רע"א 6819/15 אליעזר משיח אהרן ואח' נ' רובע 1 בע"מ ואח'

השופט נ' סולברג:

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט כ' מוסק) מיום 2.8.2015 בת"א 2855-10-14, אשר עוסקת בקביעת מתווה הדיון בו יתנהל ההליך. בהחלטתו אימץ בית המשפט ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות שנקבעו בפסק דין קודם שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים ועסק בסכסוך זה (ת"א 18270-06-12, השופט א' דראל), כבסיס למתווה הדיון בהליך הנוכחי. בקשת רשות הערעור מתמקדת בשאלה אם כדין אימץ בית המשפט ממצאים ומסקנות אלו, לאור כללי השתק הפלוגתא.

תמצית העובדות וההליך הקודם

2. עניינו של הסכסוך בפרויקט להתחדשות עירונית ("פינוי בינוי") בשכונת קרית משה בירושלים (להלן: הפרויקט), אותו מקדמת המשיבה 1, היא התובעת בהליך (להלן: המשיבה). המבקשים הם בעלי דירת מגורים במתחם שבו מיועד הפרויקט לצאת אל הפועל, והם אינם משתפים פעולה עם מאמצי המשיבה להוציאו אל הפועל במתכונתו הנוכחית. המשיבה, יחד עם דיירים נוספים במתחם, תובעת מאת המבקשים פיצויים בהתאם לחוק פינוי ובינוי (פיצויים), התשס"ו-2006 (להלן: חוק פינוי בינוי או החוק), בגין נזקים אשר נגרמו להם לטענתם מחמת עיכוב ביצוע הפרויקט על-ידי המבקשים.

3. תביעה זו הוגשה ביום 1.10.2014, אך היא אינה התביעה הראשונה המוגשת נגד המבקשים בגין נזקים מכוח חוק פינוי בינוי. תביעה כזו הוגשה בעבר ביום 11.6.2012 על-ידי בעלי דירות במתחם וניתן פסק דין בעניינה ביום 4.12.2013 (ת"א 18270-06-12 ליכטמן נ' אהרן; להלן: פסק הדין הראשון). בפסק הדין נדחתה התביעה, משקבע כי בנסיבות העניין לא מתקיים תנאי הרוב המיוחס המעוגן בסעיף 2(א) לחוק, שכן לא הוכח כי בעליהם של ארבע חמישיות מהדירות במקבץ הסכימו לכרות עסקת פינוי בינוי.

4. לשלמות התמונה, ובטרם אפרט את האמור בפסק הדין הראשון, אציין כמה עובדות הצריכות לעניין: הפרויקט, "נאות המקשר" שמו, משתרע על פני כמה רחובות בשכונת קרית משה בירושלים, אזור המכונה "מתחם המקשר". הפרויקט עתיד לבוא חלף חמישה עשר בניינים נמוכי קומה, ובהם כ-65 דירות מגורים, בשני מגדלי מגורים חדשים בני עשרות קומות, וכן מרכז קהילתי, גני ילדים ושטחים ציבוריים. הפרויקט עתיד להתבצע בשני שלבים נפרדים: בשלב הראשון יפונו 28 יחידות דיור ויבנה במקומן מגדל מגורים אחד, ובשלב השני יפונו שאר הדירות ויבנה במקומן מגדל מגורים שני. הדירה שבבעלות המבקשים מצויה במקבץ הראשון המיועד לפינוי ובינוי.

5. התביעה הראשונה הוגשה על-ידי בעליהן של שלוש יחידות דיור בבניין בן ארבע דירות; הדירה הרביעית היא השייכת למבקשים. אין חולק, עם זאת, כי מאחורי התובעים עמד היזם אשר היה מעוניין בקיומה של התביעה. התובעים בהליך זה, אשר התקשרו לטענתם בהסכם פינוי בינוי עם יזם הפרויקט, טענו כי סירובם של הנתבעים לעשות כן הוא בגדר "סירוב בלתי סביר", המקים אחריות בנזיקין לפי החוק. התביעה הועמדה על סך של 3,100,000 ₪, סכום אשר שיקף לעמדת התובעים את הנזק שנגרם להם בגין סירובם של הנתבעים.
6. אזכיר בקצרה את עיקרי ההסדר הנזיקי המעוגן בחוק פינוי בינוי. סעיף 2(א) לחוק קובע כך:

"הסכים רוב מיוחס מבין בעלי הדירות במקבץ לפינוי ובינוי לכרות עסקת פינוי ובינוי, יהיה בעל דירה באותו מקבץ, המסרב סירוב בלתי סביר להעביר את זכויותיו לשם ביצוע העסקה או המתנה את הסכמתו לכך בתנאים בלתי סבירים (בחוק זה – בעל דירה מסרב), אחראי בנזיקין כלפי שאר בעלי הדירות באותו מקבץ, המסכימים לעסקה, בשל הנזק שנגרם להם עקב אי ביצוע העסקה".

           מסעיף זה עולה, כי על מנת לחייב בעל דירה מסרב בפיצויים נזיקיים מכוח החוק, יש למלא אחר כמה תנאים: (א) נדרש שרוב מיוחס מבין בעלי הדירות במקבץ, כהגדרתם בחוק, יסכימו לכרות עסקת פינוי בינוי; (ב) נדרש שסירובו של בעל הדירה המסרב, או התנאים שהוא מתנה בהם את הסכמתו, יהיו בלתי סבירים; (ג) נדרש להוכיח נזק שהתרחש; (ד) נדרש להוכיח קשר סיבתי בין הנזק ובין אי-ביצוע העסקה. הסדר זה מנסה למצוא איזון בין זכותו הקניינית של בעל הדירה בבית המשותף לבין זכותם של שאר בעלי הדירות להנות מהתועלת שתצמח להם מעסקת פינוי ובינוי, כאשר ברקע ניצב גם האינטרס הציבורי שבקידומם של פרויקטים מסוג זה (ע"א 3511/13 שורצברגר נ' מרין, פסקאות 17-28 לפסק הדין של השופט דנציגר (24.7.2014) (להלן: עניין שורצברגר); אהרן נמדר פינוי ובינוי 69-72 (2013) (להלן:נמדר)).  

