שיתופיות בדירה של ידועים בציבור למרות רישומה על אחד מבני הזוג

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' הש' מ. ברגר- בלום) מיום 15.5.2023 (תלה"מ 57381-10-21), במסגרתו קבע בית המשפט קמא כי הצדדים הם ידועים בציבור וככאלה הם שותפים אף בדירת המגורים על אף רישומה על שם המערער בלבד וזאת אחר שהוכחה כוונת שיתוף ספציפי לגביה. 

הנדרש לנדון

1. המערער והמשיבה הם בני זוג אשר הכירו בשנת 2007. הצדדים החלו להתגורר יחדיו בחודש 05/08, בדירה במעלה אדומים, אותה רכש המערער עוד קודם לתחילת מגוריהם המשותפים. הצדדים, אשר לכל אחד מהם זו הייתה המערכת הזוגית השנייה, לא נישאו זה לזה בנישואים פורמליים, אלא ערכו מסיבה לציון זוגיותם. מכל מקום, אין מחלוקת כי הצדדים היו ידועים בציבור (סעיף 2 לנימוקי הערעור). עוד יצוין, כי לצדדים נולדו שני ילדים במהלך חייהם הזוגיים.

2. כאמור, בטרם היכרות הצדדים, רכש המערער דירה במעלה אדומים, אשר במהלך החיים המשותפים נמכרה והוחלפה פעם אחר פעם בדירה אחרת לדירות גדולות יותר, עם התרחבות המשפחה. לבסוף נמכרה דירת המגורים האחרונה במעלה אדומים, ולבקשת המשיבה, נרכשה דירה בראשון לציון, אליה עברו להתגורר עם ילדיהם (להלן – דירת המגורים). הבעלות על דירת המגורים נרשמה על שם המערער בלבד.

3. המערער התכחש להיותם של הצדדים ידועים בציבור (במסגרת הערעור חזר בו המערער מהכחשה זו, על אף שזו קיבלה ביטוי מפורש בכתבי בי דין מטעמו בבית משפט קמא). עוד טען כי הצדדים חיו "בשותפות", אך תוך הפרדה רכושית מוחלטת, לפיכך יש לקבוע כי אין למשיבה כל זכויות בדירה. לחלופין טען כי יש לקבוע שהשיתוף חל אך ורק ביחס לתוספת הרכוש שנצברה לצדדים במסגרת תקופת החיים המשותפים.

פסק דינו של בית משפט קמא

4. בית משפט קמא בפסק דינו קיבל את עיקר טענות המשיבה ודחה את טענות המערער. בית המשפט מצא כי עסקינן בבני זוג ידועים בציבור, אשר קיימו חיי משפחה כבעל ואישה וניהלו משק בית משותף, ובלשונו :

"כאמור לעיל, הצדדים התגוררו תחת קורת גג אחת וניהלו מערכת יחסים זוגית שנמשכה שנים רבות, במסגרתה התובע שימש כמפרנס עיקרי והנתבעת, לרוב, שימשה כעקרת בית והייתה אמונה על גידול הילדים. בשים לב לכך שבהתאם לנקבע בפסיקה, משק בית משותף אין פירושו שוויון הכרחי במקורות המימון בין הצדדים, וגם אם הנתבעת לא מימנה כלל, הרי שטרחה ועמלה, ובכך תרומתה למשק הבית" (סעיף 45 לפסק הדין).

עוד קבע בית משפט קמא כי בין הצדדים הייתה כוונת שיתוף  בנכסיהם, וכי : "קיימות אינדיקציות רבות לשיתוף הגוברות על נקלה על הטיעון המופרך של התובע, לפיו הנתבעת הייתה אורחת המתגוררת בביתו כשותפה לגידול הילדים, ללא מחויבות רגשית או כלכלית" (סעיף 67 לפסק הדין).

