יעקב גלבוע בניה ויזמות בע"מ נ' חינגה

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיא ר' שפירא, סגנית הנשיא ב' טאובר והשופטת ת' נאור פרי), בע"א 13232-05-23, מיום 2.1.2024. בפסק הדין נושא הבקשה נדחה, בעיקרו, ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (השופטת י' אונגר ביטון), בת"א 116-07-18. בית משפט השלום, בפסק דינו, קיבל באופן חלקי את תביעת המשיבה כך שהמבקשת, אשר מכרה למשיבה דירת מגורים שבנתה, חויבה לפצות את המשיבה בגין ליקויי בנייה שהתגלו בדירה וכן בשל ירידת ערך.

רקע הדברים והליכים קודמים

ביום 10.3.2011 נחתם הסכם בין המבקשת, חברת בנייה, לבין המשיבה (להלן: ההסכם), מכוחו רכשה המשיבה מהמבקשת דירה בת 4.5 חדרים בטירת הכרמל (להלן: הדירה), בבניין הכולל קומה מסחרית (להלן: הבניין ו-קומת המסחר, בהתאמה).

ביום 30.6.2018 הגישה המשיבה, לבית משפט השלום, תביעה כספית כנגד המבקשת, בשלל טענות, לרבות: מסירת הדירה באיחור, ליקויי בנייה בדירה ובחנייה שהוקצתה לדירה, ירידת ערכה של הדירה כתוצאה ממפגעי רעש, לכלוך וריחות רעים בשל הפעלת מסעדות ובתי קפה בקומת המסחר של הבניין וכן גביית כספים שלא כדין ובניגוד להסכם. בגין הפרות נטענות אלו, העמידה המשיבה את תביעתה, לצרכי אגרה, על סך של 520,000 ש"ח.

יצוין כבר עתה כי עניינה של הבקשה שלפניי מתמקד באותו מרכיב של תביעת המשיבה שעניינו בירידת ערכה של הדירה בגין מפגעי ריח, רעש ולכלוך, כתוצאה מהפעלת מסעדות ובתי קפה בקומת המסחר (להלן: תביעת ירידת הערך). בהתאם תתמקד גם הסקירה העובדתית שלהלן בסוגיה זו בלבד.

ביום 27.5.2019 מינה בית משפט השלום את המהנדס והשמאי צבי רון כמומחה מטעמו (להלן: המומחה), לשם בחינת כמה מטענותיה של המשיבה בתביעתה. ביום 27.7.2020 הגיש המומחה את חוות דעתו, וביום 5.1.2021 הגיש את חוות דעתו המשלימה, בה התייחס המומחה לתביעת ירידת הערך. בחוות הדעת המשלימה צוין כי:

״ככל ובימ"ש יאמץ את גישת [המשיבה], לגבי המצב הקודם בדירה הנידונה, כי קומת המסחר איננה כוללת הסעדה, תוך הנחת עבודה כי מפגע הריח במצב החדש, הנובע מפיר שחרור העשן, יבוטל במסגרת העבודות לביטול ליקוי כמצוין בחוות דעתי, הנני סבור כי ירידת הערך תהא בגבולות 8%-12% ובממוצע 10%.

10% X 1,450,000 ש"ח = 145,000 ש״ח

במידה ובית המשפט יאמץ את גירסת [המבקשת], כי קומת המסחר כוללת בין היתר שירותי הסעדה, לא קיימת ירידת ערך״.

ביום 8.3.2023 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (השופטת י' אונגר ביטון) בגדרו בית המשפט קיבל באופן חלקי את תביעת המשיבה, כך שהמבקשת חויבה לפצות את המשיבה בגין ליקויי בנייה שהתגלו בדירה וכן בשל ירידת הערך של הדירה.

1. בית משפט השלום בחן את טענתה של המשיבה לירידת ערכה של הדירה בשל הפעלת מסעדה בקומת המסחר, תוך חלוקתה לשתי טענות משנה: הטענה העובדתית – המשיבה טענה כי המבקשת התחייבה בפניה כי לא יפעלו עסקי מסעדות בקומת המסחר; הטענה המשפטית – המשיבה טענה כי היה על המבקשת לגלות למשיבה במפורש כי יכול שיופעלו מסעדות בקומת המסחר.

