ת"א 14036-03-12 קריחלי ואח' נ' סיטיפס בע"מ ואח'

מבוא

1. ביום 22.7.09 נפלה התובעת, ילידת 9.4.52, בדרכה לעבודתה עת הלכה בסמטה היוצאת מרחוב יפו לרחוב אגריפס בירושלים. כתוצאה מהאירוע (להלן: התאונה) נחבלה התובעת במרפק יד ימין ובברך שמאל. התאונה הוכרה כתאונת עבודה. התביעה היא בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה. המוסד לביטוח לאומי הצטרף לתביעה כתובע נוסף ותביעתו היא בגין תשלומים ששילם וישלם לתובעת עקב פגיעתה בתאונה.

2. התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1, סיטיפס בע"מ, החברה הזכיינית של פרויקט הקמת הרכבת הקלה בירושלים (להלן: סיטיפס); נגד הנתבעת 2, קבוצת אשטרום בע"מ, חברה קבלנית שניהלה את בניית הפרויקט ופיתוחו (להלן: אשטרום, הנתבעות 1 ו-2 יכונו יחד– הנתבעות); נגד הנתבעת 3, עיריית ירושלים (להלן: העירייה); והנתבעת 4, הפניקס חברה לביטוח בע"מ המבטחת את חבות העירייה על פי פוליסת ביטוח אחריות לנזקי צד שלישי.

3. העירייה הגישה הודעה לצד שלישי נגד הנתבעות. הנתבעות הגישו הודעה לצד שלישי נגד חברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ (להלן: חברת בראשי), אשר ביצעה את עבודות הרכבת הקלה ונגד מנורה חברה לביטוח בע"מ, המבטחת את חבות חברת בראשי על פי פוליסת אחריות לנזקי צד שלישי. לא הוגש כתב הגנה נגד ההודעה לצד שלישי ובהמשך להחלטתי מיום 14.1.15 היא נמחקת מחמת חוסר מעש.

4. התביעה מבוססת על עוולת הרשלנות. המחלוקות בין הצדדים הן לגבי נסיבות התאונה, שאלת האחריות להתרחשותה, שיעור הנכות שנגרמה לתובעת עקב התאונה וגובה הנזק.

    

   התשתית העובדתית

   מיקום התאונה ונסיבות התרחשותה

5. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת נפלה ונחבלה בדרכה לעבודה. הצדדים חלוקים בנוגע לאופן התרחשות התאונה. התובעת טוענת כי רגלה נתקלה במפגע אשר היה בדרכה ואילו הנתבעות טוענות כי הנפילה התרחשה עקב חוסר זהירות שלה אשר אינו קשור לתנאיי הדרך.

6. מתצהירה של התובעת ומעדותה עולה כי ביום התאונה היתה בדרכה למקום עבודתה ב"משביר לצרכן" הממוקם ברחוב המלך קינג ג'ורג' בירושלים. היא ירדה מהאוטובוס בתחנה הניצבת ברחוב יפו וצעדה לעבר סמטה המחברת בין רחוב יפו 65 לרחוב אגריפס 10 (להלן: הסמטה). היא מיהרה מכיוון שאיחרה לעבודתה. הכניסה לסמטה לא היתה מרוצפת והיתה מלאה בלכלוך הכולל טיט, אבנים מפוזרות, קרטונים, חול, מרצפות לא מקובעות וברזלים. מיד בסמוך לכניסתה לסמטה דרכה על חצץ, רגלה שקעה, והיא נפלה על מכסה ביוב שהיה ממוקם בסמוך.

7. אין בידי לקבל את טענת הנתבעות והעירייה לפיה תיאור התאונה על ידי התובעת מכיל סתירות ואינו קוהרנטי שכן פעם טענה כי נתקלה בבור ופעם טענה כי רגלה שקעה באבני חצץ. לאחר שמיעת עדותה של התובעת התרשמתי שהתבטאות בעל פה אינה קלה לה ויתכן שלא דייקה בדבריה. ברם ברי שכוונתה היתה כי איבדה את שיווי משקלה עקב שקיעת רגלה בקרקע לא יציבה. היא תיארה באופן מפורט את התרחשות התאונה וגרסתה לא נסתרה בחקירתה הנגדית.

