פלוני נ' און טון שרותי הובלות בע"מ ואח'

א.המחלוקת

1. התובע טוען לנזק גוף שנגרם לו בנפילה מגובה במהלך עבודתו בתאונת עבודה מיום 22.11.2016. התאונה צולמה, כך שאין מחלוקת בענייננו כי לתובע ארעה תאונה של נפילה מגובה במהלך עבודתו; הנתבעות רק טוענות כי התאונה ארעה בעת ביצוע פעולה שלא היתה "לצרכי עבודתו", ומכל מקום – שלא באשמה של המעסיקה, הנתבעת 1, אלא באשמו הוא.

2. למרות שכבר בשלב קדם המשפט הוצג לבית המשפט סרטון מ"זמן אמת" שמתעד את אירוע התאונה, חלוקים הצדדים באשר לחלק מנסיבות התאונה, ובהתאם - בשאלת החבות והאחריות. מדובר בסרטון שהוא קטע מסרט האבטחה שמתעד באופן שוטף את הפעילות בחצרי הנתבעת 1, כפי שנקלט במועד התאונה בעדשת אחת ממצלמות האבטחה שמוצבות שם דרך קבע (להלן: "הסרטון").

3. התובע, יליד 1957, עסק במשך שנים עובר לתאונה כמנופאי מוסמך, סבל מקצועי, ונהג משאית ורכב כבד, גם בשינוע מכונות [סעיף 3 לתצהירו].

4. מאז שנת 2000 עבד התובע אצל הנתבעת 1 (להלן: "המעסיקה"), שהינה חברה שפעילותה מתרכזת בפירוק והעברת מפעלים, שינוע מכונות, פריקת ציוד מפעלים ואחסנת ציוד במכולות אחסון (מהסוג שמשמש ברגיל ככלי אחסון להעברת סחורות בדרך הים) אשר ממוקמות בחצריה בצורה של שובך מכולות הממוקם בחצר המעסיקה. המכולות מונחות אחת על גבי השנייה, כשהן צמודות בטור ארוך בתצורה של שתי קומות לפחות. מלבד מכולות האחסון שבשובך האמור, מצויות בחצרי המעסיקה גם מספר מלגזות בהן נעשה שימוש בהוצאת ושינוע הסחורה בין המכולות לבין משאיות שמביאות או מוציאות ציוד, תכולת בתים ומכונות.

5. טוען התובע בסעיף 4 לכתב התביעה כי "בתאריך 22.11.16, במסגרת עבודתו נפל מגובה 2.5 מטרים, בשעה שעמד על סולם בחצר הנתבעת 1 שהיה רעוע ולא תקין" (להלן: "התאונה"). התובע גם טוען בסעיפים 24 ו-26 לכתב התביעה לכך, שבנסיבות ענייננו מתקיימים התנאים להחלת הכללים של "הדבר מדבר בעדו" ו"דבר מסוכן" [כהוראת סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").

6. אין מחלוקת כי התובע נפגע כאשר 'סולם 10' (עשרה שלבים; שנחזה בסרטון להיות סולם מתכת, אולי מאלומיניום, שאורכו 2.5 מטרים) עליו טיפס במהלך יום עבודתו – החליק תחתיו (מפתח של מכולה שעל הסף שלו הושען) ונפל לקרקע. מהסרטון עולה כי הנפילה היתה חופשית מגובה העולה על 2 מטר. הנתבעות אינן מכחישות שאת הסולם הביא למקום התאונה מנהלו של התובע, אין מחלוקת שהמנהל עלה על הסולם מבלי שווידא שמישהו נוסף מחזיק בסולם על מנת למנוע את החלקתו ופתח את אחת מכנפי הדלת של אחת המכולות (לעיל ולהלן: "המכולה"). אין מחלוקת שהתובע שנותר למטה – העביר את הסולם ימינה, כך שישען על הפתח שנוצר במכולה. אין מחלוקת שלקוח של המעסיקה עלה בסולם מבלי שמישהו נוסף מחזיק בסולם ונכנס למכולה. אין מחלוקת שרק לאחר למעלה מחצי דקה, ולאחר שיח מלווה בתנועות ידיים שמצביעות לכיוון המכולה - של התובע שנותר למטה עם חייל שהיה לידו, טיפס התובע בסולם. אין מחלוקת שהתובע נעמד כששתי רגליו על השלב החמישי, ורק אז המשיך לטפס בסולם; אין מחלוקת כי כאשר התובע הניח את רגלו על השלב התשיעי בסולם, החליק הסולם תחתיו כלפי מטה ונשמט לרצפה, מה שגרם לנפילתו של התובע מגובה, כאמור.

7. המחלוקות העובדתיות באשר לנסיבות התאונה מצטמצמות, בעצם, לשאלות המרכזיות הבאות: מה היתה התכלית שלשמה התובע טיפס בסולם, והאם כטענת הנתבעות פעולה זו היתה שלא "לצרכי עבודה"?

8. ממקום התאונה פונה התובע על ידי אמבולנס לבית-חולים. בבית החולים אובחן שבר של המשטח המפרקי בברכו השמאלית של התובע.

9. בדו"ח הרפואי של מד"א מיום התאונה נרשם תחת תת-הכותרת 'אנמנזה': "כבן 59, בריא בד"כ. לדבריו נפל מסולם בגובה של כמטר וחצי בזמן העבודה. בהגיענו נמצא שוכב ברצפה במקום עבודתו. בבשיקה (הטעות-במקור) בהכרה מלאה, ללא סימני מצוקה נשימתית, דופק רדיאלי נמוש, ללא חיוורון, ללא הזעה, מתלונן על כאבים עזים בברך שמאל, ללא דימום, שולל חבלת ראש עקב הנפילה, זוכר את כל פרטי האירוע. שולל אובדן הכרה". בגיליון חדר המיון מאותו יום נרשם: "לדבריו במהלך עבודתו נפל מסולם בערך 2.5 (שתיים וחצי) מטר".

10. למחרת התאונה, ביום 23.11.16, עבר התובע ניתוח לשחזור פתוח וקיבוע פנימי של השברים ע"י ברגים ולוחיות מתכת, שלאחריו רגלו קובעה בסד. הוא אושפז במחלקה האורתופדית של בית החולים למשך תשעה ימים.

11. התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה הוא סובל, בין היתר, מפגיעות בגב, בלטי דיסק, בקעי דיסק בעמוד השדרה המתני והצווארי, רדיקולופתיה בחוליות הגב, נימול ורדימות ברגל. בנוסף לכך, טוען התובע לפגיעה בגב וברגל ימין ומכאבי גב וצוואר המקרינים לגפיים, וכן טוען לבעיות לב שנתגלו לאחר התאונה. התובע מצהיר כי לא חזר לעבוד מאז התאונה, לטענתו - כתוצאה מהתאונה.

12. המומחה הרפואי שמונה בנדון מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה מצא לייחס לתובע בגין התאונה נכות אורתופדית בשיעור 30% בשל כאביו והגבלות התנועה בברך שמאל.

13. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. המל"ל קבע לתובע נכות בשיעור 30% לפי הוראת סעיף 35 1 (ד) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). בנוסף לכך, המל"ל הפעיל בעניינו של התובע את תקנה 15 – במחצית, וקבע לתובע 15% נכות נוספים על הנכות הרפואית שקבע לו; כך שנכותו של התובע בגין תאונת העבודה בענייננו הועמדה על ידי המל"ל על שיעור של 45%.

14. בסיכומיו, טוען התובע, בין היתר, לרשלנות הנתבעת 1, המעסיקה, או מי מטעמה באחריות שילוחית, וכן להפרת חובות חקוקות. כפי שהובהר, הבעלים של הנתבעת 1, החברה שמשמשת כאמור מעסיקתו של התובע, שהוא גם מנהל החברה ופעילותה (לעיל ולהלן: "המנהל"), היה מעורב אישית בהשתלשלות שהובילה לתאונה הנדונה.

15. לטענתו של התובע, המעסיקה החזיקה ואפשרה שימוש בסולם לא תקני ורעוע בגובה של כ- 2.3 מטרים, אשר המנהל הביא לזירת התאונה לצורך טיפוס על מכולה שהינה בגובה הסולם בקירוב. התובע גם טוען כי לא ניתנו לו על ידי מנהלו בשוטף הוראות והנחיות בטיחות בכל הנוגע לשימוש בסולמות ובפרט בסולמות שגובהם מעל שני מטרים, וכן כי המעסיקה גם הפרה את הוראת תקנה 21 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז – 2007 (להלן: "תקנות הבטיחות בגובה"), מאחר שהמנהל לא בדק את הסולם. התובע טוען גם להיעדר כל דוגמא אישית מצד המנהל ולהיעדר פיקוח על עבודתו או מתן אזהרות לגבי סיכונים אפשריים. והפרת חובות חקוקות שיש לייחס למעסיקה.

16. הנתבעות מכחישות בסיכומיהן את חבות הנתבעת 1. הן טוענות כי במשך 17 שנים עובר לתאונה עבד התובע אצל המעסיקה, ובהתאם - הכיר היטב את חצרי המעסיקה ואת הציוד, לרבות - הסולם בו עשה שימוש. לטענתן, התובע עבר הדרכות בטיחות כנדרש, והסיבה להתרחשות התאונה הייתה החלטתו של התובע לעלות על הסולם על דעת עצמו ומבלי שהתבקש לכך, בעצם - מסקרנות גרידא, תוך הסתכנות מרצון. הנתבעות טוענות, לחילופין, כי יש באשמו התורם של התובע, שמגיע ל-100%, כדי לנתק כל קשר סיבתי בין מעשים או מחדלים רשלניים המיוחסים למעסיקה לבין אירוע התאונה או תוצאותיה; ולחילופי-חילופין, טוענות הנתבעות כי אפילו אם התובע יוכיח את נזקיו, הרי הם נבלעים בתגמולי המל"ל ששולמו לו בגין פגיעתו בתאונה ושישולמו לו בעתיד.

17. אקדים ואומר, כפי שיפורט להלן, כי מצאתי כי הנתבעת 1, המעסיקה, התרשלה במעשיה ומחדליה (לרבות – בגין אחריותו השילוחית של המנהל) בכל הקשור לנסיבות שהובילו לקרות התאונה, להדרכה ולפיקוח על התובע, שהיא מעסיקה כעובד שלה בהתרשלות שגרמה לנזק לתובע; המעסיקה גם הפירה את החובות המוטלים עליה ועל מנהלה לפי חוקי הבטיחות בעבודה שהן חובות חקוקות שנועדו להגן על התובע, העובד אצלה. מאידך, מצאתי במעשיו ומחדליו של התובע אשם תורם בשיעור של 10%. 

    ב.הממצאים

    1. העדויות הראשיות ניתנו בנדון בתצהירים. מטעם התובע העידו לפניי גם אשתו ובנו. מטעם הנתבעות העיד מנהל הנתבעת 1, מעסיקת התובע, ולקוח של המעסיקה שטיפס בסולם לפני התובע (להלן: "הלקוח"). חייל שהזדמן למקום יחד עם הלקוח, וסביר מאוד שהיה עד ראייה מעורב בהשתלשלות שהובילה לתאונה – לא הובא לפניי למתן עדות.

    2. כאמור, הסרטון הוגש בהסכמה. על כן, בכל הקשור לנסיבות התאונה, הצדדים חלוקים, בעצם, רק באשר לחלק מנסיבות התאונה; בעיקר - לגבי מה נשמע ומה נאמר ברגעים הסמוכים לפני התאונה (נראה שהסרטון שמופק ממצלמת האבטחה - איננו כולל הקלטה ותיעוד של השמע). אקדים ואומר, כי הסרטון שהוצג בנדון מדבר בעד עצמו; בתמצית, רואים את התובע עולה בסולם במהלך יום עבודתו בעקבות אנשים שכבר עלו באותו סולם, הסולם מחליק מסף פתח המכולה (שכאמור, מונחת על גבי מכולה אחרת) עליו היה שעון, והתובע נופל ונחבל בגין נפילה קשה מגובה. כך שבפועל העדויות שמובאות מטעם הצדדים בנדון מעבר לסרטון - מבקשות ללמד 'פשט ודרש' למה יכול שנאמר או נשמע (או לא נשמע) במהלך ההשתלשלות שהובילה לתאונה.

    3. כפי שציינתי לעיל, בכתב התביעה טען התובע כי נפל מסולם "רעוע ולא תקין"; סולם שבשל גובהו נחשב "דבר מסוכן" כהגדרתו בפקודה. למול טענות הנתבעות בכתב ההגנה, לפיהן – בעת התאונה התובע פעל על דעת עצמו בלבד מבלי שהונחה לכך, "ושלא לצרכי עבודתו", הבהיר התובע בתצהירו, כי טיפס על הסולם מיוזמתו - בשל חשש שצץ ועלה אצלו שאחת הכספות שבתוך המכולה נפלה ופגעה במנהל או בלקוח. החשש הזה עלה אצל התובע לאחר ששמע "רעש חזק ביותר" מכיוון המכולה אליה טיפסו ונכנסו לפני זמן קצר המנהל והלקוח. החשש התגבר מאחר שלא היתה תשובה או תגובה מכיוון המכולה, למרות שהתובע קרא מספר פעמים בשם המנהל לפני ובמהלך הטיפוס בסולם.

    4. אבהיר כבר עתה, כי אינני מקבל את טענת הנתבעות בסיכומיהן, כי גרסת התובע בתצהירו לנסיבות שדרבנו אותו לטפס בסולם באופן שמומחש בסרטון - הינה משום הרחבת חזית או 'עדות כבושה'. למול גרסת כתב התביעה כי התאונה ארעה לתובע "במסגרת עבודתו", לא מצאו הנתבעות למסור בכתב ההגנה גרסה משלהן לגבי מה היה על התובע לעשות במהלך עבודתו בשניות בהן טיפס בסולם (חלף - אותו טיפוס), אלא הסתפקו בטענה הסתומה והלקונית, שהתובע פעל כפי שפעל "שלא לצרכי עבודתו". לשון אחר, הנתבעות בחרו שלא למסור גרסה פוזיטיבית בכתב ההגנה מה היה על התובע לעשות "במסגרת עבודתו", שהוא לכאורה שונה מכפי שפעל בפועל. כך, גם אין בכתב ההגנה, וגם לא - בתצהיר שנתן המנהל, טענה מטעם הנתבעות לקיומו של איסור או הגבלה שחלה על התובע בענין הטיפוס בסולם בחצרי המעסיקה או טענה לעבודה מסוג אחר שהיה על התובע לכאורה לבצע באותו הזמן בו ארעה התאונה.

    5. ודוק; מתברר כי לא בכדי אין כתב ההגנה מוסר גרסה משלו המבהירה על בסיס מה נטען בו כי טיפוס של העובד בסולם במהלך יום עבודתו איננו "במסגרת עבודתו". מתברר בחקירת המנהל לפניי, שהתחקיר שהמנהל גרס (בתשובות לשאלון שהוצג לו) שהוא ביצע בעקבות התאונה לא קיבל ביטוי בכתב; ובפועל, בעצם, כלל רק תחקיר עצמי שביצע המנהל (עם עצמו?) ושאלות שהפנה לעובד נוסף שהוא גורס שהיה במקום (איננו מופיע בסרטון), שלא הובא לעדות לפניי. עוד התברר כי, מכל מקום, לאחר התאונה לא התעקש המנהל מול התובע לשאול אותו (אולי אפילו - לתמוה) בענין מניעיו לטפס בסולם בשניות קדמו לתאונה, והסתפק בתשובה כוללנית של התובע לגבי מנגנון התאונה, תשובה שממילא יכול היה ללמוד אותה מעיון בסרטוני האבטחה: "הוא אמר שהוא עלה, הסולם החליק לו" [עמ' 82-84 לפרו']. עוד מתברר, כי ה"סקרנות" שהמנהל מבקש לייחס לתובע בתצהירו (טענה שלא מועלית בכתב הגנה) כסיבה לטיפוס התובע בסולם, היא בעצם השערה בלבד [עמ' 82 לפרו']; השערה, שהמנהל בעצם מעולם לא מצא לבחון את אמתותה בשיח עם התובע. זוהי עדות סברה לגרסה שהמעסיקה בחרה שלא להציג בכתב ההגנה מטעמה; עדות סברה בלתי קבילה.

