צדדי ג' 1. מנו בית ספר לטניס
2. מוטי מערבי
3. כלל חברה לביטוח
פסק דין
רקע
בפניי תביעת נזיקין בעקבות פציעה במהלך משחק טניס. התובעת, ילידת שנת 2003, שחקנית מקצועית ושחקנית נבחרת ישראל לנשים, טוענת שביום 24.02.2020 כשביצעה החלקה אל הכדור, נפגעה קשות כאשר סובבה את הברך ונגרמו לה נזקים גופניים.
נתבעת 1 הינה הרשות המקומית והבעלים של מרכז הטניס בהדר יוסף. נתבעת 2 מנהלת את מרכז הטניס.
התביעה הסתמכה על חוות דעת ולפיה כתוצאה מהאירוע הנטען נותרה התובעת עם נכות צמיתה בשיעור 15%. ההגנה כופרת בחבות, שלחה הודעה צד ג' לחלופין הגישה חוות דעת על נכות בשיעור 5% בלבד.
הצדדים הגיעו לידי הסדר דיוני, ולפיו הנכות תועמד בשיעור 10% בהתאם לחוות הדעת בתיק פוליסת תאונות תלמידים.
לאחר מכן הגישו הצדדים תחשיבי נזק, ובית המשפט הכין הצעה אשר לא השתכללה לכלל הסכם פשרה והתיק נקבע להוכחות.
דיון ההוכחות התקיים ביום 12.09.24 בו העידה התובעת בחקירה ראשית ונגדית, והמומחה מטעם התובעת שהוזמן לחקירה נגדית, לא נחקר בהעדר שאלות ההגנה.
התביעה הגישה סיכומיה ביום 09.10.24, הנתבעות הגישו סיכומיהן ביום 27.10.24 וצד ג' הגיש סיכומים ביום 10.12.24. סיכומי תשובת התובעת הוגשו ביום 23.12.24.
פסק דיני זה יהיה תמציתי כהנחיית תקנה 129 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשס"ח - 2018.
תמצית טענות הצדדים
לטענת ב"כ התובעת המלומד, התובעת נפגעה במהלך אימון בעקבות מגרשים פגומים ובמהלך החלקה שביצעה לעבר כדור, והנתבעות התרשלו בכך שלא מנעו ממנה לעשות כן.
לפי חוות דעת המומחה מטעם התובעת, ביצוע החלקה על מגרשים קשים הינה פעולה מסוכנת, הגורמת לפציעות רבות ולכן על הנתבעות היה לאסור על המתאמנים לבצע זאת.
לטענת ב"כ הנתבעות המלומדת, התובעת לא הגישה כל ראיה לטענותיה, לא הגישה תיק מוצגים, לא נחקרה על כל מסמך, והמסמכים שהוגשה עם הסיכומים הוגשו שלא כדין וללא אישורו של בית המשפט.
התובעת לא טענה שיש מפגע כלשהוא במגרש, ולכן כל טענותיה כנגד נתבעת 1 להידחות.
התובעת לא התאמנה אצל נתבעת 2, אלא אצל צד ג' שקיבל לידיו את המגרש מידי הנתבעות בכדי להפעיל ולאמן שחקני טניס. התובעת לא התקשרה עם הנתבעות אלא שילמה באופן ישיר למאמן הוא צד ג' 2.
לטענת ב"כ צדדי ג' המלומד, הם מצטרפים לטענות הנתבעות בעניין המחדלים הדיוניים של התובעת, ומוסיף שהתובעת לא נפגעה במהלך אימון אצל צדדי ג' אלא התאמנה לבד, במגרש אחר. את ההחלקה היא למדה את מצפיה בשחקני טניס בטלויזיה ולא מצד ג' 2, ועשתה זאת על דעת עצמה.
במסגרת סיכומי התשובה טוען ב"כ התובעת, כי הנתבעות ידעו שהנספחים של תחשיבי הנזק הן ראיות בתיק ולכן מדובר בהתממות של הנתבעות, מה גם שהן בעצמן הסתמכו על מסמכים מאותם תחשיבי הנזק.
התובעת טענה שלנתבעות ישנה אחריות לא רק על תקינות המקום כבעלי המקרקעין אלא אחריות מושגית כלפי באי המקום, במיוחד כשמדובר במתאמני טניס.
העובדה שהתובעת שילמה את הכסף למאמן, אין בה בכדי לאיין את האחריות של הנתבעות כלפיה בין אם נכרת היניהם חוזה ובין אם לאו.
