אלפרוביץ נ' מוטורס (2000) בע"מ

לפניי תביעה נזיקית שבה נתבעת הנתבעת לפצות את התובע על נזקים שונים שנטען שנגרמו לרכבו ולו כתוצאה ממעשיה או ממחדליה בכל הנוגע לאופן בו טיפלה ברכב.

עם הצדדים התנצלותי על העיכוב במועד כתיבת פסה"ד.

סקירת הליכים עיקריים בתיק

• ביום 14.9.16 הוגש כתב התביעה. מדובר בתביעה "נזיקית/כספית" ע"ס 66,000 ₪, בסדר דין רגיל. בכתב התביעה נטען שהתובע, כבעל רכב מסחרי ששימשו לניהול עסקו, הכניס את רכבו ל"טיפול קטן" במוסך של הנתבעת, שבמסגרתו הוחלף גם בורג חדש למיכל השמן ברכב, אך בורג זה נפל זמן קצר יחסית לאחר שהרכב יצא מהמוסך, במהלך נסיעה, דבר שגרם נזק גדול למנוע הרכב, עדי כדי צורך להחליפו בהמשך. נטען שפעולות המוסך בהחלפת הבורג במסגרת אותו טיפול קטן היו רשלניות וגרמו לנזקים שונים שהתובע תובע פיצוי בגינם, ובהם השבת עלויות שני הטיפולים של המוסך ברכב (לפני ואחרי נפילת הבורג), הפסד ימי עבודה, עגמת נפש, פגיעה במוניטין והוצאות משפטיות.

• ביום 22.3.17 הוגש כתב ההגנה. בכתב ההגנה לא מכחישה הנתבעת כי במסגרת הטיפול הקטן שעשתה ברכב הוחלף אותו בורג, אך לטענת הנתבעת באותו שלב נדרשה החלפת אגן השמן כולו (שהבורג הוא חלק ממנו וממוקם בתחתיתו) כיוון שנמצא שאינו תקין, אולם התובע לא אישר למוסך החלפה זו (כמו גם תיקונים נדרשים אחרים ברכב) "כנראה מתוך שיקול להמנע ולחסוך בעלויות", ובכך הוא אשם בעצמו בנפילה הנטענת של הבורג ובנזקים שהסבה אותה נפילה. הנתבעת שוללת גם את הקשר הסיבתי הנטען בין הטיפול הקטן הנ"ל שביצעה ברכב לבין הנזקים הנטענים.

• ביום 20.11.16 הוחלט על העברת הדיון בתביעה, מבית משפט השלום בכ"ס שבו הוגשה התביעה לבית משפט השלום בת"א, מטעמי סמכות שיפוט מקומית.

• ביום 25.12.16 הוחלט על העברת התביעה לפסים של סדר דין מהיר.

• ביום 18.2.18 נערך בפניי דיון ראשון. בדיון זה אמורות היו להישמע ראיות הצדדים, אך בפועל לא נשמעו בו, בנסיבות המפורטות בפרוטוקול. יצוין גם בדיון זה נעשה ניסיון של פשרה בין הצדדים, בעזרתי, אך הדבר לא הביא לפשרה, וגם לא הושגה הסכמה על מתווה של מתן פס"ד לפי הוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט. בהחלטתי שניתנה בתום הדיון ניתנו הוראות דיוניות להמשך הדרך, ובכללן חיוב התובע בתשלום שכר העדים שהתייצבו לדיון זה.

• ביום 8.3.18 ניתנה החלטתי, שבה דחיתי את בקשת התובע לשנות (למעשה לבטל) את החלטתי הנ"ל מתום הדיון ביום 18.2.18, תוך חיוב התובע לשלם לנתבעת הוצאות ההליך בסך 1,000 ₪.

• ביום 8.3.18 נערך בפניי דיון שני. בדיון זה העידו ונחקרו חמשת העדים שיפורטו להלן מטעם שני הצדדים. בתום הדיון הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב.

• כל הצדדים הגישו סיכומי טענות בכתב מטעמם, כולל סיכומי תשובה מטעם התובע.

   

  ראיות התובע

   

  • תצהיר עדות ראשית מיום 29.1.17 של התובע, הכולל נספחים שונים. יצוין כי התובע לא צירף תצהיר אימות לכתב התביעה, שהוגש תחילה כזכור בסדר דין רגיל.

  • חוות דעת מומחה מיום 28.4.17 של השמאי משה פסו, שקבע שהמוסך התרשל בכל הנוגע לבורג במסגרת הטיפול הקטן שביצע, מבלי להתייחס לשומת הנזקים הנתבעים.