מהראיות שהונחו לפני בית משפט קמא, נקבע שהמשיבה מיעטה לעבוד מחוץ לבית בתקופת החיים המשותפים, והיא הייתה אמונה על ניהול משק הבית וחינוך הילדים. כך גם, מעת לעת, וכשהתאפשר הדבר, תרמה מבחינה כלכלית. עוד קבע בית המשפט כי התנהל בין הצדדים שיתוף רכושי מלא, הגם שהם ניהלו  חשבונות בנק נפרדים. הכספים שהוצאו על ידי הצדדים היו לצרכים המשותפים, ולמעשה היתה להם קופה רעיונית משותפת. כך נקבע כי :

"בחינת אורח החיים המשותפים של בני הזוג והתנהגותם הכללית בעניינים הכספיים והרכושיים כמתואר לעיל, מעידה על כך שבני הזוג יצרו מערכת שבה הייתה לכל הפחות תלות ודאגה כלכלית הדדית ובחלק מהעניינים הכלכליים לא הייתה הבחנה של ממש בין הצרכים, ההוצאות וההכנסות. מדובר על מערכת חיים בצוותא, בה נערך מאמץ משותף ואשר בו כל אחד תרם, אם מכספו, מטרחתו ומעמלו, את חלקו לקיום היחידה המשפחתית: כאמור, שני הצדדים ניהלו חיים משותפים במשך כ-15 שנים, הביאו שני ילדים משותפים, והתגוררו יחדיו"(סעיף 75 לפסק הדין).

5. בית המשפט הוסיף וקבע כי הדירה נושא הדיון נבחרה ונקנתה על ידי שני הצדדים, בתקופת החיים המשותפים, כי היא נרכשה לאחר שהצדדים הביאו ילדים לעולם וחיו כידועים בציבור במשך תקופה ממושכת לרבות מגורים בדירה. לא זו אף זו, הצדדים עברו להתגורר בראשון לציון לבקשת המשיבה ובדירה התגוררה, לפרק זמן מסויים, גם אמה של המשיבה. נקבע כי מאחר "שמדובר בדירת מגורים, הרי מכוח היות נכס זה נכס משפחתי מובהק, נדרשת כמות ראיות קטנה יותר להוכחת השיתוף והגבולות בין המשאבים מיטשטשים, אף אם מלכתחילה עיקר המעמסה הייתה על אחד מבני הזוג" (סעיף 82 לפסק הדין והמובאות המופיעות שם). נוכח כלל האמור קבע בית משפט קמא:

"העובדה שהצדדים חיו כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין, כאשר כל אחד תרם כפי יכולתו ואפשרויותיו, העובדה שהדירה הראשונה הוחלפה והושבחה עם השנים ע"י רכישת דירה בת 5 חדרים במרכז (פרו' מיום 2.11.22 עמ' 20 שורות 13-30), העובדה שהמעבר לראשון לציון היה לבקשת הנתבעת, העובדה שאימה של הנתבעת התגוררה עם הצדדים, העובדה שהנתבעת העידה כי ראתה בדירה כדירתה שלה, העובדה שיחסי הצדדים המשותפים לא נקטעו, כל אלה בצירוף מכלול הנסיבות מלמדים, כי הדירה, מהווה נכס משותף" (סעיף 83 לפסק הדין).

תמצית טענות המערער

6. לטענת המערער שגה בית משפט קמא בקביעתו כי קיים שיתוף בנכסי המערער, ובפרט בדירת המגורים. לסברתו, עצם קיומם של חיים משותפים, ואפילו ממושכים, המלווים בגידול ילדים אינו מקנה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן זוג אחד, שעה שמקור הכספים בתמורת דירה שנרכשה על ידו טרם ההיכרות. לטענת המערער, היה על המשיבה להראות נסיבות עובדתיות נוספות לקיום החיים המשותפים מהם ניתן להסיק הקניית זכויות בדירת המגורים.

         לטענת המערער לא קיימת כל אינדיקציה פוזיטיבית ספציפית לקיומה של כוונת שיתוף וכי ההסכמה בין הצדדים בפועל, מתחילת הקשר, הייתה להפרדה רכושית. 

         עוד טען המערער כי המשיבה מושתקת לטעון טענות הנגזרות מהיותם ידועים בציבור מאחר שהיא הצהירה לפני רשויות המס ההפך (המשיבה הצהירה כי היא גרושה על מנת ליהנות מנקודות זיכוי). עוד נטען כי אין להשליך מחלוף הזמן של החיים הזוגיים על השיתוף או על הסתמכות המשיבה.

7. המשיבה סומכת ידה על פסק דינו של בית משפט קמא, ולטענתה מדובר בערעור סרק.