לפי מיטב ידיעת ב"כ התובעת, צד ג' 1 שכר ארבעה מגרשים מתוך 20 מגרשים, ויתר המגרשים מנוהלים על ידי הנתבעות. ככל ומדובר במשחק שאינו מפוקח על ידי צדדי ג' הרי שמדובר במגרש שאמור להיות באחריות הנתבעות.
גם אם התובעת לא נפגעה במהלך אימון עם המאמן אלא במהלך משחק במגרש ליד המאמן בכדי שזה יעיר לה הערות הרי שעדיין ישנה חובת זהירות כלפי התובעת, כשחשוב לציין שמתאמנים מקבלים פידבקים חיוביים על ביצוע החלקה, גם על משטח קשה.
לענין הטענה שהתובעת למדה על ההחלקות בטלויזיה ולא על ידי המאמן טוען ב"כ התובעת כי על המאמן והנתבעות היה למנוע את ההחלקות בלי קשר לשאלה היכן נלמדה.
העובדה שמוטי המאמן השריש נוהג פסול, ולא הפסיק את ההחלקות ע"י התובעת והמתאמנות האחרות, הביאה אותן לבצע את ההחלקות ולהסתכן גם כאשר התאמנו במגרש לידו.
דיון והכרעה
עוולת הרשלנות
האם מעשיהם או מחדליהם של הנתבעים עולים כדי רשלנות כמשמעותה של זו בפקודת הנזיקין?
עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסעיף 35 לפקודה הקובע, כי:
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."
סעיף 36 לפקודה מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי:
"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".
שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983)). המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, (19.3.2007); ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, (4.1.2009); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, (7.9.2011); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, (15.7.2013)).
לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.
במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו (וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619 (29/04/58)). הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות העניין (ראו עא 559/77 - חיים למפרט נ' מדינת ישראל (14/05/79).
ומן הכלל אל הפרט.
אין מחלוקת בדבר נסיבות התאונה. התובעת נפגעה בברך במהלך החלקה במהלך משחק טניס במגרש שליד המאמן מר מוטי מערבי. עוד אין מחלוקת כי מדובר במגרש הבנוי מחומר המכונה "קשה".
מעדות התובעת עולה כי היא התנהלה ישירות מול המאמן, ושילמה לו את הכסף עבור האימונים. (עמ' 9 ש' 21-29 בפרוט' הדיון מיום 12.09.24).
המחלוקת בתיק הינה בשאלת הטלת האחריות על מי מהנתבעות או צדדי ג'.
התביעה הגישה חוות דעת מומחה מטעמה ממנה עולה כי בניגוד לסיכונים רגילים וסבירים שנוטלים שחקני הטניס ישנם סיכונים לא רגילים ולא סבירים, כדוגמת החלקה על מגרש קשה. על פי חוות הדעת רק החלקה במגרש חימר נחשבת לסיכון סביר.
עד לאחרונה לא נראתה החלקה על מגרש קשה בעולם כולו ורק לאחרונה החלו מעט שחקנים ברמה הגבוהה ביותר לבצע החלקה גם במגרשים קשים.
עוד נכתב בחוות הדעת, כי קיימת ביקורת קשה בעולם הטניס על השחקנים הבודדים שמבצעים החלקות מסוג זה והסכנה הבלתי סבירה שהיא מסכנת את השחקנים והדוגמא הרעה שהם נותנים.
המומחה מטעם התביעה אף הוסיף, כי הוא אינו מתיר למאמנים או לשחקנים במרכזי הטניס שהוא ניהל לבצע החלקות במגרש קשה.
כאמור, המומחה לא נחקר על חוות דעתו וההגנה אף לא הגישה חוות דעת נגדית כך שאני מקבל את חוות הדעת כלשונה. חוות הדעת עשתה עלי רושם חיובי, מקצועי ומשכנע.
סבורני שיש להטיל אחריות על הנתבעות כבעלות מגרשי הטניס, ולדידי העובדה שהשכירו חלק מן המגרשים לניהול צדדי ג' אינה פוטרת אותן מאחריות.
לדידי, לנתבעות ולצדדי ג' חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת, ואני סבור שהפרו חובה זו.
עוד יצויין שהסכם ההתקשרות שבין הנתבעות לצדדי ג' לא הוצג, כך שטענות בענין אחריות צד ג' הפוטרת את הנתבעות, אינן יכולות להשמע.
הבאים בשערי המגרשים, באים לשחק והינם בעלי רמות שונות. וודאי כאשר מדובר בשחקני טניס שמתאמנים תקופה ארוכה והם בעלי מוטיבציה ועלולים לנסות ולבצע תרגילים קשים שאינם מתאימים לרמתם, או לתנאי השטח עליו הם משחקים. על כל אלה ועוד אחראיות הנתבעות וצדדי ג'.