  • תצהיר עדות ראשית של מר מנחם צבע, נהג הגרר מטעם חברת "שגריר" שגרר את רכבו של התובע ושהכין את "טופס אישור ביצוע" שצורף לכתב התביעה ושבו נרשם, בין היתר: "נזילת שמן בגלל חוסר בורג באגן שמן. הבורג נפתח תוך כדי נסיעה".

     

     

    ראיות הנתבעת

  • תצהיר עדות ראשית מיום 6.7.17 של מר אביב בוקובזה, מנהל המוסך של הנתבעת שבו בוצעו הטיפולים ברכבו של התובע. לתצהיר צורפו נספחים שונים. יצוין כי לכתב ההגנה צורף תצהיר אימות (בסדר דין מהיר) של מר שחר אלימלך, מנכ"ל הנתבעת, אך אדם זה לא התייצב לדיוני ההוכחות ולא נחקר על תצהירו.

  • חוות דעת מומחה מיום 15.8.17 של השמאי יצחק זריהן. מדובר בחוות דעת נגדית לחוות דעת המומחה הנ"ל מטעם התובע, ובה נדרש השמאי זריהן רק לשאלת הגורם והאחראי לנזילת השמן ממנוע הרכב, ואינו מתייחס לשומת הנזקים הנתבעים.

     

    דיון והכרעה

     

    דין התביעה להתקבל, באופן חלקי.

     

    ניתוח מכלול הטענות והראיות הביאני למסקנות, לפיהן:

    • מרכב התובע השתחרר ונפל פקק אגן שמן המנוע (המדובר באותו בורג שעליו דיברו רבות הצדדים ועדי הצדדים), וכתוצאה מכך נזל בסופו של דבר כל השמן שהיה באגן השמן, וכתוצאה מכך, בשילוב עם העובדה שהתובע נסע ברכב ללא שמן (או עם שמן שהולך ואוזל), ניזוק מנוע הרכב.

    • שני הצדדים גם יחד נושאים באחריות נזיקית משותפת ושווה לנזק שנגרם למנוע הרכב בנסיבות שתוארו בפסקה הקודמת.

    • הוכח רק חלק מסוים וקטן יחסית ממכלול הנזקים הנתבעים: הוכח רק הנזק בגובה עלויות שני הטיפולים/התיקונים הרלוונטיים שביצע מוסך הנתבעת ברכב התובע, בסך נומינלי כולל של 19,607 ₪ (סך של 1,209 ₪ עלות הטיפול הקטן/הראשון מיום 23.6.16 ובנוסף סך של 18,398 ₪ עלות הטיפול הגדול/השני מחודש יולי 2016). כל יתר הנזקים הנתבעים (הפסד בגין 13 ימי עבודה, עגמת נפש, פגיעה במוניטין והוצאות משפטיות) לא הוכחו באופן מספיק ומשכנע.

       

       

      נימוקיי, בתמצית הראויה לפס"ד בסדר דין מהיר:

       

      • השתכנעתי היטב כי אכן הפקק נפל וכי אכן רכב התובע נתקע וניזוק בשל כך ובשל נזילת שמן האגן כתוצאה מכך. הדבר עולה למעשה ממכלול העדויות מטעם שני הצדדים גם יחד. עדי התביעה כולם מעידים על כך באופן אמין ומשכנע, כולל הגרריסט מטעם "שגריר" שבחקירתו הקצרה מאוד האמור בתצהירו כלל לא נסתר, וכך גם השמאי מטעם הנתבעת, שבדבריו בסעיף 6.17 קובע, למעשה, שבנסיבות שלנו בוודאות הייתה צפויה אותה נפילת פקק האגן ואותה נזילת שמן האגן כתוצאה מכך. גם הזמן הקצר יחסית שחלף מאז הוחלף הפקק ועד לנפילתו יוצר זיקה סבירה והגיונית בין השניים.