    

   באשר לטענה העובדתית, בית משפט השלום קבע כי אין חולק שקיומה של קומת מסחר, בה יפעלו עסקים למיניהם, היה ידוע למשיבה. זאת, בין היתר, בהינתן חקירתה הנגדית של המשיבה, בה הודתה כי בטרם חתמה על ההסכם הוסבר לה כי תחת קומות המגורים תוקם בבניין קומת מסחר. כן העידה המשיבה כי לאחר ששאלה מספר פעמים את נציג המבקשת, נענתה במפורש שלא יכללו בקומה זו מסעדות. מנגד, מטעם המבקשת נטען כי כל הדיירים היו מודעים לאפשרות שיפעלו מסעדות בקומת המסחר, וכי בעת מתן ההיתר לא היה ידוע למבקשת אילו חנויות ייפתחו בקומה זו. בהינתן הטענות העובדתיות הסותרות, היות שעדותה של המשיבה לא חוזקה בראייה נוספת, קבע בית משפט השלום, בפסק דינו, כי לא עלה בידי המשיבה (התובעת) להוכיח כי המבקשת התחייבה בפניה שלא יוקמו מסעדות בקומת המסחר.

    

   באשר לטענת המשיבה לעניין חובת הגילוי והפרתה על ידי המבקשת, קבע בית משפט השלום כי, בנסיבות העניין, חלה על המבקשת חובת גילוי מוגברת כלפי המשיבה, בשל פערי המידע שהיו קיימים בין הצדדים, ולכן: "עליה להביא בפניה כל פרט מהותי, קל וחומר פרט שיש בו להשפיע על מחיר הממכר". בית המשפט קבע כי לשון ההסכם היא כללית ואין בה די כדי לקיים את חובת הגילוי, משלא נכלל בו פרט מהותי, אשר יש בו כדי להשפיע על מחיר הדירה, לפיו ניתן להפעיל מסעדות בקומת המסחר. כך, נקבע כי האמור בסעיף 32(א) להסכם, בגדרו צוין כי: "ידוע לקונים והקונים מסכימים לכך כי בפרויקט יבנו נכסים מסחריים מסוגים שונים, חנויות ו/או משרדים לפי החלטת המוכר", לא מקיים את חובת הגילוי, כפי שזו נקבעה בפסיקה, שכן מדובר באמירה כוללנית וערטילאית.

    

   עוד הדגיש בית משפט השלום כי בסעיף 32(ב) להסכם, לפיו: "הקונים מתחייבים לא להתנגד לבניית חנויות ו/או משרדים בפרויקט ו/או להפעלתם כעסקים מסחריים", הושמטו המילים "נכסים מסחריים מסוגים שונים" (שכתובות בסעיף 32(א) להסכם). על כן, נקבע כי סביר שרוכש מן השורה יתמקד במילים "חנויות" ו"משרדים" ולא ייתן דעתו לאפשרות שהמילה "חנויות" תתייחס למסעדות.

    

   כמו כן, בית משפט השלום הפנה לתב"ע מכ/448 (אשר חלה על הבניין), בה צוין, בסעיף 4.2.1, כי קומת המסחר תכלול מסעדות ובתי קפה: "בקומת המסחר יותר לבנות חנויות למסחר קמעונאי, בנקים, משרדי קבלת קהל. וכן מסעדות ובתי קפה. לא תותר פתיחת בתי מלאכה". בהמשך לכך, הטעים בית המשפט כי דווקא העובדה כי בתב"ע מצוין במפורש שמותר לבנות בתי קפה ומסעדות בקומת המסחר, היא הנותנת כי עסקינן בפרט מהותי, שיש לו השלכות מובחנות משל עצמו. על כן, היה על המבקשת לגלות פרט זה באופן ברור ומפורש, מקום בו ההסכם לא ציין את המותר על פי התב"ע, העתק מהתב"ע לא צורף כנספח לו, ואף לא נכללה הוראה המחייבת את הרוכש לבדוק את התב"ע.

    

   בהתבסס על חוות דעתו המשלימה של המומחה, ובפרט על המובאה שצוטטה בפסקה 4 לעיל, בית משפט השלום קבע כי על המבקשת לפצות את המשיבה בסך של 145,000 ש"ח בגין ירידת ערך בשל קיומם של מטרדי רעש, לכלוך וריח עקב קיומם עסקי מזון והסעדה.

