- נגד -
ת"א בית משפט השלום אשדוד	25706-03-19 17/11/2024
בפני השופט: יהודה ליבליין
התובעים: 1. יאיר חמו 2. אושרת חמו 3. אווה סימי דרמון 4. ליאם דרמון 5. אהרון פדר 6. רוית פדר 7. יוסי בוכניק 8. יניב שניר בוכניק 9. ויקטור חזיזה 10. לולה חזיזה עו"ד י' איפרגן	הנתבעות: 1. אפרידר החברה לשכון ולפתוח ישראל בע"מ 2. ועדה מקומית לתכנון אשקלון 3. עיריית אשקלון י' בן-שלום ועו"ד א' עייש - בשם הנתבעת 1 עו"ד א' יעקבסון - בשם הנתבעת 2
פסק דין

מבוא

לפני תביעתם של חמישה בעלי מגרשים לבניית בית חד משפחתי בעיר אשקלון, במסגרתה נטען, כי על אף שתכנית המתאר החלה על המגרשים, ועל אף שהיתרי הבנייה שניתנו לבניית בתים על המגרשים, מאפשרים קיומן של חניות לרכבים בתוך המגרשים, הרי שבשל מחדלים של אפרידר חברה לשיכון ולפיתוח בע"מ, עיריית אשקלון והועדה המקומית לתכנון ובנייה אשקלון, כביש הגישה למגרשים צר מן הרוחב המינימאלי המאפשר להחנות את רכבי התובעים בחניות שתוכננו בתוך המגרשים, כך שבפועל נמנעת מהם האפשרות המעשית להחנות את רכביהם בשטח שהוקצה במגרשים לצורך החניות.
נטען, בהתבסס על חוות דעתו של המהנדס רענן חסידוף, המומחה מטעם בית המשפט בתחום התנועה, במסגרתה קבע שרוחב שביל הגישה למגרשים שבבעלות התובעים, צר מן הרוחב שנקבע בהנחיות לתכנון חניות, ועל-כן לא ניתן לעשות שימוש בחניות הקיימות במגרשים, אזי נגרמה פגיעה בערך המקרקעין שבבעלות התובעים. בעניין שיעור הפגיעה בערך המקרקעין נסמכים התובעים על חוות דעתו של שמאי המקרקעין אלעד משה חזיזה.
נוסף על הטענה בדבר הפגם ברוחב שביל הגישה למגרשים, טוענים התובעים, כי הנתבעות הפרו את החובה החלה עליהן, בין על-פי דין ובין מכוח הסכם, לפתח את שביל הגישה למגרשים, ולקבוע בו הסדרי תנועה, כך שבפועל שביל הגישה מהווה סכנה בטיחותית, ומקור לסכסוכים בין דיירי הרחוב. לאור טענתם זו, עותרים התובעים לייתן צווי עשה לפיתוח שביל הגישה ועריכת תכנית תנועה, ובנוסף לפצות אותם בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם.
התובעים טוענים עוד, כי לאור הסכמה חסרת יסוד בדין בין הנתבעות, הוטלה עליהם החובה לשלם היטל השבחה, בגין הצורך לבקש הקלה שתאפשר להם לבנות את ביתם, לאור כך שאפרידר חברה לשיכון ולפיתוח בע"מ, מכרה להם מגרשים ששטחם קטן משטח מגרש מינימאלי שניתן לקבל עבורו היתר בנייה בהתאם לתכנית המתאר החלה.
הנתבעות בהגנתן העלו טענות סף שעל יסודן מבוקש לדחות את התביעה, ולו כלפי חלק מן התובעים, מבלי להידרש לטענות לגופן. נטען בהקשר זה, כי עילת התביעה התיישנה, היות שהמגרשים נרכשו בשנת 2010, כאשר במועד זה כבר הייתה בנויה חומה מצידו השני של שביל הגישה, באופן שמקטין את רוחב שביל הגישה, והיות שהתובעים מבססים את טענת הרשלנות על כך שהחומה במגרש הסמוך נבנתה בסטייה מהיתר בנייה, ועקב כך היא הגורמת להצרת רוחב השביל, אזי בשים לב שהתביעה הוגשה בשנת 2019 יש לומר שעילת התביעה התיישנה.

בעניינן של משפחות פדר ודרמון (התובעים 3 - 6) נטען, כי לא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמן, והן לא עמדו לחקירה נגדית בבית המשפט, ועל-כן תביעתם לא הוכחה.

אפרידר חברה לשיכון ולפיתוח בע"מ טוענת בנוסף, כטענת סף, כי משפחות פדר, דרמון ובוכניק (התובעים 3 - 8), כלל לא רכשו ממנה את המגרשים, ועל-כן נוסף על הטענות לעיל, גם אין כל יריבות משפטית בינה לבינם.
לגופו של עניין טוענות הנתבעות, תוך שהן מבקשות להטיל אחריות האחת כלפי השנייה, כי הן אינן נושאות באחריות לכך ששביל הגישה למגרשי התובעים איננו מאפשר להם כניסה עם רכבים לחניות שבנו בביתם.

אפרידר חברה לשיכון ולפיתוח בע"מ טוענת, כי בהתאם לחוות דעת מדידה מטעמה, החומה הגובלת בצדו האחר של שביל הגישה למגרשים, שנבנתה על-ידה במגרש 1003, נבנתה בהתאם להיתר ואף התקבל אישור לאכלוס הבניינים, ולכן אין כל התרשלות מצידה, היות שאין חולק, כי לא היא זו שביצעה את המדידות למגרשי התובעים, ואף לא הייתה אחראית על עריכת תכנית מתאר לשביל הגישה.

מנגד, טוענות עיריית אשקלון והועדה המקומית לתכנון ובנייה אשקלון, על יסוד הראיות הקיימות, שיש לקבוע שהחומה שבנתה אפרידר חברה לשיכון ולפיתוח בע"מ במגרש 1003 נבנתה בסטייה של כ- 50 ס"מ מערבה, באופן שגורם להיצרות שביל הגישה, לרוחב של פחות מ- 5 מ'.

הנתבעות כולן טוענות, שיש להטיל אחריות גם על התובעים עצמם, ולו כאשם תורם, היות שבמועד רכישת המגרשים החומה במגרש 1003 כבר הייתה בנויה, ועל-כן היה בידי התובעים המידע הדרוש לצורך בניית ביתם במרחק הדרוש של 5 מ', וככל שלא עשו זאת האשם רובץ לפתחם.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת
בני הזוג יאיר ואושרת חמו (להלן - "חמו") הינם בעלי הזכויות בבית צמוד קרקע שברח' יסעור 1, אשקלון (מגרש מס' 221 בגוש 1966). חמו רכשו את הזכויות במגרש, עליו בנו את ביתם, ביום 27.09.2010 מאפרידר החברה לשיכון ופיתוח ישראל בע"מ (להלן - "אפרידר").
חמו קיבלו ביום 30.12.2013 היתר לבניית ביתם הכולל חניה צמודה, וזאת בהתאם להוראות תכנית המתאר 1/110/03/4 החלה על המגרש, ולאחר בניית הבית קיבלו אישור לאכלוסו (טופס 4) ביום 21.06.2016.
בני הזוג ליאם ואווה סימי דרמון (להלן - "דרמון") הינם בעלי הזכויות בבית צמוד קרקע שברח' יסעור 3, אשקלון (מגרש מס' 222 בגוש 1966). דרמון רכשו את הזכויות בביתם הכולל זכות לחניה צמודה, במהלך שנת 2016 מבעלי הזכויות המקוריים, אשר בנו את הבית לאחר שרכשו את הזכויות במגרש מאפרידר, ולאחר שהתקבל היתר לאכלוסו ביום 13.05.2016.
בני הזוג אהרון ורוית פדר (להלן - "פדר") הינם בעלי הזכויות בבית צמוד קרקע שברח' יסעור 5, אשקלון (מגרש מס' 223 בגוש 1966). פדר רכשו את הזכויות בביתם הכולל זכות לחניה צמודה, במהלך שנת 2016 מבעלי הזכויות המקוריים, אשר בנו את הבית לאחר שרכשו את הזכויות במגרש מאפרידר, ולאחר שהתקבל היתר לאכלוסו ביום 24.11.2015.
יוסי ויניב שניר בוכניק (להלן - "בוכניק") היו בעלי הזכויות בבית צמוד קרקע שברח' יסעור 7, אשקלון (מגרש מס' 224 בגוש 1966). בוכניק רכשו את הזכויות במגרש, אשר כלל זכות לחניה צמודה, במהלך חודש יולי 2013 מבעלי הזכויות המקוריים.

בהתאם להיתר בניה מיום 29.09.2013, בנו בוכניק על המגרש את ביתם הכולל חניה צמודה, וזאת בהתאם להוראות תכנית המתאר 1/110/03/4 החלה על המגרש, וקיבלו היתר לאכלוסו, ככל הנראה, במהלך שנת 2017.
בוכניק מכרו את ביתם ביום 14.09.2021, תוך כדי ניהול ההליך, תמורת סך של 3,500,000 ₪ (ראו חלקים מהסכם המכירה שצורפו כנספח לתצהירו של מר שניר בוכניק).
בני הזוג ויקטור ולולה חזיזה (להלן - "חזיזה") הינם בעלי הזכויות בבית צמוד קרקע שברח' יסעור 9, אשקלון (מגרש מס' 225 בגוש 1966). חזיזה רכשו את הזכויות במגרש עליו בנו את ביתם מחברת אפרידר ביום 27.05.2010.
חזיזה קיבלו ביום 04.08.2011 היתר לבניית ביתם הכולל חניה צמודה, וזאת בהתאם להוראות תכנית המתאר 1/110/03/4 החלה על המגרש, ולאחר בניית הבית קיבלו אישור לאכלוסו (טופס 4) במהלך שנת 2013.
בתי התובעים מצויים בתחומה המוניציפאלי של עיריית אשקלון, וההיתרים לבניית הבתים ניתנו על-ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה אשקלון (להלן - "הועדה המקומית")(ולהלן שתיהן יחד "הנתבעות 2 - 3").
בתי התובעים גובלים בצדם המזרחי בחלקה שייעודה בתכנית המתאר 1/110/03/4 הוא שביל/מעבר הולכי רגל, ובהתאם להסכם בין אפרידר לנתבעות 2 - 3 מיום 04.09.2005 אמור להפוך לחלקה שיעודה תנועת כלי רכב (להלן - "שביל היסעור"). (ראו ההסכם בין הנתבעות נספח 3 בתיק המוצגים של התובעים).
מצדה המערבי של חלקת שביל היסעור מצוי מגרש 1003, בגינו ניתן היתר בניה ביום 21.08.2007 לבניית שלושה בניינים, המחוברים ביניהם כיחידה אחת (להלן - "מגרש 1003"), והיתר לאכלוסו ניתן ביום 26.05.2009 (ראו סעיף 22י' לתצהיר של עו"ד יבלון מטעמה של אפרידר).
אפרידר הייתה בעלת הזכויות במגרשים עליהם נבנו בתי התובעים, והיא עצמה בנתה את הבניינים שעל גבי מגרש 1003, אשר היה בבעלותה.
להבנת המחלוקת בין הצדדים מצורף תשריט של החלקות לגביהן ייערך דיון בפסק הדין. במרכז המחלוקת מצויה חלקת שביל היסעור הצבועה בחלקה הרלוונטי למחלוקת בצבע כחול; מצדו המערבי של שביל היסעור מצוי מגרש 1003 אשר איננו צבוע, וכמתואר בתשריט בנוי עליו מבנה אחד, שאין מחלוקת כי הוא מהווה שלושה בנייני מגורים צמודים; מצדו המזרחי של השביל מצויים המגרשים עליהם בנויים בתי התובעים, והם צבועים בצהוב.
בחודש יוני 2017 הגישו חזיזה עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי, במסגרתה עתרו לכך שבית המשפט יורה לעיריית אשקלון והועדה המקומית לנקוט בכל האמצעים שברשותן על מנת לגרום להריסת החומה במגרש 1003, שנבנתה לטענתם תוך סטייה מהיתר, וגורמת להצרת רוחבו של שביל היסעור. (ראו כתב העתירה וכתב התשובה נספח 14 בתיק המוצגים של עיריית אשקלון והועדה המקומית).

העתירה נמחקה בהסכמת עיריית אשקלון והועדה המקומית, תוך שמירת זכותם של התובעים להגיש תביעה.
מטעמו של בית המשפט מונה כמומחה בתחום התנועה המהנדס רענן חסידוף, אשר חיווה דעתו, כי רוחבו של שביל היסעור קטן מ- 5 מ', ועומד בפועל סביב 4.5 מ', ונוכח האמור לא ניתן להחנות רכבים בחניות שבמגרשי התובעים, היות שרוחב השביל לא עומד בדרישות התכנון לחניה הניצבת בין עמודים.

המומחה חסידוף הוסיף וקבע, כי לא הוכנה למגרשי התובעים, מגרש 1003 ושביל היסעור תכנית לשינוי גבולות המגרשים ותיחום שבילים, ואף לא הוכנה תכנית תנועה עבור שביל היסעור.

המחלוקת
מתוך העיון בסיכומי הצדדים יש לומר, שאין מחלוקת כי בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט המהנדס רענן חסידוף, התובעים אינם יכולים להחנות את רכבם בחניות שתוכננו בתחומי המגרשים שבבעלותם, בשל העובדה ששביל היסעור צר מן הרוחב המאפשר זאת.
אמנם הנתבעות טענו בלשון רפה, כי התובעים לא הוכיחו שהם אינם עושים שימוש בחניות לצורך חניית רכבם, אלא שבטענה זו אין ממש ככל שהיא נוגעת לחמו, חזיזה ובוכניק, אשר העידו בבית המשפט שאינם עושים שימוש בחניות שבמגרשים, בשל העדר אפשרות להיכנס לחניות אלה, נוכח הרוחב הצר של שביל היסעור.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים עניינה בשאלה, האם למי מן הנתבעות אחריות לכך שרוחבו של שביל היסעור קטן מ- 5 מ', כך שלא ניתן להחנות רכבים בתחומי המגרשים שבבעלות התובעים. נטען, כי אחריות הנתבעות לכך שרוחב שביל היסעור קטן מ- 5 מ' באופן שאיננו מאפשר לתובעים להחנות את רכביהם בתחומי המגרשים שבבעלותם, נובעת מן המעשים מחדלים הבאים:

עיריית אשקלון והועדה המקומית לא פיקחו כנדרש על בניית הבניינים והחומה במגרש 1003; בשל התרשלות של אפרידר בבניית החומה במגרש 1003, היא נבנתה בסטייה מן ההיתר לתוך תחומי חלקת שביל היסעור; אפרידר הפרה התחייבות פומבית שלקחה על עצמה להכין תכנית מתאר עבור שביל היסעור, כמו גם עבור שטחים ציבוריים נוספים, ואף הפרה התחייבות לערוך תכנית לסימון גבולות המגרשים. בהקשר זה נטען, כי הרשלנות רובצת גם לפתחן של עיריית אשקלון והועדה המקומית, אשר לא עמדו על יישום ההתחייבות התכנונית שלקחה על עצמה אפרידר.
ככל שיוכח, כי למי מהנתבעות אחריות לכך שרוחב שביל היסעור קטן מ- 5 מ', אזי יהיה מקום לדון בשאלת הפגיעה בערך מגרשי התובעים שנגרמה עקב כך. בנוסף, יהיה מקום לדון בשאלה האם יש מקום לפצות מי מהם בשל עוגמת הנפש שנגרמה להם, בשל העדר אפשרות להחנות את רכבם בתחומי המגרש, ובשל העובדה ששביל היסעור לא פותח כנדרש, ולא נקבעו בו הסדרי תנועה. בהקשר זה יהיה גם מקום לדון, בדרישת התובעים למתן צו עשה לפיתוח שביל היסעור והסדרת התנועה בו.
מחלוקת נוספת בין הצדדים עניינה בחיוב התובעים בתשלום היטל השבחה, שהוטל בשל העובדה שעל אף ההוראה בתכנית המתאר, ולפיה גודל מגרש מינימאלי בגינו ניתן לייתן היתר בנייה הוא 600 מ"ר, העניקה הועדה המקומית לתובעים (או למי שמהם רכשו את המגרשים) הקלה, כך שניתנו היתרים לבניית בתים על המגרשים שכולם קטנים מ- 600 מ"ר, תוך שנשמר היקף הבנייה המותר, כאילו מדובר במגרש שגודלו 600 מ"ר. טוענים התובעים, כי אפרידר היא זו שהייתה צריכה לשאת בתשלום היטל ההשבחה, אך בשל הסכמה המנוגדת לדין בין אפרידר לוועדה המקומית הוטלה החבות עליהם.
טרם הדיון במחלוקות המרכזיות, אדון בטענות מקדמיות של הנתבעות, ולפיהן: עילת התביעה התיישנה ביחס לתובעים חזיזה וחמו אשר רכשו את המגרשים בשנת 2010; כי לתובעים פדר, דרמון ובוכניק, אין עילת תביעה, היות שהם לא רכשו את המגרשים מאפרידר, וכי במועד בו רכשו את זכויות כבר הייתה ידועה הבעייתיות הקיימת ברוחב שביל היסעור. בעניינן של משפחות פדר ודרמון נטען בנוסף, כי תביעתן לא הוכחה כלל במישור העובדתי, היות שלא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמן, ואיש מטעמן אף לא העיד בבית המשפט.

דיון והכרעה

התביעה בעניינן של משפחות פדר ודרמון
טוענות הנתבעות, שיש לדחות את התביעה בעניינן של משפחות פדר ודרמון, אף מבלי לדון בטענותיהן לגופן של מחלוקות, משום שרכשו את הזכויות בביתם, לאחר שכבר התברר ששביל היסעור אינו רחב די כדי לאפשר חניית רכבים בחניות שבתחומי המגרשים. נטען, כי היות שלא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמן, ואיש מטעמן אף לא העיד בפני בית המשפט, אזי לא הוכחו על-ידן יסודות התביעה. אפרידר אף מוסיפה וטוענת, כי אין קשר חוזי בינה לבינן, ולכן ככל שהתביעה מבוססת על עילה חוזית, אזי ממילא דינה להידחות.
פדר ודרמון בסיכומי התשובה מטעמם טענו, כי התצהירים שהגישו חזיזה ובוכניק, כמו גם חוות הדעת והמסמכים שהוגשו מטעמם של התובעים, משמשים את התובעים כולם, והנתבעות כלל לא ביקשו לחקור אותם, ואף לא חלקו על המסמכים שהוגשו, ועל-כן ניתן לדון בתביעתם על יסוד אלה.
לאחר העיון, יש לדחות את התביעה בעניינן של משפחות פדר ודרמון, אף מבלי להידרש לטענות לגופן, בכל הנוגע לקיומה של רשלנות בהתנהלות הנתבעות ו/או הפרת הסכם של אפרידר כלפי רוכשי המגרשים. בצד זאת יש לומר, כי בעקיפין מתקבלת תביעתן של משפחות פדר ודרמון, בכל הקשור לפיתוח שביל היסעור ועריכת תכנית שתסדיר את התנועה בו.
משפחות פדר ודרמון ביקשו לנהל את ההליך מבלי להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמן, וממילא מבלי שנמסרה מטעמן גרסה כלשהיא - ביחס לנסיבות רכישת ביתן; המידע שהיה בידיהן עובר לרכישת הבית; והאם המחיר בו רכשו את הזכויות בביתן משקף את ירידת הערך הנטענת, וזאת בשים לב לכך שבמועד הרכישה הבעייתיות ביחס לרוחב שביל היסעור כבר הייתה ידועה. לכך יש להוסיף, שבהעדר תצהיר ו/או עדות של מי מטעמן אין כל הוכחה שהן ביקשו לעשות שימוש בחנייה, אך בשל רוחב שביל היסעור הן אינן מצליחות לעשות זאת. בעניינים המפורטים לעיל, הן אינן יכולות להסתמך על העדר יכולתם של יתר התובעים להחנות את רכבם ועל חוות הדעת שהוגשו, והיה עליהם להוכיח באמצעות עדות אישית שלהם, שאין להם אפשרות להחנות את רכבם בתחומי המגרש שבבעלותם.