8. גרסת התובעת נתמכת בעדות בעלה אשר העיד כי אשתו סיפרה לו לאחר התאונה שנפלה בכניסה לסמטה שם "הכול היה מבולגן על הרצפה" (פרוטוקול עמוד 20 שורה 31, עמוד 21 שורות 20-21). ברי כי בעדות זו אין כדי לשמש ראיה לגבי נסיבות התרחשות התאונה אולם יש בה כדי לחזק את גרסת התובעת בכך שבזמן אמת הצביעה על תנאיי הדרך כסיבה לנפילתה. בעלה של התובעת הוסיף והעיד כי בעקבות דבריה, למחרת היום הגיע למקום התאונה צילם תמונות (שם שורות 1-18) אשר הוגשו כראיה (סומנו כמוצג ת/4). מעיון בתמונות אכן ניתן להתרשם כי המקום בו נפלה התובעת נראה כאתר עבודה; אינו מרוצף בחלקו, מצויות עליו "גבשושיות" של מלט וזרוע אבנים קטנות.

9. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהוצגו לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת הוכיחה את גרסתה לגבי נסיבות התאונה ברמה הנדרשת. עדות התובעת לגבי נסיבות נפילתה, הנתמכת בדברים שאמרה בזמן אמת לבעלה ובתמונות שצילם למחרת יום התאונה, מקובלת עלי כתיאור מהימן של התרחשות התאונה.

    

   הקשר בין מצב המדרכה במקום הנפילה לנתבעות

10. אין מחלוקת כי במועד בו נפלה התובעת בוצעו לאורך כביש יפו בירושלים עבודות מטעם הנתבעות במסגרת פרויקט הקמת הרכבת הקלה. טענתן העיקרית של הנתבעות היא כי המקום בו נפלה התובעת חורג מהתוואי בו בוצעו עבודות אלה. העבודות התרכזו ברחוב יפו, ואילו התובעת נפלה בסמטה הסמוכה לרחוב יפו. לפיכך, לפי הנטען, לא הוכח כי במקום התאונה בוצעו עבודות מטעם הנתבעות הקשורות בהקמת הרכבת הקלה ומכל מקום אין לשלול את האפשרות כי מדובר בעבודת אשר בוצעו על ידי קבלן אחר. לאחר שעיינתי בראיות שהוצגו לפני ושמעתי את העדויות מסקנתי היא שהוכח ברמת ההסתברות הנדרשת כי המפגע אשר בעטיו נפלה התובעת נוצר כתוצאה מעבודות הקמת הרכבת הקלה אשר בוצעו מטעם הנתבעות. אבהיר את טעמיי לכך.

    (א) התובעת העידה כי נפילתה אירעה מיד בסמוך לכניסתה לסמטה המסתעפת מרחוב יפו בו בוצעו העבודות (פרוטוקול עמוד 6 שורות 7-10, עמוד 7 שורות 5-8 ושורות 17-18). כמו כן העידה כי לא יכלה לקום לאחר הנפילה והאמבולנס אסף אותה ממקום התאונה, כמטר מרחוב יפו (פרוטוקול עמוד 6 שורות 18-20). עדותה נתמכת בדו"ח מד"א מיום התאונה במסגרתו נרשם כ"כתובת הארוע" - "י-ם יפו". התובעת תיארה את מסלול נפילתה וסימנה אותו באופן עקבי על גבי שתי תמונות שונות (תמונות 3א ו-1א). מעיון בתמונה שסומנה 3א' ניתן להתרשם כי אכן המרחק בין מקום התאונה לרחוב יפו קצר מאוד וכי החסר בריצוף החל ברחוב יפו והמשיך בכניסה לסמטה (ראו גם תמונות שסומנו 5, 4ב ו-1א). אין לזקוף לחובת התובעת את העובדה שהתקשתה לסמן את מיקום הסמטה על המפה שהציג לפניה בא כוח הנתבעות שכן ניתן היה להתרשם שאינה מיומנת בכך והיא מתקשה "לתרגם" את התיאור המילולי לאיתור מיקום התאונה במפה. הסמיכות הרבה בין מקום הנפילה לרחוב יפו, ותמונת המצב המשתקפת מהתמונות, לפיה החסר ברצפות התחיל במדרכה ברחוב יפו ו"גלש" לתחילת הסמטה, תומכים באפשרות כי העבודה אכן בוצעה במסגרת עבודות הקמת הרכבת הקלה מטעם הנתבעות.