      • ממכלול הראיות עולה באופן ברור ומובהק, שלאנשי מוסך הנתבעת היה ברור שהם מוסרים לידי התובע בחזרה את רכבו (לאחר הטיפול הראשון/הקטן), כשהוא במצב בלתי בטיחותי, גם בשל כך שתבריג פקק האגן לקוי ולכן ידוע היה להם שהפקק (החדש כביכול שהותקן בו במהלך אותו טיפול) ייפול ושבעקבות זאת גם השמן ינזול. מנהל מוסך הנתבעת העיד באופן בלתי משכנע כאשר ניסה לטעון שהרכב כן היה במצב בטיחותי (למרות כל זאת) בעת סיום הטיפול הראשון. ראשית, מסקנה זו אינה מתיישבת עם עדותו של שמאי הנתבעת, שתיאר בחוות דעתו ובחקירתו סכנת נפילה ונזילה קרובות לוודאי אם לא ודאיות ממש; ושנית, קשה לקבל ברצינות את דברי מנהל המוסך, שנראה שניסה להצדיק בדבריו את העובדה שהמוסך לא דיווח למשרד התחבורה (עפ"י הנהלים הרלוונטיים הקיימים) על קיומו של אירוע בטיחותי ברכב, שהרי לא ניתן לטעון ברצינות שרכב שכל רגע שמן המנוע שלו צפוי לנזול ולהשבית בכך את הרכב ואף לגרום למפגע סביבתי ואולי אף לתאונות תגובתיות (בשל כתם שמן אפשרי בכביש) הינו רכב בטיחותי.

      • התרשלותו של מוסך הנתבעת הייתה, הן בכך שמסר בפועל ופיסית לתובע בחזרה רכב בלתי בטיחותי, תוך מצג מסוים לפחות שהוא יכול לנסוע בו (לאחר החלפת הפקק המקורי, שסיבתו לא הוסברה ולא דווחה ע"י שני הצדדים), הן בכך שלא הבהירו היטב ובפירוט לתובע מה הסכנה שבנסיעה ברכבו (במסמכי המוסך שהוצגו, על כל גרסאותיהם, דובר רק על בעיה באגן השמן, מבלי להבהיר שמדובר באותו פקק מועד לפורענות ודאית ולפי עדות מנהל המוסך ניתן הסבר מרוכך בלבד על הסכנה שבנסיעה ברכב במצבו), ובנסיבות המוסך מחויב היה להבהיר הדברים (בע"פ ובכתב) היטב וב"רחל בתך הקטנה", והן בכך שהמוסך לא דיווח עפ"י הנהלים למשרד התחבורה על קיומו של אירוע בטיחותי רלוונטי, צעד, שאולי לא היה מזכה את המוסך בפופולריות בעיני לקוחו (כפי שהסביר מנהל המוסך), אך צעד מתחייב ציבורית. זה המקום להזכיר למוסך, שיש לו גם תפקיד ציבורי, כמי שמתיימר לתקן ולהשמיש רכבים (באופן מקצועי ומיטבי) ולשלוח אותם בחזרה (מתוקנים ותקינים כביכול) לכביש, בו מצוי ומשתמש הציבור כולו.

      • אך גם התובע התרשל. שוכנעתי כי התובע כן ידע, בעת נטילת רכבו מהמוסך בעקבות הטיפול הראשון/הקטן, שברכב יש בעיות שונות שעדיין מצריכות טיפול בו, כולל בעיה באגן השמן. הדבר היה רשום במסמכי המוסך שנמסרו לו בגמר הטיפול הראשון (גם בעותק שבידי התובע שצורף לכתב התביעה ולתצהיר עדותו הראשית), וסביר בעיני שמנהל המוסך, כפי עדותו, אכן אמר לתובע דברים ברוח זו גם בע"פ. התובע, למרות היותו נהג מקצועי ולמרות שעפ"י דבריו נוסע רבות כל יום בדרכים ולמרות שמודע לכך שרכבו אינו חדש וזקוק לטיפול ולתחזוק, בחר ליטול סיכון לא סביר של נסיעה ברכב, למרות מצבו הבלתי בטיחותי הזה. ייתכן שהתובע עשה זאת בשל רצונו לחסוך בהוצאות (כפי השערת הנתבעת ועדיה) וייתכן אחרת (לא סופקו ראיות מספיקות על כך), אך, תהיה אשר תהיה הסיבה לדבר, מדובר בהתרשלות, משמדובר בהתנהלות בלתי סבירה לחלוטין המצופה מנהג מקצועי סביר, שחייב להיות מודע לסכנות (לעצמו ולסביבה) שבנסיעה ברכב בלתי בטיחותי. זה המקום לציין, כי התרשמתי שהתובע ניסה להסתיר עובדות רלוונטיות, כדי להרחיק עצמו מהתנהלותו הרשלנית וכדי להפנות אצבע מאשימה לנתבעת בלבד. כוונתי לכך שהתובע לא אומר דבר בכתב התביעה וגם לא בתצהירו (שהוגש לאחר הגשת כתב ההגנה ולכן מצופה היה מהתובע להגיב בתצהירו לטענות ההגנה) על אלה: הסיבות והנסיבות של הכנסת הרכב לטיפול הראשון; העובדה שהתובע לא אישר למוסך שורה של תיקונים בטיחותיים שהמוסך המליץ עליהם; מה קרה בשבועות שבהם התובע נסע ברכב מאז הוצאת הרכב מהמוסך בעקבות הטיפול הראשון ועד להשבתת הרכב לצורך ביצוע הטיפול השני (החלפת המנוע), כאשר סביר, גם לפי הכתבה שהתובע עצמו צירף לתצהירו, שנזילת שמן מאסיבית כמו זו שהתרחשה במקרה שלנו הדליקה נורית אזהרה ברכב, נורית שהתובע כנראה התעלם ממנה (גם על כך לא הוצגו ראיות מספיקות). לחובת התובע נזקפת גם העובדה, שאותה לא טרח להסביר בעדויותיו ובדבריו, כי הוא בחר לחזור למוסך הנתבעת בעקבות נפילת הפקק, למרות שלשיטתו (לכאורה) הנתבעת התרשלה בטיפולה ברכב, מבלי להביע מחאה ותלונה מידיות והוא אף שילם את מחירו המלא של הטיפול השני, שלשיטתו לכאורה נגרם בשל התרשלות הנתבעת. התנהלות זו של התובע מלמדת, נסיבתית ובאופן מסוים לפחות, על כך שהתובע עצמו ראה עצמו אחראי (או אחד האחראים) לנזק שנגרם לרכב ולא ראה (למצער לא מיד ובזמן אמת) בנתבעת אחראית לנזק.