זאת ועוד, באי הגשת תצהיר ועמידה לחקירה נגדית, נמנעה מן הנתבעות האפשרות לחקור אותם על נסיבות רכישת ביתם ונסיבות קביעת מחיר הרכישה, שעה שאין מחלוקת כי הם רכשו את הזכויות בבתים בשנת 2016, לאחר שכבר התברר שקיימת בעייתיות באפשרות להחנות רכבים בתחומי המגרשים, ואף לאחר שהוגשה העתירה לבית המשפט המחוזי (ראו בסעיף 20 לעיל).
לאור האמור, העובדה שהוגשו תצהירים על-ידי חזיזה ובוכניק, ומר חמו העיד בעדות ראשית במהלך הדיון שהתקיים ביום 18.07.2023, אין בה כדי להועיל למשפחות פדר ודרמון, היות שחזיזה, חמו ובוכניק העידו על העובדות הרלוונטיות לרכישת המגרשים שבבעלותם, והם לא הזכירו בעדותם את משפחות פדר ודרמון, וממילא את הנסיבות שבהן משפחות אלה רכשו את הבתים שבבעלותן.
די באמור, כדי לדחות את תביעתם של פדר ודרמון בהעדר ראיות מטעמם. העובדה שמטעמם הוגשו מסמכים, ואף הוגשו חוות דעת, אין בה די כדי לבסס קיומה של עילה אישית בעניינם, ובצדק מציינות הועדה המקומית ועיריית אשקלון בסיכומיהן, כי:

"משפחות אלה, אשר הינם התובעים מס' 3 - 6, הן בגדר תעלומה, אף נציג ממשפחות אלה לא העיד בבית המשפט ואף לא מסר תצהיר מטעמם.

מנסח הטאבו שצרפו דרמון ופדר לכתב תביעתם נראה כי הללו רכשו את דירותיהם בשנת 2016 'יד שניה' וממילא לא יכולים לטעון כי הם היו 'מופתעים' ממיקום החומה ומהכניסה לחניה.

לא זו אף זו התובעים לא הציגו את העובדה כי רכשו את בתים במחיר מלא וללא כל ירידת ערך. לא בכדי בחרו תובעים אלה לא להעיד ולא להגיש תצהיר מטעמם."

היות שפדר ודרמון נמנעו מהגשת תצהיר ומתן עדות בבית המשפט, אזי לא הוכח על-ידם שנגרם להם נזק כלשהו. כך להמחשה, לא הוכח על-ידם שהמחיר בו רכשו את ביתם משקף רכישה של בית חד משפחתי, ובו אפשרות מעשית להחנות שני רכבים. די בכך, כדי לדחות את תביעתם בכל הקשור לטענה, כי הם נפגעו כספית כתוצאה מהעדר אפשרות להחנות רכבים בשטח המגרש.
יש גם לדחות את תביעתם של פדר ודרמון, ככל שהיא סבה על הדרישה להשבת היטל השבחה ששולם, וזאת בהתבסס על הטענה ולפיה "הנתבעת 1 התחייבה כלפי התובעים לשאת בתשלום היטלי ההשבחה, ובמקביל פעלה אל מול הנתבעות 2 - 3 והגיעה להסכמה מנוגדת לדין לפיו מועד תשלום ההיטל יחול כתנאי למתן הקלות במסגרת הבקשה להיתר בניה תחת המועד הקבוע בחוק התכנון והבניה – הוא מועד מימוש מכירת הקרקע לרוכשים הקרקע ובכך לא רק שחמקה מתשלום ההיטל תוך השתתו על התובעים, אלא הפרה בכך גם את הסכם המכר!" (ראו סעיף 47 לכתב התביעה).

ובעניינן של הנתבעות 2 - 3 נטען, כי "הנתבעות גבו מהתובעים היטל השבחה כתנאי לקבלת היתר בנייה בניגוד להוראת החוק הקובעת כי היטל השבחה ישולם ע"י המוכר במועד המימוש הראשון! כתוצאה מהסדר בלתי חוקי זה, הושת ההיטל על התובעים בניגוד להסכמה החוזית." (ראו סעיף 50 לכתב התביעה).
יש לדחות את תביעתן של משפחות פדר ודרמון בעילה זו בעניינה של אפרידר (היא הנתבעת 1), לא רק בשל העובדה כי מדובר בעילה חוזית, ואין כל הסכם בינן לבין אפרידר. אלא יש לדחות את התביעה כנגד אפרידר, כמו גם בעניינן של עיריית אשקלון והועדה המקומית, בשל העובדה שפדר ודרמון לא שילמו כלל היטל השבחה, ולמצער אין ראיה לכך שנשאו ישירות בתשלום ההיטל, אלא הם שילמו מחיר עבור רכישת הבית.
אך ברור הוא שבהעדר תצהיר ו/או עדות מטעמן של משפחות פדר ודרמון, יש גם לדחות את תביעתן לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש, היות שאין כל ראיה, לכך שעוגמת נפש נגרמה להם.
מנגד, היות שבכתב התביעה מבוקש גם סעד למתן צו עשה, לפיתוח שביל היסעור ועריכת תכנית שתסדיר את התנועה בו, אזי נוכח העובדה שאני מקבל את התביעה בעניין זה על יסוד ראיות שהגישו משפחות חזיזה, חמו ובוכניק, אזי התביעה מתקבלת בהקשר זה בעקיפין גם בעניינן של משפחות פדר ודרמון, אשר ייהנו מן הסעד שיינתן אף שלא הוכיחו תביעתן.

התביעה בעניינם של בוכניק
בכל הקשור לדחיית התביעה מחמת העדר ראיות, כעילת סף, שונים הם פני הדברים ביחס לבוכניק, אשר הגישו תצהיר עדות ראשית, שנערך על-ידי מר יניב שניר בוכניק (התובע 8), אשר אף נחקר נגדית על האמור בתצהירו. לאור כך, לגישתי לא ניתן לדחות את התביעה בעניינם של בוכניק מחמת העדר ראיות, בכל הקשור להתרשלות הנטענת של הנתבעות בעניין רוחבו של שביל היסעור והפגיעה בערך ביתם. אף לא ניתן לדחות, מחמת העדר ראיות, את תביעתם בעניין עוגמת הנפש שנגרמה להם, בשל העדר פיתוח של שביל היסעור ולאור אי הסדרת התנועה בו.

יחד עם זאת, לאחר בחינת הראיות שהוגשו, ובפרט אלה שלא הוגשו מטעמם של בוכניק, יש לדחות את תביעתם לגופו של עניין, למעט ברכיב עוגמת הנפש, ולמעט הסעד של מתן צו עשה לפיתוח שביל היסעור ועריכת תכנית שתסדיר את התנועה בו.
הנתבעות טענו, שיש לדחות את התביעה בעניינם של בוכניק, ככל שהיא מבוססת על הטענה כי הנתבעות התרשלו כלפי בוכניק, ועקב כך נגרמה פגיעה בערך ביתם, בשל העדר אפשרות להחנות רכבים בתחומי המגרש שהיה בבעלותם. לטענת הנתבעות, על יסוד הראיות הקיימות לא ניתן לומר שנגרם לבוכניק נזק, גם אם הייתה מוכחת ההתרשלות הנטענת.

לגישת הנתבעות, יש לדחות את התביעה, בין משום שלא הוכח שבוכניק אינם מחנים את רכבם בתחומי המגרש, ובין משום שלבוכניק לא נגרם נזק בדמות ירידת ערך, היות שהם מכרו את ביתם בשנת 2021 במחיר מלא. הנתבעות סבורות, כי נוכח מכירת המגרש על-ידי בוכניק הם מבקשים ל"הרוויח פעמיים", שכן מחיר המכירה שלהם איננו משקף ירידת ערך.
לאחר העיון, יש לדחות את טענת הנתבעות, ולפיה לא הוכח שבוכניק לא החנו את רכבם בתחומי המגרש, בשל רוחבו הצר של שביל היסעור. בסעיף 10.3 לתצהירו של מר יניב שניר בוכניק (התובע 8) נאמר מפורשות בסעיף 10.3, כי "לא ניתן להחנות רכב בחניית הבית".

מר בוכניק אף נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית, והוא השיב שהוא לא החנה את רכבו בתחומי המגרש, אף שטרם הקמת השער בכניסה לבית, הוא ניסה לעשות זאת תוך פגיעה ברכב, אך לאחר הקמת השער לא החנה עוד את הרכב, ומשבצת החנייה עמדה ריקה (ראו עמ' 31 לפרוט' ש' 7 - 18).
מנגד, יש לקבל את טענת הנתבעות, ולפיה יש לדחות את תביעת בוכניק, היות שלא הוכח שנגרם להם נזק בשל פגיעה בערך ביתם, ואסביר.
מר שניר בוכניק העיד בחקירתו הנגדית, כי עובר לרכישת הזכויות בביתם, הם היו מודעים לקיומה של "בעייתיות" (ראו עמ' 33 לפרוט' ש' 9). לפיכך, כדי להוכיח את תביעתם בכל הקשור לפגיעה בערך ביתם, היה על בוכניק להוכיח, כי בעת שרכשו את הזכויות במגרש שהיה בבעלותם, ה"בעייתיות" לא קיבלה ביטוי במחיר הרכישה, וכי בעת שמכרו את ביתם מחיר המכירה שיקף את העובדה שלא ניתן להחנות רכבים בתחומי המגרש.
אניח לטובת בוכניק, אף שעניין זה לא הוכח, כי בעת שמכרו את הבית בשנת 2021 קיבלו מחיר הנמוך ממחיר השוק, בשל העובדה שלא ניתן להחנות רכב בתחומי המגרש (ראו בעניין זה את דברי אביהם של התובעים 7 - 8 בעמ' 24 לפרוט' ש' 13 - 15, שנאמרו שלא תחת אזהרה, ומבלי שנתמכו בראיה אובייקטיבית). אך בכך אין די, נוכח העובדה שהיה בידי בוכניק מידע על קיומה של הבעייתיות בעניין האפשרות להחנות רכבים עוד קודם לרכישת הזכויות במגרש. לאור כך, היה על בוכניק להוכיח שעניין זה לא קיבל ביטוי במחיר בו רכשו את הזכויות במגרש שהיה בבעלותם. אלא שעניין זה לא הוכח – לא באמצעות חוות דעת שמאית ביחס לשווי המגרש במועד רכישת הזכויות על-ידם, ואף לא באמצעות הבאתם לעדותם של בני משפחת גולן, אשר מכרו את הזכויות במגרש לבוכניק (ראו הסכם המכר עמ' 219 - 225 בתיק המוצגים של התובעים).
ההימנעות של בוכניק מלהציג חוות דעת ו/או לזמן את בני משפחת גולן לעדות, יוצרת חזקה, שהצגת ראיות אלה הייתה מחזקת את גרסת הנתבעות, ולפיה הבעייתיות הכרוכה בהעדר אפשרות לחנות בתחומי המגרש קיבלה ביטוי במחיר הרכישה ששילמו בוכניק עבור המגרש (ראו ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק (פורסם במאגרים משפטיים 04.11.2001)).

המחדל הכרוך באי הבאתם של בני משפחת גולן לעדות בולט במיוחד, ושומט הלכה למעשה את הקרקע תחת תביעתם של בוכניק בהקשר זה, נוכח עדותו של מר בוכניק בעניין מחיר הרכישה, ולפיה (ראו עמ' 35 לפרוט' ש' 14 - 16):

"ש.אתה מתאר את הבעייתיות, אתה משלם מחיר מלא. יש היגיון בדבר? אם יש פגם, משלמים פחות.

ת.אני לא יודע מה להשיב, זה עניין של מו"מ."

בהעדר ראיה בעניין תוצאות המשא מתן ומהלכיו, לא הוכיחו בוכניק שרכשו את המגרש במחיר מופחת עקב הבעייתיות הקיימת ברוחבו של שביל היסעור, וכנגזר מכך לא הוכח על ידם קיומו של נזק, בשל ירידה בערך ביתם.

עוד יש לומר, כי גם אם בוכניק היו מוכיחים שרכשו את המגרש במחיר שאיננו מגלם את הפגם, יכולה לעלות השאלה, שאינני מכריע בה, האם יש מקום לפצותם, לאחר שבחרו לרכוש את המגרש במחיר מלא, על אף שהיו מודעים לפגם הקשור בהעדר אפשרות להחנות בתחומי המגרש.
משקבעתי שלא עלה בידי בוכניק להוכיח קיומו של נזק, אזי אינני נדרש לטענת הסף של אפרידר, ולפיה יש לדחות את תביעתם של בוכניק בעניינה של עילה זו מחמת העדר יריבות, היות שלא נחתם הסכם בין הצדדים.
בכל הקשור לרכיב התביעה שעניינו תשלום היטל השבחה, הרי שעניינם של בוכניק דומה לזה של חמו וחזיזה. כפי שיפורט בסעיפים 153 - 166 להלן, החלטתי לדחות את תביעתם של חזיזה וחמו, בכל הקשור לתביעתם להשבת היטל ההשבחה ששולם על-ידם. דחיתי את התביעה כנגד אפרידר, היות שהעיון בהסכמי הרכישה (שהם אחידים), מעלה שבסעיף 8 להסכם נאמר, כי הרוכשים מודעים לכך שבעת הגשת הבקשה למתן היתר בנייה הם ידרשו לבקש הקלה, ובסעיף 6(א) להסכם נאמר, שהרוכשים יישאו בכל המסים שיחולו על המגרש החל ממועד מסירת החזקה בו. כיוון שלא הייתה מחלוקת שהיטל ההשבחה הוטל ושולם לאחר קבלת החזקה במגרש, אזי לא ניתן לומר שאפרידר הפרה את הסכמי הרכישה.

דחיתי את התביעה כלפי הועדה המקומית, היות שאילו סברו התובעים שהחיוב בהיטל ההשבחה מנוגד לדין, הרי שהיה עליהם להימנע מתשלומו או למצער לשלמו תחת מחאה, ולאחר מכן לפעול בעניין זה בהליכים הקבועים בדין (ערר ולאחר מכן ערעור מנהלי), ולא ניתן במסגרת תביעה זו להעלות טענות בעניין זה בתקיפה עקיפה.
שונים הם פני הדברים בכל הקשור לטענה, כי לבוכניק נגרמה עוגמת נפש. טענה זו מבוססת הן על העדר אפשרות להחנות רכבים בתחומי המגרש שבבעלות בוכניק, בשל רוחבו הצר של שביל היסעור, והן על הטענה ולפיה הנתבעות הפרו את החובה לפתח את שביל היסעור ולקבוע בו הסדרי תנועה, כך שלא יהווה סכנה בטיחותית.

בעניין העדר פיתוח לשביל היסעור ואי הסדרת התנועה בו, העיד מר יניב שניר בוכניק בתצהיר עדותו הראשית כך (ראו סעיפים 8, 9, 29, 31, 39):

"אלא שגם לאחר השלמת הבניה במגרש וביתר המגרשים ברחוב יסעור, לא פעלו הנתבעות להסדרה ולפיתוח הרחוב באופן כלשהו.

במשך שנים סבלנו מהעובדה כי הנתבעות ו/או מי מטעמם לא פעלו כלל לתיקון המחדל, לא פיתחו את רחוב יסעור, לא הסדירו את המעבר בו, לא התקינו בו תאורה, לא שילטו אותו, זאת עשו באופן חלקי וללא כל תיאום ו/או תכנית הידועה לנו – רק לאחר הגשת כתב התביעה בתיק זה.

...

זאת ועוד, נכון למועד הגשת התביעה כביש הגישה ברחוב יסעור לא יכול כיום לשרת את חניות הנתבעים דבר המהווה סיכון חיי אדם – הכביש לא הוגדר ככביש 'ללא מוצא' ובניגוד לתקנות התעבורה – אין בסופו 'סובה' או 'פטיש', המאפשר לרכבים לתמרן.

...

גם לאחר הפיתוח שנעשה ברח' יסעור בעקבות הגשת התביעה בתיק זה, אינו מתוכנן לאפשר הליכה להולכי רגל, אין בו מדרכות הגנה או מילוט או מדרכות להולכי רגל – ויש להדגיש כי כביש זה מהווה את הגישה היחידה של שלנו ושל יתר התובעים לבתיהם!

...

נדגיש, כי על אף רכישת המגרש ובניית הבית במיטב כספינו, הרי שלצערנו חווינו עוגמת נפש רבה, בין היתר בשל יחסים עכורים עם שכנינו שכולם תוצאה מאי הסדרת רח' יסעור, חסימות רכבים, תאונות דרכים וכיו"ב." [ההדגשות במקור - י.ל]

יצוין כי דברים דומים לאלה שצוטטו לעיל נרשמו גם בסעיפים 37 - 38 לתצהירו של מר בוכניק.
עדותו זו של מר בוכניק לא נסתרה, היות שהוא לא נשאל אף שאלה בעניין זה בחקירתו הנגדית. בהתאם, לא ניתן לומר שבעניינה של עילת תביעה זו לא הובאו ראיות על-ידי בוכניק. ההפך הוא הנכון. בוכניק העיד בעניין זה ברורות בתצהירו, על עוגמת הנפש שנגרמה לו והסבל הכרוך, בשל העדר אפשרות להחנות רכבים בתחומי המגרש שבבעלותם, ובשל העדר פיתוח ותכנית תנועה בשביל היסעור. מנגד, הנתבעות נמענו מלחקור אותו בנקודה זו של מחלוקת. לפיכך יש לומר, כי תביעתם של בוכניק בהקשר זה הוכחה. בהתאם, בהמשך אדון בסוגיית הפיצוי הראוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לבוכניק.

באופן דומה ניתן לומר, שעל יסוד האמור אין לדחות את תביעתם של בוכניק בכל הקשור לתביעה למתן צו לעשה להשלמת פיתוח שביל היסעור, ועריכת תכנית שתסדיר את התנועה בו.