    

   בנוסף לאמור לעיל, קיבל בית משפט השלום את טענת המשיבה לפיה לא תוקן פיר שחרור העשן (מהמסעדה), והמפגע הנובע מכך עודנו קיים. לכן, נקבע כי על המבקשת לפעול להסרת המפגע, תוך 120 ימים ממועד קבלת פסק הדין, באופן שבו קבע המומחה בחוות דעתו ובעדותו בבית המשפט – בדרך של פיר שחרור עשן בהתאם לתכנית שאושרה בהיתר הבנייה.

    

   לאחר בחינתן של שלל טענות המשיבה בתביעתה, פסק בית משפט השלום כי המשיבה תשלם למבקשת סכום כולל של 235,372 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. בנוסף לכך, נקבע כי המבקשת תישא בהוצאות משפט של המשיבה בסך 24,000 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ש"ח. כמו כן, הורה בית המשפט למבקשת להסיר את מפגע הריח, כאמור לעיל, בתוך 120 יום ממועד קבלת פסק הדין. יצוין כי נקבע שהמשיבה תישא בהוצאות של מנהל המבקשת בסך 5,000 ש"ח.

    

   על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור (ע"א 13232-05-23), בו טענה כי שגה בית משפט השלום בכמה מקביעותיו. ביום 2.1.2024 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיא ר' שפירא, סגנית הנשיא ב' טאובר והשופטת ת' נאות פרי), במסגרתו נדחה, בעיקרו, ערעור המבקשת.

    

   בית המשפט המחוזי מצא לאמץ את מרבית קביעותיו של בית משפט השלום, לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). עם זאת, בית המשפט התערב בנושא תביעת ירידת הערך, והפחית את גובה הפיצוי שנקבע בבית משפט השלום בגין ירידת הערך.

    

2. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המבקשת לפיה שגה בית משפט השלום עת חייב את המבקשת בכפל פיצוי בגין ירידת ערכה של הדירה, שכן, מחד גיסא, בית משפט השלום חייב את המבקשת בפיצוי בגין ירידת ערך הדירה שנגרם ממפגע הריחות שמקורם בפיר שחרור העשן, ובנוסף לכך, בית המשפט קבע כי עליה לפעול לתיקון פיר שחרור העשן להסרת מפגע הריחות. בית המשפט המחוזי הפנה להמלצת המומחה באשר למקור הריחות הנ"ל, כאמור בחוות דעתו המשלימה, עליה התבסס בית משפט השלום, וציין כי: "מקביעת המומחה ניתן להסיק כי קביעתו בגין ירידת הערך של הדירה מבוססת על מפגע הריח, לפיכך, ככל ופיר שחרור העשן יתוקן, הרי מפגע הריח יבוטל רובו ככולו ועל כן בנסיבות אלה היה מקום לשקול הפחתה מסוימת בסכום הפיצוי שנקבע בגין ירידת הערך".

    

   כמו כן, הטיל בית המשפט המחוזי על המשיבה אשם תורם חוזי, בשיעור נמוך יחסית, בשל אופן התנהלותה, "וזאת מבלי להפחית מהאחריות המשפטית החלה על [המבקשת] ברובה הגדול". לעניין קביעתו בעניין האשם התורם, הפנה בית המשפט המחוזי לסעיף 12 להסכם, לפיו המשיבה הצהירה ואישרה כי היא בדקה את התכניות של הנכס ואת המפרט הטכני. בית המשפט המחוזי הבהיר את נקודת המחלוקת בין גישתו לבין גישתו של בית משפט השלום, בהקשר זה, והיא: "איננו תמימי דעים עם קביעתו של בית משפט קמא לפיה סעיף 12 להסכם מתייחס אך למפרט הטכני של הנכס, שכן הסעיף מתייחס הן לחלקה בה בנוי הנכס, לתכניות הנכס וכן למפרט הטכני של הנכס ולשטח". כך, צוין כי סעיף 12ג' (2ה) להסכם אף מתייחס באופן מפורש לתב"ע, בקובעו כי: "המוכר רשאי לתקן כל תב"ע בחלקה ו/או בפרוייקט כפי שימצא לנכון והקונים מתחייבים שלא להתנגד לכך והם מוותרים על כל תביעה בגין כך". בית המשפט המחוזי הדגיש כי המשיבה התייעצה עם עורכת דין אשר בחנה את הטיוטה של החוזה ולא העירה על סעיף 12 הנ"ל.

