פלונית נ' נתיבי ישראל ואח'

הצד השלישי:       א. נ. הדרך הנכונה בע"מ

                          עו"ד כהן

פסק דין

1. התובעת, ילידת 1941, נפגעה ביום 29.3.17 בתאונה, בעת שהלכה בשולי כביש מס' 4 בקטע העובר בעיר נהריה, ונפלה. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.

    

   התאונה והאחריות

2. התובעת תארה בתצהירה את התאונה, כדלקמן:

   "ביום 29.3.17 בשעה 8:30 בערך צעדתי בשולי כביש מס' 4, בצידו המערבי, מכיוון דרום לכיוון צפון – בסמוך לצומת רחוב מסריק בנהריה.

   תוך כדי הליכתי, נתקלה לפתע רגלי במוט ברזל שהיה במסלול הליכתי.

   הריני להצהיר כי המוט היה מותקן בקרקע במסלול הליכתי ולא ניתן היה להבחין בו שכן הוא לא היה מסומן או צבוע.

   כתוצאה מכך נפלתי ארצה בעוצמה ונחבלתי בפנים ובשתי הידיים" (סעיפים 4-7 לתצהירה).

3. תמונה של מוט הברזל הוגשה במסגרת נספח 1 לתצהיר התובעת.

4. פרט לתובעת לא הובאו עדים נוספים ביחס לנסיבות התאונה. עדותה של התובעת הייתה עקבית ואמינה, ולא נסתרה בראיות אחרות, ועל כן יש לאמצה. אציין כי בניגוד לנטען על ידי נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), התובעת העידה כי ראתה את מוט הברזל. לדבריה, אומנם לא הבחינה במוט לפני הנפילה, אך לאחר מכן הסתכלה וראתה שנתקלה בברזל (עמ' 3 ש' 6-8 ועמ' 5 ש' 28-31 לתמליל).

5. לטענת הנתבעת, התובעת הינה האחראית היחידה לקרות התאונה, הואיל ובחרה ללכת בתעלה שבצד הכביש שאינה מיועדת למעבר הולכי רגל, על מנת לקצר את הדרך.

6. יש לדחות את הטענה. מחומר הראיות עולה, כי הדרך שבה הלכה התובעת קצרה באופן ניכר מהדרך החלופית ללכת למחוז חפצה. יתירה מכך, הדרך שבה הלכה התובעת הוכשרה לכך שילכו בה הולכי רגל. הראיה לכך היא העובדה שבאותה דרך קבעו בכביש מעבר חציה. אילו היה מדובר במסלול שבו לא אמורים היו לעבור הולכי רגל, לצורך מה נקבע שם מעבר חציה?

7. זאת ועוד: בדרך החלופית, הארוכה באופן ניכר מהדרך שבה הלכה התובעת, יש לחצות צומת שאין בו מעבר חציה (ראה: עדות יורי סוקולסקי בעמ' 14 ש' 8-24; ועדות רוני לוי בעמ' 32 ש' 7-36 ובעמ' 36 ש' 14-21 לתמליל).

8. התובעת הלכה, אומנם, בשולי הכביש בדרך שלא הייתה סלולה, אך הייתה ידיעה וצפיות כי עוברים בה הולכי רגל, ולכן גם נקבע בכביש מעבר חציה המוביל אליה. דרך זו הינה קצרה באופן ניכר מהדרך החלופית, ובטוחה יותר, שכן חוצים את כביש 4, שהינו כביש ראשי וסואן, במעבר חציה, בעוד שבדרך החלופית חוצים אותו בצורה מסוכנת, ללא מעבר חציה.

9. סיכומו של דבר, יש לדחות את הטענה כי התובעת התרשלה בבחירת הדרך שבה הלכה, ולכן היא האחראית הבלעדית לקרות התאונה.

10. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי קיומו של מוט הברזל אינו מעיד על רשלנות, באשר לא ניתן למנוע לחלוטין תקלות בדרך.

