פלונית נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת בתאונת דרכים שאירעה, לטענתה, כאשר זהות הנהג אינה ידועה – תאונת "פגע וברח". הצדדים חלוקים באופן מהותי בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה וכנגזרת מכך בשאלת חבותה של הנתבעת.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. התובעת טוענת בכתב התביעה כי בתאריך 22.12.2015, בשעות הצהריים, הגיעה בגפה בנסיעה באוטובוס מגדרה לאשדוד על-מנת להשתתף בהלוויה של קרוב משפחה. נטען כי לאחר שהתובעת ירדה מהאוטובוס היא החלה לצעוד וביקשה לחצות כביש, כאשר רכב צד ג' שהיה במצב של עצירה החל בנסיעה, פגע בתובעת ברגלה והטיחה בעוצמה על הכביש. עוברי אורח שהיו במקום נחלצו לעזרת התובעת והושיבו אותה על ספסל סמוך. הרכב הפוגע נמלט מהמקום מבלי להשאיר פרטים, ולפיכך זהותו של הנהג אינה ידועה לתובעת.

    

2. בשל העובדה שמכשיר הטלפון הנייד של התובעת נשבר בעת נפילתה, היא הסתייעה בעובר אורח שהשאיל לה את הטלפון הנייד שלו, ובאמצעותו התקשרה לבנה, אשר הגיע למקום במכוניתו והסיע אותה לקבלת טיפול רפואי בבית חולים. בחדר המיון תועד כי התובעת נפלה מרכב בזמן התחלת נסיעה ונחבלה בפלג גופה הימני.

    

3. בכתב התביעה נטען כי התאונה היתה תאונת "פגע וברח" וכי פרטיו של הרכב הפוגע וזהות הנהג אינם ידועים לתובעת. לפיכך הוגשה התביעה נגד הנתבעת מכוח חבותה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

    

4. הנתבעת היא הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים האחראית לשלם פיצוי לנפגעי תאונות דרכים, בין היתר במקרים בהם זהות הנהג אינה ידועה. הנתבעת טוענת כי נסיבות פגיעתה של התובעת שונות מהמפורט בכתב התביעה, ואינן מקנות לה זכות תביעה כלפי הנתבעת. הנתבעת לא העלתה מחלוקת קונקרטית וממשית בדבר עצם קיומה של תאונת דרכים, אלא התמקדה בטענה כי אין לקבל את גרסת התובעת לנסיבות התאונה, אשר התרחשה בנסיבות אחרות, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי ומהודעה שנמסרה במשטרה. נטען כי קיומה של גרסה עובדתית שונה לנסיבות התאונה שוללת את טענותיה של התובעת ואת זכאותה לפיצוי מהנתבעת.

    

   עוד נטען מטעם הנתבעת כי התובעת לא הביאה לעדות עדי ראייה שנכחו במקום האירוע, ולא פעלה ב"שקידה סבירה" לבירור פרטיהם של הרכב והנהג הפוגע ולאיתורם, ואף מסיבה זו היא אינה עומדת בנטל להוכחת זכאותה כלפי הנתבעת.

    

5. הצדדים חלוקים ביניהם הן בסוגיית החבות, הן בסוגיית שיעור הנזק, כך שקיימת בין הצדדים מחלוקת אודות הנכות התפקודית שנגרמה לתובעת כתוצאה מהתאונה, והשפעתה על מצבה התפקודי ועל יכולת השתכרותה, על רקע בעיותיה הרפואיות.

    

6. נוכח גדר המחלוקת, אדון תחילה בסוגיית החבות ולאחר מכן בסוגיית שיעור הנזק.

    

   סוגיית החבות והוכחת נסיבות התאונה

    

7. אפתח ואומר כי במהלך שמיעת הראיות הוצגו שתי גרסאות שונות לנסיבות התאונה, והדבר מעורר קשיים לא מבוטלים. במקרה דנן, בעת בחינת הראיות והעדויות ובראשן דבריה של התובעת נדרשה תשומת לב וזהירות רבה במיוחד, נוכח העובדה שהתובעת היא אישה מבוגרת שעלתה ארצה מאתיופיה, אשר אינה שולטת שליטה מלאה בשפה העברית, ואף שמיעת עדותה באמצעות מתורגמן מאמהרית היתה מלווה בקשיי הבנה ותקשורת ניכרים.

    

   המסגרת הנורמטיבית

    

8. המסגרת הנורמטיבית לדיון היא על-פי הוראות סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים, בהן נקבעה חבותה של קרנית לפצות נפגע אשר אין באפשרותו לתבוע פיצויים מאת מבטח, מחמת היעדר ידיעה של זהות הנהג האחראי לתאונה והיעדר אפשרות לאתרו. חבותה של קרנית היא חבות שיורית לחבות המבטחת בביטוח חובה, והיא היוצא מן הכלל, ועל כן על התובעת נטל הראיה והשכנוע להוכיח כי מתקיימים בעניינה התנאים הקבועים בסעיף 12(א)(1) לחוק לצורך קיומה של עילת תביעה נגד קרנית, ובכלל זה כי "הנהג האחראי לתאונה אינו ידוע" (ע"א 2176/95 חלבי נ' אבו חמד [פורסם בנבו] (11.8.1997); ת.א. (מחוזי ת"א 1551/07 אזולאי נ' קרנית – קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים [פורסם בנבו] (14.1.2013); ת.א. (י-ם) 9276/09 קראוז נ' קרנית – קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים [פורסם בנבו] (27.7.2014); ע"א 9096/11 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ג'בארין [פורסם בנבו] (10.7.2012)).

    

   לעניין נטל ההוכחה ורמתו נקבע בהחלטה שניתנה בת.א. (מחוזי חיפה) 942/04 עזבון המנוח עכאוי חמד ז"ל נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים [פורסם בנבו] (25.9.2007):

    

   "השלב הראשון – על התובעים להוכיח את עצם קרות התאונה והתרחשותה תוך שימוש ברכב מנועי ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, כלומר עליהם להתכבד ולהביא ראיות ממשיות קונקרטיות פוזיטיביות המוכיחות את עצם התרחשות התאונה והשימוש ברכב מנועי.

   השלב השני – במידה והתובעים עמדו בנטל בשלב הראשון, עליהם להוכיח את הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק."

    

9. אשר למעמדה של קרנית כנתבעת שיורית ובצורך בהפעלת שקידה סבירה לאיתור הנהג האחראי עמד בית המשפט על תכלית הדרישה בפסק הדין בע"א 38594-05-12 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צמח נדב [פורסם בנבו] (25.10.2012), בסעיף 7:

    

   "קרנית נוסדה, עפ"י החוק, על מנת להוות מבטח סטטוטורי, שיפצה את אותם ניזוקים, הזכאים לפיצוי בשל היפגעות בתאונת דרכים, כאשר אין בידם לתבוע הפיצוי ממבטח "רגיל" כהגדרתו בחוק. המקרה הנפוץ, שבו קרנית נכנסת לתמונה, הוא זה שבו "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע", כדוגמת תאונות מסוג "פגע וברח". במקרה כזה מגן החוק על זכויותיו של נפגע תמים, שעלול להיוותר חסר פיצוי רק משום שאין לו ידיעה על זהות הנהג הפוגע וממילא אין בידו להפנות תביעתו אל המבטח ה"נכון", שאצלו רכש הנהג פוליסת ביטוח, כפי חובתו שבחוק.

   ברור, שחבותה של קרנית היא "משנית", ומהווה ברירת מחדל, רק מקום בו אין אפשרות לפנות למבטח, כהגדרתו בחוק ( ר' ע"א 214/81 מדינת ישראל נ. פחימה ואח' פד"י ל"ט (4),821,824)."

    

   בשל העובדה שקרנית מהווה מבטח סטטוטורי הממומן מכספים המועברים מחברות הביטוח ומגופים נוספים, ועל-מנת להימנע מהעלאת הפרמיות לכלל ציבור הנהגים המבוטחים, נקבע כי יש לעודד כל נפגע, שבידו לעשות כן, לפעול לאיתור הנהג הפוגע, באופן שיבטא את האיזון שנקבע בהלכה הפסוקה בין השאיפה שלא להותיר נפגע בתאונת דרכים מחוסר פיצוי, ובין הכבדה בלתי מוצדקת על קרנית. מכאן נובעת דרישת "השקידה הסבירה" הנדרשת מכל נפגע לאתר את הנהג האחראי לתאונה.

    

10. מן הכלל אל הפרט. על התובעת להוכיח כי נפגעה באירוע המוגדר כ"תאונת דרכים" על-פי הדין, וכי זהותו של הנהג הפוגע אינה ידועה, כאשר היא עומדת בתנאי של פעולה ב"שקידה סבירה" בהתאם לדרישות שנקבעו בפסיקה.

     

11. לאחר שבחנתי ושקלתי את מכלול הראיות שהוגשו בכתב והעדויות שנשמעו בפניי, הגעתי למסקנה כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה על-פי מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי להוכיח כי נפגעה כהולכת רגל בתאונת "פגע וברח", וכי פרטיהם של הרכב ושל הנהג הפוגע אינם ידועים לה, ואנמק.

     

    נסיבות התאונה

     

12. לאורך ההליך הוצגו על-ידי הצדדים שתי גרסאות עובדתיות לנסיבות התאונה: הגרסה העולה מכתב התביעה, מחלק מהתיעוד הרפואי ומעדות התובעת כי נפגעה מרכב חולף כהולכת רגל בעת שצעדה בכביש; ומולה הגרסה העולה לכאורה מחלק מהתיעוד הרפואי ומהודעה שנמסרה למשטרה על-ידי בנה של התובעת, על-פיה במהלך עליה לרכב שאינו מוכר לתובעת לצורך נסיעה ב"טרמפ", החל הרכב לנסוע בטרם השלימה את כניסתה לרכב וכך נחבלה.

     

    לצורך הכרעה במחלוקת העובדתית, ראשית יש לסקור את הגרסאות כפי שהן עולות מהעדויות ומהמסמכים שהוצגו במסגרת ההליך, על-פי סדר הדברים.

     

13. בעקבות תיאור התאונה בכתב התביעה ונוכח הטענות שהועלו בתחשיב הנזק מטעם הנתבעת, זומנה התובעת לדיון במסגרת קדם משפט, שהתקיים בתאריך 13.2.2023. לאחר שהתובעת הוזהרה כדין, היא נתבקשה לתאר את נסיבות התאונה, וכך העידה:

     

    "באותו יום התאונה היתה הלוויה הלכתי אליה, היה כביש ראשי, יש ממול שמש לא ראיתי. כולם עוברים יש הרבה אנשים במעבר חציה, היו הרבה מכוניות שעברו בכביש. עברנו את הכביש במעבר חציה. אחר כך, לא יודעת איך הגיע רכב את האוטו לא ראיתי לא ראיתי את הנהג.