התיישנות התביעה של חמו וחזיזה
טוענות הנתבעות 2 - 3, כי תביעתם של חזיזה וחמו התיישנה, היות שרכשו את הזכויות במגרשים בשנת 2010, ובמועד זה כבר הייתה בנויה החומה במגרש 1003, ומכאן שבמועד זה כבר היה בידיהם המידע המאפשר להם לבנות את ביתם במרחק מתאים.
אינני מקבל טענה זו, היות שלגישתי המחדל שבהקמת החומה בסטייה מן ההיתר, איננו המחדל היחיד המקים את עילת התביעה כנגד אפרידר, אלא קיימת עילה נוספת בעניינה, שכן נטען שאפרידר לא קיימה את ההתחייבות שנטלה על עצמה לערוך תכנית מתאר, שתסדיר את שביל היסעור כדרך לתנועת כלי רכב שרוחבה 5 מ', ואילו הנתבעות 2 - 3 לא פיקחו כנדרש על קיום ההתחייבות של אפרידר ועל הבנייה שביצעה אפרידר במגרש 1003, ואף לא וידאו שנקבעים גבולות למגרשים השונים, תוך ביצוע מדידות נאותות, באופן שיבטיח רוחב של 5 מ' לשביל היסעור.
אך מעבר לכך, הגם שהחומה במגרש 1003 הייתה בנויה עוד קודם ליום 12.03.2012 (שבע שנים קודם להגשת התביעה), הרי שלא ניתן לומר כי במועד זה הייתה לחמו וחזיזה מודעות לעובדות המקימות את עילת התביעה. חזיזה העיד, כי לא היה מודע לקיומה של בעייתיות בכניסה לחנייה בשלב הבקשה למתן היתר בנייה (ראו עמ' 40 לפרוט' ש' 25 - 26), ולמעלה מכך לא היה מודע לסטייה של החומה במגרש 1003, עד לאחר שהחלו בירורים בעניין זה על-ידי עיריית אשקלון (ראו עמ' 44 לפרוט' ש' 15 - 30, ובעמ' 47 לפרוט' ש' 9 - 10); חמו העיד שרק בשנת 2015, כאשר נכנס לביתו, הבין שקיים קושי להיכנס לחנייה שבביתו (ראו עמ' 62 לפרוט' ש' 27 - 31). עדויותיהם של חזיזה וחמו לא נסתרו, ובנסיבות אלה חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, הקובע כי מקום בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
בהקשר זה טוענות הנתבעות בעניינם של חזיזה, כי יכלו להבין שהחומה של מגרש 1003 חורגת לתחומי חלקת שביל היסעור מן האמור בתשריט שצורף לבקשה שהגישו למתן היתר בנייה (ראו התשריט בסעיף 89 להלן), היות שהעיון בו מעלה שהחומה של מגרש 1003 נבנתה ממערב לגבול חלקת שביל היסעור, וכנגזר מכך פולשת לתחומי החלקה. אינני מקבל טענה זו, היות שאין לצפות מחזיזה שהם נעדרי הכשרה מקצועית (להבדיל מבודק הבקשה למתן היתר מטעמה של הועדה המקומית, כפי שיפורט בהמשך), כי יבחינו שהקו המתאר את חומת מגרש 1003 פולש לתחומי חלקת שביל היסעור, ובפרט כאשר לא יכלו בשלב זה לחשוד בדבר קיומה של חריגה, היות שהנתבעות נמנעו מלציין בפניהם שקיימים שני קובצי מדידה שונים למתחם.

אך מעבר לכך, גם אילו הייתי מקבל את הטענה שחזיזה יכלו בזהירות לעמוד על קיומה של סטייה בחומת מגרש 1003, ולכן ישנה לכאורה התיישנות של עילת הרשלנות בהקשר זה, הרי שלא הייתי דוחה את תביעתם בשל כך משני טעמים: תחילה כך, היות שכמתואר לעיל ישנן טענות נוספות להתרשלות של הנתבעות, ובעניינם של מעשים/מחדלים אלה אין טענה להתיישנות העילה. שנית, מדובר בהתיישנות דיונית ולא מהותית, והיות שממילא מתקיים הליך משפטי, הן בעניינן של עילות נוספות והן בעניינם של תובעים נוספים, אזי קהו מאוד הטעמים העומדים ביסוד טענת ההתיישנות.
יצוין, כי הנתבעות אינן טוענות להתיישנות עילת התביעה בכל הקשור לטענות התובעים בעניין תשלום היטל ההשבחה ועוגמת הנפש שנגרמה להם.

העילה החוזית בכל הקשור לרוחב שביל היסעור
טרם בחינת טענות חזיזה וחמו בדבר הפרת התחייבות של הנתבעות לערוך תכנית מתאר לשביל היסעור ולקביעת גבולות מגרשים הגובלים בשצ"פים, יש לדחות את טענתם של חמו וחזיזה, ולפיה אפרידר הפרה בעניין זה את ההסכם בין הצדדים. בעניין זה נכתב באופן כללי בסעיף 43 לכתב התביעה, כך: "... אפרידר לא פעלה עד היום לעריכת תב"ע ייעודית ונקודתית לצורך הסדרת כביש הגישה למגרשים מושא התביעה והפרה את התחייבותה החוזית שעל בסיסה קיבלה תמורה משמעותית....". טענה כללית דומה הציגו חמו וחזיזה גם בסעיף 47 לסיכומיהם.
טענה כללית זו לא גובתה בהפניה לסעיף כלשהו בהסכמי הרכישה של חמו וחזיזה (ראו ההסכמים בנספח 17 בתיק המוצגים של התובעים), וממילא לא הראו כיצד הפרה אפרידר התחייבות ספציפית שלקחה על עצמה כלפיהם.
עולה מן האמור, שלא עלה בידי חמו וחזיזה להוכיח קיומה של הוראה בהסכם בין הצדדים, שמכוחה הייתה חייבת אפרידר לערוך תכנית מתאר נקודתית, שתסדיר את גבולות שביל היסעור והסדרי התנועה בו, ואף אין הוראה בהסכם בין הצדדים המחייבת את אפרידר לפעול לכך שרוחבו של שביל היסעור יהיה לכל הפחות 5 מ'.
יחד עם זאת, אומר כבר עתה, וארחיב בעניין זה בהמשך, שלגישתי אפרידר במסגרת ההסכם בינה לבין הועדה המקומית ועיריית אשקלון לקחה על עצמה התחייבות ציבורית, שניתן לראות בה כהתחייבות כלפי צדדי ג', ובמסגרתה התחייבה לפעול להכנת תכנית מתאר שבה יקבעו גבולות המגרשים הגובלים בשצ"פים, ובנוסף התחייבה לפעול לעריכת תכנית מתאר באופן ששבילים להולכי רגל, כדוגמת שביל היסעור, יורחבו באופן שתתאפשר בהם תנועה של כלי רכב. לגישתי, העובדה שאפרידר לא עמדה בהתחייבות זו, ולא ממשה את התחייבותה לעריכת תכנית מתאר לשביל היסעור, ואף לא פעלה כדי לקבוע באופן נאות את גבולות המגרשים, כך שהמרחק בין מגרש 1003 לבין המגרשים אותם מכרה לתובעים עומד על 5 מ', מהווה חלק מן ההתרשלות שלה, והפרה של חובת הזהירות החלה עליה.

עוולת הרשלנות - כללי
לטענת חמו וחזיזה, כל אחת מהנתבעות התרשלה כלפיהם, והתרשלות זו קשורה קשר סיבתי לעובדה לפיה הם אינם יכולים להחנות את רכבם בתחומי המגרשים שבבעלותם, וכתוצאה מכך נגרם להם נזק בדמות פגיעה בערך ביתם.
בעניינה של אפרידר נטען, כי התרשלה בכך שבנתה את החומה במגרש 1003 בסטייה של כ- 50 ס"מ מערבה, וכתוצאה מכך הצרה את רוחבו של שביל היסעור, עד כי בשל רוחבו העומד על כ- 4.5 מ' לא ניתן להחנות רכבים בחניות שבמגרשים בבעלותם. נטען בנוסף, כי אפרידר התרשלה שעה שלא מימשה את ההתחייבות שלקחה על עצמה בהסכם שנערך עם הועדה המקומית בשנת 2005, ואשר קיבלה ביטוי בהודעה שפורסמה בילקוט הפרסומים. נטען בעניין זה, כי בהסכם ובהודעה שפורסמה, התחייבה אפרידר לפעול להכנת תכנית מתאר שבה יקבעו גבולות המגרשים הגובלים בשצ"פים, ובנוסף התחייבה לפעול לעריכת תכנית מתאר באופן ששבילים להולכי רגל, כדוגמת שביל היסעור, יורחבו באופן שתתאפשר בהם תנועה של כלי רכב.
בעניינן של עיריית אשקלון והועדה המקומית נטען, כי בהיותן אמונות על אכיפת דיני התכנון והבנייה, הן לא פיקחו כיאות על עבודות הבנייה שביצעה אפרידר במגרש 1003, ועובדה זו הביאה בסופו של יום לכך שהחומה במגרש 1003 חורגת בכ- 50 ס"מ לתוך חלקת שביל היסעור.

עוד נטען, כי עיריית אשקלון והועדה המקומית לא פעלו לאכיפת ההסכם עם אפרידר, במסגרתו התחייבה אפרידר לפעול להכנת תכנית מתאר לשינוי יעוד השבילים להולכי רגל, כך שתתאפשר בהם תנועת כלי רכב.
הטלת אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות, המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "פקודת הנזיקין"), מחייבת הוכחה של ארבעה יסודות מצטברים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק; התרשלות של המזיק; קיומו של נזק, וקיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לניזוק (ראו ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי (פורסם במאגרים משפטיים 22.06.2014)).
בע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן , מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים 16.09.2014), עמד בית המשפט העליון על יסודות עוולת הרשלנות בהתאם למודל הניתוח המסורתי:

"על פי 'המודל המסורתי' לבחינת עוולת הרשלנות, על מנת לקבוע אם מזיק חב בנזיקין על פי עוולת הרשלנות, יש לבחון שלושה יסודות מצטברים: האחד, קיומה של חובת זהירות – האם קיימת למזיק חובת זהירות כלפי הניזוק; השני, קיומה של התרשלות – האם המזיק הפר חובת זהירות זו; השלישי, קיומו של קשר סיבתי – האם הפרת החובה היא שהביאה לנזק (ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 29 (18.11.2003); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982); רע"א 5277/08 עזבון המנוח אליקשוולי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 15-12 (28.7.2009); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (15.7.2013); ישראל גלעד דיני הנזיקין – גבולות האחריות פרק שישי (2012))."

לגישה שונה, ביחס לאופן בו יש לבחון את התקיימות יסודות עוולת הרשלנות ראו ע"א 4486/11 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים משפטיים 15.07.2013). בפסק הדין הוצע מודל שונה לבחינת עוולת הנזיקין, המתייחס למקרים השכיחים בגינם מוגשות תביעות נזיקין. בהתאם למודל זה, תחילה תבחן ההתנהגות שגרמה לנזק, דהיינו תבחן תחילה ההתרשלות עצמה. לאחר מכן יש לבחון את הקשר הסיבתי על פי מבחן הסיכון, ולבסוף לבחון קיומה של חובת הזהירות, כאשר במסגרת זו תבחן השאלה האם קיימים שיקולי מדיניות השוללים את האחריות, על אף קיומה של התרשלות.
בענייננו, היות שלא ניתן לומר, כי המקרה הוא מן השכיחים בתביעות הנזיקין, אזי בחינת עילת התביעה, ככל שהיא מבוססת על עילת הרשלנות תעשה בהתבסס על המודל המסורתי.
במסגרת בחינתה של התרשלות הנתבעות, ייתכן והיה מקום להטיל את נטל הראיה על הנתבעות עצמן, בהתבסס על הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, היות שהוכח שלתובעים נגרם נזק הנובע מהעדר יכולת להחנות רכבים בחניות שתוכננו בתחומי המגרשים, וכתוצאה מכך ישנה פגיעה בערך בתיהם, והיות שכל נושא הסדרת גבולות המגרשים במתחם בו מצויים בתיהם כמו גם מגרש 1003 היה בידי הנתבעות, ולכן כל המידע בעניין זה מצוי בידיהן, ואף היה בידיהן מידע ולפיו ישנם שני קובצי מדידה שונים למתחם, שבאחד מהם סטייה מזרחה של המתחם בכ- 40 ס"מ. לפיכך, ניתן היה לומר, שראוי היה שהן יניחו תשתית ראייתית לכך שלא התרשלו. אלא שדבר לא נטען בעניין זה על-ידי התובעים, ועל כן אין מקום להעברת נטל הראיה. אך מעבר לכך, כפי שיפורט בהמשך, ממילא עלה בידי התובעים (חמו וחזיזה) להוכיח כי הנתבעות התרשלו.
לקיומה של חובת זהירות של ועדה מקומית לתכנון ובנייה ורשות מקומית, אפנה לע"א 324/82 עיריית בני ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102 (1991) וע"א 4782/22מלון מרינה תל אביב בע"מנ'הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (פורסם במאגרים משפטיים 21.09.2023), והאסמכתאות המאוזכרות שם.

יש לומר, כי בנסיבות המקרה ישנה חובת זהירות גם לאפרידר, בין בשל כך שבנתה במקרקעין סמוכים והם ביצעה חריגת בנייה, בין בשל שהיא מכרה לתובעים את המגרשים, ובעיקר בשל התפקיד הציבורי תכנוני שלקחה על עצמה, במסגרתו התחייבה לערוך תכנית מתאר נקודתית, שתסדיר את גבולות שביל היסעור והסדרי התנועה בו.

העדר אפשרות לחנות בחניות שבבתי חמו, חזיזה ובוכניק
תחילה יש להסיר מן הדרך, את טענת הנתבעות ולפיה התובעים לא הוכיחו, שאין באפשרותם להחנות רכבים בתחומי המגרשים שבבעלותם.
בתצהיר עדותו הראשית של מר חזיזה (ראו בסעיף 13.3) ובתצהיר עדותו הראשית של מר בוכניק (ראו בסעיף 10.3) נאמר מפורשות, שלא ניתן להחנות רכבים בחניית הבית. גם מר חמו בעדותו הראשית בבית המשפט העיד, כי אינו יכול להחנות רכבים בחנייה שבביתו (ראו עמ' 62 לפרוט' ש' 3 - 10).
חזיזה, חמו ובוכניק עמדו על עדותם זו גם בחקירתם הנגדית (ראו חקירתו של חזיזה בעמ' 39 לפרוט' ש' 32 - 35; חקירתו של חמו בעמ' 64 לפרוט' ש' 4 - 9); וחקירתו של בוכניק בעמ' 31 לפרוט' ש' 7 - 18).
יצוין, ועניין זה אינו שנוי במחלוקת, כי מיקום החניות בבתי התובעים, באופן שהכניסה אליהן היא משביל היסעור, נקבע בהתאם להיתר הבניה שניתן על-ידי הועדה המקומית אשקלון, וכי הלכה למעשה אין אפשרות למקם את החניות באופן שונה, היות שבתי התובעים בצדם העורפי אינם גובלים בכביש/שביל, וממילא לא ניתן היה למצוא פתרון אחר, אשר יאפשר יצירת חניות במיקום אחר במגרשים (ראו בעניין זה את עדותה של גב' דוד מטעמה של הועדה המקומית בעמ' 82 לפרוט' ש' 15 - 18). עוד ניתן להפנות בעניין זה לעדותו של מר חזיזה, שביתו הוא פינתי, ולכאורה מאפשר מיקום שונה של החנייה. מר חזיזה העיד בתצהיר עדותו הראשית (ראו סעיפים 8 - 9) ובחקירתו הנגדית (ראו עמ' 40 לפרוט' ש' 4 - 11), כי עוד בשלב הבקשה להיתר ביקש שהכניסה לחניות שבביתו לא תהא משביל היסעור, אלא שבקשתו זו נדחתה.
עולה מן האמור, שהאפשרות היחידה להיכנס לחניות בבתי התובעים היא משביל היסעור, אלא שאפשרות זו נמנעה מן התובעים בפועל בשל רוחבו הצר של שביל היסעור.
טוענת הועדה המקומית, ויש להצטער כי טענה זו נטענה, שעולה לכאורה מעדותו של מר חזיזה, שפרט אליו יתר התובעים מחנים את רכבים בתחומי המגרשים. הועדה המקומית מפנה בעניין זה לעדותו בחקירתו הנגדית, במסגרתה העיד שאינו יודע אם שכניו מחנים את רכביהם בתחומי המגרש, וכי אינו נוהג לעקוב אחריהם (עמ' 40 לפרוט' ש' 33 - 36).
יש לדחות ניסיון זה של הועדה המקומית להסתמך על עדותו של מר חזיזה, שאין בה כדי ללמד שמי מהתובעים מחנה את רכבו בתחומי המגרשים, וממילא אין בה כדי לסתור את העדויות של חזיזה, חמו ובוכניק, כי הם אינם יכולים להחנות את רכבם בתחומי המגרשים.

טענת הועדה המקומית אף נדחית מפני חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע מפורשות, שרוחבו הקיים של שביל היסעור איננו מאפשר להחנות רכבים באופן ניצב בחניות שנבנו במגרשי התובעים.
אסכם ואומר, שעלה בידי חזיזה, חמו ובוכניק להוכיח שהם אינם מחנים רכבים בתחומי המגרש, בשל רוחבו הצר של שביל היסעור, שאיננו מאפשר להחנות את הרכבים בחניות שתוכננו.

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט
בהתאם להחלטה מיום 17.05.2020 מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנדסת התנועה המהנדס רענן חסידוף. בהחלטת המנוי נקבע, כי המומחה מתבקש לחוות דעתו:

"...ביחס לאפשרות של התובעים לעשות שימוש בטיחותי בכניסה וביציאה מחניות ביתם של התובעים.

המומחה יקבע ממצאיו ובמידת הצורך, יחווה דעתו ביחס לשינוי הנדרש, ככל שנדרש, על מנת לאפשר נסיעה בטיחותית ברחוב."
בחוות דעתו של המהנדס חסידוף, שנמסרה לבית המשפט בחודש יולי 2020, נרשם כי שביל היסעור מצוי בבעלות עיריית אשקלון, וכי הוא גובל במגרשי התובעים ובמגרש 1003.

המהנדס חסידוף ציין עוד, כי בהתאם להסכם בין הנתבעות, היה עליהן להכין תכנית להרחבת שבילים להולכי רגל על חשבון המגרשים הגובלים, באופן שתתאפשר תנועת כלי רכב, וכי השטחים שיגרעו מן המגרשים לצורך כך יופקעו על-ידי עיריית אשקלון. המומחה חסידוף ציין בהקשר זה, כי לא מצא תכנית מתאר לעניין שביל היסעור, כך שתותאם הפיכתו משביל להולכי רגל, לדרך המאפשרת תנועת כלי רכב.
המומחה חסידוף קבע בחוות הדעת, כי בהתאם למדידה שביצע המודד המוסמך אבנר שיאון (ראו נספח א' לכתב ההגנה של אפרידר), רוחב שביל היסעור קטן מ- 5 מ', ועומד בפועל סביב 4.5 מ'. המומחה ציין בנוסף, כי אף על-פי מדידה שהוא עצמו ביצע, בסיור בשטח, מצא שרוחב השביל בין גדרות האבן של מגרשי התובעים לבין מגרש 1003 עומד על 4.5 מ', וכי רוחב חניות התובעים נע בין 3.1 מ' ל- 3.4 מ'.
בהתאם לחוות דעתו של המומחה חסידוף, לא ניתן להחנות רכבים בחניות שבמגרשי התובעים, היות ש"רוחב השביל לא עומד בדרישות התכנון לחניה ניצבת בין עמודים: לחניה ברוחב 3.2 מ' נדרש שביל ברוחב 5.25 מ'...."
המומחה חסידוף הוסיף וקבע, כי לא הוכנה למגרשי התובעים, מגרש 1003 ושביל היסעור תכנית לשינוי גבולות המגרשים ותיחום שבילים, ואף לא הוכנה תכנית מתאר שתסדיר תנועת רכבים בשביל היסעור.
לאור ממצאיו הנ"ל קבע המומחה חסידוף בפרק המסקנות כך:

"מאחר ולא בוצע ניוד שטחים ושינוי גבולות לצורך דרכי מעבר ברחוב יסעור, רוחב הדרך לא מאפשר כניסה/יציאה לחניה של כל מגרש. ככל הידוע לנו, לא הוכנה תכנית להסדרי תנועה ברחוב, ולכן יש לפסול רחוב יסעור משימוש בכלי רכב מנועי. השימוש מהווה סכנה בטיחותית למשתמשים בו מאחר ולא הוקמו מדרכות להולכי רגל, כנדרש בהנחיות לרחובות קיימים צרים, בספר הנחיות לתכנון רחובות של משרד התחבורה והמשרד לבינוי ושיכון, דצמבר 2009. על הוועדה המקומית/העירייה לדאוג להכנה ואישור תכנית תנועה לחלקה 344 כולל: יעוד לדרך תכנון תנועתי, חתך הדרך, הקצאת נתוני הדרך ותמרור מתאים.....