11. במקרה זה מוט הברזל הוא מוט שתקע מודד, כפי שעולה מעדותו של יורי סוקולסקי (להלן: "סוקולסקי") מטעם הנתבעת (ראה: עמ' 20 ש' 23-25 לתמליל). אין צורך לומר כי מי שאחראי לתקינותו ולאחזקתו של השטח, אחראי לכך שבעת ביצוע מדידות יוסרו מוטות שנתקעו במקום לשם מדידה.

12. במקרה זה מי שאחראית לתחזוקת המקום היא הנתבעת. גם העד מטעמה אישר זאת (ראה: עדות סוקולסקי בעמ' 21 ש' 18-21).

13. אין בידי לקבל את הטענה, כי נתבעת מס' 2 (להלן: "העיריה") אחראית אף היא לנעשה במקום התאונה, הואיל ומדובר בכביש שעובר בתחום שיפוטה. משהוחלט כי קטע הכביש הרלוונטי יהיה באחריותה של הנתבעת, עברה האחריות הבלעדית לדאוג לתקינותו של המקום ולתחזוקתו אל הנתבעת. לא בכדי, לא הפנו התובעת והנתבעת, הטוענות כי העיריה אחראית אף היא לנעשה במקום התאונה, לכל אסמכתא התומכת בעמדתן.

14. לכן מן הדין לדחות את התביעה נגד העיריה.

15. מכאן לשאלה אם הנתבעת התרשלה בתחזוקת מקום התאונה. הנתבעת טוענת כי יש להשיב בשלילה על שאלה זו, הואיל והיא התקשרה עם קבלן (הצד השלישי, להלן גם: "הקבלן") בהסכם תחזוקה (להלן: "ההסכם"). על פי ההסכם, תפקיד הקבלן היה, בין היתר, לנקות את צדי הדרכים ניקיון ידני. הקבלן אכן ביצע ניקוי ידני – ארבע פעמים בינואר 2017, שלוש פעמים בפברואר 2017 ופעמיים במרץ 2017 לפני קרות התאונה.

16. דא עקא, כי כפי שיורחב להלן במסגרת הדיון באחריות הצד השלישי, ההסכם אינו מתייחס למוטות ברזל מן הסוג שבו עסקינן. מוטות מסוג זה מהווים מפגע מסוכן, ויש להסירם מיד בתום ביצוע המדידה שלשמה הונחו, ולא להמתין לניקיון התקופתי שמבוצע במקום. הדבר לא נעשה, ומכאן שהנתבעת התרשלה באחזקת המקום.

17. הנתבעת טוענת כי יש להשית על התובעת אשם תורם בשיעור גבוה. אני דוחה את הטענה. מקובלת עליי עמדת התובעת, כי אין עליה כל אשם תורם. כפי שקבעתי לעיל, אין כל רשלנות מצדה של התובעת בבחירת המסלול שבו הלכה. לא מצאתי גם רשלנות בכך שלא הבחינה במפגע. אין חולק כי מדובר במפגע שקשה להבחין בו. מכך נגזר הצורך להקפיד הקפדה יתירה על הסרת המוט בתום המדידה, דבר שלא נעשה על ידי הנתבעת.

     

    אחריות הצד השלישי

18. הנתבעת טוענת כי לפי ההסכם בינה לבין הצד השלישי, הצד השלישי הוא שהיה אחראי על תחזוקת כביש 4, ובכלל זה גם מקום התאונה, מכוח ההסכם בין שני הצדדים, שבו התקשרו בעקבות מכרז. לטענתה, מכוח מפרט הניקיון שבמכרז, ולפי ההסכם, הצד השלישי אחראי לכל עבודות הניקיון. מכאן אחריותו של הצד השלישי לנזקי התאונה, הואיל והתרשל בעבודות הניקיון ולא הסיר את מוט הברזל. לחילופין טוענת הנתבעת, כי גם אם לא היה זה מתפקידו של הצד השלישי להסיר את מוט הברזל, היה עליו להודיע על קיומו לנתבעת ולהתריע בפניה על קיומו של מפגע. על כן חב הצד השלישי לשפות את הנתבעת בגין כל סכום שבו תחוב.

