פלוני נ' מדינת ישראל –משרד הביטחון

רועה צאן נכנס לשטח אש, משחק ברימון צבאי ונפגע.

האם קמה אחריות המדינה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו?

זו השאלה הטעונה דיון והכרעה.

האירוע ומיקומו

1.התובע, רועה צאן, כבן 15 במועד האירוע, נפגע ביום 13.03.12, לאחר שהרים רימון בשטח אש ונפגע ממנו. ממקום האירוע פנה התובע למאהל, משם הובהל ע"י אביו ליישוב הקרוב, שם טופל ונלקח באמבולנס לבית החולים, נותח ושוחרר לאחר חמישה ימים.

בית המשפט ערך ביקור במקום וכיום אין מחלוקת על המקום שבו נפגע התובע.

2.דר' ירון עובדיה, שהוא מורה דרך ובעל תארים בנושא הבדואים במדבר יהודה, העיד שהמקום, הנמצא מדרום לכביש מס' 1 -דרומית למצפה יריחו, מושך מטיילים רבים. זאת משום שמהמעקף הסלול המוכר בשם "פני הים", יוצאת דרך עפר מסומנת, המובילה לאטרקציות שונות כגון בורות מים, תצפיות, מנזר נטוש בנחל אוג, שרידי דרך עתיקה ואפשרות ללכת ברמת מדבר יהודה וכי במקום קיים סימון שבילים רשמי.

רכז הפיקוח באזור בנימין במינהל האזרחי, מלכיאל דנא אישר שהציר עליו נפגע התובע מסומן בירוק במפת סימון שבילים והדבר עולה גם מהביקור במקום שנערך.

3.אמנם, בקשר לנסיבות הפציעה העיד רק התובע ואולם בעת שהתובע נפצע היה רק התובע במקום.

התובע העיד כי ביום 13.03.12, בשעה 15:00 או בסמוך לכך, יצא לרעות את צאן המשפחה למרחק של 1.5 ק"מ מהמאהל, המצוי בסמוך לאזור התעשייה במישור אדומים: "בזמן הרעיה הבחנתי בחפץ גדול נוצץ אשר העיר את סקרנותי. לתומי חשבתי כי מדובר בצעצוע. עת נגעתי בחפץ התפוצץ הוא בידי ופצע אותי קשות בידיים ובפנים".

בעדותו בבית המשפט תיקן התובע את השעה והעיד שיצא בשעות הבוקר לרעות עדר שמנה כ-100 עיזים (ע' 8).

התובע העיד שרק לאחר שהרימון התפוצץ ידע שמדובר ברימון וכי אם היה יודע שמדובר ברימון לא היה נוגע בו (ע' 10 ש' 19-22); לאחר שהרימון התפוצץ והתובע ראה דם על גופו, הוא רכב על חמור וחזר למאהל, משם נשאו אביו על גבו לשער הישוב הסמוך ואז איבד התובע את ההכרה (ע' 11 ש' 17-18).

משער הישוב מצפה יריחו, הובהל התובע באמבולנס אל בית החולים הדסה עין כרם, שם טופל.

4.התובע, היה כבן 15 בעת האירוע, ולמרבה הצער אנאלפבית (ע' 6) ולמד חודש אחד בלבד בכל חייו ביריחו (ע' 5 ש' 21-28).

מאז גיל 7 הסתובב התובע עם הצאן ומגיל 12 הוא רועה את הצאן.

התובע נשאל האם ייתכן שמצא את הרימון במקום אחר והביא אותו אל המקום שבו התפוצץ הרימון ושלל זאת (ע' 12 ש' 32-36). יצוין כי בחוות דעת מומחה מעבדת חבלה של המטה הארצי במשטרה, נקבע שמדובר במנגנון רימון יד וכעולה מחומר הראיות מדובר במנגנון רימון צבאי.

5.התובע המתגורר בסמוך לשטחי אש ניסה להמעיט בתבונתו והעיד שלא ראה ולא שמע חיילים, לא ראה רכבים של חיילים, טנקים משוריינים נגמשים (ע' 14) והדבר תמוה.

עם זאת, עדות התובע הותירה רושם טוב. מדובר בבחור צעיר שעבד כרועה צאן עבור משפחתו.

גם אופן הפגיעה שנגרמה לתובע, תומך בכך שמדובר ברימון שהיה במקום.