    (ב) מר איתי יריב, המשמש כבוחן תשתיות במחלקה לתיאום תשתיות בעירייה ואשר העיד מטעמה, הבהיר כי ניתן לנתבעות "היתר כללי" לעבוד ברחוב יפו וכן הוצאו עבורה היתרים הספציפיים שעניינם בהסדרי תנועה. מר יריב העיד כי העבודות התקדמו, כל פעם לעבר מקטע נוסף, עד שכל "המרחב" נתפס (פרוטוקול עמוד 27 שורות 17-21, 28-31). עוד העיד כי במערכת הממוחשבת של העירייה מצא היתר לגבי ביצוע עבודות הקשורות להקמת הרכבת הקלה מטעם הנתבעות במועד הרלבנטי באזור צומת קינג גורג'/שטראוס (ההיתר צורף לתצהירו) וכן מצא היתרים נוספים שהוצאו לנתבעות במקטע שבן רחוב חשין לדווידקה (פרוטוקול עמוד 27 שורות 17-18, עמוד 30 שורות 21-22). מר יריב העיד כי לא מצא במערכת הממוחשבת אסמכתא לכך שניתן היתר לגורם אחר כלשהו לעבוד בסמטה בעת הרלבנטית (פרוטוקול עמוד 29 שורות 4-5). גם עדות זו תומכת באפשרות כי הגורם שפעל בשטח פעל מטעמן של הנתבעות.

    (ג) הנתבעות לא ביססו תשתית ראייתית אשר תתמוך באפשרות כי העבודות במקום התאונה לא היו קשורות לעבודות הקמת הרכבת הקלה או שבוצעו על ידי גורם אחר. טענתן לפיה נפילת התובעת אירעה מחוץ לשטח עבודות הרכבת הקלה מתבססת על עדותו של מר חנן דניאל, אשר שימש במועד התאונה כמהנדס בחברת אשטרום וכיום הוא מכהן כמנהל הרכבת הקלה מטעמה. בעדותו הבהיר מר חנן כי לצורך ביצוע העבודות התקשרה אשטרום עם קבלן משנה - חברת מרדכי בנימין ובניו בע"מ - ונחתם עמה הסכם (חלק מההסכם צורף כנספח לתצהירו). העבודה בוצעה בפועל על ידי חברת בראשי בע"מ (פרוטוקול עמוד 31 שורה 22) אשר החזיקה במקום מנהל עבודה. מר חנן אישר כי העתק מיומני העבודה של חברת בראשי מצויים בידי אשטרום (פרוטוקול עמוד37 שורה 32 עד עמוד 38 שורה 9) אולם יומנים אלה לא הוצגו. כן העיד כי כל עבודה נעשתה עם היתרי עבודה (פרוטוקול עמוד 35 שורה 32) אולם היתרים אלה לא הוצגו.

    מר חנן העיד כי בעת המקרה לא פיקח בשטח מטעם אשטרום, אלא המפקח היה אדם בשם יעקב שפט (עמוד 38 לפרוטוקול שורות 12-13). עוד העיד כי אשטרום החזיקה מפקחים מטעמה לביצוע עבודות על ידי קבלני המשנה (פרוטוקול עמוד 32) וכן היתה חברה שתפקידה היה לבצע מעקבי בטיחות (שם שורות 22). הן לפקחי העירייה הן למר יעקב שפט היתה סמכות לפקח על העבודות בשטח (שם שורות 22-30). ברם לא הובאו עדים מטעם הנתבעות אשר עבדו בשטח או פיקחו על העבודות על מנת שיעידו לגבי מיקומן המדויק של העבודות ברחוב בעת התאונה. עוד יצוין כי מר חנן העיד כי חברה בשם גדיש, פיקחה על העבודות מטעם הגוף המשותף שהיה אחראי על הפרויקט והוצאו על ידה דוחות על בסיס כמעט יומיומי אך אין הוא מכיר את תכנם (פרוטוקול עמוד 39 שורה 21).

    מר חנן הצביע על האפשרות כי קבלן אחר עבד בקרבת מקום (פרוטוקול עמוד 32 שורות 28-32, עמוד 33 שורות 1-4). אולם הוא לא נקב בשמו של קבלן כזה ואף אישר כי אינו יודע על קבלן אחר שעבד במקום התאונה בעת שהתרחשה (פרוטוקול עמוד 40 שורות 14-15). לא הוצגו ראיות אחרות המעידות על עבודות שביצע גורם אחר במקום התאונה, אשר יהיה בהן כדי לשלול את אחריות הנתבעות. יודגש כי מדובר בראיות המצויות בשליטת אשטרום כחברה הקבלנית שהייתה אחראית על ביצוע הפרויקט. העדר הצגתן של ראיות כאמור פועל לחובתן של הנתבעות.