רוחב הדרך שנמדד בפועל בין גדר האבנים של המגרשים לבין חלקה 392 [(מגרש 1003 – י.ל] הוא כ- 4.5 מטר לכל אורך הרחוב. לא מאפשר שימוש נאות לחניה שנבנתה על ידי בעלי המגרשים, למרות שקיר האבן של חלקות 107-104 הורחק לפי דרישה בהודעה מיום 7.9.2010 לפי סעיף 77 ו- 78 לחוק התכנון כ- 2 מטר לתוך המגרש. הרוחב הנדרש של השביל מפורט בהנחיות לתכנון חניה – פרק ד' לפי טבלה 10 אמת שרות 2."
הנתבעות לא ביקשו לחקור את המהנדס חסידוף על האמור בחוות דעתו, ומשלא מצאתי פגם כלשהו בחוות הדעת, אין מקום להתערבות במסקנותיו.
היות שבהתאם לחוות דעתו של המומחה חסידוף, לא נערכה תכנית מתאר שתסדיר תנועת רכבים בשביל היסעור, ולאור מסקנתו שבהעדר תכנית תנועה קיימת סכנה בטיחותית, אזי בהתאם להחלטה מיום 24.04.2022 התבקש המומחה לערוך חוות דעת משלימה, ובה המלצה להסדרת התנועה בשביל היסעור.
בהתאם למינוי הנוסף שניתן, ערך המומחה חסידוף תכנית תנועה, שהוגשה לבית המשפט ביום 18.07.2022, ולפיה יש לקבוע, בין היתר, שהתנועה בשביל היסעור תהא חד סטרית, ובצדו המזרחי של השביל תוקם מדרכה להולכי רגל ברוחב של 2.25 מ'. אלא שתכנית התנועה שערך המומחה חסידוף איננה ישימה בחלק מהיבטיה, היות שהיא דורשת הסטת החומה של מגרש 1003, על מנת לקבל רוחב שיספק הן את צרכי הדרך לתנועת רכבים והן את המדרכה.

ההתרשלות במיקום החומה במגרש 1003
התובעים טענו בכתב התביעה, כי בעת שאפרידר הקימה את המבנים במגרש 1003, אותם תחמה בחומה בצידה המערבי של החלקה, היא סטתה בבניית החומה בכ- 40 ס"מ לתוך שטח החלקה המהווה את שביל היסעור, ובכך גרמה להצרתו לכל אורכו, וכתוצאה מכך רוחב השביל, במקטע הצמוד לבתי התובעים, צר מן הרוחב המאפשר החניית רכבים בחניות שבתחומי המגרשים שבבעלותם.

בטענתם זו הסתמכו התובעים על "דו"ח בנייה בסטיה מהיתר" שערכה עיריית אשקלון ביום 19.06.2016, ובו נרשם ביחס לחומה שבנתה אפרידר במגרש 1003, בין היתר, כך (ראו נספח 9 בתיק המוצגים של התובעים):

"מידות הבניה: גובה החומה כ- 80 ס"מ, באורך של כ- 135 מ'

הסטייה לשטח הציבורי היא בין כ- 30-50 ס"מ לאורך של כ- 135 מ'."
אפרידר טענה בכתב הגנתה, כי בהתבסס על חוות דעתו של המודד המוסמך אבנר שיאון, יש לומר שהחומה של מגרש 1003 נבנתה במיקום המדויק שלה.
טרם דיון בחוות הדעת של המודד שיאון, יש לומר כי היא נגועה בניגוד עניינים, היות שמשרד המדידות שיאון ביצע הן את המדידה עבור מגרש 1003, והן את המדידה עבור משפחת חזיזה (ראו עמ' 39 לפרוט' ש' 17 - 22). עוד מתברר, כי גם עתה, וממילא במועד עריכת חוות הדעת, העניק משרד המדידות שיאון שירותי מדידה לאפרידר (ראו בעדות איתמר שיאון בעמ' 49 לפרוט' ש' 24 - 33). לפיכך יש לייחס לחוות דעת זו משקל נמוך, בשל קיומה של תלות בין עורך חוות הדעת למזמינת חוות הדעת.
ואכן, העיון בחוות הדעת ובעדותו של המודד שיאון, מעלה חשש, כי האמירות המעורפלות בחוות הדעת ובעדות, תכליתן לכסות על העובדה שמשרד המדידות "שיאון", אשר פעל מטעמה של אפרידר, שגה בסימון מגרש 1003 ולמצער נמנע מלערוך בחינה חוזרת של המדידה לאחר שהיה בידיו מידע בדבר קיומם של שני קבצי מדידה שונים למתחם, וכנגזר מכך נבנתה החומה בצדו המערבי של גבול המגרש, בסטייה לתוך החלקה המהווה את שביל היסעור.
בחוות הדעת נרשם כך (ראו נספח 1 בתיק המוצגים של אפרידר):

"תוצאות המדידות מראות כי אכן רוחבו בפועל של רחוב היסעור הינו כ 4.5 מטרים. אך בניגוד לטענות העולות בכתב התביעה, רוחבה הצר של הדרך אינו נובע מחריגה של מגרש 1003 מחוץ לגבולותיו אל תוך הדרך, אלא משגיאה במיפוי הגבולות של מגרשי התובעים (225 – 221). בנוסף, נראה כי עוד לפני בניית הבתים במגרשים 225 – 221ועפ"י תכניות הבניה רוחבו של הרחוב יועד ל 4.5 מטר בין החומות."

...

מגרש 1003

בשנת 2005 עדיין לא החלו עבודות הפיתוח בשכונת ברנע הצפונית והאזור היה חול וצמחיית בר.

חברת אפרידר נעזרה במשרד שיאון מדידות (הח"מ) עבור שרותי מדידה במגרש 1003. משרדנו הכין מפה לתכנון וקבלת היתר, ביצע סימוני גבולות והכין את המיפוי עבור טופס 4. גבולות המגרש נקבעו בהתאם להנחיות העירייה דאז (נספח 5). בגבולו המערבי של המגרש נמצאת חומה נמוכה. זוהי החומה התוחמת את רחוב היסעור ממזרח ונמצאת על הגבול של מגרש 1003. נדגיש כי בניית החומה הסתיימה לפני שיווקם של מגרשים 221-225 ומגרש 1003 נבנה בהתאם להיתר."
לא רק שמר שיאון לא מצביע בחוות דעתו על מקור המסקנה ולפיה ישנה "טעות" במיקומי מגרשי התובעים, אלא בחוות הדעת הוא מצביע על מדידות שבוצעו עבור התובעים כולם, ובכלל זאת מדידה שביצע מר שיאון עבור חזיזה, ובכולן מופיעה החומה של מגרש 1003 כשהיא סוטה לתוך תחומי שביל היסעור, ואין בחוות הדעת תשריט כלשהו המצבי על סטייה של מגרשי התובעים.

גם הטענה שעל-פי תכניות הבניה שאושרו רוחב השביל יועד ל- 4.5 מ' לאו טענה היא. אמנם, בהיתרי הבניה אושר לכאורה בעקיפין רוחב 4.5 מ' לשביל היסעור, אך זוהי חלק מן ההתרשלות של הועדה המקומית, ופועל יוצא של התרשלות אפרידר במיקום החומה של מגרש 1003, ואין מדובר בהחלטה מושכלת שקיבלה ביטוי בתכנית מתאר או בהיתר הבנייה, ולפיה ניתן להסתפק ברוחב שביל של 4.5 מ'.
לאור האמור, העובדה שהמומחה שיאון קבע בחוות דעתו כמצוטט לעיל, כי הבניינים והחומה במגרש 1003 נבנו "בהתאם להיתר" איננה מסייעת לאפרידר, היות שכאמור בחוות הדעת, תכנית ההיתר הוכנה על-ידי המודד שיאון, וכבר בה הייתה שגיאה במיקום החומה.

כך, לחוות הדעת צירף המודד אבנר שיאון, את מפת המדידה שביצע עבור מגרש 225 שבבעלות משפחת חזיזה, וממנה עולה שהחומה של מגרש 1003 נבנתה ממערב לגבול שבין חלקה 1003 לחלקת שביל היסעור, דהיינו תוך פלישה לשטח החלקה של שביל היסעור.
כפי שכבר צוין לעיל, המודד שיאון צרף לחוות דעתו תמצית מדידות שביצעו מודדים נוספים עבור יתר התובעים, ובכולן מסומנת החומה של מגרש 1003 מערבה מגבול המגרש (ראו נספח 1 עמ' 12 - 14 בתיק המוצגים של אפרידר), ומשמעות הדבר שהחומה של מגרש 1003 חורגת לתוך תחומו של שביל היסעור.
ואכן, מר איתמר שיאון, העד מטעמה של אפרידר, אישר בחקירתו הנגדית, כי מן המדידה שביצע משרד המדידות שיאון עבור חזיזה עולה שחומת מגרש 1003 חורגת לתוך תחומי שביל היסעור (ראו עמ' 50 לפרוט' ש' 2 - 11):

"ש.המדידה שלכם לחזיזה, תכנית ההיתר שלהם, מראה לטענתכם את החריגה בקו המגרש לתוך רחוב יסעור?

ת.רואים את החומה בתוך חלקת המעבר.

ש.חלקת המעבר היא?

ת.344.

ש.ציינתם את הרוחב של הרחוב, השביל, הכביש?

ת.אני מאמין שכן, צריך לראות את המפה. לאחר עיון במפה, משיב שלא.

ש.ציינתם את החריגה בצבע מסוים, מלל?

ת.לא. מודדים לא כותבים אלא מראים. כתוב ק"ב, זה קיר בטון, רואים שהוא יושב על חלקת המעבר."

על יסוד האמור, תמוהה טענת אפרידר, כי החומה של מגרש 1003 נבנתה במקומה, ולא תוך סטייה.
אפרידר בחרו שלא להביא את מר אבנר שיאון, עורך חוות הדעת, לעדות בבית המשפט, ובמקום זאת העיד בנו מר איתמר שיאון (ראו עמ' 49 לפרוט' ש' 6 - 11). אף שמר איתמר שיאון העיד, כי הוא סייע בעריכת חוות הדעת ואף בקיא בה, הרי שהעובדה שאביו נמנע ממתן עדות בבית המשפט מפחיתה עוד יותר ממשקל חוות הדעת, ובפרט כך כאשר עולה מן התרשים לעיל שהאב ערך בעצמו את המדידה במגרש של חזיזה, שבה נרשם כי החומה של מגרש 1003 נבנתה בתחומי חלקת שביל היסעור.
המחדל באי הבאתו לעדות של עורך חוות הדעת מר אבנר שיאון בולט במיוחד על רקע העובדה שעולה מחוות דעתו של מר אבנר שיאון ומעדותו של בנו מר איתמר שיאון, כי ישנם שני קובצי מדידות שונים ביחס למקרקעין עליהם בנויות שכונות ברנע ב' ו- ג', ובכלל זאת מגרשי התובעים ומגרש 1003.

בעניין זה אישר מר איתמר שיאון בחקירתו הנגדית, כי כבר בשנת 2008 היה בידי עיריית אשקלון ואפרידר מידע, ולפיו ישנם שני קובצי מדידה, ולכן נערך קובץ מדידה מתקן, המסיט את המתחם 40 ס"מ מזרחה (ראו עמ' 50 לפרוט' ש' 24 - 32).

בעדותו זו התייחס מר איתמר שיאון למכתב שכתב משרד המדידות שיאון למר יוסי אלעזרא מאפרידר, ובו נרשם, בין היתר, כך (ראו המכתב בעמ' 118 לתיק המוצגים של אפרידר):

"בשנת 2008 עירית אשקלון הפיצה קובץ 'מתקן' בהתאם למצב פיתוח בשטח המזיז את התוכנית כולה 40 ס"מ מזרחה.

באזור הנדון המשמעות היא הזזת הגבולות כ 40 ס"מ מזרחה תוך כניסה לתוך מגרש 1003 הבנוי ומסומן בחומה כחוק.

סכום: החומה המקימה את מגרש 1003 נמצאת במקומה ע"פ תוכניות מאושרות כחוק בתקופה הקודמת לקובץ הפרצלציה ה'מתקן' כאשר קובץ זה אינו לוקח בחשבון בניה קיימת בשטח." [ההדגשה במקור – י.ל]
עולה מן האמור, שכבר בשנת, 2008 דהיינו בעוד הולכים ונבנים הבניינים שבמגרש 1003, ובכלל זאת החומה התוחמת אותו, כבר היה ידוע שישנה אפשרות לקיומה של שגיאה במדידה שנעשתה קודם לבנייה, וכי קיים קובץ "מתקן" מממנו עולה שהמתחם כולו הוסט כ- 40 ס"מ מזרחה. מכאן, שעוד קודם שהסתיימה הבנייה היה מקום לערוך התאמה נדרשת, ולמנוע פלישת החומה לתוך תחומי חלקת שביל הסיעור, אלא שאפרידר התעלמה מקיומו של קובץ "מתקן', ולמצער לא הראתה כי ביצעה פעולה כלשהיא שתמנע את סטיית החומה לתוך תחומי השביל.
בחוות הדעת התייחס מר אבנר שיאון לפעולות הנדרשות על מנת לוודא העברת נתונים מה"רשת הישנה" ל"רשת החדשה". כך באו לידי ביטוי הדברים בחוות הדעת (ראו נספח 1 עמ' 10, 19 ו- 23 בתיק המוצגים של אפרידר):

"כאמור ובהתאם לחוקי התכנון, תכניות לצרכי רישום אמורות להכין חלקות לרישום בטאבו בהתאם לתכניות בניין עיר מפורטות (תב"ע). בשלבים הראשונים של פיתוח השכונה, הסתבר כי ישנן מספר אי התאמות בין תכניות הרישום בברנע לבין תב"ע ד/316א. אין ברשותנו נתונים מדויקים לגבי מועד הגילוי, להערכתנו מדובר בשנת 2008.

הסתבר כי 21 מגרשים המצוינים בבירור בתב"ע ד/316א לא נרשמו כחלקות בתכניות לצרכי רישום, מסיבה שאינה ידועה. בין אותן אי התאמות נמצאים גם מגרשי התובעים : לחמשת המגרשים 221-225 (מגרשי התובעים) נקבעו הגבולות של חלקות 104-107 (ארבע חלקות, היכן שהיו צריכות להיות 5). רישומן של 4 חלקות במקום 5, עיכב את השיווק ופיתוח המגרשים.

...

קביעת גבולות בתוקף

כאמור בפתח הדברים בחוות דעת זו, משרדנו פועל עשרות שנים באשקלון ובסביבתה. נושא החריגה בחלוקה אנליטית 6489 עלה גם במגרשים אחרים אשר גבולותיהם הוקמו באותו האופן ונעזרו באותה התמרה שגויה.

במגרשים 1001 ו – 1002, הסמוכים ל 1003, התעכב הליך רישום החלקות כאשר התבררה הסטייה בין הגבולות לבין המבנים הקיימים בשטח. הבעיה ברישום הופנתה למרכז מיפוי לישראל.

בעקבות הכרת מרכז מיפוי במציאות שבה הקמת גבולות עפ"י תקנות המודדים מובילה למצב בו בעלי המגרשים יכנסו לבעיה של חריגות גבולות, הוחלט על ידי הצוותים המקצועיים במפ"י (פורום קדסטר) להכין תשריט תיעוד גבולות (תת"ג) בשכונה זו (ראה נספח 2).

....

תכנית הרישום בגוש 1966 הוכנה בתחילת שנות ה 60. התכנית קובעת ומציינת את מיקום גבולות החלקות במה שמכונה 'רשת ישנה'. זוהי רשת קואורדינאטות שהייתה בתוקף בישראל בשנת הכנת הרישום. בסוף שנות ה 90 של המאה הקודמת הוחלט כי רשת זו אינה בתוקף ועל המודדים לפעול ב'רשת החדשה'. תהליך ההחלפה בין רשתות קואורדינאטות מכונה התמרה. תקנות המודדים דאז (1998) הנחו את המודדים כיצד לבצע את ההתמרה מהרשת הישנה לרשת החדשה.

בהפשטה של הדברים, ניתן לומר שהרשת הוזזה כ- 50,000 מטר מזרחה וכ 500,000 מטר צפונה 2± מטר. למודד המוסמך יש את הכלים המקצועיים ואת ההנחיות למציאת נוסחת ההזזה המדויקת.

מכיוון שרישום גוש 1966 נעשה ברשת הישנה והחלוקה האנליטית נעשתה ברשת התקפה בשנת 2010, המודד נדרש לביצוע התמרה."

אלא שאפרידר לא הראו, כי ביצעו את ההתמרה הנדרשת כאמור לעיל בחוות הדעת עוד טרם הסתיימה הבנייה במגרש 1003, וממילא טרם הסתיימה בניית החומה והחל אכלוס הבניינים במגרש 1003.
לאור האמור בחוות הדעת, והעובדה שמגרש 1003 חורג בכ- 50 ס"מ לתוך חלקת שביל היסעור, הייתה חובה לגישתי כי מטעמה של אפרידר יעיד מר אבנר שיאון, לא רק בשל העובדה כי הוא עורך חוות הדעת, אלא בשל העובדה שהוא העד הרלוונטי, והוא זה שפעל מטעמה לביצוע המדידות.

אפרידר בחרה, על אף שבקשתה לדחות את מועד הדיון נדחתה, שלא להביא לעדות את מר אבנר שיאון, ובמקום זאת ביקש לתמוך את הגנתה ואת האמור בחוות הדעת בעדותו בנו מר איתמר שיאון, שהעיד כי לא עבד במשרד המדידות בשנים הרלוונטיות (ראו עמ' 49 לפרוט' ש' 1 - 3), וכנגזר מכך לא ידע להשיב מהו המועד בו קיבל משרד המדידות את הקובץ המתקן, דהיינו מהו המועד שבו היה ידוע למשרד המדידות שעליו לפעול במשנה זהירות בביצוע המדידות, בשל קיומה של סתירה בין קבצי מדידות שונים.
ההימנעות של אפרידר מלהעיד את מר אבנר שיאון פועלת לחובתה, וזאת לאור החזקה ולפיה הימנעות צד מהבאת עדות או ראיה רלוונטית, שיש בה לכאורה כדי לתמוך בגרסתו, מקימה חזקה שהעדות הייתה תומכת דווקא בגרסת הצד שכנגד (ראו ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק (פורסם במאגרים משפטיים 04.11.2001)).
גם עדותו של עו"ד יבלון אין בה כדי לסייע לאפרידר, היות שעו"ד יבלון על אף שהעיד כי התחיל לעבוד באפרידר בשנת 2010 (ראו עמ' 70 לפרוט' ש' 16), ביקש להעיד כי אפרידר ידעה על הקובץ "המתקן" של המדידות רק בשנת 2010, וממילא רק לאחר שהחומה של מגרש 1003 נבנתה, אלא שכאמור במכתבו של מר אבנר שיאון (עמ' 118 בתיק המוצגים של אפרידר) כבר בשנת 2008 הפיצה עיריית אשקלון את הקובץ "המתקן", כאשר בתקופה זו הבניינים במגרש 1003 היו בבניה, ואין רמז במכתבו שעניין זה הובא לידיעתו רק בשנת 2010 כעדותו של עו"ד יבלון. לפיכך, לא ניתן לקבל את עדותו של עו"ד יבלון, וכאמור לעיל נדרשה עדותו של מר אבנר שיאון, שאפרידר מטעמיה שלה בחרה שלא להעידו.
ללא עדותו של מר אבנר שיאון אין הסבר מדוע רק מגרש 1003 "זז" מזרחה 50 ס"מ, ואני דוחה את האמור בתצהירו של עו"ד יבלון, ולפיה "ככל הנראה, בשל כשל בביצוע עבודות המדידה אשר נעשו על ידי צד שלישי עבור רשויות התכנון 'הוזז' כל המתחם מזרחה." (ראו בסעיף 10 לתצהירו), ואת האמור בעדותו בחקירתו הנגדית, כי מגרשי התובעים "נדחפו מזרחה" (ראו עמ' 71 לפרוט' ש' 36).