    6. על מנת לפשט את הדיון, אקדים ואפרט באורח סדור את ממצאי לגבי נסיבות התאונה, כפי שמצאתי אותם לאחר עיון במכלול הראיות והעדויות בנדון, כלהלן.

       1. כאמור, המעסיקה היא חברה שפעילותה מתרכזת בפירוק והעברת מפעלים, שינוע מכונות, פריקת ציוד מפעלים ואחסנת ציוד ותכולה של בתים פרטיים במכולות אחסון אשר ממוקמות בצורה של שובך מכולות ארוך בן שתי קומות (לפחות) הממוקם בחצר המעסיקה (לעיל ולהלן: "השובך"). המכולות המרכיבות את השובך הן מכולות המתכת המוכרות, שמשמשות ברגיל ככלי אחסון סטנדרטי להעברת סחורות בדרך הים. מכולות מוארכות, שבדופן הקטנה (הצרה) שלהן, מותקנות דלתות ממתכת בשתי כנפיים התלויות על צירים בפאותיה של הדופן. כנפי הדלת מוברחות יחדיו במרכז הפאה בבריח חיצוני שגם ניתן לנעול אותו במנעול תלייה.

       2. גובהה של מכולת אחסון כזאת הוא בין 2.3 מטר ל-2.4 מטר. לפי המידות הסטנדרטיות הידועות - אורכה (עומקה) של המכולה הוא כ-6 או כ-12 מטרים, לפי סוגה, כך שהיא יכולה להכיל כמות משמעותית של סחורה וציוד. מלבד מכולות האחסון שבשובך האמור, חונות בחצרי המעסיקה גם ארבע מלגזות המשמשות לצורך ביצוע הרמה, העמסה והעברה של ציוד וסחורה לתוך המכולות ומהן החוצה; פעולות שנעשות על גבי במה ייעודית בעלת מעקה (שגובהו כ-1.3 מטר; להלן: "הבמה"; עמ' 16 לפרו'), שהמלגזה מרימה למפלס הרצפה של המכולה שבה הסחורה [עמ' 15-17 לפרו']. את הסחורה מהמכולות פורקים אל הבמה ומשנעים על גבי הבמה אל משאיות שעליהם גם מותקן מנוף [עמ' 73 לפרו'].

       3. באופן עקרוני הגישה למכולות שנמצאות בקומה השנייה של השובך נעשית על גבי הבמה, למעט מקרים שאין גישה מתאימה, שאז משתמשים בסולם [סעיף 9 לתצהיר התובע; עמ' 15-17 לפרו']. ככלל, התובע, שהיה גם בעל רישיון מנופאי, עבד בעיקר עם משאיות מחוץ לחצרי המעסיקה, "אני היחיד שיוצא עם משאית מנוף להביא סחורות, להחזיר סחורות" [עמ' 45]. בתוך חצרי המעסיקה היו עושים בעיקר שימוש בארבע המלגזות ובבמה [עמ' 45 לפרו'], ומיעטו לעשות שימוש בסולם לביצוע העבודה; במיוחד מיעט בכך - התובע. כפי שעולה מעדות התובע: "אני, אני, אני בתפקיד שלי בחברה לא עולה, לא עולה, לא עולה בכלל על סולמות שם" [עמ' 15 לפרו'], "במגרש, הוא (המנהל) היה כזה בן אדם שלוקח סולם ועולה פתאום וזה, זה היה, זה היה הנוהל במגרש, אף אחד לא, אני לא הייתי עולה על סולמות, כי אני הייתי רוב הזמן שלי בחוץ, הם היו הוא (המנהל) ועוד איזה פועל כללי" [עמ' 23 לפרו'].

       4. ביום התאונה הביא המנהל אל מרגלות שובך המכולות סולם מתכת "נפתח", מה שתקנות הבטיחות בגובה מכנות "סולם ניצב",; היינו - סולם שבעצם יש לו שתי כנפיים המחוברות בראשו בציר, מה שהתובע מכנה בעדותו "סולם ג'" [בעמ' 26 לפרו'; ראה גם כפילות רגלי הסולם - בתחילת הסרטון ובסיומו]. המנהל השעין את הסולם על הכנף השמאלית של דלתות המכולה, שממוקמת בקומה השנייה של השובך מעל מכולה שמהווה את הקומה הראשונה. הדבר נעשה על מנת לאפשר לו וללקוח שלו לעלות ולבחור עבור הלקוח כספת מתוך כספות שמאופסנות במכולה.

       5. לא הוכח שהמנהל פעל לפי הוראת תקנות הבטיחות בגובה בכל הקשור בהצבת הסולם (הנתבעות בחרו לספק ולהציג סרטון שמתחיל במצב בו המנהל כבר נמצא על שלבי הסולם). מכל מקום אדגיש, שאף שבנסיבות המנהל הוא נציג המעסיקה, מעסיקו בפועל של התובע, והוא גם ה"מבצע" כהגדרתו בתקנות הבטיחות בגובה, הוא טיפס בסולם מבלי שווידא שיש מי שמחזיק בסולם (ראו בסרטון). המנהל גחן מהסולם באופן מסוכן ימינה, ותוך הפעלת כוח פתח את הבריח של כנפי דלתות המכולה ואת הדלת הימנית של המכולה, כך שנוצר פתח כניסה למכולה (במרחק של כחצי מטר מהסולם ימינה. המנהל טיפס פנימה אל מפלס תחתית המכולה (בגובה 2.30 לפחות) מסולם שכל אורכו הוא 2.5 מטר, תוך סיכון עצמי בהסבה ימינה והנפת גופו למעלה באחיזה בדלת השמאלית של המכולה.

       6. אדגיש כי הסולם המדובר הוא סולם עשרה שלבים, כאמור, מהסוג שהתקנות מכנות "סולם ניצב". למרות ייעודו לעבודה בהצבה על שתי רגליו (בצורה של ג' או ח'), בענייננו נעשה בו שימוש כשהוא מקופל, בהשענתו על המכולה, כאמור. גובה המכולה התחתונה הוא מעל ל-2.3 מטרים; מה שאומר שמפלס המכולה העליונה, שמונחת מעליה, הוא מעל 2.3 מטר. המנהל משיב בעדותו: "הגובה של המכולה הוא 2.30, 2.40 הסולם היה לפחות 2.5 מטר" [עמ' 92 לפרו']. הלקוח נשאל בחקירתו באשר לגובה המכולה אליה טיפס והשיב: "... 2.5 מטר אולי" [עמ' 66 לפרו'].

       7. אעיר כי הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח שאורך הסולם הינו מעל 2.5 מטר. אעיר, כי אינני נותן כל משקל לאמירה של המנהל בהקשר של אורך הסולם "לפחות" (2.5 מטר); בהקשר זה הנטל הוא על הנתבעות, ולמול מה שנחזה כסביר בסרטון - לא די בהערכה שמספק המנהל ב'עדות כבושה'; היתה על הנתבעות חובת 'הביאס קורפוס' – להציג לבית המשפט את הסולם או חוות דעת המלמדת על אורכו וטיבו. אזכיר, כי המנהל נשאל בחקירתו מדוע לא הביא תמונה או מפרט של הסולם, שמתברר כי הוא עדיין ברשותו ולא ידע להשיב [עמ' 88-89 לפרו'].

       8. לאחר שהמנהל נעמד בתוך המכולה, הוא הורה לתובע להעביר את הסולם ימינה כך שישען לתוך הפתח שנוצר בפתיחת דלתה הימנית של המכולה [ראה עדות התובע; וראה הפנית היד המכוונת של המנהל - בסרטון], על מנת לאפשר ללקוח לטפס אל המכולה ולהכנס אליה דרך הפתח שפתח. התובע פעל כפי שהמנהל הורה לו.

       9. המנהל, שהוא, כאמור, נציג המעסיקה וגם ה"מבצע", לא ווידא שהתובע פועל בהצבת הסולם לפי הוראת תקנות הבטיחות בגובה. כך, למשל, לא ווידא שהשענת הסולם על פתח המכולה נעשית באופן שהמשטח צמוד לסולם, כדרישת תקנה 25(יב) לתקנות הבטיחות בעבודה בגובה: "לא יעבור עובד העומד על סולם למשטח מוגבה אחר אלא אם כן המשטח יציב, צמוד לסולם ומקובע כראוי". קצה הסולם הושען על סף המכולה, ללא כל יתרה של אורך סולם שבולטת מעל למפלס התחתית של המכולה שהיה מאפשר לתובע מאחז יד בטפסו לתוך המכולה, מה שנדרש על פי הוראת תקנה 26(2) לתקנות הבטיחות בגובה: "מבצע יוודא כי – (2) הטיפוס על גבי סולם ייעשה באופן שהעובד יוכל להיאחז בשלוש נקודות משען לפחות בכל שלב של הטיפוס", שמשמעו – גם מאחז יד. עיון בסרטון מגלה שכשהתובע עצר בשלב החמישי (1.5 מטר מעל לקרקע), היה עדיין בשלב שבו הוא יכול לאחוז בסולם בטפסו, אך משהתקדם לטפס בסולם שגובהו 2.5 מטרים מעל לגובה 1.5 מטר (מה שהוא לכשעצמו – בניגוד להוראת התקנות) מצא עצמו ללא נקודת אחיזה בשלבים השמיני והתשיעי; הוא אמנם שלח את ידו בניסיון להיעזר בתמיכה בחלק הפנימי של הדלת השמאלית המוגפת של המכולה, אך בשל מיקומה של הדלת יחסית לסולם ובשל הפרשי הגבהים - לא הספיק, והסולם החל בגלישתו מבלי שהיו לרשותו שלוש נקודות משען בהיעדר "מאחז יד מתאים".

       10. במלים פשוטות, הסולם לא היה מתאים לייעוד שהמנהל ייעד לו – טיפוס למכולה שנמצאת בקומה השנייה של השובך, שהרצפה שלה היא מעל גובה של 2.3 מטר. להבנת המחדל, אצביע על כך ששימוש בסולם שאורכו לפחות שלושה מטרים, היה מאפשר למי שמטפס בו למפלס המכולה לעשות בו שימוש עד לגובה של כמטר פחות משיא גובהו (ולא - לקצהו), כשלרשותו של המטפס לאורך כל הטיפוס שלו - שלוש נקודות משען לפחות. לשון אחר, בענייננו משלב מסוים בטיפוס לא היתה למטפס בסולם נקודת משען שלישית – בדמות השענות אחת מידיו על הסולם עצמו והוא נאלץ לשלוח ידו השמאלית תוך כדי טיפוס בסולם לחפש אחיזה בדלת המכולה שמרוחקת שמאלה ממנו, תוך הטיית גופו קדימה לתוך חלל המכולה; מה באופן טבעי יצר מומנט של דחיפה לאחור של הכנף של הסולם עליה טיפסו רגליו, כנף, שכאמור - איננה מעוגנת בקרקע (אלא שעונה על הכנף שמתחתיה, שבשל הזווית של השענת הסולם – רק היא לכאורה מעוגנת בקרקע); וכפי שעולה מהתבוננות בסרטון, יכול שהקפיציות שמאפשר מפרק הסולם (המפרק שמחבר את הכנפיים של הסולם הנפתח) כדי 'לתרגם' את המומנט (שנוצר בשל הפעלת משקל על כנף שלא מעוגנת בתחתיתה) - לתזוזה קטנה של הסולם, שמובילה להחלקת הסולם מאחיזתו במכולה כלפי מטה.

       11. ודוק; בפועל, בשל אורכו של הסולם ובכל היעדר כל פיקוח של המנהל, ה"מבצע", הושען הסולם על סף פתח הכניסה למכולה (בקומה השנייה), ללא יתרת גובה כלשהי. כאשר, עולה מההוראות השונות שבתקנות שאחד מהסיכונים שימוש בסולם הוא החלקתו מהקיר שעליו הוא שעון. כך, למשל, דרישת תקנה 25 (ח) לתקנות הבטיחות בגובה, בענין אופן העמדת סולמות: "בעת השענת סולם מעל לפתח שעל קיר או מבנה, יימצא ראש הסולם בגובה של 30 ס"מ לפחות מעל הפתח"; שמשמעה – שמתקין התקנות צופה אפשרות של החלקת סולם כסיכון ידוע, ומבהיר כי לפחות 30 ס"מ צריכים להוות גורם בולם על מנת שיהיה מה שיעצור את הסולם במקרה של התחלה של החלקה שלו. אמנם בענייננו הונח הסולם - לא מעל לפתח פתוח, אך כעולה מדרישת התקנות היה ה"מבצע" צריך לבחון שהמשטח עליו נשען הסולם "צמוד לסולם", ובנסיבות ענייננו - להבין שהותרת יתרה של סולם בולטת מעבר לסף של פתח המכולה – היתה אך מבטיחה את הצמדות הסולם למכולה במקרה של החלקה. מדובר ביתרה שהיתה חסרה; חוסר שהיה מהגורמים המרכזיים להתממשות הסיכון שמקופל במכלול מחדלי הבטיחות בענייננו.

       12. לאחר שהלקוח והמנהל נכנסו אל תוככי המכולה שבה מאוכסנות כספות וארונות ברזל כבדים, שמע התובע, אשר באותה העת חכה למטה להוראות המנהל (למקרה שיצטרכו את עזרתו בהוצאת ציוד עבור הלקוח), "רעש חזק ביותר", ואף דיבר על כך עם החייל שעמד לידו כשהוא מצביע אל תוך המכולה ומנסה להביט מלמטה אל פנים המכולה (עד כמה שניתן) [עמ' 18, 25, 28 ו-29 לפרו'; וראה התנועות הברורות של התובע ושל החייל בסרטון].

       13. לאחר שהתובע קרא בשמו של המנהל מלמטה, ולאחר התלבטות שניכרת גם בתנועות גופו ובשפת הגוף שלו, החל מטפס בסולם, מבלי שהוא מוודא שהסולם מוחזק על ידי אחר (החייל כבר התרחק באותו שלב מהסולם, כשלא רואים מה המרחק שלו מהסולם; לפי עדות התובע, החייל התרחק כי "קיבל טלפון" - עמ' 18 לפרו').

       14. התובע עשה אתנחתא בשלב החמישי של הסולם, כשהוא מציב את שתי רגליו על השלב, וקרא שוב בשמו של המנהל, ולא נענה. אז הוא המשיך לעלות בסולם, וכאשר רגלו הונפה והונחה על מנת לדרוך על השלב התשיעי בסולם (שנמצא בסמוך למפלס הרצפה של המכולה בקומה השנייה), תוך כדי הדריכה, החליק הסולם מאחיזתו בפתח של המכולה - מטה [ראה הסרטון; וראה עדות המנהל לגבי השלב התשיעי - עמ' 92 ו-93 לפרו']; ובהיעדר תמיכה לרגליו (משנשמט הסולם) נפל התובע בנפילה חופשית מגובה של מעל ל-2 מטרים (רצפת המכולה היא בגובה של למעלה מ-2.3 מטר, והשלב התשיעי הוא לכל היותר 25 ס"מ נמוך מראש הסולם), ונחבל קשות.

       15. לסיכום, אני מוצא שהתובע מצא לטפס בסולם ובאופן בו טיפס בו, כי התגבש אצלו חשש שהלך והתגבר כאשר לא ענו מתוך המכולה לקריאותיו למנהל - שמדובר ב"מקרה חירום", כעדותו.

       16. בניגוד לחובתה לפי הדין, לא דיווחה המעסיקה על התאונה לאגף הפיקוח על העבודה שבמשרד העבודה.