     

    סוגיית האחריות

    אחריות הנתבעות

11. הנתבעות אינן חולקות על קיומה של חובת זהירות שחלה עליהן כלפי ציבור העוברים והשבים בנוגע לסיכונים העלולים להיווצר עקב ביצוע העבודות. לא הוכחש על ידי מי מהצדדים כי קיומו של מפגע, כמתואר על ידי התובעת, הוא בגדר סיכון בלתי סביר אשר יש לנקוט אמצעים סבירים למניעתו. כמו כן, משהתקבלה גרסת התובעת לגבי נסיבות התאונה, ברי כי קיים קשר סיבתי בין המפגע לנזק. השאלה היחידה שנותר לדון בה היא האם ננקטו על ידי הנתבעות אמצעים סבירים למניעת הסיכון או למזערו.

12. לטענת הנתבעות ניתן להתרשם מהתמונות שצולמו במקום הנפילה כי בכניסה לסמטה הוצבה גדר מברזל אשר יצרה מחסום חלקי מפני כניסה אליה וכי התובעת התעלמה ממנה שכן מיהרה להגיע לעבודתה. מעיון בתמונות אכן עולה כי בכניסה לסמטה היו ברזלים. אולם לא ניתן לקבוע באופן ברור לאיזה תכלית הונחו שם וספק את התובעת התכוונה לברזלים אלה כאשר נשאלה לגבי קיומה של גדר (ראו פרוטוקול עמוד 19 שורות 12-14). מכל מקום עולה מן מהתמונות כי אין מדובר בגדר שחסמה את הכניסה לסמטה באופן מלא אלא ניתן היה להיכנס אליה כפי שעשתה התובעת. מכאן, שהסמטה לא נחסמה מפני מעבר הולכי רגל. לפי עדות התובעת, בפתח הסמטה לא הוצב שלט המזהיר את העוברים בה כי מתבצעות עבודות בשטח (פרוטוקול עמוד 7 שורות 18-19).

13. במצב דברים זה, מצאתי כי הנתבעות התרשלו בכך שלא פקחו כראוי על העבודות מטעמן ולא ננקט על ידן אמצעי מספיק על מנת למנוע את הסיכון שנוצר בדרכה של התובעת או למזערו. אילו הנתבעות היו דואגות לפקח באופן הולם על ביצוע העבודות, סביר להניח כי נפילתה של התובעת הייתה נמנעת. בנסיבות אלה, הנתבעות אחראיות לנזקי התובעת.

     

    אחריות העירייה

14. אין בידי לקבל את טענת העירייה לפיה התקשרותה בהסכם עם הנתבעות העבירה אליהן את האחריות באופן הפוטר אותה מחובתה כלפי המשתמשים בדרכים. מהיבט של מדיניות ציבורית ראויה, על דרך הכלל, אין לאפשר מצב בו עירייה מסירה מעצמה את חובותיה על ידי העברת האחריות לגורם אחר. כל עוד נעשה שימוש באזור על ידי עוברי אורח חלה על העירייה החובה לשמור על ביטחונם. ניתן אף לסבור כי בנסיבות בהם מתבצעות עבודות בכבישים או ברחובות העיר, במיוחד במקומות מרכזיים המשמשים עורק ראשי למעבר בני אדם וכלי תחבורה, חלה על העירייה חובה מוגברת כלפי ציבור המשתמשים בדרך לפקח על הנעשה במקום ולמנוע יצירת סיכונים בלתי סבירים העלולים לפגוע בשלומם.

15. בעת ביצוע עבודות התשתית לרכבת הקלה, לא נסגר רחוב יפו לתנועת עוברים ושבים. במצב דברים זה, חובת הזהירות של העירייה כלפי המשתמשים בדרכים וברחובות לא חדלה במהלך ביצוע העבודות. אכן מהעדויות עלה כי העירייה הפעילה גורמי פיקוח במהלך ביצוע העבודות. מכאן, שאין בביצוע עבודות התשתית של הרכבת הקלה על ידי הנתבעות ומי מטעמן כדי לשלול את חובת הזהירות של העירייה. ברי כי בנסיבות העניין קמה אף חובת זהירות קונקרטית למנוע סיכון בלתי סביר מהסוג שגרם לנפילת התובעת.