לא רק שאין שום ראיה לסטייה כאמור במגרשים אחרים בשכונות ברנע ב' ו- ג' באשקלון, אלא שהגב' עינב דוד, מנהלת אגף פיקוח ורישוי בניה בעיריית אשקלון, העידה שלא הובא לפתחה מידע לפיו ישנן סטיות מהיתר במגרשים נוספים, ובלשון עדותה (ראו עמ' 89 - 90 לפרוט'):

ש.המודד שלנו, שיאון אומר שהתשריט של פישמן המדובר, עליו אנו מסתמכים אומרים שהחומה זזה, בעצם כל המגרשים זזו, האם זה הופך עוד הרבה אנשים שם לעברייני בניה במתחם ?

ת.לא, לא שהובא לפתחי, אני לא מכירה.

ש.אבל המציאות של התזוזה יכולה ליצור מצב אבסורדי?

ת.אם אומרים לי שהתזוזה סיסטמתית הייתי מצפה שכל המגרשים יזוזו 50 ס"מ מה שמאוד מבלבל שרק מגרש אחד זז וכל השאר כביכול במקום. אם כולם היו זזים לא הייתה בעיה. יש פה עניין, ממש תעלומה.

ש.סביר להניח שאם מדובר על תזוזה סיסטמתית של 50 ס"מ בכל המתחם זה מכניס הרבה בעלי מגרשים להיות במצב של עברייני בניה ?

ת.יכול להיות אבל אני לא נתקלתי ועברו .. כשאני עכשיו בתפקיד הזה עשרות היתרים, לא נתקלנו בסטייה שקפצה לנו לעין."
מכאן, שההשערה בעדותו של עו"ד יבלון שהוא עצמו לא ביצע מדידות, איננה נתמכת בראיה אובייקטיבית כלשהי, ואף לא בחוות דעת של מומחה, כפי שראוי היה לתמוך אותה. על-כן עדותו של עו"ד יבלון, בכל הכבוד, נותרת כהשערה בלבד, שלא ניתן לקבוע על יסודה ממצא עובדתי. נוכח כך, המסקנה המתבקשת היא שקיימת התרשלות של אפרידר בבניית החומה של מגרש 1003, אשר פולשת בכ- 50 ס"מ לתוך תחומי שביל היסעור.
ניתן לסכם את הדיון בסטיית החומה של מגרש 1003 באופן הבא:

א. משרד המדידות שיאון פעל מטעמה של אפרידר בביצוע המדידות במגרש 1003, ואף ביצע את המדידה עבור חזיזה.

ב. היה ידוע עוד קודם לסיום הבנייה במגרש 1003, שקיימים שני קבצים שונים של מדידות, וכי נדרשת התאמה בין שני הקבצים היות שבאחד מהם סטייה של המתחם בכ- 40 ס"מ מזרחה, ובחוות הדעת אין כל התייחסות לפעולות שביצעו משרד המדידות ואפרידר על מנת לפתור את הסתירה בין שני הקבצים, ובפרט אין התייחסות לפעולות שנעשו בשטח על מנת לוודא כי הבניינים והחומה נבנים בתוך שטח חלקה 1003.

בהקשר זה לא יהיה זה מיותר לשוב ולציין, כי אפרידר נמנעה מלהציג את עדותו של מר אבנר שיאון.

ג. בפועל החומה של מגרש 1003 נבנתה בסטייה של כ- 50 ס"מ מזרחה מחוץ לשטח מגרש 1003 לתוך תחומי החלקה של שביל היסעור.

ד. אף שיש התייחסות בחוות הדעת למדידות שביצעו מודדים שונים במגרשי התובעים, אין כל טענה בחוות הדעת ואף לא בטיעוני אפרידר, כי גבול מגרשי התובעים מסומן במרחק של פחות מ- 2 מ' מן הגבול המערבי של חלקת שביל היסעור, כפי שנדרשו התובעים בהיתרי הבנייה שניתנו להם. אף אין כל טענה, כי דווקא מגרשי התובעים הם שחורגים לתוך שטח חלקת שביל היסעור.

ה. אין כל ראיה לסטייה מהיתר של בנייה כלשהיא בשכונות ברנע ב' ו- ג', פרט לסטייה במגרש 1003.
עולה מן האמור, שעל יסוד חוות דעתו של המודד שיאון מטעמה של אפרידר ניתן לומר, כי אפרידר התרשלה במדידה ובבניה שביצעה למגרש 1003, היות שהחומה שנבנתה פולשת לתוך שטח חלקת שביל היסעור, באופן שגורמת להצרת שביל היסעור, והלכה למעשה כתוצאה מכך לא ניתן להחנות את הרכבים שבבעלות התובעים בחניות שתוכננו על-ידם בתחומי המגרשים.
אפרידר, על אף טענות התובעים בכתב התביעה, ועל אף דו"ח הסטייה מהיתר שערכה עיריית אשקלון (ראו נספח 9 בתיק המוצגים של התובעים), לא רק שלא בחרו להגיש הודעת צד ג' כנגד המודד שיאון, אלא בחרו להציג את חוות דעתו כראיה מטעמם. מכאן, שהמודד שיאון פעל כשלוח של אפרידר, ולאפרידר אחריות למעשיו של משרד מדידות שיאון (ראו סעיף 14 לפקודת הנזיקין ו-ת"א (מרכז) 47523-05-14 מאיר דוידינ'מועצה אזורית לב השרון (פורסם במאגרים משפטיים 10.02.2020)).
ניתן לקבוע ממצא בדבר קיומה של סטיית החומה במגרש 1003 גם על יסוד ראיות נוספות. כך, בחודש יוני 2016, ככל הנראה לאור פניותיו של חזיזה, ביצעה עיריית אשקלון חקירה בעניין זה (ראו דוחות הפיקוח נספח 11 בתיק המוצגים של עיריית אשקלון והועדה המקומית), וממצאיה העלו שהחומה במגרש 1003 נבנתה תוך סטייה מן ההיתר שניתן, ופולשת לשטח הציבורי, דהיינו לחלקת שביל הסיעור (ראו מוצג 9 בתיק המוצגים של התובעים).

אף שבסופו של יום עיריית אשקלון והועדה המקומית בחרו שלא לנקוט בהליך פלילי בעניין זה כנגד אפרידר, הרי שהאמור בדו"ח מהווה ראיה נוספת לכך שהחומה במגרש 1003 נבנתה בסטייה מן ההיתר שניתן לאפרידר.
בהקשר זה לא יהיה זה מיותר לציין, כי על אף טענת המודד שיאון, כי מקור הטעות בקיומם של שני קבצי מדידה שונים לשכונות ברנע ב' ו- ג', הרי שלא הצגה ראיה לכך, שקיימת סטייה דומה במבנה כלשהו שנבנה בשכונות אלה למעט החומה במגרש 1003, ואין מחלוקת כי בתי התובעים נבנו ללא כל סטייה. כאמור לעיל, הגב' עינב דוד העידה, כי מתוך נסיונה לא היו מקרים דומה שבהם נמצאה סטייה דומה.
עולה מן האמור, שעל יסוד הראיות שהוצגו יש לקבוע שהחומה במגרש 1003 נבנתה בסטייה מן ההיתר שניתן לאפרידר והיא פולשת לתחומי השטח הציבורי, דהיינו לתחומי חלקת שביל היסעור.
נוכח טענתה של אפרידר בדבר קיומם של שני קבצי מדידה שונים, והיות שהוכח שהידיעה על קיומם הייתה בידי אפרידר כבר בשנת 2008 (למצער באמצעות משרד המדידות שיאון), אזי לגישתי הייתה חובה על אפרידר להזהיר את קוני המגרשים במסגרת ההסכמים שערכה איתם בדבר קיומם של שני קבצי מדידות סותרים, על מנת שלא יכשלו חלילה במדידות שיבוצעו על-ידם, ולמקרה שהמודדים מהם יקבלו שרותי מדידה אינם מודעים לסתירה הקיימת בין שני הקבצים. היות שאין בהסכמים אזהרה כאמור, אזי גם בכך התרשלות של אפרידר כלפי התובעים. חובה זו חלה על אפרידר ביתר שאת, נוכח ההסכמה אליה הגיע עם עיריית אשקלון והועדה המקומית, ולפיה שביל היסעור יורחב כך שתתאפשר בו תנועת כלי רכב.
גם לעיריית אשקלון ולוועדה המקומית אחריות בהקשר זה, היות שלגישתי התרשלו בהפעלת סמכויות הפיקוח הנתונות להן על הבנייה שביצעה אפרידר, בחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 (להלן - "חוק התכנון והבנייה") ובפקודת העיריות [נוסח חדש]. התשתית הנורמטיבית לקיומה של חובת פיקוח מפורטת בסעיפים 56 - 60 לסיכומי התובעים, ואין לי אלא להפנות לאמור שם ולהוראות החוק, המקימות סמכויות בדין לפקח על בנייה, על הסגת גבול לשטחים ציבוריים ושמירת גבולות המגרשים. במסגרת סמכויות אלה ניתנו לעיריית אשקלון והועדה המקומית, סמכויות עזר להיכנס למקרקעין, ואף לבצע בדיקות ומדידות.
לגישתי, עלה בידי התובעים להראות שעיריית אשקלון והוועדה המקומית לא הפעילו באופן נאות את הסמכויות הנתונות להן בדין במהלך בניית הבניינים והחומה במגרש 1003, ואף לא עובר למתן אישור לאכלוס הבניינים, ולבסוף הן אף חדלו בעת שניתנו לתובעים היתרי הבנייה.
כך, עולה מן הראיות שעיריית אשקלון והועדה המקומית לא דרשו מאפרידר בסיום בניית הבניינים והחומה במגרש 1003 להראות באמצעות מדידה בשטח, כי הבניינים נבנו ללא כל סטייה לחלקות סמוכות, וזאת חרף העובדה שכבר בתקופת הבנייה של הבניינים היה ידוע שקיימת סתירה בין שני קובצי מדידות.
כאמור בסעיפים 87, 93 ו- 95 לעיל, מחוות דעתו של המודד אבנר שיאון עולה שכבר בשנת 2008 היה ידוע שישנם שני קבצי מדידה שונים למתחם, וכתוצאה מכך ישנה סטייה של המתחם בכ- 40 ס"מ מזרחה. היות שבניית הבניינים במגרש 1003 הסתיימה בשנת 2009, אזי במועד זה ניתן היה שלא לאפשר לאפרידר לאכלס את הבניינים, טרם תסיט את החומה למקומה. אלא שעיריית אשקלון והועדה המקומית לא הראו, שביצעו פעולות כלשהן על מנת לוודא, כי החומה במגרש 1003 נבנתה בתוך גבולות המגרש.

בהקשר זה העידה גב' עינב דוד, שכיום על מנת לקבל תעודת גמר נדרש מקבל ההיתר להגיש מפה מצבית, דהיינו מפת מדידה המתארת את המצב בשטח בפועל, אך דרישה כאמור לא הייתה קיימת כשהסתיימה הבנייה במגרש 1003 (ראו עמ' 88 - 89 לפרוט').
אינני נדרש לשאלה האם נוהל זה, שקיים כיום, משקף סטנדרט נאות, והעובדה שנוהל כאמור לא הופעל בשעתו מהווה סטייה מסטנדרט ראוי, וכנגזר מכך התרשלות של עיריית אשקלון והועדה המקומית. לצורך ביסוס מסקנה שהן התרשלו במילוי חובות הפיקוח הנתונות להן בדין בעניין זה, די בכך שבשנת 2008 הן היו מודעות לכך שקיימים שני קבצי מדידה סותרים, וכתוצאה מכך קיימת הסטה של המתחם כ- 40 ס"מ מזרחה, אך על אף האמור הן לא דרשו ביצוע מפה מצבית עם סיום הבנייה, וזאת על מנת לוודא שהבנייה במגרש 1003 לא סטתה מזרחה, כפי שקרה בפועל.
עיריית אשקלון והוועדה המקומית אף לא הראו, כי ביצעו פיקוח בפועל במהלך הבנייה, וקודם למתן אישור לאכלוס הבניינים, וזאת פרט ליציאה של מפקח אשר בחן בעין באם קיימת סטייה מן ההיתר (ראו בעדות גב' דוד בעמ' 88 לפרוט' ש' 13 - 19).
הועדה המקומית אף התרשלה בעת שהעניקה היתרי בנייה לתובעים, היות שכמתואר בחוות דעתו של המודד אבנר שיאון שלא נסתרה בהיבט זה על-ידי הועדה המקומית, בתשריטים שצורפו לבקשות ההיתר מתואר שחומת מגרש 1003 פולשת לתוך תחומי חלקת שביל היסעור (ראו נספח 1 עמ' 12 - 14 בתיק המוצגים של אפרידר).
חוק התכנון והבנייה מעניק לוועדה המקומית סמכויות נרחבות לבחינת הבקשה למתן היתר, ובכלל זאת בדיקת הזכויות של מגיש הבקשה, בדיקת גבולות המגרש בגינו מבוקשת הבקשה בהתאם לתכניות מתאר ותכניות מדידה קיימות, ועוד (ראו סעיפים 145 - 145ה' לחוק).

לפיכך, במסגרת הפעלת הסמכות למתן היתר בנייה, היו חייבים בודקי הבקשה לבחון אותה לפרטיה, והעובדה שלא עשו דבר, נוכח העולה מן התשריטים כי מגרש 1003 פולש לחלקת שביל היסעור וגורם להצרתו, מהווה אף היא התרשלות.
לגישתי, לוועדה המקומית הייתה חובה מוגברת בעניין זה, בפרט נוכח קיומם של קבצי מדידה סותרים ובפרט נוכח העובדה שטרם נערכה תכנית מתאר לשביל היסעור. היות שקביעת גבולות המגרשים של התובעים איננה פרי תכנית מאושרת, אלא פרי הסכמה בין הועדה המקומית לאפרידר, ולפיה התובעים יתנו הסכמתם להסיג את גבול המגרש שלהם 2 מ' פנימה (מערבה) על מנת ליצור את הדרך אותה התכוונו אפרידר והועדה המקומית לעגן בתכנית מתאר כדין, אזי בהעדר תכנית כאמור, הייתה חובה על בודקי התכנית לבחון את הבקשה ב"מסרקות של ברזל" ואף להזהיר את מבקשי ההיתר בדבר קיומם של קובצי מדידה סותרים. אילו עשו כך, הסטייה של החומה הייתה צפה ועולה עוד קודם שניתנו ההיתרים, וממילא טרם נבנו בתי התובעים.
טרם סיום הדיון בפרק המדידות יש לומר, כי ביום 03.01.2023 נערך על-ידי סיור במקום (ראו פרוטוקול הסיור), ובמסגרתו נדונה האפשרות להסיט את החומה של מגרש 1003 מזרחה עד לגבול המגרש, אך היות שהאפשרות לעשות זאת הייתה כרוכה בצירוף כל בעלי הזכויות בחלקה לתביעה, אזי ההיתכנות לדון בכך בלוח זמנים סביר ובעלויות סבירות הפכה אפשרות זו לבלתי ישימה, וזאת עוד בטרם הצדדים נדרשו לשאלה האם קיימת אפשרות הנדסית/תכנונית לעשות זאת. עניין זה גם מסביר, מדוע תכנית התנועה שערך המומחה חסידוף איננה ישימה.

הליכי התכנון של המתחם בו מגרשי התובעים
אין מחלוקת, שאפרידר היא הבעלים המקורי של המגרשים מושא התביעה, ואף הבעלים המקורי של מגרש 1003 הגובל בשביל היסעור מצדו המזרחי. אף אין מחלוקת, כי אפרידר הייתה הבעלים המקורי של מגרשים נוספים בשכונות ברנע ב' ו- ג'.
על המגרשים מושא התביעה ומגרש 1003 חלות תכנית מתאר 101/2024, אשר אושרה למתן תוקף ביום 04.07.1974, ותכנית מתאר מס' 1/110/03/4, אשר אושרה למתן תוקף ביום 28.11.1963 (ראו האמור בסעיף 8 לחוות דעתו של השמאי אלעד חזיזה מטעמם של התובעים).

תכניות מתאר אלה מגדירות, בין היתר את גודל המגרש המינימאלי שניתן לייתן היתר בנייה בגינו, את היקפי הבנייה המותרים, מספר הקומות המותר ונסיגת המבנים מגבולות המגרש.
בהתאם לתכנית מתאר מס' 1/110/03/4, מגרשי התובעים הוגדרו בייעוד לאיזור מגורים א', ושביל היסעור, המוביל למגרשי התובעים, הוגדר כמיועד להולכי רגל.
ביום 04.09.2005 נחתם הסכם בין אפרידר לבין הועדה המקומית ועיריית אשקלון, ובין יתר הוראותיו ניתן למצוא את הדברים הבאים (ראו ההסכם נספח 3 בתיק המוצגים של התובעים):

"והואיל והשטחים לצרכי ציבור על-פי ת"מ 1/110/03/4 הופקעו על-ידי הרשות והם רשומים על שמה בספרי המקרקעין (להלן: השטחים הציבוריים הישנים).

והואיל ועל-פי התפיסה התכנונית החדשה, יש לרכז את השטחים המיועדים לצורכי ציבור במקומות מסוימים במתחם ולפיכך התברר כי חלק מהשטחים הציבוריים הישנים אינם יכולים לשמש באופן משביע רצון, לייעודם ומאחר שטרם נעשה שימוש או פיתוח כלשהו בשטחים הללו, הוחלט לבטל הפקעתם;

...

3א. תכנית גישה לרכב – שבילים להולכי רגל יורחבו על חשבון המגרשים הגובלים, באופן שיאפשר גם כניסה לרכב. ההרחבה תהיה עד לרוחב של 2 מ' לאורך כל מגרש הגובל בשביל. שטח הבנייה המותר במגרש המוקטן ישאר זהה לשטח המותר כיום. השטחים שיתווספו לשבילים האמורים, יופקעו על-ידי הרשות. עד לאישור התכנית האמורה תשווק החברה את המגרשים שבבעלותה באופן המאפשר גישה לרכב. הצדדים יפנו לחברת 'הימנותא' על מנת שגם היא תפעל בדרך זו. [ההדגשה שלי – י.ל]

...