לטענתה, מוסכם, שהמשיבה הייתה בן הזוג הביתי – שהתה בבית עם הילדים (כשאחד מהם אובחן על הרצף האוטיסטי), בעידודו של המערער ובהסכמתו. בעת הזו, המערער שגשג בעבודתו (שכרו האמיר מכ- 6,500 בתחילת הקשר לכ- 25,000 ₪). על כן, אין בעובדה שתרומתה של המשיבה, מבחינה כספית, הייתה פחותה, כדי לפגוע בתרומתה השוויונית לחיי המשפחה.

אשר לדירת המגורים – נקבע בפסיקה כי דירת המגורים היא הנכס המשפחתי המובהק ביותר ועל כן נדרש רף ראייתי נמוך יחסית לצורך הכללת דירת המגורים ברכוש המשותף של הצדדים. נדרש "דבר מה נוסף" שבענייננו הוכח קיומו ואף למעלה מכך.

***

8. אחר שעיינו עיין היטב בטענות הצדדים מצאנו כי דין הערעור להידחות. הארכנו בפירוט הממצאים והמסקנות בפסק דינו המפורט והמנומק של בית משפט קמא, כיוון שאנו סבורים כי יש לדחות את הערעור מכוח הוראת סע' 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018, וזאת אחר שמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, כי הממצאים שנקבעו בו תומכים במסקנה המשפטית וכי אין במסקנותיו של בית משפט קמא כל טעות שבחוק. 

נסתפק, אפוא, במספר הערות קצרות בלבד.

9. הלכת השיתוף הספציפי התפתחה בפסיקה לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן - חוק יחסי ממון), בו הוציא המחוקק מכלל איזון המשאבים נכסים חיצוניים שהיו לצדדים ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין (סע' 5 (א) (1)  לחוק יחסי ממון.

         טרם חקיקתו של חוק יחסי ממון חלה הלכת חזקת השיתוף היא יציר הפסיקה, ועיקרה בכך, כי יש בקיומם של חיי נישואין תקינים בכדי להקים חזקה שקניינו של בן זוג אחד – הן נכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין והן נכסים שהביא בן הזוג עמו לנישואין – ייחשב כמשותף לו ולבן או בת זוגו, גם אם הזכויות בנכס רשומות על שמו של אחד מהם בלבד. חזקת השיתוף יצרה הסדר שיתוף "קנייני מיידי" זאת, בשונה מהסדר השיתוף האובליגטורי הדחוי הקבוע בחוק יחסי ממון. 

         לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון התעוררה השאלה האם הסדר איזון המשאבים הקבוע בו יכול לדור בכפיפה אחת עם חזקת השיתוף. בתחילה הובעו בעניין זה דעות שונות (וראו ע"א 1945/91 יעקובי נ' יעקובי (1992)), ואולם עד מהרה התקבעה בפסיקה עמדתה של כב' הש' ט' שטרסברג-כהן, לפיה יש להחיל על נכסים חיצוניים את הוראות "הדין הכללי", אשר יותאם להקשר הזוגי שבו הוא חל (ע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי,  (2002) (להלן - עניין אבו-רומי)), גישה המכונה על דרך הכלל בפסיקה - "הלכת השיתוף הספציפי" שעיקרה הוא כי אין מניעה מכוח הוראת סע' 4 לחוק יחסי ממון (ובלשונו  - "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני") כי בן-זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו שבידיו זכויות בנכס הרשום על שם בן-הזוג האחר ושהיה בבעלותו ערב הנישואין. וכפי שהדברים סוכמו על ידי כב' הנשיאה א. חיות בעניין דנג"ץ  8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2021) (להלן: דנג"ץ הבגידה):

תכליתה של הלכת השיתוף הספציפי צנועה בהרבה מזו של חזקת השיתוף: היא לא נועדה לשמש "כלל-על" של דיני המשפחה אשר חולש על נכסי בני הזוג. היא כלי משפטי המאפשר הכרה בקיומו של שיתוף בנכס ספציפי, וזאת מכוח הדין הכללי. השיתוף שנוצר מכוחה מבטא סוגי שיתוף שמוכרים בדין הכללי, על ענפיו השונים, "תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין, כשם שבמישורי משפט אחרים מגמשת את עצמה הפרשנות המשפטית לסיטואציות המיוחדות שבהן מיושם הדין הרלוואנטי.

10. בצד האמור לעיל, הובהר בפסיקה כי לא כל מערכת זוגית כוללת בהכרח שיתוף בנכסים חיצוניים, וכי יש צורך בהוכחת "דבר מה נוסף" לצורך החלתו של שיתוף. היינו, יש להוכיח קיומן של נסיבות מסוימות שהן מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין גם אם הם ארוכים ומתנהלים על מי מנוחות.