הנתבעות לא אסרו על התובעת לבצע את תרגיל ההחלקה במגרש קשה, ובכך יצרו את מתחם הסכנה שהתממשה. לפיכך סבורני שיש להטיל עליהן את האחריות לתאונה.
לעניין חלוקת האחריות סבורני שיש לחלק את הפיצוי כדלקמן:
-
הנתבעות 1,2 – 50%.
-
צדדי ג' – 50%.
אשם תורם
הנתבעת טוענת כי יש להשית אשם תורם באופן מלא על התובעת שכן היא שהביאה במו ידיה לתאונה ובכך לדחות את תביעתה.
האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723).
בע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, מז (1) 824 (01.03.1993) נקבע ש:
" גם קטין - קרי, לענייננו: תלמידה בת ארבע עשרה - חייב לשמור על ביטחונו הוא, ובחודלו עשוי הוא להתחייב באשם תורם."
סבורני שבנסיבות המקרה דנן יש להשית על התובעת אשם תורם בשיעור של 20%.
סוגיית הנכות
לאור הסכמת הצדדים בדבר הנכות הרפואית ולאחר שעיינתי ושקלתי את טענות הצדדים ומונחה על ידי הפסיקה, (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע שנכותה התפקודית של התובעת תהא בשיעור של 10%.
הפסדי השתכרות
התובעת חישבה את הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד בסך של 434,053 ₪. הנתבעת הציעה סכום גלובלי בסך 50,000 ₪.
סבורני כי במקרה דנן יש קושי משמעותי לאמוד את הפגיעה בכושר ההשתכרות כתוצאה מהנכות התפקודית, וקביעת בכום גלובלי היא פתרון ראוי. עם זאת, הסכום שהציעה ההגנה נמוך מידי.
בנסיבות שכאלו, ובמיוחד לאור שיעור הנכות וגיל התובעת, יש לטעמי להעריך את הפיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדן ועל כן, אני פוסק לתובעת פיצוי גלובאלי עבור הפסדי השתכרות בסך 150,000 ₪. הסכום כולל הפסדי פנסיה והטבות סוציאליות.
עזרת הזולת לעבר ולעתיד
התובעת דורשת בגין העזרה שקיבלה ותקבל מבני משפחתה סכום של 50,000 ₪ ואילו הנתבעת טוענת כי העזרה שקיבלה מבני משפחתה הרי היא שמקובלת בין בני משפחה, שאינה מזכה בפיצוי.
לאחר עיון בטענות הצדדים, סבורני שיש מקום לפיצוי ע"פ ראש נזק זה בסכום גלובלי של 5,000 ₪.
הוצאות רפואיות
התובעת דורשת בגין ראש נזק זה סך של 70,000 ₪. הנתבעת טוענת כי לא הוכח כל צורך בטיפול מעבר לכלול בסל הבריאות.
המדובר הוא בנזק מיוחד שיש להוכיחו בקבלות המעידות על חיסרון כיס מחמת הוצאות בגין טיפולים. ברם, ביהמ"ש מוסמך לפסוק פיצוי גם בהיעדר אסמכתאות כאמור, (ראה לעניין זה ע"א 525/74 אסבטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ פ"מ ל(3) 251, בעמ' 284). לאור נכותה של התובעת, סביר להניח כי התובעת הוציא הוצאות שונות, ולכן יש לפצות אותו בשל כך בסכום סביר והוגן בסך של 5,000 ₪ .
כאב וסבל
ב"כ התובע חישב פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 55,000 ₪. ב"כ הנתבעת מציע לשלם בגין כאב וסבל סך של 25,000 ₪.
סבורני שהפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה לאור סוג הפגיעה ומהותה הוא 50,000 ₪ (ראו למשל ת"א (י-ם) 122-04-11 אלכס אוסיפוב נ' סמי חזן (14/05/14), ת"א (רמ') 4070-05 עניאל (חג'בי) אריאלה נ' אספקה לתעשיה בועז עופר בע"מ (19/11/09)).
סוף דבר
את סכומי הפיצוי שפסקתי לעיל, יש לשלם לתובעת לאחר קיזוז אשם תורם, בצירוף הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מסכום הפיצוי.
התשלום יבוצע תוך 30 ימים שאם לא כן, ישא ריבית שיקלית על פי החוק.
המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.
ניתן היום, י' שבט תשפ"ה, 08 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