7. סעיף 2(ב) לחוק עוסק בסבירותו של הסירוב, ומונה רשימה פתוחה של מצבים שבהם לא יחשב הסירוב לבלתי סביר. בין היתר, לא יחשב סירוב בלתי סביר אם העסקה "אינה כדאית כלכלית"; לא הוצעו לבעל הדירה מגורים חלופיים לתקופת הבניה; לא הוצעו לבעל הדירה בטוחות הולמות; קיימות נסיבות אישיות המצדיקות את הסירוב; וכן בשל אי-עריכת התאמות בבנין החדש עבור דייר עם מוגבלות (לפירוט ראו עניין שורצברגר, פסקאות 29-36; נמדר, עמודים 77-82).

8. בפסק הדין הראשון התייחס בית המשפט לכל ארבעת התנאים הנדרשים לביסוס תביעה נזיקית מכוח החוק. ראשית התייחס בית המשפט לקיומו של רוב מיוחס. לפי ההגדרה שבחוק, "רוב מיוחס" הוא בעלי הדירות במקבץ לפינוי ובינוי, שבבעלותם ארבע חמישיות לפחות מתוך כלל הדירות שבמקבץ, ושלושה רבעים לפחות מהרכוש המשותף הצמוד לבתים המשותפים שבמקבץ. בנוסף לכך, נדרש גם רוב של שני שלישים בכל בית משותף בפני עצמו. על מנת להכריע בשאלה אם התקיימה בענייננו דרישת הרוב המיוחס, שקל בית המשפט אם עליו לבחון זאת ביחס לפרויקט כולו, או רק ביחס למקבץ הבתים שבו יבוצע החלק הראשון של הפרויקט. בית המשפט קבע כי הגדרת "מקבץ" היא מספר בתים משותפים שאותם יש לפנות כדי להקים מבנה חדש, ולאו דווקא פרויקט שלם. לפיכך, ניתן לפצל בין השלבים השונים של הפרויקט, ולהתייחס לבתים המשותפים אשר הסכמת בעליהם נדרשת לצורך הקמתו של מגדל המגורים הראשון. בעקבות פרשנות זו, קבע בית המשפט כי מספר הדירות המרכיבות את המקבץ הרלבנטי הוא 28, ועל כן נדרשת הסכמת בעלי 23 דירות מתוכן, שהן 80% מהדירות במקבץ. לאחר עיון בחומר הראיות בעניין זה, קבע בית המשפט כי לא הוכחה הסכמתם של בעלי 23 דירות במקבץ. אשר על כן לא התקיימה אותה שעה דרישת הרוב המיוחס.

9. די היה בקביעה זו על-מנת לדחות את התביעה כולה. למרות זאת, הוקדש עיקר פסק הדין לדיון בשאלה השניה, והיא סבירות הסירוב של הנתבעים, וכן בשאלת הנזק והקשר הסיבתי. בית המשפט נימק את בחירתו לדון בשאלה זו כך:

"לכאורה, די במסקנה זו [שלא הוכח קיומו של רוב מיוחס – נ' ס'] כדי להביא לדחיית התביעה לפיצוי כספי. עם זאת, נוכח החשיבות במבט צופה פני עתיד לקביעה האם הסירוב סביר או שאינו כזה, בחרתי לדון גם בשאלת סבירות הסרוב, הנזק והקשר הסיבתי וכך להעמיד לרשות הצדדים ואחרים קביעה שיפוטית מלאה יותר באשר לעסקה המוצעת על כל הנובע ממנה"(פסקה 40 לפסק הדין הראשון).

10. מוקד המחלוקת בין הצדדים בנוגע לסבירות הסירוב היה בשאלת הכדאיות הכלכלית של העסקה. בית המשפט דן בכמה שאלות עקרוניות הנוגעות לבחינת הכדאיות – באיזה אופן יש לבחון שאלה זו, ועל מי נטל הראיה בעניינה; לאחר מכן, דן בית המשפט בפרוטרוט בכדאיות הכלכלית של הפרויקט דנן, באמצעות ניתוח שתי חוות הדעת השמאיות שהוגשו על-ידי הצדדים, וכן על יסוד דבריהם של השמאים בחקירותיהם. שתי חוות הדעת ערכו תחשיב של הכדאיות הכלכלית באופן דומה, המבוסס על כמה נתונים: (א) שווי מ"ר מבונה; (ב) עלות בנייה למ"ר; (ג) שיעור התמורה הראויה ליזם. התחשיב שבבסיס חוות הדעת הוא כאמור תחשיב דומה, אך חוות הדעת נבדלות זו מזו בהערכת שלושת הנתונים האמורים. בית המשפט הִשווה בין חוות הדעת בנוגע לכל אחד מן הנתונים, הצביע על קשיים וכשלים בשתיהן והכריע ביניהן (ולעתים אף קיבל הכרעה שונה משתיהן). בסופו של התהליך, לאחר שבית המשפט המחוזי הגיע למסקנה בנוגע להערכת כל אחד מן הנתונים, נערך חישוב של הכדאיות הכלכלית בהתאם לתחשיב שבבסיס שתי חוות הדעת. מסקנת בית המשפט המחוזי היתה כי יש לראות את העסקה ככדאית מבחינה כלכלית; ממילא, הנתבעים מוגדרים 'בעל דירה מסרב' כמשמעותו בחוק, ואילו היה מתקיים תנאי הרוב המיוחס ניתן היה לתבוע אותם בתביעה נזיקית מכוח החוק.

11. בית המשפט הוסיף ודן בקצרה גם בשאלת קיומו של נזק וקשר סיבתי. בעניין קיומו ושיעורו של הנזק לא קבע בית המשפט קביעה חד-משמעית, אך ציין כי במצב הדברים ששרר באותה עת לא היו אלה הנתבעים שעיכבו את הפרויקט, משום שטרם ניתן לו היתר בניה וטרם הוסדרה סוגיית החיוב בהיטל השבחה מול העיריה. במצב דברים זה לא ניתן לטעון לקיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הפסדים כלשהם של התובעים מחמת עיכוב בביצוע הפרויקט ובין סירובם של הנתבעים.

