טאהא נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ

רקע הדברים וטענות הצדדים

1. לפניי תביעה שעניינה חובת תשלום תגמולי ביטוח בגין תאונת דרכים. על פי הנטען בכתב התביעה, התאונה ארעה ביום 26.12.20, עת פגע רכב התובע מסוג מחפרון באוטובוס חונה בבעלות מר אדהם פריג', המבוטח ע"י כלל חברה לביטוח בע"מ. התובע הודה באחריותו לתאונה.

    

2. חברת כלל הגישה תביעת שיבוב בסך 94,563 ₪ נגד התובע ונגד הנתבעת בהליך לפני, הכשרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: הכשרה או הנתבעת), מבטחת המחפרון. הכשרה הגישה כתב הגנה בו טענה להעדר כיסוי ביטוחי. התובע לא התגונן מפני התביעה וניתן נגדו ביום 12.6.22 פסק דין בהעדר הגנה. לאחר הדברים האלה, הגיש התובע בקשה לביטול פסק דין שנדחתה, בהעדר טענות הגנה (החלטת כב' השופטת מירב כפיר מיום 6.12.22). אשר על כן, הגיש את התביעה דנן נגד הכשרה, במסגרתה עתר להשבת הסכומים שבהם חויב במסגרת פסק הדין. התביעות אוחדו, ובהמשך נמחקה תביעת כלל.

    

3. הכשרה, מבטחת המחפרון, טוענת כי לאחר שהתובע מסר לה הודעה על התאונה ועל נסיבותיה, התעורר אצלה החשד, כי מדובר בתביעת מרמה. היא מינתה חוקר שיחקור את נסיבות התאונה ואכן, החוקר אישש את חשדה. לכן, דחתה את התביעה מהטעם שהאירוע לא התרחש כלל ו/או לא התרחש כפי שתואר על ידי התובע, וכי מדובר בהודעה כוזבת שנועדה לקבל תגמולי ביטוח במרמה.

4. במסגרת הישיבה המקדמית שהתקיימה לפני כב' השופטת מירב כפיר ביום 3.1.24, הסכימו הצדדים להעמיד את סכום התביעה בהליך זה על סכום פסק הדין שניתן נגד התובע בהליך שיזמה חברת כלל, היינו על סך 106,809 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

    

5. ביום 13.10.24 התייצבו הצדדים לישיבת הוכחות, שבמהלכה נשמעה עדות התובע ועדות החוקר מטעם הכשרה.

    

   דיון והכרעה

6. על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות התובע במהלך חקירתו בבית המשפט, תוך שאני לוקחת בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, האחד כנגד משנהו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. הנימוקים לכך יובאו, להלן, בתמצית, בהתאם להוראות תקנה 82(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018.

    

7. בפתח הדברים יובהר, כי בשים לב למחלוקת בין הצדדים בענייננו, על התובע מוטל נטל השכנוע בכל הנוגע לאירוע מקרה הביטוח וגובה הנזק. לעומת זאת, בכל הנוגע לטענת המרמה, נטל השכנוע מוטל על כתפי הנתבעת (ראו רע"א 3260-10 חתמי לוידס נ' סלוצקי [פורסם בנבו] (15.9.13)). זאת ועוד, כאשר חברת הביטוח מעלה טענות למרמה מצד המבוטח, מחייב הדבר רף ראייתי גבוה יותר, ובחינה קפדנית וזהירה של הראיות (ראו רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (12.4.11)). עם זאת, נקבע, כי גם אם לא הוכחה מרמה, יכולה המבטחת להביא ראיות שבכוחן להפריך את גרסתו העובדתית של המבוטח על פניה, ובכך להביא לכך שהתובע לא יעמוד בנטל השכנוע הרובץ לפתחו, ולדחיית התביעה.

    

8. בענייננו, בשים לב לכלל הראיות המונחות לפניי, לרבות עדות התובע, דוח החקירה מטעם כלל ודוח החקירה מטעם הנתבעת, סבורני כי עלה בידי התובע להוכיח את התרחשות התאונה ואת קרות הנזק באופן עליו העיד בפניי, המבסס חבותה של הנתבעת בתשלום תגמולי ביטוח. מנגד, לא עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל הגבוה הנדרש להוכחת טענת מרמה, ואף לא עלה בידיה לערער את הבסיס הראייתי עליו נשענת גרסת התובע בראיות בעלות משקל מכריע, והכל כפי שיפורט להלן.

    

9. ראשית, התובע העיד לפניי על התרחשות התאונה וחרף סתירות שהתגלו בעדותו, מצאתי לקבל את עדותו באשר לעצם התרחשות התאונה. ודוק, עברתי על עדות התובע וגם השוויתי בינה לבין הגרסה שמסר לחוקר ואכן יש בה אי התאמות, כגון הסיבה שבעטיה פגע באוטובוס: האם בשל עובר אורח שחלף בכביש, כפי שטען בעדותו לפניי, או שמא בשל משאית שחנתה בכביש וחסמה את שדה הראיה, כפי שמסר לחוקר. אך עדיין, אין באותה אי התאמה או בתמיהה שהיא מעוררת, כדי לקבוע כי גרסת התובע לגבי עצם פגיעתו באוטובוס הינה שקרית.