    אנשים נכנסים לאוטו לא יודעת. אני לא מכירה את האנשים האלה. אני לא רציתי להיכנס לרכב הזה עברתי. כשהאנשים נכנסו לרכב ואני עברתי. יש שם הרבה מכוניות עומדות בתור. יש כביש ראשי ויש כביש שחוצה אותו. יש שני מעבר חציה מעבר חציה עברנו מעבר חציה אחד והמתנו למעבר החציה השני באמצע הרגל שלי אני נפלתי וצעקתי. אז עזרו לי והלכתי לבית החולים. הרכב פגע בי שהייתי בכביש. היה ירוק והלכתי בין המכוניות האור ירוק ברמזור. יש כביש ראשי לא לעבור רמזור אחד בכביש צריך שני רמזורים, כדי לחצות את הכביש צריך לעבור שני רמזורים. עברתי אחד ואחר את השני והיה רכב בצד ולא יודעת איך פגע בי."

     

    יצוין כי בדיון לא נכח מתורגמן מהשפה האמהרית, והתובעת מסרה את עדותה בעברית רצוצה ונזקקה לסיוע בית המשפט לצורך הסבר דבריה.

     

    בהמשך דבריה אמרה התובעת: "אני הייתי במשטרה. לא היתה שוטרת אבל אחרי חודש הרגשתי לא טוב הלכתי לשם." בדיון נכח גם בנה של התובעת, אג.מ., שאישר כי התלווה אליה לתחנת המשטרה והתובעת אישרה כי הוא עזר לה לדבר. כפי שתועד בפרוטוקול, הבן מסר כי היה בתחנת המשטרה חוקר אתיופי אך אינו יודע אם הוא דובר אמהרית, וכי הבן רשם מפיה של התובעת את דבריה והעביר למשטרה.

     

14. בטופס ההודעה במשטרה מתאריך 23.2.2016, כחודשיים לאחר התאונה, שצורפה למוצגי הנתבעת, מופיעה גרסת התובעת בגוף ראשון, כאשר צוין כי מוסר ההודעה הוא אג.מ., בנה, כפי שנמסר גם בדיון. ההודעה נרשמה בכתב יד ככל הנראה על-ידי הבן ונחתמה על-ידו, וזו לשונה:

     

    "בהיותי הולכת רגלי על רח' בני ברית פונה אליי בחור ממוצא אתיופי להציאה [הטעות במקור – ק.ש.] לי טרמפ בהיותי עם עוד אנשים הרכב עמד על רח' בני ברית לכיוון דרום ברמזור עם עוד שלושה אנשים חצינו את המעבר חציה ושלושת האנשים שהיו איתי עלו לרכב שאחד מהם מקדימה ואני מאחור ונכנסתי אחרונה (ושההולך) [המחיקה במקור – ק.ש.] הכנסתי חצי גוף ורגל אחת לרכב ולפתע הנהג המשיך בנסיעה ואני נפלתי על הריצפה והתגלגלתי על הכביש תוך כדי שהרכב שהיה מאחור צופר לנהג ולאחר כמה מטרים שהתגלגלתי הנהג עצר את הרכב הסתכל והוריד [לא ברור] מכן בנסיעה. אני לא מכירה את הבחור. אך אני יכולה לזהות אותו בפנים. לאחר מכן התחלתי להרגיש סחרחורת וכאבים בגב ונסעתי לבית ומשם לבית חולים שהבן שלי לוקח אותי עם הרכב הפרטי שלו.

    יש לציין כי נרשם ע"י אג.מ. [שמו של הבן – ק.ש.] ת.ז. xxxxxxxx הבן."

     

15. בשל השוני הניכר בין שתי הגרסאות, טוענת הנתבעת כי אין להכיר בתביעת התובעת, הגם שבשני המקרים מתוארת פגיעה מרכב שזהותו אינה ידועה לתובעת ומדובר בתיאור של תאונת "פגע וברח". הנתבעת טוענת כי על התובעת להוכיח גרסה פוזיטיבית סדורה אחת, וכי אין לקבל גרסאות עובדתיות חלופיות, ועל כן דין התביעה להידחות.

     

    התובעת טוענת כי אין סתירות מהותיות בין שתי הגרסאות העובדתיות, הן בנוגע למועד ולמקום התאונה, הן בנוגע להיעדר הכרות עם הנהג הפוגע, הן בנוגע לתיאור הפגיעה בעת תחילת נסיעתו של הרכב, הן בנוגע למנגנון הנפילה והחבלה שנגרמה לתובעת. נוכח העובדה שההודעה במשטרה נרשמה על-ידי בנה של התובעת למעלה מחודשיים לאחר התאונה, ולא על-ידי התובעת, ממילא אין לייחס לה משקל, ויש להתייחס רק לגרסה שנמסרה מפי התובעת במסגרת ניהול ההליך.

     

16. לאחר התאונה התקשרה התובעת לבנה השני, ה.מ., אשר הגיע למקום ברכבו והסיע את התובעת לבית החולים. בתעודת חדר המיון תועד כי התובעת היתה מעורבת בתאונת דרכים, וכי התקבלה לאחר ש"לדבריה נפלה מרכב לאחר התחלת נסיעה ונחבלה בפלג גוף ימני. אינה יכולה לשלול איבוד הכרה...". יומיים לאחר מכן נבדקה התובעת אצל רופאת משפחה בקופת חולים, ותועד בהמשך לביקור בבית החולים כי התובעת נבדקה במיון אורתופדי לאחר שנפלה מאוטו נוסע ונחבלה בחלקי גוף שונים, מתלוננת על כאבים בצד ימני של הגוף.

    בתאריך 29.12.2022, שבוע לאחר התאונה, נבדקה התובעת אצל אורתופד בקופת חולים, ובסיכום הביקור צוין "ת"ד כהולכת רגל לפני כשבוע...", ותיעוד זה הוסיף להופיע בגיליון הרפואי בביקורים עוקבים אצל האורתופד בקופת החולים.

     

17. כאמור, בכתב התביעה ובגרסה שנמסרה בישיבת קדם המשפט, טענה התובעת כי נפגעה כהולכת רגל בעת שחצתה את הכביש, ואין זכר לתיאור של כניסה לרכב יחד עם אנשים נוספים לצורך נסיעה ב"טרמפ". בתצהיר עדות ראשית מטעמה חזרה התובעת על הגרסה שבכתב התביעה, על-פיה בעת שחצתה את הכביש במעבר חציה, רכב שהיה קודם לכן במצב של עצירה בשל העובדה שאנשים נכנסו לתוכו, החל לנסוע ואז פגע בה והפיל אותה אל הכביש. התובעת מסרה כי הרכב המשיך בנסיעה ולא עצר על-מנת להגיש לה עזרה ולמסור פרטים, וכי היא אינה מכירה את האנשים שעלו לרכב או את הנהג. התובעת הסבירה כי התיישבה על ספסל בצד, ובשל העובדה שמכשיר הטלפון הנייד שלה נשבר, היא התקשרה לבנה ממכשיר טלפון של אדם שעבר במקום.

     

18. לישיבת ההוכחות שנקבעה לתאריך 29.2.2024 התייצבה התובעת ללא ליווי מתורגמן. כבר מתחילת החקירה הנגדית ניכר היה כי התובעת מתקשה עד מאוד בהבנת עברית ומתקשה להביע את עצמה, עד כי לא היתה מסוגלת להבין כאשר נשאלה האם חתמה על תצהירה, ועל כן בלית ברירה החקירה הופסקה ומועד הדיון נדחה.

     

    לישיבת ההוכחות שהתקיימה בתאריך 22.5.2024 התייצבה התובעת בליווי מתורגמן לשפה האמהרית. על אף נוכחותו של המתורגמן, היה קושי רב להבין את דבריה של התובעת, ונוצר הרושם כי חלק מדבריה של התובעת לא נקלטו, כפי שתועד גם בפרוטוקול. על אף האמור, עדותה של התובעת בנוגע לתיאור נסיבות התאונה היתה עקבית ופשוטה, והיא עמדה על הגרסה כי נפגעה כהולכת רגל: "היא אומרת הגיעה לכביש הראשי, עברה רמזור ראשון, ברמזור השני היו ב-, בשני צדדים היו הרבה רכבים, משם הגיע, דחף אותה." [פרו' שורות 22-23 בעמ' 28].

    התובעת העידה כי התקשרה לבנה ה.מ., אשר הגיעה למקום ולקח אותה לבית חולים. כאשר נשאלה התובעת האם סיפרה לבנה אודות האירוע השיבה: "מעוצמת הנפילה קיבלתי זעזוע, לא יכולתי לספר, לא הייתי מרוכזת, לא סיפרתי הרבה מה קרה" [פרו' שורות 22 – 23 בעמ' 29], ובהמשך: "היא סיפרה שמשהו קרה, אבל באותו הזמן שהילדים היו רק שהיא ניצלה ולא, ולא כל כך התמקדו במה שקרה, שמחו שאני ניצלתי בחיים, כן."

     

19. אשר לגרסה שנמסרה בבית החולים, העידה התובעת כי היה לה קושי לספר את שאירע לה, והיא קיבלה כדור הרגעה וסבלה מכאבי ראש ומחוסר ריכוז. התובעת שבה והדגישה כי חוותה זעזוע והיתה נרגשת בעת שהגיעה לבית החולים. התובעת העידה כי בבית החולים הגרסה נמסרה על-ידה ועל-ידי בנה, באמהרית וגם בעברית כמיטב הבנתה: "אמרתי דחף אותי אוטו, איפה? ברמזור, שאל אותי איזה צבע של האוטו, לא (לא ברור) יש כמה רכבים, שחור, אדום, לא זכרתי איזה אוטו (לא ברור) צבע כאילו," [פרו' שורות 20 – 22 בעמ' 31].

    התובעת טענה באופן ברור כי לא מסרה בבית החולים שנפלה מרכב בזמן התחלת נסיעה, וכי אם הדבר נרשם אזי ייתכן שהיה בלבול בתרגום, שכן גם בנה היה מבוהל.

     

    בנה של התובעת, ה.מ., אשר הגיע למקום וליווה אותה לבית החולים, מסר בתצהירו כי בעת שאסף את התובעת ממקום התאונה היא היתה מבוהלת, ולא מסר תיאור של האירוע מפיה. בחקירתו השיב כי לא עסק בנסיבות התאונה בשל העובדה שהתובעת סבלה מכאבים, ולכן הוא היה מודאג ממצבה והתמקד בטיפול בה. אשר למסירת הגרסה בבית החולים השיב ה.מ. כי הוא סבור שהתובעת מסרה את הגרסה אך אינו זוכר את הפרטים, ורק יודע שהיא נפגעה ברגל מרכב.

     

20. במהלך החקירה התבקשה התובעת להתייחס לגרסה שתועדה בטופס ההודעה במשטרה, ולשוני בינה ובין הגרסה העובדתית שהעלתה בעדותה במסגרת ההליך. בתחילה טענה התובעת שניגשה למשטרה בגפה, ולאחר מכן אישרה כי בנה אג.מ. היה עימה בתחנת המשטרה, אולם עמדה על כך שהיא מסרה את עדותה כאשר הבן היה מחוץ לחדר "הוא לא נכנס לחדר. בחדר למשטרה אני רק לבד נכנסתי. לא הכניסו אותו." [פרו' שורות 3 – 4 בעמ' 39]. מעדותה של התובעת עלה כי כלל לא היתה מודעת לכך שההודעה במשטרה נכתבה ונחתמה על-ידי בנה אג.מ. ועמדה על כך שמי שכתב את ההודעה לא הבין את דבריה.