       17. לא נעשה מטעם המעסיקה תחקור ממשי של אירוע התאונה. כאמור, עולה מעדות המנהל שהתחקור שהוא סבור שערך - איננו במהותו תחקור.

    7. ממצאי לעיל מתבססים על מכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפניי, לרבות עיון דקדקני בסרטון. מצאתי את עדותו של התובע בנדון אמינה. בכל הקשור לשגרת עבודתו ולאירוע התאונה, לא מצאתי סתירות או פרכות בעדותו של התובע. התובע איננו מסתיר שקיבל הנחיות אחת לשנתיים לגבי עבודה בגובה בהשתלמויות שלגורם חיצוני (האחרונה – מעל לשנה וחצי טרם התאונה), אך עומד על כך שהמנהל לא נתן לו מעולם הנחיות לגבי עלייה על סולמות [סעיף 9 לתצהירו ועדותו בעמ' 22 לפרו']. כאמור, גרסתו של התובע לגבי קרות התאונה ומה הניע אותו לטפס בסולם באופן בו טיפס בו - מקבלת תימוכין ברורים מעיון בסרטון, שהוא ראיה אובייקטיבית.

    8. כבר במהלך קדם המשפט שהתקיים לפניי בנדון ביום 20.7.21 הוצג בפניי הסרטון. בפרוטוקול קדם המשפט נרשם: "בית המשפט רואה סרט שבו נראה אדם עם כיפה כחולה עולה על סולם לגובה של 3/4 מכולה ונכנס לתוכה. ואז עולה אדם עם חולצה כחולה ועולה על סולם שנמצא במפלס המכולה השניה הוא עליו הוא נמצא על המכולה עוברות כמה שניות והוא בפנים בינתיים מישהו למטה אומר משהו ומצביע ומסתכלים פנימה. מדובר בסולם שנשען על המכולה. עכשיו עולה עליו אדם שלישי עם חולצת ג'ינס, כך נראה, בלי שרוולים והסולם גולש ברגע שמגיע לשלב לפני אחרון, הסולם גולש מהמכולה. מתברר שמי שנשאר למטה זה התובע עם כובע מוסט לאחור עם חולצה ללא שרוולים הוא מסתכל למעלה לקראת סוף הסרט הוא מתחיל על הסולם עולה עד השלב חמישי ועוצר, עולה לשלב 6,7,8... בשלב אחרון הסולם גולש מהמכולה". ההדגשות בקו הוספו, על מנת להצביע על אותם קטעים בסרטון שמאששים באופן גרפי את גרסת התובע.

    9. ביום דיון ההוכחות שהתקיים בנדון, הוצג הסרטון שוב והתובע אישר בעדותו את אמתותו (שאכן הוא מראה ברצף את מה שאירע), וגם הסביר מי האנשים שרואים בו [עמ' 11-13 לפרו']. הנתבעות לא חלקו על הנראה בסרטון, שהן עצמן סיפקו – לדרישת התובע.

    10. באשר לנסיבות שהובילו להתרחשות התאונה, הצהיר התובע בתצהירו, בין היתר: "ביום 22/11/2016, במהלך יום העבודה, נפגעתי כתוצאה מקריסת סולם שהיה לא בטיחותי. במועד האירוע נכחו בשטח העסק אני והמעסיק. בשלב מסוים הגיע לקוח לבחון כספת שהייתה מאוחסנת באחת המכולות במגרש העסק. איני יודע או זוכר את פרטיו של אותו לקוח. במועד האירוע היה במקום גם חייל שהתלווה לאותו לקוח. איני זוכר במי מדובר ואיני מכיר אותו. הכספת אוחסנה במכולה שהייתה מונחת על גבי מכולה אחרת. בתוך המכולה היה מגוון של ציוד-כספות, ארונות ברזל כבדים ועוד. הציוד היה מסודר בתוך המכולה אחד על גבי השני בערימות מטעמי חיסכון במקום אחסון. באותו מועד, איני יודע מאיזו סיבה, המעסיק שלי לא עשה שימוש במלגזה ובמת ההרמה, אלא הביא סולם שהיה במקום. הסולם הונח והושען על המכולה והמעסיק שלי עלה עליו לכיוון המכולה העליונה, פתח את המכולה ונכנס אליה. בשלב זה, הורה לי המעסיק להזיז את הסולם על מנת שהלקוח יוכל לעלות ולטפס גם הוא למכולה. הלקוח עלה גם הוא במעלה הסולם ונכנס למכולה. אני נותרתי למטה והמתנתי להם, שיביאו לפתח המכולה את הכספת המדוברת, כדי שאוכל להוריד אותה למטה באמצעות המלגזות שישנן בחצר העסק. שכן, מדובר היה בכספת כבדה, שלא ניתן להוריד בידיים. בשלב זה שמעתי רעש חזק ביותר מכיוון המכולה. אני מבקש להסביר, כי באותה עת היה במכולה ציוד רב וכבד. הרעש ששמעתי היה כה חזק, ושיערתי כי אחת הכספות אולי נפלה. התחלתי לקרוא בשמו של המעסיק שלי, כדי לוודא שהכל בסדר ואף אחד לא נפגע או זקוק לעזרה, אך לא הייתה תשובה או תגובה מכיוון המכולה. קראתי שוב, ובשלב מסוים ובהיעדר תשובה, התחלתי לעלות על הסולם לכיוון המכולה כדי לבדוק מה קרה והאם מישהו זקוק לעזרה. תוך כדי עלייתי על הסולם המשכתי לקרוא לכיוון המעסיק והלקוח – אשר לא ענו. חששתי שאחת הכספות נפלה ופגעה במי מהם, דבר שעלול לגרום לפציעות קשות ביותר בשל משקל הכספות הללו. תוך כדי עלייתי על הסולם, קרס הסולם ואני נחתתי מגובה של למעלה מ-2 מטרים על הקרקע" [סעיפים 11-27 לתצהיר התובע].

    11. בחקירתו הנגדית לפניי נשאל התובע: "אז מה בעצם קרה? למה קרתה התאונה, אתה יודע להגיד?", והשיב: "שמעתי איזה נפילה שכאילו הם הורידו איזה אהרון פח או משהו שמעתי איזה בום וגם החייל שאל אותי" [עמ' 25 לפרו']; קודם לכן הבהיר: "אני עליתי על סולם בגלל שהיה פה מקרה חירום ולא היה אף אחד לידי" ו"אני לא חשבתי שאני אעלה, אבל היה לי פרפורים כזה ואמרתי אולי קרה משהו...אם זה לא היה מקרה חירום אני לא הייתי עולה לסולם, אין לי מה לחפש שם..." [עמ' 24 לפרו'].

    12. מעבר לעובדה, שכפי שניתן לראות בסרטון - הסולם שהמנהל הביא היה "סולם ניצב" (שיש לו שתי כנפיים מקופלות על ציר שבראשו) שגובהו אינו מאפשר עמידה בדרישת התקנות לענין העמדה סולם בטיחות המאפשרת טיפוס בטיחותי, כאמור. ואסביר; אורכו של הסולם הוא 2.5 מטר וגובה מפלס רצפת המכולה הוא מעל ל-2.3 מטר; כך שגם אם מציבים את הסולם אנכית בצמוד לדופן המכולה - היתרה שמאפשר אורכו של הסולם מעבר לרצפת המכולה, היינו - מעל למפלס אליו טיפס התובע, היא - לכל היותר - 20 ס"מ; שאף הוא מרחק שניתן ללמוד מהתקנות שאיננו מספיק בטיחותית. לפי הסרטון - בפועל לא נראית כל יתרה מעבר למפלס הרצפה של המכולה, כי קצהו העליון של הסולם הונח על סף פתח המכולה, כשהסולם בשיפוע על מנת לאפשר טיפוס בו. ואזכיר, כי לפי הוראת תקנה נוספת אסור היה לעלות בסולם בענייננו מעל לגובה 1.5 מטר, וודאי לא - כשיש שלב שממנו אין נקודת משען שלישית זמינה, וודאי – לא כזאת שהיא גם "מאחז יד מתאים".

    13. התובע גם העיד שהסולם ממנו נפל הוא סולם ישן בן 17 שנים, אשר המנהל מצא אותו בוקר לעשות בו שימוש לצורך טיפוס למכולה העליונה; סולם אשר היה זרוק ב"ג'נקיאדה" שבמגרש, ושכלל לא נהגו לעשות בו שימוש [עמ' 14-15 לפרו'; סעיף 29 לתצהיר התובע].

    14. לעדות התובע, הוא יודע איזה סולם מאשרים ואיזה לא, והוא טוען כי הסולם בו עשה שימוש במועד התאונה לא היה תקין ותקני, כעדותו: "בתמונה הוא נראה, זה סולם לא תקני בכלל, לא בונים כאלה סולמות" [עמ' 15 לפרו']. עוד העיד התובע, כי מטעם המעסיקה עבר הדרכת בטיחות שכללה, בין היתר, גם הדרכת בטיחות בגובה. אך התובע הדגיש כי לא קיבל כל הנחיות שהן מאת המנהל בכל הקשור להתנהלות במגרש במהלך עבודתו, וכי המנהל עצמו היה מטפס על סולמות באופן שראינו אותו בסרטון, כשהתובע עצמו מיעט להשתמש בסולם במסגרת עבודתו. ומכל מקום, היה מדובר במקרה חירום, כעדותו: "במגרש, הוא (המנהל) היה כזה בן אדם שלוקח סולם ועולה פתאום וזה, זה היה, זה היה הנוהל במגרש, אף אחד לא, אני לא הייתי עולה על סולמות, כי אני הייתי רוב הזמן שלי בחוץ, הם היו הוא ועוד איזה פועל כללי... הוא לא דרש שאנחנו נעלה עם רתמה על סולם מעל שתי מטר גובה ושמישהו יחזיק, אבל אני לא מאשים אותו בזה, פה אני עליתי על סולם בגלל שהיה פה מקרה חירום ולא היה אף אחד לידי, אני שמעתי..." [עמ' 22-24 לפרו'].

    15. התובע מסביר שלצורך השינוע בחצרי המעסיקה היתה העבודה נעשית ככלל על ידי הבמה (הבמה הייעודית שמוקפת בגדר) שמרימים המלגזות. "בדרך כלל שאנחנו צריכים אנחנו מורידים אותה (את הבמה), היא נמצאת על מכולה, מורידים אותה עם המלגזה מחברים אותה עם שרשראות יש לה מעקה ואם מישהו צריך, אם אנחנו צריכים להיכנס למכולה זה או להמכיל או להוציא ואנחנו חייבים את הסל הזה" [עמ' 16 לפרו']. אעיר כי שיטת עבודה זו לעומת שימוש נדיר בסולמות (כגרסת התובע) – מתחייבת גם בשל הסבירות שמכתיבות דרישות הבטיחות המינימליות; זאת, באשר לפי הדין חל איסור על העברת משקלים כבדים תוך טיפוס או ירידה בסולם ["לא יורם על סולם משא כבד שאינו מתאים לייעודו של הסולם" - תקנה 25(יא) לתקנות הבטיחות בגובה]. כאמור, מהמוצהר בסעיף 9 לתצהיר התובע עולה כי עיקר העבודה נעשתה באמצעות הבמה ולא הסולמות. המנהל בוחר שלא להתייחס לגרסה זאת בתצהירו. אמנם המנהל מבקש לטעון בחקירתו ב'עדות כבושה', כי עיקר העבודה נעשית בחצרי המעסיקה באמצעות סולמות, אך מאידך, מאשר כי "...יש לנו רמפות, שהמלגזה הייתה מרימה את הרמפה לקומה השנייה, מוציאים את הדברים מהקומה השנייה ומורידים את זה" [עמ' 76 לפרו'].

    16. מעבר לאמינות שאני מייחס לגרסת התובע, כאמור, אציין כי גרסת התובע לגבי שימוש תדיר בבמה ומיעוט השימוש בסולם - סבירה בעיני יותר מגרסת המנהל לשימוש תכוף יותר בסולמות, שהיא 'גרסה כבושה', כאמור. מדובר במכולות שלעדות התובע שימשו גם לקוחות פרטיים, ובמקרים רבים - לאחסון תכולת דירות ["המכולות זה בעיקרון לאחסנת דירות, יש כאלה שהדירה לא מוכנה להם," – עמ' 46 לפרו']. הסבירות מלמדת, שיכול שמדי פעם לקוח מבקש לחפש ולהוציא דבר או שניים מהמכולה, אך יש לקוות, שגם אז משתמשים בבמה על מנת להעלות אותו לביקור במכולה [כפי שמעיד התובע שנעשה בפועל - בעמ' 46 לפרו'], ולא 'שולחים' לקוח אקראי שמגיע לחצרי המעסיקה - לטפס בסולם לגובה שהוא מעל ל-2 מטר.

    17. אם כן, האירוע של אותו בוקר הוא נדיר יחסית בנוף עבודתו של התובע, שעל פי רוב נמצא מחוץ לחצרי המעסיקה בשינוע של ציוד או סחורה במשאיות. באותו בוקר מגיע לחצרי המעסיקה לקוח, שלעדות המנהל הוא סוג של חבר שהוא מכיר כבר שנים והם התחברו בעקבות עבודות שהמנהל ביצע עבור מי שהעסיק את החבר/מכר [עמ' 77 ו-85 לפרו']. לעדות המנהל, הלקוח הזה מבקש תרומה של כספת למוסד מסוים שהוא מנהל; אך חשוב לאותו חבר/מכר לבדוק את מידות וצורת הכספות על מנת לוודא שיוכל לבחור משהו מתאים. במקום להעלות את הלקוח הזה על גבי הבמה למפלס המכולה, בוחר המנהל (אולי בגלל שהוא חבר/מכר שבעצם מגיע לקבל בחינם 'תרומה') לסכן אותו בטיפוס בסולם, שהוא לא מוודא שהוא מהסוג המתאים או את אופן הנחתו על גבי פתח המכולה, ולא מוודא שהסולם מוחזק עבור החבר/מכר בעת הטיפוס בו. אציין כבר, כי היותו של הלקוח במקרה הזה חבר/מכר שרק מחפש תרומה, כגרסת המנהל, איננה משנה את הדיון בהקשר של אחריות המעסיקה כלפי התובע, שבמציאות שלו – תרומה או לא, המנהל עלה זה עתה עם הלקוח הזה למכולה על מנת לבחור עבורו כספת/ארון. ולכשתיבחר/ייבחר, יהיה עליו, על התובע, להוריד אותה/אותו על במה באמצעות מלגזה - למטה.

    18. כאמור, לאחר שהמנהל פתח את דלת המכולה תוך סיכון עצמי, הורה לתובע להעביר את הסולם ימינה, כך שיוביל ישירות לפתח שפתח במכולה. המנהל לא התעכב בפתח המכולה על מנת לבדוק ולוודא שהצבת הסולם (עבור הלקוח שלו) נעשית כפי הוראת התקנות. לאחר שהסולם הועבר והלקוח טיפס בו, המשיך התובע להמתין למטה כשהמנהל והלקוח בתוך המכולה, "שאם זה משהו שבהישג יד שלהם והם יקרבו אותו לדלת אני אצטרך להוריד אותו עם המלגזה" [עמ' 47-48 לפרו']. גם המנהל אישר בעדותו, שהוא מצפה מהעובדים להיות זמינים על מנת לסייע לו כאשר הוא מציג סחורה בתוך המכולות ללקוחות [עמ' 76 לפרו'].