    

10. שנית, נהג האוטובוס כלל לא העיד לפניי והדבר נזקף לחובת הנתבעת אשר הודיעה על כוונתה לזמנו למתן עדות. בהקשר זה אזכיר מושכלות יסוד והן כי אי הבאת עד רלבנטי פועלת לחובת בעל הדין שנמנע מזימונו ומקימה חזקה, כי אילו הייתה נשמעת העדות, כי אז הייתה העדות מחזקת את גרסת הצד שכנגד. כך גם בענייננו. טענת הנתבעת, בדבר קושי בהמצאת זימון לעד, נטענה ע"י ב"כ הנתבעת מהפה אל החוץ וללא תימוכין.

     

11. שלישית, חברת כלל מצאה לנכון לשלם לנהג האוטובוס פיצוי בגין נזקי התאונה. כידוע, חזקה היא שחברת ביטוח אינה משלמת כמתנדבת, אלא לאחר בחינה של גורם מקצועי. ואמנם, התשלום למבוטח בוצע לאחר קבלת דוח חוקר, שעל בסיסו, בין היתר, שולמו תגמולי הביטוח. יש לציין, כי החוקר מטעם כלל קיבל לרשותו תדפיסי שיחות של נהג האוטובוס ופירוט מאיתוראן וכל אלה הובילו את כלל לתשלום תגמולי הביטוח לנהג האוטובוס. עוד יש לציין, כי גם חוקר כלל לא העיד לפניי והדבר נזקף, גם הפעם, לחובת הנתבעת, שהודיעה על כוונתה לזמנו למתן עדות.

     

12. מנגד, לא מצאתי בסיס ראייתי לטענות הנתבעת בדבר התרחשות התאונה בנסיבות שונות מאלו שתוארו על ידי התובע, או למסירת פרטים כוזבים. כמו כן, אני קובעת, כי הנתבעת גם לא הצליחה לערער את גרסתו של התובע באופן שלא יאפשר לתת בה אמון ויחייב דחיית התביעה.

     

13. אמנם, קיימות סתירות כאלה ואחרות, הן בין גרסאות התובע לבין עצמן, עליהן עמדתי לעיל, הן בין גרסת התובע לבין גרסת נהג האוטובוס, כפי שאלה נמסרו לחוקר מטעם הכשרה, אולם אלה אינן יכולות לבסס לטעמי טענה למרמה ואף לא לערער את הבסיס הראייתי עליו נשענת גרסת התובע.

     

14. ודוק, שני הנהגים העידו, כי התובע יצר קשר טלפוני עם נהג האוטובוס, על מנת למסור את פרטיו. בכל הנוגע למועד פגישתם במקום התאונה- האם לאחר עזיבת התובע את המקום וחזרתו לשם, או סמוך לאחר התאונה, הרי שאין המדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורש העניין והמעלות חשש של אמירת שקר. כאן המקום להפנות לסעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, שבו נקבע, כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". לאור זאת, נקבע ש"הכלל בעניין זה הינו כי מהימנותו של עד תיפגע רק מקום בו נפלו בעדותו סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין שלא ניתן להן הסבר מניח את הדעת" (ראו ע"פ 5853/12 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (14.01.2013)). אין זה המקרה שלפניי.

     

15. גם הסתירות הנטענות ביחס למועד התרחשות התאונה הנטענת; ביום 26.12.20 כטענת התובע, או שמא ביום 27.12.20, כטענת נהג האוטובוס, אינן יכולות לטעמי לבסס טענה למרמה ואף לא לערער את הבסיס הראייתי עליו נשענת גרסת התובע, וזאת בנסיבות שבהן נהג האוטובוס התייחס למועד שבו נודע לו על התאונה ושעה שמדוח החקירה מטעם הנתבעת עולה, כי ממילא נבדקו שני המועדים האמורים למול איתוראן, כאשר מסיבותיה, מצאה הנתבעת לנכון להציג רק את הממצאים ביחס ליום 26.12.20 (ראו ת/1).

     

16. אוסיף, כי את הגרסאות ואת הטענות יש לבחון גם במבחן ההיגיון הפשוט של דברים, ובמקרה דנן עסקינן בשני מעורבים בתאונה שרכביהם מבוטחים בביטוח מקיף, הם אינם קרובי משפחה ואינם חברים, ומלבד היותם בני אותו ישוב, אין כל נתון משותף ביניהם, ולמצער, לא נטען ולא הוכח כי קיימים ביניהם קשרים כלשהם, המבססים מניע לשיתוף פעולה כלשהו לתביעת מרמה, או למסירת פרטים כוזבים לחברת הביטוח כדי לזכות בתגמולי ביטוח.

     

17. לבסוף, ביחס לסירובו של התובע להמציא פירוט שיחות, הרי שאין בסירוב כאמור, כשלעצמו, כדי לשנות ממסקנותיי.

     

18. לאור כל האמור הגעתי לכלל מסקנה, כי חברת הביטוח לא הרימה את הנטל המוטל עליה לביסוס טענתה לעניין הסרת הכיסוי הביטוחי.

     

    סוף דבר

19. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך 106,809 ₪, כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.6.22 ועד למועד הגשת התביעה.

     

20. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאותיו בגין התייצבותו לשני דיונים בסך כולל של 1,000 ₪, אגרת ההליך, כפי ששולמה, ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. בפסיקת שכ"ט עו"ד הבאתי בחשבון את התעריף המינימאלי המומלץ של לשכת עוה"ד וקיומן של שתי ישיבות, בהן ישיבת הוכחות וסיכומים.

     

21. כלל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

22. זכות ערעור כחוק.

     

    ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ה, 15 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.