12. את דיונו בסבירות הסירוב, בנזק ובקשר הסיבתי, חתם בית המשפט המחוזי במילים אלו:

"בשולי הדברים לא נותר לי אלא לקוות כי אף שהתביעה נדחתה, ככל שיוכח לנתבעים כי אכן קיים רוב מבין בעלי הדירות במקבץ לא יערימו עוד קשיים ולא יסרבו עוד לעסקה המוצעת. אין בכך כדי להביע כל עמדה בשאלה מה תהיה המשמעות שתינתן לסירוב כאמור לאחר מתן פסק הדין שכן שאלה זו חורגת ממסגרת דיון זה" (פסקה 123 לפסק הדין הראשון).

ההליך הנוכחי

13. תקוותו זו של בית המשפט המחוזי – נגוזה. כעבור כעשרה חודשים מעת מתן פסק הדין, ביום 1.10.2014, הוגשה התביעה הנוכחית נגד הנתבעים. בפעם הזו הוגשה התביעה על-ידי החברה היזמית עצמה, ואליה הצטרפו כמה בעלי נכסים במקבץ. אציין כי אין חפיפה מלאה בין בעלי נכסים אלו ובין בעלי הנכסים שהגישו את התביעה הראשונה. עילתה של התביעה זהה לשל קודמתה, אלא שהתובעים טוענים לשינוי הנסיבות שיש בו כדי להצדיק את קבלת תביעתם: ראשית, כל בעלי הדירות שבמקבץ הראשון נתנו את הסכמתם לעסקה, מלבד הנתבעים; שנית, הושגו כל האישורים הנדרשים לתחילת העבודות, ולפיכך סירובם של הנתבעים הוא המשוכה האחרונה לפני תחילת העבודות ולביצוע הפרויקט. הנתבעים, בכתב ההגנה שהוגש מטעמם, חלקו על ההנחות העובדתיות הללו; יתרה מכך, הם חלקו על ההנחות שנקבעו בפסק הדין הראשון בדבר הגדרתו של המקבץ הרלבנטי לדרישת הרוב המיוחס ולכדאיותה הכלכלית של העסקה.

14. התובעים, הם המשיבים בבקשת רשות ערעור זו, הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לקביעת מתווה דיון, לאחר שהנושא עלה בדיון בעל-פה. בבקשתם, ביקשו המשיבים מבית המשפט המחוזי לאמץ את הקביעות העובדתיות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי (השופט דראל) בפסק הדין הראשון, ולהותיר לדיון בהליך הנוכחי רק את השאלות שלא הוכרעו על-ידו. בית המשפט התבקש לאמץ שתי קביעות מפסק הדין הראשון: (א) הגדרת המקבץ הרלבנטי לדרישת הרוב המיוחס; (ב) היותה של העסקה כדאית מבחינה כלכלית. התובעים טענו כי יש להחיל במצב שלפנינו את כלל השתק הפלוגתא, המונע מן הנתבעים לפתוח מחדש לדיון שאלות עובדתיות שהוכרעו בפסק דין קודם. הנתבעים ביקשו מבית המשפט לדחות את הבקשה; לטענתם, שנעמוד עליה בהמשך, אין מתקיימים כאן התנאים לתחולת כלל השתק הפלוגתא, ועל כן בית המשפט צריך לדון בתביעה באופן הרגיל הקבוע בתקנות, ללא "קיצורי דרך". בנוסף ציינו שבשל חלוף הזמן ושינויי הנסיבות מאז פסק הדין הראשון, נדרש לבחון מחדש את שאלת כדאיותה הכלכלית של העסקה, ולא ניתן להסתמך על הנתונים שבבסיס פסק הדין הראשון שכבר אינם מעודכנים.

15. ביום 2.8.2015 נתן בית המשפט המחוזי החלטה מפורטת בעניין מתווה הדיון. ככלל, קיבל בית המשפט את עמדת התובעים שיש לראות בקביעות העובדתיות והמשפטיות שנקבעו בפסק הדין הראשון כמחייבות בהליך הנוכחי. בית המשפט פרט את התנאים להתגבשות השתק פלוגתא, וקבע כי אלו מתקיימים בענייננו. החלטתו נסמכה על הקביעה, כי "יש לראות בתביעה זו בפן המהותי כהמשכה של התביעה הראשונה. תביעה זו עולה ונובעת מהתביעה הראשונה ומקביעות בית המשפט בפסק הדין הראשון, שכן כאמור בית המשפט דחה את התביעה מטעם אחד בלבד [...] בכל יתר העניינים עמדו התובעים בנטל שהוטל עליהם והביאו בפני בית המשפט ראיות בדבר יתר מרכיבי התביעה. התקיים דיון לגופו של עניין ובית המשפט הכריע באותן מחלוקות, שלטעמי נדרשו לצורך מתן פסק הדין" (פסקה 33 להחלטה). ההחלטה נסמכה גם על כך שפסק הדין הראשון בחן את שאלת סבירות הסירוב באופן מושכל ומודע לצורך הליך שיפוטי עתידי.

16. בהחלטה צויין גם כי היה להם, לנתבעים, יומם בבית המשפט, ובית המשפט הכריע בטענות שהועלו באופן מפורט ולאחר שקיים דיון ממצה. עם זאת, התייחסה ההחלטה לאחת מטענות הנתבעים שנרחיב בה להלן, לפיה מכיוון שפסק הדין הקודם נפסק לטובתם, לא היתה להם זכות לערער על המסקנות הנוספות שנקבעו בו, ובמצב כזה לא חל השתק פלוגתא. לכך השיב בית המשפט בהחלטתו כך: "[...] נראה לי כי הפתרון הדיוני הראוי במקרה זה הוא לאפשר לנתבעים, אם ירצו בכך, להגיש, לאחר פסק הדין בתביעה זו, ערעור לבית המשפט העליון, כאשר הם יהיו זכאים באותו ערעור להעלות טענות גם כנגד קביעות שנקבעו בפסק הדין הראשון עליהן הסתמך בית המשפט בהליך זה, ויראה בהן כהשתק פלוגתא. סבורני כי מדובר בפתרון ראוי ויעיל [...]" (פסקה 37 להחלטה). באשר לטענות הנתבעים כי חלו שינויים בנסיבות המצדיקים בחינה מחודשת של הכדאיות הכלכלית, נקבע בהחלטה כי השינויים הנטענים הללו הם בגדר ספקולציות הנטענות ללא בסיס עובדתי אמיתי.