התובע העיד כי ראה במקום חפץ מנצנץ, נראה כמו כדור ונטל אותו (ע' 10)- דבר הסביר בנסיבות העניין ובהתחשב בגילו של התובע. אלה תומכים בכך שהתובע שיחק בחפץ שמצא במקום, ולא נטל אותו ממקום אחר שהביא.

בזמן אמת, בעת שטופל התובע על ידי ניידת מד"א, נמסר לשוטר כי התובע נגע בחפץ הדומה לרימון שהיה מונח על הארץ בערוץ הנחל וכתוצאה מכך התפוצץ הרימון (דוח פעולה 23 מיום 13.03.12).

העובדה שהרימון נמצא בשטח אש, תומכת במסקנה שמסתבר שהרימון הגיע למקום על ידי גורמי הביטחון או חיילי צה"ל ולא על ידי התובע.

אין גם כל סיבה ממשית לכך, שהתובע, בהתחשב בגילו הקטין ולהעדר השכלתו, ימתין זמן כה רב וילך מרחק כה רב, עד שישחק ברימון.

למעשה, כעולה מסעיף 30 לסיכומי הנתבעת, עולה כי אין מחלוקת לכך שהרימון התפוצץ במקום.

6.המסקנה הנגזרת מדברים אלה היא שהתובע נפצע מרימון יד צבאי או ממנגנון רימון יד צבאי שנשאר במקום ועל כן יש לבחון האם קמה אחריות הנתבעת אם לאו.

האחריות- האם התרשלה הנתבעת?

7.סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

התובע נדרש להוכיח שלושה יסודות:

א.אירוע נזק.

ב.גרימתו על ידי דבר מסוכן.

ג.הנתבע הוא הבעלים או הממונה על הדבר המסוכן.

אין מחלוקת באשר לשני היסודות הראשונים ובאשר ליסוד השלישי, הרים התובע את הנטל לכך שהרימון היה בבעלות המדינה ועל כן הנטל על המדינה לכך שלא התרשלה.

8.הנתבעת טענה שהיא קבעה נהלים בקשר לסריקת שטחי האש והטיפול בנפלים ויישמה אותם, כי היא פעלה באופן ראוי לסימון שטח האש והתובע ידע שמדובר בשטח אש, כי המדינה אוכפת את איסור אי הכניסה לשטח אש ונדרש היתר כניסה לשטח אש.

התובע טען ששטחי האש לא סומנו כנדרש, כי לא בוצעו סריקות נפלים וכי הנתבעת התרשלה.

9.למרבה הצער, אין מדובר במקרה ראשון שבו אדם נפגע בעת שהוא נכנס לשטחי אש.

הטענה שהתובע לא ידע שמדובר בשטחי אש לא הוכחה.

שטח האש הוא בגודל של 150 ק"מ ולא ניתן לגדר אותו ובנוסף, קיימים לא מעט שלטים כי מדובר בשטח אש.

קצינת המבצעים סגן שם טוב העידה שבכניסות לשטח האש ובמקומות בולטים ישנם שלטים ברורים המציינים את איסור הכניסה לשטח האש, באמצעות כיתוב בעברית, אנגלית וערבית, כי המתגוררים בסמוך לשטח האש שומעים יריות מהאימונים הנערכים בשטח האש באופן תדיר ויודעים שמדובר בשטח אימונים צבאי פעיל וכי התושבים הגרים במקום בונים את מגוריהם בעיקר מסביב לשטח האש ובשוליו ולא בתוך שטח האש.

מיקום הבנייה בסמוך לשולי שטח האש עלה גם בביקור במקום.

אביו של התובע ניסה להרחיק עצמו בכל הקשור לידיעה על שטח האש, השיב שלא ראה חיילים מתאמנים, לא שמע ירי, לא שמע כניסה של נגמשים לאזור, לא יודע שיש שם בסיס צבאי, אף שהעיד שהוא שומע הדי פיצוצים (ע' 22).

האב העיד בתצהירו שהוא מתגורר בסמוך לשטח האש, אך טען בעדותו שאין שילוט במקום (ע' 22 ש' 3-5).

כעולה מתצהירי הנתבעת, קיים קושי בכל הקשור לשילוט, מאחר ששלטי האזהרה מברזל ומבטון המזהירים מפני כניסה לשטח האש נגנבו וכיום הדבר מסומן על בטונדות (סעיף 4 לתצהיר דנא).