14. מוסכם כי במידה והתכנית לא תאושר עד יום 31.12.07, יהיה כל צד רשאי להודיע למשנהו על ביטול ההסכם. במקרה כזה, תהיה הרשות רשאית להפקיע מחדש את השטחים שהפקעתם תבוטל על-פי הסכם זה, כולם או מקצתם, לפי שיקול דעתה הבלעדי וזאת מבלי שלחברה תהיינה טענות, דרישות אות תביעות כלשהן בגין כך."
ניכר מן ההסכם, כי אפרידר השכילה להבין, שערכם של מגרשים לבניית בית חד משפחתי, שאין בהם נגישות לרכבים פחוּת ממגרשים שיש להם נגישות לרכבים, ולפיכך הגיעה להסכם עם הועדה המקומית להכנת תכנית מתאר, אשר תשביח את ערך המגרשים שבבעלותה, היות ששבילים להולכי רגל יהפכו לדרך שתאפשר תנועת רכבים, וכנגזר מכך הגעה עם רכב עד לפתח הבית.
בהתאם להסכם, ועל יסוד האמור בסעיפים 77 ו- 78 לחוק התכנון והבנייה, פרסמו הועדה המקומית ואפרידר הודעה בילקוט הפרסומים, שבין יתר האמור בה, נרשם כך (ראו ילקוט פרסומים 6134, כ"ה אלול התש"ע, 07.09.2010 –נספח 2 בתיק המוצגים של עיריית אשקלון והועדה המקומית):

"אפרידר חברה לשיכון ופיתוח ישראל בע"מ, מודיעה בזאת על כוונתה להכין תכנית בסמכות הועדה המקומית להרחבת שטחים פתוחים לצרכי ציבור ושינויים בגבולות המגרשים הגובלים בשצ"פים (השבילים) בשכונת ברנע ב' - ג'.

...

לא יבוצעו עבודות בניה כלשהן ולא יינתן היתר בנייה במרווח של 5 מ' שבין גבול המגרש (הגובל עם השצ"פ) ופנימה לתוך המגרש, למעט ביצוע עבודות פיתוח ובניית גדר במרווח של 1.5 מ' או 2.0 (עבור מגרשים 225 ו- 221) לפחות מגבול המגרש (הגובל עם השצ"פ) פנימה לתוך המגרש.

...

תוקף ההודעה עד להפקדת התכנית אך לא יותר משלוש שנים."
עולה מן האמור, שאפרידר התחייבה כלפי הציבור לערוך תכנית מתאר להרחבת שצ"פים ושינויים בגבולות מגרשים הגובלים בשצ"פים, והתחייבות זו נשענה על ההסכם בין אפרידר לוועדה המקומית, במסגרתו הסכימו הנתבעות לפעול להכנת תכנית מתאר שתשנה יעודם של של שבילים המיועדים להולכי רגל, ליעוד לדרך המאפשרת תנועת רכבים.
בין מועד ההסכם בין הנתבעות לבין מועד פרסום הודעת אפרידר בילקוט הפרסומים, קיבלה אפרידר ביום 21.08.2007 היתר לבנייתם של שלושה בניינים על גבי מגרש 1003, ואישור לאכלוסם (טופס 4) ניתן לה ביום 26.05.2009.
על יסוד ההסכם בין הנתבעות וההודעה שפרסמו בילקוט הפרסומים יש לומר, שבמועד מכירת המגרשים לתובעים חמו וחזיזה (בשנת 2010) עמדה בתוקפה התחייבות פומבית של אפרידר והועדה המקומית לפעול להכנת תכנית מתאר להרחבת שטחים פתוחים, תוך שינוי וקביעת גבולות המגרשים, וזאת במטרה להפוך שבילים להולכי רגל, לדרכים בהן יוכלו לנוע כלי רכב. אלא שעל אף האמור, בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט שלא נסתרה, הנתבעות לא השלימו עד למועד עריכת חוות הדעת ולמעשה עד היום תכנית לשביל היסעור, ואפרידר מכרה את מגרשי התובעים שבבעלותה, מבלי לסמן את גבולותיהם באופן ראוי, אשר יבטיח מרחק של 5 מ' בין החומה שהיא עצמה בנתה במגרש 1003.
אפרידר טענה לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית של עו"ד יבלון מטעמה, כי ההסכם בין אפרידר לעיריית אשקלון בוטל בשנת 2009, ועו"ד יבלון הפנה בעניין זה למכתבו של מר שלמה כהן מ"מ ראש עיריית אשקלון אשר כתב למר אלי אלעזרא יו"ר דירקטוריון אפרידר כך (ראו מוצג נ/2):

"בתשובה למכתבך מיום 18.6.09 ולאור עמדתך ועמדת הוועדה המחוזית, אודיעך כי אף לנו נראה כי ההסכם בעניין הכנת התכנית המפורטת שבנדון, אכן אינו בר ביצוע ומן הראוי לבטלו. זאת, הן מחמת חלוף הזמן הרב ושינוי הנסיבות והן לאור הביקורת הציבורית, ועמדות הציבור כפי שהן נשמעות עוד בטרם הפקדת התכנית.

עיריית אשקלון תשמח לפעול בשיתוף פעולה עם חברת אפרידר, מתוך תקווה שגם לעיניה של חברת אפרידר עומדת טובת העיר אשקלון, כפי שהיה בעבר."
יש לדחות את הטענה, כי ההסכם בין אפרידר לעיריית אשקלון בוטל, ובפרט כך כאשר הטענה נסמכת אך ורק על מכתב זה, שהוגש שלא באמצעות הצדדים למסמך ובאיחור ניכר, ובפרט כאשר במכתב עצמו לא מדובר על ביטול ההסכם, אלא על בחינת ביטולו.

לכן, די בכך שאפרידר לא הביאה לעדות את הצדדים למכתב, ואף לא ראיות אובייקטיביות נוספות שעל יסודן ניתן יהיה לקבוע שהוחלט אכן לבטלו, כדי לדחות את הטענה ולפיה ההסכם בוטל.
אך מעבר לכך, הראיות מלמדות, כי ההסכם לא בוטל, וכי אפרידר אף פעלה על יסוד האמור בו וקידמה את האינטרסים שלה, ולכן הנסיון שלה להתנער מן ההסכם אינו ראוי בעיני.
תחילה יש להפנות לכך, כי מכתבו של מר כהן נכתב ב- 18.06.2009, ואם אכן הוא מבטא את ביטול ההסכם, אזי יש לתהות מדוע פרסמה אפרידר בחודש ספטמבר 2010 את ההודעה לציבור (ראו בסעיף 123 לעיל), ובה הודיעה על כוונתה לערוך תכנית מתאר.
זאת ועוד, מהתכתבות שצרפה אפרידר כנספחים לתצהירו של עו"ד יבלון (ראו עמ' 119 - 122) עולה שלמרות טענת אפרידר כי ההסכם בוטל בשנת 2009, הרי שבשנים מאוחרות יותר היא פעלה, אל מול גורמי התכנון בעיריית אשקלון והועדה המקומית, לקידום תכנית מתאר להסדרת השבילים בשכונות ברנע ב' ו- ג'. עו"ד יבלון אף העיד שגם במועדים הסמוכים לעדותו, פועלת אפרידר לקידום תכנית מתאר (ראו עמ' 75 לפרוט' ש' 27 - 30, ועמ' 76 לפרוט' ש' 13 – 20), ועובדה זו מלמדת שגם כיום רואה עצמה אפרידר מחוייבת להסכם זה.
אך מעבר לכך, אילו אכן בוטל ההסכם, אזי משמעות הדבר שמבוטלת הכוונה להפוך את שביל היסעור שיעודו להולכי רגל לדרך שתאפשר תנועת רכבים, כאמור בסעיף 3(א) להסכם, ובמקרה שכזה לגישתי הייתה חובה על אפרידר להבהיר בהסכמי הרכישה, כי על-פי תכניות המתאר הקיימות, התובעים לא יוכלו להגיע עם רכבים עד פתח ביתם, וממילא לא יוכלו להחנות את רכבם בתחומי המגרשים. הצהרה כאמור איננה בנמצא בהסכמי הרכישה.

לא רק שאין בהסכמים שערכה אפרידר כל אזכור לכך ששביל היסעור לא ישמש לתנועת כלי רכב, אלא שעל-פי האמור בתצהירו של עו"ד יבלון (ראו בסעיף 8), אפרידר הבהירה לתובעים שהתקשרו עמה בהסכם, שיהיה עליהם לסגת עם גבול המגרש שרכשו 2 מ' פנימה, לצורך הרחבת השביל "לפי דרישת הרשויות". לא יהיה זה מיותר לציין, ש"דרישת הרשויות" מקורה בהסכם עם אפרידר, ולפיו הנתבעות יכינו תכנית מתאר, אשר תסדיר תנועת כלי רכב בשבילים המיועדים להולכי רגל, שאם לא תאמר כן אין צורך בהרחבת השבילים, ונגיסה במגרשים שנמכרו לתובעים.
לא זו אף זו. אילו אכן בוטל ההסכם, אזי על-פי האמור בסעיף 14 בהסכם, נדרשה הודעה חוזרת של עיריית אשקלון על הפקעת השטח הדרוש להרחבת שביל היסעור, ואפרידר לא רק שלא הראתה שהעירייה הפקיעה מחדש שטחים, אלא שבפועל אפרידר מכרה את המגרשים בהתאם לאמור בהסכם, תוך קבלת "קריצת עין" של עיריית אשקלון והועדה המקומית, אשר על אף העדר תכנית מתאר, ומבלי שהשביל שינה את ייעודו, אפשרו קביעת חניות בתחומי המגרשים, ואף העניקו לתובעים הקלה בהתאם לסיכום בין אפרידר לעיריית אשקלון, והכל מתוך ידיעה שעל-פי ההסכם בין הצדדים קיימת התחייבות שלהם להכין תכנית מתאר להרחבת השבילים וקביעת גבולות מתאימים למגרשים.
לכל האמור יש להוסיף, שאלמלא עמד בתוקפו ההסכם בין אפרידר לעיריית אשקלון , אפרידר לא יכולה הייתה למכור את המגרשים בערכי המכירה כפי שסוכמו עם התובעים, שכן כאמור בחוות דעתו של השמאי חזיזה, ערכו של בית חד משפחתי ללא חניות נמוך משמעותית מבתים שבהם ישנה גישה לרכבים וישנה אפשרות מעשית להחנות רכבים בתחומי המגרש.
לבסוף לא יהיה זה מיותר לשוב ולהזכיר, שעו"ד יבלון אישר בעדותו כי אפרידר מקדמת תכנית מתאר עבור השבילים (ראו עמ' 75 לפרוט' ש' 27 - 30, ועמ' 76 לפרוט' ש' 13 - 20). העובדה שאפרידר פועלת לקידום תכנית המתאר לה התחייבה בהסכם, איננה מתיישבת עם הטענה לביטול ההסכם.
גם הועדה המקומית לא סברה, כי ההסכם עם אפרידר בוטל בשנת 2009, וניתן ללמוד זאת מתצהיר עדותה הראשית של גב' עינב דוד (מנהלת אגף רישוי ופיקוח על הבניה), אשר העידה בתצהיר עדותה הראשית, כי בפרוטוקול הדיון שהתקיים בוועדה לתכנון ובנייה ביום 03.03.2011 בו נדונה בקשת חזיזה למתן היתר בנייה, נרשם כך "המבנה המבוקש נמצא בסמוך לשביל גישה שרוחבו לא מאפשר גישה לרכב למגרש הנ"ל או מגרש בסמוך לו. שטח המגרש הוקטן בתיאום עם אפרידר. פרסמו הודעות לפי סעיפים 77 ו- 78 לחוק התכנון והבניה, כאשר בעתיד יוסדר הנושא באמצעות תב"ע." [ההדגשה שלי - י.ל]

האמור בתצהיר עדותה של גב' דוד לא נסתר.
על יסוד האמור טוענים התובעים, כי אפרידר הפרה את ההתחייבות שלקחה על עצמה לעורך תכנית מתאר לשבילים בשכונות ברנע ב' ו- ג', ובכלל זאת שביל היסעור, וכי עיריית אשקלון והועדה המקומית הפרו את החובה לפקח על עריכת תכנית מתאר מתאימה ואכיפת הסכם על אפרידר.
טרם אדון בסוגיית האחריות בעניין זה, יש להסיר מן הדרך את טענת אפרידר (ראו סעיף 2ד' לסיכומים), ולפיה טענות התובעים בעניין זה מהוות הרחבת חזית אסורה. אינני מקבל טענה זו, ודי להפנות לסעיפים 5 ו- 43 לכתב התביעה, על מנת לעמוד על כך שהתובעים העלו טענה זו בתביעתם, ועל-כן אין מדובר בהרחבת חזית. ואכן, אפרידר עצמה מאשרת בסעיף 2ה' לסיכומיה, שטענה זו נטענה על-ידי התובעים בכתב התביעה. לפיכך, דינה של הטענה להרחבת חזית להידחות.
לגופו של עניין, הנתבעות התרשלו בכך שלא הוציאו לפועל את ההסכם ביניהן, במסגרתו התחייבו לערוך תכנית מתאר בה יורחבו שבילים שיועדו לשבילי הולכי רגל על חשבון מגרשים גובלים, לטובת יצירת דרכים המאפשרות תנועת כלי רכב. אפרידר אף התחייבה פומבית, בהודעה שמסרה, כי במסגרת התכנית תקבע את גבולות המגרשים הסמוכים לשצ"פים לאחר שאלה יורחבו.
יודגש, כי במסגרת בחינת ההתרשלות של הנתבעות אינני דן בשאלה האם ניתן היה למכור לתובעים את המגרשים, ולתת בגינם היתר בנייה בהעדר תכנית מתאר שבה יעוד של שביל היסעור לתנועת רכבים, אשר קיבלה תוקף בהתאם להוראות חוק התכנון והבנייה. בהעדר תכנית מתאר כאמור, משמעות הדבר לכאורה שבחלקת שביל היסעור נעשה לעת הזו שימוש שלא כדין, היות שייעודו הוא כשביל להולכי רגל, ואין תכנית המסדירה ומתירה תנועת כלי רכב בו.

יחד עם זאת, גם אם אפרידר הייתה רשאית למכור את מגרשי התובעים מבלי שעמדה בהתחייבות לערוך תכנית מתאר לשביל היסעור, והועדה המקומית הייתה רשאית לייתן היתרי בניה שבה מוקצים שטחים לחניות, הרי שלגישתי חלה חובת זהירות מוגברת על הנתבעות, בפרט נוכח קיומם של קבצי מדידה סותרים, כאשר כמפורט לעיל במועד עריכת הסכמי המכר ובוודאי במועד מתן היתרי הבנייה, דבר קיומם היה ידוע, גם עפ"י גרסת עו"ד יבלון, אותה לא קיבלתי, ולפיה קיומם נודע לאפרידר בשנת 2010.
להתרשלות של הנתבעות בעניין אי מימוש ההסכם לעריכת תכנית מתאר שני היבטים.
תחילה, בשל כך שאילו היו פועלות הנתבעות למימוש תכנית המתאר, לה קיימת חובה לצרף תשריט של החלקות עליהן חלה התכנית, אזי נוכח ההתחייבות של אפרידר שפורסמה ברשומות הייתה נערכת בחינה של גבולות המגרשים הגובלים בשצ"פים, והייתה מתגלית העובדה שקיימת סטייה במגרש 1003, או שלחילופין היה הכרח לקבוע מחדש את גבולותיהם של מגרשים 221 - 225, באופן שרוחב חלקת שביל היסעור תעמוד על 5 מ', כפי שסוכם בין אפרידר לוועדה המקומית ועיריית אשקלון.
היבט נוסף להתרשלות בשל אי מימוש ההתחייבות, עניינו בחובה של אפרידר לכלול אזהרה בהסכמים שערכה עם התובעים, בה יובהר להם שבעת חתימת ההסכם שביל היסעור ייעודו לתנועת הולכי רגל בלבד, וטרם קיבלת תוקף תכנית מתאר המתירה תנועת כלי רכב.

לגישתי בנוסף, נוכח ההתחייבות שלקח על עצמה אפרידר לקבוע את גבולות המגרשים הגובלים בשצ"פים, אזי נוכח הידיעה שכבר הייתה לה בדבר קיומם של קובצי מדידה שונים, חלה עליה חובה בבחינת יזהר הקונה, כי הגבולות טרם נקבעו על-פי דין, וקיים חשש שהמתחם כולו סטה מזרחה.
הועדה המקומית ועיריית אשקלון התרשלו בכך שלא עמדו על מימוש ההתחייבות של אפרירד, ולמעשה אפשרו קבלת היתרי בנייה מבלי שנקבעו מחדש על-פי דין גבולות המגרשים, אך למעלה מכך מבלי שקיים יעוד לתנועת כלי רכב בשביל היסעור, ובה בעת דורשים מן התובעים להקצות שטחים בתוך המגרשים לצורך חניות.

בדומה לאפרידר, גם עיריית אשקלון והועדה המקומית היו חייבות להזהיר את מבקשי ההיתרים בדבר קיומם של קובצי מדידה סותרים, ואין כל ראיה לכך שכך נהגו.

סיכום האחריות וחלוקתה
ניתן לסכם את האמור, בסוגיית אחריות הנתבעות, כי בשל התרשלות אפרידר החומה במגרש 1003 נבנתה בסטייה לתוך תחומי חלקת שביל היסעור. אפרידר הפרו את ההתחייבות לערוך תכנית מתאר שבה יקבעו גבולות מגרשים הגובלים בשצ"פים בשכונות ברנע ב' ו- ג', וישונה יעודם של שבילים המיועדים להולכי רגל, כך שתתאפשר בהם תנועה של כלי רכב לאחר שהשבילים יורחבו. אפרידר אף לא מסרה לתובעים מידע שהיה בידיה, ולפיו קיימת סתירה בין שני קובצי מדידה המתייחסים בין השאר למגרשי התובעים, ואף לא מסרו לתובעים מידע, ולפיו טרם הוסדרה תכנית מתאר לשביל היסעור.
אשר לעיריית אשקלון והועדה המקומית יש לומר, כי הן חדלו בפיקוח על הבנייה במגרש 1003, גם לאחר שהיה ידוע להן שקיימת סתירה בין שני קובצי המדידה, ואף נמנעו מלדרוש מדידה מצבית בטרם אכלוס הבניינים במגרש 1003. הן אף לא פעלו יחד עם אפרידר לעריכת תכנית המתאר הקובעת את גבולות המגרשים ומשנה את יעוד השבילים. מחדל נוסף לוועדה המקומית, בכך שלא הזהירה את התובעים במעמד הדיון בבקשות שלהם למתן היתרי בנייה, בדבר קיומם של קובצי מדידה סותרים.
לגישתי, ההתרשלות של על אחת מן הנתבעות שלובה בזו של האחרת, מבלי שניתן להפריד ביניהן, ועל-כן יש לייחס לכל אחת מהן אחריות בשיעור של 50%, כאשר האחריות לעיריית אשקלון והועדה המקומית היא משותפת.

עילת התביעה האישית
אסכם ואומר, שעלה בידי חזיזה וחמו להוכיח קיומה של עילת תביעה אישית, ולפיה בשל רשלנות הנתבעות ואי מימוש ההתחייבות הפומבית שלקחה על עצמה אפרידר, רוחבו של שביל היסעור עומד על כ- 4.5 מ' בלבד, ורוחב זה איננו מאפשר להם להחנות את רכבים בתחומי המגרשים שבבעלותם, וזאת על אף שבהיתר הבנייה שניתן להם הוקצה שטח עבור חניות לרכבים.