    19. בחקירתו התובע לא ידע לומר לשאלתי - מה היה הצפי המדויק ממנו לעשות בזמן ההמתנה למנהל. מעדות זו, ומעדויות אחרות שהושמעו, התרשמתי כי ניהול המקום וניהול התובע בפרט על ידי המנהל היה על ידי מתן הוראות שנמסרו לו אד-הוק; מה שבעצם מצריך המתנות חוזרות למוצא פיו. לא הוצג לי סדר יום ידוע מראש של התובע, כשככלל שהותו של התובע בחצרי המעסיקה היא לרוב ספורדית וקצרה. התובע מבהיר בעדותו, שככלל איננו נמצא בחצר המעסיקה, כי עבודתו היתה בעיקרה לצאת עם משאית מנוף להביא ולהחזיר סחורות: "אני היחיד שיוצא עם משאית מנוף להביא סחורות, להחזיר סחורות... לפעמים אני, באותו היום נקלעתי כשהייתי בחצר לפני יחזה עבודה או לא יודע מה היה, אבל אני לא, בעיקרון אני לא באזור של החצר" [עמ' 45]. גם המנהל מאשר במהלך עדותו לגבי העובדים במקום כי "יש עוד עובד שהוא מתמחה בעיקר בשינוע של הדברים" (כשהכוונה בעליל לתובע) [עמ' 74 לפרו'].

    20. בדיון ההוכחות שהתקיים הוצג שוב סרטון התאונה. התובע בעדותו העיד באשר לנסיבות שקדמו להחלטתו לטפס בסולם, ופירט כיצד התפתח אצלו אותו חשש עליו הצהיר בתצהירו שאירע אירוע שמצריך בחירום את עזרתו: "פה בקטע הזה אנחנו כבר שומעים איזה נפילה של משהו והחייל שאל אותי מה זה? אמרתי לו תשמע זה מסודר שם משהו קל וזה, וזה, וזה והוא הלך, קיבל טלפון הוא הלך. ואני קצת הרגשתי לא נעים אמרתי בטח קרה שם משהו אני אעלה לראות מה קורה, תסתכלי... אני עולה על הסולם, אני עוצר, אני קורא לו, הוא לא עונה לי, אז הבנתי שמשהו קרה, היה שקט, אמרתי אני אעלה בטח הם צריכים את העזרה שלי, קרה משהו שם... הם בפנים, הם בתוך, בתוך, הכול כמו סבך כזה של ארונות וכספות וכול זה... עצרתי לקרוא, ראיתי שהם לא עונים המשכתי לעלות, אמרתי בטח הם צריכים את העזרה שלי קרה משהו, כי כול הדברים שם כבדים. אם נופל שם משהו על מישהו, חבל על הזמן" [עמ' 18 לפרו'].

    21. וכן, כאמור, מעדותו גם עולה כי לשמע הרעש שלפתע שמע ["בום" - עמ' 25 ו-30 לפרו'], סבר שמדובר ב"מקרה חירום", ורק משום כך טיפס על הסולם באופן בו טיפס וקרא בשמו של מנהלו. חששו היה לפציעת המנהל או הלקוח, כי הוא מכיר את תכולת הקונטיינרים שהכילו כספות, ארונות חסיני אש וסוגי ארונות אחרים, שבנפילה שלהם יש סיכון לפציעה: "אם זה לא היה מקרה חירום אני לא הייתי עולה לסולם, אין לי מה לחפש שם, אני מכיר את הקונטיינר הזה כמו כף היד שלי, אני הייתי ממכיל אותם בפנים את הדברים האלה, יחד עם עוד פועל, אין לי מה לחפש שם... אני לא הייתי צריך לעלות למעלה, לא סיקרן אותי שום דבר שם וזה לא מעניין אותי גם, אני גם לא מתערב בעניינים של בעל הבית גם, גם לא הייתי מחזיק לו את הסולם אם הוא היה, אם הייתי רואה שהוא עולה, לא שמתי לב, הוא עלה את זה, הוא עשה את זה מהר כי הוא לא אוהב שמתערבים לו. מתערבים לו זה פוגע באגו שלו ואז הוא יורד עליי לפעמים בייש אותי ליד אנשים, אז אני הכרתי אותו... אני שמעתי רעש שהייתי למטה, שמעתי איזה נפילה שכאילו הם הורידו איזה אהרון פח או משהו שמעתי איזה בום וגם החייל שאל אותי" [עמ' 24-25 לפרו'].

    22. גם בהמשך עדותו העיד התובע כי מנהלו עלה על סולם למכולה ולאחר מכן החבר/מכר טיפס אל במכולה באמצעות סולם, ורק לאחר שנשמע רעש ולא שמע ממנהלו או מהלקוח (החבר/מכר) כל תגובה, טיפס במעלה הסולם אשר לטענתו היה לא תקני: "מה היה לא בסדר? קודם כול הסולם הזה לא תיקני. בסולם כזה לא עולים, אני עליתי, אמרתי לך שוב פעם, כשהבנתי שזה מצב חיים או שקרה משהו והם צריכים את העזרה שלי דחוף, לא בדקתי מה יש לסולם, איזה סולם זה, אם הייתי יודע, אם הייתי מזהה אותו באותו רגע לא הייתי עולה עליו... אמרתי לך, מקודם חזרתי על זה, זה לא מעניין אותי, אני חולה (כך במקור) את המכולה הזאתי מכיר כמו הכף יד שלי ולא הסתקרנתי ואין שם תוכנית בידור וזה לא מעניין אותי מה שהיה, מה שהם עושים בפנים, אני חיכיתי למטה סך הכול בשביל, אם הייתי, אם הייתי רוצה הייתי עולה איתם ביחד באותו רגע... זה לא סקרנות, אני לא, אני מכיר שם את כול המכולות כמו כף היד שלי" [עמ' 26-29 לפרו'].

    23. במסגרת העדויות נשמעה גם עדותו של הלקוח, שהתברר שהוא בעצם חבר או מכר של המנהל, והגיע לחצרי המעסיקה על מנת לראות אם יוכל לקבל כספת כתרומה למוסד שהוא מנהל. החבר/מכר הגיע על מנת להתרשם מהמצאי ולבצע מדידות, כאמור. אתו הגיע אדם נוסף, החייל שרואים בסרטון. הלקוח העיד כי יש לו את פרטי החייל שהיה עמו. גם המנהל יודע שנים לאחר התאונה את שמו הפרטי של החייל [עמ' 83 לפרו'].

    24. אני מוצא כי בנסיבות, הנטל להביא את החייל למתן עדות בנדון הוא על הנתבעות. כאמור, התובע מוסר גרסה שמקבלת תמיכה מליאה וסיוע במה שרואים בסרטון, לרבות תנועות ושפת הגוף של התובע ושל החייל. לא מצאתי כי בנתונים כאלה הרימו הנתבעות את נטל הראיה המשני שעבר אליהם לנוכח עדות התובע וההשתלשלות הנחזית בסרטון. כאמור, עולה מהעדויות שהנתבעות היו יכולות להביא את החייל לעדות, אך בחרו שלא לעשות כן. על פי הדין אי-הבאת עד רלוונטי, ללא מתן הסבר סביר אשר מניח את הדעת, מעלה חשש כי הבאתו ועדותו היו עשויים לתמוך בגרסת הצד שכנגד [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו (12.9.91)].

    25. הבאת הלקוח לעדות מטעם המעסיקה איננה בעלת משקל מספק על מנת לתמוך בגרסת המנהל בכל הקשור למחלוקת בסוגית "הרעש" ששמע התובע. ראשית, הוא איננו העד המתאים להעיד מה נשמע באותה עת מחוץ למכולה, במפלס של התובע. שנית, כאמור, מדובר בחבר/מכר של המנהל, שלעדותו הוא - לא זכר את התאונה, ובעת שפנו אליו מטעם המעסיקה (למתן עדות) נדרשה לו תזכורת על מנת להתחיל להיזכר במה מדובר. כשהתקשרו אליו מאת המעסיקה (גם מועד ההתקשרות – בהתחשב בעדויות - בספק, כשאין מחלוקת שהתצהיר שנתן ניתן באיחור), לא זכר את המקרה "את האמת, את המקרה שכחתי אותו,... אבל אחר כך בדיעבד זכרתי את המקרה הזה והיא שאלה אותי אם אני מוכן לבוא להעיד" [עמ' 64 לפרו'].

    26. נשאלת השאלה עד כמה נזכר החבר/מכר ומה בקשו להזכיר לו, כאשר, משום מה, בסעיף 2 לתצהירו הוא מצהיר כי הגיע אל חצרי המעסיקה לצורך "בדיקה של קניית כספת מהחברה" [גם המנהל מדבר בתצהירו על "לקוח"], ורק בעדותו לפניי הוא מאשר, שבעצם היה מדובר מראש בתרומה או השאלה [עמ' 64-65 לפרו']; גם המנהל העיד על הכספות שבמכולה "למכור אותם אי אפשר, אנחנו עושים את זה בתור תרומה ל...", היינו – תצהיר הלקוח איננו תומך בגרסת המעסיקה שבעצם היה מראש מדובר על השאלה בחינם או תרומה [עמ' 77-78 לפרו']. הלקוח גם לא זכר במהלך עדותו באיזו יום ובאיזו שעה ארעה התאונה, מה גובה הסולם וממה הוא עשוי, הוא גם לא זכר מה בדיוק היה במכולה, אבל כן זכר שהיתה שם כספת אחת או שתיים, שהוא לא זכר אם היו מונחות האחת על גבי השניה [עמ' 66-67 לפרו']. ולמותר להזכיר, כי מדובר בחבר/מכר של התובע, שלפי העדויות היו ביניהם יחסי תן וקח מעבר ליחסים מקצועיים גרידא, שיש לשקול היטב את מידת האובייקטיביות שלו.

    27. מכל מקום, הלקוח טוען בתצהירו, שאין לו ידיעה מדוע התובע טיפס בסולם [סעיפים 5-6 לתצהיר הלקוח]. לשון אחר, הלקוח , בניגוד למנהל, איננו מוצא להעלות השערות לגבי מקור עניין כלשהו שלכאורה יש לתובע בערימת כספות מאובקות שנמסרות בחינם; אותו תובע, שממילא עובד במקום כבר שנים, ויכול להציץ ב'שכיות החמדה' הללו בכל עת שהיה חפץ בכך.

    28. אני מוצא עוד, כי בהחלט ייתכן שמה שנחזה לתובע "בזמן אמת" (בשל ההד של "הבום" הנשמע מפתח המכולה; "בום" שיכול להיגרם בנפילת כספת או ארון ברזל מגובה של כמטר – ראה בעמ' 30 לפרו') כ"רעש חזק ביותר", בשל התאונה הקשה, לא "נרשם" בזיכרון המנהל או הלקוח, אף שבפועל כן נשמע (אם בשל נפילת ארון ואם בשל הזזת משהו כבד שנפל). כאמור, מצאתי כי לא בוצע תחקור את האירוע, לפחות בכל הקשור - מה גרם לתובע לעלות בסולם. הנתבעות בחרו שלא להציג בסרטון מה אירע לאחר הנפילה, ובהחלט סביר, שבאותו מעמד (בו פונה התובע באמבולנס) לא היה שיח של המנהל או הלקוח עם התובע, לרבות לא - לגבי הסיבה לעלייתו בסולם.

    29. הנתבעות לא הוכיחו בענייננו קיומו של פיקוח אפקטיבי של המעסיקה על עובדיה, לרבות - התובע, או של קיום ביקורת בטיחותית לאיתור סיכונים בתהליך העבודה, כמו גם – קיום הדרכה שוטפת (להבדיל – ממילוי דרישות מתן ההשתלמות הבטיחותית של פעם בשנתיים).

    30. מעיון בסרטון ובגרסת התובע לגבי ההתנהלות של המנהל מול עובדיו ומולו במפעל, ולאחר ששמעתי את עדות המנהל, מצאתי כי לא הושתת במפעל המעסיקה משטר בטיחות מינימלי, וההתנהלות שהמנהל איפשר בחצרי המעסיקה, במיוחד בהקשר של שימוש בסולמות היתה בעליל הרת אסון.

    31. לפי עדות המנהל התובע קיבל הדרכה על איזה סולם מותר לעלות ועד לאיזה גובה מותר לעלות כאשר לא מחזיק בסולם אדם נוסף, והדבר הינו "כלל ברזל". משבחנתי את התנהלותו האישית בכל השתלשלות הפעולות והמחדלים שהובילו לקרות או לאי-מניעת התאונה, לא מצאתי ליתן משקל לעדות זו, שלמול המראות נחזית - סיסמא ריקה. המנהל אפשר בהתנהלותו המצולמת יצירת מצג מצולם שהוא בבחינת שיעור של מרבית הדברים שאסורים מבחינה בטיחותית בעת שימוש בסולם.

    32. כאמור, בעצם כל שהמנהל גרס להגנתו, הוא כי במועד התאונה אף אחד לא ביקש מהתובע לטפס בסולם אל עבר המכולה, ושיער שהדבר נעשה מתוך סקרנות התובע; אך כאמור, לא מצאתי לקבל את השערתו. עוד גרס המנהל, כי "בניגוד לטענות התובע, הסולם לא היה רעוע, ללא ליקוי והתובע נפל בשל רשלנותו בלבד" [סעיפים 6-8 לתצהירו]. אציין כי הסולם לא הוצג לי, אך ממה שכן הוצג לי עולה כי היו מספר גורמים שחברו לגרימת או אי-מניעת החלקת הסולם ממאחזו הרעוע. ביניהם, שימוש בסולם שבאופן מעשי הוא עצמו רעוע לשימוש בהשענה על קיר (ככל הנראה - בשל היותו מורכב משתי כנפיים), וכאמור, בשל אורכו - אסור בשימוש לטיפוס לגובה שהמנהל מצא לעשות בו שימוש באותו יום. כפי שסביר וכפי שגם העיד התובע, זו לא פעם ראשונה שהמנהל עושה שימוש בסולם על מנת לטפס למכולות; האופן בו פעל המנהל והורה לפעול במהלך האירוע שהוביל לתאונה מלמד על שגרה שאיננה בטיחותית בעליל. בהתנהגות המנהל חסר כל אלמנט של דוגמא אישית שמצופה ממי שהוא מעסיק אנשים ומשמש ה"מבצע" לפי הוראות הדין.

    33. עוד אבהיר כבר עתה, שאני מקבל את טענת התובע שבכתב התביעה ובסכומיו להתקיימות התנאים לכלל של "דבר מסוכן" – בנסיבות ענייננו; כמפורט להלן. התובע תומך את עדותו בסרטון שהנתבעות אינן חולקות עליו. מהסרטון עולה בעליל כי, בנסיבות, הסולם בו בחר המנהל לעשות שימוש לטיפוס אל מכולה במסגרת העבודה במפעל המעסיקה (שהיא בעליו של הסולם) - הוא "דבר מסוכן". בנסיבות אלה, לפי הוראת סעיף 38 לפקודה - על הנתבעות הראיה שלא היתה למעסיקה לגבי הדבר המסוכן התרשלות שתחוב עליה.

    34. מהו המבחן האם חפץ או מכשיר או כלי עבודה מסוים הוא "דבר מסוכן" כהגדרתו בפקודה? בענין ע"א 74/62 פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יז(3) 1478 (1963) טבע, מ"מ הנשיא, כתוארו אז, כב' השופט שמעון אגרנט, את הגדרתו של "דבר מסוכן", לפיה: "בדרך סיכום יש לומר, שאם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שענין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר הדברים שהם מסוכנים 'מטבעם'".

    35. אם כן המבחן הוא דו-שלבי. ראשית בוחנים מהם תכונותיו המיוחדות של החפץ והסיכון שיש בהן להסב בעת שמשתמשים בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, ואז בוחנים את השתנותם של הסיכונים - בנסיבות.

    36. "אקדח טעון, אש חשופה, חומרים רעילים, מסמרים בולטים, הינם כולם דברים מסוכנים לכשעצמם, ואילו בריכת שחייה, עיפרון מחודד, וסולם, אינם מהווים דבר מסוכן, כשהשימוש בהם למטרתם הרגילה אינו מסוכן ואינו מחייב נקיטת זהירות רבה בעת השימוש, אולם השימוש בהם טומן בחובו דרגות שונות של מסוכנות. ראה (ע"פ) 1407-12-07 - נורדיה ואח' נ' מ"י , תק-מח 2008(4), 8996)" (ההדגשה בקו - הוספה) [ת"א (שלום טב') 931-05 מיכאל (מיקי) כהן נ' כהן דני - "גגות צמרת" (פורסם; 17.11.2010).