    

   בהמשך לכך, הדגיש בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית משפט השלום לפיה המשיבה הודתה, בחקירתה הנגדית, כי טרם חתימת ההסכם היא שאלה מספר פעמים את נציג המבקשת אם יוקמו מסעדות בקומת המסחר, ונענתה בשלילה. מכך, לשיטתו של בית המשפט, עולה כי המשיבה ראתה חשיבות בכך שלא יוקמו מסעדות. בהמשך לכך, ובהינתן שהייתה מיוצגת על-ידי עורכת-דין, נקבע כי: "די היה, ככל והיא אכן קיבלה התחייבות [מהמבקשת] לא להקים מסעדות בקומת המסחר, לבקש לעגן את ההתחייבות בכתב". על כן, כאמור, נקבע כי קיים אשם תורם, של המשיבה, בכל הנוגע לגרימת הנזק של ירידת הערך.

    

3. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי הבהיר בפסק דינו, כי: "אין באמור כדי לגרוע מאחריותה של [המבקשת] לפצות את המשיבה בגין ירידת הערך של הדירה, מחמת הפעלת עסקי הסעדה בקומה המסחרית של הבניין אשר גורמים או עלולים לגרום למטרדי ריח ורעש למשיבה".

    

   נוכח תיקון פיר שחרור העשן ומשנקבע כי למשיבה אשם תורם, בית המשפט המחוזי הפחית את סכום הפיצוי בגין ירידת ערך הדירה בשל מטרדי הרעש והריח, לסך של 115,000 ש״ח (במקום 145,000 ש"ח), אותו המבקשת נדרשת לשלם למשיבה.

    

   על קביעות אלו הוסיף בית המשפט המחוזי טעמים בגינם מצא להפחית את גובה הפיצוי שנדרשה המבקשת לשלם בגין ירידת הערך: קביעות המומחה באשר לקשר שבין תיקון פיר שחרור העשן לבין ירידת ערך הדירה בשל מפגע הריח (הטענה השנייה בבקשה שלפניי), צמצום בפועל של מפגע הריח הקיים נוכח תיקון פיר שחרור העשן, וכן התנהלותה של המשיבה ברכישת הדירה אשר נפגמה באשם תורם.

    

   בקשת רשות הערעור

    

   על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שבפניי, ובמסגרתה, טוענת המבקשת כי נגרם לה "עיוות דין" אשר מצדיק את התערבותו של בית משפט זה. זאת, בשל שתי קביעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר לטענתה הינן שגויות: האחת, החלטת בית המשפט על עצם החיוב בפיצוי בגין ירידת ערך הדירה, משקבע (כך לטענת המבקשת) כי המבקשת קיימה את חובת הגילוי ביחס לקומת המסחר בבניין; השנייה, חיוב כפול בגין אותו ליקוי – פיצוי בגין ירידת ערכה של הדירה בשל הריחות שמקורם בפיר שחרור העשן, יחד עם חיוב המבקשת בתיקון פיר שחרור העשן. אגב טענות אלו, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי משפסק פיצוי כספי בגין עילה נזיקית, שלא נטענה על ידי המשיבה בתביעתה.

    

   המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי, שכן הגם שקבע, לשיטתה, כי המבקשת קיימה את חובת הגילוי באשר לשימוש שייעשה בקומת המסחר של הבניין, בניגוד לקביעתו של בית משפט השלום, בכל זאת מצא לחייב את המבקשת לשלם למשיבה פיצויים בגין ירידת ערך הדירה. המבקשת מפנה לחוות דעתו של המומחה וטוענת כי צוין בה שאם בית המשפט יאמץ את עמדת המבקשת, לפיה "קומת המסחר כוללת בין היתר שירותי הסעדה", לא קיימת ירידת ערך של הדירה. לשיטת המבקשת, משקבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת לא הפרה את חובת הגילוי כלפי המשיבה, אזי לא הפרה את ההסכם ואין המשיבה זכאית לפיצוי כלשהו בגין ירידת ערך הדירה.