       באשר להגדרתו, מהותו והיקפו של אותו "דבר מה נוסף" הובהר בפסיקה, כי עסקינן במבחן עובדתי התלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית,  פסקה 6 (2010); בג"ץ  287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים,  פסקה 14 (‏2016); ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לחוות דעתו של השופט עמית (2011)). ניתן לומר כי בעקרון הקריטריונים והמבחנים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות, האחת מתייחסת לנכס עצמו (טיבו של הנכס, עלות ומידת ההשקעה המשותפת בו), והאחרת, לבני הזוג עצמם (האם מדובר בנישואים ראשונים, אורך הנשואים, טיב מערכת היחסים, קיומם של ילדים וכיוצ"ב וראו, כדוגמה, חוות דעתו של כב' הש' עמית בעניין בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (2012) (להלן – עניין אלמונית)) .

11. ביחס לנסיבות הקשורות בנכס ניתנה חשיבות רבה בפסיקה להיות הנכס הספציפי דירת המגורים של בני הזוג, מתוך תפישה לפיה דירת המגורים אינו נכס ככל הנכסים והוא מהווה גולת הכותרת של תא המשפחתי (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, (1994); רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, (2006); בע"מ 5939/04 - פלוני נ' פלונית, (2004)). נוכח מעמדה הייחודי של דירת מגורי בני הזוג נקבע כי יש להקל במשקל הראיות החיצוניות המוכיחות את כוונת השיתוף וזאת לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג (ראו פסקה 37 לפסק דינה של הנשיאה חיות בדנג"ץ הבגידה וכן פסק דינו של השופט עמית בעניין אלמונית).
12. בפסיקה מוצעים מבחנים רבים, שאינם מהווים רשימה סגורה, לבחינת קיומה של כוונת שיתוף ספציפית. כב' הש' עמית בעניין אלמונית מונה מבחנים רבים ובכללם – סוג הנכס, היינו - האם מדובר בדירת מגורי בני הזוג או נכס אחר, האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין. האם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו. אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה), אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה), האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף, האם בוצע שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג, התנהגות הצדדים - אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף ונסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

13. בענייננו נקבעו קביעות עובדתיות רלבנטיות על ידי בית משפט קמא, שאין בדעתנו להתערב בהן. ככלות הכול - הלכה היא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות עובדות ומהימנות אלא במקרים חריגים ומובחנים שהנגדון אינו נמנה עליהם (ע"א 78/84 עיזבון המנוח חג' קאסם אחמד סווילם נ' אלג'ילאני (1988); בע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי ז"ל, (1998)). בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית-משפט קמא "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו – דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין..." (ע"א 640/85 קופר ואח' נ' איגוד המוסכים בישראל ואח', (1990)).

על פי אותן קביעות, שקבע בית משפט קמא, מדובר במערכת יחסים זוגית, ממושכת, בה כל אחד מבני הזוג תרם תרומה ממשית לחיי המשפחה, וכי היתה כוונה בין הצדדים לשיתוף, בין היתר בכל הנוגע לדירת המגורים. "(ש)בני הזוג יצרו מערכת שבה הייתה לכל הפחות תלות ודאגה כלכלית הדדית ובחלק מהעניינים הכלכליים לא הייתה הבחנה של ממש בין הצרכים, ההוצאות וההכנסות. מדובר על מערכת חיים בצוותא, בה נערך מאמץ משותף ואשר בו כל אחד תרם, אם מכספו, מטרחתו ומעמלו, את חלקו לקיום היחידה המשפחתית: כאמור, שני הצדדים ניהלו חיים משותפים במשך כ-15 שנים, הביאו שני ילדים משותפים, והתגוררו יחדיו". נוכח האמור קבע בית המשפט כי מדובר בנכס משותף שיש לאזנו בין בני הזוג.