    37. אם כן, בשלב השני של המבחן נשאלת השאלה: מה קורה שהחפץ או המכשיר בו משתמשים איננו מתאים לייעוד שהמשתמש הספציפי ייעד לו טרם קרות התאונה. האם אותו חפץ "תמים" הופך בנסיבות "דבר מסוכן". כך, למשל, בריכת שחייה הופכת להיות "דבר מסוכן" בנסיבות מסוימות. למשל, בריכת שחייה שעומקה הקבוע הוא שני מטר מסוכנת לילדים קטנים ולאנשים שאינם יודעים לשחות. ואם ילד קטן מוצא דרכו לבריכה כזאת וטובע, ניתן לקבוע כי הבריכה היוותה, בנסיבות, "דבר מסוכן"; כל שמי שהוא בעליו או המחזיק בו - יישא בנטל של ההוכחה להוכיח שלא התרשל - אם חו"ח טבע בה אותו ילד קטן.

    38. באופן דומה, ככלל, סולם כלשהו, לכשעצמו – איננו "דבר מסוכן". אך הוא יכול להיות "דבר מסוכן" בנסיבות בהם השימוש שנעשה בו איננו מתאים לייעודו. כך, בהקשר לשימוש בסולם, מעירה סגנית הנשיא כב' השופטת טהר שחף במקרה שלתאונה בשימוש בסולם מסוים "יכול ואכן לכשעצמו לא יוגדר הסולם כדבר מסוכן, אך ודאי יש להגדיר ככזה - את הסולם בו עשה התובע שימוש" [ת"א (שלום ב"ש) 1022/04 ניידה אולג נ' עולם המיזוג באר שבע בע"מ (פורסם; 30.7.2007).

    39. אם כן, אמנם כל זמן שלא הוכח כי קיים פגם מובנה בסולם ההופך אותו למסוכן, אין להתייחס לסולם כחפץ מסוכן. אך הובהר בספיקה כי הסכנה איננה במהותו הטבעית של הסולם, אלא אם לא נוהגים בו כראוי [ע"א 241/89 ישראלפיט שירותים תשל"ג בע"מ נ. הינדלי רחל פד מט 1 עמ 45; ע"א 557/77 מנחם שופס נ. פרימה פריזנר ושות' בע"מ פד לב (3) עמ 119].

    40. בענייננו – לא נהגו כראוי – כבר בבחירת הסולם. כאמור, בעצם, המנהל הביא סולם שלא מתאים לתכלית לשמה ייעד את השימוש בו; במילים פשוטות - סולם קצר מדי (כפי שהובהר).

    41. ועוד, ככל הנראה – מדובר בסולם בעל אחיזה פחותה; זאת - בשל כפילות כנפיו בהיות "סולם ניצב". כאמור התובע מצא עצמו מטפס על כנף סולם, אחת משתיים (על המכולה היו מושען הסולם כשכנפיו מקופלות בצמוד). מדובר בכנף, שככל הנראה (בשל זוית ההשענה של הסולם) - לה עצמה לא היתה אחיזה בקרקע (להבדיל מהכנף הצמודה מתחתיה - השעונה על המכולה ורגליה בקרקע). ואז, בשל היותה של אותה כנף רופפת וחופשית נוצרה לאורך שדרת הסולם ויברציה, בשל "הקפצה" של הכנף, שגרמה לסולם כולו להחליק ממקומו, כפי שמפנה התובע בעדותו: "מאיפה אני יודע מה השתבש, הסולם כנראה הוא זז איזה, שאני עליתי הוא זז איזה ס"מ על איזה גרגיר ואז הוא ברח, אבל סולם, בגלל שיש לו ה-ג', את הקיפול, ה-ג' הזה הקפיץ לי אותו וזה סולם שאסור לשים על, על שכיבה של קיר" [עמ' 27 לפרו'].

    42. כאמור, מצאתי כי בנסיבות – היה על הנתבעות להציג לבית המשפט את הסולם או את המפרט הטכני שלו, על מנת להוכיח שאורכו ארוך מ-2.5 מטר; ואני מוסיף בנסיבות היה עליה הנטל להוכיח שיש לשלול את תרומת 'הקפיציות' האפשרית העולה ממבנהו המיוחד של הסולם, כפי שעולה מהסתכלות על התאונה בסרטון, ומעדות התובע, כאמור. הנתבעות לא הרימו נטל זה.

    43. להשלמת התמונה העובדתית, אציין כי פעילות העובדים בחצרי המעסיקה לא כללה רק אחסון ושינוע, אלא גם 'עבודת כפיים', שיש בה להכניס את חצרי המעסיקה להגדרת פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תשל"ט-1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") ל"מפעל בדרך כלל": "מפעל הוא חֲצֵרים שבהם או בגידרָתם או מסביב להם עובדים בני אדם בעבודת כפיים בתהליך המשמש לעשיית מצרך או חלק של מצרך, שינויו, תיקונו, עיטורו, גימורו, ניקויו, רחיצתו, פירוקו, הריסתו או הכשרתו למכירה, או הכרוך באלה, ונתקיימו בחצרים שתי אלה: (1) פעולת המפעל היא דרך משלח-יד או לשם השתכרות; (2) אם מועסקים שם עובדים שכירים – יש למעסיקם זכות גישה או זכות שליטה".

    44. המנהל מעיד בחקירתו לפניי שהמעסיקה היתה עוסקת בפירוק מפעלים, ומאפסנת אצלה חלק מתוצרי הפירוקים, שהופכים לרכושה ומשמשים אותה (כמו – הכספות): "ויש דברים שאנחנו מביאים מפירוקים, שומרים שעוזר לנו לשינוע, שאנחנו נותנים לאנשים אחרים כי לא כול דבר, אז שומרים אותם בתוך מכולה" [עמ' 74-75 לפרו']; אזכיר כי בתצהירו הלקוח מצהיר שבא לחצרי המעסיקה ע"מ לבדוק כספת לקנייה מהמעסיקה. התובע מעיד שהמנהל "מפנה מפעלים ומה שמתאים לו הוא שומר" במכולות, בבחינת סחורות שבבעלותו [עמ' 44 לפרו']. פעולות הפירוק האלה מתחילות אולי במפעלים, אך סיום הפירוק, הגימור או הכשרה למכירה, נעשים בחצרי המעסיקה; כעולה מעדות התובע: "לפעמים, שם יש גם מסגרייה לפעמים הבוס, אני עושה מה שהבוס מבקש ממני. יכול להיות שהוא ביקש ממני לרתך לו משהו, יכול להיות שהוא ביקש ממני משהו, אני בעבודה הזאת לא רק מנופאי הייתי רתך, מסגר" [עמ' 47 לפרו']. גם על העובד הנוסף של המעסיקה, מציין המנהל בעדותו כי "הוא יודע לחרוט, הוא יודע לקדוח... הוא בעל מקצוע..." [עמ' 74 לפרו'].

    45. עוד אציין, לשלמות התמונה, כי פעילות המעסיקה בענייננו מתאימה גם להגדרת סעיף (12)(א) שבסעיף 3 לפקודת הבטיחות שכותרתו "מפעלים מפורטים" (פירוט של מקומות עבודה מסוימים בהם מתנהלת 'עבודת כפיים' אך מסיבה זו או אחרת אינם עומדים בהגדרת "מפעל בדרך כלל" שבסעיף 2 לפקודה), שלשונה: "חצרים שבהם עוסקים, בקשר למפעל – (א) במיון מצרכים – כהכנה לעבודה הנעשית במפעל או בכרוך למטרותיו של מפעל". כפי שמעיד המנהל: "ויש דברים שאנחנו מביאים מפירוקים, שומרים שעוזר לנו לשינוע... אז שומרים אותם בתוך מכולה" [עמ' 75 לפרו']. ועוד אזכיר את המובן מאליו, ש"אין חצרים יוצאים מכלל מפעל משום כך בלבד שהם תחת כיפת השמים" [סעיף 8 לפקודה].

        ג. האחריות והאשם התורם

        1. משקבעתי את הממצאים שמצאתי שהוכחו בנדון, נעבור לחיתוך הדין בנסיבות. בראייה כוללת, אקדים ואומר כי בענייננו המעסיקה חבה בחובות מעסיק כלפי התובע, כשהמנהל הוא נציגה, ומעשיו מעשיה ומחדליו – מחדליה. עוד אזכיר כי מצאתי שבנסיבות ענייננו המנהל גם חב בחובות ה"מבצע" כהגדרתו בדין, שהפרתן אך משליכה לענין ההתרשלות והפרת החובות החקוקות שיש לייחס למעסיקה; כמפורט להלן.

        2. כאמור, מצאתי כי המעסיקה בענייננו, בגין נתוני הפעילות הרלוונטיים, היא גם בבחינת "מפעל" - כהגדרתו בפקודת הבטיחות. לשון סעיף ב173(א) לפקודת הבטיחות (שכותרתו "חובות, הגבלות ותנאים החלים על מחזיק במקום העבודה, מבצע עבודה, מבצע תפקיד בדיקה ובקרה או בעל הרשאה") היא: "השר, באישור הוועדה, רשאי לקבוע חובות, הגבלות ותנאים שיחולו על מחזיק במקום העבודה, על מבצע עבודה, על מבצע תפקיד בדיקה ובקרה או על בעל הרשאה, לשם ביצוע העבודה או ביצוע התפקיד, לפי העניין, ובמהלך העבודה או התפקיד כאמור, לשם הבטחת מקצועיותם של המנויים בסעיף זה ושמירת הבטיחות, הבריאות והגיהות במקום העבודה" (ההדגשות בקו – הוספו).

        3. בתקנות הבטיחות בגובה מוגדרת "עבודה בגובה" כ"כל עבודה, לרבות גישה למקום עבודה, שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים". כאמור קבעתי כי מפלס קרקעית המכולה עליה ניצבו המנהל והלקוח ואליה טיפס התובע הוא מעל ל-2.30 מטר, וכי התובע נפל במהלך הטיפוס מגובה של מעל ל-2 מטר. על כן, חלות בענייננו הוראות תקנות הבטיחות בגובה.

        4. אבהיר שוב כי המנהל בענייננו הוא "מבצע", כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות הבטיחות בגובה, בהיותו "תופש המפעל כמשמעותו בפקודה, המבצע בעצמו או באמצעות עובדים מטעמו, לרבות באמצעות קבלני כוח אדם, עבודה בגובה...". האחריות המוטלת על ה"מבצע" מובהרת בתקנה 2 לתקנות הבטיחות בגובה, שלשונו: "(א) מבצע ימלא אחר הוראות תקנות אלה וינקוט אמצעים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר הוראות התקנות הנוגעות לעבודתו, אלא אם כן החובה הוטלה במפורש על אדם אחר. (ב) הוטלה בתקנות אלה חובה על המבצע יראו אותו כתופש המפעל אף אם אינו תופש המפעל ויחולו עליו הוראות פרק ט' לפקודה" (ההדגשה בקו – הוספה).

        5. לבד מהאחריות הכוללת של ה"מבצע" בעניין עובדיו, כאמור, על פי תקנות הבטיחות בגובה על ה"מבצע" חלות גם חובות ספציפיות רבות, ביניהן [תקנה 21 לתקנות הבטיחות בגובה]: "(א) מבצע יספק במקום העבודה סולמות על פי הוראות פרק זה בלא פגם, מחומר מתאים, מסוג המתאים לאופי העבודה המבוצעת, בממדים ובגבהים המתאימים למקום הצבתם ובכמות הדרושה. (ב) "מבצע אחראי כי לאחר נפילה בלתי מבוקרת של הסולם או לאחר שינועו באמצעות כלי רכב, ייבדק הסולם כדי לוודא כי לא נפגעו רכיבי הסולם, לא נוצרו בו סדקים או עיוותים או מרווחים בלתי סבירים בין חלקיו" (ההדגשה בקו - הוספה). כעולה ממצאי לעיל המנהל אל עמד בחובות אלה.

        6. ועוד, לפי הוראת תקנה 22(א) לתקנות הבטיחות בגובה שכותרתו "גובה הסולם", "מבצע יוודא כי לא יטפס עובד בסולם הארוך מ-2 מטרים אלא עד למטר אחד מתחת לקצהו העליון", אלא אם כן נמצא "מאחז יד מתאים" בגובה של כמטר אחד מעל המקום בו ניצבות רגליו על הסולם בעת העבודה. בענייננו, אני מוצא כי המטפסים בסולם עלו בסולם לגובה שבנסיבות אורכו של הסולם, הוא אסור על פי התקנות ללא "מאחז יד מתאים"; זאת - בעקבות מחדל של המנהל - שלא ווידא אספקת סולם ארוך יותר.

        7. מחדליו של המנהל כ"מבצע" בענייננו מתחדדים למול עיון בהוראות תקנה 25 לתקנות הבטיחות בגובה, המדברות בעד עצמן, והרלוונטיות לבחינת ההתרשלות בענייננו:

           • העובד והמבצע יוודאו כי סולם נסמך או ניצב יועמד על בסיס איתן, באופן שווה על זקפיו באמצעות רפידות גומי, דורבנות מתכת או מעצור נאות אחר בבסיס הסולם, וכי יוסמך ויושען על סמך יציב, כך שלא תתאפשר תזוזה מקרית ממקומו בעת השימוש בו, הכל לפי הענין ולפי סוג המשטח ואופן העמדת הסולם.

           • נוסף על האמור בתקנת משנה (א), אם קיים חשש ליציבות הסולם או שהסולם הוצב במרחק קטן מ-30 ס"מ מקצהו החופשי של משטח, יעמוד אדם ליד בסיס הסולם ויחזיק בו למניעת הזזתו מהמקום.

           • סולם נייד יובטח על ידי התקן לעצירת הגלגלים למניעת תזוזה בלתי רצויה כל עוד נמצא או עשוי להימצא עליו אדם.

           • לא יוצב סולם נסמך אלא כשהוא נשען במקום השענתו התחתון על שני זקפיו בשתי נקודות יציבות המצויות באותו מפלס, ובמקום השענתו העליון על שני זקפיו בשתי נקודות יציבות המצויות באותו המפלס; לא ניתן להציב את חלקו העליון של סולם באופן המאפשר את השענתו על שני זקפיו לרבות על עמוד, תורן, גזע עץ או פינה חיצונית של מבנה, יצויד הסולם באבזר מתאים בראשו, שיאפשר בחוזקו ובמידותיו את ביצוע העבודה בביטחון.

           • לא ייעשה כל שימוש בסולם המצויד במיתקן פיצוי.

           • סולם נסמך, יועמד בשיפועים שבין 1 אפקי ל-4 אנכי, ובין 1 אופקי ל-2 אנכי, (בזוית שבין 65 ל-76 מעלות ביחס לקו האופק) ויינקטו אמצעים נאותים למניעת התהפכותו או החלקתו בעת השימוש בו.

           • סולם ניצב יועמד באופן שהתקן הגבלת המיפתח שלו ייפתח במלואו; לא ייעשה שימוש בסולם שהתקן הגבלת המיפתח שלו אינו תקין.

           • בעת השענת סולם מעל לפתח שעל קיר או מבנה, יימצא ראש הסולם בגובה של 30 ס"מ לפחות מעל הפתח.

           • לא יועמד סולם מול דלת העשויה להיפתח, אלא אם כן ננקטו דרכים בטוחות למניעת פתיחתה, כל עוד מוצב הסולם בסמוך לדלת.

           • לא יוצב סולם במקום המשמש מעבר לבני אדם או לכלים ממונעים, אלא אם כן הצבה זו חיונית, ובכל מקרה יהיה משך ההצבה קצר, ככל האפשר, ויינקטו אמצעים למניעת מעבר אנשים או כלים ממונעים במקום ההצבה.

           • לא יורם על סולם משא כבד שאינו מתאים לייעודו של הסולם; על שלב של סולם יעמוד רק אדם אחד; העומס על הסולם לא יעלה על 150 ק"ג.