    

   לחיזוק טענתה לפיה היה על המשיבה לדעת על האפשרות שיפעלו בקומת המסחר גם עסקי המזון, מפנה המבקשת לסעיף 32 להסכם (שצוטט לעיל), ולכך שהמשיבה הייתה מיוצגת. המבקשת ציינה כי היא יידעה את המשיבה שהמוכר הוא זה שיחליט מה יהיה טיב הנכסים שייבנו בבניין. על כן, נטען כי המבקשת לא הפרה את חובת הגילוי כלפי המשיבה. המבקשת מדגישה כי במועד כריתת ההסכם המבקשת לא ידעה בדיוק מהם סוגי העסקים שיפעלו בקומת המסחר. בנוסף לכך, מציינת המבקשת כי בתב"ע צוין שבקומת המסחר ניתן יהיה להפעיל גם מסעדות ובתי קפה ולכן היה על המשיבה לתת את דעתה על כך.

    

   המבקשת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי פסק למשיבה פיצוי כספי בגין עילה נזיקית – מטרד ריח – ולא מכוח העילה החוזית אותה טענה המשיבה בתביעתה. המבקשת טוענת כי סעד זה לא מעוגן בעילה שנתבעה, אין לו זיקה לסעד העיקרי שנתבע וכי לא ניתנה לה הזדמנות להתגונן מפני העילה הנזיקית. נטען כי עילה זו של מטרד ריח מתייחסת לפעילות של בית עסק ספציפי וכי על התובע בגין עילה נזיקית זו להגיש חוות דעת שלא הוגשה במקרה דנן.

    

   המבקשת טוענת, בנוסף, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שחייב אותה בפיצויים בגין ירידת ערך הדירה בשל הריחות שמקורם בפיר שחרור העשן, מקום בו חייב את המבקשת בתיקון פיר שחרור העשן ובאמצעות כך לטפל במטרד הריח, שכן מדובר בחיוב כפול בגין אותו ליקוי. המבקשת טוענת כי על פי חוות דעתו של המומחה: ״ככל שיתוקן פיר שחרור העשן לא יהיה עוד מפגע ריח״, ולכן מאחר שפיר שחרור העשן תוקן, אין לפצות את המשיבה בגין מפגע ריח.

    

   דיון והכרעה

    

   לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת ללא צורך בהגשת תשובה, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

    

   כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" לבית משפט זה תינתן בצמצום, מקום שבו מתעוררת שאלה עקרונית כללית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר הימנעות ממתן רשות ערעור תגרום למבקש עיוות דין חמור (רע"א 7233/22 גנאיים נ' גנאיים, פסקה 12 (20.11.2022)).

    

   בבקשתה, המבקשת לא טוענת כלל כי מתעוררת בנסיבות העניין שאלה עקרונית. בקשתה מתמקדת בכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי גרם למבקשת "עיוות דין", בשל סתירה פנימית הקיימת בו, לטענתה, בין הקביעה כי המבקשת עמדה בחובת הגילוי לבין חיובה בפיצוי, כמי שלא עמדה בחובה זו. ודוק, הטענה כי הסתירה הנטענת מהווה "עיוות דין" נטענה באופן לאקוני, ולא כללה כל הסבר כיצד הקביעות של בית המשפט המחוזי, גם אם יש ממש בטענות המבקשת כנגדן, גורמות לה ל-"עיוות דין".

    

   ברי כי אין די לטעון לקיומה של טעות שנפלה בפסק דינה של ערכאת הערעור ולכך שטעות זו השפיעה על פסק הדין באופן שאינו לטובת מבקשת הערעור, כדי לגבש "עיוות דין" המצדיק את קבלתה של בקשת הרשות לערער.

    

   יתר על כן, ספק בעיניי, האם די בכך שהטענה לקיומה של טעות בפסק הדין הינה שנפלה סתירה בין שתי קביעות של ערכאת הערעור, כדי לגבש "עיוות דין" המצדיק קבלתה של בקשת רשות לערער. אלא שאין לי צורך להידרש לשאלה הנ"ל במסגרת החלטתי זו, נוכח האמור להלן.

    

   טענה מרכזית של המבקשת, בבקשה שבפניי, הינה שבית המשפט המחוזי קבע, כביכול, כי קיימה את חובת הגילוי לעניין אפשרות הפעלתם של מסעדות ובתי קפה בקומת המסחר של הבניין.