אין מדובר באנשים עוברי אורח שאינם מכירים את השטח אלא בתושבים המתגוררים בסמוך לשטח האש ומכירים את השטח היטב, מאחר שמדובר ברועי צאן הבקיאים בשטח.

המורם מהאמור לעיל הוא שהתובע, אשר חי וגר בקרבת שטח האש, ידע שהוא נכנס לשטח אש.

סריקת השטח

10.הנתבעת קבעה נהלים לסריקת השטח המשמש לשם אימונים באש חיה.

עם זאת וחרף העובדה שהאירוע היה ידוע לנתבעת בזמן אמת, לא הגישה הנתבעת את המסמכים הרלבנטיים בעניין הסריקות ובאי הגשת המסמכים האמורים קמה חזקה לרעת הנתבעת לפיה ידעה שמסמכים אלה לא יתמכו בגרסתה כי הסריקה הייתה כנדרש (ראו עדות איילת: ע' 52; הודעתה במצ"ח- ע' 4; עדות לוטם במצ"ח).

עדות הנתבעת העידו כי ברור להן שהסריקות בוצעו, מאחר שבהעדר דיווח אחת לשלושה חודשים, לא ניתן היה אישור לעשות שימוש בשטח האש. אולם, אין בגרסה זו כדי להוכיח שסריקה נעשתה כנדרש בסמוך לפגיעתו של התובע וככל שהייתה סריקה, לא הוכח מועד הסריקה או חודש הסריקה.

משלא הוצגו המסמכים, מצופה היה מהנתבעת כי תעיד לכל הפחות את מפקד היחידה אשר נדרש להיות חתום על הסריקה, אך הנתבעת לא עשתה כן ולא הניחה תשתית ראייתית לכך שהסריקות נעשו כנדרש.

במצ"ח מסרה רב סרן איילת כי ייתכן "שהסריקות פספסו את הרימון שזה קורה, מדובר בשטח גדול. בנוסף ברגע שיש נפל אז לא נוגעים בו, אחרת הוא מתפוצץ, רואים כי הוא ניסה להרים את הנפל ולכן הוא התפוצץ" ובהמשך לא שללה את האפשרות שביום האירוע נערך אמון בשטח ולכן הרימון נשאר שם.

מאחר שלא הוגשו כאמור דוחות הסריקה ומאחר שהנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לכך שעבדה על פי הנהלים, מתבקשת המסקנה לפיה הנתבעת לא פעלה בהתאם לנהלים, לא ביצעה סריקה כנדרש ומכאן אחריותה לפצות את התובע.

11.החובה לבצע סריקה כנדרש באזור מתחדדת לנוכח העובדה שמדובר בשביל טיולים, בו ניתן לטייל בסופי השבוע והדבר היה ידוע לנתבעת שאכן מטיילים באזור, לכל הפחות, בסופי השבוע.

זאת ועוד, מהביקור במקום עולה כי בסמוך למקום הפגיעה היה בור מים פעיל שעדרי צאן עושים בו שימוש. הדבר תומך בגרסת התובע לפיה נהג לרעות צאן בסמוך לבור המים שבשטח האש. הימצאות בור מים פעיל עם עדרי צאן, הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל הנתבעת, הן בכל הקשור למניעת כניסה לאזור, אך ביתר שאת בכל הקשור לסריקה מדוקדקת באזור שבו בורות מים פעילים, רועי צאן הרועים במקום ומטיילים המגיעים למקום.

הנתבעת לא הוכיחה שעמדה בחובת הסריקה המוטלת עליה.

מכאן שהנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע את הפגיעה ובסריקה ניתן היה למנוע את הפגיעה האמורה.

יפים לענייננו דברים שנכתבו על ידי כב' הנשיא ו. זיילר: "מאזן ההסתברויות הדרוש במשפט אזרחי, כפי שהוא עולה מתוך הראיות, מוביל למסקנה שאכן היה ארוע בו התפוצץ חפץ בתוך שטח אש, וחפץ זה הושאר במקום על-ידי צה"ל. השארת חפץ נפיץ בשטח פתוח, לא כל שכן כשיש בשטח זה אוכלוסיה אזרחית הנמצאת שם דרך קבע, ולפחות עושה שימוש לצורך מרעה ולצרכים אחרים בשטח זה, הוא ללא ספק מעשה רשלנות" (ת"א (ירושלים) 1200/95 אנוור אניס נ' מדינת ישראל (14.01.98)).