           •  לא יעבור עובד העומד על סולם למשטח מוגבה אחר אלא אם כן המשטח יציב, צמוד לסולם ומקובע כראוי. (ההדגשות בקו – הוספו).

        8. כאן המקום להזכיר את הוראת תקנה 26(2) לתקנות הבטיחות בגובה: "מבצע יוודא כי – (2) הטיפוס על גבי סולם ייעשה באופן שהעובד יוכל להיאחז בשלוש נקודות משען לפחות בכל שלב של הטיפוס" (ההדגשות בקו – הוספו).

        9. כעולה הממצאים שמצאתי וניתוח הממצאים לעיל, המנהל כשל כשלון חרוץ במילוי חובותיו כ"מבצע", לא רק בהקשר של ההכוונה והפיקוח שנדרשים על מנת להבטיח ולוודא שהעובד שלו פועל בהתאם להוראות התקנות, אלא בכך שהוא עצמו נתן דוגמא אישית שלילית שבעצם עלולה להטעות את העובד לחשוב שמה שבוצע בפועל בכל השלבים שקדמו לקרות התאונה עצמה – היה על פי התקנות. המנהל הביא סולם נפתח ("ניצב") באורך של 2.5 מטר בלבד, לא דאג לפתוח אותו ולהעמידו "באופן שווה על זקפיו" "באופן שהתקן הגבלת המיפתח שלו ייפתח במלואו", וטיפס בו מבלי שווידא ש"יעמוד אדם ליד בסיס הסולם ויחזיק בו למניעת הזזתו מהמקום". לאחר מכן, סיכן את עצמו בהפעלת כוח ומשקל תוך התכופפות מהסולם וטיפוס בסולם מעל לגובה של 1.5 מטר. כשעמד בתוך המכולה, הורה להשעין את הסולם על הפתח שפתח במכולה, מבלי שווידא שמשטח המכולה "צמוד לסולם", ושהסולם "יושען על סמך יציב, כך שלא תתאפשר תזוזה מקרית ממקומו בעת השימוש בו" "ויינקטו אמצעים נאותים למניעת התהפכותו או החלקתו בעת השימוש בו", ותוך התעלמות מהעובדה שללקוח שאמור לטפס בסולם לא יהיו ברצף עלייתו "שלוש נקודות משען לפחות בכל שלב של הטיפוס" בהן יוכל להיאחז, וגם יהיה חייב לעבור בטיפוס עד לגובה של לפחות 2 מטרים (בסולם שאורכו 2.5 מטרים בלבד). בקיצור, המנהל סיפק שולם שאיננו מתאים לשימוש שייעד לו (באורכו ובסוגו), תוך התעלמות מהסיכון הברור של החלקת הסולם מאחיזתו במכולה.

        10. ודוק; למען הסר ספק, אינני מקבל את המשקל שמייחסות הנתבעות בסיכומיהן לגבי להוראת תקנה 24 לתקנות הבטיחות בגובה - לענייננו. זאת - באשר תקנה זו מקפלת 'פטור' שמתייחס רק להוראות תקנות 23 (1) עד (3) המחייבים שימוש ב"רתמת בטיחות" או "מערכת בלימה", שאני מקבל שאינם מענייננו. זאת – ותו לא.

        11. להשלמת התמונה, אציין כי גם אינני מקבל את טענת הנתבעות, שבעצם לתובע אין טענות כלפי מעסיקו. אמנם התובע במהלך עדותו לא יודע לומר באופן פוזיטיבי מה גרם להחלקתו של הסולם תחתיו, ואף משיב לשאלה: "אתה עולה על אותו סולם שעלה הלקוח באותה, באותה, מה השתבש שגרם דווקא לתאונה שלך?" בתשובה: "כוח עליון, מאיפה אני יודע מה השתבש" [עמ' 27 לפרו'], אך מיד לאחר מתן תשובה זו, הוא מבהיר שבאמירה הזאת – "כוח עליון", הוא התייחס לשאלה – למה זה אירע דווקא שהוא עלה, ולא קודם לכן (כשהלקוח טיפס בסולם), ולא - לכך שאין לו טענות נגד המנהל, לרבות בבחירת סולם שלא מתאים לייעוד שהמנהל ייעד לו באותו בוקר. כך, מיד לאחר תשובתו לעיל, כשבאת כוח הנתבעות חוזרת על תשובתו: "כוח עליון" (כבודקת אתו שזאת כוונתו), הוא משיב: "מאיפה אני יודע מה השתבש, הסולם כנראה הוא זז איזה, שאני עליתי הוא זז איזה ס"מ על איזה גרגיר ואז הוא ברח, אבל סולם, בגלל שיש לו ה-ג', את הקיפול, ה-ג' הזה הקפיץ לי אותו וזה סולם שאסור לשים על, על שכיבה של קיר" [עמ' 27 לפרו'].

        12. בתביעה נזיקית, במהלך דיון ההוכחות התובע אמור להביא את העובדות הידועות לו ולעדים מטעמו, ולהפנות לכך שהדין מקים לו עילה. לא עדותו בחקירה הנגדית לבדה גודרת את סך טענותיו. וכאמור, אינני רואה בעדות לפיה התובע איננו יודע מה השתבש דווקא בעת שהוא טיפס בסולם, כדי להפקיע את מי מהטענות שיש לו נגד המנהל או המעסיקה.

        13. ועוד; התובע איננו חייב לדעת מה השתבש מקום בו קבעתי כי מדובר ב"דבר מסוכן". במצב כזה, הדברים מדברים בעד עצמם; הסולם המסוכן החליק ונפל בגין שורת מחדלים עליהם הצבעתי, שמתחילים בבחירתו ומסתיימים בצורת הנחתו. בנסיבות כאלה, על הנתבעות הנטל להוכיח שלא היתה למעסיקה לגבי הדבר המסוכן התרשלות שתחוב עליה; והנתבעות לא הרימו נטל זה לרמה הנדרשת בדין, כאשר לא מצאו להציג לבית המשפט את הסולם המדובר או מפרט שלו, וגם לא - להציג חוות דעת בטיחותית של מומחה, שיבוא ויאמר שלמרות שנחזה ממכלול המראות והעדויות בנדון שהוראות תקנות הבטיחות בגובה לא קויימו אצל המעסיקה ובפרט בכל הקשור לבחירת והנחת הסולם בענייננו, עדיין - אין לייחס למעסיקה הפרתן או התרשלות בקיומן.

        14. כל האמור לעיל, נאמר על רקע הדין, לפיו המעסיקה בענייננו, והמנהל מטעמה, חבים בחובת זהירות מושגית כלפי עובדיה של המעסיקה, לרבות התובע. לפי הדין, על מעסיק של עובדים ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת על מעסיק/מעביד היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות הנדרשים לקיום משטר בטיחות במקום העבודה [ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף בפסקה 9 והאסמכתאות שם (14.6.2011)].

        15. פקודת הבטיחות ותקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז-1997, מתייחסות לאמצעי הבטיחות בהם על המעביד לנקוט. תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים) תשנ"ט–1999 מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם.

        16. כאמור, תקנות הבטיחות בגובה מטילות חובה נוספת על מעסיק שהוא גם ה"מבצע" - לפקח, שהעובד אכן ממלא אחר תקנות אלה, הנוגעות לעבודתו וקובעות תנאים לביצוע עבודה בגובה והשימוש בציוד הגנה בעת ביצוע עבודה מעין זו.

        17. החובה של המעסיק/מעביד היא חובה כללית וגורפת לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו גם לפקח באופן יעיל על בצוע ומלוי כראוי של כל ההנחיות [ראו ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ (1993); ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם (1980); ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר (1999); ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל (1993); ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו (1982)].

        18. בהתאם לפסיקה, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח, שהעובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" [ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי (10/3/82)]. מעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו [ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה (28/3/88)]. המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות, ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו.

        19. עם זאת, כמובן, לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות [ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם (9/1/84) (להלן: "עניין מלון רמדה")]. ההוראות הקבועות בחקיקה או בתקנות מהוות אמצעי עזר לבירור האמצעים שעל מעביד לנקוט כדי לצור עבור עובדיו הגנה סבירה מפני תאונות, אם כי לעיתים יידרש המעביד לנקוט סטנדרט זהירות גבוה אף יותר.

        20. כאמור בפרק הממצאים, לא מצאתי שדי בכך שהתובע היה עובר פעם בשנתיים הדרכה שכוללת הדרכה בעבודה בגובה, די בה כדי לקבוע שהמעסיקה עמדה בחובותיה כלפיו כעובד אצלה בכל הקשור להדרכה, פיקוח ומתן הזהרות מסיכונים. כאמור, מצאתי כי לא הושתת במפעל המעסיקה משטר בטיחות מינימלי, וההתנהלות שהמנהל איפשר בחצרי המעסיקה, במיוחד בהקשר של שימוש בסולמות היתה בעליל הרת אסון. מהנימוקים שפורטו לעיל, אני מוצא כי הנתבעת 1, המעסיקה, הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שחלה עליה כלפי התובע, בהתרשלות שגרמה או לא מנעה נזק. מעשי ומחדלי המעסיקה מהווים גם הפרת חובות חקוקות הקבועות בדיני הבטיחות בעבודה לטובת העובד, התובע בענייננו, באופן שגרם או לא מנע נזק.

        21. הנתבעות טוענות בסיכומיהן, שככל ותתקבל תביעת התובע יש להטיל עליו אשם תורם משמעותי. לטענתן, התובע הוא עובד ותיק ומנוסה, אשר עבר הדרכות בטיחות, הכיר את הפעולה מושא התביעה, אותה ביצע אינספור פעמים במשך כ-17 שנים בעת עבודתו אצל המעסיקה. עוד טוענות הנתבעות, כי התובע בחר לעלות על הסולם על דעת עצמו מבלי שהתבקש לכך וללא כל קשר לרעש שהוא טוען שנשמע מהמכולה ולמעשה מבלי סיבה ממשית, מבלי להתקשר טלפונית ולברר האם נדרשת עזרתו ומבלי לבקש סיוע או עזרה מהאדם הנוסף שהיה במקום, החייל.

        22. אינני מקבל כסבירה את הטענה מטעם הנתבעות, שהיה על התובע להתקשר למנהל טרם שהחל לטפס בסולם. אינני מוצא שהנתבעות הוכיחו שכשהתובע טיפס בסולם הוא היה מודע לסיכונים שסוגו ונתוניו של הסולם מקימים. אפנה לכך שבעקבות הנטען בתצהירו, התובע מעיד: "ובמקום הזה אין גומיות, בסולם בפינה השנייה אני חושב שהיה גומיות, אני חושב, אבל במקום הזה לא היו גומיות כי, שאני נפלתי זה היה ליד העיניים שלי אני הסתכלתי על זה ואז ראיתי שזה הסולם הזה אמרתי איך הגיע, גונח מכאבים ואני אומר איך הסולם הזה הגיע לפה? זה הסולם שהיה בג'אנק שלנו, בזבל" (ההדגשה בקו הוספה) [עמ' 27 לפרו'; ראה גם "בדיעבד, הבחנתי ..." בסעיף 29 לתצהירו]. ועל כן, בראייתו של התובע באותן שניות, אינני מוצא הגיון בטענת הנתבעות כי הבחירה המתבקשת של התובע היתה תחילה להתקשר למנהל; אותו מנהל, שיש חשש שבשניות אלה נאנק מכאבים לאחר שכספת נפלה עליו, ומסיבה זו לא עונה לקריאות התובע בשמו.

        23. יש לזכור, שהמנהל בחר והביא את הסולם, וכי התובע חזה זה עתה בדוגמא אישית של המנהל שניתן לעלות בסולם הזה למכולה גם בלי שמישהו מחזיק בסולם, ובכך שהמנהל איפשר גם ללקוח לטפס בסולם (בעמדתו במקום בו הורה לעובד להעביר אותו אליו) - מבלי מי שאוחז עבורו בסולם.

        24. אזכיר כי לשון תקנה 12 (3) תקנות הבטיחות בגובה "(3) בעת ביצוע עבודה בגובה באתר, יימצא תמיד במפלס הקרקע אדם בגיר מטעם המבצע, נוסף על העובד או על העובדים, המבצעים את העבודה בגובה... (4) האדם הנוסף כאמור בפסקה (3) יקיים קשר עין עם העובדים בגובה, יסייע להם ככל הנדרש וימנע, ככל האפשר, התקהלות אנשים באזור הסכנה". בענייננו – התובע שימש העובד הנוסף הזה, והוא פעל כהבנתו בנסיבות בהם שמע מה ששמע.

        25. אף שהתובע עבר השתלמויות לגבי עבודה בגובה, ומן הסתם - הכיר במועד התאונה את ההוראה הבסיסית בתקנות, לפיה, אם קיים חשש ליציבות הסולם יעמוד אדם ליד בסיס הסולם ויחזיק בו למניעת הזזתו מהמקום, במצב החירום שנוצר לא היה במקום עובד נוסף כזה.

        26. ונשאלת השאלה מהו היקף היוזמה שנורמטיבית ניתן לדרוש מעובד שמקבל דוגמאות שליליות ממעסיקו - לגלות זהירות יתר והבנה מלאה במשתמע מעשית מהוראות הבטיחות, בהיעדר משטר בטיחות במפעל? האם היה על התובע בענייננו לוודא שוב את יציבות הסולם לאחר שהניח אותו על פתח המכולה; זאת - לאחר שהמנהל, הוא ה"מבצע", ראה את הסולם מונח שם (בסרטון רואים את המנהל מקבל את הלקוח בפתח המכולה, ושניהם מביטים החוצה מהמכולה ורק אז נכנסים פנימה), ולא העיר דבר?! כך, גם נשאלת השאלה, בהתחשב בכך שהתובע פעל מתוך תפיסה של אירוע חירום, האם ניתן לטעון שהיה מצופה מהתובע ליזום לפנות לחייל (שאיננו עובד במקום, אך לגרסת התובע גם הוא, לשמע "הבום", הביע דאגה לגבי מה שקורה בתוך המכולה), ולבקש ממנו שיאחוז בסולם.

        27. אזכיר, כי שני המבחנים מקובלים לבחינת אשמו התורם של נפגע הם: מבחן האדם הסביר, לאמור, האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע; ומבחן מידת האשמה, כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113; ועניין מלון רמדה]. מהותו של מבחן מידת האשמה, היא הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם; 2.12.2009); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי פ"ד נח (1) 1, 17 (פורסם; 1.10.2003)].

        28. בתאונות עבודה מקובל לאמץ את המבחן השני, מבחן האשמה, נוכח אי-השוויון ביחסי הכוחות בין העובד והמעביד. בידי המעביד אמצעי השליטה והייצור וביכולתו לנקוט צעדים מפני רשלנותו של העובד. בענין ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פ"ד מה(2) 593, 598 – הובהר: "...נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא בהתרשלות" [ראה גם: ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ פיסקה [י] (פורסם; 10.3.2009),; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה פיסקה 7 (פורסם; 23.9.2009)].

        29. לפי הפסיקה, אשם תורם ייזקף לחובתו רק במקרים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין. טעם נוסף שלא להחמיר עם העובד מוסבר בכך, ש"בלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב. לא אחת עובדים נחפזים ומבצעים קיצורי דרך, על מנת להספיק ולהשלים את עבודתם במהירות, בין אם לפי דרישת המעביד ובין אם מיוזמתם. מטרתם היא טובת המעביד והעבודה, מבלי להידרש יתר על המידה לבטחונם האישי. דוקא אצל עובד טוב ומסור קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולהשביע את רצון המעביד, הכל – תוך נטילת סיכונים על עצמו, מבלי לשקלם ביישוב הדעת" [ת.א (מחוזי י-ם) 1519/96 פנחס בן ישי נ' אבי לוי (פורסם;19.2.2001) (להלן: "ענין בו ישי")].