     

21. התובעת העידה כי פרטי התאונה שסיפרה לבנה אג.מ. הם אותם פרטים שמסרה בעדותה, "כמו עכשיו, כמו שסיפרתי", קרי, שהתאונה אירעה בעת שביקשה לחצות את הכביש בצומת מרומזר בכביש ראשי, במעבר החציה השני, וכי מעוצמת התאונה נעלי העקב שנעלה עפו באויר [פרו' שורות 5 – 25 בעמ' 33].

     

22. כאשר הוקראה לתובעת הגרסה בהודעה במשטרה על-פיה הרכב החל לנסוע לאחר שהכניסה חצי גוף לחלק האחורי, השיבה התובעת בליווי הדגמה בתנועות ידיים [פרו' עמ' 37 – 38]:

    "ת. הייתי חצי גוף לקחת אותי, זהו. אוקיי, הרכב שתפס אותי חצי גוף לקחת אותי... חצי גוף נכנסתי לרכב, תפס אותי העקב שלי נפלו, גרר אותי, זה מתכוונת.

    ש. שהיא היתה בתוך הרכב?

    ת. נצמד אליי, משך אותי, חצי מהגוף לקח אותי."

     

    ובהמשך:

    "ש. למה במשטרה כתוב סיפור אחר?

    ת. אולי לא הבינו.

    ש. מי לא הבין?

    ת. מי שכתב את הדו"ח. אני רק סיפרתי תפס לי את הרגל עם העקב. מה שכתבו לא יודעת.

    ש. מה שכתבו לא יודעת. הבן אג.מ. שנמצא פה בחוץ ויעיד, יודע מה קרה?

    ת. לא יודעת

    ש. את לא יודעת אם הוא יודע?

    ת. לא. אולי כתבו המשטרה משהו אחר, אני לא יודעת. אולי כתבו במשטרה משהו אחר, אני לא יודעת. אני נתתי את העדות במשטרה, הוא [הבן – ק.ש.] לא היה בפנים."

     

23. בעדותה של התובעת הובהר אפוא כי אמירתה שהרכב הפוגע "חצי גוף לקחת אותי" מתייחסת לכך שהרכב פגע בחצי מגופה בכך שנצמד אליה ומשך או גרר אותה במחצית הגוף, ולא כי הכניסה מחצית מגופה לרכב. התובעת הסבירה והדגימה כי בשימוש במילה "לקחת" היא לא התכוונה להסעה בתוך הרכב, אלא למשיכה וגרירה של גופה תוך כדי פגיעת הרכב, ומכאן שמנגנון התאונה התרחש כך שהרכב פגע בה כהולכת רגל בעת שהיתה מחוץ לרכב, ולא כפי שנכתב בהודעה במשטרה.

     

24. אין מחלוקת כי מי שכתב את ההודעה שנמסרה במשטרה הוא בנה של התובעת אג.מ., המשמש כשוטר סיור במשטרת ישראל. אג.מ. מסר תצהיר עדות ראשית, שבמסגרתו סיפר על כך ותיאר את מהלך הדברים. הבן מסר כי התובעת אמרה לו שבעת שחצתה את הכביש היה רכב שלקח "טרמפ" את האנשים שחצו עימה את הכביש, והיא נדרסה בחצי גוף תחתון. בעת שנתבקש להעלות את הגרסה על הכתב בהודעה למשטרה, כתב את מה שהבין וחשב שקרה, שהתובעת רצתה להיכנס לאותו רכב, ולכן כתב שהכניסה את מחצית גופה אל הרכב, ואז הרכב החל בנסיעה והיא נפלה. הוא טען כי לא התעמק בנסיבות המדויקות של התאונה, וכי רק לאחר מכן הסתבר שמי שעלו לרכב הפוגע היו אנשים אחרים שהלכו לצידה של התובעת ולא התובעת עצמה. בכך ביקש בנה של התובעת ליישב את הסתירה ולגשר על הפער בין הגרסאות, הנובע מחוסר הבנה.

     

25. בחקירתו אישר הבן אג.מ. כי כל האמור בתצהירו אמת, וכן אישר כי הוא כתב את ההודעה במשטרה וחתם עליה וכי האמור בה הוא אמת על-פי מה שמסרה לו התובעת [פרו' בעמ' 48]. כל זאת, מבלי ליישב את השוני בין הגרסאות.

    הבן הוסיף כי שני השמות הרשומים בהודעה למשטרה כעדים לתאונה, ללא פרטים מזהים, נמסרו לו מפי התובעת. התובעת נשאלה על כך בחקירתה והשיבה כי אינה זוכרת ואינה יודעת במי מדובר וכי לא מסרה את השמות הללו לבנה, אך אישרה כי היו במקום אנשים נוספים [פרו' בעמ' 35].

     

26. במסגרת בירור נסיבות התאונה נחקר גם המומחה באורתופדיה מטעם בית המשפט, פרופ' אלי שטיינברג, אשר נתבקש לחוות דעתו אודות מנגנון התאונה על-פי אופי החבלות שנגרמו לתובעת. המומחה הבהיר כי יש קושי לקבוע במדויק את מנגנון התאונה, אולם מעדותו עלה כי החבלות שנגרמו לתובעת מתאימות יותר לפגיעה חיצונית של רכב ולא לנפילה מרכב, בעיקר בשל העובדה שנגרמו לתובעת פגיעה בבטן, בצלעות, במותן ימין ובחזה [פרו' שורות 21 – 23 בעמ' 9]: "כשבן אדם נופל זה לא, גם הוא מקבל מכה גם בצלעות גם בבטן, זה היתה איזה חבלה כלשהי יותר רצינית. בטן וחזה מראה שבדרך כלל אוטו נכנס בבן אדם גורם לו לשבר באגן ובחזה,"

     

    בהמשך הסכים המומחה כי מבחינת מנגנון התאונה ישנה אפשרות שהחבלה אירעה לאחר שהתובעת יצאה מהרכב והוא המשיך בנסיעה וכך היא נפגעה. המומחה עמד על ההבחנה בין החבלות הצפויות כתוצאה מנפילה, במפרק הירך או באגן, לעומת חבלות בבטן ובחזה המלמדות על מנגנון פגיעה ישירה של רכב. המומחה אישר כי אמנם ישנה אפשרות שהפגיעה בברכה של התובעת היא תוצאה של נפילה בלבד, אך ביקש לציין כי "אם האוטו פגע בה מהחלק החיצוני בברך, ומתחת לה את הרצועה הפנימית, זה בהחלט מדבר על פגיעה של איזה וקטור שנכנס מהצד לברך." [פרו' שורות 17 – 18 בעמ' 10].

     

    בהמשך נשאל המומחה גם על-ידי בא כוח התובעת ואישר כי המנגנון של פגיעת רכב בתובעת כהולכת רגל הוא מנגנון אפשרי והוסיף "שהפגיעה בברך בהחלט מדברת על איזה מנגנון מהצד שנפגעה," [פרו' שורה 23 בעמ' 11].

     

    אם כן, מעדות המומחה עולה כי הגם שישנה אפשרות כי מנגנון התאונה שאירעה לתובעת היה נפילה סתם, חבלותיה מתאימות יותר לפגיעת רכב בגופה אשר גרמה לנפילה.

     

    דיון והכרעה בסוגיית נסיבות התאונה

     

27. לאחר סקירה ובחינה מדוקדקת של הראיות והעדויות בתיק, ובראשן העדויות שמסרה התובעת אודות נסיבות התאונה, התרשמתי כי המחלוקת והבלבול העובדתי שנוצרו בהליך דנן נובעים במידה רבה מקשייה של התובעת למסור את הפרטים המדויקים של נסיבות התאונה, גם כאשר הדבר נעשה באמצעות ילדיה או באמצעות דוברי אמהרית. כאמור, התובעת היא אישה מבוגרת, פועלת ניקיון, עולה מאתיופיה שהעברית אינה שגורה בפיה, ובעת שמיעת עדותה ניכר כי היא אינה מתמצאת באופן בו מתנהלים הליכי דיווח למשטרה, חקירה ומשפט, לשון המעטה. כך, גם כאשר עדותה של התובעת נשמעה בדיון באמצעות מתורגמן, היה קושי ניכר בתרגום של דבריה, כאשר המתורגמן שב והסביר שהתובעת "מגמגמת" והוא מתקשה להבין אותה, וניתן היה להתרשם כי התובעת אף מתקשה להבחין בין עיקר וטפל לעניין הנדון. לא מן הנמנע שקשיים אלה יצרו את חוסר הבהירות בנוגע לגרסה העובדתית של נסיבות התאונה.

     

    לכך יש להוסיף את העובדה שהתובעת חוותה את התאונה כאירוע טראומטי, כאשר בבית החולים נרשם כי אינה שוללת איבוד הכרה, ואף ילדיה שנזעקו לטפל בה העידו כי התמקדו במצבה הרפואי ולא בפרטי הנסיבות של אופן התרחשות התאונה.

     

28. לפיכך, באתי לכלל מסקנה, כי הפערים בין הגרסאות אינם נובעים מהיעדר מהימנות של התובעת בנוגע לתיאור העובדתי של נסיבות התאונה, אלא ממסכת של טעויות, בבחינת "Lost in translation".

     

29. בטרם אבחן את טענות הצדדים בנוגע לגרסאות העובדתיות, אציין כי התרשמתי שהתובעת וילדיה שהעידו בפניי הם אנשים ישרים ונורמטיביים, וכי אירוע התאונה אכן אירע במקום ובמועד שתיארה התובעת, ועל כן יש קושי לטעון או להניח כי התובעת בדתה את הגרסה לצורך הגשת התביעה נגד הנתבעת. לכך יש להוסיף את העובדה שהתובעת לא מיהרה לפנות לעורך דין, והמתינה מספר שנים עד שפעלה להגשת התביעה, והתרשמתי כי היא פועלת בתום לב. הגרעין העיקרי של גרסת התובעת לפיה היא נפגעה כהולכת רגל מרכב לא מוכר ונפלה על הכביש בעת שהיתה בגפה בדרכה להלוויה – נותר בעינו לאורך עדותה. התובעת עשתה רושם של אמינות, ועל אף קשיי ההבנה והתקשורת גרסתה היתה קוהרנטית ומהימנה עליי, גם אם התקשתה להסביר חלק מהעובדות שהופיעו במסמכים – שנכתבו על-ידי אחרים.