17. על ההחלטה האמורה הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור זו; אקדים ואומר כבר עתה כי על אף שלא ניתן לדחות בקש את טענות המבקשים לגופן, החלטתי לדחות את עצם הבקשה לרשות ערעור. כמובן שלמבקשים שמורה הזכות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי במסגרת ערעורם בזכות על פסק הדין הסופי לכשינתן. אנמק את החלטתי זו לאחר שאציג את טענות הצדדים בבקשה, ואדון בהן.

טענות הצדדים בעניין השתק הפלוגתא

18. הצדדים התמקדו בטיעוניהם בתחולת כלל השתק הפלוגתא בענייננו. השתק הפלוגתא הוא דוקטרינה יצירת הפסיקה, הנגזרת מעקרון מעשה בית דין. בפסיקה הוגדר ההשתק כך: "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות" (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584 (1968) (להלן: עניין קלוז'נר)). אציין, כי אף שבעניין קלוז'נר התייחס בית המשפט ל"שאלה עובדתית מסוימת", הרי שבפסיקתנו מקובל, ככלל, להחיל את כללי השתק הפלוגתא גם על שאלות שניתן לסווגן כשאלות משפטיות (ע"א 7883/09 בר הלל נ' בירי בראשי עבודות עפר פיתוח תשתית וכבישים (1987) בע"מ, פסקה 30 (30.11.2011) (להלן: עניין בר הלל)).

19. בבסיסו של השתק הפלוגתא נמצאת ההנחה, שאין יתרון לערכאה השיפוטית השניה על-פני הראשונה, היא אינה מועדת לטעות פחות ממנה, ועל-כן פלוגתא שנדונה לגופה והוכרעה על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת מוחזקת כנכונה. ההצדקה המרכזית לקביעת ההשתק היא קידום היעילות השיפוטית, במובן זה שלאחר שפלוגתא נדונה והוכרעה, דיון מחודש בה יהא כרוך בבזבוז משאבים שיפוטיים. לנימוק עיקרי זה ניתן לצרף נימוקים נוספים, כגון מניעת פסיקות סותרות ומניעת הטרדתו של בעל-דין בעניין שכבר התדיין לגביו (ראו יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 490, 538 (2015) (להלן: רוזן-צבי); נינה זלצמןמעשה-בית-דין בהליך אזרחי 137 (1991) (להלן: זלצמן); עניין קלוז'נר, עמוד 584).

20. לפי המקובל בפסיקתנו ובספרות המשפטית, השתק פלוגתא יחול כאשר בהליך הראשון בו התעוררה הפלוגתא בין בעלי הדין ניתן פסק דין סופי לגופו של עניין על-ידי בית משפט מוסמך, ובהינתן ארבעה תנאים: (א) קיימת זהות בין הפלוגתאות; (ב) התקיימה התדיינות בין הצדדים ביחס לפלוגתא בהליך הראשון; (ג) התדיינות זו הסתיימה בהכרעה פוזיטיבית של בית המשפט בפלוגתא; (ד) הכרעת בית המשפט בפלוגתא היתה חיונית לפסק הדין. תנאים אלו נובעים מההנחות והמטרות שבבסיס ההשתק, כמו גם מכך שלעומת מטרת קידום היעילות, ניצבת זכותו של בעל הדין שכנגד לקבל את יומו בבית המשפט (ראו עניין בר הלל, פסקה 30 והאסמכתאות שם; רוזן-צבי, עמודים 538-583).

21. מכאן, לתחולת דיני ההשתק בעניין שלפנינו. למבקשים טענות רבות על קביעתו של בית המשפט כי בענייננו חל השתק פלוגתא. ראשית לכל, נטען כי כלל אין מדובר באותם צדדים להליך, משום שאין זהות בין התובעים בהליך הראשון לתובעים בהליך הנוכחי.

22. עוד טוענים המבקשים בעניין התקיימותם של התנאים השונים לתחולת ההשתק: בנוגע לתנאי הראשון, בדבר זהות הפלוגתא, נטען כי אין לראות את הפלוגתאות שבשני ההליכים כפלוגתאות זהות, וזאת משום שהנסיבות העובדתיות שבבסיס הערכת הכדאיות הכלכלית השתנו. באשר לדרישת הדיון לגופה של הפלוגתא, מדברי המבקשים עולות מספר טענות. טענה ראשונה היא כי לאור תוצאת פסק הדין הראשון, שהוכרע לטובתם, לא יכלו לערער על קביעות שנקבעו בו לחובתם, ומשכך לא זכו להזדמנות הראויה להשמעת טענותיהם בנוגע אליה. טענה נוספת היא כי בקביעותיו בעניין הכדאיות הכלכלית התעלם פסק הדין הראשון משאלות שלדעת המבקשים עשויות להשפיע על הערכת הכדאיות, כגון השוויון שבין הזכויות המוענקות במסגרת העסקה לבעלי הדירות השונים; משכך, לא נערך דיון כראוי לגופה של הפלוגתא.

23. בנוגע לחיוניות ההכרעה, הרי שמדובר בהכרעה אשר באופן מובהק אינה חיונית לפסק הדין. פסק הדין דחה את התביעה מן הטעם שהחוק לא חל במצב העניינים הקיים, בשל העדרו של רוב מיוחס, ומשכך לא נדרש דיון בנוגע ליתר דרישות החוק. בית המשפט אף היה מודע לכך שהכרעתו אינה נצרכת לפסק הדין עצמו, והוא עשה כן על מנת לתת לצדדים "תמונה שיפוטית מלאה". הנה כי כן, אף לדעת בית המשפט בפסק הדין הראשון, מדובר בהכרעה שאינה חיונית לפסק הדין, וככזו לא חל לגביה השתק פלוגתא.
24. המשיבים, לעומת זאת, סומכים את ידם על החלטת בית המשפט המחוזי בדבר קביעת מתווה הדיון. לטענתם, על אף שבהחלטה האופרטיבית של בית המשפט נאמר "אני מקבל את בקשת התובעים וקובע כי הכרעות בית המשפט בפסק הדין הראשון מהוות השתק פלוגתא" (פסקה 42 להחלטה), הרי שאין לפרשה כיישום קלאסי של דיני ההשתק. לפי הנטען, התביעה הנוכחית היא באופן מהותי המשך ישיר ומתבקש של התביעה הראשונה, ומכיוון שבתביעה הראשונה נדונו השאלות העובדתיות לעומקן וניתנה בהן החלטה מושכלת ולא אגבית, הרי שניתן להמשיך את הדיון מן הנקודה שבה הוא הסתיים. הדבר בא לידי ביטוי גם בהחלטת בית המשפט המחוזי שניתן יהיה לערער על קביעות אלו במסגרת של ערעור על פסק הדין, לכשיינתן בהליך הנוכחי. דרישתם של המבקשים לשוב ולנהל מחדש הליך הוכחות בנוגע לקביעות עובדתיות אלו היא חסרת תום לב, שהרי היה להם יומם בבית המשפט, ואף נתונה להם זכות ערעור כאמור בסופו של הליך זה. בנוסף, מבקשים המשיבים לדחות את טענות המבקשים בדבר שינויי נסיבות המצדיקים בחינה מחודשת של השאלות, אשר לטענתם אינם קיימים או שאינם רלבנטיים לשאלת הכדאיות הכלכלית.