    

4. טענה זו הינה חסרת בסיס: אין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אף לא על דרך הרמז, התערבות בקביעתו של בית משפט השלום לפיה המבקשת הפרה את חובת הגילוי שחבה כלפי המשיבה (בכך שלא גילתה, במפורש ובאופן ספציפי, כי קיימת אפשרות להפעלת עסקי מסעדה ובתי קפה בקומת המסחר). כל שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בהקשר זה, הוא שלמשיבה אשם תורם בכך שהיה עליה, בהיותה מיוצגת, לדעת על אפשרות שיוקמו מסעדות ובתי קפה בקומת המסחר. בתוך כך, אוזכרה הוראת סעיף מההסכם לפיה המשיבה אישרה שהיא בדקה את התכניות של הנכס ואת המפרט הטכני, תוך פרשנות מרחיבה של סעיף זה. בית המשפט המחוזי אף הבהיר, במפורש, כי: "אין באמור כדי לגרוע מאחריותה של [המבקשת] לפצות את המשיבה בגין ירידת הערך של הדירה". אזכיר כי האחריות לפצות את המשיבה בגין ירידת הערך הוטלה על המבקשת על-ידי בית משפט השלום, על בסיס קביעתו בדבר הפרה של חובת הגילוי על-ידי המבקשת. קיצורם של דברים: קביעתו של בית משפט השלום, לפיה המבקשת לא עמדה בחובת גילוי מוגברת המוטלת עליה, בנסיבות, עומדת על מכונה, ואין כל הסתייגות מכך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

    

   טענה אחרת של המבקשת הינה שבית המשפט המחוזי פסק פיצוי כספי בגין עילה נזיקית, שלא נטענה על-ידי המשיבה בתביעתה. אף בטענה זו אין כל ממש: בית המשפט המחוזי פסק את הפיצוי בגין ירידת ערכה של הדירה, נוכח הפרת חובת הגילוי שהייתה מוטלת על המבקשת כלפי המשיבה, לעניין אפשרות הפעלת מסעדות ובתי קפה בקומת המסחר של הבניין. למרות הפרת חובת הגילוי, ההסכם לא בוטל אלא שנפסק פיצוי בגין הפער בשוויה של הדירה, בין הנסיבות שהיו ידועות למשיבה בעת שרכשה את הדירה לבין הנסיבות כפי שהיו באמת. אותו פער הוא ירידת הערך שכומתה על-ידי בית המשפט ואין עסקינן בעילה נזיקית (בעניין מטרדים) אלא בעילה חוזית.

5.  

   טענה נוספת של המבקשת היא לחיוב של כפל פיצוי בגין ירידת ערך הדירה בשל הריחות שמקורם בפיר שחרור העשן. ברם, טענה זו נטענה גם בפני בית המשפט המחוזי, אשר היה מוכן לראות בה משום טענה שיש בה ממש. בהתחשב בכך, בית המשפט המחוזי הפחית את סכום הפיצוי שנקבע בגין ירידת הערך, כאמור לעיל. טענתה של המבקשת כי היה מקום להפחתה נוספת בוודאי שאינה מתאימה לערעור ב-״גלגול שלישי״.

    

   אציין בעניין זה, בהערת אגב ומעבר לצורך, כי ספק רב בעיניי אם לטענה האמורה היה בסיס כלשהו: עיון בקביעתו של המומחה (ראו הציטוט בסעיף 4 לעיל), מלמד בבירור, לדעתי, כי המומחה הבחין בין שני מצבים. האחד – המצב בו מתקבלת טענתה העקרונית של המשיבה כי לפי ההסכם לא אמורה לקום בקומת המסחר מסעדה, שאז, בהינתן שמפגעי העשן שמקורם בליקויי בנייה יתוקנו ("[...] תוך הנחת עבודה כי מפגע הריח במצב החדש, הנובע מפיר שחרור העשן, יבוטל במסגרת העבודות לביטול ליקוי כמצוין בחוות דעתי [...]"), קיימת ירידת ערך בסך של 145,000 ש"ח. השני – המצב בו לא מתקבלת טענתה העקרונית של המשיבה, שאז לא קיימת ירידת ערך. קרי – נתון ירידת הערך ניתן למצב בו מפגע הריח הנובע מהליקוי המוסר, ומכאן שאין כל כפל פיצוי בין ירידת הערך לבין פיצוי בגין מפגע העשן שמקורו בליקוי. נראה על כן שאם נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהקשר האמור, הטעות היא לטובת המשיבה דווקא.

    

    

   סיכומו של דבר: הבקשה נדחית בזאת. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

    

    

   ניתנה היום, כ"ח אב תשפ"ד (01 ספטמבר 2024).

    

   יחיאל כשר שופט