      • הצדדים הקדישו חלק ניכר מדבריהם בסיכומיהם לסוגיה, שאיני מוצא כלל להתעכב עליה ולהכריע בה. הכוונה לשאלה האם הנתבעת ניסתה לפברק ראיה (חשבונית רלוונטית) כטענת התובע. מאחר, שבשתי הגרסאות הקיימות (שני העותקים השונים) של החשבונית שהוציאה הנתבעת לתובע בעקבות הטיפול הראשון נרשם שצריך להחליף את אגן השמן, איני מוצא כל נחיצות בהכרעה בשאלת הפברוק. הכיתוב הזה, שאין ולא יכול להיות חולק על האותנטיות שלו ועל נפקותו ועל חשיבותו, מדבר במידה רבה בעד עצמו. אמנם תמוה שהנתבעת הציגה חשבונית ששונה בצורתה מזו שבה מחזיק התובע, במיוחד נוכח דברי מנהל המוסך שלא ייתכן כל שינוי בצורת החשבוניות (והנתבעת בחרה שלא להציג את העותק הפיסי – שלטענתה מצוי בידיה – של החשבונית המקורית, אלא להדפיס הדפסה חוזרת של החשבונית ממחשב הנתבעת), אך ספק בעיני אם הנתבעת אכן ניסתה לרמות, רמאות שעל פניה אינה מתוחכמת, שכן הנתבעת חייבת הייתה להניח שתתגלה, וגם אינה סבירה ונחוצה, בהינתן הרישום הקובע והאותנטי המצוי ממילא גם בעותק שבידי התובע.

      • השמאים מטעם שני הצדדים לא תרמו רבות בדבריהם לדיון ולהכרעה בשאלה שבמחלוקת. מלבד העובדה ששני השמאים הותירו רושם מובהק של מי שמעידים באופן מגמתי ומוטה לטובת המזמין (בעל הדין), ניכר ששניהם התיימרו בדבריהם לחרוג מתפקידם המקצועי כשמאי רכב, לתחום המשפטנות: שניהם התיימרו לקבוע מה סביר שקרה (בהינתן הגרסאות והעובדות) ומי התרשל ומי לא התרשל. בכל הכבוד, בעניינים אלה מכריע ביהמ"ש ובעניינים אלה לא נחוצה וגם לא תקפה חוות דעתם של השמאים. יצוין כי שני השמאים לא יכלו לבדוק את אגן השמן המקורי ואת תבריג הפקק שלו, מאחר שהאגן הוחלף זמן רב בטרם מונו השמאים, כאשר שני הצדדים לא הבהירו האם האגן המקורי קיים ונשמר לצורך בדיקתו. שני השמאים גם לא חיוו דעתם לגבי הנזקים הנתבעים עצמם ושומתם.