14. עוד חשוב לציין, בהקשר למבחנים שנקבעו בפסיקה – שחלקם הובאו על ידי כבוד השופט עמית בעניין אלמונית: כי קיימות תמיכות לשיתוף בדירת המגורים על אף רישומה על שם המערער – כי מדובר בדירת מגורים, בה התגוררו בני הזוג עם ילדיהם, כי אין לאישה נכס אחר; כי כל השנים חיו הצדדים בשיתוף; הצדדים החליפו במהלך חיי הזוגיות מספר דירות מגורים והשביחו מגוריהם; מדובר בחיי זוגיות של כ- 14 שנים; כי הייתה אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף ונסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני. נתונים אלו מלמדים, כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי הוכח שמדובר בנכס משותף.

15. בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת וילנר, קבע בעניין פלוני (בע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית (10.8.2023)), דברים היפים לענייננו, ובנסיבות דומות לשלנו – באותו עניין דובר בבני זוג, ידועים בציבור, שחיו יחדיו 15 שנים, גם להם נולדו שני ילדים. גם שם נקבע כי יש לחלק את הזכויות בדירה מחצית לכל אחד מבני הזוג "שהדירה דנן היא בגדר רכוש משותף לצדדים לפי הלכת השיתוף, היא שייכת הן למערער הן למשיבה בחלקים שווים". עוד נקבע באותו עניין:

"הלכת השיתוף קובעת חזקה (ההדגשה במקור- הערתנו) בנוגע לבני זוג אשר חיים יחד ומקיימים משק בית משותף, שלפיה הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף, אשר שייך לשניהם בחלקים שווים; בהיעדר ראיות ברורות לכך שהתגבשה ביניהם כוונה אחרת... הלכת השיתוף מבוססת בעיקרה על רציונל של "מאמץ משותף", שביסודו תפיסה שלפיה בני זוג תורמים באופן שוויוני לרווחת המשפחה, באופן שמצדיק להחיל על רכושם משטר של שיתוף ולחלקו "שווה בשווה"... רציונל זה נשען על הרעיון שלפיו "גם אם פועלים בני הזוג באתרים שונים, תרומתם לתא המשפחתי, על דרך הכלל, שווה. קשר זוגי אינו נסב – ולא ראוי שייסוב – על התחשבנות בגין ה'השקעה' שהשקיע כל אחד מבני הזוג וה'תשואה' הכספית שזו הניבה" (בע"מ  43623/04 פלוני נ' פלוני, פס' 9 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין  (26.8.2007) ... הלכת השיתוף אינה מבוססת אפוא על ניסיונות לאמוד בערכים כספיים את תרומתו של כל אחד מבני הזוג לתא המשפחתי, ובכלל זה, לרכישת הנכסים ... – דוגמת גידול ילדים, ביצוע מטלות הבית ודאגה לרווחת המשפחה – הדבר נעוץ בשאיפה למנוע פנקסנות והתחשבנויות בין בני זוג, שיש בהן כדי לפגוע במרקם המשפחתי ... נקודת המוצא לדיון היא ההלכה המושרשת, שלפיה דירת המגורים המשפחתית היא "גולת הכותרת" של השיתוף, כך שלצורך הכללתה ברכוש המשותף יש לעמוד ברף ראייתי נמוך יחסית בהשוואה לנכסים אחרים...."

16. אמנם בעניינם של בני הזוג - לא שופצה דירת המגורים האחרונה, אולם דירה אחרת (במעלה אדומים) שופצה על ידם, השביחה את ערכה, נמכרה, ובין השאר, כנגד תמורתה נקנתה דירה אחרת. בנוסף, דירת המגורים נרכשה בעיר ראשון לציון, לבקשת המשיבה. הדירה נבחרה על ידי שני בני הזוג. הצדדים גרו בדירת המגורים שנים רבות עם ילדיהם. אמה של המשיבה אף היא גרה עמם בדירת המגורים. כל אלו ממלאים אחר הדרישה ל"דבר מה נוסף" ואף למעלה מכך לצורך שיתוף בדירת המגורים.

17. מתוך כל אלו, ושאר הנימוקים המצויים בפסק דינו המקיף של בית משפט קמא, מצאנו כי אין להתערב בממצאי בית המשפט קמא שקבע כי יש לדחות את תביעתו של המערער לצו הצהרתי כמבוקש על ידו, ויש לקבוע כי חל שיתוף ספציפי בדירת המגורים.

18. אשר על כן, הערעור נדחה על כל סעיפיו.

המערער ישא בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ₪. הערובה שהופקדה תועבר לידי המשיבה באמצעות בא כוחה על חשבון ההוצאות.

19. ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים.

ניתן היום, י' ניסן תשפ"ד, 18 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.