        30. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בענין ע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ פ"ד יט (3) 205, 212-211 (1965): "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו היתה הסכנה חדלה להיות סכנה" [ראה גם בענין ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח' פ"ד מב(1) 415, 424-425].

        31. על פי הפסיקה יש לייחס גם משמעות לשאלת הפרת חובות חקוקות על ידי המעביד. אם נמצא, כי המעביד הפר חובות מפורשות בחוק או בתקנות המוטלות עליו בנושא בטיחות עובדיו, מידת האשם העצמי של העובד - פוחתת [ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים פ"ד כח(1) 197]. עוד נפסק, כי גם אם מדובר בעובד ותיק ואחראי, אין בכך כדי לפרוק את חובת הזהירות מהמעביד: "גם עובדים ותיקים ומיומנים חשופים לפגיעות...יש להביא בחשבון שעובד ותיק, אשר בצע את אותה העבודה פעמים רבות, עלול ללקות בשגרה קלוקלת ועתירת סיכונים" [ענין בן ישי].

        32. אזכיר כי גם לעובד חובות. לעובד חובה אותה הוא חב כלפי עצמו לפעול באותה רמת זהירות הנדרשת מ"האדם הסביר", שהיא מצטרפת לחובתו כלפי המעסיק שלא לסכן את עצמו במכוון וללא סיבה סבירה [ס' 202 לפקודת הבטיחות].

        33. בנסיבות ענייננו, גם אם היה מחדל באופן שהסולם הונח, מה שהוא בספק, הרי שהמנהל, ה"מבצע", היה במקום, ובעצם "הכשיר" בהיעדר תגובותיו (בשתיקתו) את פעולות העובד. עיקר המחדל היה בבחירת סוג ואורך הסולם, כאמור – שזה מצב נתון שהעובד קיבל מאת המנהל. בהתאם, אין בפסיקה הרבה שהנתבעות מציגות בסיכומיהם כדי ללמד דין לענייננו, בנסיבותיו, כאמור.

        34. שורה תחתונה, בהתחשב בדין כעולה מהפסיקה ומבחניו, בחיתוכו על הנסיבות והשיקולים בענייננו, כאמור, אני מוצא לייחס לתובע אשם תורם לקרות התאונה בענייננו או לאי-מניעתה ולגרימת הנזק שנגרם בה - בשיעור 10%.

            ד.הנזק והפיצוי

            הנכות הרפואית

            1. בעקבות נפילתו, כאמור, פונה התובע לבית החולים, שם אובחן שבר של המשטח המפרקי בברכו השמאלית. למחרת, ביום 23.11.16, עבר התובע ניתוח לשחזור פתוח וקיבוע פנימי של השברים על ידי ברגים ולוחיות מתכת, שלאחריו קובעה רגלו בסד. הוא אושפז למשך תשעה ימים.

            2. במשך כחצי שנה התובע לא דרך על הרגל והתנייד באמצעות כסא גלגלים או קביים. התובע גם טופל באמצעות פיזיותרפיה והידרותרפיה.

            3. הנתבעות מפנות לכך שהתובע סובל ממחלות רקע: מחלת לב איסכמתית, בקע מפשעתי, סכרת ויתר לחץ דם.

            4. הצדדים הגישו בנדון חוות דעת רפואיות מטעמם. משלא הגיעו הצדדים לכדי הסכמה באשר לנכות הרפואית שיש לייחס לתובע בגין התאונה, מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה ד"ר אבינעם גורדין (להלן: "המומחה"). בחוות הדעת שנתן בנדון מצא המומחה לייחס לתובע בגין התאונה בשל כאביו והגבלות התנועה בברך שמאל - נכות בשיעור 30% לפי הוראת סעיף 35 1 (ד') לתקנות המל"ל.

            5. כאמור, התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. המל"ל קבע לתובע נכות רפואית בשיעור 30% לפי סעיף 35 1 (ד) לתקנות המל"ל (וגם הפעיל את תקנה 15 במחצית, כך שסך נכותו של התובע בהקשר התפקודי על פי המל"ל הוא היא 45%).

            6. הצדדים לא מצאו לחקור את המומחה הרפואי שמונה בנדון. לפיכך לא מצאתי לסטות מקביעת המומחה לעיל, ואני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע היא בשיעור 30% בשל כאביו והגבלות התנועה בברך שמאל.

               הפגיעה התפקודית

            7. התובע יליד 1957, ובמועד התאונה היה בן 59. במועד התאונה היה התובע מנופאי מוסמך, סבל ונהג משאית ורכב כבד, ועסק גם בשינוע מכונות. התובע עבד אצל המעסיקה מאז שנת 2000, כשמרבית עבודתו היתה מחוץ לחצרי המעסיקה בשינוע ציוד ותכולה תוך שימוש גם במנוף שהיה מותקן על משאיות שהועמדו לרשותו.

            8. עובר לתקופת עבודתו אצל המעסיקה, עבד התובע בחברת מנופים על מנופים כבדים במשך 23 שנים, עד שעבר תאונת עבודה, כאשר החליק על מנוף בשנת 1999 או 2000. בגין תאונה זו התובע הגיש תביעה למל"ל, אך לא נקבעה לו נכות. מחקירת התובע גם עולה כי עבר תאונות עבודה עובר לתאונה מושא התביעה, אך לאחריהן חזר מהר לעבודה ולא נקבעה נכות בגינן [עמ' 33 לפרו'].

            9. לתובע 11 שנות לימוד בבית ספר מקצועי בו למד מכונאות רכב. כמו כן, לתובע היה כל השנים רישיון מנופאי.

            10. התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה מושא התביעה איבד את כושרו לעבוד ולהשתכר ולא חזר לשוק העבודה, וכי, בהתחשב בנסיבותיו, השכלתו וכישוריו, יש לקבוע את הפגיעה של התאונה בכושר השתכרותו על שיעור של 100%.

            11. התובע הצהיר בתצהירו כי עובר לתאונה ובמשך כל חייו הבוגרים עבד בעבודות פיזיות כמנופאי, סבל ונהג, כי אין לו השכלה מקצועית וכי תכנן לעבוד לפחות עד גיל 72, אולם כתוצאה מהתאונה אינו מסוגל לעבוד כלל. בנוסף לכך הצהיר התובע: "כתוצאה מהתאונה, איני מסוגל לעבוד עוד במקצוע שלי, שכן, איני מסוגל למאמצים כלל בשל המצב המורכב והקשה של רגל שמאל, וכן בשל הפגיעות הנוספות ברגל ימין ובגב. כתוצאה מהפגיעות שנגרמו לי גם נשלל ממני רישיון המנופאי שלי, כך שלמעשה – נשללה ממני לחלוטין גם האפשרות לעבוד במקצועי זה" [סעיפים 68-69 לתצהירו].

            12. בחקירתו נשאל התובע האם לאחר התאונה ניסה לחפש עבודה אחרת שאינה פיזית. התובע העיד: "אני לא יכול. יש בעיה בעמידה, בישיבה. יש, יש לי בעיה אני לוקח קנאביס, אני לוקח כדורים נירופתיים, אם את יודעת מה זה "אטופן"... אוקסיקונטין" ו-"פרקוסט" זה כדורים שאם אני לוקח אותם אני כמו שיכור בגלל הכאבים ואני מעשן קנאביס, עם זה אי אפשר לעבוד אי אפשר, אם אני ואני, אם אני מעשן אני נשאר בבית אני לא יוצא ולפעמים הלילה עובר לי ליום, היום עובר, כי אני לא ישן מרוב כאבים, יש לי זרמים, יש לי כאבים, יש לי נימול בכף רגל ואין לי אישור, אין לי אישור,... אני לוקח "בונדורמין", אני לוקח דברים בשביל לישון. מה זה לנסות? אני לא יכול, אני לא יכול לעבוד בשום עבודה, לא, אני לא יכול להיות פקיד, אני לא יכול להיות, אני,... לא יכול, אני לא 1 שלמד 12 שנות לימוד עם בגרות ויש לי תואר... גם אין לי, גם אין לי דיבור יפה, אז אני לא יכול לדבר אין לי, אין לי, אין לי עברית יפה, אני לא יכול להיות, לדבר בטלפון מה זה..." [עמ' 36 לפרו'].

            13. הנתבעות טוענות כי יש לבחון את הפגיעה התפקודית הנטענת גם בהתחשב בכך שהתובע סובל ממחלות רקע קודמות לתאונה: מחלת לב איסכמתית, בקע מפשעתי, סכרת ויתר לחץ דם. התובע גורס מנגד, שטרם התאונה הוא חיי ותפקד עם מחלותיו, ומצביע על כך שבמומו עבד אצל המעסיקה והשתכר מעל לשכר הממוצע. אשתו ובנו הצהירו כי תפקד באורח מלא טרם התאונה, והנתבעות בחרו שלא לחקור אותם בענין זה לפניי.

            14. בחקירתו של התובע עלה כי כבר בגיל 45 הוא עבר צנתור, ובשנת 2018 עבר אירוע לבבי, ולאחריו עבר עוד שניים או שלושה צנתורים בעקבות חסימה שנתגלתה. לגרסתו לאחר הצנתורים - אין במצבו הלבבי כדי להשפיע מהותית על כושרו: "אבל אני מרגיש סך הכול בסדר גמור מבחינת הלב" [עמ' 32 לפרו']. התובע מבהיר בעדותו: "אבל זה לא מפריע לי, אני יכול להמשיך לעבוד... לא מפריע לי, זה לא... היום, אני, אם אני לא, אין לי בעיות ברגל אני יכול להמשיך לעבוד, אני אין לי בעיה, אין לי בעיה, אין לי בעיה שאני קשה לי לנשום או, או לא יודע או שאני מתעייף" [עמ' 35 לפרו'].

            15. אפנה לכך שהנתבעות לא מצאו להגיש בנדון מטעמן חוות דעת רפואית באשר לבעיות הרפואיות הנוספות מהן סבל כבר קודם לתאונה או שהתגלו לאחריה – לכאורה ללא קשר לתאונה. בנסיבות אלה, אינני מוצא שהנתבעות הרימו את הנטל להוכיח את טענתן כי אלמלא התאונה, לפחות מאז שנת 2018 בה עבר צנתורים נוספים בעקבות חסימה, לא היה התובע ממשיך לעבוד עד היום – במומו.

            16. אזכיר כי על פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.2015); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].

            17. אין מחלוקת כי משנת 2000 עבד התובע אצל המעסיקה ושכרו החודשי הממוצע ברוטו טרם התאונה עמד על 13,900 ₪. עוד אני מתרשם מכל העדויות לפניי שהתובע שעבד כ-17 שנים באותו מקום עבודה התכוון להמשיך לעבוד במקום - עד לפרישתו מעבודה.

            18. הנתבעות טוענות שהתובע לא הוכיח כי עמד בחובת הקטנת הנזק בנדון. התובע עצמו אישר שלא פנה וחיפש עבודה חילופית, לטענתו - כי גם איננו יכול לשבת או לעמוד באורח ממושך [עמ' 36 לפרו']. הנתבעות מפנות עוד לכך שהתובע לא הציג כל אישור של רופא תעסוקתי כי כושרו לעבוד נפגע ואיזה אופן ושיעור.

            19. ובכן, אני מוצא כי התובע איבד את יכולתו לעבוד בעבודה בה עבד שנים ארוכות, אם כמנופאי ואם כסבל, וספק בעיני שיש לו היכולת להפעיל מכשירים כמו מלגזה. עם זאת, אינני מוצא כי הוכח שיש לייחס לו אובדן כושר עבודה ב-100%.

            20. אינני מוצא שהתובע הרים את הנטל להוכיח ששכר מינימום אין ביכולתו להשתכר לאחר דבקות בחיפוש עבודה, לרבות עבודה כשומר במגרשי חניה כמפקח על הכניסה ברבי קומות.

            21. מאידך, בניגוד לטענת הנתבעות המבקשות לייחס לתובע יכולות השתכרות גבוהות גם לאחר התאונה, אני מוצא כי, בנסיבות, גם לו היה התובע מוצא עבודה המתאימה לכישוריו כפי שהם לאחר התאונה, שכרו החודשי ברוטו של התובע היה פוחת בעקבות התאונה בפועל בכ-60%, מ-13,900 ₪ ל-5,572 ₪ (שכר המינימום כיום).

            22. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט אור בענין ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב(3) 729, 798 (1995), המבהיר שיש נסיבות בהן הנכות הרפואית שנגרמה לנפגע קטנה משמעותית מהנכות התפקודית שנגרמת לו: "אך לגבי פועל בניין, אשר אינו מסוגל לטפס, בגלל נכותו, על סולם או להרים משאות, ונמנע ממנו להמשיך לעבוד כפועל בניין, ייתכן שנכות זו תפגע בכושר השתכרותו בשיעור העולה על 20%, לדוגמה, בשיעור 40%. יש האומרים במקרה כזה, שלתובע זה נגרמה נכות תפקודית בשיעור של 40%. במסגרת נכות תפקודית זו, מובא בחשבון שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע, באשר נמנע ממנו להמשיך ולעבוד במקצועו. במילים אחרות, שיעור הנכות התפקודית נקבע כאן בהתחשב בעיסוקו של התובע ובמידת הפגיעה בכושרו להמשיך ולעסוק בו".

            23. בנסיבות של תיק זה, אני מוצא לקבוע על פי נתוניו הפרטניים של התובע, כי בהתחשב בכך שנכותו הרפואית הצמיתה עומדת על 30%, ובכך שסוג עבודתו של התובע היה עבודה פיזית עם מלגזות, מנופים וסבלות, ושבגין נכותו הוא איבד את כושרו לעבוד בסוג עבודה זה, וכן בהתחשב בהשכלתו ובגילו של התובע במועד התאונה, יש להעמיד את הנכות התפקודית שנגרמה לו בגין התאונה על שיעור של 60% - מיום 22.5.2017 (תום הנכות התפקודית הזמנית).

            24. כמו כן, אני קובע לתובע בגין התאונה נכות תפקודית זמנית בשיעור 100% למשך חצי שנה ממועד התאונה – עד ליום 21.5.2017.

                שיעור הנזק והפיצוי

            25. משקבעתי את הנכות התפקודית, אפנה לכימות ראשי הנזק. למען הנוחות, אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים לדיוננו:

                התובע יליד: 4.6.1957.

                מועד התאונה: 22.11.2016.

                גיל התובע בעת התאונה: 59 ו-5 חודשים.

                גיל התובע כיום: 66 שנים ו-5 חודשים.

                שיעור הנכות הרפואית: 30%.

                שיעור הנכות התפקודית הזמנית: 100% - עד ליום 21.5.2017.

                שיעור הנכות התפקודית: 60% - מיום 22.5.2017 ואילך.

                הפסד שכר

            26. הצדדים מסכימים כי במועד התאונה התובע עבד אצל המעסיקה ושכרו החודשי ברוטו עמד על 13,900 ₪.

            27. התובע גורס כי אלמלא התאונה היה עובד מעבר לגיל הפרישה לפנסיה. אפנה לכך שאשתו לא עבדה בתקופה שקדמה לתאונה, לגרסתה כתוצאה מאילוץ שלא תלוי בה. בנסיבות אלה, בהתחשב בכך שעבודתו של התובע היא פיזית ובבעיותיו הלבביות (שאינן כתוצאה מהתאונה) שנחזה שאולי החמירו בשנת 2018, לא מצאתי שהתובע הרים את הנטל להוכיח את חזקת גיל הפרישה; וקובע כי יש לחשב את נזקו של התובע על בסיס ההנחה שאלמלא התאונה היה פורש מעבודתו - בגיל 67.

            28. בהתאם, בשל העובדה שגילו של התובע כיום הוא מעל לגיל 66 – אתייחס להפסד שכרו עד לגיל הפנסיה בחישוב מאוחד (ההיוון לעתיד – הוא אפסי).