25. למעלה מן הצורך, לעמדתם, סבורים המשיבים כי ניתן לבסס את ההחלטה גם על יסוד כללי השתק הפלוגתא. לטענתם קיימת זהות בין הפלוגתאות, משום שכאמור לא חל לדעתם שינוי כלשהו בנסיבות, והשאלה הנשאלת – כדאיותה הכלכלית של העסקה – היא בדיוק אותה שאלה. לגבי זהות הצדדים, טוענים המשיבים כי אף שאין מדובר בתובעים זהים, הרי שבאופן מהותי מדובר בתובעים שיש ביניהם קרבה משפטית המצדיקה את החלת ההשתק. מדובר בפלוגתאות אשר נדונו לעומקן והוכרעו לגופן, ובאופן מודע ומפורש נקבע בפסק הדין כי הן חיוניות לפסק הדין.

טענת המשיבים בדבר שיהוי וחוסר תום לב בהגשת הבקשה

26. בנוסף וכטענה מקדמית לכל האמור, טוענים המשיבים כי בקשת רשות הערעור כולה נגועה בשיהוי ובחוסר תום לב, עד שטעם זה כשלעצמו מצדיק את דחייתה. לפי הנטען, מטרתם של המבקשים היא אך ורק 'לתקוע' את ההליך המשפטי ואת הפרויקט כולו, כפי שהם עושים כבר שנים רבות. בכל יום שעובר מפסידה המשיבה סכומי כסף רבים, ועל כן נוח למבקשים להפעיל עליה לחץ על-ידי עיכוב ההליך.

27. המשיבים מציינים כי החלטת בית המשפט בעניין מתווה הדיון ניתנה ביום 2.8.2015; לאחר מכן המשיכו הצדדים בהליכי גילוי מסמכים והגשת תצהירים, ובמהלך כל אלו לא הודיעו המבקשים לבית המשפט על כוונתם להגיש בקשת רשות ערעור. בקשת הרשות לערער הוגשה רק ביום 13.10.2015, שבעים ושניים ימים לאחר מתן ההחלטה (מועד זה אמנם לא חרג מן המועד החוקי להגשת הבקשה, בשל פגרת הקיץ וחג הסוכות); ורק ביום 26.10.2015, ששה ימים לפני מועד קדם משפט – מועד שנקבע עוד לפני מתן ההחלטה – הגישו המבקשים הודעה לבית המשפט על דבר הגשת הבקשה, שבעקבותיה ביטל בית המשפט את קדם-המשפט. התנהלות המבקשים, אשר הגישו את הבקשה ברגע האחרון והסתירו את כוונתם לעשות כן, מלמדת כי כל מטרתם היא לעכב את הדיון. אילו היו מגישים המבקשים את הבקשה בזמן סביר, ניתן היה להכריע בה מבלי לפגוע בלוח הזמנים שנקבע לתיק בבית המשפט המחוזי, ומבלי לבטל את קדם המשפט שהיה קבוע ליום 1.11.2015. אלא שמטרת המבקשים, כך נטען, אינה אלא 'לתקוע' את ההליך ולסרבלו, במטרה להפעיל לחץ על המשיבים. לטענת המשיבים, די בשיהוי זה שנעשה בחוסר תום לב, על מנת לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

28. לאור הטענות הללו, ביקשתי את תגובת המבקשים לטענת השיהוי שנטענה על-ידי המשיבים, וזו הוגשה ביום 14.12.2015. בפיהם של המבקשים מספר טענות: ראשית, לא בכדי מצויים בתי המשפט בפגרה בתקופה שבה נטען לשיהוי, שכן בתקופה זו חלים חופשת הקיץ וחגי תשרי, ועל כן מדובר דווקא בחודשים קצרים ועמוסים בעבודה. נוסף על כך, בקשת הרשות לערער הוגשה רק לאחר שהצליחו המבקשים לגייס כספים ולהערך מבחינה כלכלית להגשתה; שנית, הגם שהמבקשים הודיעו על הגשת הבקשה לבית המשפט רק ביום 26.10.2015, הרי שלמשיבים הם הודיעו על כך מיד עם הגשתה, ביום 14.10.2015, ועל כן יכלו גם הללו להודיע על כך לבית המשפט, ומשלא עשו כן הם מנועים מלטעון כעת טענות בעניין. המשיבים גם לא טענו בעניין השיהוי לפני הערכאה הדיונית כשזו דנה בעיכוב ההליך וביטול קדם המשפט. שלישית, המבקשים לא ניסו לגרום לביטול קדם המשפט ולא בקשו זאת, אלא יידעו את בית המשפט בהגשת הבקשה בלבד, והוא החליט על ביטול קדם המשפט מיוזמתו. רביעית,המבקשים מציינים כי למרות שהמשיבים מציגים מצג של בהילות ודחיפות בקיום ההליך, הרי שגם הם גורמים – במסגרת דיונים שונים – לעיכוב ההתקדמות בהליך. חמישית, תוצאת ביטול קדם המשפט אינה תוצאה חמורה המצדיקה דחיית בקשת רשות ערעור מטעמי שיהוי בלבד. ההליך מצוי בראשיתו, בטרם הוכרעו שאלות מקדמיות כגון זהות הצדדים ובקשות לגילוי מסמכים, ובמצב דברים זה, תוצאת השיהוי – אף אם תתקבל הטענה על עצם קיומו – אינה מצדיקה את דחיית בקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

29. השאלות המועלות במסגרת בקשה זו אינן שאלות פשוטות. על פני הדברים, קיים קושי לא מבוטל בהחלת דיני השתק הפלוגתא על ענייננו, הגם שיש נימוקים מהותיים ומעשיים התומכים בהחלטת בית המשפט. עם זאת, החלטתי כי בנסיבות הייחודיות דנן יש לדחות את עצם הבקשה לרשות ערעור, בשל השיהוי הניכר בהגשתה.