19. הצד השלישי טוען כי סילוק בזנטים ומוטות למדידה מן הסוג שבו עסקינן אינו מהווה עבודת ניקיון שהוא מחויב לעשות מכוח ההסכם. זאת ועוד: הצד השלישי מחויב לביצוע ניקיון ותחזוקה רק כאשר מתקבלת הזמנת עבודה ספציפית, כך נקבע בהסכם. במקרה זה לא הגישה הנתבעת כל הזמנת עבודה. הצד השלישי מוסיף כי הזמנות העבודה מוצאות על ידי חברת פיקוח מטעם הנתבעת, אשר אמורה גם לבדוק את ביצוע העבודה ולאשר תשלום עבורה.

20. אני סבורה כי דין ההודעה לצד שלישי להידחות. לא מצאתי כי עבודות הניקיון על פי ההסכם כוללות גם הסרת מוטות ברזל שתקע מודד בקרקע במכוון לצורך ביצוע מדידה. הסעיפים בהסכם שאליהם מפנה הנתבעת עניינם עקירה של צמחיה (לרבות ענפים ושורשים) וסילוקה, פינוי גרוטאות ופינוי פסולת. הנתבעת טוענת כי "אין הבדל ממשי בין מוט ברזל לבין ענפים ושורשים שבהתאם למפרט הכללי, על הצד השלישי להסירם" (סעיף 52 לסיכומי הנתבעת). אני דוחה טענה זו. ענפים ושורשים הם דבר הגדל באופן טבעי וצפוי. ואילו תקיעת מוט ברזל לצורך מדידה ואי הסרתו הם מעשה ידי אדם. הגורם היחיד שיש לו צפיות לגבי עיתוי ביצוע פעולה כזו הוא הנתבעת, שהשטח באחריותה, והיא נוהגת לתקוע מוטות מסוג זה בעת תכנון עבודות במקום (ראה עדות סוקולסקי בעמ' 16 ש' 39 - עמ' 17 ש' 4 לתמליל).

21. גם סוקולינקי, העד מטעם הנתבעת, העיד כי אין זה תפקידו של הצד השלישי להסיר מוטות ברזל מסוג זה:

    "ש': התפקיד שלהם גם זה להסיר בזנטים עם סימון צהוב מהשטח?

    ת': התפקיד שלהם?

    ש': תפקיד של החברה.

    ת': בכלל לא, בכלל ל, הם..

    ש': תראה, זה לא תפקיד שלהם אם יש בזנט, אם סי..

    ת': להוציא סימנים של מודדים?

    ש': כן.

    ת': מודד סימן את המקום ופתאום מגיע מישהו להוציא הכל, הם לא מסתכלים על זה בכלל זה זה לא פגר זה לא צמיג זרוק, זה לא נייר זה לא שלט פרסומת, למה הם צריכים להתייחס לסימנים של המודדים, זה לא תפקיד שלהם בכלל, לנקות כבישים, זה משהו אחר לגמרי מהזבל, מהאשפה, מהפגרים, מה כל מיני דברים מיותרים שרואים אותם זהו" (עמ' 21 ש' 4-15 לתמליל).

    ובהמשך:

    "ש': עכשיו אתה, שמעתי מקודם חברי כאן שאל אותך, עורך דין בקר, שאתה אמרת מקודם שזה לא התפקיד של הדרך הנכונה להוציא מוטות של מודדים נכון?

    ת': לפי היגיון, זה לא אשפה, וזה לא זבל שנמצא באזור הכביש כדי להוריד את כל הסימנים, הפועל פשוט צוות הוא לא יודע מה זה, הוא יודע שזה מה שקשור לכביש, וזה לא צמיג שזרוק, אז הוא לא מגיע לזה כמה שאני מבין, ככה עובדים פשוטים מבינים גם לפי דעתי.

    ש': יש לך מושג אז למה בעצם נכנסה א"נ לתביעה הזאת?

    ת': תביעה, כי תובעים את כולם מסביב" (עמ' 25 ש' 37 – עמ' 26 ש' 6).