לפיכך,קמה חבותה על הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו.

12.המסקנה דלעיל היא שהתובע ידע שמדובר בשטח אש וכי הנתבעת לא סרקה השטח כנדרש.

מאחר שהתובע ידע שמדובר בשטח אש, מתייתר הצורך לדון ולהכריע בהתנהלות הנתבעת בכל הקשור לכניסה לשטח האש, שכן התנהלות זו נדרשת בעיקר כלפי אותם אלה שאינם יודעים כי הם נכנסים לשטח אש. מהביקור במקום וממסמכים שהוגשו, עולה כי קיימים מבנים בשטחי אש והדבר מוביל למציאות בעייתית בלשון המעטה. אמנם, מבנים אלה אינם נשוא תיק זה, אך הם מצביעים על קושי מובנה בפעילות הכוחות בשטח ועל החשש לסיכון הנמצאים בשטחי האש. עם זאת, יש לקוות ולהניח שהנתבעת תחדד את הפיקוח ואת האכיפה במקום על מנת ששטחי האש יפעלו בלא מפריע.

מדוחות הפיקוח עולה כי גם מטיילים גרמו להפסקת אימונים בשטח אש וכי חיי מטיילים סוכנו לא פעם ויש להניח ולקוות שהנתבעת תמשיך ותפקח בעניין.

13.סעיף 37א(א) לפקודת הנזיקין קובע : "האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 בשל מצבו של שטח צבאי, תחזוקתו או תיקונו או בשל השימוש בו, לא תחול כלפי מי שנכנס לאותו שטח כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום-לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה ושהאחראי לאותו שטח, או הפועל מטעמו במקום הכניסה, ידע על הימצאותו של הנכנס באותו שטח בשעה שנגרם הנזק".

סעיף זה מסייג את אחריות המדינה ברשלנות כלפי מסיג גבול לשטח צבאי, אשר לא נכנס לשטח בתום לב ואשר האחראי על השטח לא ידע על הימצאותו.

14.בענייננו לא קם סייג לאחריות המדינה, שכן התובע רעה צאן בתום לב, כפי שעשו זאת אחרים במהלך השנים ורעיית הצאן הייתה בסמוך לבורות מים פתוחים ופעילים אשר שימשו את רועי הצאן.

דר' ירון עובדיה העיד שמטיילים רגליים או רכובים בגי'פים עוברים בציר שבו נפגע התובע "ורבים עוצרים בבורות המים הנמצאים מרחק מטרים ספורים ממקום הפציעה, אכן, מרבית המטיילים מגיעים לאזור בסופי השבוע בהם אין איסור כניסה לשטחי האש".

לא נטען ואף לא הוכח שהתובע ביצע עבירה נלווית וכי לא היה תם לב בעת שנכנס לשטח ובכך יש להבחין עניננו ממקרה אחר, שם נפגע גנב מתכות בשטח אש ונקבע כי קם סייג לאחריות המדינה (ת"א(ב"ש)42141-05-13 עאיש סרחין נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (14.08.19)).

מסקנה זו מתבקשת גם לנוכח המבוא לדברי ההסבר להצעת החוק - חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 4), התשכ"ט-1969, ה"ח 855 , בעמ' 384:"מוצע להשאיר את החסינות המוחלטת לגבי סוגים מסוייימים של מסיגי גבול- היינו אלה שמטרתם בהשגת הגבול היא פלילית; ואילו מסיגי גבול אחרים יהא דינם כדין כל ניזוק, אם נתקיימו כל יתר התנאים הדרושים לקיום האחריות בנזיקין, כגון צפיות סבירה של הנזק".

דברים אלה מבטאים את הטעמים לאבחנה באשר למטרת השגת הגבול.

בעניין זה יצוין שבהצעת החוק נעדר יסוד תום הלב והמדינה לא נדרשה לפצות במקרה שכזה, אך החוק תוקן והוסף בו יסוד תום הלב המשליך על האבחנה שבין השגת גבול רגילה להשגת גבול לשם מטרה פלילית נלווית.

מדריך נוסף הגר באזור - עבדאללה זחאיקה, העיד שמטיילים רבים, ישראלים וזרים נכנסים לשטח האש, ברכבי שטח, בטרקטורונים, באופנועי שטח ובאופן רגלי, בעיקר בסופי שבוע ובחגים, אך גם בימי החול.