כפי שיובהר בהמשך בסעיפים 167 - 177, הוכח על-ידי חזיזה וחמו, שבשל העדר אפשרות להחנות את רכבים בתחומי המגרשים שבבעלותם, נגרם להם נזק, בשל ירידה בערך המקרקעין שבבעלותם. מכאן, שגם הוכח קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעות לבין הנזק שנגרם לתובעים.
טוענות הנתבעות, שיש לקבוע לחזיזה וחמו אשם תורם לכך שרוחב שביל היסעור צר מ- 5 מ', היות שבמועד בניית ביתם כבר עמדה על תילה החומה במגרש 1003, ועל-כן הייתה בידם האפשרות למנוע את הנזק ולבנות את ביתם במרחק מתאים.
אינני מקבל טענה זו. תחילה יש לומר, כי טענה זו מבוססת על ההנחה שלחזיזה וחמו הייתה מודעות לכך שהחומה במגרש 1003 נבנתה בסטייה לתוך חלקת שביל היסעור, אלא שטענה זו נדחתה על-ידי בסעיף 51 לעיל.
אך מעבר לכך, גם אילו הייתי קובע שכבר במועד הגשת הבקשה להיתר לחזיזה וחמו הייתה מודעת לסטיית החומה במגרש 1003, וכי לא יוכלו להחנות את רכביהם במגרשים שבבעלותם, הרי שלא הייתי קובע להם אשם תורם, היות שלא יכלו לעשות דבר כדי להקטין את הנזק.
הטענה ולפיה חזיזה וחמו יכלו להרחיק את ביתם, כך שרוחב שביל היסעור יעמוד על 5 מ', איננה ראויה בעיני. משמעות הטענה היא שמעבר להסגת גבול המגרשים 2 מ' פנימה היה על התובעים בשל מחדל של הנתבעות לותר על חצי מטר נוסף לכל רוחב המגרש. העובדה שחזיזה וחמו בחרו שלא לעשות זאת, כאשר עצם הפעולה עצמה מהווה נזק, היות שהיא גורעת שטח מן המגרשים שבבעלותם, איננה מטילה בהם דופי כלשהו, וממילא אין לקבוע להם אשם תורם בגין כך.

אפשרות נוספת שלכאורה עמדה להם, היא להמתין עם בניית ביתם ולנקוט בהליך משפטי שתכליתו לאכוף על אפרידר הריסת החומה במגרש 1003, ובנייתה מחדש במקומה. לגישתי, אין לקבוע "אשם" לחזיזה וחמו שלא בחרו באפשרות זו, כאשר העלות שהייתה נגרמת להם בשל אי בניית ביתם לאלתר, סביר להניח שהייתה עולה בהרבה על ירידת הערך ועוגמת הנפש שנגרמה להם.

הטלת תשלום היטל ההשבחה על התובעים
כאמור בסעיף 26 לעיל, התובעים ביקשו כסעד כספי נוסף את השבת היטל ההשבחה אותו שילמו, בגין העובדה שבמסגרת היתרי הבנייה שניתנו לבניית בתיהם, ניתנה הקלה, במובן זה, שאושרה בניית בית, על אף שגודל המגרשים קטן מ- 600 מ"ר, שהוא הגודל המינימאלי הנדרש לקבלת היתר, בהתאם לתכנית המתאר החלה.

התובעים טענו בהקשר זה בכתב התביעה, כלפי אפרידר, כי בהסכמי הרכישה התחייבה אפרידר לשאת בתשלום היטל ההשבחה, אך במקביל פעלה אל מול עיריית אשקלון והועדה המקומית, באופן שתשלום ההיטל יוטל עליהם, וזאת בניגוד לדין, כך על פי גישתם.

בעניינן של עיריית אשקלון והועדה המקומית, נטען שגבו מהם היטל השבחה בניגוד לדין, היות שעל פי הטענה את היטל ההשבחה היה צריך לגבות ב"מימוש הראשון", דהיינו במעמד בו מכרה להם אפרידר את המגרשים, וכתוצאה מהסדר בלתי חוקי בינן לבין אפרידר התובעים הם שנדרשו לשלם את היטל ההשבחה.
תחילה יש לומר, כמפורט בסעיפים 28 - 37 לעיל, כי בהקשר זה כמו גם ביתר הסעדים הכספיים הנדונים בתביעה, דחיתי את תביעתן של משפחות פדר ודרמון, כאשר בעניינו של היטל ההשבחה, קבעתי שאין למשפחות פדר ודרמון עילת תביעה, היות שהן לא שילמו היטל השבחה.
שונים הם פני הדברים ביחס למשפחות חזיזה, חמו ובוכניק, היות שמשפחות אלה הן אלה שקיבלו את היתרי הבניה בגין מגרשי התובעים, ובמסגרת היתרים אלה ניתנו להן הקלות כאמור. אלא, שהתובעים (למעט חמו) נמנעו מהצגת ראיה ביחס להיטל ההשבחה ששולם על-ידם, ודבר אף לא נאמר בעניין זה בתצהירי העדות הראשית של חזיזה ובוכניק, ואף לא בעדותו הראשית של חמו. יחד עם זאת, צורפה קבלה, ולפיה חמו שילמו, תחת מחאה, היטל השבחה בסכום של 62,139 ₪ (ראו עמ' 201 בתיק המוצגים של התובעים).

אך לא בשל העדר ראיות לעניין התשלום החלטתי לדחות את תביעתם של חזיזה, חמו ובוכניק בעניין זה.
כמתואר לעיל, בכתב התביעה נטען שאפרידר התחייבה בהסכמים למכירת המגרשים לשאת בתשלום היטל השבחה ככל שיחול, אלא שעניין זה איננו נזכר בתצהירי העדות הראשית של חזיזה ובוכניק, ואף איננו נזכר בעדותו הראשית של מר חמו. התובעים אף לא טרחו לציין איזה סעיף בהסכם הרכישה הופר.
לא בכדי נמנעו התובעים מהפנייה להוראה מהוראות הסכם הרכישה, אותה לגישתם הפרה אפרידר, היות שהעיון בהסכמי הרכישה (שהם אחידים), מעלה שבסעיף 8 להסכם נאמר, כי הרוכשים מודעים לכך שבעת הגשת הבקשה למתן היתר בנייה הם ידרשו לבקש הקלה, ובסעיף 6(א) להסכם נאמר שהרוכשים יישאו בכל המסים שיחולו על המגרש החל ממועד מסירת החזקה בו.

היות שאין חולק, כי היטל ההשבחה ששילמו התובעים הוא נגזרת של ההקלה שניתנה להם בעת מתן היתר הבנייה, וכי ההיטל שולם על-ידם לאחר שקיבלו את החזקה במגרש, אזי לא ניתן לומר שאפרידר הפרה את הסכמי הרכישה.
גם לא ניתן לומר שהועדה המקומית הטילה על התובעים את תשלום היטל ההשבחה, בניגוד להוראות חוק התכנון והבנייה, היות שסעיף 196א' לחוק קובע, כי "ועדה מקומית תגבה היטל השבחה בשיעור, בתנאים ובדרכים שנקבעו בתוספת השלישית ועל פיה.", ובתוספת השלישית לחוק מוגדרת השבחה כ " עליית שוויים של מקרקעין עקב אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג;"

אשר למועד החיוב בהיטל נקבע בסעיף 7(א) לתוספת השלישית, כי "ההיטל ישולם לא יאוחר מהמועד שהחייב בו מימש זכות במקרקעין שלגביהם חל ההיטל...."

התובעים אינם מצביעים על קיומה של תכנית, הקלה או היתר לשימוש חורג שניתנו לאפרידר על-ידי הועדה המקומית קודם למכירת המגרשים על-ידה לתובעים, ומנגד ההקלה ניתנה להם, ולכן הם אלה שחויבו בהיטל ההשבחה, בהתאם להוראות חוק התכנון והבנייה.
בצד דחיית טענותיהם של התובעים, יש לומר שלגישתי יש ממש בטענת התובעים, כי שיתוף פעולה של הנתבעות הביא ל"גלגול" היטל ההשבחה לפתחם של התובעים. נטען בעניין זה בסיכומי התובעים, כי טרם מכירת המגרשים על-ידי אפרידר, הובטח לאפרידר על-ידי עיריית אשקלון והועדה המקומית, שתינתן הקלה, ככל שיוגשו בקשות למתן היתרים לבניה במגרשים 221 עד 225 (הם מגרשי התובעים). התובעים מפנים בעניין זה למכתבו של האדריכל אריק בר ששת, מנהל אגף התכנון בעיריית אשקלון, במסגרתו נרשם, כי בתחומי שכונות ברנע ב' ו- ג', קיימים מגרשים בשטח קטן מ- 600 מ"ר, באופן שאיננו מאפשר לכאורה בניית בתים במגרשים אלה לאור תכנית המתאר החלה, אך לגישתו, על דעת מהנדס העיר אשקלון, ניתן ליישב את אי ההתאמה בדרך של מתן הקלות ביחס לגודל המגרש המינימאלי, במעמד מתן היתרי בניה. בצד זאת נרשם במכתב, כי עניין זה מצוי בסמכותה הבלעדית של הועדה המקומית (ראו המכתב נספח 5 בתיק המוצגים של התובעים).
יצוין, כי לא הובאה כל ראיה לכך שלמגרש כלשהו שגודלו קטן מ- 600 מ"ר, לא ניתנה ההקלה הנדונה, ככל שהיא מתייחסת לגודל המגרש המינימאלי. ועל-כן, על יסוד האמור, יש להסיק לגישתי, שעיריית אשקלון והועדה המקומית, העניקו לאפרידר דה פקטו ב"קריצת עין" הקלה עוד קודם למכירת המגרשים על-ידה, אשר באה לידי ביטוי במכתבו של מנהל אגף התכנון, אשר יושם בפועל, על אף שלוועדה המקומית נתון לכאורה "שיקול דעת" בעניין מתן הקלה.

לאור כך, ניתן היה לומר שההקלה ניתנה בפועל לאפרידר, ולכן היה מקום שהיא זו שתחויב לשלם את היטל ההשבחה בעת מכירת המגרשים לתובעים, ועל-כן ההסדר בקריצת עין בין הנתבעות בעניין זה מעורר חוסר נוחות.
יחד עם זאת, חוסר נוחות אינו עילה משפטית לחיוב מי מהנתבעות לשלם לחזיזה, חמו ובוכניק, את היטל ההשבחה ששולם על-ידם. בפרט כך, שטענה מסוג זה לא נטענה על-ידי התובעים, וממילא הנתבעות לא התגוננו בגינה.
זאת ועוד. בעניינה של אפרידר יש לומר, כי לא הסתירה דבר מן התובעים, ובהסכמי הרכישה נאמר מפורשות, כי התובעים ידרשו להליך של הקלה, ואפרידר אף צרפה להסכמי הרכישה את מכתבו של מנהל אגף התכנון. לפיכך, ככל שסברו התובעים, כי בנסיבות אלה ראוי שאפרידר היא שתישא בתשלום היטל ההשבחה, אזי היה עליהם לעגן זאת בהסכם הרכישה.

לאמור אוסיף, שגם אם היטל ההשבחה היה מוטל על אפרידר קודם למכירת המגרשים, אזי לא הייתה מניעה משפטית, שאפרידר יגלגלו את החיוב לפתחם של הרוכשים, בין באמצעות גילום ההיטל למחיר המכירה ובין באופן הסכמי, כפי שגלגלה לפתחם של התובעים תשלום היטלים בגין תיעול, ביוב, כבישים, מכון טיהור וכיו"ב, לגביהם נקבע בהסכמי הרכישה שישולמו על-ידי הרוכשים (חמו, חזיזה ובוכניק), גם אם הוטלו קודם למכירת המגרשים (ראו סעיף 6(א) סיפא להסכם הרכישה של חמו – חלק מנספח 17 בתיק המוצגים של התובעים).
לאור האמור לעיל, יש לדחות את טענת חזיזה, חמו ובוכניק, שיש לחייב את אפרידר לשלם להם את היטלי ההשבחה בהם נשאו.
גם אין מקום לחייב את הועדה המקומית להשיב לחזיזה, חמו ובוכניק את היטלי ההשבחה ששילמו, היות שהחיוב הוא על-פי דין, בשל ההקלה שניתנה להם. ככל שהיו לחזיזה, חמו ובוכניק טענות, ולפיהן היטל ההשבחה הוטל עליהם שלא כדין, וכי היה מקום לחייב את אפרידר בתשלום, אזי היה עליהם להעלות טענות אלה במועד החיוב, וככל שטענתם הייתה נדחית היה עליהם להגיש ערר, ולאחר מכן ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים (ראו הוראות התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה).
ואם ייטען שהתובעים רשאים להעלות את טענותיהם בתקיפה עקיפה, אזי יש לומר, כי נקבע בפסיקה שמקום בו נקבע בחוק האופן בו יש "לתקוף" את ההיטל/המס שהוטל - בהשגה, ערר או ערעור - אזי על החייב במס/היטל להעלות את טענותיו בדרך שקבע המחוקק, ואין לאפשר "תקיפת" החיוב בדרך אחרת. בע"א 1130/09 חב' מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקווה, פ"ד מו(4) 778 (1992), נקבע:

"משנקבעו בחוק הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם, אין הנישום יכול להיזקק עוד להליכי התביעה הרגילים. הסדרים מיוחדים אלה הם ממצים וחוסמים את דרכי התקיפה הכלליות להן נזקקו הנישומים עובר לקביעת ההסדר המיוחד..".

וראו גם ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002).
בהתאם לכך, ככל שסברו התובעים שהיטל ההשבחה הוטל עליהם שלא כדין, אזי היה עליהם להגיש תחילה ערר לועדת ערר, וככל שהערר היה נדחה, אזי הייתה פתוחה בפניהם הדרך להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים. משלא עשו זאת, אין מקום לדון בטענה זו בתקיפה עקיפה.

הנזק
התובעים הגישו בתמיכה לטענתם, כי למקרקעין שבבעלותם נגרמה ירידת ערך, עקב העדר אפשרות לעשות שימוש בחניות שבתחומי המגרשים, בשל רוחבו הצר של שביל היסעור, את חוות דעתו של השמאי אלעד משה חזיזה.
בחוות דעתו קבע השמאי חזיזה, כי אובדן שתי חניות במגרשים של חזיזה וחמו, גורם לירידה בערך המגרש של חמו בסך של 127,126 ₪, ולירידת ערך במגרש של חזיזה בסך של 124,935 ₪ (נכון למועד עריכת השומה בתאריך 24.02.2019).
טרם התייחסות לשומה לגופה, יש לומר כי השמאי חזיזה, בהתאם להצהרתו בחוות הדעת, הינו קרוב משפחה של בני הזוג חזיזה, ובעדותו בבית המשפט העיד כי הינו אחיינו של מר חזיזה (התובע 9)(ראו עמ' 55 לפרוט' ש' 4 - 5).

ראוי היה להימנע מכך, אך לא מצאתי בסופו של יום, ובפרט כך נוכח העדר ראיות סותרות מטעמן של הנתבעות, כי עובדה זו הביאה להשפעה על חוות דעתו של השמאי חזיזה. הנתבעות נמנעו מהגשת חוות דעת סותרת מטעמן, וחזקה עליהן, שאילו מצאו שלקרבה בין השמאי חזיזה לתובע חזיזה יש השפעה של ממש על הערכים שנקבעו על-ידו בחוות הדעת, היו מגישות חוות דעת נגדית או מציגות ראיות של ממש לפגמים בחוות דעתו. זאת הן לא עשו, למעט העלאת טענות שונות, ולפיהן נפלו פגמים בחוות הדעת.
לגופו של עניין טוענות הנתבעות, כי השמאי חזיזה לא לקח בחשבון בחוות דעתו, כי בשטח שהתפנה עקב העדר האפשרות לחנות בתחומי המגרש, ניתן לעשות שימוש אלטרנטיבי, ולשימוש זה יש ערך הגבוה מאפס, ועל-כן היה על השמאי להפחית ערך זה מן הנזק שנגרם לתובעים. עוד נטען, כי השמאי חזיזה ביסס את חוות דעתו על העדר אפשרות לעשות שימוש בחניות במגרשי התובעים, בעוד בעדותו בבית המשפט העיד שקיימים קשיים בשימוש בחניות. לבסוף נטען, כי היות שהשמאי חזיזה ביסס את חוות דעתו על שיטת ההשוואה, אזי הוא שגה בכך שלא לקח בחשבון בחוות דעתו את העסקאות שביצעו חלק מהתובעים בשנת 2016.
צודקות לכאורה הנתבעות, שהשמאי חזיזה קבע בחוות דעתו את ירידת הערך, בהתבסס על אובדן שתי חניות, מבלי לבצע התאמה לכך שמדובר בשטח שנעשה בו שימוש אלטרנטיבי על-ידי התובעים, ומבלי שניתן ביטוי לכך בשומה שנערכה.

אלא שמקובלות על-ידי תשובותיו של השמאי חזיזה בעניין זה בחקירתו הנגדית (ראו עמ' 57 לפרוט' ש' 14 - 33):

".... השטחים האלה תוכננו כחנייה ורוצפו כחניות, נכון לאותו מועד התרומה הכלכלית שלהם הייתה נמוכה ביחס לשטחים האחרים הקיימים בבתי המגורים. הגינות הקיימות מטופחות מאוד ומתוכננות מלכתחילה לשימוש כגינה. חלק מהם כמדומני היה גם בריכת שחייה. השטח הזה, לא ניתן לשבת בו בצורה נוחה, הוא לא מתכונן הוא פונה לרחוב, לא ניתן לשתול בו דברים, אין גישה נוחה מהסלון אל החנייה ולהפך ולמעשה השטח הזה אבד לטובת חנייה לא ישימה. בחניות האלה יש שערים חשמליים עם סורגים והושקעו כספים רבים אשר מייתרים את השווי של השימוש האחר.

..... כאשר מדובר על שטח שאינו מתוכנן לגינה, אינו מתוכנן לישיבה, השווי שלו זניח, אם בכלל, ובפרט כאשר השטח הזה נבנה החנייה הרי כשאנו בונים את החנייה אנו עושים משטח ובמשטח זה יש עלייה לבית המגורים. יש שטח ניתוק בין שטח החנייה לבין שטח החצר. יש מי שעושה את הניתוק על ידי מדרגה, יש שעושים על ידי עלייה, כאמור, אז מה יש לעשות בו? לשים בו אופניים? זה שטח מת. התרומה הכלכלית שלו ובפרט שהושקעו בו כספים רבים לטובת חנייה."
עולה מן האמור, שגם אם היה מקום לקבוע כי לשטח בו מצויות החניות ישנו ערך אלטרנטיבי, בשל האפשרות לעשות שימוש אחר בשטח זה, הרי שיש לקזז מערך זה את הכספים שהשקיעו התובעים לצורך הכשרת השטח לטובת חנייה, ולכך אוסיף שגם להכשרתו של השטח לשימוש אלטרנטיבי ישנה עלות, וגם עלות זו יש לקחת בחשבון. בנוסף, מקובל עלי הנימוק, ולפיו היות שאין מדובר בשטח מתוכנן, אזי שוויו זניח.

לאור האמור, לא מצאתי שיש בנימוק זה כדי להצדיק הפחתה מערכי ירידת הערך שקבע השמאי חזיזה בחוות דעתו.
גם לא מצאתי מקום לקבל את טענת הנתבעות 2 ו- 3, כי ביסוס חוות הדעת על ההנחה בדבר העדר יכולת לעשות שימוש בחניות, עומדת בסתירה לעדותו של השמאי חזיזה בעמ' 56 לפרוט', ולפיה ניתן לעשות שימוש בחניות גם אם הדבר כרוך בקשיים.