22. די בדברים אלה על מנת להביא לדחיית טענת הנתבעת. הנתבעת, שמודעת לדברים, מנסה לאיין את הדברים בטענה שאין עסקינן בהיגיון אלא בהתחייבויות חוזיות שהעד אינו בקיא בהן. אין בידי לקבל את הטענה. העד הינו מנהל אזור אצל הנתבעת. במסגרת תפקידו ידוע לו מה נחוץ, נהוג ומקובל. ה"היגיון" שעליו מדבר העד אינו הסקת מסקנות גרידא. כבעל תפקיד בכיר אצל הנתבעת, הוא מסביר כי הנתבעת אינה מעוניינת שגורם חיצוני יסיר על דעת עצמו סימנים של מודד, שהרי סימנים אלה אינם פסולת, אלא סימנים שנועדו לצורך כזה או אחר של הנתבעת.

23. יתירה מכך, לפי הראיות שהביאה הנתבעת עצמה, הניקיון האחרון שביצע הצד השלישי היה ביום 21.3.17, דהיינו שמונה ימים לפני התאונה. לא הובאה כל ראיה שמוט הברזל היה במקום במועד זה ולא הושם לאחר מכן. ראיות אלה קיימות רק ברשות הנתבעת, כאחראית למקום וכמי שמבצעת מדידות לצרכי עבודות שבכוונתה לבצע שם.

24. על כן, אף אילו מצאתי שהסרת מוטות מסוג זה היא באחריות הצד השלישי על פי ההסכם, היה מקום לדחות את ההודעה מהטעם שאין כל ראיה שהמוט היה קיים במועד הניקיון ולא הוסר. מטעם זה יש לדחות גם את טענתה החלופית של הנתבעת, כי יש להטיל אחריות על הצד השלישי מאחר שלא התריע בפניה על קיומו של מוט הברזל.

25. התוצאה היא, איפוא, כי יש לדחות את ההודעה לצד שלישי.

     

    נזקי התובעת

26. ד"ר ניר הוס, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, קבע לתובעת נכויות זמניות בשיעור של 100% למשך שלושה חודשים, ולאחר מכן בשיעור של 60% למשך חודשיים נוספים. כמו כן קבע לה נכות צמיתה משוקללת בשיעור 41%, שהרכבה כדלקמן:

    15% בגין השבר בהומרוס שמאל וההגבלה בתנועות הכתף.

    10% בגין השבר בשורש כף יד ימין וההגבלה בתנועות המרפק.

    10% בגין השבר בשורש כף יד שמאל וההגבלה בתנועה.

    5% בגין השבר בשורש כף יד ימין וההגבלה בתנועה.

    10% נכות אסתטית בגין הצלקות שנותרו.

27. להלן אדרש לראשי הנזק הנטענים על ידי התובעת.

     

    כאב וסבל

28. כתוצאה מהתאונה סבלה התובעת משברים בשתי ידיה ובכתף אחת. הפגיעות הותירה בה נכות בשיעור גבוה לצמיתות. היא הייתה באי כושר מלא במשך כמה חודשים. כיום מצבה מקשה על ביצוע פעולות יום יומיות. אין ספק שמדובר בפגיעה חמורה הגורמת סבל רב, בפרט לאדם קשיש.

29. לפיכך אני קובעת פיצוי בסך של 120,000 ₪ בראש נזק זה.

     

    הוצאות ונסיעות בעבר ולעתיד

30. לגבי העבר: מדובר בראש נזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות. הקבלות שצרפה התובעת לתצהירה הן קבלות בגין הוצאות משפט, אשר נפסקות בנפרד.

31. עם זאת, יש להניח שלתובעת נגרמו הוצאות לצורך טיפולים רפואיים ונסיעות אליהם, ולכן אני פוסקת פיצוי גלובלי בסך של 5,000 ₪ בראש נזק זה.

32. לגבי העתיד: מחוות דעת מומחה בית המשפט לא עולה כי התובעת תזדקק בעתיד לטיפולים כלשהם, בפרט לא כאלה שאינם כלולים בסל הבריאות. לפיכך אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

     

    עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

33. לגבי העבר: מדובר בראש נזק מיוחד, שיש להוכיחו בראיות. לא הובאו ראיות כי נלקחה בעבר עזרה בתשלום.