     

30. ראשית, ראוי להדגיש כי אין בפניי שתי גרסאות של התובעת, אלא גרסה אחת מטעמה. הגרסה הנוספת שביקשה הנתבעת לייחס לתובעת הופיעה בהודעה למשטרה שנמסרה כחודשיים לאחר התאונה, ונכתבה על-ידי בנה של התובעת, אג.מ., שהוא שוטר סיור. התובעת אינה יודעת קרוא וכתוב בעברית, היא אינה חתומה על ההודעה במשטרה, ואין ראיה או עדות כי ידעה על קיומו של מסמך זה. לפיכך, לא מדובר בגרסה או בהודעה של התובעת ולא ניתן להתייחס לאמיתות תוכנה. מלכתחילה מדובר בעדות מפי השמועה, על כל המשתמע מכך לעניין היעדר קבילות ומשקל.

     

    אמנם מדובר בגרסה שנכתבה על-ידי בנה של התובעת, הדובר את השפה האמהרית, אולם הבן הצהיר כי יכול שלא הבין את התובעת וכתב את מה שחשב שקרה, מבלי לברר לעומק את נסיבות התאונה. הבן העיד ואישר בחקירתו כי הדברים שכתב בהודעה במשטרה הם אמת, מבלי שהיתה לו יכולת להעיד על כך, שכן לא היה עד לתאונה, והתבסס על מיטב הבנתו את התובעת בעת מסירת ההודעה, חודשיים לאחר התאונה. מעדותו בפניי התרשמתי כי הבן אג.מ. אינו יודע להעיד דבר על נסיבות התאונה או הפגיעה שנגרמה לתובעת. כך למשל, בתצהיר העדות הראשית מטעמו מסר הבן כי התובעת "נדרסה בחצי גוף תחתון", בעוד שהמומחה מטעם בית המשפט קבע כי נפגעה בחצי הגוף הימני, לרבות באזור המותן וכתף ימין.

     

    כך למשל, הבן מסר בתצהירו כי ניגש עם התובעת לתחנת המשטרה למחרת התאונה וכתב את ההודעה במועד זה, בעוד שהתאריך המופיע על גבי טופס ההודעה בכתב ידו ובחתימתו חל חודשיים לאחר התאונה.

     

    מכל אלה עולה כי הבן אג.מ., הגם שפעל בתום לב ומתוך רצון לסייע, לא היה בקיא בפרטים הן בעת מסירת ההודעה במשטרה, הן בעת החתימה על תצהיר עדות ראשית, הן בעדותו בפניי, ולפיכך לא ניתן להסתמך על דבריו, אשר ממילא כולם מפי השמועה.

     

31. לעומת זאת, גרסתה של התובעת לאורך ההליך היתה עקבית וקוהרנטית ככל הניתן, ועל-פיה התובעת נפגעה מרכב לא מוכר כהולכת רגל בעת שביקשה לחצות את הכביש. זהו התיאור המופיע בכתב התביעה ובתצהירה של התובעת. התובעת מסרה גרסה זו לאחר שהוזהרה כדין בעדות פתוחה שנמסרה במהלך ישיבת קדם המשפט, עוד טרם הגשת תצהירי עדות ראשית, והעידה כי נפגעה כהולכת רגל בעת שחצתה את הכביש, על-ידי רכב לא מוכר שאליו עלו אנשים אחרים שהיו לידה. מעדותה של התובעת עלה כי לאחר שהאנשים שהיו לידה נכנסו לרכב, היא נפגעה בעת שהיתה מחוץ לרכב ונפלה על הכביש.

     

    עובדה זו מעידה כי פערי הגרסאות שהוצגו אינם כה רחבים, שכן התובעת תיארה כי אכן היו לצדה אנשים שעלו על הרכב לצורך נסיעה ב"טרמפ", אולם בניגוד לאמור בהודעה שרשם בנה, היא לא היתה ביניהם ונותרה כהולכת רגל.

     

32. במהלך עדותה ובמסגרת חקירה נגדית חזרה התובעת על גרסה זו, ועמדה על כך שנפגעה מהרכב כהולכת רגל, מבלי שנכנסה לרכב. התובעת השתמשה באופן ספונטני בביטוי "לקח אותי" בתארה את הפגיעה על-ידי הרכב, במובן זה שהרכב הפוגע נצמד אליה, משך אותה וגרר אותה, ולא במובן של הסעה כנוסעת ברכב. למשמע עדותה ברור כיצד ניתן היה לסבור כי היא מספרת שנלקחה או הוסעה ברכב, בעוד שבמילותיה התכוונה לכך שנגררה על-ידו.

    כך גם בנוגע לתיאור של "חצי גוף" – התובעת העידה ואף המומחה קבע כי היא נפגעה בפלג גופה הימני, בעוד שהבן הבין ורשם כי נפגעה בחצי הגוף התחתון. זוהי דוגמה נוספת לאופן השגוי בו הובנו ונרשמו הפרטים בהודעה, ולקושי להתייחס אליה כאל גרסה.

     

33. ודוקו: אין לתובעת כל מניע לשנות את גרסתה או להעדיף את אחת הגרסאות, שכן בשני המקרים מדובר בתאונת "פגע וברח" במעורבות רכב שאינו מוכר, העשויה להקים לתובעת עילת תביעה כלפי הנתבעת – קרנית. אמנם על התובעת להציג גרסה עובדתית אחת לנסיבות התאונה, ואין לקבל את הטענה הנטענת בסיכומי בא כוחה כי די בכך ששתי האפשרויות מקימות עילת תביעה. אולם אני סבורה כי התובעת עמדה בנטל להציג גרסה עובדתית המקימה עילת תביעה, ועל אף הקשיים האמורים, היא עומדת ברף הנדרש במשפט האזרחי.

     

34. טענה נוספת של הנתבעת נוגעת לעובדה כי עדותה של התובעת היא עדות יחידה הטעונה סיוע, וכי התיעוד הרפואי סמוך לאחר האירוע אינו מתיישב עם הגרסה על-פי נפגעה כהולכת רגל. מעיון בתיעוד הרפואי עולה כי בבית החולים נמסר כי התובעת נפגעה לאחר שנפלה מרכב, ואילו מספר ימים לאחר מכן נמסר בקופת חולים כי נפגעה בתאונת דרכים כהולכת רגל.

     

    אם כן, גם לעניין זה יש לפנינו שתי גרסאות שונות לכאורה, שניתנו בהפרש זמנים של מספר ימים, ומבלי שהיתה לתובעת סיבה לשנות את גרסתה, כך ששני המסמכים מהווים גרסה ראשונית בתיעוד רפואי. התובעת נשאלה על כך בחקירתה והשיבה כי מסרה בבית החולים שרכב "דחף" אותה, ואם נרשם אחרת, ייתכן שלא הבינו אותה. התובעת הדגישה בעדותה כי סבלה מזעזוע בעקבות התאונה, ובתיעוד צוין כי אינה שוללת איבוד הכרה, וייתכן שבכך מקור הרישום הבלתי מדויק. לעניין זה יצוין שהתובעת טוענת כי נפלה מ[מפגיעת] רכב שהיה בתחילת נסיעה, ולפיכך יכול שהרישום המופיע בתיעוד הרפואי אכן מתאר נפילה כתוצאה מפגיעת רכב ולא נפילה מתוך הרכב עצמו.

     

35. אכן, עדותה של התובעת היא עדות יחידה של בעל דין, הטעונה סיוע, ועל-פי הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, יש לנמק מדוע ניתן להסתמך עליה, ולבחון אותה היטב ובזהירות רבה. על-פי הפסיקה ניתן לקבל עדות יחידה של בעל דין כאשר היא נתמכת בגרסה אותנטית מזמן אמת שנמסרת במסגרת הטיפול הרפואי (ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' מימי בן ארי, פ"ד נו(4) 689). במקרה דנן התיעוד הרפואי מזמן אמת תומך בטענת התובעת כי נפגעה במנגנון נפילה במסגרת תאונת דרכים, ונראה כי גם הנתבעת אינה חולקת על כך, אלא ממקדת את טענותיה בהיעדר גרסה אחת ברורה וסדורה לאירוע התאונה.

     

    על רקע קשיי השפה וההבנה של התובעת, איני רואה סתירה מהותית בין התיעוד בבית החולים לבין התיעוד בקופת חולים מספר ימים לאחר מכן, בו נכתב כי התובעת נפגעה כהולכת רגל. איני סבורה כי מדובר במקרה בו תובע משנה את גרסתו הראשונית לתועלתו ולצורך הגשת התביעה, מה גם שייפוי הכוח לטובת בא כוחה של התובעת נחתם מספר שנים לאחר התאונה, והיא לא מיהרה בהגשת התביעה.

    לפיכך, הגרסה הראשונית בתיעוד הרפואי תומכת במידת מה בגרסתה של התובעת, גם אם באופן חלקי.

     

36. בנוסף, אני סבורה כי ניתן למצוא סיוע לעדותה של התובעת בדבריו של המומחה מטעם בית המשפט. בניגוד לנטען בסיכומי הנתבעת, הגם שפרופ' שטיינברג העיד כי יש לו קושי להעריך מהו המנגנון המדויק של התאונה, מעדותו עלה באופן ברור כי הוא נוטה להעדיף את האפשרות שהתובעת נפגעה ונפלה כתוצאה מפגיעה חיצונית של רכב, בשל העובדה שנפגעה גם בעמוד השדרה המותני ובכתף ימין, ונוכח ההתרשמות כי הופעל על גופה וקטור של כוח על ברך ימין. לפיכך המומחה נטה להעדיף את האפשרות שאין מדובר בנפילה סתם על הכביש, אשר אמורה היתה להותיר פגיעה באגן או במפרק הירך, אלא בפגיעה ונפילה כתוצאה ממגע של רכב בגופה של התובעת.

     

37. לפיכך, על אף אי דיוקים והיעדר פירוט בתיעוד הרפואי הראשוני, ליבת גרסתה של התובעת נתמכת במסמכים וכן בקביעות המומחה מטעם בית המשפט, היא מהימנה עליי, ובמאזן ההסתברויות הנדרש אני מוצאת לנכון לקבלה.

     

38. אין מקום לזקוף לחובתה של התובעת את העובדה שלא הובאו עדי ראייה מטעמה, שכן התובעת העידה כי הגיעה למקום בגפה, ואמנם היו אנשים נוספים במקום מבני העדה, אולם היא אינה מכירה אותם ואינה יודעת לנקוב בשמות של עדים לתאונה. התובעת תיארה כי לאחר שנחבטה ונפלה הצליחה לקום בכוחות עצמה והתיישבה על הדשא, ולאחר מכן מצאה ספסל קרוב והלכה לשבת עליו, ורק לאחר מכן ביקשה מעוברי אורח להתקשר לבנה. מתיאור זה עולה כי התובעת לא היתה מודעת לקיומם של עדי ראייה ספציפיים לתאונה, וכי לא חולצה מזירת התאונה באמצעות אנשים אחרים, אלא לבדה.