הכניסה לשטח האש מותרת במהלך סופי שבוע והנתבעת ידעה שרועי צאן ואחרים נכנסים למקום מעת לעת. מכאן שהמדינה ידעה שתושבי האזור נכנסים לשטחי האש לצורך מרעה צאן וכי אחרים מטיילים במקום ונמצאים בשטח.

בסיור שהיה בשטח האש, יומיים לפני האירוע, אותרו מספר עדרי צאן בשטח האש ואף גורשו כ-100 ראשי צאן. מכאן שנוכחות עדרי צאן ורועי צאן בשטח האש הייתה ידועה ומוכרת לנתבעת ולכל הפחות קמה ידיעה קונסטרוקטיבית.

אמנם, הנתבעת לא ידעה על הכניסה הפרטנית של התובע לשטח האש, אך הייתה לה לכל הפחות ידיעה קונסטרוקטיבית על כך שאזרחים ומטיילים יכנסו לשטח האש. זאת משום שהכניסה למקום לא אסורה בתכלית האיסור בכל ימות השבוע ועל כן לא קם הסייג לאחריות. מסקנה זו מתחזקת גם לנוכח קטינותו של התובע בעת האירוע ועובדת היותו רועה צאן תמים (ראו והשוו: רע"א 4870/14 עלי אבו ג'לדיאן נ' מדינת ישראל משרד הביטחון ואח' (02.12.14); ע"א (ב"ש) 33482-05-13 מדינת ישראל נ' עלי אבו ג'לדיאן (10.06.14); ת"א 11234-04-13 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (09.08.18)).

אשם תורם

15.לילדים ולנערים נטייה להתפתות לדברים מסוכנים. עם זאת וכפי שנפסק בעבר במקרים דומים, יש להביא בחשבון, את יכולתו של התובע בזמן אמת להבין שהוא עוסק בדבר מסוכן ואת עצם כניסתו לשטח האש. במכלול הנסיבות, יש מקום להפחית אשם תורם לתובע בשיעור של 20%, וזאת בשל הכניסה לשטח אש ובשל העיסוק בחפץ בשטח אש (ראו והשוו: ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר (קטין) ואח' פ"ד מה (1)580, 589).

הנזק

16.התובענפגע כשהיה בן 15 שנים והיום הוא כבן 22 שנים. הוסכם כי לתובע נגרמה נכות רפואית בשיעור של 37% וזאת לאחר שנקטעו מספר אצבעות ונגרמו לו צלקות.

נזק לא ממוני

17.בהתחשב בגילו של התובע, בנסיבות הפציעה, בטיפול לו נזקק התובע לאחר האירוע ובסבל ממנו סובל התובע וימשיך לסבול, פוסק פיצוי בסך 150,000 ₪ בגין ראש הנזק הלא ממוני.

הוצאות בעבר

18.התובע טען להוצאות רפואיות ולעזרת בני משפחה בעבר. אביו של התובע העיד על כך ולא יכול להיות חולק על כך שהתובע טופל ונזקק לעזרה החורגת מהנדרש מקרוב.

לפיכך ובהעדר אסמכתאות להוצאות, פוסק פיצוי בסך 10,000 בגין ראשי הנזק המיוחדים האמורים.

הפסדי שכר בעבר

19.התובע עתר לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר. מאחר שהתובע היה קטין בעת האירוע ועסק ברעיית צאן משפחתו, מאחר שהתובע לא קיבל שכר ולא הוכח כי המשפחה נאלצה להוציא הוצאות בעין או להעסיק אחר, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר על התקופה בה היה קטין.

20.התובע העיד כי לא עבד אחרי האירוע וכי לא יכול לרעות את הצאן. לאחר שנחקר התובע ולאחר שהנתבעת ביקשה להעיד עדי הזמה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו התובע מצהיר שהוא עבד לאחר האירוע נשוא התביעה אצל חקלאי ישראלי, באמצעות קבלן פלסטיני וכי מדובר בעבודה עונתית זמנית בהתאם למצבו הרפואי.

משכך הם פני הדברים, מאחר שמדובר בנזק מיוחד שעל התובע הנטל להוכיחו ומאחר שהתובע לא הוכיח את שיעור ההפסד בעבר ואת הנזקים שנגרמו לו בגין הפסדי שכר בעבר, יש מקום לדחות את התביעה בכל הקשור לראש נזק זה.