34. עם זאת, מהימנות עליי עדויות התובעת ובנה, כי התובעת נזקקה לעזרה בעקבות התאונה, הרבה מעבר לעוזרת הבית שהייתה לה עוד קודם לתאונה, על פי עדותה (עמ' 6 ש' 6-10 לתמליל). הדברים נכונים במיוחד לגבי החודשים הראשונים לאחר התאונה, שבהם הייתה באי כושר מוחלט, כששתי ידיה שבורות.

35. מעיון בתיק הסיעוד של המל"ל שהגישה הנתבעת, עולה כי לתובעת נקבעה זכאות זמנית לעזרה בהיקף של חמש שעות שבועיות, שהסתיימה ביום 1.10.17. החל מיום 1.6.22 חודשה הזכאות, בהיקף של שש שעות שבועיות.

36. עם זאת אין לי ספק שהתובעת נזקקה, ועדיין זקוקה, לעזרה מעבר לזו שנקבעה על ידי המל"ל, וזו ניתנה, ועדיין ניתנת, על ידי בני משפחתה.

37. אני קובעת פיצוי בסך 25,000 ₪ בגין עזרה זו.

38. לגבי העתיד: התובעת מסרה בעדותה כי נזקקה לעזרת עוזרת במשק הבית עוד לפני התאונה. לכן אין לקשור את הצורך בעזרה זו לתאונה.

39. כמו כן, לתובעת ניתנה על ידי המל"ל עזרה בהיקף של שש שעות שבועיות החל מיום 1.6.22. לפי עדות התובעת, היא בחרה להמיר עזרה זו בסכום של 400 ₪ (עמ' 6 ש' 14-17 לתמליל). התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין עזרה שיכולה הייתה לקבל מהמל"ל, ובחרה שלא לקבל. לכן השאלה היא מה היקף העזרה הנוסף שלו זקוקה התובעת, אם בכלל.

40. אני סבורה שעזרה בהיקף של עשר שעות חודשיות מעבר לזכאותה מהמל"ל משקפת את צרכיה. לפי עלות של 50 ₪ לשעה מדובר ב-500 ₪ לחודש.

41. התובעת כיום בת 83. תוחלת החיים של נשים בגיל זה – 7.4 שנים.

42. החישוב: 500*80.5038=40,252 ₪.

     

    סיכום

43. נזקי התובעת מסתכמים ב-190,252 ₪.

     

    סוף דבר

44. לפיכך תשלם נתבעת מס' 1 לתובעת סך של 190,252 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 20% מסכום זה ומע"מ, שניהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל; ותשיב לה את האגרה, את עלות חוות דעת המומחה מטעמה ואת חלקה בשכר המומחה מטעם בית המשפט.

45. אני דוחה את התביעה נגד נתבעת מס' 2.

46. אני דוחה את ההודעה לצד שלישי.

47. נתבעת מס' 1 תשלם לנתבעת מס' 2 שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ ומע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, ותחזיר לה את חלקה בשכר המומחה מטעם בית המשפט.

48. אציין כי מצאתי לחייב את נתבעת מס' 1, ולא את התובעת, בהוצאותיה של נתבעת מס' 2, שכן לנוכח עמדתה של נתבעת מס' 1 בעניין אחריותה של נתבעת מס' 2, לא היה מנוס מהותרתה של נתבעת מס' 2 כצד בהליך עד תומו.

49. נתבעת מס' 1 (המודיעה) תשלם לצד השלישי שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ ומע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

50. בשולי הדברים אעיר כי יש להצר על כך שתביעה מסוג זה מנוהלת עד תום, ללא נכונות אפילו להגיש תחשיבי נזק בניסיון להשיג פשרה, דבר שעשוי היה להביא את ההליך לסיום הרבה קודם לכן, ולייתר חלק ניכר מההוצאות.

51. זכות ערעור כחוק.

     

     

    ניתן היום, ח' שבט תשפ"ד, 18 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.