     

39. המשמעות של הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות אינה גוזרת באופן אוטומטי דרישה להבאת עדים לתמיכה בגרסה, שהרי נקודת המוצא היא כי מדובר במקרים בהם העדות היחידה הקיימת היא של בעל הדין, ואין לדרוש ממנו הבאת עדים מקום בו אין כאלה. לפיכך, אין לראות בהימנעות התובעת מזימון עדים או ראיות נוספות כהימנעות מהבאת ראיה נדרשת לתמיכה בגרסתה.

     

40. התובעת ובנה ה.מ. העידו כי התובעת היתה מזועזעת ומבולבלת, הטלפון הנייד שלה נשבר כתוצאה מהתאונה, והיא הזעיקה את בנה למקום. לפיכך יש קושי לפקוד על התובעת את היעדר הבירור ואיסוף פרטיהם של עדי ראייה, ככל שהיו כאלה.

     

    בטופס ההודעה למשטרה שנרשם על-ידי הבן אג.מ. אמנם נרשמו שני שמות של עדים, ללא פרטים נוספים, אולם התובעת טענה בעדותה כי אינה זוכרת ואינה יודעת במי מדובר, ובחלוף השנים סביר כי לא היה ביכולתה לאתרם. הבן העיד כי רשם את השמות מפיה של התובעת, אולם אינו יודע מי הם.

     

41. יצוין כי מן המסמכים עולה, כי גם הנתבעת לא חשפה את מלוא הראיות שברשותה. כך, במכתב הדחייה שנשלח מטעם הנתבעת טרם הגשת התביעה, בתאריך 26.12.2021, צוין כי הנתבעת לא שוכנעה כי התובעת נחבלה בנסיבות המתוארות וכי לא שוכנעה כי התובעת עמדה בחובתה לפעול בשקידה סבירה, וזאת בין היתר על-פי ממצאים שעלו מדו"חות חקירה שהוזמנו על-ידי הנתבעת לצורך בירור שאלת הזכאות. על אף האמור, דו"חות אלה לא הוצגו וקיומם לא הוזכר במסגרת ניהול ההליך. עובדה זו פועלת במידה מסוימת לחובת הנתבעת, שכן לו היה במסמכים אלה כדי לשלול את גרסתה ואת זכאותה של התובעת, חזקה על הנתבעת שהיתה עושה שימוש בהם.

     

42. סיכומו של דבר לעניין נסיבות התאונה, לאחר סקירת מכלול הראיות והעדויות שהובאו בפניי, ועל אף הקשיים ואי הדיוקים בגרסת התובעת והסברים חלקיים או חסרים בנוגע לעובדות העולות מהמסמכים, אני סבורה כי התובעת הציגה גרסה בנוגע לנסיבות התאונה, על-פיה נפגעה כהולכת רגל בעת שצעדה בכביש, כאשר רכב לא מוכר שאסף מספר אנשים החל בנסיעה ואז פגע בה. גרסה זו היא הגרסה היחידה של התובעת אשר הוכחה בפניי, וגם אם אינה חפה מקשיים והראיות שהוצגו והעדויות שהובאו אינן מגיעות לרף גבוה במיוחד, במאזן ההסתברויות אני מוצאת לבכר את גרסתה של התובעת ולקבלה.

     

    האם התובעת פעלה "בשקידה סבירה"

     

43. ההלכות שהתגבשו בפסיקה בנוגע להתקיימותה של דרישת "השקידה הסבירה" וקביעת הקריטריונים ליישומה הובאו בפסק הדין ברע"א 3909/08 קרנית נ' שרה קורן [פורסם בנבו] (3.11.2009) (להלן: "הלכת קורן"). כפי שהוטעם בפסק הדין, בשל העובדה שקרנית באה להגן על הנפגע התמים שאין באפשרותו לתבוע את נזקו מהנהג הפוגע ומחברת הביטוח שגבתה את הפרמיה עבור הביטוח, על הנפגע המבקש לקבל פיצוי מקרנית להראות כי פעל בשקידה סבירה למימוש האפשרות לקבל את דמי הביטוח מחברת הביטוח. שאם לא כן, יועבר משא הפיצויים מכתפיהם של האחראים הראשוניים – הנהג הפוגע והמבטחת של רכבו – אל כתפי ברירת המחדל הממומנת מכספי ציבור; ובמקרה בו זהותו של הנהג הפוגע אינה ידועה, קרנית אינה יכולה לממש את זכות החזרה, והנטל לשאת בפיצוי נותר על כתפיה.

     

44. המבחן שנקבע על-מנת לבדוק האם תובע עומד בדרישת "השקידה הסבירה" הוא מבחן משולב, הכולל יסוד אובייקטיבי של סבירות ויסוד סובייקטיבי הנוגע למצבו של הנפגע והלך רוחו בסמוך לאחר התאונה ויכולתו לברר ולאתר את פרטי הנהג הפוגע. וכך נפסק בהלכת קורן:

     

    "באופן מעשי על בית המשפט לבחון את הסבריו של הנפגע לגבי סיבת אי ידיעתו את פרטי הנהג-הפוגע. בחינה זו חייבת להביא בחשבון את אופיו של משטר האחריות ואת אופייה של תאונת הדרכים כאירוע פתאומי וטראומתי. אכן, קרנית נועדה למלא את החלל במקרים שבהם לא ניתן לגבות פיצויים ממבטח, וזאת על-מנת שהנפגע לא יוותר ללא אמצעים להטבת נזקי-הגוף שהוסבו לו. זו מטרה סוציאלית חשובה העומדת ביסודו של חוק הפיצויים. לכן, כאשר הנפגע מצביע על סיבה סבירה והגיונית לכך שאין ביכולתו להצביע על הנהג הפוגע, והסברו זה נמצא מהימן, הכף נוטה לכיוון הכרה בזכאות לפיצוי מקרנית. תאונת הדרכים היא לעיתים קרובות אירוע טראומתי ומושג ה"סבירות" חייב להיבחן בהתחשב בכך. שיפוט מחמיר בדיעבד של התנהגות הנפגע בזמן אמת עלול לחטוא לאמת ולסכל את תכליתו של החוק בכלל ושל הקמת קרנית בפרט. נראה לי כי יש לבחון את התנהגות הנפגע ואת הסבריו במשקפיים מציאותיות ותוך מתן משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית שבגינה הוא לא השכיל או הצליח לברר את פרטיו של הנהג-הפוגע."

     

    בפסק הדין הובאו מספר דוגמאות למקרים אופייניים בהם גם כאשר הנפגע אינו יודע את פרטי הנהג הוא יהיה זכאי לפיצוי על-פי החוק, ובעיקר במקרה הקלאסי של תאונת "פגע וברח", ובלבד שהנפגע ביצע פעולות בסיסיות לאיתור הנהג הפוגע לאחר התאונה. לעניין זה יש להביא בחשבון את גילו, את מצבו ואת פגיעתו הפיסית של הנתבע ואת השלכותיהם של נתונים אלה על יכולתו להתחקות אחר זהות הנהג הפוגע. לפיכך קיימת חשיבות להסבריו של התובע לסיבת מחדלו מלדעת את פרטיו של הנהג הפוגע, ועליו הנטל להראות כי הוא פועל בתום לב. וכך נקבע בהלכת קורן:

     

    "... נראה כי מבחן זה מאזן כראוי בין השיקולים שלעניין ומשקף את מטרות החקיקה. מבחן זה מבוסס על ההנחה כי במצב רגיל בני אדם שנפגעים בתאונה מתעדים את פרטיו של הנהג-הפוגע, וכך הם מצופים לנהוג. יחד עם זאת, אופן ההתנהגות של נפגעי תאונות דרכים יכול להיות מושפע ממצוקות שונות בזמן אמת. להסבריו של הנפגע חשיבות רבה לעניין זה, כך גם לתום ליבו. נטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו אם כי אין מניעה שבית המשפט יתחשב בכגון דא בצו השכל הישר וניסיון החיים."

     

45. הנתבעת טוענת כי התובעת לא עמדה בחובה להוכיח כי פעלה "בשקידה סבירה" לאיתור הרכב הפוגע, הן בנוגע לגרסתה במכתב התביעה ולאורך ההליך, הן בנוגע לגרסה שנמסרה על-ידי בנה של התובעת במשטרה. הנטל להראות כי פעלה בשקידה סבירה מוטל על התובעת, אולם היא כלל לא טרחה לאתר את פרטי הרכב הפוגע ולא נקטה כל פעולה. לכך יש להוסיף את השיהוי בהגשת התביעה, אשר מנע גם מהנתבעת את האפשרות לנסות ולאתר את הנהג הפוגע.

     

46. התובעת הפנתה לפסיקה וטענה כי יש ליתן משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית בה היתה נתונה עקב התאונה, אשר בגינה לא הצליחה לאתר את פרטי הנהג הפוגע. עוד יש להתחשב בעובדה שהתובעת היא אישה מבוגרת המתקשה בהבנת עברית ואינה מודעת לדרישות הדין בעניין זה. התובעת כלל לא היתה מודעת לקיומה של קרנית ולזכויותיה להגיש תביעה כלפיה, ולמן תחילת הדרך הבהירה כי אינה יודעת את זהותו של הנהג הפוגע.

     

47. מן הכלל אל הפרט. יישום מבחן העמידה בתנאי "השקידה הסבירה" בעניינה של התובעת מוביל למסקנה כי התובעת עומדת גם בנטל המוטל עליה בהיבט זה.

     

48. התובעת העידה כי בעת אירוע התאונה היתה בדרכה להלוויה של קרוב משפחה, אליה הגיעה בגפה. היו במקום אנשים נוספים, וייתכן שהכירה את חלקם, אולם אינה מכירה את הנהג הפוגע – "אם הייתי יודעת מי שפגע בי הייתי גם תובעת אותו, אבל אני לא יודעת." [פרו' שורה 31 בעמ' 35].

     

    התובעת נפגעה כאשר הרכב הפוגע פגע בצידה הימני, היא נפלה ונחבטה בכביש, הטלפון שלה נשבר, והיא נחבטה בחלקי גוף שונים. במסמכי חדר המיון מיום התאונה צוין כי "אינה יכולה לשלול איבוד הכרה", וניכר כי היתה מזועזעת ומבולבלת עקב התאונה כפי שהעידו התובעת ובנה ה.מ., אשר הגיע למקום ופינה אותה לבית החולים לאחר שהתקשרה אליו מטלפון של עובר אורח. כאשר התובעת הגיעה לבית החולים היא קיבלה כדור הרגעה וסבלה מכאבי ראש, ולכן התקשתה למסור את פרטי התאונה גם לילדיה, שהיו מודאגים בעיקר ממצבה.

     

    כפי שצוטט לעיל, התובעת נשאלה בבית החולים אודות פרטי הרכב הפוגע, והשיבה שהיו מספר רכבים בכביש, והיא לא זכרה אפילו מה היה צבע הרכב, והוסיפה "אם הייתי מזהה איזה צבע בדיוק אולי היו תופסים אותו... אמרו איזה צבע, שאלו אותי איזה צבע... ולא שמתי לב."