16. ברם בכך לא סגי. הסוגיה שעדיין יש לדון בה היא האם הוכח כי העירייה נמנעה מנקיטת אמצעים סבירים על מנת למנוע את הנזק שנגרם לתובעת. גם הוכחת יסוד זה בעוולת הרשלנות מוטל על הטוען לו, קרי על התובעת. בהקשר זה קיימת חשיבות למועד בו נוצר המפגע שכן לא ניתן לצפות מהעירייה לפקח על עבודות הרכבת הקלה באופן רציף, במשך כל שעות היממה. ניתן לצפות ממנה לטפל במפגעים שהודיעו לה לגביהם ולקיים פיקוח יזום מעת לעת.

17. במקרה דנן התובעת לא עמדה בנטל להוכחת יסוד זה. לפי עדותה היא הלכה באותה סמטה לעבודתה מדי יום ביומו והמפגע בו נתקלה לא היה במקום כאשר עברה באותה דרך ביום שקדם לתאונה (פרוטוקול עמוד 6 שורה 5, עמוד 11 שורה21). בנסיבות אלה לא הוכח כי העירייה הפרה את חובתה לפקח על ביצוע העבודות ולהסיר מפגעים שנגרמו בעטיין. אוסיף, כי אין טענה לפיה המפגע דווח לעירייה בטרם נפילת התובעת וזו לא פעלה באופן סביר לתיקונו. לאור האמור אין להטיל אחריות על העירייה כלפי התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה בתאונה שכן לא הוכח כי התרשלה במניעת המפגע מבעוד מועד.

     

    אשם תורם

18. המבחנים המקובלים לבחינת שיעור האשם התורם הם מבחן האשמה המוסרית ומבחן האחריות היחסית של הצדדים. בעת החלת המבחנים על נסיבות העניין יש לשקול את אשמתן המוסרית של הנתבעות, אשר ביצעו עבודות ברשות הרבים מבלי לנקוט אמצעים מתאימים למניעת סיכונים הנובעים מהעבודות, ואת האשמה של אישה בגילה של התובעת, ההולכת בבוקר לעמל יומה.

19. האשמה שיש לזקוף לחובת התובעת מתמקדת בעובדה שלא שמרה על ערנות מלאה בעת הליכתה בסמטה למרות שניתן היה לראות בנקל כי במקום מתבצעות עבודות והדרך אינה פנויה (פרוטוקול עמוד 8 שורה 2, עמוד 12 שורות 19-20). אכן, יש לצפות מאדם המהלך ברחוב בו מבוצעות באותה עת עבודות לתשומת לב רבה יותר ואין לשלול כי דעתה של התובעת היתה מוסחת בשל העובדה שמיהרה לעבודתה (פרוטוקול עמוד 6 שורות 5-6). כמו כן, התובעת העידה כי יכלה להגיע לעבודתה בדרך חלופית, אשר היתה מאריכה קמעה את הדרך, ויש ליתן משקל לעובדה שבחרה לא לעשות כן, ככול הנראה בשל רצונה למהר ולהגיע למקום עבודתה (פרוטוקול עמוד 16 שורות 29-30).

20. אולם להתנהגות התובעת יש להעניק את המשקל המתאים בהתחשב במכלול הנסיבות. בשים לב למכלול השיקולים הנדרשים לעניין, ובהתחשב בכך שלא ניתן לפטור את התובעת בלא כלום שעה שהלכה באור יום באתר עבודה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לזקוף לחובתה אשם תורם בשיעור של 20%.

     

    הנזק

     

    הנכות הרפואית

21. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר מ' לבני אשר קבע כי לתובעת נכות בגין הגבלה בטווח התנועה במרפק יד ימין בשיעור של 15% לפי סעיף 35(1)(בין ב' ל-ג') לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל) ונכות בגין פגיעה מניסקלית בברך שמאל בשיעור 15% לתקנות המל"ל. כמו כן נקבעו על ידו נכויות זמניות בהתאם לקביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי.

22. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר ש' וייס אשר קבע כי נותרה לתובעת נכות אסתטית בגין צלקת מעובה במרפק ימין בשיעור של 5% לפי סעיף 75(1)(ב) (מותאם בחלקו) לתקנות המל"ל ונכות בגין הגבלה קלה ביישור וכיפוף המרפק בשיעור 10% לפי סעיף 41(8) לתקנות המל"ל. כמו כן קבע כי לתובעת נכות בגין פגיעה בברך שמאל בשיעור 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל אשר יש לייחס רק מחציתה לתאונה.