הפסדי השתכרות לעתיד

21.באשר להפסדי השתכרות לעתיד, העיד התובע מספר עדים אשר העידו על השכר באזור התעשייה מישור אדומים הסמוך למקום מגורי התובע. עם זאת, הכלל הנוהג בכל הקשור לתושבי האזור הוא שיש להעמיד את בסיס שכרו של ניזוק תושב האזור על בסיס השכר הממוצע הפלסטיני, שהוא בשיעור של 2,000 ₪ לחודש (ע"א 3527/15 הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונים ואח' (01.11.16)).

כידוע, בסיס שכר של נפגע קטין הוא כשכר הממוצע במקום מושבו. עסקינן בהנחה עובדתית הנובעת מהעדר עבר תעסוקתי אינדיבידואלי, המשקפת את עקרון "השבת המצב לקדמותו", שהוא העיקרון המנחה בפסיקת פיצויים גם בבתי המשפט הפלסטיניים (ע"א 8236/09 אלמגמועה אלהלייה חברה לביטוח בע"מ נ' יאסר אבו גלידאן ואח' (30.12.10)).

הנטל להוכיח שבסיס השכר גבוה מהשכר הממוצע, הנוהג ביחס לקטינים שנפגעו, רובץ לפתחו של התובע והתובע לא עמד בנטל ולא הוכיח זאת.

התובע לא הוכיח שהוא יכול לעבוד בשטחי המדינה (ע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (05.05.10)) וכי יש לו יכולת להשתכר שכר רב מהשכר הגבוה מבסיס השכר הממוצע ברשות.

העדים שהעידו ביחס ליכולת ההשתכרות במישור אדומים, לא עולים כדי תשתית ראייתית מספקת לקבוע כי עניינו של התובע חורג מבסיס השכר הממוצע המשקלל את כלל ההכנסות במשק הפלסטיני, שכן יש לזכור שלא רבים מועסקים באזור תעשיה זה וכי לא הוכח שהתובע היה מקבל עבודה במקום זה. בנוסף, חלק מהעדים לא צירפו תלושי שכר מתאימים, לתמיכה בטענותיהם בדבר גובה ההשתכרות.

מכאן שאין בעדות עדים בודדים אלה כדי להניח תשתית מספקת לטענות האמורות (ראו והשוו: ע"א 7684/10 עזבון המנוח אפיאלא רדואן ואח' נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח' (29.12.11); ע"א 5076/18 פלוני נ' איירפורט סיטי בע"מ ואח' (24.03.19)).

מכאן מתבקשת המסקנה וכך אני קובע שיש להעמיד את בסיס שכרו של התובע כשכר הממוצע החודשי באזור, היינו בשיעור של 2,000 ₪.

22.שיעור הגריעה מכושר השתכרות במקרה דנן ראוי שיעמוד כשיעור הנכות הרפואית, שכן לתובע, אשר נפגע בעת שהיה קטין, נגרם נזק רפואי ניכר בתחום האורתופדיה.

בנוסף התובע נעדר השכלה, אינו יודע לקרוא ולכתוב ולנוכח פציעתו יקשה עליו לעסוק בעבודות פיזיות.

לפיכך, יש מקום לפסוק פיצוי לעתיד לפי בסיס שכר ממוצע ברשות, על בסיס גריעה מכושר השתכרות כשיעור הנכות הרפואית ובהתחשב בגילו של התובע.

פוסק לתובע פיצוי בסך 220,000 ש"ח בגין הפסדי השתכרות לעתיד.

סוף דבר

23.התובע נפגע לאחר שהנתבעת לא סרקה השטח כנדרש ועל כן קמה אחריותה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו.

בשל אשמו התורם יש מקום להפחית 20%.

התובע זכאי לפיצוי כדלקמן:

• נזק לא ממוני: 150,000 ₪.

• הוצאות ועזרה בעבר:10,000 ₪.

• הפסד השתכרות בעתיד: 220,000 ₪.

  סך הפיצוי המגיע לתובע: 380,000 ₪ ובניכוי אשם תורם: 304,000 ₪.

   

  24.מחייב הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 304,000 ₪.

  מחייב הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 72,000 ₪ כולל מע"מ.

  הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא ייעשה כן, ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל ממש.

   

  ניתן היום, ל' תשרי תש"פ, 29 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.