30. לא לחינם הגיבו המשיבים לטענות המבקשים בעניין החלת השתק הפלוגתא בענייננו בקול ענות חלושה, שכן החלתו בעניין שלפנינו מעוררת ספק רב. עיקר הקושי נובע מכך שמדובר במקרה של "ממצא מזיק" – פסק דין הניתן לטובת צד, אשר בו נקבעים ממצאים שיש בהם כדי להזיק לו. במקרה כזה, קיים קושי כפול בהחלת השתק פלוגתא. ראשית, ממצאים מזיקים אלו אינם חיוניים לפסק הדין, אשר ניתן לטובת אותו צד, על אף הממצא המזיק. שנית, הצד שנפסק הדין לטובתו אינו רשאי לערער על פסק הדין רק בשל קיומם של ממצאים מזיקים. אשר על כן, הלכה פסוקה היא כי אין להחיל את השתק הפלוגתא במצב דברים כזה: "המימצאים שנפסקו לחובתו של בעל דין שזכה, אשר לא ניתן לו לערער עליהם, לא יהיו בבחינת מעשה-בית-דין נגדו בכל הליך עתידי" (ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי נ' אברהמי, פ"ד נ(1) 441, 447 (1996); ע"א 140/56 מוגרבי נ' ורדימון, פ"ד יא 1242, 1250 (1957); וראו רוזן-צבי, עמוד 552). אלו הם הקשיים העיקריים שבהחלת השתק הפלוגתא בענייננו.

31. מאידך גיסא, אני ער לכך שעסקינן במצב בלתי רגיל, בו בית המשפט בפסק הדין הראשון בחר מיוזמתו להמשיך ולדון בשאלות שבמחלוקת בין הצדדים, מתוך ראיה צופה פני עתיד ועל מנת לנסות ולסיים את הסכסוך במהירות וביעילות. במצב זה, אכן נחלש הרציונל שבבסיס הדרישה שהממצאים יהיו חיוניים לפסק הדין. אין ספק שבמצב הדברים הייחודי כאן ניתן לצדדים יומם בערכאה הדיונית והם עשו כל שביכולתם להוכיח את טענותיהם בנוגע לפלוגתאות בהן עסקינן, ואף בית המשפט נתן דעתו ודקדק בהכרעותיו בפלוגתאות אלו באותה תשומת לב שניתנה להכרעותיו האחרות, החיוניות לפסק הדין. יחד עם זאת, אף שניתן לראות בקביעות שבפסק הדין הראשון כחיוניות ל'קידום פתרון הסכסוך', אין הן עומדות במבחן הנוקשה של חיוניות לפסק הדין, במובן של סיבה-בלעדיה-אין (ראו למשל ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 513, 525 (1973)). העדר זכות הערעור על פסק הדין הראשון גם היא מקשה על קבלת הכרעותיו כמעשה בית דין.

32. בית המשפט המחוזי (כמו גם המשיבים) ניסה לגבש פתרון יצירתי למצב זה, לפיו יש להתייחס באופן מהותי להליך זה כהמשכו של ההליך הקודם, ועל כן לאמץ את הקביעות שבפסק הדין הראשון אל תוך ההליך הנוכחי. בשל כך, תינתן גם זכות ערעור על קביעות אלו במסגרת ערעור על פסק הדין הנוכחי. מבלי לקבוע מסמרות, קונסטרוקציה משפטית זו אינה מעוגנת בכללי סדר הדין האזרחי, ואני רואה קושי ממשי, מעשי ומהותי, ביישומה.

33. ברם, איני רואה צורך להכריע בשאלת תחולת השתק הפלוגתא וב"אימוץ העובדות" מפסק הדין הקודם, אף שהערתי את הערותי בעניינן. הטעם לכך הוא שלטעמי יש לדחות את בקשת רשות הערעור בשל השיהוי בהגשתה וחוסר תום הלב הנלווה לה. אסביר את עמדתי בעניין זה.

התנאים לקבלת בקשת רשות ערעור ותום הלב הדיוני

34. המסגרת הדיונית בה אנו מצויים היא בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של הערכאה הדיונית. החלטה כזו נבלעת בפסק הדין הסופי שינתן בהליך, ועל כן ניתן לערער עליה בזכות במסגרת ערעור על פסק הדין; אלא שבמצבים מסוימים מוצדק לדון בערעור על החלטה כזו כבר תוך כדי ניהול ההליך (רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש (25.6.2007) (להלן: עניין אלוש)). על מנת לזכות ברשות ערעור, על המבקש, ראשית חכמה, לעמוד בדרישת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקובע כי רשות ערעור תינתן רק כאשר שוכנע בית המשפט שדחיית הדיון בעניין לשלב הערעור על פסק הדין הסופי עלולה "להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". נדמה כי אין חולק על כך שענייננו עונה על הדרישה המצויה בסעיף זה.

35. אלא שלא די בכך; קבלת רשות כאמור מצויה במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט, השוקל אם מתן רשות כזו מוצדק בהתאם לטיב ההחלטה ולמכלול נסיבות העניין (ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 196-211 (מהדורה שלישית, 2012)). אחד השיקולים הרלבנטיים לעניין זה הוא שהערעור על החלטת ביניים עלול לשמש כלי בידי המבקש לעיכוב הדיונים וההליך, באמצעות "פיצול בלתי נסבל של המשפט" (עניין אלוש, פסקה 3, תוך ציטוט דברי השופט זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי). מכך גם נגזרת חובתו של המבקש שלא להשתהות בהגשת הבקשה, פן יעכב הדבר את ההליך המתנהל בערכאה הדיונית ללא הצדקה. אני סבור כי בעניין שלפנינו לא עמדו המבקשים בחובה זו, באופן המצדיק כשלעצמו את דחיית בקשת הרשות לערער.