     

49. התובעת פנתה למשטרה זמן לא רב לאחר התאונה, אולם כמפורט לעיל, אין תיעוד ברור ומהימן מפיה של פרטי התאונה, לרבות לעניין הנהג הפוגע. עם זאת, בטופס ההודעה שכתב הבן במשטרה נכתב כי התובעת אינה מכירה את "הבחור" – כאשר לא ברור האם מדובר באדם שפנה אליה לכאורה או בנהג – אך יכולה לזהות את פניו. בעדותה בפניי בקדם המשפט טענה התובעת כי לא ראתה את הנהג.

     

    על אף שהתובעת פנתה למשטרה, ניכר כי המשטרה לא ראתה מקום לקיים חקירה מעמיקה ולהפנות שאלות נוספות אל התובעת, ואף לא טרחה לגבות ממנה באמצעות מתורגמן הודעה מסודרת בכתב ובחתימת ידה. גם אם התובעת היתה נזכרת בצבע הרכב או בפרט כלשהו, ספק אם היה בכך כדי לסייע באיתורו של הנהג הפוגע, במקום בו היו מספר כלי רכב. ניכר כי גם המשטרה קיבלה את דבריה של התובעת, הבינה כי אין טעם בהמשך חקירה ובהשקעת משאבים לאיתור הרכב, והתייחסה אל האירוע כאל אירוע קל יחסית, שאין בו עניין מיוחד לציבור.

     

    אני סבורה כי משפנתה התובעת למשטרה, אשר נמנעה מלקיים חקירה, פעלה התובעת באופן סביר, ולא היה מקום לדרוש כי תנסה לקיים חקירה ודרישה בעצמה ובכוחותיה הדלים.

     

50. לעניין זה ראוי להזכיר כי על-פי הפסיקה יש לבחון את הנסיבות הנוגעות לנפגע במשקפיים מציאותיות. התובעת היא אישה מבוגרת, פועלת ניקיון קשת יום אשר אינה שולטת בשפה העברית וניכר כי נוכח קשיי השפה ופערי המנטליות לא סביר לצפות כי תפעל מעבר לכך לאיתור הנהג הפוגע, מקום בו גם המשטרה לא מצאה לנכון לגבות ממנה הודעה מסודרת. מעדותה בפניי התרשמתי כי מדובר באישה המתקשה להבין את שנדרש ממנה, ואף מתקשה להשיב לשאלות ולהעביר מסר באופן ברור, גם כאשר הוצמד לה מתורגמן לשפה האמהרית. התרשמתי כי לא מדובר רק בקשיי שפה אלא גם בקשיי התנהלות והבנה של המצב, באופן החורג מהיכולת של האדם הממוצע לפעול למיצוי זכויותיו. אמנם לתובעת ילדים הדוברים עברית אשר מנסים לסייע לה, אולם בכך אין כדי ללמד כי היתה לה יכולת מעשית לפעול לאיתור הנהג מעבר לאופן בו פעלה.

     

    לקשיים אלה יש להוסיף את הזעזוע שחוותה התובעת בעקבות התאונה, ואת השלכותיה על מצבה של התובעת גם לאחר מכן, שכן בעקבות התאונה התקשתה לתפקד כרגיל ולחזור לעבודתה, וזמן מה לאחר מכן הסתיימה העסקתה.

     

    מכלול הנסיבות האמורות, ובראשן קשייה הסובייקטיביים הניכרים של התובעת, לצד עדותה המהימנה כי פשוט אינה יודעת דבר אודות זהותו של הנהג ואינה יודעת לומר אפילו מה היה צבע הרכב או פרט אחר כלשהו, מלמדות כי התובעת פעלה בשקידה סבירה על-פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה.

    עוד אציין כי התרשמתי שהתובעת היא אישה ישרה ונורמטיבית, אשר אין לה מניע לשקר או להסתיר את זהות הרכב הפוגע, וכי קשייה האישיים והעובדה שמדובר בתאונת "פגע וברח" הם אשר מונעים את איתור הנהג האחראי לתאונה.

     

51. באשר לטענת השיהוי, אכן התובעת פנתה באמצעות בא כוחה אל קרנית והגישה את תביעתה באיחור רב, כאשר ייפוי הכוח לטובת בא כוחה נחתם מספר שנים לאחר התאונה. בנסיבותיה האישיות של התובעת עובדה זו יכולה ללמד דווקא כי לא היתה מודעת לזכויותיה ולאופן בו היה עליה להתנהל, ולכן היא לא מיהרה לפנות בדרישה ובתביעה, על אף נזקיה ועל אף העובדה שאיבדה את מקום עבודתה. אני ערה לטענת הנתבעת כי לו היתה התובעת פונה אליה בשלב מוקדם יותר יכול שהיתה פועלת לאיתור הרכב הפוגע, אולם ספק אם היה בכך להועיל שכן התובעת לא זכרה פרטים מזהים כלשהם, לרבות צבע הרכב, ואף המשטרה לא מצאה לנכון להוסיף ולחקור בנושא.

     

52. משקבעתי כי על הנתבעת החובה לפצות את התובעת, אפנה לקביעת מצבה הרפואי והתפקודי של התובעת ולקביעת שיעור נזקיה.

     

    מצבה הרפואי של התובעת לאחר התאונה

     

53. התובעת פונתה ממקום התאונה על-ידי בנה לבית החולים לצורך קבלת טיפול רפואי. התובעת התלוננה על חבלות בראשה, בצלעות צד ימין, בסטרנום, בבטן ימנית תחתונה ובמותן ימין. בבדיקתה נמצאו סימני רגישות לאורך פלג גופה הימני – בסטרנום, בצלעות ימין, בבטן תחתונה מימין ובניקוש מותני מימין. התובעת הופנתה לצילום חזה, צילום סטרנום וצילום צלעות צד ימין, וכן לבדיקות CT ראש ו-CT בטן, ללא ממצאים. לפיכך היא שוחררה לביתה עם המלצה ל-5 ימי מחלה ולהמשך מעקב רפואי בקהילה.

     

54. יומיים לאחר מכן, בתאריך 24.12.2015, נבדקה התובעת אצל רופאת משפחתה והתלוננה על כאבים בפלג גוף ימין. בתאריך 29.12.2015 נבדקה התובעת על-ידי אורתופד, שתיעד רגישות ניכרת של שכם ימין וגב עליון, הגבלה בתנועות צוואר, שפשוף במרפק ימין וכן רגישות ניכרת ונפיחות באספקט מדיאלי של הברך והגבלה משמעותית בתנועות. כמו כן התלוננה התובעת על סחרחורות ועל חוסר יציבות. התובעת קיבלה ימי מחלה נוספים והופנתה לבדיקות אולטרסאונד, תהודה מגנטית ולצילומי רנטגן נוספים.

    ממצאי בדיקות האולטרסאונד של התובעת מתאריך 14.1.2016 ומתאריך 7.6.2019 העידו על דלקת קלה בבורסה הסוב-אקרומיאלית וגיד הסופראספינטוס בכתף ימין, וכן דלקת קלה בבורסה הסופרא-פטלרית, ציסטה על שם בייקר ואי סדירות של רצועה MCL בברך ימין וכן בברך שמאל. בבדיקת תהודה מגנטית מתאריך 23.8.2019 נמצאו בלטי דיסק ושינויים ניווניים לאורך עמוד השדרה, וכן שינויים ניווניים, זיזים ושחיקה נרחבת של הסחוס המפרקי משני הצדדים בברך ימין, קרע במיניסקוס הפנימי ושחיקת סחוס בפיקה.

     

55. התובעת הוסיפה להיות במעקב אורתופדי בקהילה, והופנתה לטיפולי פיזיותרפיה, מנוחה וטיפול במשככי כאבים. מהתיעוד הרפואי עולה כי מצבה של התובעת לא השתפר, היא סבלה ממגבלה תפקודית משמעותית, נזקקה למשככי כאבים ולימי מחלה נוספים. בגין הכאב בגב התחתון, ולאחר שטיפולי הפיזיותרפיה שיפרו את מצבה רק באופן חלקי, הופנתה התובעת לטיפול במרפאת כאב, היתה במעקב שוטף משך מספר שנים וקיבלה טיפול בזריקות, אשר הביאו להטבה חלקית במצבה.

     

    נוכח קשייה של התובעת לשוב לתפקוד מלא, הוארכו מעת לעת ימי המחלה שקיבלה, ובמקביל היא הופנתה בתאריך 1.3.2016 לרופא תעסוקתי. התובעת ביקרה אצל רופא תעסוקתי מספר פעמים, בהן נקבע כי עדיין אינה מסוגלת לשוב לעבודתה, עד שלבסוף בתאריך 12.7.2016 נקבע כי לא תוכל לשוב לעבודתה והומלץ על מימוש זכויות סוציאליות.

     

56. לצורך בדיקת נכותה הרפואית של התובעת מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, פרופ' אלי שטיינברג, אשר בדק את התובעת בתיווך בתה בתאריך 21.8.2022. המומחה מצא בבדיקה הקלינית כי התובעת סובלת מהגבלה קלה בחלק מתנועות עמוד השדרה המותני, תפיחות בברך ימין, הגבלה בתנועות הברכיים והגבלה בתנועת הכתף הימנית. המומחה סקר את ממצאי בדיקות ההדמיה שבצעה התובעת, וקבע כי עיקר החבלות שנגרמו לתובעת בעקבות התאונה הן ברקמות הרכות של הכתף הימנית, עמוד שדרה מותני וברך ימין, וכי בשל הפגיעה בעמוד השדרה נוצרו הצטלקויות היוצרות מגבלות בטווחי התנועה. המומחה קבע כי הטיפול בפיזיותרפיה הביא להטבה חלקית בשיפור טווחי התנועה, וכי נמצאו אצל התובעת שינויים ניווניים המיוחסים למצבה עובר לתאונה. בנוגע לכתף ימין נקבע כי הפגיעה ברקמות הרכות אמנם לא הובילה לקרע בגידי הכתף, אך נצפו שינויים ואי סדירות במבנה הרקמות הרכות, כאשר מצב זה יכול בהחלט לגרום להגבלה בתנועה. בברך ימין נמצאה תפיחות ברקמות הרכות וכן בשוק ובירך; אמנם בשתי הברכיים נמצאו שינויים ניווניים המעידים על מצב קודם, אולם בברך הימנית נצפה גם נזק ברצועה המייצבת הצדית, המעיד על החמרה של מצב קודם.

     

    המומחה קבע כי מצבה של התובעת מצדיק קביעת נכות אורתופדית, כדלקמן:

    בגין ההגבלה בחלק מתנועות עמוד השדרה המותני, נכות בדרגה של 6% לפי סעיף מותאם 37(7)(א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). נקבע כי יש לנכות שליש על רקע השינויים הניווניים, ולפיכך שיעור הנכות המיוחס לתאונה עומד על 4%;

    בגין ההגבלה בתנועת הכתף הימנית, נכות בדרגה של 5% לפי סעיף מותאם 41(4)(ב) לתקנות המל"ל;

    בגין הפגיעה בברך ימין והחמרת המצב, נכות בדרגה של 5% לפי סעיף מותאם 35(1)(ג) לתקנות המל"ל, מתוך נכות כוללת של 20%, שמתוכם נכות בשיעור 5% מיוחסת לתאונה.