23. נוכח המחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים בנוגע לשיעור הנכויות וייחוסן לתאונה מונה פרופ' ר' מושיוב כמומחה מטעם בית המשפט. בבדיקת מרפק התובעת מצא דלדול שרירים, הגבלת יישור, כיפוף וסופינציה ורגישות ממוקמת. עקב כך, קבע כי לתובעת נכות בגין הפגיעה במרפק בשיעור של 15% לפי תקנות המל"ל. כמו כן, קבע כי לתובעת נכות בברך שמאל בשיעור 10% אולם בשל מצב רפואי קודם יש לייחס לתאונה רק את מחציתה (5%).

24. הצדדים לא ביקשו לחקור את פרופ' מושיוב על חוות דעתו, ולאחר שעיינתי בה אני מוצאת לאמצה. לפיכך אני קובעת כי לתובעת נכות משוקללת בשיעור של 19.25% בגין התאונה.

     

    ראשי הנזק

25. התובעת הייתה בת 57 עת נפגעה בתאונה. כיום היא בת 62 ו-9 חודשים. התובעת עבדה בעת התאונה ב"משביר לצרכן" כמוכרת. מאז התאונה לא שבה לעבודתה או לכל עבודה אחרת.

     

    הנזק הלא ממוני

26. בשים לב לכלל נסיבות העניין, ובכללן גיל התובעת, הטיפול הרפואי לאחר התאונה, הנכויות ושיעורן נקבע בזה הנזק הלא ממוני בסכום של 70,000 ₪נכון להיום. הסכום כולל ריבית.

     

    כושר השתכרות, הפסדי שכר לעבר וגריעה מכושר השתכרות לעתיד

27. כעשרה חודשים לפני התאונה החלה התובעת לעבוד כדיילת מכירות בגדים בחברת "ג'אמפ אופנה" שבבעלות המשביר לצרכן. עד חודש יוני 2009 עבדה באמצעות חברת כוח אדם ומחודש יולי 2009 הועסקה במישרין על ידי המשביר לצרכן. עובר לעבודתה זו עבדה כעצמאית בעסק לממכר בגדים. לפי תלושי השכר שהוגשו על ידה השתכרה התובעת בעבודתה במשביר לצרכן כ-3,461 ₪ לחודש (לפי נתונים מצטברים של חודש יוני 2009 בצירוף הצמדה להיום). אין בידי לקבל את טענת התובעת כאילו שינוי מעמדה לעובדת של המשביר לצרכן היה אמור להוביל בהכרח לעלייה במשכורתה. התובעת נותרה באותו תפקיד ולא הוכח כי שכרה היה משביח. לפיכך יועמד כושר השתכרותה על השכר החודשי הממוצע שהרוויחה בפועל לפני התאונה.

28. כאמור, התובעת לא שבה לעבודתה מאז התאונה. אין בידי לקבל את טענתה לפיה הנכויות מהן היא סובלת מנעו ועדיין מונעות ממנה את חזרתה למעגל העבודה. שיעור הנכויות וטיבן אינו מצדיק זאת. יחד עם זאת, יש לשקול מכלול שיקולים המשפיעים על קביעת שיעור הגריעה מכושר השתכרותה.

29. הנכויות מהן סובלת התובעת הן נכויות אורתופדיות, כאשר הנכות במרפק היא ביד ימין דומיננטית והנכות בברך מצטברת לנכות קודמת. מדובר בנכויות שיש להן משמעות תפקודית והן עלולות להשפיע על כושר ההשתכרות של התובעת. התובעת הצהירה כי עבודתה כללה הליכה מרובה, עמידה ממושכת, סידור בגדים, קיפולם והרמת ארגזים. היא העידה שבמסגרת עבודתה הייתה מקבלת את הסחורה, תולה על קולבים, מחלקת על הסטנדים ומשרתת לקוחות (פרוטוקול עמוד 17 שורות 8-9). יש אפוא ליתן משקל לטיב הנכויות מהן סובלת התובעת בשים לב לכך שעבודתה כללה היבט פיזי. יש ליתן משקל גם לכך שהתובעת נעדרת השכלה אקדמית ואינה בעלת התמחות מקצועית מסוימת. התובעת הצהירה כי ניסיונה התעסוקתי מסתכם בעבודות הכוללות מכירת בגדים וסידורם. לפיכך קשת המקצועות הפתוחים לפניה הוא מוגבל. משקל מיוחד יש ליתן גם לגילה של התובעת בעת התאונה, אשר יוצר קושי של ממש להשתלב במעגל העבודה על רקע מגבלותיה. יחד עם זאת, אין להתעלם גם מכך שלא הוברר אלו מאמצים נעשו על ידה במשך השנים הרבות מאז התאונה בהקשר זה. במצב דברים זה, אין לשלול לחלוטין את האפשרות כי התובעת לא חזרה למעגל העבודה גם משיקולים שאינם קשורים לפגיעתה בתאונה.