36. לא פעם נפסק כי במצבים מסוימים, העובדה שבקשה הוגשה תוך מיצוי מקסימלי של הזמן להגשתה, עלולה להיות שיקול המביא לדחייתה (רע"א 262/08 נטו מלינדה סחר בע"מ נ' גולדיאן (25.5.2007); רע"א 9489/09 רוזנברג נ' בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ (14.2.2010) (להלן: עניין רוזנברג); רע"א 7013/15 דונל נ' מועלם (22.10.2015)). הדברים אמורים בעיקר כאשר השיהוי פוגע פגיעה של ממש בהתנהלות הדיונית במועדים הקבועים, ומביא לעיכובו של ההליך.

37. בעניין רוזנברג (פסקה 7) ציין הנשיא (כתוארו אז) א' גרוניס כך:

"מן האמור ניתן לגזור שתי חובות המוטלות על בעל דין: ראשית, כאשר מבקש בעל דין להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים העשויה להשפיע על מהלך הדיון, וקבוע מועד דיון קרוב, שומה עליו לכלכל את צעדיו בזריזות. עליו להחליט במהירות האפשרית האם ברצונו להגיש בקשת רשות ערעור. אם החליט בחיוב, עליו להוציא את החלטתו אל הפועל תוך זמן קצר ולא למצות את מלוא התקופה הנתונה לו בחקיקה (ראו, רע"א 262/08 נטו מלינדה סחר בע"מ נ' גולדיאן (לא פורסם, 27.1.08)). שנית, כאשר קיים סיכוי שהמידע על הגשת הבקשה לרשות ערעור ישפיע על אופן ניווט הדיון על ידי הערכאה הדיונית, חובה להודיע לבית המשפט על כך שקיימת כוונה להגיש בקשה לרשות ערעור או כי נשקלת אפשרות כזו".

38. בענייננו, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי ביום 2.8.2015. בקשת רשות הערעור הוגשה שבעים ושניים ימים לאחר מכן. בית המשפט המחוזי עודכן בדבר זה לאחר שלושה עשר ימים נוספים, רק ששה ימים לפני המועד שהיה קבוע זה מכבר לקדם-משפט. המבקשים לא עמדו אפוא בחובתם להחליט במהירות, ולא בחובתם להודיע לבית המשפט על החלטתם. הדבר הוביל לביטולם של דיונים ולעיכוב ההליך, ובמצב כזה יש טעם בדחיית הבקשה בשל השיהוי. על מצב כזה נאמר בעניין רוזנברג (פסקה 6):

"הגשת הבקשה לרשות ערעור בפני עצמה עשויה להביא את הערכאה הדיונית (או את ערכאת הערעור) להחליט, כי יש לדחות מועדי דיון. זאת, נוכח הסיכוי כי החלטתה של הערכאה הדיונית תשונה ושינוי זה ישפיע על אופן ניהול הדיון. מבחינה זו, עלול שיהוי בהגשת הבקשה לרשות ערעור לגרום לשתי תקלות: האחת, כאשר מוגשת הבקשה לרשות ערעור זמן קצר לפני המועד הקבוע לדיון בפני הערכאה הדיונית, עשויה ערכאה זו להיאלץ לדחות את הדיון. זאת, בעוד שאילו הייתה מוגשת הבקשה לרשות ערעור קודם לכן ייתכן שלא היה צורך בדחיית הדיון, שכן אפשר שערכאת הערעור הייתה מספיקה לומר את דברה. השנייה, גם כאשר יש מקום לדחות את הדיון לאור הגשתה של בקשה לרשות ערעור, רצוי כי המידע יהיה בידי הערכאה הדיונית בהקדם האפשרי. זאת, על מנת שתהיה לערכאה זו אפשרות לקבוע דיונים אחרים בזמן שהתפנה ביומנה או לנצל אותו בצורה אחרת". 

39. מעת מתן החלטת בית המשפט המחוזי ועד שנודע לו על הגשת בקשת רשות הערעור חלפו כמעט שלושה חודשים. במהלך זמן זה נערכו הליכים מקדמיים שונים: ביום 9.8.2015 הגישו המבקשים בקשה למתן צו לגילוי מסמכים, ולא ציינו בה את כוונתם להגיש בקשת רשות ערעור; ביום 8.9.2015 הגישו המשיבים תצהיר עדות ראשית, שהיה מצומצם אך ורק למחלוקות שנותרו בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי; לאחר מכן, ביום 10.9.2015 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת תצהיר מטעמם עד להכרעה בבקשה לצו גילוי מסמכים, וגם בה לא ציינו כי בכוונתם להגיש בקשת רשות לערער; כל זאת, הגם שלקבלת הבקשה והערעור תהיה, כמובן, השפעה על היקף ותוכן התצהירים.

40. ברגיל, השיהוי בהגשת בקשה הוא שיקול אחד המצטרף לשיקולים נוספים לדחיית הבקשה; דחיית בקשת רשות ערעור מטעמי שיהוי בלבד היא תגובה שיפוטית חריפה אשר נעשית במשורה, והיא "תהא מוצדקת במקרה בו מדובר בשיהוי משמעותי, במיוחד מבחינת ההשלכה על ההתנהלות הדיונית של הערכאה הראשונה" (עניין רוזנברג, פסקה 7). לעמדתי, כזה הוא העניין שלפנינו. די בפריסת העובדות עד כה על-מנת להיווכח בכך, אולם ניתן להסיק זאת גם מאופיו של הסכסוך שלפנינו. עסקינן בסכסוך נזיקי מכוח חוק פינוי בינוי. חוק זה עוסק במצב בו מרבית בעלי הדירות מעוניינים בעסקת פינוי בינוי, ומיעוטם מתנגדים לכך, והחוק מנסה למצוא איזון ראוי בין האינטרסים של שתי קבוצות אלו. מטבעו של עולם, אחד מכלי-נשקו העיקריים של דייר אשר אינו מעוניין בקידומו של פרויקט כזה הוא לנסות ככל יכולתו 'לתקוע את הפרויקט' באמצעות הליכים משפטיים. עמדתי על כך באחת הפרשיות, שבה נקבע כי המערערת היא 'בעל דירה מסרב' כהגדרת החוק:

"אוי לה, למערערת, משום שדרך הילוכה מנוגדת להיגיון, חסרת תוחלת, ופוגעת בה-עצמה; ואוי לשכניה. היא, אחת ויחידה, 'תוקעת' את הפרויקט כולו. ימֵינו כצל עובר, ומצער הדבר עד מאד כי במשך שנים ארוכות נאלצים בעלי הדירות להשקיע מאונם ומהונם בניסיונות לשכנע את המערערת, להשתתף עמהם בשיפור וברווחה. עיניהם רואות וכלות, הפרויקט לא יוצא אל הפועל. מה הועיל אפוא המחוקק בחקיקתו?" (עניין שורצברגר, פסקה 2 לחוות דעתי).  

