהחלק של הילדים.
מסקנה זו נתמכת למשל בהצהרת המנוחה לרשויות המס, בה הודיעה שהדירה אינה משותפת.
עוד קבע השופט כי התובע לא הוכיח השקעה משמעותית בדירה. כמו כן, מגורי הצדדים בשעתו בדירה אינם מעלים ואינם מורידים, שכן הם התגוררו גם בדירה שבבעלות התובע, לגביה הוא לא טוען לשיתוף.
התובע חויב בהוצאות בסך 125,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד מיכה צמיר
- ב"כ מנהל העיזבון: עו"ד רויטל כרם
עו"ד אתי פרץ קינן
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.