      • אני סבור שעלות שני הטיפולים הרלוונטיים שביצע מוסך הנתבעת ברכב התובע היא סוג של נזק רלוונטי שהתובע זכאי לפיצוי עקרוני בגינו (בכפוף לשאלת האחריות). אני סבור שבנסיבות קל לקבוע כי הטיפול הראשון היה רשלני וגרם נזק לרכב, ואילו הטיפול השני נולד בעקבות הנזק לרכב, שהינו כאמור תולדה של הטיפול הראשון. סכום נזק זה לא יכול להיות שנוי במחלוקת, מאחר שמדובר בסכום שנקבע ושנגבה ע"י הנתבעת עצמה.

      • שאר הנזקים לא הוכחו באופן סביר ומשכנע ומקובל. הנזק בגין הפסד 13 ימי עבודה לא הוכח באופן מספיק. לא די באותה רשימת הכנסות, מבלי שהוכח האם ובאיזה היקף עבד ו/או יכול היה התובע לעבוד בפועל באותם ימים, אולי בעזרת רכב אחר (שכור למשל). וגם לא הוכחו ההוצאות והרווח נטו הרלוונטיים לביסוס הנזק הנטען. לגבי עגמת נפש – מדובר בראש נזק שלא מקובל לפצות בגינו, מה גם שניכר שהתובע הפריז בסכום הנתבע ומה גם שיש לו עצמו אחריות גדולה כאמור למקרה ולנזק, כך שבוודאי אין זה המקרה החריג שבו ראוי לפסוק פיצוי כללי בגין עגמת נפש. כנ"ל לגבי הנזק הנטען לפגיעה במוניטין ובשמו הטוב של התובע. ראש נזק זה נתבע על דרך הסתם, והתובע אף לא ניסה והתיימר להוכיח אותו. ובאשר להוצאות משפטיות, אלו לא יכולות להיחשב כחלק מנזקי העבר, וביהמ"ש הוא זה שמחליט אם וכמה הוצאות ושכ"ט עו"ד לפסוק, בתום המשפט.

         

         

         

        סיכום

         

        על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

         

        1. סך של 9,804 ₪, בגין הנזק המוכח (מחצית משיעור עלות 2 טיפולי/תיקוני הרכב כמפורט מעלה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 14.9.16 ועד יום התשלום המלא בפועל.

        2. סך של 825 ₪ בגין מחצית ראשונה של אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 14.9.16 ועד יום התשלום המלא בפועל.

        3. סך של 825 ₪ בגין מחצית שנייה של אגרת בית משפט שטרם שולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

        4. סך של 3,000 ₪, בגין חלק משכר טרחה כולל בסך 6,000 ₪ שדורש התובע (בסיכומיו) כעלות שכר טרחת השמאי מטעמו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. לא מצאתי לפסוק לתובע החזר מלא בגין מלוא השכר שהשמאי דרש ממנו, הן משום שלטעמי מדובר בשכר מופרז (גם בשים לב להיקף חוות הדעת המצומצם) והן משום, שלהערכתי ולהתרשמותי, עיקר דברי השמאי כלל אינם בתחום השמאות אלא חורגים לתחום המשפטי ולהערכות סבירות כלליות שמתיימרות להציג מסקנה משפטית (יותר משמאית) של הדברים, מה גם שלהתרשמותי השמאי היה מגמתי ומוטה מאוד בדבריו ובמסקנותיו לטובת התובע, באופן שמקשה על קבלת הדברים מבחינה מקצועית ועניינית.

        5. סך של 1,400 ₪, בגין שכר שני העדים בו חויב התובע בישיבת יום 30.4.18 (נדחית בקשתו של התובע לזכותו בשכר העדים שנפסק בישיבת יום 18.2.18, הן נוכח החלטותיי הקודמות בתיק והן משהסיבה שבאותה ישיבה לא נשמעו ראיות נעוצה בתובע ובעדיו), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.

        6. סך של 3,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. בשיעור שכה"ט התחשבתי גם בפער הגדול שבין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לטובת התובע בסופו של יום.

            

           הגזברות תפעל לגביית המחצית השנייה של אגרת ביהמ"ש שטרם שולמה.

            

           בתיק ביהמ"ש נותר מופקד סך של 500 ₪ שהתובע הפקיד לצורך הבטחת שכר עד שהזמין, וב"כ התובע מתבקש להגיש עד יום 30.10.18 אישור בכתב ששכר כל עדי התביעה שולם להם כבר, ולאחר מכן יוחזר הפיקדון לתובע. המזכירות תעקוב.

            

           ניתן היום, ב' תשרי תשע"ט, 11 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.