           בהליך הנוכחי טרם הוכרע, כמובן, אם המבקשים מוגדרים כ'בעל דירה מסרב' אם לאו, והצדדים העלו טענותיהם ויביאו ראיותיהם לעניין זה; אך האופי הייחודי של הסכסוך מטיל עליהם חובה מוגברת שלא להשתמש בכלים הדיוניים שברשותם באופן המעכב את ההליך יתר על הנדרש. ההליכים בעניין הפרויקט דנן נמשכים כבר שנים רבות, ופסק דין אחד כבר ניתן בעניינו. המשיבים מציינים כי בכל יום שעובר ללא התקדמות, הם מפסידים כספים והפרויקט עלול לקרוס ולרדת לטמיון. טענה זו הועלתה על-ידם גם בערכאה הדיונית, בדיון ביום 1.6.2015, בו ביקשו מבית המשפט לקבוע מועדים קרובים וסמוכים לניהול המשפט, על מנת שההליכים המשפטיים יסתיימו במהירות. דבר זה מוסיף אף הוא לחוסר תום הלב הנלווה לשיהוי הכבד שבו נגועה הבקשה.

41. עיינתי בתשובתם של המבקשים לטענת השיהוי, ולא מצאתי כי יש בה כדי להצדיק את התנהלותם הדיונית. כאמור, בעניין רוזנברג עמד הנשיא (כתוארו אז) א' גרוניס על כך שחובתו הדיונית של מבקש הבקשה היא כפולה: ראשית, עליו להגיש את הבקשה במהירות האפשרית, בהתחשב בנסיבות העניין; שנית, עליו להודיע לבית המשפט על כוונתו להגיש בקשה כאמור, מקום בו הודעה כזו עשויה להשפיע על אופן ניהול ההליך. אף אם נניח לטובת המבקשים – ולטעמי מדובר בהנחה מיטיבה יתר על הנדרש – כי השתהו מסיבות אובייקטיביות מוצדקות, מדובר במצב מובהק שבו עליהם להודיע למצער על הכוונה להגיש בקשת רשות לערער, או על כך שנשקלת אפשרות כזו, במהירות האפשרית. קל וחומר שמשעה שהוגשה הבקשה היה עליהם להודיע על כך באופן מידי לבית המשפט. נטל ההודעה בעניין זה מוטל כולו על כתפי המבקשים ואין הם יכולים להיתלות בכך שהודיעו על הגשת הבקשה לבעל הדין שכנגד. עיכוב של כשבועיים בהודעה לבית המשפט, ששה ימים לפני מועד קיומו של דיון, היא התנהלות דיונית שאין לה הצדקה. אין בכך שהתנהלותם של בעלי הדין שכנגד גם היא לוקה בפגמים – מבלי לדון בכך – בכדי להצדיק את התנהלות המבקשים. אני ער לכך שבענייננו מדובר בשלב מוקדם של ההליך, וכי הדיון שבוטל היה קדם-משפט בלבד. אולם, בהתחשב בכך שיהיה להם, למבקשים, יומם בבית המשפט בערעור על פסק הדין הסופי אני סבור שאין לתת למבקשים את הרשות לערער.

42. על יסוד האמור, אציע לחברַי לדחות את בקשת הרשות לערער; מתווה הדיון ימשך בהתאם להחלטתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין לקיים דיון מחודש בהגדרת המקבץ הרלבנטי ובשאלת כדאיותה הכלכלית של העסקה. למותר לציין כי כל טענה אחרת של הצדדים בנוגע לסבירות הסירוב, שאינה נסמכת על הכדאיות הכלכלית של העסקה שנבחנה בפסק הדין הראשון, תידון לפני בית המשפט על-פי הראיות וסדרי הדין הרגילים, על כל פרטיהם ודקדוקיהם. למבקשים שמורה הזכות לערער על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, לכשזה ינתן; אני תקווה, כי הצדדים יגיעו להסכמות והבנות, ושלא נאלץ להגיע לידי כך.

השופט צ' זילברטל:

           אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט נ' סולברג. לטעמי, היה ניתן לדחות את בקשת רשות הערעור, מבלי להתייחס לגופם של דברים, רק מהטעם שדין ההשגה על החלטת הביניים שניתנה בבית משפט קמא להתברר במסגרת הערעור על פסק הדין, ככל שהמבקשים יחפצו לערור עליו. להשקפתי, ככלל, אין מקום ליתן רשות ערעור במקרים כגון דא, כאשר אי בירור ההשגה בטרם הסתיים ההליך לא יגרום לעיוות דין שלא ניתן יהיה לתקנו במסגרת ערעור בזכות או ייצור מצב בלתי הפיך אחר (רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.2012)). העובדה שבקשת רשות הערעור מעלה, לכאורה, סוגיות שאינן פשוטות, כפי שהראה חברי, רק מחזקת את המסקנה שאין מקום שערכאת הערעור תיזקק לשאלות מורכבות אלה בגדר ערעור על החלטת ביניים, שהרי יתכן שהדיון בהן יתייתר, מסיבה זו או אחרת, לאחר שיסתיים ההליך בבית המשפט המחוזי.

השופט י' דנציגר:

           אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט נ' סולברג ולהערותיו של חברי השופט צ' זילברטל.

           הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נֹעם סולברג.

           ניתן היום, ו' בטבת התשע"ו (‏18.12.2015).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   15068190_O04.doc   עב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il