            29. כעולה מקביעותי לעיל, במשך ששת החודשים הראשונים לאחר התאונה היה התובע באי-כושר מלא, ועל כן אובדן שכרו באותה תקופה עומד על סך נומינלי של 83,400 ₪ [13,900X6 = 83,400].

            30. סכום זה בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה (22.2.2017) עומד על סך של 101,576 ₪.

            31. מיום 22.5.2017 ועד ליום 3.6.2024 (בו ימלאו לתובע 67 שנים) חלפו ויחלפו 84.5 חודשים. סכום הפסדו לעבר (ולשבעה החודשים לעתיד לבוא) לפי נכות בשיעור 60% ושכר 13,900 ₪ לתקופה של 84.5 חודשים הוא 704,730 ₪ [13,900 ₪* 84.5 חודשים* 60% נכות].

            32. סכום זה בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה (1.11.2020) עומד על סך של 816,094 ₪.

            33. היינו, הפסד השכר של התובע מסתכם לסך של 917,670 ₪ [101,576 + 816,094 = 917,670]. לסכום זה יש לצרף סך של 12.5% ממנו כפיצוי בגין הפסדי ההפרשות לפנסיה, שמשמעו סך של 114,709 ₪.

            34. אשר על כן, אני קובע כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד שכרו בגין התאונה (כולל הפסדי הפרשות לפנסיה) בסך 1,032,000 ש"ח (בעיגול של 1,032,379 ₪).

                עזרת הזולת

            35. בתצהירו הצהיר התובע שכתוצאה מהתאונה הוא מוגבל בהליכה, מתהלך בצליעה, נעזר בקב ומתנייד בקלנועית. הוא מתקשה בעמידה, עלייה במדרגות, הרמת משקלים וכל פעולה המחייבת מאמץ. עוד הצהיר התובע כי הוא תלוי בבני משפחתו בכל פעולות היומיום. התובע גם הצהיר: "עד היום אני זקוק לעזרה בטיפול בענייני משק הבית, עריכת קניות, ניקיון וכל פעולה מאומצת אחרת. אני מתקשה בביצוע פעולות רבות שכרוכות בעמידה ממושכת, התכופפות, הרמת משא כבד. העול נופל ברובו על בת זוגי וגם על ילדיי שעוזרים לי מאוד. לצערי אני מעריך שככל שאתבגר מצבי הרפואי ישפיע עוד יותר על יכולת התפקוד שלי ואני אזדקק ליותר ויותר עזרה" [סעיף 75 לתצהירו].

            36. בחקירתו העיד התובע כי עובר לתאונה חלק עם אשתו את פעולות משק הבית במשותף: "ירקות לקנות, פירות לקנות, בשרים אני הייתי הולך מביא, סוחב, לפעמים גם תולה כביסות, מוריד כביסות, מקל, מקל, כי היא הייתה עובדת, הייתי עוזר לה איפה שאני יכול" [עמ' 40 לפרו']. עוד העיד התובע כי לאחר הניתוח ניתנה לו הנחיית רופא שלא לדרוך על רגלו השמאלית שמונה חודשים [עמ' 43 לפרו'].

            37. מטעם התובע העידו לפניי גם אשת התובע ובנו לאחר שנתנו תצהיר שהוגש מטעמו של התובע.

            38. אשת התובע הצהירה כי עובר לתאונה היה התובע מטפל בכל ענייני משק הבית והיה מסייע לילדיהם; ולאחר התאונה, התובע זקוק לעזרה ברחצה, התלבשות. לפי תצהירה, עד היום התובע איננו עצמאי והיא דואגת לכביסה, ניקיונות וקניות – מה שקודם לתאונה היה מתחלק ביניהם. עוד מצהירה אשת התובע: "במשך כל תקופת האשפוז הייתי צמודה למיטתו של ... הייתי עוזבת לשעות בודדות לצורך התרעננות ורק לאחר שאחד מבני המשפחה היה בא להחליף אותי ולהיות עם ... במקומי... במשך כל אותה תקופה, אני טיפלתי... הייתי מתלווה אליו לטיפולים. מסייעת לו לאכול, לשתות, להתרחץ. הייתי מביאה לו דברים מהבית לבקשתו ועוזרת לו בכל דבר ועניין. גם לאחר... השתחרר מאשפוז הוא נזקק לעזרה רבה בכל התפקודים כיוון שסבל מאוד וגם כי הרופאים אסרו עליו לדרוך על הרגל למשך תקופה של יותר משמונה חודשים" [סעיפים 9-11 לתצהירה].

            39. בחקירתה העידה אשת התובע כי במועד התאונה סיימה את עבודתה בחברת תקשורת והיתה בהליכי חיפוש עבודה. לעדותה לפניי, לאחר התאונה לא חזרה בחזרה לשוק העבודה, בין היתר באשר התובע היה צריך עזרה של "הכול מהכול" [עמ' 53 לפרו']. בהתאם לעדותה, התובע סובל מכאבים והיא מסייעת לו, גם בנסיעות: "לטיפולים, לבתי חולים, לקנות תרופות, לעזור לו בבית, לעזור לו, יש ימים שהוא סובל מאוד, מאוד, מאוד, לעזור לו במשך היום, כן, אם פתאום זה להרים את המכנסיים, אם זה פתאום להתקלח, להתנגב, פתאום יש לו כאבים, כן" [עמ' 53 לפרו'].

            40. בנו של התובע, שהינו טכנאי הנותן שירותים בבתים, עצמאי במקצועו, הצהיר כי עובר לתאונה אביו התובע היה אדם נמרץ ופעיל והיה עוזר לילדיו. לעדותו, במשך תקופת אשפוזו של התובע הוא ואמו שהו לצדו בבית החולים וסעדו אותו. בן התובע הצהיר שגם היום אשת התובע מסייעת לו בהכנת אוכל, כביסות וניקיונות מאחר שהתובע אינו מסוגל לבצע זאת בעצמו, וכי גם הוא ואחיו מגיעים פעמים רבות כדי לסייע לתובע.

            41. הבן גם הצהיר: "גם אחרי שאבא שוחרר מביה"ח וחזר הביתה אך נזקק לעזרה מלאה ולהשגחה, מאחר ולא יכול היה להיות לבד בבית, על פי הנחיית הרופאים אסור היה לאבא לדרוך על הרגל, ולמעשה הוא התנייד בכסא גלגלים במשך חודשים ארוכים. אבא היה מוגבל ביותר, התנייד בכסא גלגלים והיה צריך עזרה בכל דבר. במשך חודשים ארוכים אנחנו היינו צריכים לעזור לו בכל התפקודים, להביא לו דברים שביקש, להגיש לו אוכל ושתייה, לדאוג לכביסה, לניקיון, נעילת נעליים, ללוות אותו לטיפולים ולביקורות רפואיות, לתת לו את התרופות בהתאם לצורך. אני הייתי מסייע לו ורוחץ אותו ועוזר לו גם להתלבש. אמא שלי עזרה לאבא מסביב לשעון, וגם אנחנו נרתמנו לסייע בכל דבר שהיה צריך. בשל המצב הייתי צריך להיות זמין לעזרה לאבי, והדבר בא פעמים רבות על חשבון עבודתי. כאמור, במקצועי אני טכנאי דודי שמש ומזגנים עצמאי. העיסוק שלי בנוי ברובו על קריאות שירות מלקוחות שפונים אלי במקרים של תקלות ומצפים לזמינות מיידית. בשל הצורך לטפל באבי, לא יכולתי להיענות לפניות רבות והפסדתי עבודות רבות באותה תקופה ונגרמו לי הפסדי הכנסה" [סעיפים 7-10 לתצהיר הבן].

            42. בחקירתו העיד הבן באשר לאופי עבודתו: "...זה גמיש פעם כן פעם לא, לא תמיד אבל, לא תמיד. אצלינו רוב העבודה בדרך כלל היא חירום והשירות שלי הוא חירום, אנשים נתקעים..." [עמ' 56 לפרו']. מעדות הבן גם עולה כי יש לו שלושה אחים נוספים אשר יש להם פחות גמישות במקום עבודתם לבוא ולעזור לתובע, ולכן הוא כעובד שהוא עצמאי - זמין יותר לעזור לתובע.

            43. לגרסת הבן, גם הוא "...יותר ג'אבר, להרים אותו שהוא היה פצוע"; ומבהיר: לגבי אחיו: "זה רוב, רוב הדברים זה בבוקר, בצהריים גם הם עזרו בלי שום קשר, אבל במשך היום שאין מישהו, את רואה את אימא שלי, רבע עוף, צריך מישהו שיזיז אותו, בהתחלה שהוא כמה חודשים שהוא היה אסור דריכה לקלח אותו זה לא, היא לא יכולה" [עמ' 57 לפרו'].

            44. אעיר שלא הובאו ראיות מסייעות לאובדן השכר הנטען של אשת התובע או בנו. כך שגם אם הבן איבד פה ושם הזדמנות עבודה, אין מדובר בהפסד שהיה בידיו להוכיחו בעין. מאידך, אני מתרשם שהפסד מסוים נגרם בהשתכרות האח; ועל כן, בבואי לקצוב את הפיצויי יש להתחשב בהפסד אפשרי זה, כמדד נוסף לעזרה לה נזקק ויזדקק התובע.

            45. לאור כל האמור לעיל, בנסיבות שבהן התובע אושפז ועבר ניתוח, ומספר חודשים לא יכול היה לדרוך על רגלו, אני מוצא כי בחצי שנה הראשונה לאחר התאונה היה התובע זקוק לעזרה מוגברת מבני משפחתי. גם כיום ולעתיד, לאור התמשכות כאביו (שמובילים אותו לעשות שימוש בקנאביס) ובהתחשב בשיעור הנכות שקבעתי, אני מוצא כי התובע יהיה זקוק לעזרת הזולת ובפרט לעזרת בני משפחתו, שהיא חורגת משהו מהמצופה מבני משפחה.

            46. אזכיר כי יש להתחשב בהלכה הנוהגת, כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (1997)]. את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה [רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעידִ פסקה 33 לפסק-הדין (פורסם; 6.2.2012); ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית (פורסם; 6.11.2012)]. בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (1997)].

            47. בשים לב לכך שהתובע עבר ניתוח ברגלו וכן לכך כי התובע נדרש למספר חודשי החלמה בהתחשב גם בטיב הפגיעה, בראיות שהוצגו, ובנכות המשמעותית שנגרמה לו, אני פוסק בגין עזרת הזולת לעבר, לתקופה שחלפה ממועד התאונה, וגם לעתיד, ככל שתידרש - על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 180,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

                הוצאות רפואיות ונסיעות

            48. התובע הצהיר כי מאז התאונה ועד היום הוא זקוק לטיפולים רפואיים, פיזיותרפיה, טיפולים נפשיים ואלטרנטיביים ולשימוש בקנאביס רפואי. התובע גם הצהיר כי שילם עבור קביים, תחבושות ותומכי ברך. בנוסף הצהיר התובע כי בגלל התאונה ובמשך חודשים הוא היה תלוי בבני משפחתו על מנת להגיע ממקום למקום או נאלץ לנסוע במוניות וכן לאחר התאונה עשה שימוש בכסא גלגלים, ולאחר מכן ולמעשה עד היום עושה שימוש בקביים ומתנייד באמצעות רכב או קלנועית.

            49. מחקירתו של התובע עולה כי הוא לוקח כדורים שונים לשיכוך כאבים, ואף נעזר בקנאביס כבר מעל לשנתיים, והוא מקבל בגין עלות הקנאביס החזר חלקי בלבד [עמ' 41 לפרו']. עוד העיד התובע כי הוא נעזר בקב הליכה ומקבל לעתים זריקה להרגעת כאבים בברך.

            50. התאונה היא תאונת עבודה והתובע זכאי להחזר הוצאותיו הרפואיות מהמל"ל. יחד עם זאת, התובע צירף קבלות רפואיות רבות בסכום משמעותי על מנת להמחיש את היקף הוצאותיו, לרבות העתידיות.

            51. בנסיבות, אני מקבל את טענת התובע כי במצבו היה עליו ויהיה עליו לעשות שימוש מוגבר במוניות ולהיעזר בהסעות של בני משפחתו על מנת להגיע ממקום למקום, ובפרט - אל הטיפולים הרפואיים.

            52. אשר על כן, בנסיבות של תובענה זו הנני פוסק לתובע פיצוי בגין הוצאות הנסיעות ובגין חלק מההוצאות הרפואיות, לעבר ולעתיד, על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 40,000 ₪, נכון למועד פסק דין זה.

                כאב וסבל

            53. הפקודה מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על-יסוד הכאב והסבל של הניזוק [ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן פ"ד מח (2), 705, 727 (1994)]. את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית-המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע, בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות ועל-פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה. בענייננו, לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה, את נסיבות התרחשות התאונה שהובילו לניתוח, ולטיפולי הפיזיותרפיה, כעולה מהמסמכים הרפואיים וחוות דעת המומחה, וכן, את מיקום הפגיעה, שיעור הנכות, משך זמן החלמתו וטיפולי הפיזיותרפיה להם נזקק התובע, הנני סבור, כי יש לפסוק לתובע בשים לב לפרק הזמן הממושך שחלף ממועד התאונה ( 7 שנים לערך), פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 150,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

                ריכוז הפיצויים

            54. סכום הפיצויים הכולל, בגין ראשי הנזק השונים, הִנו 1,402,000 ₪ (לפני הפחתה בגין אשם תורם), כמפורט להלן:

                א. כאב וסבל -150,000 ₪

                ב. הפסד שכר - 1,032,000 ₪

                ג. עזרה הזולת -180,000 ₪

                ד. הוצאות רפואיות ונסיעות -  40,000 ₪

                סה"כ: 1,402,000 ₪.

                 

            55. מסכום הפיצוי הכולל, יש להפחית בגין האשם התורם שייחסתי לתובע - 10% מסך הפיצויים; היינו הסכום לפיצוי לפני ניכויים הוא 1,261,800 ₪ [1,402,000X 90%].

            56. כאמור התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל. הנתבעות זכאיות לניכוי התגמולים ששולמו על ידי המל"ל בגין נזקי התאונה. הנתבעות הגישו מטעמן בנדון חוות דעת אקטוארית מיום 31.5.23, לפיה סך תגמולי המל"ל ששולמו וישולמו לתובע בגין פגיעתו הן בסך נומינלי 1,027,123 ₪ ובצירוף ריבית בסך 22,670 ₪ על תשלומי העבר (עד מאי 2023) - סך הניכוי הוא 1,049,793 ₪. על מנת לתת ביטוי לחלוף הזמן מיום 1.6.23 ועד היום (כחצי שנה מאז מתן חוות הדעת האקטוארית) – אעגל את סכום הניכוי העולה מחוות הדעת, כאמור - לסך של 1,050,800 ₪.

            57. הנתבעת 2 חבה כלפי התובע בגין התביעה הנדונה, בהיותה מבטחת אחריותה של הנתבעת 1 בתקופה הרלוונטית.

            58. אם כן, בניכוי תגמולי המל"ל בנדון, דינה של תביעה זו להתקבל, כך שישולם לתובע על ידי הנתבעות סך של 211,000 ₪ [1,261,800 פחות 1,050,800).

                לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי:

                • התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעות ישלמו, ביחד ולחוד, לתובע - סך של 211,000 ₪.

                  • עוד ישלמו הנתבעות לתובע, ביחד ולחוד - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 49,374 ש"ח ₪, וכן - החזר האגרה ששילם התובעת בנדון והחזר הוצאות ששולמו על ידו למומחים בתיק זה בגין חוות הדעת (בכפוף - להצגת חשבוניות), הכל - בלוויית הצמדה וריבית מיום ביצוע כל תשלום.

                  • סכומים אלה ישולמו על ידי הנתבעות לתובע באמצעות בא-כוחו, וזאת - בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבעות; שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

                     

                    51293715129371המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים כמקובל.

                    546783135 7 13זכות ערעור - כדין.

                     

                    ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"ד, 12 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.