תחילה יש לומר, שאין כל רלוונטיות לעדותו של השמאי חזיזה בעניין זה, היות שהוא אינו עושה שימוש בפועל בחניות, אלא ניזון ממידע אותו קיבל מהתובעים. בעניין זה קבעתי לעיל, (ראו בסעיפים 66 - 73), שהוכח כי התובעים אינם עושים שימוש בחניות שבמגרשים, בשל העדר אפשרות להיכנס לחניות, נוכח רוחבו הצר של שביל היסעור.

לכך אוסיף, שהנתבעות 2 ו- 3 מציגות באופן שגוי את עדותו של השמאי חזיזה, אשר אמנם העיד, כי בקשיים מרובים ניתן להיכנס לחניה כזו או אחרת, אך באופן שוטף החניות אינן שמישות (ראו עמ' 56 לפרוט' ש' 17 - 30).
לבסוף יש לומר, כי נוכח העובדה שהשמאי חזיזה עשה שימוש בשיטת ההשוואה על מנת לאמוד את שווי מגרשי התובעים, אזי היה מקום שיעשה שימוש גם בשתי העסקאות שביצעו פדר ודרמון בשנת 2016, ולמצער יסביר מדוע אינו עושה שימוש בנתון זה. אלא שהשמאי חזיזה העיד שלא היה מודע לקיומן של עסקאות אלה, ובכל מקרה לא היה עושה בהן שימוש היות שבוצעו בשנת 2016.
אינני מקבל את נימוקו של השמאי חזיזה, ולפיו לא היה מקום לערוך השוואה לעסקאות שנעשו בשנת 2016. תחילה כך, משום שלא היה מודע כלל לקיומן של העסקאות ומועדן המדויק, ולכן מדובר בתירוץ בדיעבד. זאת ועוד, לא ניתן לקבל נימוק זה נוכח העובדה שהשמאי חזיזה לקח בחשבון עסקאות שבוצעו בחודש אפריל 2017, ולכן נדרש הסבר לכך שמתעלמים מהעסקאות הרלוונטיות ביותר, שבוצעו מספר חודשים קודם לחודש אפריל 2017. הסבר לא ניתן.
על אף האמור, פרט לכך שהנתבעות הצביעו על פגם זה, הן לא הראו, אף לא במקצת, שפגם זה, הביא לכך שהשמאי חזיזה קבע שווי שגוי בחוות דעתו. לא יהיה זה מיותר להזכיר בעניין זה, שהנתבעות נמנעו מהגשת חוות דעת שמאית מטעמן.
לבסוף יש לומר, כי התובעים לא ביצעו עדכון לחוות הדעת לקראת מועד ישיבת ההוכחות, והדעת נותנת שעקב העלייה הקבועה במחירי המקרקעין, אזי ערך הפגיעה כיום גבוה מזה שנקבע על-ידי השמאי חזיזה, וספק אם התוספת שתינתן בגין הפרשי הצמדה וריבית מדביקה את העלייה במחירי המקרקעין. גם מטעם זה אין מקום להפחתת ערך הפיצוי שנקבע בחוות דעתו של השמאי חזיזה.

עוגמת נפש
התובעים טענו בכתב התביעה, כי עקב הסבל שחוו ועדיין חווים, יש לפסוק להם פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום כולל, אותו העמידו מטעמי אגרה על 75,000 ₪, כאשר מבוקש לפסוק פיצוי בסך של 15 אלף לכל בית אב.
תחילה יש לשוב לסעיף 36 לעיל, בו דחיתי את תביעתם של פדר ודרמון בעניין עוגמת הנפש, וזאת בהעדר תצהיר מטעמם בעניין זה.
מנגד, בסעיפים 47 ו- 48 לעיל קיבלתי את טענתם של בוכניק, כי נגרמה להם עוגמת נפש, ובאופן דומה יש לקבל גם את תביעת משפחת חזיזה, נוכח העובדה שתצהיר עדותו הראשית של מר חזיזה זהה בהקשר זה לתצהיר של מר שניר בוכניק, ואף הוא לא נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית, ומכאן שלא נסתרו טענותיו בדבר עוגמת הנפש שנגרמה למשפחת חזיזה.
יש לקבל גם את טענתם של חמו, בעניין זה, נוכח העובדה שחמו העיד בעדותו הראשית, כי בשל רוחבו הצר של שביל היסעור הוא איננו יכול להחנות את רכבו במגרש שרכש ובחניה שהכשיר, וכי תלונותיו על מפגעים בטיחותיים בשביל היסעור לא זכו למענה (ראו עמ' 62 לפרוט' ש' 1 - 17). גם חמו לא נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית.
ואכן, מצב העניינים, שבו שביל היסעור שימש תקופה ארוכה לתנועה דו-סטרית, ויצר בכך סכנה בטיחותית לתובעים דיירי הרחוב, לא בוצעו בו עבודות פיתוח כלל עד לאחר שהוגשה התביעה, ומעל לכל רוחבו איננו מאפשר כניסה לחניות שתוכננו במגרשי התובעים, יש בו כדי לגרום לעוגמת נפש הראויה לפיצוי.
התובעים הגבילו את תביעתם בעניין זה לסכום כולל של 75,000 ₪, וביקשו כי לכל בית אב יפסק סכום של 15,000 ₪.

לגישתי, אף שבכתב התביעה התבקש בית המשפט לפסוק סכום פיצוי אחיד בעניין זה לכל בית אב, הרי שיש לבצע אבחנה בין בתי האב, בין לאור משכי הזמן השונים בהם חוו התובעים השונים את הקשיים הכרוכים בהעדר אפשרות להחנות את הרכבים בתחומי המגרשים ונוכח העדר פיתוח של הדרך וההימנעות מקביעת הסדרי תנועה בטיחותיים, ובין לאור היקף המעורבות השונה שלהם בהתנהלות מול הנתבעות.
עוד יש לתת את הדעת בעניין הפיצוי בגין עוגמת הנפש, כי הגם שדחיתי את תביעתם של בוכניק בעניין הנזק שנגרם להם עקב רשלנות הנתבעות, היות שלא הוכיחו כי ניזוקו בשל ירידת הערך הנטענת, הרי שהוכח על-ידם כי הם לא החנו את רכביהם בתחומי המגרש, בשל רשלנות הנתבעות בקביעת רוחבו של שביל היסעור, ולכן יש לפסוק להם פיצוי על עגמת הנפש עקב כך. בנוסף יש לפצותם בגין עגמת הנפש שנגרמה להם עקב העדר פיתוח לשביל היסעור והעדר תכנית תנועה.
היות שהאחריות לכך ששביל היסעור לא פותח באופן מלא, ועבודות פיתוח חלקיות בוצעו רק לאחר שהוגשה התביעה, רובצת כולה לפתחן של עיריית אשקלון והועדה המקומית, והעובדה שלעת הזו אין תכנית המסדירה את התנועה בשביל היסעור, היא באחריות משותפות לכל הנתבעות וכך גם משותפת האחריות לסטייה של החומה במגרש 1003, אזי יש לחלק את הפיצוי בראש נזק זה, כך שאפרידר תישא ב- 30% מן הפיצוי שאפסוק, ואילו עיריית אשקלון והועדה המקומית יישאו ב- 70% מן הפיצוי ברכיב זה.
לאור העובדה שתקופת המגורים של חזיזה היא הארוכה ביותר, וחזיזה הם שעמדו בחזית מאבק דיירי שביל היסעור מתחילתו, כאשר הגישו לבדם את העתירה לבית המשפט המחוזי, יש לגישתי לפסוק להם פיצוי בסך של 35,000 ₪, בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם.

תקופת המגורים של חמו קצרה יותר בכשלוש שנים, ואף שהם סייעו לחזיזה במאבק החל ממועד הגשת התביעה דנן (ראו עדות חזיזה בעמ' 42 לפרוט' ש' 1 - 5), הרי שחלקם קטן יותר, ואני פוסק להם פיצוי בסך של 25,000 ₪, בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם.

תקופת המגורים של בוכניק היא הקצרה ביותר, ולא התרשמתי כי לקחו חלק פעיל במאבק הדיירים, למעט הגשת תצהיר מטעמם, ועל-כן אני פוסק להם פיצוי בסך של 15,000 ₪, בגין עגמת הנפש שנגרמה להם.
אמנם פסקתי לכל בית אב סכום הגבוה מן הסכום שנדרש בכתב התביעה, אך לגישתי המגבלה בעניין זה היא תקרת הפיצוי הכולל שהתבקש בסך של 75,000 ₪ שבגינו שולמה אגרה. בתוך תקרה זו רשאי בית המשפט לפסוק את הפיצוי בחלוקה שתקבע על-ידו, בהתאם לראיות שהונחו לפניו.

פיתוח שביל היסעור ועריכת תכנית תנועה
בכתב התביעה נטען, כי עיריית אשקלון והועדה המקומית לא פעלו לפיתוח שביל היסעור, וכי הנתבעות כולן לא פעלו למימוש ההתחייבות לעריכת תכנית מתאר עבור שביל היסעור, ובכלל זאת תכנית שתסדיר את התנועה בשביל (רחוב).
בתצהיר העדות הראשית של חזיזה, הוא העיד כי הנתבעות לא פעלו להשלמת פיתוח שביל היסעור ולהסדרת התנועה בו.
אין מחלוקת, כי לאחר הגשת התביעה הציבו עיריית אשקלון והועדה המקומית עמודי תאורה בשביל היסעור, ולא ברור מכתב התביעה ומעדויותיהם של חזיזה, חמו ובוכניק מהו הפיתוח הנוסף הנדרש, למעט עריכת תנועה והוצאה לפועל של התכנית.
לפיכך, כאשר הדרישה להשלמת פיתוח השביל היא מעורפלת, ואיננה נשענת על הוראה ספציפית המגדירה את הפיתוח הנדרש, אזי בהיבט זה אין מקום לייתן צו כנגד עיריית אשקלון והועדה המקומית. ואכן, עולה לכאורה מן הדיון שהתקיים ביום 30.01.2022 כי התובעים באמצעות בא כוחם, אינם עומדים עוד על מתן צו עשה שיורה על השלמת הפיתוח בשביל היסעור (ראו עמ' 18 לפרוט' ש' 17). אך על אף האמור, והיות שכל שנעשה לאחר הגשת התביעה הוא התקנת עמודי תאורה, שעפ"י האמור בתצהירו של מר חזיזה מפריעים לתנועת כלי הרכב, וכאשר ממילא דרושה תכנית שתסדיר את התנועה בשביל, אזי ראוי שעיריית אשקלון והועדה המקומית יבחנו בהקדם את נושא פיתוח שביל היסעור, וככל ששביל היסעור לא פותח כמקובל ברחובות/שבילים דומים בשכונות ברנע ב' ו- ג', אזי טוב הן יעשו להשלמת הפיתוח.
שונים הם פני הדברים ביחס להסדרת התנועה בשביל היסעור, היות שבהעדר תכנית ישנה סכנה בטיחותית הן להולכי הרגל והן לנוסעים בדרך.
בעניין זה אין מחלוקת שתכנית מתאר לא הוכנה, ואף לא הוכנה תכנית המסדירה את התנועה בשביל, למעט הצבת תמרור הקובע, כי בשביל תהא תנועה חד סטרית בלבד (ראו עדות גב' עינב דוד בעמ' 83 לפרוט' ש' 24 - 35), אך בכך אין די.
בעניין תכנית התנועה נערכה חוות דעת משלימה של המהנדס חסידוף מטעמו של בית המשפט, ובמסגרתה קבע את כיוון התנועה המומלץ, את התמרורים הנדרשים על מנת להסדיר זאת, ואת חתך השביל הכולל גם מדרכה להולכי רגל. אלא שכאמור בסעיף 82 לעיל, חתך השביל המומלץ בתכנית התנועה שנערכה, יוצא מנקודת הנחה שניתן להסיט את החומה במגרש 1003 מזרחה, אלא שעניין זה איננו ישים, אלא אם יופעלו סמכויות ההפקעה של עיריית אשקלון והועדה המקומית, ואינני מחווה כל דעה בעניין זה.
לפיכך, על הנתבעות לפעול לאלתר לעריכת תכנית מתאר נקודתית עבור שביל היסעור, וזאת במנותק מן העובדה שבמשך תקופה ארוכה עומלות הנתבעות לעריכת תכנית מתאר עבור כלל השבילים בשכונות ברנע ב' ו- ג' באשקלון. בנוסף, עליהן להכין תכנית תנועה בטיחותית שתסדיר את התנועה בשביל בהתאם למידותיו, תוך הסדרת התאורה בשביל, באופן שיאפשר תנועה סדירה של כלי רכב.
בהתאם, ניתן צו ולפיו עיריית אשקלון והועדה המקומית, יערכו תכנית תנועה זמנית, אשר תסדיר את התנועה בשביל היסעור, לא יאוחר מיום 01.09.2025,

ניתן צו ולפיו הנתבעות יערכו תכנית מתאר נקודתית אשר תקבע את גבולותיה של חלקת שביל היסעור, ותסדיר את יעודה כחלקה דו שמושית המסדירה תנועת כלי רכב ותנועת הולכי רגל. בד בבד עם מתן תוקף לתכנית מתאר זו בתוך שנתיים מהיום, תוסדר גם תכנית תנועה קבועה לשביל.

סוף דבר
התביעה בעניינם של התובעים 3 - 6 (משפחות פדר ודרמון) נדחית, בכל הקשור להיבטים הכספיים של התביעה.
התביעה בעניינם של התובעים 1 - 2 ו- 7 - 10 מתקבלת באופן חלקי, וזאת בהתאם לשעורי חלוקת האחריות שנקבעו על-ידי ובהתאם לסכומי הפיצוי, כמפורט להלן:

לתובעים 1 - 2 (משפחת חמו) ישלמו הנתבעות פיצוי בגין ירידת הערך בסכום של 127,126 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, כאשר אפרידר תישא במחצית הסכום ועיריית אשקלון יחד עם הועדה המקומית יישאו במחצית הסכום.

בנוסף, בגין עוגמת הנפש, תשלם אפרידר לתובעים 1 - 2 סכום של 7,500 ₪, ואילו עיריית אשקלון והועדה המקומית, ביחד ולחוד, ישלמו להם פיצוי בסך של 17,500 ₪. סכומים אלה ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

לתובעים 8 - 9 (משפחת בוכניק) ישלמו הנתבעות פיצוי בגין עוגמת הנפש, כאשר אפרידר תשלם להם סכום של 4,500 ₪, ואילו עיריית אשקלון והועדה המקומית, ביחד ולחוד, ישלמו להם פיצוי בסך של 10,500 ₪. סכומים אלה ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

לתובעים 9 - 10 (חזיזה) ישלמו הנתבעות פיצוי בגין ירידת הערך בסכום של 124,935 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, כאשר אפרידר תישא במחצית הסכום ועיריית אשקלון יחד עם הועדה המקומית יישאו במחצית הסכום.

בנוסף, בגין עוגמת הנפש, תשלם אפרידר לתובעים 9 - 10 סכום של 10,500 ₪, ואילו עיריית אשקלון והועדה המקומית, ביחד ולחוד, ישלמו להם פיצוי בסך של 24,500 ₪. סכומים אלה ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
בנוסף, ניתן צו ולפיו עיריית אשקלון והועדה המקומית, יערכו תכנית תנועה זמנית, אשר תסדיר את התנועה בשביל היסעור, לא יאוחר מיום 01.09.2025,

ניתן צו ולפיו הנתבעות יערכו תכנית מתאר נקודתית, אשר תקבע את גבולותיה של חלקת שביל היסעור, ותסדיר את יעודה כחלקה דו שמושית המסדירה תנועת כלי רכב ותנועת הולכי רגל. בד בבד עם מתן תוקף לתכנית מתאר זו בתוך שנתיים מהיום, תוסדר גם תכנית תנועה קבועה לשביל.
הנתבעות ישלמו לתובעים, בחלקים שווים, שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכומים כוללים, כמפורט להלן:

למשפחת חזיזה ישולמו שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 60,000 ₪, כאשר אפרידר תישא במחצית הסכום ועיריית אשקלון יחד עם הועדה המקומית יישאו במחצית הסכום.

למשפחת חמו ישולמו שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 40,000 ₪, כאשר אפרידר תישא במחצית הסכום ועיריית אשקלון יחד עם הועדה המקומית יישאו במחצית הסכום.

למשפחת בוכניק ישולמו שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪, כאשר אפרידר תישא במחצית הסכום ועיריית אשקלון יחד עם הועדה המקומית יישאו במחצית הסכום.
אף שדחיתי את התביעה של משפחות פדר ודרמון, לא מצאתי מקום לחייב אותן לשלם שכ"ט והוצאות לנתבעות, היות שלא מצאתי כי הן נזקקו לתוספת הגנה וטיעונים בשל צירוף משפחות פדר ודרמון להליך, והיות שבסופו של יום גם אם בעקיפים מתקבלת תביעתן למתן צו עשה.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תסגור את התיק ותודיע לצדדים.

ניתן היום, ט"ז חשוון תשפ"ה, 17 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.

הורד קובץ

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת

הודעה

Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

כתבות קשורות

"אין גישה לחניות": אפרידר ועיריית אשקלון יפצו בעלי וילות

שאל את המשפטן

יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך

*	*
	*

צור
קשר

רוני חייט ושות’ משרד עורכי דין

צור
קשר

שוש ריבר משרד עו"ד ונוטריון

צור
קשר

יצחק דהן עו"ד ונוטריון

צור
קשר

רפאל מאיר משרד עו"ד

צור
קשר

עמיר דרורי עו"ד

צור
קשר

דובי כהן - משרד עורכי דין

צור
קשר

עו"ד עידו היימר

ראשי

דף בית - פסקדין
חיפוש במאגרים
המגזין
חקיקה
פייסבוק
שרות לקוחות
תנאי שימוש אודות

תחומי משפט במגזין

דיני חוזים מומחים לדין הזר ייפוי כוח מתמשך משפט מסחרי ניכור הורי דיני עבודה תביעות ביטוח ונזקי רכוש פלילי מקרקעין ונדל"ן דיני צרכנות ותיירות בנקים קניין רוחני דיני משפחה דיני חברות הוצאה לפועל רשלנות רפואית נזקי גוף ותאונות מיסים תעבורה צבא ומשרד הבטחון ביטוח לאומי תמ"א 38 לשון הרע חדלות פירעון אזרחויות ואשרות ירושות וצוואות

עורכי דין לפי תחום

דיני חוזים מומחים לדין הזר ייפוי כוח מתמשך משפט מסחרי גישור עסקי הדין האמריקאי דיני תעופה מטבעות דיגיטליים אשרות עבודה דיני עבודה תביעות ביטוח ונזקי רכוש פלילי מקרקעין ונדל"ן דיני צרכנות ותיירות קניין רוחני דיני משפחה דיני חברות הוצאה לפועל רשלנות רפואית נזקי גוף ותאונות תקשורת ואינטרנט מיסים תעבורה חוקתי ומנהלי גישור ובוררויות צבא ומשרד הבטחון ביטוח לאומי תמ"א 38 פשיטת רגל תביעות ייצוגיות לשון הרע דיני ספורט אזרחויות ואשרות אזרחות זרה ודרכון זר ירושות וצוואות נוטריון

שיתופי פעולה

ערוץ המשפט באתר ynet ערוץ המשפט באתר mako התאחדות בוני בארץ עוקץ ייעוץ seo : שמוליק דורינבאום