30. בית המשפט העליון הנכבד חזר אך לאחרונה, מפי כבוד השופט ע' עמית, על הכלל לפיו "על אף המגמה הגוברת והולכת לייעול, פישוט והאחדה של הכללים לפיצויים בגין נזקי גוף, יש לזכור כי התאמת הפיצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרה של עקרון השבת המצב לקדמותו. לכן, אין לקבוע מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות" (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015)). נוכח טיב עבודתה של התובעת וגילה בעת התאונה, אני סבורה כי הגריעה מכושר ההשתכרות עולה על נכותה הרפואית ויש להעמידה על 24% באופן אשר ייתן משקל ראוי למכלול השיקולים אשר נמנו לעיל (שיעור נכות זה משקף את נכותה המשוקללת של התובעת הכוללת את הנכות שאינה קשורה לתאונה). לפיכך אני קובעת את הפסדי השתכרותה של התובעת לעבר, ממועד התאונה עד מתן פסק הדין כדלקמן:

    1. בגין התקופה בה שהתה התובעת באי כושר מלא (3 חודשים) – 10,383 ₪ לפי מלוא השכר שהפסידה בחודשי עבודה אלה. לסכום זה יש להוסיף ריבית מיום 5.9.09.

    2. בגין יתרת התקופה עד היום (62 חודשים) – 51,500 ₪ (במעוגל) לפי 24% משכר הבסיס. לסכום זה יש להוסיף ריבית מיום 20.6.12.

       הפסדי השתכרות בעתיד

31. בהתחשב בגילה של התובעת, עיסוקה לפני התאונה והפסקת עבודתה אני פוסקת לה פיצוי בגין גריעה מכושר השתכרות לעתיד בסכום של 40,000 ₪ (סכום זה משקף במעוגל חישוב אקטוארי מלא, המבוסס על בסיס שכרה הנוכחי, שיעור גריעה של 24% והיוון (מקדם היוון – 47.8266) עד גיל 67).

     

    הפסד פנסיה

32. על פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (ילקוט הפרסומים 6302, כ"ח באלול התשע"א), מחויב כל מעסיק בביטוח פנסיוני את עובדיו החל מיום 1.1.08. נקבע כי הפרשות העובד, כמוהן הפרשות המעביד, יועלו בהדרגה החל משנת 2008 ועד לשנת 2014, כך שהחל מיום 1.1.14 יפריש המעביד סך הכול, ולרבות הפרשה למרכיב הפיצויים, 12% מן השכר המבוטח (ראו: כבוד השופטת י' וילנר בת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (31.12.2013)). בשים לב למועד התאונה הפיצוי יועמד על סך של 10,000₪ המשקף כ-10% מהפסדי השכר (השוו: כבוד השופט י' עמית ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן פסקה 5 (27.1.2014)).

     

    עזרה לעבר ולעתיד

33. התובעת הצהירה כי בתקופה בה שהתה באי כושר נאלצה להיעזר בבני משפחתה לצורך ביצוע רוב פעולות היומיום. כמו כן, בעקבות התאונה היא נדרשת לעזרת בני משפחתה בכל פעולה הדורשת מאמץ פיזי.

34. בהעדר טענה לעזרה בשכר, אין מקום לפצות את התובעת בגין עזרת הזולת לעבר פרט לעזרת בני משפחה אשר חרגה מהמקובל. בעדותם אישרו התובעת ובעלה כי הוא אחראי על הקניות, הן לפני התאונה הן אחריה. נוכח עדות התובעת כי ביתר עבודות הבית בעלה מסייע לה, ועל מנת לא לקפחה, יינתן פיצוי בגין תקופה זו על דרך האומדן. בשים לב לגילה של התובעת ולטיב הפגיעה יש מקום לחשש כי בעתיד היא תתקשה אף יותר בביצוע פעולות היומיום, מעבר לעזרה המוגברת הנובעת באופן טבעי מן הגיל. עם זאת, יש ליתן משקל גם לעובדה כי ברבות השנים ממילא אדם נזקק לעזרה מוגברת הנובעת מגילו. נוכח מכלול שיקולים אלה, יש לפצות את התובעת בסכום של 50,000 ₪ בגין עזרה לעבר ולעתיד. הסכום נכון להיום.