     

    בסך הכל קבע המומחה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 14% בעקבות התאונה, ועוד נכות בשיעור 17% עקב מצב רפואי קודם.

     

    המומחה העמיד את הנכות הזמנית של התובעת על שיעור של 100% למשך ארבעה חודשים.

     

57. הנתבעת חלקה על קביעות המומחה וביקשה לזמנו לחקירה, בעיקר לעניין מנגנון התאונה וקביעת הקשר הסיבתי בין הפגימות הרפואיות מהן סובלת התובעת לבין אירוע התאונה. כפי שנדון לעיל, המומחה אישר כי ישנה אפשרות שהתאונה אירעה במנגנון של נפילה, אולם מעדותו עלה כי סביר יותר שמנגנון התאונה היה פגיעת רכב, בשל החבלות בצלעות ובסטרנום והפגיעה הצדית בברך ימין.

     

    עוד נשאל המומחה בחקירתו אודות העובדה שחלק מתלונותיה של התובעת הופיעו כשבוע לאחר התאונה, והסביר כי מדובר במהלך טבעי וסביר לאחר תאונת דרכים, כאשר בשלב ראשון נוכחות הפגיעות המשמעותיות בבטן ובצלעות אשר ממסכות את הכאבים באיברי גוף אחרים, וניתן לקבל שלאחר שבוע או שבועיים מופיעות תלונות על חבלות בברך או בשלד.

     

58. במהלך חקירתו עמד המומחה על ההבחנה בין הנכות שנגרמה לתובעת כתוצאה ישירה מהתאונה לבין קיומה של נכות אורתופדית קודמת, והוסיף כי על אף שהתובעת נפגעה גם בברך שמאל, הוא אינו סבור שהפגיעה מקנה קביעת נכות בקשר סיבתי עם התאונה, שכן התובעת סובלת מדלקת כרונית. המומחה עמד על כך שהשינויים הניווניים שנצפו אצל התובעת ללא קשר לתאונה הם שינויים ניווניים שהתפתחו במשך תקופה ארוכה, והגם שחלפו מספר שנים מאז התאונה, מדובר בממצאים שניתן לקבוע כי היו אצל התובעת עובר לתאונה.

     

59. אם כן, בתום החקירה נותרו קביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט על כנן, הן לעניין נכותה ומגבלותיה של התובעת בקשר עם התאונה, הן לעניין נכותה ומגבלותיה שאינן בקשר לתאונה.

     

60. על-פי הפסיקה, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט אינה מחייבת את בית המשפט, המהווה פוסק אחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא כי בית המשפט לא יסטה מקביעותיו וממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות ונימוקים משכנעים (ראו ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מוניטי רבי [נבו, 31.12.1988]; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא [נבו, 4.2.2002]; ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ [נבו, 28.3.2007]).

     

61. המומחה נחקר על חוות דעתו, והצדדים לא הציגו טעם לסטייה מקביעותיו בחוות הדעת, כאשר אף בסיכומי הצדדים הטיעון בנוגע לקביעות המומחה מתייחס למנגנון הפגיעה ולא לקביעת דרגות הנכות ומגבלותיה של התובעת.

     

62. לפיכך, נקבע כי הנכות הרפואית של התובעת בקשר סיבתי עם התאונה היא בדרגה של 14% בגין נכות אורתופדית בעמוד שדרה מותני, בכתף ימין ובברך ימין, כאשר לתובעת נכות אורתופדית בשיעור כולל של 17% שאינה בקשר סיבתי עם התאונה.

     

63. אפנה עתה להערכת נזקי התובעת עקב התאונה, ולשם כך אדון בפגיעה התפקודית ובהשפעתה על התובעת.

     

    הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובעת כתוצאה מהתאונה

     

64. התובעת טוענת כי בעקבות התאונה נגרמה לה פגיעה רב-מערכתית, וכי היא סובלת ממגבלות תפקודיות שהן בעלות השפעה מכרעת על יכולת התפקוד היומיומי. התובעת טוענת כי מגבלות התנועה בגב התחתון מקשה עליה בפעולות כיפוף הגוף, הליכה עמידה או ישיבה ממושכת, נשיאת משאות וביצוע פעולות מעברים; הכאבים העזים בברך ימין ומגבלות התנועה מקשים על התובעת להתנייד וללכת, לעמוד עמידה ממושכת ולכופף את ברכיה; ומגבלות התנועה בכתף ימין (דומיננטית) מקשות על התובעת בהנעת זרוע ימין כולה, סחיבה והרמת חפצים וביצוע עבודות מוטוריות עדינות.

     

    לפיכך טוענת התובעת כי יש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית כשיעור הנכות הרפואית שקבע המומחה באורתופדיה, בשיעור 14%.

     

65. הנתבעת טוענת כי יש ליתן משקל מהותי לנכות הקודמת של התובעת, כאשר מתוך נכות בשיעור 20% בברך ימין רק נכות בשיעור 5% מיוחסת לתאונה, ועל כן ממילא היתה לתובעת נכות תפקודית ממשית גם ללא קשר לתאונה, בשים לב לעבודתה כפועלת ניקיון.

     

    לפיכך טוענת הנתבעת כי יש להעמיד את הנכות התפקודית שנגרמה לתובעת בקשר סיבתי עם התאונה לכל היותר על שיעור 5%.

     

66. בחוות דעת המומחה פורטו מגבלותיה של התובעת על-פי הבדיקה הקלינית, ונקבע כי התובעת סובלת מהגבלה קלה בחלק מתנועות עמוד השדרה המותני, תפיחות בברך ימין, הגבלה בתנועות הברכיים והגבלה בתנועת הכתף הימנית. באופן קונקרטי קבע המומחה כי המגבלות התפקודיות של התובעת הן קושי בישיבה ממושכת, הרמה ונשיאת משא כבד או עבודות בעמידה ממושכת, כולל עבודות משק הבית.

    המומחה הוסיף כי התובעת סובלת ממגבלות תנועה גם בגין בעיותיה הרפואיות שאינן בקשר עם התאונה, וכי ייתכן שבעתיד תזדקק לניתוח להחלפת מפרק.

     

    במהלך חקירתו נשאל המומחה אודות הכאבים הקשים מהם סובלת התובעת והטיפולים שהיא מקבלת במרפאת כאב, והשיב כי מדובר בכאבים על רקע הנכות האורתופדית שנקבעה לתובעת.

     

67. הלכה היא ששיעור הפגיעה והגריעה התפקודית נקבע על-ידי בית המשפט על יסוד מכלול הנסיבות והראיות המובאות בפניו בכל מקרה ומקרה. לשם כך משמשת הנכות הרפואית כנקודת מוצא, כאשר יש להוסיף ולבחון את אופן השפעתה ומידתה על הניזוק בפועל. בין היתר, יש ליתן משקל לטיב הפגיעה והנכות הרפואית, ולהתייחס להשפעתה על עיסוקו של הניזוק, תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, כגון פגיעה בשכר; ובהיעדר נתונים שיהא בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד של מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות, תוך שימוש בחזקה שכושר זה נפגע כשיעור הנכות הרפואית (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי [נבו, 8.6.1995]; ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ [נבו, 21.12.1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [נבו, 23.8.2010]).

     

68. על-מנת לקבוע את מצבה התפקודי של התובעת בעקבות התאונה, יש לבחון את הראיות שהובאו לעניין זה.

     

69. התובעת טענה בתצהירה כי בעקבות התאונה היא סובלת מכאבים קשים וממגבלות תנועה, ועברה טיפולים רבים אשר הביאו להטבה חלקית במצבה. בשל הכאבים והמגבלות מהם היא סובלת, התובעת לא הצליחה לחזור למקום עבודתה כעובדת ניקיון בעיריית גדרה.

     

    התובעת הופנתה לרופא תעסוקתי בקופת חולים אשר בדק אותה מספר פעמים וקבע כי אינה מסוגלת לשוב לעבודתה. כפי שעולה גם מהתיעוד הרפואי, בתאריך 12.7.2016 קבע הרופא התעסוקתי כי התובעת אינה מסוגלת לשוב לעבודתה כלל. בעקבות זאת, ולאחר שהתובעת שהתה בחופשת מחלה במשך חודשים ארוכים מאז התאונה, היא פוטרה מעבודתה. על-פי מכתב מתאריך 25.9.2016 מטעם חשבת השכר של עיריית גדרה, התובעת עבדה בעירייה כעובדת ניקיון החל משנת 2006, ולאחר התאונה, החל מראשית שנת 2016 נעדרה מעבודתה וקיבלה משכורת על חשבון ימי מחלה עד לתאריך 31.8.2016. במכתב צוין כי בעקבות מכתב הרופא התעסוקתי אשר קבע כי אינה מסוגלת לחזור לעבודתה, יש לסיים את העסקתה, ונערך עבורה גמר חשבון.

     

    התובעת נשאלה על כך בחקירתה והעידה כי מאז התאונה אינה עובדת, וכי על-פי הרישום במוסד לביטוח לאומי היא עבדה עד חודש ספטמבר 2016, שכן עד מועד זה היא שהתה בחופשת מחלה ולא עבדה בפועל, ולאחר מכן פוטרה.

     

    אם כן, לאחר התאונה ובעקבותיה, התובעת איבדה את מקום עבודתה וחדלה להתפרנס. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת לא הועסקה בעבודה אחרת לאחר מכן.

     

70. לתמיכה בטענות התובעת בדבר קשייה ומצבה התפקודי ואובדן כושר עבודתה הוגשו תצהירים מטעם שלושה מילדיה של התובעת, והם נחקרו על תצהיריהם. ילדיה של התובעת העידו כי היא לא חזרה לעבוד לאחר התאונה, וכי היא סובלת מכאבים וממגבלות תנועה, נזקקת לטיפולים רפואיים וזקוקה לעזרה בביצוע מרבית פעולות היום יום. בתה של התובעת, א.א., העידה כי היא מלווה את אמה לטיפולים רפואיים רבים הכרוכים בנסיעה במוניות, וכי היא נאלצת להחסיר ימי עבודה לצורך הטיפול בתובעת.

     

71. מהראיות ומהעדויות שהובאו מטעם התובעת עולה כי בעקבות התאונה נגרמה לה פגיעה תפקודית ניכרת, אשר הביאה לסיום העסקתה לאחר שנים של עבודה כעובדת ניקיון, והיא נפלטה משוק העבודה. פגיעותיה של התובעת הן כולן בתחום האורתופדי, ואין ספק כי מגבלות התנועה שנגרמו לה והכאבים מהם היא סובלת הביאו לפגיעה תפקודית ותעסוקתית. לצד זאת, יש להביא בחשבון את העובדה כי לתובעת נכות אורתופדית ניכרת בשיעור 17% בגין בעיות אחרות שאינן קשורות לתאונה, וכי המומחה קבע שחלק מהנכות כתוצאה מהתאונה היא החמרה של מצב קודם.