     

    הוצאות רפואיות

35. לטענת התובעת עקב התאונה היא נשאה בעלויות רפואיות שונות, בין היתר בשל השתתפות בביקורים רפואיים, טיפולים ורכישת משחות ומשכי כאבים. התובעת צרפה מספר מועט של קבלות בגין טיפולי פיזיותרפיה ורפלקסולוגיה.

36. עסקינן בתאונת עבודה ולפיכך אף אם יונח כי קיים צורך רפואי בטיפולים שנתנו לתובעת, על התובע 2, המוסד לביטוח לאומי, לשאת בהוצאותיה הרפואיות. התובעת לא ידעה להסביר בעדותה מדוע לא פנתה למוסד לביטוח לאומי לצורך קבלת החזר בגין הוצאותיה הנטענות. כמו כן, אין לחייב את הנתבעות בטיפולי פיזיותרפיה פרטיים אותם מימנה התובעת. במצב דברים זה, אין מקום למתן פיצוי בגין הוצאות רפואיות.

     

    ניכויים - שיבוב תשלומי המל"ל

37. מתעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי המוסד לביטוח לאומי מיום 8.12.14 עולה כי לתובעת שולמה ומשולמת קצבת נכות מעבודה לאחר שנקבעה לה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 41% בגין התאונה הנדונה (תעודת עובד ציבור סומנה כ-ת/2). מוסכם על הצדדים כי גמלאות המוסד לביטוח לאומי ששולמו וישולמו לתובעת עומדות על סך של 193,209 נכון ליום 8.12.14. גובה הגמלאות מושפע מכך שהתובעת אינה זכאית לקצבת זקנה למרות שהגיע לגיל 62, שכן חסרים לצורך הכרה בזכאותה לקצבה זו תשעה חודשי עבודה. במצב דברים זה, היא אמורה לקבל קצבת נכות מעבודה עד גיל 70 ורק אז תקבל קצבת זקנה.

38. המוסד לביטוח לאומי טוען שיש לנכות מהפיצוי את מלוא הסכום הנ"ל, שכן זהו המצב נכון ליום פסק הדין. יתר הצדדים מתנגדים לכך שכן לטענתם קיימת אפשרות סבירה כי התובעת תשוב לעבודה על מנת להשלים את אותם חודשי עבודה החסרים לה לצורך קבלת זכאות לקצבת זקנה. לפיכך, לטענתם יש לנכות מהפיצוי סכום גמלאות נמוך יותר, הלוקח בחשבון זכאות לקצבת זקנה מגיל 62.

39. אני סבורה כי הדין בעניין זה עם המוסד לביטוח לאומי. התובעת אינה עובדת מזה למעלה מחמש שנים. לא נטען כי החלה זה מכבר לעבוד על מנת להשלים את תקופת הזכאות. היא אף לא העידה כי זו כוונתה. בנסיבות אלה, בהעדר נימוקים המצדיקים ניכוי מופחת, יש לנכות את סכום הגמלאות כשוויין נכון ליום פסק הדין.

40. סכום הפיצוי שנפסק, לאחר ניכוי האשם התורם, נבלע בתגמולים שמקבלת התובעת מהמוסד לביטוח לאומי. בנסיבות אלה, בהתאם לסעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, על הנתבעות לפצות את התובעת בשיעור של 25% מגובה הפיצוי שנפסק ולשלם למוסד לביטוח לאומי 75% מן הפיצוי.

     

    תוצאה

41. התביעה נגד העירייה נדחית. בשים לב לטיב ההליך ולנסיבות העניין אין צו להוצאות.

42. התביעה נגד הנתבעות מתקבלת. מהסכום שנפסק בפסקאות 26, 30, 31, 32 ו-34 ינוכה אשם תורם בשיעור 20%. הנתבעות ישלמו 25% מיתרת סכום הפיצוי לתובעת ו-75% מן הפיצוי למוסד לביטוח לאומי. לכל אחד מהסכומים האמורים יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6%. כמו כן יישאו הנתבעות בהוצאות משפט בהן נשאו כל אחד מן התובעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה.

43. הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

     

    ניתן היום, ט' שבט תשע"ה, 29 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.