     

    בפרט, קבע המומחה כי התובעת סובלת מנכות בשיעור 20% בברך ימין, שמתוכה יש לייחס רק 5% לתאונה, כך שעיקר המגבלה המקשה על התובעת אינה קשורה לתאונה. מאידך, ראוי ליתן משקל משמעותי לעובדה שהתובעת עבדה ברציפות בעבודה פיסית עד התאונה והפסיקה לעבוד רק בעקבותיה.

     

72. בשקלול כל הנתונים אני סבורה כי יש ליתן לפגיעה שנגרמה לתובעת משמעות תפקודית בשיעור העומד לפחות על שיעור הנכות הרפואית, וזאת בעיקר בשל העובדה שהתובעת סובלת מנכות אורתופדית הגורמת למגבלות תנועה, ובשל העובדה שהיא הפסיקה לעבוד לאחר התאונה ובעקבותיה. לפיכך, אני מקבלת את דרישת התובעת ומעמידה את הגריעה התפקודית על שיעור של 14%.

     

73. משנקבע מצבה הרפואי והתפקודי של התובעת, אפנה עתה לדיון והכרעה בהיקף נזקיה ולכימות ראשי הנזק.

     

    הנזק שנגרם לתובעת

     

74. לשם הנוחות, להלן נתוני היסוד:

    התובעת ילידת X.X.1954;

    תאריך התאונה: 22.12.2015;

    גילה של התובעת בעת התאונה: 61;

    גילה של התובעת כיום: 70;

    הנכות הרפואית בגין התאונה: 14%;

    הפגיעה התפקודית: 14%.

     

    הצדדים חלוקים בנוגע להפסדיה של התובעת בכל אחד מראשי הנזק, כאשר עיקר המחלוקת נובעת משיעור הפגיעה התפקודית בקשר סיבתי עם התאונה, על רקע מצבה הכללי של התובעת.

     

    הפסדי שכר לעבר

     

75. עובר לתאונה הועסקה התובעת כעובדת ניקיון שכירה בעיריית גדרה. על-פי תלושי השכר וטופס 106 לשנת 2015 שצורפו מטעם התובעת עמד שכרה הממוצע על סך 5,400 ₪ (ללא רכיב של ניכוי מס הכנסה).

    ממועד התאונה ועד חודש אוגוסט 2016 קיבלה התובעת משכורת על חשבון ימי מחלה ולא נגרם לה הפסד שכר בתקופה זו. החל מחודש ספטמבר 2016 התובעת חדלה לעבוד, כאשר עד גיל פרישה נותרו לה 64 חודשי עבודה.

     

    הפסדי שכר בעבר מוגדרים כ"נזק מיוחד", הטעון הוכחה בראיות (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי [פורסם בנבו] (26.3.1985)). התובעת הוכיחה כי נגרמו לה הפסדי שכר בפועל, ולפיכך היא זכאית לפיצוי.

     

    על-פי חישוב אריתמטי של גריעה תפקודית בשיעור 14% מבסיס שכר של 5,400 ₪ למשך 64 חודשים עומד הסכום על 48,384 ₪, ובצירוף רכיב פנסיה בשיעור 12.5% על סך 54,432 ₪. בשערוך מאמצע התקופה עומד הסכום על סך 62,846 ₪.

     

    בשל העובדה שהתובעת סבלה וסובלת מבעיות רפואיות וממגבלות אורתופדיות ניכרות גם ללא קשר לתאונה, יש קושי להעריך האם היה באפשרותה לעבוד באופן מלא עד גיל פרישה, ויש יסוד לטענה כי היתה מתקשה להתמיד בעבודה פיסית בהיקף מלא עד גיל 67.

    לפיכך ובשקלול כל הנתונים לעיל, יועמד הסכום המגיע לתובעת כפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר על סך 50,000 ₪, המהווים קרוב ל-80% מהחישוב האריתמטי המלא.

     

    עזרת הזולת

     

76. התובעת טוענת כי נזקיה בעקבות התאונה חייבו קבלת עזרה יומיומית הן בתקופת ההחלמה והשיקום הן לאחריה ועד היום, שכן בעקבות התאונה נפגעה קשות יכולתה לתפקד עצמאית ולמלא את צרכיה, לרבות תפקודי היום יום הבסיסיים. התובעת טוענת כי היא נזקקת לעזרת בני משפחתה וילדיה בהיקף החורג מעזרה רגילה הניתנת על-ידי בני משפחה, וטענה זו נתמכת בעדותה של בתה, המסייעת לה בחיי היום יום ומתלווה אליה לטיפולים הרפואיים הרבים להם היא זקוקה.

     

    הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה קבלת עזרה בשכר, וכי חלק ניכר ומשמעותי מהנכות ממנה היא סובלת נובע מנכות שאינה קשורה לתאונה, ובפרט הנכות בברכה הימנית.

     

77. על-פי הפסיקה, פיצויים בשל עזרה ייפסקו בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרת בני משפחה תזכה בפיצוי כאשר יוכח כי חרגה בהיקפה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. כפי שנכתב בספרו של המלומד ד. קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית, תשנ"ג-1993), בעמ' 416: "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על-ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיי היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". מאידך, כאשר בני המשפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם במקרה שבו לא שילם עבורו (ראו גם רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני [נבו, 6.1.2015]).

     

    לעניין שיעור הפיצוי, נקבע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ראו ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' [נבו, 27.12.1973]), וכי ניתן לפסוק סכום פיצוי גלובלי כאשר לא הוצגו נתונים אובייקטיביים (ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג ואח' [נבו, 26.2.1985]). לפיכך, השאלה אינה רק האם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלה ואם ניתנה לו על-ידי אדם כלשהו. בהתאם לכך, ובהיעדר נתונים אודות הוצאה כספית בעין, הפיצוי בגין ראש נזק זה ייקבע על דרך האומדנה.

     

78. במקרה דנן, המומחה מטעם בית המשפט קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% למשך ארבעה חודשים. מעיון בתיעוד הרפואי שצורף מטעם התובעת עולה כי היא ביצעה מספר רב של בדיקות, סבלה מכאבים קשים לאורך זמן רב בגינם אף טופלה בזריקות במרפאת כאב, והתקשתה בתפקוד יומיומי. בהתאם לכך שהתה התובעת בחופשת מחלה משך למעלה משמונה חודשים, עד שפוטרה מעבודתה.

     

    באשר לנכותה הצמיתה ומגבלותיה הקבועות של התובעת קבע המומחה כי לתובעת קושי בישיבה ממושכת, בהרמה ונשיאה של משא כבד או עבודות בעמידה ממושכת, כולל עבודות משק הבית. קביעה זו, המתיישבת היטב עם הנכות האורתופדית שנקבעה, מעידה על צורך של התובעת בעזרת הזולת. לצד זאת, גם לעניין זה יש להביא בחשבון את מגבלותיה הנוספות של התובעת, אשר יש להן השפעה מהותית על מצבה הכללי והתפקודי.

     

    אציין, כי על אף העובדה שהתובעת טוענת לקושי ניכר בתפקודי היום יום, לא הוצגה בפניי ראיה אודות פנייה של התובעת לאגף סיעוד במוסד לביטוח לאומי לצורך קבלת עזרה, ובחקירתה העידה התובעת כי היא מקבלת מהביטוח הלאומי קצבת זקנה בלבד.

     

79. במכלול נסיבות העניין, בשים לב למצבה הרפואי והתפקודי של התובעת ובהתחשב בגילה ובתוחלת חיים ממוצעת, אני מוצאת לנכון להעמיד את סכום הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד על סך של 25,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות וניידות

     

80. התובעת טוענת להוצאות רפואיות ולהוצאות נסיעה שהוציאה בעבר ושלהן תיזקק בעתיד, בשיעור ניכר ובסכום גלובלי של כ-20,000 ₪. בפועל, לא צורפו מטעם התובעת קבלות המעידות על הוצאה כלשהי, ובתה העידה כי היא נוהגת לנסוע עמה במונית אך אין ברשותה קבלות המעידות על כך.

     

    הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה בראיות כי נגרמו לה הוצאות, וכי כל הוצאותיה הרפואיות מכוסות בסל הבריאות, ולפיכך היא אינה זכאית לפיצוי בגין רכיב זה.

     

81. את הפיצוי בגין הוצאות יש לפסוק בהתאם לעקרון העל בפסיקת פיצויים בדבר השבת המצב לקדמותו (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה [נבו, 15.7.1982]). אמנם מדובר ב"נזק מיוחד" שיש להוכיחו בראיות, הן לעניין הצורך בהוצאה הן לעניין ההוצאה בפועל (ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום [נבו, 22.3.1994]); אולם מקום בו הוכח כי יש צורך בטיפולים רפואיים הכוללים אשפוז קודם ואשפוז צפוי, טיפולי פיזיותרפיה שוטפים, מעקב רפואי והוצאות נסיעה נלוות, וכן רכישת משככי כאבים, ניתן לפסוק על דרך האומדנה, "על הצד הנמוך והבטוח" (ע"א 307/77 מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ [נבו, 2.2.1978]; ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ [נבו, 23.8.2009]).

     

82. במקרה דנן התובעת אמנם נזקקה למספר לא מבוטל של טיפולים רפואיים, אולם כולם ניתנו במסגרת קופת החולים, והתובעת לא הראתה כי נגרמו או ייגרמו לה הוצאות רפואיות שאינן מכוסות בסל הבריאות, ואף המומחה מטעם בית המשפט לא קבע צורך מיוחד.

     

    באשר לקשיי הניידות של התובעת, שוכנעתי כי אכן מגבלותיה האורתופדיות יוצרות קושי ניכר, שאת חלקו ניתן לייחס למגבלותיה עקב התאונה. בשל הצורך בהגעה לטיפולים רפואיים הכרוכים בהשתתפות עצמית, בהוצאות נלוות ובהוצאות נסיעה, ובהתחשב בגילה ובמצבה של התובעת, אני אומדת את ההוצאות הרפואיות והוצאות הניידות בגין התאונה בסכום גלובלי בסך 5,000 ₪.

     

    נזק לא ממוני

     

83. בהתאם להוראות הדין, בהינתן גילה של התובעת ושיעור הנכות הרפואית, עומד שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך 21,979 ₪.

     

    סוף דבר

     

84. סכום הפיצוי הכולל שיש לפסוק לתובעת הוא כמפורט להלן:

    הפסדי שכר בעבר כולל פנסיה50,000 ₪

    עזרת הזולת25,000 ₪

    הוצאות רפואית וניידות5,000 ₪

    נזק לא ממוני21,979 ₪

    ____________________________________________________________

    סה"כ101,979 ₪

     

     

85. סיכומו של דבר, דין התביעה להתקבל.

     

86. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 101,979 ₪, בתוספת שכר טרחת עורכי דין בשיעור 15.34% (כולל מע"מ) מהסכום שנפסק ואגרה. סכום פסק הדין ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.

     

    ניתן היום, כ"ז טבת תשפ"ה, 27 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.